15

0
לפני הכל, מוזיקה. והפעם, סוף העולם בלוז של מאיר אריאל. סתם כי זה מזכיר לי ספיישל משונה מאוד שהיה פעם בטלוויזיה עם נתן ברנד:

(למי מכם שקוראים את הפוסטים שלי במייל, דעו לכם שבכל פעם יש כאן לינק ליוטיוב שמשום מה לא עובר במייל. אתם מוזמנים להיכנס לבלוג עצמו ולהקשיב).

1
הייתי יותר מדי בטוויטר השבוע. הרבה יותר מדי.

2
דברים מתחילים להתייצב. זה קצת מוזר לי להגיד את זה רגע לפני החורף. השלג המפתיע שירד כאן השבוע גרם לנו (שוב) להבין שעד שחשבנו שהבנו מי נגד מי, פתאום צריך ללמוד מורכבות שלמה מחדש. איך מזיזים את האוטו בשלג, האם כדאי בכלל להזיז את האוטו בשלג, איך מפנים את השלג, מה שוות הכפפות שלנו, כמה שכבות בן אדם יכול ללבוש לכל הרוחות, וכו׳.
ועדיין, דברים מתחילים להתייצב. זו לא שאלה של לוגיסטיקה, זה מצב נפשי. הנפש מתחילה להתייצב. אנחנו כבר לא לבד. יש לנו אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם בשעת הצורך. הצלחנו לבנות לעצמנו תמהיל בריא של משפחה, של חברים ישראלים, מבית הספר של הילדים אבל גם לא מבית הספר, לצד המשפחות והחבר׳ה מהתכנית שלי. יש עם מי לצאת לשתות, יש לאן לצאת לשתות, יש עם מי לשחק אחר הצהריים, או לנסוע להחליק על סקייטים, או לעשות על האש, או לצאת לחופשה, להתלונן על מזג האוויר, להאזין למוזיקה, לעשות קניות, לאכול גלידה.
זה כיף, וזה נעים. זה לא מחליף את החברים שהשארנו בבית (לפעמים אני מרגיש איך אני מנסה למצוא אנשים שימלאו את מקומם של אנשים ספציפיים שיש להם תפקיד חשוב בחיי, וכושל), אבל זה ממלא קצת את החוסר, את הצורך.

3
שלג הוא ידיד (אבל מין ידיד שלא ראית הרבה זמן ואתה באמת שמח שהוא קפץ לביקור אבל מתישהו זה נהיה קצת ׳יאללה שחרר אחי, תחזור הביתה׳). גשם הוא אויב. רוח היא השטן.

ילדים של שלג ראשון

ילדים של שלג ראשון

4
השבוע הכנתי את זה. זה אמור להיות סיפור המסע שלנו, כפי שהוא משתקף דרך עיניהם של שני ילדים שלא ידעו מילה וחצי באנגלית כשהם עלו על המטוס, והיום מצליחים לקרוא ספר לבד. אמנם ספר של תחילת כיתה א׳, אבל בהתחשב שחלפו בסך הכל חודשיים וקצת מתחילת שנת הלימודים, זה חתיכת דבר. האמת? זה לא סתם חתיכת דבר, זה ממש כמו לצפות בקסם שמתרחש מול העיניים שלך, מבלי שאתה מבין איך הוא קורה. כמו נס קטן.

אזהרה לפני ההאזנה: זה גס מאוד, זה נטול קריינות (וכמה שהייתי רוצה שזה יישאר נטול קריינות זה כנראה כן צריך קריינות אחרת זה מבלבל מדי), לא מפולס מבחינת הסאונד ובאופן כללי מאוד בוסרי. ובכלל, זה בכלל לא דבר מוגמר. זו סקיצה, רק סקיצה. אבל הי, הכנתי את זה בעצמי בשעתיים בלילה, אז אני מבסוט. הנה:

הכנתי את הסקיצה הזו עבור סדנת הפודקאסטים שלנו. אחת החברות בתכנית שלי הייתה ממקימי מחלקת הפודקאסטים של הגרדיאן לפני עשור, בערך, כשהפודקאסטים רק התחילו. בשבועיים האחרונים היא (יחד עם עיתונאי אמריקאי שמשתתף בתכנית, שעושה פודקאסטים ורדיו למחיתו כאן בארה״ב) מעבירה לנו סדנת פודקאסטים. זה התחיל ברמת ה-׳באיזה מיקרופון להשתמש׳ והגיע עד ל-׳פורמטים שונים של סטורי-טלינג׳.

