20

1
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, הפסקול של מרי פופינס המקורי. השיר האהוב עלי מתוך הסרט הוא Feed The Birds, שידוע גם בשם Tuppence the Bag, אבל אתם מוזמנים לבחור מה שבא לכם:

2
השבוע היה שבוע מדהים. הוא היה כמו החיים הרגילים שלנו, רק הפוך ב-180 מעלות. לשם שינוי, הילדים היו בבית הספר ואנחנו היינו בחופש. הסמטר נגמר, הסמסטר הבא יתחיל רק בסוף ינואר, ואמנם באמצע הילדים יוצאים לחופש של שבועיים, אבל השבוע הם עדיין היו בלימודים. ופתאום, כמו בגיל 24, מצאנו את עצמנו היא ואני כמעט בלי מחויבויות בכלל. לפחות במחצית הראשונה של היום. אז עשינו את מה שאהבנו לעשות בגיל 24: הלכנו למוזיאונים ולסרטים.
צפינו בשני סרטים השבוע, מאוד שונים זה מזה: רומא, וסרט ההמשך של מרי פופינס. ובזמן שב׳רומא׳ היו כמה מהסצינות הקולנועיות החזקות ביותר שיצא לי לראות מזה זמן, מרי פופינס לקח אותי למקום אחר לגמרי. זה נכון שאני נוח להתרגש מסרטים, אבל הפעם זה היה משהו אחר לגמרי.

אני לא רוצה להרוס את הסרט, ואם אהבתם את הסרט המקורי וגדלתם עליו כמונו, אני ממליץ לכם בחום רב ללכת לראות את הסרט החדש בהקדם האפשרי, ולקרוא עליו באינטרנט מעט ככל שתוכלו לפני כן. אני לא הולך לכתוב כאן ספוילרים, אלא רק את מה שהסרט עשה לי באופן אישי, אבל פה ושם יהיו אזכורים לתוכן עצמו. אם לא בא לכם, פשוט דלגו לקטע מספר 3.

אחת הסיבות שהסרט הזה ריגש אותי עד דמעות היא משום שאני עברתי את מה שהסרט עבר, ואת מה שאחד הגיבורים של הסרט עבר. גדלתי. אני כבר לא ילד. וכמו שמייקל, אחד הילדים מהסרט הקודם, הוא כבר לא ילד אלא משחק את תפקיד האבא, כך גם אני כבר איני הילד שהייתי כשצפיתי בו.
לא רק שאיני הילד שהייתי, אלא שעתה יש לי ילדים משלי. והשבוע, באופן ספציפי, היה שבוע קשה עם הבן הגדול שלנו. שבוע קשה מאוד, אפילו. כל הכעסים וכל התסכולים וכל אובדן השליטה שלו התפרצו בעוצמה חזקה במיוחד, והיא ואני מצאנו עצמנו אובדי עצות.
בסופו של דבר, אחרי שיחה בינינו, ואחרי הרבה מחשבות, החלטנו לעשות משהו. כשחזרו מבית הספר, ישבנו ארבעתנו לשולחן, ואמרנו להם – אבל בעיקר לו – שאנחנו רוצים לעשות משהו שונה. כל אחד קיבל דף, ועיפרון, והתבקש לכתוב את הדברים שחשובים לו. שחשוב לו להיות אחראי עליהם, לשלוט בהם, לקבוע. לא היתה מגבלה. כל אחד יכול היה לכתוב מה שהוא רוצה, וכמה דברים שהוא רוצה.
בשלב הבא כל אחד מאיתנו הקריא לאחרים את הדברים שהוא כתב. התמונה התחילה להתבהר, אבל זה היה רק סוף השלב הראשון. בשלב השני כל אחד קיבל 20 נקודות וביקש לדרג את הדברים שהוא חשב לפי סדר חשיבות שהוא עצמו קובע. את 20 הנקודות האלה אפשר היה לחלק איך שרוצים. לתת נקודה אחת לשלושה דברים, ואת כל היתר לדבר אחד, או כל דירוג אחר (את ההשראה לשיטה הזו לקחנו מגלן ווייל שכתבתי עליו כאן). בשלב ההבא, כל אחד היה צריך להציג את הדירוג שלו, ואז הגיע השלב האחרון והמעניין מכולם: לפתור את הקונפליקטים.

