16

0
לפני הכל, קצת מוזיקה:

1
אתם ידעתם שבאנגלית ׳בורגול׳ זה ׳בולגור׳?

1.5
בכלל, הדבר שאתה מבין שאתה הכי לא יודע באנגלית זה שמות של ירקות (מי מכם יודע איך אומרים כרישה בלי לגגל??), ושמות של מונחים בחשבון, הנדסה וכו׳. אלוהים, כמה אני פרובינציאלי. זה כמו שבצבא לימדו אותי רק ערבית של מחסומים.

2
השבוע, בסדנת הכתיבה שלנו, קראנו את הטקסט שכתבה אחת העיתונאיות בתכנית (מה לעזאזל המילה העברית ל-fellow? נמאס לי לכתוב ׳אחד החברים בתכנית׳) שבאה ממיאנמר. מעבר לזה שבכל פעם שהיא מתארת איך זה להיות עיתונאית תחת שלטון עוין באמת אני מרגיש סופר פריבילגי – זה עולם שקשה בכלל לדמיין – הפעם הטקסט שלה זרק אותי למקום אחר.

בחיבור שכתבה היא תיארה חברות שהיא פיתחה עם ילדה מהמיעוט הרוהינגי, זה שעבר טיהור אתני בשנתיים האחרונות תחת המשטר הבורמזי. היא הכירה את הילדה הזו לפני כמה שנים, כשהייתה במשימה עיתונאית באזור שלה וחיפשה מתרגם בין השפה שלה (בורמזית) לשפה המקומית. השתיים קשרו קשר חברי שנמשך הרבה אחרי פרסום הכתבה שהיא נשלחה לכתוב במקור, והיא מתארת בטקסט שלה כיצד לפני שנתיים בדיוק, כשהתחילו ההתקפות של צבא השלטון על בני הרוהינגה, הקשר ביניהן נותק ולקח הרבה מאוד זמן עד שאותה ילדה הצליחה להתקשר אליה, רגע לפני שנדדה עם מה שנשאר מהמשפחה ומהכפר שלה וחצתה את הגבול לחפש מקלט בבנגלדש.

אבל מה שהדליק אצלי משהו בחיבור שלה לא היה הסיפור של הטיהור האתני, או הסיפור של החברות, אלא התיאור שלה את הכפר של הילדה הזו, ואת התרבות המקומית. בגדול, בגלל הגבלות חמורות של המשטר, אין לאנשים האלה כלום. לא מערכת בריאות ולא מערכת חינוך ולא פספורט ולא כלום. הם חיים חיי דלות ועוני, אבל הם יודעים להיות מאושרים עם המעט שיש להם, כך היא כותבת.

התיאור הזה זרק אותי למקום אחר. לפני שנתיים טיילתי עם המשפחה בדרום הודו. התחלנו בחופים של גואה, אבל אחרי שבוע התחלנו לנדוד קצת פנימה, ומתישהו הגענו למונאר, איזור הררי ויפהפה שמגדלים בו תה. המון המון המון המון תה. אינסוף תה.

רצינו לטייל בגבעות התה של מונאר, ובאחת הגיחות שלנו לשוק הסמוך נתקלנו ברחוב בסלבה. הוא היה בחור הודי חמוד להפליא, שידע אנגלית נהדרת. אני לא זוכר איך ולמה התחלנו לדבר, אבל מהר מאוד הוא התגלה בתור מדריך טיולים (שזה מצחיק, כי כל הודי שני הוא מדריך טיולים, בעיקר אם תשלם לו להיות מדריך טיולים), והציע לקחת אותנו ליום טיול בגבעות התה של מונאר.

הסכמנו בשמחה, קבענו מחיר, ומאוחר יותר בהמשך היום יצאנו לטייל. היה אחלה טיול. ראינו מקרוב כיצד המקומיות (רק נשים עובדות בשדות) קוטפות את התה בשיטות של לפני עשרות שנים ויותר, ממלאות את השקים שלהן בעלי תה, ומגלגלות את השקים המלאים מטה מטה במורד הגבעות, עד שמישהו אוסף אותם ולוקח אותם לייבוש במפעל. משם המשכנו מעלה עד לפסגה, אכלנו קלמנטינות ותפוזים בערפל, וירדנו בחזרה לכפר, דרך שבילים סודיים שרק סלבה הכיר.

