18

0

קודם כל, מוזיקה. והפעם, רגע לפני חג המולד, קצת דניאל קורן. הוא הוציא הרגע אלבום חדש – בין האיילות – שבשמיעה ראשונה לא אהבתי אותו בכלל ולא הבנתי אותו בכלל. אבל בשמיעה שניה, ושלישית, התחלתי להתחבר, ומאז אני שומע אותו ללא הפסקה. הנה אחד השירים החביבים עלי מתוך האלבום הזה:

1
השבוע שחלף היה כנראה אחד השבועות החשובים ביותר מבחינתי בתכנית שאני משתתף בה. למעשה, מאז שהתחילה התכנית, אי שם לפני שלושה חודשים ויותר, התכוננתי לשבוע הזה.
התכנית שאני משתתף בה – Nieman Fellowship – היא תכנית שאוצרת 24 עיתונאים מרחבי העולם (מחציתם מארה״ב ומחציתם ממדינות שונות), ומביאה אותם לשנת שבתון אחת בהרווארד (שני סמטרים, למען האמת). המטרה: לנוח, ללמוד, ולחזור לעיתונות טובים יותר.
זו אינה תכנית אקדמית. על אף שאני לוקח קורסים ברחבי האוניברסיטה אני לא נחשב לסטודנט מן המניין, מה שאומר שאני לא אקבל פה תואר (דבר שאין לי צורך בו ממילא), אבל גם אני גם לא מחויב במטלות האקדמיות (יאי!). אני שומע חופשי, וזה נפלא מבחינתי.
מלבד הקורסים האקדמיים יש גם פעילויות אינהרנטיות לתכנית עצמה. יש לנו סמינרים עם אורחים מעניינים (אנשי ואנשות אקדמיה, עיתונאיות ועיתונאים, חוקרות וחוקרים, ואפילו השף מאסימו בוטורה הגיע לדבר איתנו), יש לנו סדנאות (פודקאסטים, כתיבה, תסריטאות, ואחרות), ובאופן כללי מלא דברים שאנחנו ממציאים לעצמנו.
כל הפעילויות האלה נערכות בבית של התכנית – Lippman House – על שמו של אחד העיתונאים האמריקניים המשפיעים והמפורסמים ביותר בכל הזמנים, וולטר ליפמן. זה אחד הדברים הכי כיפיים בתכנית הזו – יש לנו חלל משלנו. לאורך כל השנה אנחנו באים והולכים, אוכלים ארוחות צהריים יחד, רואים סרטים, מביאים את הילדים לשחק, סתם מעבירים איזו שעה מתה, קוראים, כותבים, שותים, חוגגים, ועושים עוד מיליון דברים אחרים בחלל הזה, בבית הזה. בית ניו אינגלנדי קלאסי, ענק, מרווח, מואר באור טבעי יפהפה, מחומם (יש אח!), ובעיקר עוטף אותך בחיבוק חם ונעים. זה פשוט מרגיש כמו בית, מהרגע הראשון שנכנסתי אליו. ומי שמכיר אותי באופן אישי יודע עד כמה נדיר לי להרגיש ככה.

הפעילות המרכזית של התכנית שלנו נערכת אחת לשבוע, בערבי שלישי. אחת לשבוע, עמית או עמיתה בתכנית מקבלים את הבמה, את תשומת הלב, ואת הזמן, בשביל לענות על שאלה אחת בלבד: למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? זה נקרא Soundings.
ואפשר לעשות את זה באיזו צורה שנרצה. יש מסגרת, אבל אין כללים.
המסגרת כזו: נפגשים בחמש, יש מנה ראשונה (ואלכוהול) עד חמש וחצי, ואז יש לך שעה לדבר. אחרי זה חצי שעה של שאלות ותשובות, ואחר כך ארוחת ערב (ואלכוהול). בסוף קינוח, מנקים, מקפלים, ויוצאים לשתות במקום אחר (כי נגמר האלכוהול).
את התוכן כל אחד ואחת ממלאים כפי שהם רואים לנכון. אין סיפור אחד שהוא הסיפור הנכון, אין דרך אחת שהיא הדרך הנכונה להציג את הסיפור הזה, ואין אוכל שהוא האוכל הנכון (ולפחות מבחינתי, וגם מבחינת הרבה אחרים, האוכל הוא חלק חשוב מהסיפור, מהזהות שלנו).

אז השבוע, אחרי לא מעט ערבים כאלה, הגיע תורי.

