21

1
קודם כל מוזיקה. והפעם, ׳אני רוצה גם׳ של יהודה פוליקר (מלים: יהודה פוליקר ויעקב גלעד)

2
אני שמח שלא אהיה בארץ בתקופת הבחירות. אני לא סובל את תקופת הבחירות. היא מביאה איתה לשיא את עיתונות הפקה פקה, את השיח הלוהט על כלום, בלונים בלונים מלאי אוויר חם שמתעופפים להם באוויר לכל עבר. אולפנים מלאים במומחים ופרשנים ויועצים ויועצים ליועצים. זה כמו לקרוא את מדור האסטרולוגיה ברצף במשך שלושה חודשים – תודה, אבל אני מוותר.

מה שכן, זה בדיוק האתגר. אני זוכר כיצד שברנו את הראש בכלכליסט בשביל לייצר תוכן איכותי סביב הבחירות. לנתח מצעים, לנתח תכניות, לחשוף שקרים והבטחות שווא, לתת לגולשים את האפשרות להבין איפה הם על הסקאלה הכלכלית ואיזו מפלגה מתאימה להם. זה היה דווקא נחמד, לזה אני מתגעגע.

ביממה האחרונה רצות בי מחשבות מה הייתי עושה לו בכל זאת הייתי בישראל. זה היה מוזר לראות באיזו מהירות הרעיונות שוב צצים, למרות שהשרירים העיתונאיים שלי די החלידו בארבעת החודשים האחרונים.

3
אולי אני אנצל קצת את הבלוג שלי בשביל לכתוב על דברים שקשורים לבחירות. נראה.

בינתיים אגיד רק שעצוב לי שבישראל הבחירות הן אף פעם לא על כלכלה. זה לא שלא מדברים על זה בכלל – הי, בבחירות הקודמות כחלון רץ בדיוק על המצע הזה, והצהיר מראש שמה שהוא רוצה זה להיות שר אוצר – אבל זה לא בלב העניין. שום מועמד לראשות הממשלה לא שם את על השולחן תכנית כלכלה סדורה ורץ רק עליה (האחרונה שעשתה את זה היתה שלי יחימוביץ, וזה לא עבד). אבי גבאי ניסה את זה קצת סביב הפריימריז בעבודה, ופרסם איזו תוכנית כלכלית שהיתה בעיקר מלאה חורים. ובכל מקרה, נדמה לי שמאז הוא מתמקד בדברים אחרים. לפיד ניסה במשך תקופה ארוכה לטשטש את העובדה שהיה שר אוצר ומתמקד מאז בענייני חוץ וכו׳. הוא רואה את עצמו מועמד לראשות הממשלה, ומבחינתו יכול להסתפק בתמונות מוזרות עם אפוד צהוב מחוץ לבית שלו ובסרטון (מצחיק!) בתגובה לסרטון (הפחות מצחיק) של נתניהו.
והאמת? הכי עצוב זה נתניהו. ה-פוליטיקאי הישראלי הכי מזוהה עם תפיסה כלכלית מובחנת כלשהי (אולי באותה מידה כמו יחימוביץ, כשחושבים על זה) שמקדיש אולי פרומיל מהזמן שלו לעניינים כלכליים. גם בזמן שהוא מכהן כראש ממשלה, בטח ובטח בזמן שהוא בקמפיין. בסוף מה שעשה אותו ראש ממשלה בפעם הקודמת היו הערבים הנוהרים הנעים בכמויות (הברקה של מומו פילבר, אם אינני טועה), ולא הבטחות להוריד מסים או לסלול רכבת לאילת.

פעם חשבתי שכאן, בארה״ב, מדברים כלכלה ונבחרים על כלכלה. מאז שאני פה, גם במעקב אחרי האקטואליה שלהם וגם בקריאה של חומרים מתקופות קודמות, אני מבין שזה יותר מורכב מזה. פעם אולי דיברו קצת כלכלה (רייגן, בוש, קלינטון, ובטח בשנות ה-50), אבל בשנים האחרונות השיח הפך להיות יותר ויותר שיח של פוליטיקת זהויות, ובעיקר קשקשת אינסופית על שטויות כמו אימיילים.