בגבעות התה של מונאר

בגבעות התה של מונאר

זה היה טיול נהדר, ואני לא זוכר בדיוק למה, אבל איכשהו הגענו ללקבוע להיפגש איתו שוב בהמשך היום. קבענו שנבוא אליו הביתה, לפגוש את אשתו ואת הבן שלו. הביקור בבית שלהם מאוחר יותר בהמשך היום היה אחת הנקודות החזקות ביותר בטיול הזה, מבחינתי.

הבית שלו כלל לא היה שלו. הוא שכר את הבית הזה. ובאופן כללי, כשאני אומר ׳בית׳ זה עלול קצת לבלבל. זה היה חדר וחצי. אבל באמת חדר וחצי. לא חדר וחצי ועוד שירותים ועוד מטבח ועוד מרפסת. באמת חדר וחצי. בחדר וחצי האלה גרו סלבה, אשתו והבן שלו. בחדר וחצי האלה הם עשו הכל. גרו, ישנו, הכינו אוכל, הכינו שיעורים, שיחקו, כיבסו. הכל.

הילד שלהם היה חברותי ומקסים. הילדים שלנו (ושל המשפחה שטיילנו איתה) התחברו במהירות, שיחקו כדורגל ובקלפים. הם הציעו לנו עוגיות ומאכלים אחרים. הכניסו אותנו לביתם בחפץ לב ובאהבה. הם חיו בדלות, אבל לא בעוני. קשה לי להסביר את זה.

סלבה המדריך, בעננים

סלבה המדריך, בעננים

הפונקציונליות של הבית שלהם היממה אותי. בגלל שהחלל היה כל כך קטן, הכל היה הכל. המיטה היתה גם ספה. השטח מתחתיה היה גם ארון. השטח שמעליה (כלומר, התקרה) גם היה ארון. הם תלו דברים עם קולבים מלמעלה. אופניים קטנים לילד, למשל, או כדור. ומסביב היו תלויים פוסטרים ללימוד אנגלית בשביל הילד.

אלה היו חיים אחרים לחלוטין בכל קנה מידה מהחיים שהיו לי כילד, קל וחומר מהחיים של הילדים שלי.

3
נזכרתי בסיפור הזה היום, בזמן שקראתי את הטקסט של העמיתה שלי לתכנית על הכפר ההוא במיאנמר. כמה שעות לפני שישבתי לקרוא את הטקסט שלה הייתי עם המשפחה בחנות בגדים. ברגע שהגיע השלג בשבוע שעבר הבנו שאולי בעצם אנחנו לא ערוכים עד הסוף לחורף שעומד לבוא. ומאחר שאנחנו נוסעים בסוף השבוע הזה לורמונט, היכן שכבר מושלג ובכל מקרה קר הרבה יותר, חשבנו שכדאי שנסור לחנות עוד היום.

אז סרנו.

היינו בשלוש חנויות. הראשונה היתה היקרה ביותר. וכשאני אומר יקרה, אני מתכוון באמת יקרה. מכנסי שלג עלו שם מאתיים וחמישים דולר, אחרי הנחה. לא הבנתי מי יכול לקנות מכנסיים במחירים כאלה, אבל החנות היתה מפוצצת לחלוטין.

בגלל שהיתה יקרה מדי, נסענו לחנות הבאה. היא היתה יקרה פחות, אבל עדיין יקרה מאוד, וגם היא היתה מפוצצת קונים. קנינו שם לא מעט, ונסענו לחנות שלישית, זולה יותר, בשביל להשלים עוד כמה דברים.

בסך הכל הוצאנו סכום לא מבוטל של כסף. אני לא אגיד כמה בדיוק כי אין לי כח לביקורת, אבל זה סכום ארבע ספרתי בשקלים. זה סכום שאם הייתי משנע אותו לכפר ההוא בהודו, או במיאנמר, הוא היה יכול להחזיק משפחה קטנה לאורך הרבה הרבה זמן. וגם יותר ממשפחה קטנה.

כשישבתי הערב בבית ונזכרתי בסלבה ובמשפחה שלו ובילד שלו, במעט הצעצועים שהיו לו אל מול אינספור הצעצועים שיש לילדים שלנו, אינספור יותר מדי צעצועים שיש להם, ואז חשבתי שוב על השפע הבלתי נורמלי הזה בחנויות שהייתי בהן היום, משהו בי התחיל להרגיש לא בנוח.