הסקיצה הזו שהכנתי היתה במסגרת הסדנה הזו, והיא בעיקר ניסוי שלי עם עצמי לעשות משהו אחר, משהו שונה ממה שאני רגיל לעשות. זה ניסוי בלספר סיפור בלי לספר אותו בעצמי, אלא רק מתוך ההתרחשות, כמו סוג של דוקו. זה לא מספיק טוב, אני יודע. זה מאוד מאוד קשה לעשות דוקו מוצלח. וכמו תמיד לא הקלטתי מספיק דברים שיעזרו למאזינים להבין איפה הם נמצאים (וחלק מהדברים שהקלטתי אינם שמישים כי לא ידעתי באמת איך להשתמש במכשיר ההקלטה שלי, בעיקר בשדה התעופה), ויש עוד מיליון בעיות אחרות, אבל זו עשויה להיות התחלה של משהו. אני חושב לנסות לשפר את זה, לעבות את זה, לשכלל את זה. לספר סיפור על רילוקיישן, דרך כמה זוויות קטנות. סיפור של מיקרו, לא מקרו. יש לי כמה רעיונות איך לעשות את זה (שזה שם קוד אמריקאי ל׳אין לי מושג על מה אני מדבר׳). אשמח לשמוע גם מה אתם חשבתם, ומה הרעיונות שלכם.

5
באותו הקשר, אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם בתכנית שלי (ואם יש עיתונאים אחרים שקוראים כאן, זה במיוחד בשבילכם) הוא החברים שלי לתכנית. מעולם לא הייתי מוקף בכל כך הרבה מקצועניות ובמקצוענים ברמה כזו. העיתונאית הזו שעושה לנו את סדנת הפודקאסטים היא ממש מליגה אחרת. זה די לא נורמלי. היום, אגב, היא כבר לא עושה פודקאסטים עבור הגרדיאן אלא הקימה ומנהלת את מחלקת המציאות המדומה שלהם.

עבורי, זה מעניין מאוד לראות איך היא עושה פודקאסטים, כי היא עושה את זה מאוד אחרת ממה שאני מכיר. מאחר שהרקע שלה הוא בכלל באומנות, היא מתחילה את העבודה על פודקאסט מהשכבה של המוזיקה. היא יודעת מה הסיפור שלה, והיא מתחילה לחרוש ספריות של מוזיקה בשביל למצוא את המוזיקה המתאימה. זה נותן לה את הקצב ואת מסגרת הזמן. והיא משקיעה כמויות אדירות של מאמץ וזמן בלהקליט קולות חיים (סוסים צוהלים, אנשים הולכים ברחוב, סופת רעמים, מה שזה לא יהיה) ורק אחרי זה היא מתחילה להלביש על זה את ״התוכן״ המילולי, את הסיפור.
הנה דוגמא אחת למשהו שהיא עשתה מזמן, על אוטופיות. וזו סתם דוגמא, די ישנה, והיא כבר לא אוהבת אותה כל כך. זו לא ממש עיתונות, שמתי את זה פה רק בשביל להדגים את השימוש בפסקול ואת העושר הצלילי.

אני לומד כאן המון פשוט מהחברים והחברות שמקיפים אותי, וזה תענוג. זה תענוג ללמוד, וזה תענוג ללמוד ככה. גם בעבודה היומיומית שלי אני מוקף במקצוענים, וזה תענוג ללמוד מהם, אבל זה דבר אחד ללמוד תוך כדי עבודה, ודבר אחר לגמרי ללמוד פשוט בשביל ללמוד. אז אם אתם עיתונאים ואם אתם מתלבטים אם להגיש בקשה לנימן, זו בכלל לא שאלה. תגישו. הטפסים נמצאים כאן. הדדליין הוא 1 בדצמבר, וזה לא מעט עבודה, אז יאללה.

