19

— סורי, יצא קצת ארוך הפעם. עמכם הסליחה —

0
קודם כל, מוזיקה. וברוח החגים, וסוף השנה האזרחית שמתקרב אלינו בצעדים מהירים, הנה הסיכום האוטומטי שספוטיפיי הכינו לי. אלה השירים הכי מושמעים שלי. ואם אתם תוהים למה ׳מהפכה של שמחה׳ ו׳סלסולים׳ נמצאים שם, אז נסו רק לדמיין נסיעה של חמש שעות עם שני בנים זכרים מאחורה שמתלוננים שמשעמם להם:

1
השבוע עשיתי משהו שלא עשיתי מזה זמן: צייצתי מחרוזת ציוצים על משהו שאשכרה נמצא באקטואליה הישראלית. כתבתי על זה שאני לא מבין למה אנשים מוחים נגד נתניהו בכל מה שקשור ליוקר המחיה (וספציפית, לגבי עליית מחירי המוצרים של אסם), וכל מיני כאלה. זה התחיל כאן:


רותם שטרקמן, סגן עורך דה מארקר, ענה לי את הציוץ הבא (אם אתם קוראים את הסיכום השבועי שלי במייל, אני חושב שלא תוכלו לראות את זה. כנסו לבלוג עצמו בשביל לקרוא):

אני לא מסכים עם רותם. אני לא חושב שהממשלה אחראית למחירים במשק. בכלל לא. אני מסכים שהממשלה יכולה להשפיע על המחירים במשק, אני חושב שיש דברים שהממשלה אחראית לעשות שקשורים למחירים במשק, אבל אני לא חושב שהממשלה אחראית למחירים במשק. לא למחירי הנקניק, ולא למחירי הקוטג׳, ולא למחירי שמיכות הפוך.

לאורך ההיסטוריה הלא ארוכה במיוחד של המשק הישראלי הממשלה לקחה מספר פעמים אחריות על מחירים של מוצרים ספציפיים. האחריות הזו נלקחה בעיקר (אבל לא רק) דרך מנגנונים של פיקוח מחירים. עד היום ישנם לא מעט מוצרים שהממשלה מפקחת על מחיריהם, כלומר קובעת את מחיר המקסימום שלהם: מחיר הדלק נקבע מדי חודש, מחיר השמנת נמצא בפיקוח, כך גם חלק ממחירי הגבינות הצהובות, החלב, הביצים ועוד רשימה בינונית של מוצרים.
נכתב הרבה מאוד על פיקוח מחירים בכלל ופיקוח מחירים בפרט בישראל לאורך השנים. אם בא לכם להעמיק אני ממליץ לכם על הפרק הזה של ״חיותכיס״ (כן, קידום עצמי חסר בושה) שליאל קייזר ואני עשינו בזמנו.

כשממשלה מכניסה מוצרים לפיקוח מחירים היא עושה את זה, לרוב, מסוג של חוסר ברירה. מתוך הבנה שמדובר במוצר חיוני (אנחנו יכולים להתווכח עד מחר על ההגדרה של מוצר חיוני), ושיש כשל שוק מובהק בייצור שלו (למשל, שיש חברה אחת בלבד שמייצרת אותו) ולכן ללא פיקוח מחירים הצרכנים יאכלו אותה. לפיקוח מחירים יש חסרונות מכאן ועד הירח, ובראשם חוסר היכולת של הממשלה לתמחר את המוצר בצורה מדויקת. היצרן לעולם יידע לתמחר את עלות הייצור טוב מהממשלה, ולכן יכול לגרום לממשלה לקבוע מחיר גבוה מדי (כי הממשלה די עיוורת ודי נסמכת על הנתונים שהיצרנים עצמם נותנים לה). בקיצור, לעיתים יש צורך בפיקוח מחירים, אבל לרוב זה לא מנגנון מוצלח במיוחד.