מתנצל: על אף כל ההקדמה הזו אני לא אשתף כאן בתוכן של הסיפור שלי. מי שעוקב אחרי מספיק זמן (משום מה) פחות או יותר מכיר את המעטפת של הסיפור הזה. מקומות שעבדתי בהם, פרויקטים שכתבתי ויצרתי, הישגים שהשגתי, כישלונות שנכשלתי. החלק הפנימי של הסיפור שלי – המחשבות שמתרוצצות בראשי, הלבטים, החלומות – אלה יישארו בין כתליו של Lippman House. זה אישי מדי, בשלב זה.
אגיד רק שזה היה לי מרגש, נעים, קשה, והביא איתו הקלה. זה עזר לי לסדר לעצמי את המחשבות, לשרטט לאחרים (אבל גם לעצמי) את הסיפור שלי, להתאמץ ולהתעקש לחפור בתוך הנפש עמוק פנימה, ולנסות לחלץ ממעמקים כמה שיותר תובנות קוהרנטיות (אם כי בשום אופן לא סופיות, לא מחייבות ולאו דווקא ממצות).
ואוסיף שרק אחרי שהגעתי לכאן, והכרתי את עמיתיי לתכנית, הבנתי עד כמה הדברים שמציקים לעיתונאים הם די אוניברסליים, ועד כמה מסלולי קריירה יכולים להיות דומים בפינות שונות לחלוטין של העולם, ולפיכך עד כמה ההתלבטויות עשויות להיות דומות. כל סיפור הוא שונה לחלוטין בפני עצמו, אבל הופתעתי מאוד לגלות עד כמה רבים מאיתנו מרגישים שהם עומדים בצומת דרכים ולא יודעים באיזו דרך לבחור.

sounding

2
באותה הרוח, השבוע פורסמה כתבה בוניטי פייר על המצוקה שכמה כלי תקשורת דיגיטליים מרכזיים מתמודדים איתה בתקופה האחרונה. אם אתם מתעניינים בעיתונות, במות המודל העסקי של העיתונות המסורתית, אם עקבתם כמוני אחרי עלייתם של כלי תקשורת דיגיטליים מדהימים בארה״ב בשנים האחרונות, הכתבה הזו מאוד מומלצת.
היא מתרכזת בעיקר במספר כלי תקשורת דיגיטליים – באזזפיד, ווקס, וייס – אבל יש עוד דוגמאות בפנים. כל כלי התקשורת שמוזכרים בכתבה נולדו כולם דיגיטליים לחלוטין. אין להם בתי דפוס, הם לא צריכים לבזבז זמן או כסף על הפצה פיזית. כשהם התחילו (והמריאו) הם נחשבו לכאלה שפיצחו את הבעיה. כאלה שיצרו מודל חדש. העתיד של העיתונות.
והנה, הם כולם מתחילים לסבול מאותן הבעיות שהעיתונות המסורתית סובלת ממנה. ירידה בהכנסות, נגיסה של פייסבוק/גוגל בהכנסות מפרסום, וצורך גובר בגיוון מקורות ההכנסה (שזה שם קוד להמון תוכן שיווקי, כנסים, ואפילו מכירת מוצרים תוך כדי שיתוף פעולה עם אמזון).
זה היה לי מאוד מאוד מדכדך לקרוא את הכתבה הזו. כפי שכתבתי לפני שנסעתי לכאן, כשהצטרפתי לתאגיד השידור אחת המטרות שלי היתה להקים את ה-vox הישראלי. לבנות מותג עיתונאי חדש שיעשה עיתונות בדרכים חדשות, בעיקר בוידאו, ושיפיץ את עצמו בפלטפורמות החברתיות מבלי צורך בכך שהקהל יבוא לאתר שלנו דווקא.
שנתיים אחרי שהתחלנו למדתי בדרך הקשה והכואבת מה זה אומר להפקיד (ולהפקיר) בידיים של גוף חיצוני כמו פייסבוק את מנגנון ההפצה שלך מבלי שיש לך יכולת לשלוט עליו כלל. אנחנו כשלנו כישלון חרוץ (הוא באמת היה חרוץ, עבדנו מאוד קשה) ועד הכתבה הזו חשבתי שזה היה 100% באשמתנו. הכתבה הזו גרמה לי להבין שגם כלי התקשורת שחשבתי שפיצחו את זה לגמרי מתמודדים עם אותו החרא, נאלצים לקצץ בכח האדם שלהם, לשנות פורמטים, ולחשוב מה עושים עם עצמם.

וזה, אגב, לא מנחם בשום צורה. להיפך, זה ממש מדכא. חלק ממה שאנחנו מנסים לעשות כאן בשנה הזו הוא לחשוב איך ומה אפשר לעשות בשביל שהגסיסה של העיתונות תיעצר. וזה לא שלמישהו מאיתנו יש תשובה, לא קרוב אפילו. אנחנו משתפים אחד עם השני כל הזמן כתבות, אינספור כתבות, על עוד נסיונות ועוד כישלונות. עוקבים בדריכות אחרי כל מיני התחלות חדשות, אוספים ראיות לדברים שהצליחו כאן או שם. שום דבר לא מתגבש בינתיים לשום דבר, ואני לא יודע אם אי פעם יתגבש. אבל האמת? זו תחושה טובה להמשיך לנסות, ולא להתייאש, לא להרים ידיים.