התהליך הזה היה מדהים לכולנו. גם לו, וגם לנו. פתאום גילינו שיש דברים שחשבנו שהם נורא חשובים לנו, אבל בעצם הם לא. וגם הוא גילה דבר דומה, שיש דברים שהוא היה רב איתנו עליהם בטירוף, אבל בעצם הוא מדרג אותם במקום הרביעי מבחינת החשיבות שהוא נותן להם. למדנו שבעצם, אם עוצרים לחשוב על זה רגע, יש לנו פחות קונפליקטים ממה שחשבנו. לפחות על הנייר.
התהליך הזה נתן לנו פתאום להבין טוב יותר את עצמנו, ואחד את השני. זה היה רגע נדיר, נדיר מדי, של פתיחות משפחתית כמעט מוחלטת, ושל חיבור חזק מאוד בין כולנו. בסופו של דבר, אחרי שיחה לא קצרה, הצלחנו להגיע להסכמות. היא ואני ויתרנו על כמה דברים, שמסתבר שלא היה חשובים לנו כפי שחשבנו, וגם הוא הסכים לוותר על כמה דברים. כתבנו הכל, ואני הבטחתי לסדר יפה הכל על נייר קלף, ושזו תהיה האמנה המשפחתית שלנו.

מצטער אם יצאתי קצת סופר נני, אבל קשה לי להפריז בחשיבות של הרגע הזה בשבילנו, בטח אחרי שבוע קשה כל כך, סוחט רגשית כל כך. ואז, כשיום אחרי זה הלכנו לצפות במרי פופינס החדש, פתאום הכל התחבר לי, ופתאום הדמעות יצאו החוצה. הילדות שלי שבאמת חלפה ובאמת כבר לא תשוב עוד, חוסר האונים שלך גם כמבוגר להבין את העולם עד תומו, ואיך בדיוק אתה מיישב את חוסר האונים הזה עם היותך הורה, כלומר עם הצורך להיות דמות אומניפוטנטית עבור בני אנוש קטנים, שחושבים שאתה יודע הכל לגבי הכל. וגם, איך אותם בני אנוש קטנים יכולים לפעמים לתת לך תשובות לשאלות שאתה עצמך לא הצלחת לפתור. בקיצור, משהו בנפשי רעד.

אם אהבתם את הסרט הקודם, הרי שהסרט החדש בשבילכם. היוצרים שלו יצרו מחווה מדויקת, רגישה מאוד ומכבדת מאוד לסרט המקורי. אין הרבה סיכוי להתעלות על המקור, ונדמה לי שכל המעורבים ידעו את זה, ולכן נדמה שכלל לא ניסו. התוצאה היא סרט מאוד מאוד דיסני באופי שלי, אבל אותי הוא ריגש. אולי הייתי ברגע נוח להתרגש, מי יודע.

3
ועוד דבר אחרון בעניין הזה, אבל ממש מגניב: אחרי הסרט חזרנו הביתה וניגנו את הפסקול של הסרט המקורי בספוטיפיי. והנה, פתאום, מתברר שבסוף הפסקול יש מעין רצועת בונוס: 16 דקות של שיחה עם האחים שרמן, שהיו מכותבי השירים והמלחינים המרכזיים של דיסני. הם כתבו והלחינו שירים להמון סרטים קלאסיים, כמו ספר הג׳ונגל ועוד המון אחרים. ובין היתר, האחים שרמן כתבו והלחינו את כל השירים של מרי פופינס המקורי. ומאחר שהשירים הם חלק גדול ממה שעשה את הסרט המדהים ההוא, אני ממליץ לכם מאוד לשמוע את השיחה הזו.