אבל בכל מה שלא קשור למוצרים שמחיריהם מפוקחים, למה הממשלה אחראית על זה? אחד הדברים המעניינים שלמדתי בסמטר האחרון הוא עד כמה חדשה התפיסה שהממשלה אחראית לכלכלה באופן כללי, לאו דווקא למחירים. ליצירת מקומות עבודה, למלחמה במיתון כשהוא מתעורר, דברים כאלה.

התפיסה הזו נולדה רק בזמן השפל הגדול, וביתר שאת אחריו, בסוף שנת ה-40 של המאה הקודמת, כשהממשל האמריקני חוקק את חוק התעסוקה המלאה, והטיל בפעם הראשונה את האחריות לכלכלה על נשיא ארה״ב. המרצה שלי בקורס, פרופ׳ ריצ׳רד פרקר, הגדיר את זה יפה. הוא אמר שבעצם החקיקה הזו (שקבעה שהממשל יפעל בשביל להגיע למצב של תעסוקה מלאה), נשיא ארה״ב הפך להיות ה-Economist In-Chief של הכלכלה האמריקנית. עד לאותו רגע זה לא היה כך. הכלכלה פורחת? אחלה. הכלכלה קורסת? כל אדם לנפשו.

בקיצור, אנחנו מדברים על רעיון בן פחות מ-100 שנה. זה רעיון די חדש, והוא עבר הרבה מאוד גלגולים עם השנים, והתפיסה שלו שונה ממדינה למדינה. גם בישראל, אנחנו תופסים את הממשלה כאחראית לכלכלה, אבל מה זה אומר? עד כמה הממשלה אחראית לכלכלה? עד כמה היינו רוצים שהיא תהיה אחראית לכלכלה? אני חושב שזה דיון די מעניין שלא נעשה יותר מדי במקומותינו, כי אנחנו נגררים מהר מדי, ואוטומטית מדי, לדיוני ימין-שמאל מיושנים ולא מעניינים.

אני זוכר שבמחאת הקוטג׳ של 2011, בואכה המחאה החברתית בהמשך אותו קיץ, וגם בהמשך, ניתזו גיצים מהמקלדת שלי בזמן שכתבתי טורי תוכחה על איך כולנו אוכלים חרא ממכונת יוקר המחיה. הנה דוגמא אקראית. אני לא זוכר אם כתבתי באחד מהם שהממשלה אחראית לעניין או צריכה לקחת אחריות. אני כן יודע שעם הזמן (חלפו שמונה שנים מאז הקיץ ההוא), התפיסות שלי השתנו, והתגבשו יותר.

יש המון שווקים שאני יכול לחשוב עליהם (בריאות, למשל) שיש צורך בתכנון ממשלתי מסיבי בשביל לקיים שוק נורמלי, שלא מגיע לטירוף מוחלט (ע״ע מערכת הבריאות האמריקנית). אבל יש לא מעט שווקים אחרים שבהם לא הייתי רוצה לראות את הממשלה נוכחת באופן דומיננטי, אלא רק בתור קובעת כללי מסגרת בשביל לקיים תחרות נאותה. אני די בטוח ששוק הקטשופ או שוק החטיפים הם שווקים מהסוג הזה.

1.5
ועוד הערה בהקשר הזה – עליית מחירי החשמל, שמיעוטה קשור לחוזה הגז (הגרוע) בין חברת החשמל לתמר, גרמה לי קצת להתבאס. כמות השטויות שקראתי בטוויטר על עליית המחירים הזו, כמות השימוש בהאשטג #שודהגז היא די מדהימה בהתחשב בעובדה שעליית המחירים הזו אינה קשורה בשום צורה למתווה הגז (ההסכם מול חברת החשמל נחתם הרבה הרבה לפני המתווה). ובכל מקרה, כשמסתכלים על טבלת פירוט ההתייקרות, אפשר לראות שעליית מחירי הפחם ושסבסוד תעריפי החשמל הסולארי תרמו לעליית מחירי החשמל לא פחות מאשר מחירי הגז.
העובדה שכל כך הרבה אנשים כותבים כל כך הרבה דברים חסרי ביסוס, אבל מאוד מאוד משוכנעים בלהט הדברים שלהם, גורמת לי לחשוב שהעיתונות הכלכלית, שאני מחשב את עצמי חלק ממנה, וגם העיתונות הכללית, שאני מחשיב את עצמי חלק גם ממנה, לא עושות את עבודתן מספיק טוב.
זה מבאס.