3
היה מוזר ללמד את העמיתים שלי לתכנית (שברובם המוחלט אינם יהודים) על חנוכה. היה מוזר להדליק איתם נרות (כלומר, לא באמת נרות אלא חנוכייה חשמלית כי אסור להדליק אש בתוך הבית הניו אינגלנדי הקלאסי שאנחנו פועלים בו. ככה נראה העולם כשעורכי הדין מנצחים), היה מוזר להיות על תקן הרבי.
לא משנה שניסיתי להסביר שאני אתאיסט מוחלט ועושה את הדברים האלה בעיקר בשביל הילדים (ואפילו זה לא לגמרי ברור לי מדוע), איכשהו נוצר הרושם שאני מבין בזה משהו (למרות שאני מאוד לא).
זה הזכיר לי את מה שחבר שלי אריאל אמר לי פעם פעם, מזמן מזמן, כשעוד היינו שנינו סטודנטים בהר הצופים: כשתחיה בחו״ל אתה לעולם תהיה היהודי. לא משנה כמה תנסה להתנער מזה, לא מנסה כמה תנסה להתערות או להתבולל. אתה לנצח תישא עליך את התווית הזו. ובזמנים טובים, זה יהיה בסדר. ובזמנים רעים, זה יהיה מאוד מאוד לא בסדר.
סתם, נזכרתי בזה השבוע.

חנוכה, עם טאץ׳ של קריסמס

חנוכה, עם טאץ׳ של קריסמס


4
כבר ציינתי שמאסימו בוטורה, השף בעל המסעדה הטובה ביותר בעולם, בא לדבר איתנו השבוע? ככה, שיחה אינטימית, על אוכל ועל תרבות ועל פילוסופיה. היה יוצא מן הכלל, מעורר השראה, ומעורר תאבון. הוא סיפר הרבה סיפורים, על פרויקטים שיצר, ועל הפילוסופיה שלו במטבח (אגב, חיפשתי כתבת פרופיל נרחבת בעברית עליו ועל העבודה והפרויקטים שלו, ולא מצאתי. מאוד מוזר, לטעמי, בשביל מדינה שמאוד אוהבת אוכל ומאוד אוהבת לנסוע לתיירות אוכל, בטח באיטליה).
אחד המשפטים שנשארו איתי מהשיחה איתו היה ״במטבח, ובחיים, תמיד תשאירו דלת פתוחה לבלתי צפוי״. בשבילי, אדם די מרובע ודי מקובע בסך הכל, זה מאוד לא קל. אבל אני חושב שאני אנסה. למען האמת, זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כאן בשנה הזו, להרשות לעצמי לזרום, לתת לרגליי לשאת אותי אל הלא נודע.

5
אחד הדברים שקראתי השבוע גרם לי לתהות: האם מישהו גיבש את התו״ל למדרג הנכון ליצירת קשרים וירטואליים עם אנשים שזה עתה פגשת לראשונה בעולם האמיתי.
כלומר, נניח שיצאתי לפאב והכרתי מישהו/מישהי, או שהתחלתי ללימוד ויש לי חברים חדשים לספסל הלימודים. האם יהיה נכון לעקוב אחריהם קודם בלינקדאין ורק אחרי זה בפייסבוק? ואם אני בכלל מתחיל לעקוב אחריהם ישר באינסטגרם, זו נחשבת לפלישה איומה למרחב הפרטי? בפרפסקטיבה ישראלית – כלומר, בעולם שבו זרים מוחלטים מתפרצים לך לוואטסאפ בלי לבקש ועוד תובעים לקבל תשובות – זו נראית שאלה קצת מפגרת.
אבל כאן, בעולם הנימוס, בעולם שבו המרחב הפרטי שלך הוא כמעט קדוש, כאן השאלה הזו דווקא די רלוונטית.
סתם, תהיתי.

6
והיום, אחרי כל השבוע הממש מוצלח הזה, פתאום קיבלתי שוב תזכורת כואבת לעד כמה אני זר, ולעולם אהיה זר. וזה מעצבן, וכואב.

שבת שלום.

תגובות

  1. מיה

    נשמעת תכנית מדהימה! זאת מלגה?
    תמיד בחו״ל נהיים קצת יותר יהודים מאשר בארץ, מנסיון.

  2. גבריאל

    זה שאנשים לובשים מותג מסוים לא אומר בהכרח שהם קנו את המותג המקורי.
    רוב תיקי היוקרה הם זיופים וכך גם הרבה אופנה ״רגילה״.

להגיב זה מגניב