מיששתי היום לפחות עשרה סוגי מעילים. קראתי השד יודע כמה תגיות, וגיליתי הרבה יותר סוגים של בדים אטומים לקור ומים ורוח ושלג מכפי שידעתי שיש בכלל. את רובם, אני מניח, מייצרים במדינות העולם השלישי.

ישראל היא מדינת שפע, לפחות בין גדרה לחדרה. איך אמר פעם נתניהו, בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצוין. אם אתם מגיעים לא מהחברה החרדית או מהחברה הערבית, וגרים באזור המרכז רבתי, החיים שלכם בגדול סבבה. יש לכם שפע של פירות וירקות, יש לכם שפע של מזון, יש לכם שפע של אפשרויות דיור, שפע של אפשרויות חינוך לילדים (החינוך לא מתחיל ונגמר בבית הספר), שפע של אפשרויות בידור, תחבורה, צריכה.

ובכל זאת, לא פעם בישראל חשתי שהשפע שיש לנו לבחור ממנו, חלק גדול ממנו הוא שפע של זבל. הייתם פעם במקסטוק? אז ככה. חיים שלמים ממקסטוק.

השפע שיש כאן הוא אחר. הוא בליגה אחרת לגמרי ממה שהישראלים מכירים. או, לפחות מה שאני הכרתי. אם אנחנו חיים בליגת המקסטוק, כאן החיים הם כמו החומר שממנו מרכיבים את האיכות יצוא. בחנויות הבגדים האלה שהייתי בהן היום (בגדים וציוד טיולים) היו בגדים וציוד באיכות שלא הכרתי. וכל הקונים הסתובבו ומיששו, ומדדו, וקנו. בעונה הבאה חלקם יזרקו הכל ויקנו חדש. אלמלא המלגה שאני מקבל, לא היינו מסוגלים להרשות לעצמנו לחיות כאן.

4
כשהייתי בן 16, ביקרתי בארצות הברית לראשונה. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים ביומן הרילוקיישן הזה. הייתי חלק ממשלחת ישראלית של התנועה שהייתי חבר בה (׳נוער לנוער׳) למחנה בינלאומי של ארגון ׳בני ברית׳ בפנסילבניה. קיץ אמריקני קלאסי. המחנה ארך חמישה שבועות. בסוף השבוע האחרון, רגע לפני שהם נסעו הביתה, הנערים והנערות האמריקניים השאירו מאחוריהם כמויות אדירות של ציוד. בגדים, כלי רחצה, כל דבר שאתם יכולים להעלות על דעתכם.

כילדים ישראלים, עמדנו משתאים מול התופעה הזו. זו תרבות שפע שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל. ואני מוכרח להודות שגם כמבוגר אני לא מבין אותה עד סוף. מי שמסתובב ברחובות קיימברידג׳ בסוף הקיץ, כשסטודנטים הולכים וסטודנטים חדשים באים, יגלה עד כמה הרחובות מלאים ברהיטים, מזרונים, מכשירי חשמל. רובם במצב מעולה, רק בואו וקחו. למה לטרוח לקחת אותם הביתה, אם במילא בבית אפשר לקנות חדש?

בתור ילד, לא גדלתי מעולם במחסור. אני בן למשפחת מעמד ביניים ישראלית ממוצעת להפליא. אבא שלי היה מהנדס בנייה, אמא שלי היתה אחות ואז מורה ואז שוב אחות. מעולם לא היה לי יותר מדי, ומעולם לא היה לי פחות מדי. לא היו לי מותגים, אבל לא היה חסר לי דבר. באמת, אף לא דבר אחד. ובכל זאת, למרות שהיה לי הכל, ההורים שלי הקפידו לחנך אותי לסוג מסוים מאוד של צריכה. אני לא יודע אם זה קשור לזה שהם היו מדור אחרת, או לזה שהם שניהם יוצאי ברית המועצות והחינוך הסובייטי שהם קיבלו, או פשוט לזה שפעם היה פחות שפע, אבל חונכתי לסוג מסוים מאוד של צריכה. קודם כל – חוסכים. דבר שני – לא קונים מה שלא צריך. דבר שלישי – חושבים הרבה לפני שקונים משהו. אבל הרבה. ממש ממש הרבה. ודבר רביעי – מעריכים את מה שיש. (ואבא שלי היה מוסיף – נותנים לאחרים מהמעט שיש לך).