2
אגב שווקים, ואגב טוויטר: לפני כמה זמן מישהו שאיני זוכר מיהו המליץ לי לחפש ולקנות טחינה לבנונית. ובכן, מצאתי. קוראים לה Al-Wadi, והיא מביירות, והיא הטחינה הטובה ביותר שאי פעם טעמתי. אז תהא אשר תהא ממליץ אלמוני, אני ממש מודה לך על ההמלצה.

3
השבוע חגגנו בתכנית שלי את סיומו של הסמסטר הראשון. מצד אחד, זה עצוב. זה עצוב כי נגמר הסמסטר הראשון, משמע שארבעה חודשים מאחורינו, שהם למעשה חצי מהתכנית הזו. ומצד שני, יש לנו עוד חמישה חודשים מדהימים לפנינו, אז באמת שאין סיבה לשקוע בעצבות.

והאמת, זה אחד הדברים שאני אוהב בתכנית הזו, את העובדה שאנחנו לא עצובים שמשהו נגמר, אלא שמחים שיש לנו עוד לא מעט לפנינו. זה קצת כמו להיות ילדים, בעצם. אני רואה על הילדים שלי שהם חיים את הרגע, במלוא מובן המילה. הזיכרון שלהם הוא כמו פלסטלינה, כך שהעבר מבחינתם הוא ערבוב של עיסה ושל פירורי רגעים מפה ומשם שלא תמיד הם יכולים לשייך נכון לחללזמן, והעתיד מבחינתם הוא סימן שאלה כל כך גדול שהם לא טורחים כמעט להתעסק איתו. כל מה שנותר להם הוא לחיות את הרגע, וזה מה שהם עושים, לטוב ולרע. כשהרגע הוא טוב – למשל, אם הם משחקים בטלפון – הם איפשהו בקצה העליון של סולם האושר. וכשהרגע הוא רע – למשל, כשלוקחים להם את הטלפון כי כבר חלפה שעה ויאללה יא רבאק תתנתק מהמשחק הטיפשי הזה – זה הדבר הכי נורא בעולם, אין כי שום דבר אחר חוץ מזה באותו רגע. הם טוטאליים לגמרי בהווה שלהם. וזה בדיוק מה שאני מרגיש כאן, ואני תחת הרושם שגם יתר העמיתים והעמיתות שלי לתכנית מרגישים משהו דומה.

אני חי כאן את הרגע. נהנה מהעובדה שגיליתי שאני לא לבד. שאנשים אחרים ברחבי העולם אוהבים את המקצוע הזה כפי שאני אוהב אותו, ושאנשים מרחבי העולם חווים את אותם התסכולים במקומות העבודה שלהם מהמקצוע הזה שגם אני חווה וחוויתי. אבל פה, פה אנחנו בשבתון מוחלט. פה אנחנו חופשיים להתנתק מכל זה, פה אנחנו חופשיים לנוח, להתרכז בעצמנו, במשפחות שלנו שאנחנו בקושי רואים בשגרה, ואחד בשני.