האחים שרמן וולט דיסני, פעם

האחים שרמן וולט דיסני, פעם

פתאום, לגמרי במקרה, נחשפתי לסיפורים קטנים מאחורי הקלעים של הסרט, ושל הפסקול. ופתאום, לגמרי במקרה, למדתי עד כמה חלקם של האחים שרמן בעיצוב וגיבוש הסרט ההוא היה גדול. כי מאחר שהשירים הם באמת מה שעשה את הסרט ההוא – אפילו אם אתם לא זוכרים את העלילה, סביר להניח שאתם יודעים לזמזם את צ׳ים צ׳ימיני צ׳ים צ׳ימיני, או את ספון פול אוף שוגר הלפס דה מדיסן גו דאון, וכמובן את סופרקליפרג׳ליסטיק, אפילו שחלפו יותר מחמישים שנה מאז שהסרט המקורי יצא לאקרנים. זו הגדולה של הפסקול הזה. ופתאום, לגמרי במקרה, אתה שומע מהיוצרים עצמם איך בעצם הם כתבו את צ׳ים צ׳ימיני, ואיך ספון פול אוף שוגר היה במקור בכלל שיר אחרי לגמרי אבל ג׳ולי אנדרוז לא אהבה אותו, והיוצרים הלכו ושברו את הראש למצוא משהו אחר, עד שהבן הקטן של אחד מהם סיפר איך בבית הספר נתנו להם כף מלאה סוכר ושמו תרופה באמצע בשביל שלא יהיה להם מר, והיתר היסטוריה. וגם: מעניין לשמוע עד כמה התפקיד של וולט דיסני היה משמעותי בעיצוב הסרט הזה, ממש בפרטים הקטנים. בקיצור, אם אתם מחשיבים את עצמכם סקרנים, או מעריצי מרי פופינס, או שילוב מסוים של השניים, אתם רוצים להאזין לקטע המרתק הזה. זה כמו פרק של הפודקאסט ״שיר אחד״, רק בגרסה של לפני חמישים שנה. הנה הוא:

4
פיתחתי קיבולת שתיה. זה לא טוב, אני לא אוהב את זה. עד שבאנו לכאן יכולתי לשתות שתי בירות, וזהו. שתי כוסות יין, וזהו. מעבר לזה הייתי נהיה שתוי. והנה כאן, מאחר שתמיד יש כאן אלכוהול, ופתאום אני שותה יותר מאי פעם, פתאום שלוש בירות כבר לא עושות לי דבר. זה מטריד אותי, העדפתי את המצב הקודם. אגב, העמיתה ההולנדית שלי, וכך גם שתי העמיתות האוקראיניות והעמיתה הבריטית, לא מבינות למה אנחנו שותים פה כל כך מעט…

5
אכלתם לאחרונה צ׳יטוס? אני מניח שלא. גם אני לא. אבל היתה איזו תקופה שהיינו טוחנים צ׳יטוס, נכון? אני זוכר שהחרא הזה רק הגיע לישראל, ופתאום היתה תכנית כזו צ׳סטר צ׳יטה, שבדיעבד אני מבין שזה היה תוכן שיווקי מאוד מתוחכם, ופתאום אכלתי מלא צ׳יטוס.
היום אני לא אוכל את זה, כי זה באמת חרא, ודי מחוויר לעומת החטיפים הישראליים שכולנו התרגלנו לאכול. אבל האמריקאים, האמריקאים אוכלים את זה. ויש סיפור די מעניין למה האמריקנים אוכלים דווקא את החטיף הזה, איך הוא נוצר וכיצד הוא הגיע למלא את המדפים בסופר.

הכל התחיל סביב מלחמת העולם הראשונה. הצבא האמריקני היה צריך להאכיל הרבה פיות, והיה צריך פתרונות יעילים לשנע מזון בכמויות אדירות למרחקים אדירים ולאחסן אותו לפרקי זמן ממושכים בתנאים ממש מחורבנים. ממש במקרה, או שלא, יצרן גבינות בשם ג׳יימס קראפט פיתח שיטה כיצד שאפשרה לאחסן גבינות גם במהלך הקיץ מבלי שיתקלקלו. עד אז, גבינות היו צריכות להיאכל בעונות הקרות של השנה, משום שבמהלך החודשים החמים השומן שבהן היה נמס, והגבינות היו מתקלקלות או הופכות לנוזליות.
קראפט גילה שאפשר לשחק קצת עם ההרכב הכימי של הגבינה, להחליף נתרן בסידן, ולהוסיף איזו תמלחת, ואז להמיס את הגבינה וליצור ממנה משהו חדש, דמוי גבינה, אבל באותו הטעם. בקיצור, פתאום אפשר היה לאחסן גבינה לפרקי זמן ממש ממושכים, גם בטמפרטורות גבוהות ובתנאים מחורבנים. וזה אפילו היה ממש זול, כי לא היה צורך להשתמש ממש בגבינה המקורית, מספיק היה אפשר להשתמש בשאריות גבינה שממילא היו הולכות להיזרק לפח. וזה בדיוק מה שהצבא היה צריך. אז הוא התחיל להזמין מקראפט, שרשם פטנט על התהליך שהמציא, כמויות מהדבר הזה, מהסוג-של-גבינה הזו. במלחמת העולם השניה התיאבון של החיילים לגבינה רק הלך וגדל. בשנת 1944 לבדה הצבא הזמין מקראפט חמישים טון מהמוצר שלו.