הילדים שלי גדלים בהלך רוח אחר לגמרי. לא חסר להם דבר. וגם להם אין ממש מותגים אלא חולצות מפוקס שהיו במבצע. אבל יש להם, כאמור, הרבה יותר מדי צעצועים (שאת רובם קנו סבא וסבתא). ועל אף שהם שומעים מאיתנו יותר ׳לא׳ מאשר ׳כן׳, התפיסה שלהם של שפע היא אחרת משלנו.

מוקדם יותר, בחדר המדידה

מוקדם יותר, בחדר המדידה

לפני כמה ימים אלון איבד את הכפפות שלו בבית הספר. בבוקר, לפני שנכנס לכיתה, ביקשתי ממנו במיוחד שישים לב שהוא לא מאבד אותן. אחרי הכל, אני יודע עם מי יש לי עסק. אחר הצהריים, כשבאתי לאסוף אותו, הוא הכריז שאין לו מושג איפה הכפפות. הוא שם אותן כאן לאיזה רגע, וברגע הבא הן לא היו שם.

היום, שלושה ימים לאחר מכן, כבר יש לו כפפות חדשות. קנינו לו כפפות חדשות. והן אפילו לא זולות במיוחד, כי רצינו שיהיה לו משהו איכותי נגד הקור. האם הוא יאבד גם אותן? אני מעריך את הסיכוי לכך ב-80%. לא יודע באיזו מהירות, אבל אני די בטוח שזה יקרה.

האם לימדתי משהו את הילד שלי? האם הילד שלי למד משהו על הערך של הכסף? האם הוא אמור ללמוד מחסור מהו? האם הוא אמור ללמוד עוני מהו? האם הוא צריך לקבל את השפע הבלתי נורמלי שיש פה כמובן מאליו, כאופן שבו צריך לחיות את החיים?

5
אין לי פואנטה למה שאני כותב פה. בטח לא פואנטה מקורית. רק הרגשתי צורך לבטא את התחושות האלה במלים, זה הכל. לא חונכתי לכל השפע הזה.

6
וכל הדבר הזה מתחבר לי בצורה מוזרה לקורס שלקחתי בסמסטר הזה על הכלכלה הפוליטית האמריקנית לאורך המאה ה-20 ועד היום. לעלייתה של תרבות הצריכה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה. שנים שבהן מעמד הביניים האמריקני כפי שאנחנו מכירים אותו מהסרטים צמח והתעצב, בין היתר על בסיסה של צריכה מוגברת. צריכה מוגברת ששינתה תרבות של עולם שלם, וגם את יחסי הכוחות בין מדינות, יצרה פערים חברתיים בין לאומיים במימדים היסטוריים, יצרה נזקים אקולוגיים אדירים, יצרה חיים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אחרים, אבל האמת שפעם היו.
מי שרוצה לקרוא על זה עוד, אני מאוד מאוד מאוד ממליץ על המאמר (הארוך, אבל המאוד קריא) הזה.

7
ועכשיו, לחגוג את חג ההודיה. אנחנו נוסעים לורמונט. הוושינגטון פוסט פרסם הערב שבמהלך חג ההודיה, באזור הספציפי שבו אנחנו נמצאים (וגם בבוסטון, בניו יורק ובכל החוף המזרחי הצפוני) הולך להיות מזג האוויר הקר ביותר ב-100 השנים האחרונות. למעשה, ציינה הכתבה, הולך להיות יותר קר מאשר באנטרקטיקה. אחלו לנו בהצלחה.

מיד אחרי חג ההודיה נחגוג את הבלאק פריידיי, בקטע אירוני ומודע לעצמו, כמובן.

נ.ב
לעיתונאים שביניכם, או למי שמתעניין בעיתונות, the correspondent הולך וצובר תאוצה (כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים). אני לא יודע אם המיזם הזה יצליח בסופו של דבר, גם אם יגייס את ה-2.5 מיליון דולר שהציב לעצמו (וזה נראה שהוא הולך לגייס, גייסו כבר יותר מ-700 אלף דולר ויש להם עוד יותר משלושה שבועות). תחושת הבטן שלי היא שלא. אבל כמו שכתב היום מישהו, זה יהיה ניסוי מעניין בכל מקרה (העמיתה ההולנדית שמשתתפת בתכנית שלי אומרת לי שבהולנד, שם היוזמה הזו נולדה במקור, זה עובד לא רע אבל אין לי מספיק מידע בשביל לפרט מעבר לזה).