6
הבלאק פריידיי כבר פה, ואני מופצץ מכל הכיוונים בפרסומות ומודעות ובאנרים ותמונות באינסטוש ומה שאתם לא רוצים של דילים מוקדמים, ודילים סודיים, וקופונים, והנחות, וכאלה. אין לי מושג מה אני רוצה לקנות, אבל אני בטוח שאני הולך לקנות דברים. טוסטר משולשים, למשל. או מכשיר נינג׳ה קטן שיעזור לי להכין רטבים. וחומוס בכמות קטנה. וקצת ציוד חורף (על מי אני עובד, הרבה ציוד חורף). זו תרבות שאנחנו לא כל כך מכירים בישראל. אני יודע שזה נשמע מוזר, כי התרבות הישראלית לגמרי הפכה להיות תרבות צריכה בשנים האחרונות, בטח עם כל פסטיבל ההלוואות המטורפות שלא ייפסק עד שהריבית לא תעלה. ועדיין, ישראל נמצאת הרחק הרחק הרחק מאחורי מה שקורה כאן בארה״ב (לפחות באזור שאני נמצא בו). אולי עכשיו זה ישתנה קצת, עם הכניסה שלי שופרסל לתחום הקניות ברשת (מהלך עסקי מאוד מעניין, אגב, שיכול להפוך את שופרסל למונופול רב עוצמה עוד יותר מכפי שהיא היום, או לכרות את הבור הפיננסי שיוביל למשבר, נחיה ונראה), אבל בינתיים החוויה רחוקה מאוד ממה שקורה בארה״ב.

בזמן שכתבתי את הטקסט הזה (אני כותב לאורך היום), הזמנתי ברשת טחינה, מלאווח, סו-וויד (כן, הזמנתי סו-וויד, ואני מרוצה מזה, תתבעו אותי), גטקעס, מגב לניקוי שלג מהאוטו, ניירות אוריגמי, דאודורנט, ועוד כמה דברים. ברגע שיש לך מנוי לאמזון פריים (חצי שנה חינם לסטודנטים, ואחרי זה 15 דולר בחודש), החיים שלך משתנים מהקצה לקצה. אתה יכול להזמין בתכל׳ס כמעט כל דבר שאפשר לחשוב עליו, מקטן ועד ענק, בלחיצת כפתור, לשכוח מזה, ולגלות שזה מחכה לך על מפתן הדלת כעבור יומיים. לא צריך לאגור דברים לחבילה אחת, לא צריך לחשב דמי משלוח, לא צריך ללכת לדואר המחורבן, לא צריך לחכות לשליח, לא צריך להתאמץ. עד שלא חוויתי את החוויה הזו בעצמי, לא הבנתי עד כמה עמוק יכולה תרבות הצריכה לשלוח שורשיה.

7
בשבוע הבא: חופשת חג ההודיה. אנחנו נוסעים לורמונט עם כמה משפחות מהתכנית. תחזית מזג האוויר מדווחת על מינוס 13 מעלות ומלא מלא שלג. החבר׳ה אמרו שהם יביאו מזחלות. אנחנו מצפים לזה בקוצר רוח.

תגובות

  1. Gavi Lazan

    איזה סו-ויד הזמנת? אני מקווה שאת הג'ול. גם האנובה נחמדה (זה מה שיש לי) אבל יש לה דברים שקצת מעצבנים אותי. רק חבל שלא תוכל לקחת אותו איתך חזרה לפה כי מכשירי חשמל עם גופי חימום לא אוהבים את השוני, אפילו עם שנאי.
    אגב, בפוסט שפרסמת את התהליך לסטייק הטוב ביותר רציתי להגיד שיש דרך טובה עוד יותר. אבל עכשיו שיש לך סו-ויד אני מבין שאתה כבר יודע זאת.

  2. שאול א.

    אכן, קניתי את האנובה (תיקנתי לך את התגובה ומחקתי את השניה…). אחרי חג ההודיה אתחיל לנסות לשחק עם זה

להגיב זה מגניב