ולמרות שהיה מדובר במוצר נהדר, לצבא זה לא הספיק. עוד לפני שהמלחמה הגיע לחופי ארה״ב, האמריקנים התחילו לנסות לפתח שיטות חדשות לייבש עוד יותר מוצרי מזון שונים בשביל שניתן יהיה לצמצם את הנפח שלה עוד, ולשנע כמויות גדולות מאוד אל מעבר לאוקיאנוס מבלי להגדיל את מספר המטוסים או האוניות.
הם ייבשו הכל. ירקות, פירות, ביצים, תפוחי אדמה, וגם גבינות. השד יודע כמה דולרים מכספי משלמי המסים נשפכו על הניסויים האלה, שנעשו במשותף בין הממשל האמריקני לבין חברות המזון, אבל בסופו של דבר הם נשאו פרי. כלומר, בערך.
כשהמדענים ייבשו גבינה, הם לא הצליחו לשמר אותה במצב של מוצק – גוש גבינה – אלא נשארו רק עם פירורים. עם אבקת גבינה. וחיילים לא רוצים לאכול אבקת גבינה, אבל זה לא סוף הסיפור. כי לצרכי בישול? אבקת גבינה זה דווקא אחלה.

אבל אז, ב-1945, המלחמה פתאום הסתיימה, והממשל מצא את עצמו עם כמויות אדירות של גבינה, ושל אבקת גבינה. ובאמת, אנחנו מדברים על כמויות אדירות. לא אכנס עכשיו לכל המספרים, אבל כאן תוכלו למצוא פרק נהדר של פלאנט מאני על איך הממשל האמריקני התחיל לסבסד גבינה, ומעולם לא הפסיק, וממש מצא את עצמו קונה גבינה, המון המון המן גבינה צהובה, ומאחסן אותה בכל שטח פנוי (במערות, במגרשי פוטבול, מה שבא ליד), ואז מוכר אותה בחזרה ליצרני הגבינה במחיר נמוך יותר, או ישירות לאנשים (בעיקר משפחות נזקקות). סיפור מופרע ממש. בשורה התחתונה זה די פשוט: אם הממשל היה מפסיק לסבסד את הגבינה, חלק גדול מהכלכלה היה מתפרק בבת אחת, ושום פוליטיקאי לא רצה לקחת את זה על עצמו.

אבל כל זה תקף לגבינה עצמה. מה לגבי הררי אבקת הגבינה שפתאום היתה לממשל? מי בשם אלוהים ירצה אבקת גבינה? אז זהו, ששורה של חברות מזון כמו ג׳נרל פודס, ג׳נרל מילס, קלוגס, פילסברי וקראפט – על שמו של אותו ג׳יימס קראפט, היום חלק מתאגיד היינץ – ממש רצו את אבקת הגבינה הזו, בעיקר כשהממשל מכר אותה כל כך בזול. אחרי הכל, במקום לקנות גבינה אמיתית בתור חומר גלם לצורך ייצור המוצרים שלהם, הם יכלו לחסוך פעמיים ולהשתמש רק באבקת גבינה (מוזלת).
גם חברת פריטו עשתה את זה. ב-1948 היא השיקה את חטיף הגבינה הראשון שלה, שהיה מבוסס על אותה אבקת גבינת צ׳דר שהצבא השתמש בה. וזה לא פלא, כי צ׳רלס דולין, המייסד של חברת פריטו, היה אחד הפסקים של הצבא בזמן המלחמה. חלק גדול מהמוצרים שלו, אגב, המשיכו להגיע לבסיסים של הצבא גם לאחר המלחמה, מה שגרם להשד יודע כמה אמריקנים להיחשף אליהם, ולהתרגל לטעם.

