בין לבין

לפעמים, לפעמים אני בוכה בבקרים.

זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. זה תמיד קורה בגלל שילוב מקרי של המוזיקה הנכונה, התאורה הנכונה, הקצב הנכון של הצעדים, ומספיק זמן פנוי בשביל לבכות.

זה תמיד אותו פרנציפ. טריגר מקרי כלשהו גורם לי לדמוע. אני לא גועה בבכי. בדרך כלל לא משמיע שום קול. סתם, מתחיל להזיל דמעות. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

הבוקר זו היתה התמונה הזו:

Fire Escape Collapse, 1975

Fire Escape Collapse, 1976

התמונה הזו צולמה ב-1975 על ידי צלם בוסטוני בשם סטנלי פורמן. לאישה קראו דיאנה בריינט. היא היתה בת 19. התינוקת היתה בת שנתיים. קוראים לה טיארה ג׳ונס, ודיאנה היתה הסנדקית שלה (איזו מילה מוזרה, בחיי).
ב-22 ביולי 1975 פרצה שריפה בבניין שבו דיאנה וטיארה שהו. הן היו בקומה החמישית, אז הן יצאו החוצה, אל מדרגות החירום. הן עמדו שם וחיכו לסיוע של כוחות ההצלה. כבאי אחד הגיע אליה והתחיל לכוון את הסולם של כבאית שהגיעה למקום בשביל לחלץ אותן. הצלם, סטנלי פורמן, עלה על הגג של הכבאית בשביל להגיע לזווית צילום טובה יותר לתעד את החילוץ.

רגעים ספורים לפני שהסולם הגיע – למעשה, ממש ברגע שהוא הגיע אליהן – כל מדרגות החירום עליהן הן עמדו קרסו. הכבאי שעמד איתן הספיק לתפוס את הסולם ולהישאר תלוי עליו באוויר. דיאנה וטיארה נפלו 15 מטר למטה.

פורמן צילם סדרה של תשעה עשר צילומים שתיעדו את כל זה, מבלי לדעת כמובן שזה מה שהולך לקרות. בסדרת התמונות הזו אפשר לראות את ההמתנה, את הקריסה, ואת התוצאה הטרגית. (כאן תוכלו למצוא חלק מהתמונות שהוא צילם, ולקרוא איך הוא מתאר את האירוע).

דיאנה בת ה-19 נפצעה אנושות בנפילה ומתה מפצעיה שעה לאחר מכן. התינוקת טיארה נחתה על דיאנה, ולכן שרדה. מכל הסדרה, התמונה הזו היא החזקה ביותר. התמונה הזו שימשה בהמשך בשביל להניע קמפיין לחיזוק הבטיחות של סולמות החירום בבוסטון ובערים נוספות. היא זיכתה את פורמן בפרס פוליצר (בהמשך הקריירה שלו, הוא זכה בעוד אחד).

התמונה הזו תלויה במדרגות שיורדות מהקומה הראשונה של Lippman House, המקום שבו נערכת התכנית שלי, אל קומת המרתף, שם אנחנו עורכים את המפגשים של סדנת הכתיבה שלנו. מוקדם יותר הבוקר, אחרי הליכה קצרה בקור המקפיא בחוץ עם אוזניות על הראש ומוזיקה ישראלית שאני אוהב מתנגנת לי באזניים, נכנסתי אל ליפמן האוס ועשיתי את דרכי מטה, במדרגות. משהו גרם לי להיעצר ולהתבונן, לראשונה, בתמונה הזו שהיתה תלויה שם. באזניות, דניאלה ספקטור שרה שהכוכב הזה מת, ואני נעצרתי על התמונה הזו.

היא מזכירה לי את התמונה של The Falling Man, מיום קריסת מגדלי התאומים. אבל בניגוד לתמונה ההיא, שבה הכל מאוד חידתי חוץ מהאירוע עצמו, בתמונה הזו כל הפרטים ברורים מאוד (חוץ מהאירוע עצמו). האימה על פניה של הילדה, חוסר האונים של האם, העציצים הנופלים ברקע. הכל כל כך סוריאליסטי ומבעית. רגע אחד קפוא בזמן, שבריר שניה לפני המוות.

הבוקר, התמונה הזו, יחד עם דניאלה ספקטור באזניים, כשבחוץ קר ואני מרגיש כאילו החיים שלי בהילוך איטי, התחלתי לבכות. זה נמשך אך רגע אחד. אחרי זה נשמתי עמוק, וניסיתי להקפיא את הרגע הזה בזמן.

שלא ייגמר, שיימשך עוד קצת.

תגובות

להגיב זה מגניב