תגובות

  1. גיל

    זה לא סתם "יצרה פערים חברתיים בינלאומיים אדירים". ארה"ב פשוט המשיכה בדרכן של מדינות מערביות אחרות, שפשוט שדדו את הצורה למדינות אחרות והשאירו אחריהן תלי חורבות. הודו לא בהכרח הייתה כזאת נחשלת אלמלא הבריטים עשו עליה סיבוב. אפריקה הייתה נראית אחרת לגמרי אלמלא השואה שהשיתו עליה מדינות "נאורות" כמו בלגיה ואלמלא תעשיית העבדים שהזינה את הדרום האמריקאי. נהוג לדבר על כך שבזכות המעיל שהאמריקאי קונה וזורק להודי יש היום 2 רופי יותר מאשר לפני שנה. מה שפחות מדברים עליו, זה האם אותו הודי היה כל כך עני, אם היו נותנים למדינה שלו להתפתח באופן נורמלי וסוחרים איתה בהתאם.
    …וכרגיל נהנה מאד לקרוא.

  2. מרינה

    פעם, כשגרתי גם בצד השני של העולם, כתבתי גם בלוג ובצורה לא מפתיעה, הוא עסק בול באותם נושאים.
    כאן זה פוסט בינוני למדי על תרבות הצריכה:
    http://marinaandnati.blogspot.com/2013/07/blog-post_15.html?m=1

    זה ספיישל על הבלאק פריידי:
    http://marinaandnati.blogspot.com/2013/12/black-friday.html?m=1

    זה שיאן הקריאות:
    http://marinaandnati.blogspot.com/2014/02/blog-post_18.html?m=1

  3. גדי

    הייתי ילד כזה פעם. איבדתי 4 שעוני יד של קסיו – סמל סטטוס דאז. הייתי שוכח את הדברים המגניבים שהביאו לי מחו"ל בכל מקום, הורס נעליים ומאבד פרטי לבוש בכל הזדמנות. קנו לי כל מה שהייתי צריך וגם שלא וראסמי לא היה לי ערך לכלום. על כסף, כמו הרבה אנשים, למדתי הרבה יותר מדי מאוחר בחיים.

    את הערך לדברים פיתחתי ממקום אחר, שלא הגיע מהוריי כלל, האמת . למדתי את הערך של לתקן. זו התבטאות עדינה. אני מפיק מזה סיפוק בלתי רגיל, מהידיעה שקניתי לאותו חפץ (זה לא משנה אם זה פריט לבוש שתפרתי, רהיט שחיזקתי או מכשיר חשמל שהשמשתי) עוד כמה חודשים או שנים. זאת העדיפות שלי על לקנות רוב הפעמים, והרווח (כמעט) תמיד כפול.

    אני רוצה לדמיין שאצליח יום אחד להנחיל את זה הלאה, כי זה באמת שינה לי את כל התפיסה הצרכנית.

  4. Ohad

    "בכלל, הדבר שאתה מבין שאתה הכי לא יודע באנגלית זה שמות של ירקות (מי מכם יודע איך אומרים כרישה בלי לגגל??)"

    ובאופן מעניין, כשעוברים למדינה חדשה אלה הדברים הראשונים שלומדים =)

  5. Hany Vayzer

    נראה מתבקש פה המם של ״למה שלא ניקח את כל הרהיטים ומוצרי החשמל שהסטודנטים השבעים מקיימבריג׳ זורקים לרחוב – ונעביר אותם לעניים, אפילו בארצות הברית?״
    וברצינות, האם המקום השבע שאתה נמצא בו, מעביר את השאריות שלו הלאה? מילא תרבות השפע, אבל יש בסופה תרבות חסד כלשהי?

  6. גילי

    את התופעה המתרחשת בקיימברידג בכל סוף אוגוסט מכנים Allston Christmas, על שם העיר הסמוכה בה מתגוררים סטודנטים מ BU. אגבב,הרהיטים השווים ביותר נמצאים ליד הביזנס סקול תודה שהעלת לכתב, משתאה מאותם הדברים בדיוק, כולל ההשוואות הבלתי נמנעות מהטיולים באסיה.

להגיב זה מגניב