בקיצור, אלמלא מלחמת העולם הראשונה, לא היה צ׳יטוס בעולם.

הסיפור הזה הוא בדיוק מסוג הסיפורים שהייתי שמח מאוד לספר בעצמי באיזה אופן, בין אם בפודקאסט, בכתב או בטלוויזיה. לצערי, זה לא סיפור שלי. קראתי אותו בכתבה נהדרת ב-Wired, הנה כאן. הכתבה הזו לקוחה מתוך ספר בשם Combat-Ready Kitchen (האמריקאים מעולים בכותרות), שמספר איך ההוצאה הממשלתית הענקית על ביטחון בארה״ב (הוצאה שהתחילה בעיקר לקראת סוף מלחמת העולם השניה ומאז נמצאת בעליה כמעט מתמדת, גם בעיתות שלום) השפיעה על המטבח האמריקני, על מה שהאמריקנים – וכל העולם, בעצם – אוכלים עד היום.

מי יודע, אולי מתישהו גם אני אספר סיפורים כאלה משלי.

6
היום, 21 בדצמבר, הוא היום האהוב עלי בשנה. מצד אחד, זו תחילתו הרשמית של החורף, שזה פחות בקטע שלי. אבל מצד שני, זהו היום הקצר ביותר בשנה. זהו, מפה הימים רק מתארכים, וזה נפלא. 21 בדצמבר, אני אוהב אותך. חורף נעים, שיהיה.

תגובות

  1. עמיחי

    מרתק כמו תמיד.
    היינו בסרט והתמוגגנו. תודה!

    הערה קטנה, בפיסקה 5, אחד הספקים, במקום הפסקים.

  2. Kaz

    אתה יכול לתת דןגמא לאילו דברים חשובים את ההורים כתבתם וכן הילדים ? זה נשמע כמו רעיון מעולה אך אני מעט מתקשה להבין מה הכנה בהדברים החשובים .

  3. shunra

    כמה מלים על אותה "תרופה" – זו לא היתה תרופה, שמרפאת או מטפלת במחלה נוכחית, אלא הצורה הראשונית של חיסון נגד פוליו ("שיתוק ילדים"), שנועדה למנוע מחלה עתידית. ההבחנה חשובה גם היום, לדעתי.
    בזמנו, נתנו את טיפות החיסון עם החידקים המוחלשים בטפטוף לתוך *קוביות* סוכר – לא כפית סוכר. בסרט הסוכר הופך להיות גורם שמקל על נטילת כל תרופה – ובהשלכה, המתקת כל גזירה רעה. בהשפעת הסרט, הורים אמריקאים מסוימים נהגו להציע סוכר עם תרופות ולשיר את השיר הזה לילדיהם. ההצלחה, לפחות של הורי, היתה חלקית בלבד.
    הטלפון השבור של אב ששמע שיש סוכר וחיסון (לא תרופה) בבית ספר, אבל לא הבין לא את המטרה (חיסון) ולא את הצורה (קובייה), והפך את מה שהוא הבין חלקית לשיר קליט, שמתאר תרופה בתוך כפית סוכר, לוכדת את הבעייתיות של אבהות מרוחקת, כנהוג בראשית שנות הששים. התקדמנו מאז.

    ועוד התקדמות: כיום הטיפות מטופטפות ישירות לפה של המחוסן, ללא קוביית סוכר, ותרופות אינן בהכרח מרות ומגעילות, כפי שהיו בתודעה הציבורית של אותה תקופה.

  4. מיכל

    הייתכן שאתה לא מכיר את הסרט על מאחורי הקלעים של מרי פופינס מ-2013? "להציל את מר בנקס" של דיסני

  5. שאול א.

    בדיוק ראינו את זה אתמול. ונהניתי, למען האמת. אבל אז קראתי את הערך של הסרט בויקיפדיה, ונדהמתי לגלות עד כמה הוא לא היה נאמן למציאות… (מר בנקס, לא מרי פופינס)

להגיב זה מגניב