השבוע, כשחגגנו את אמצע הסמסטר, זה היה מדהים לראות עד כמה כולנו התקרבנו. לפני ארבעה חודשים עוד הזעתי כמו חמור בניסיון להציג את עצמי בצורה שאינה עילגת ב-100%, למצוא את האנשים הנכונים להתחבר איתם, להגיד את הדברים הנכונים, להיות מצחיק אבל רגיש, רגיש אבל מחוספס, וכל מיני בלה בלה כאלה. והיום, ארבעה חודשים אחר כך, אנשים השילו מעצמם את שכבות ההגנה ששמו על עצמם בהתחלה, ומרגישים הרבה יותר בנוח לדבר את אשר על ליבם, לתמוך אחד בשני, ולפשוט ליהנות יחד.

מי שמכיר אותי יודע שאני די לא סובל אנשים באופן כללי. לו הייתי יכול הייתי עובר לגור בניו זילנד, פשוט כי זה הכי רחוק שהצלחתי לחשוב עליו מיתר האנשים בעולם. והנה פה, פה פתאום אחרת. פה פתאום נחמד לי להיות בחברת האנשים האלה. פתאום אני מגלה שאני יכול להיות חבר של אנשים מקולומבי, מאיטליה, מבריטניה, ומארקנסו. ברוב המסגרות שהייתי בהן בחיי לא הרגשתי שייך. ופה, פתאום, אני כן מרגיש שייך.
יותר מזה. למרות שאנחנו כמו ילדים כאן, חיים רק את הרגע, יש משהו במקום הזה, בתכנית הזו, שעוטף את הרגע הזה במימדי זמן נוספים – בעבר עמוק מאוד מצד אחד, ובעתיד רחב אופקים מצד שני. בכל אשר תפנה ב-Lippman House, הבית של התכנית שלנו, תוכל לראות תמונות על הקיר ממחזורים קודמים. תמונות של ראשי התכנית בעבר, תמונות של עיתונאים מפורסמים שהחדרים בבית קרויים על שמם. המדפים שעל הקירות מתפקעים מספרים שעיתונאים ועיתונאיות בוגרי התוכנית כתבו. במסדרון הכניסה, ליד קולב המעילים, מכסות את הקיר תמונות תמונות של הילדים של העמיתים בתכנית. ילדי נימן משנת 1985, ילדי נימן משנת 1995, ילדי נימן מכל שנה שהיא. בהמשך השנה, לקראת הסוף התכנית, גם הילדים שלי יצולמו, ימוסגרו וייתלו על הקיר. הרבה אחרי שהתכנית שלנו תסתיים וחבריי למחזור יתפזרו בחזרה איש ואישה למקום ממנו באו, הנוכחות שלנו בחלל הזה תישאר אחרינו, למחזורים הבאים. התכנית הזו קיימת כבר 80 שנה. 80. זה יותר משנות קיומה של מדינת ישראל. זה המון זמן. והנוכחות הזו, של העבר ושל הידיעה שאנחנו חלק ממשהו שיימשך עוד הרבה אחרינו בעתיד, הנוכחות הזו מצטרפת לחוויה המדהימה הזו של לחיות את ההוה במלוא עוצמתו, וממלאת אותו במשמעות, ובחמימות.

זה כיף.

זו הסביבה הכי מחבקת שיצא לי לפגוש. והשילוב של האנשים יחד עם העובדה שאף אחד מאיתנו לא צריך לעבוד ואף אחד מאיתנו לא מוטרד בטרדות הקטנות והמעצבנות של היום היום, הפכה את זה לחוויה אנושית מדהימה. זה כמו האח הגדול, רק הפוך – אף אחד לא מודח בשום שלב, וכולם רק רוצים להישאר יחד. לפחות בינתיים.

אווירת סוף סמסטר

אווירת סוף סמסטר

4
באורח מקרי, באופן שהתחבר לחוויה הזו שלי כאן, השבוע המשפחה שלי (מהצד של אמא שלי) ציינה בדיוק 45 שנה לעלייה לישראל. בדצמבר 1973 המשפח שלי הגיעה מברית המועצות (וליתר דיוק, מריגה, היום בירת לטביה) לישראל (וליתר דיוק, למתקן הקליטה של הסוכנות בצפת). אמא שלי היתה בת 21, סבא שלי היה בשנות ה-60 לחייו. ארבעים וחמש שנים אחר כך, אמא שלי חיה בפתח תקווה, והיא בשנות השישים לחייה. היא חיה שני שלישים מחייה פה. ואין לי מושג אם היא שמחה או לא על כך שההורים שלה, הסבא והסבתא שלי, בחרו לעלות דווקא לישראל (חלקים אחרים במשפחה היגרו לגרמניה, ואחרים לארה״ב). אני כן יודע שעכשיו שאני פה, נאבק עם הקשיים שנובעים מכך שאתה מהגר (וכל זה כשאני בבועה הפריבילגית שלי, נהנה ממלגה מלאה ולא צריך לעבוד דקה לפרנס את המשפחה שלי, כלומר קל וחומר), אני מצליח להבין בצורה עמוקה יותר את האומץ שהיה כרוך בהחלטה הזו להגר לישראל.
תמיד הערכתי את האומץ שהיה לסבא וסבתא שלי לעזוב הכל, את הרכוש שלהם, את המעמד, את השפה, את החברים, את התרבות, ולעבור למקום זר לחלוטין, שונה ב-180 מעלות מכל מה שהכירו, וכל זה כשהם בשנות השישים לחייהם, ולהתחיל הכל מהתחלה. אבל עכשיו, כשאני חווה על בשרי כל יום מה זה אומר להיות זר, מה זה אומר להיות מהגר, אני מעריך את ההחלטה שלהם שבעתיים.
להיות מהגר זה מסריח. חרף העובדה שהיא חיה את רוב שנותיה בישראל, אמא שלי לנצח תישאר מהגרת. לנצח ישאר לה מבטא, לנצח ישארו בה שאריות מהחיים הקודמים, מהמנטליות, מהתרבות, לא משנה כמה היא נטמעה כבר בחברה ובתרבות הישראלית, לא משנה שכשהיא מדברת היום ברוסית יש ברוסית שלה נגיעות של מבטא ישראלי. כשאתה במדינה זרה, במדינה שלא נולדת בה, במדינה שלא גדלת בה, אתה זר. לנצח תהיה זר, לטוב ולרע.

5
לאנשים יש פה יותר מדי כסף. אני יודע את זה גם כי התחלתי לשחק עם עצמי משחק של לספור כמה אנשים ברחוב אני רואה שלובשים מעיל של Canada Gouse. כל מעיל כזה עולה 1,000 דולר – קראתם נכון, 1,000 דולר למעיל – ובחנות שלהם בבוסטון יש Cold Room מיוחד שמאפשר לכם למדוד את המעיל ולעמוד על טיבו.
בקיצור, לאנשים פה יש באמת יותר מדי כסף. באחד הערבים השבוע, כשנסענו היא ואני לעוד ערב בתכנית שלי, מודעה ברכבת התחתית תפסה את עיני. קראתי את מה שהיה כתוב בה ובאמת שנדהמתי – זו מודעה לחברה שמאפשרת לכם להרכיב את הפרופיל הגנטי של, ובכן, הכלב שלהם, בשביל להבין מאיזה גזעים בדיוק הוא מורכב, ומה אילן היוחסין שלו. שזה, תסלחו לי, כבר על גבול הפיקציה. בקיצור, כשיש יותר מדי כסף, אנשים כבר באמת לא יודעים על מה להוציא אותו.

אילן יוחסין לכלבים, מסתבר שזה דבר

אילן יוחסין לכלבים, מסתבר שזה דבר

6
החורף אוטוטו בפתח. כבר קר מאוד ברחובות. הבוקר, כשיצאתי לרוץ, היה מינוס שבע. מינוס שבע זה פאקינג קר מאוד. אבל מה שכן, גיליתי שבאמת אפשר להתרגל לזה בקלות רבה יותר ממה שחשבתי, בהנחה שאתה לבוש היטב. ואני לבוש היטב. גיליתי שאני אוהב לצעוד ברחוב (קר לי כבר מדי לרכב על אופניים) כשקר כל כך. הידיים מחופרות בכיסים, הראש מחופר בכובע, הצוור עטוף בצעיף. לצעוד, ללכת המון, לשמוע מוסיקה או משהו אחר. להתבונן מסביב. כיף ללכת פה. ולא בכדי. כשבדקתי, גיליתי שקיימברידג׳, השכונה שאנחנו גרים בה, מקבלת ציון של 87 בסולם ה-Walkability של איזה אתר ששכחתי מה הכתובת שלו ואיך הגעתי אליו, אבל תצטרכו להאמין לי אתר Walkscore שנותן ציון של הליכתיות (וגם של נוחות לרכיבה על אופניים), לערים ושכונות שונות בארה״ב (ניסיתי לבדוק את ישראל אבל לא הצלחתי, אבל ייתכן שלא ניסיתי טוב). גיליתי גם שאני ממש אוהב גטקעס, בהנחה שהם מיוניקלו. השבוע, לנוכח הטמפרטורות הנמוכות, עברתי רשמית מגטקעס רגילים לגטקעס חמים יותר. דרגה 2 בסולם גטקעס. וזה לא הכל, כי יש גם דרגה 3. אני מחכה לה בקוצר רוח.

7
ומאחר שמזמן כבר לא היו, הנה כמה המלצות פודקאסטים טריות, ישירות מה-Pod Club שלנו כאן:
Last Seen
פודקאסט פשע אמיתי, אבל לשם שינוי לא פרשיית רצח שנויה במחלוקת, אלא תעלומה מסתורית אמיתית שמעולם לא פוענחה: פרשת גניבת האומנות הגדולה אי פעם (כך לפי יוצרי הפודקאסט, לא בדקתי): לפני עשרים ושמונה שנה שני פושעים אלמונים פרצו למוזיאון איזבלה גרדנר בבוסטון וגנבו שלוש עשרה יצירות אומנות בשווי כולל שמוערך היום ביותר מחצי מיליארד דולר. אף אחד מפרטי האומנות האלה לא אותר מאז, והפושעים לא נתפסו מעולם. הקשבתי לשני הפרקים הראשונים, וזה מעניין, נעים להאזנה, ובעיקר מרענן (כמה אפשר לדבר על רוצחים, כמה).

Headlong: Surviving Y2K
האנשים שהביאו לכם בעבר את למצוא את ריצ׳רד סימונס (שאני באופן אישי לא אהבתי) מתחקים עכשיו אחרי טירוף באג 2000. הקשבתי בינתיים לשני פרקים וזה נהדר. קולח, מצחיק ומעניין. הם מביאים טיפוסים צבעוניים, מהאנשים שחשבו שבאג 2000 הולך להשמיד את האנושות, דרך האנשים שהזהירו שהאנשים שמזהירים מפני באג 2000 הם סתם רמאים שמנסים למכור לכם משהו, ועד לאנשים שייחלו לבואו של באג 2000 שיעשה סוף סוף ריסטרט לעולם הדפוק הזה. שווה האזנה.

Dispatch
הפודקאסט של תכנית התחקירים הטלוויזיונית Frontline חזר לעונה שניה, והפעם בפורמט חדש. לא עוד דברים ששודרו בטלביזיה, אלא סיפורים מקוריים שהופקו במיוחד עבור הפודקאסט. בינתיים עלו לאוויר שני פרקים ואת שניהם אהבתי (אם כי הם היו יכולים להיות קצרים יותר), בעיקר משום שהם מציגים מודל חדש ומעניין. במקום למרוח עונה שלמה על סיפור אחד של רצח או משהו כזה, אתם מקבלים פה סיפור אחד בכל פעם. אבל כל סיפור כזה מתוחקר לעומק, ומופק לעילא, והתוצאה מהנה מאוד. אני חושב שהפודקאסט הזה יכול להוות מודל מעניין לכלי תקשורת ישראלים שרוצים להשקיע באמת בפודקאסטים. אני לגמרי רואה את התאגיד מפיק עונה של דבר כזה, על בסיס הכתבים שלו, בכל פעם סיפור אחר. תכל׳ס, הייתי שמח להרים דבר כזה בעצמי.
אני כותב את זה בעיקר על רקע השקת פודקאסט חדשותי יומי נוסף, הפעם של הוושינגטון פוסט, שמצטרף לדה דיילי של הניו יורק טיימס, ולפודקאסטים דומים אחרים של הגרדיאן, של הביביסי, של אןפיאר וכלי תקשורת אחרים. אני באופן אישי רווי לחלוטין מפודקאסטים יומיים כאלה (הפסקתי להאזין לדה דיילי), וממש שמח לגלות פורמט אחר. אני חושב שהוא יכול לעבוד מצוין בישראל, אבל הוא דורש השקעה האמיתית.

Host's Fat
ג׳ונתן זנטי הוא מפיק רדיו איטלקי, והוא שמן. הוא ממש שמן. והוא רוצה שתדעו הכל על מה זה אומר להיות שמן. אבל באמת, הכל. שמעתי בינתיים רק את הפרק הראשון אבל הוא מעולה מעולה מעולה. הוא מצחיק, ומחכים, ומעניין, ומופק נהדר. ממליץ בחום רב.

8
זהו. חופשת החורף התחילה רשמית. בשבוע הבא יהיה לה ולי קצת זמן לעצמנו, בזמן שהילדים עדיין יהיו בבית הספר. לקרוא, לכתוב, לאכול, ללכת לאיזה מוזיאון או שניים, אולי לאיזו הצגה יומית, לערב נוסף של The Moth, כאלה. אחרי זה נוסעים לניו יורק לכמה ימים, ואז למקסיקו, ואז חוזרים לעוד שבוע רק של עצמנו, ואז אל הסמסטר השני.

אוף, טוב לי פה. טוב לי. טוב לי. אני מנסה להגיד את המלים האלה בקול רם בשביל להאמין לעצמי – טוב לי פה. גם כשקצת קשה, גם כשקצת קשה בבית. טוב לי פה. וטוב לי למצות את הטוב הזה, לטפטף טיפות מהתמצית הזו עמוק אל תוך הלב, בשביל שישקו את האדמה היבשה, החרבה, שנוצרה שם.

סוף שבוע חם ונעים שיהיה לכם, תודה שקראתם.

תגובות

  1. ניר

    מתווה הגז עצמו הוא לא הבעיה, הבעיה היא מה שחסר בו. המחיר גבוה (בהשוואהי בנלאומית) השווא בגלל שמדובר בספק מונופוליסטי ובמחיר לא מפוקח. עם כל הבעיות של פיקוח מחירים, הוא היה יותר טוב מאי-פיקוח במקרה הזה. ומדובר בבסיס האנרגיה של הכלכלה הישראלית, ולכן בגורם שמשפיע על בערך כל דבר אחר בכלכלה.

  2. Oren Keller

    ממש כיף לקרוא.
    אגב, אביה של אשתי הגיע מריגה, והוריה עלו יחד מליטא.בשנת 72, בשנות ה-20 לחייהם, כשסבה וסבתה (של אשתי) בשנות ה-60 לחייהם .
    כך שאני לגמרי מבין ומתחבר למה שכתבת על עניין המהגרים.
    סתם עוד פרט שיש לנו במשותף, פרט לכך ששנינו אוהבים כלכלה…

  3. gali silbermins

    למדתי שני דברים חדשים. אחד שאתה רץ (הלכתי להתעלף וחוזרת). שתיים מה האובססיה עם פודקסטים שמתעסקים ברצח? מה פרוייד היה אומר על זה

להגיב זה מגניב