אולי מערכת הבחירות הזו תהיה שונה? אני די בטוח שלא, אבל אשאיר חריץ קטן לאופטימיות. בינתיים נראה שאנחנו עדיין בשלב הזה שבו מועמדים וירטואלים כבר גורפים עשרות מנדטים בסקרים. אין ספק, פוליטיקה היא אומנות הבלתי אפשרי.

4
במהלך חג המולד קולין או׳בריידי הפך להיות האדם הראשון בהיסטוריה שחצה את יבשת אנטרקטיקה ברגל לבדו, ללא סיוע או עזרה. אני לא יודע למה אבל יש לי משיכה לסיפורים האלה. אולי זה בגלל שקראתי את אנדיורנס – הסיפור האמיתי והבלתי ייאמן של משלחת שניסתה לחצות את אנטרקטיקה לפני מאה שנה בערך, כשלה, והצליחה לשרוד נגד כל הסיכויים. אבל באמת, נגד כל הסיכויים (ואם לא קראתם את הספר, אני ממליץ בחום בחום בחום בחום), ומשם המשכתי לקרוא כל מה שיכולתי על ארנסט שקלטון – האיש שהנהיג את המשלחת ההיא, אדם שפשוט היתה לו אובססיה לאנטרקטיקה – ומשם את סיפורו של הנרי וורסלי, שהיה צאצא של אחד האנשים המרכזיים באותה משלחת מיתולוגית, שלפני שנתיים ניסה לחצות את הקוטב בעצמו לבדו וכשל (הוא מת אחרי שחולץ, תשוש), ועכשיו או׳בריידי.

הכל היה מאוד מאוד מחושב במסע הזה, עד לרמת הקלוריות שהוא לקח איתו בשביל שתהיה לו מספיק אנרגיה לשרוד. אשתו ואמא שלו עקבו אחריו מרחוק ודיברו איתו כל לילה, חישבו קלוריות, מזג אוויר ודברים אחרים. הוא צעד בממוצע יותר מ-20 מייל ביום – זה מספר שקשה לתפוס אפילו – בקור וברוח הארקטית. בחג המולד הוא החליט שהוא פשוט הולך דוך עד הסוף, וגמע כמעט 80 מייל בפרק זמן של 32 שעות, בלי לעצור, בלי לישון. זה סיפור מופלא על כח רצון, נחישות, סיבולת מופלאה, טירוף גמור, מה שתרצו.

בניגוד לכל האחרים – או׳בריידי הצליח. באתר שלו תוכלו לראות את מפת ההתקדמות האינטראקטיבית שלו, ועוד מלא מידע. ויש לו גם חשבון אינסטגרם נהדר. אני קצת מצטער שלא עקבתי אחרי הדרמה הזו בזמן אמת. אני ממש מקווה שיום אחד אזכה לבקר באנטרקטיקה. אין לי עניין לחצות אותה, אבל אני מת להיות בה. לדרוך על האדמה הקפואה. לדעתי שהגעתי למקום הרחוק ביותר שיש.

View this post on Instagram

A post shared by Colin O'Brady (@colinobrady) on

5
השבוע היינו בניו יורק לכמה ימים. נסענו בעיקר בשביל לפגוש משפחה בניו ג׳רזי, אבל מצאנו איזה יום וחצי להסתובב גם בעיר עצמה. היא עיר מדהימה ממש שלא משאירה אף אחד אדיש, אבל לא הייתי רוצה לגור בה בכלל. הילדים היו המומים מהגודל, מההמונים, מהכל, בעצם. כשחזרנו, אלון אמר לי – אבא, אני לא אשכח את ניו יורק. ואחר כך הלך וכתב סיפור קצר באנגלית – באנגלית! – על הביקור שלנו. היינו די המומים, היא ואני. לא רק מהעובדה שהוא מסוגל לשבת ולכתוב סיפור באנגלית – כלומר, לסדר את המחשבות שלו, ואז לבטא אותן – אלא גם מהעובדה שהוא שיתף אותנו ברגשות שלו. רגע קטן אבל טהור של אושר.

6
התמכרתי קצת לערוץ היוטיוב הזה: סבתות שמכינות פסטה. נהדר ממש.

7
יאללה, מחר בלילה אנחנו טסים למקסיקו, היכן שהטמפרטורה עומדת על 28 מעלות ולא על מינוס שתיים. אמנם הולך לרדת גשם כל השבוע, אבל קטן עלינו. אנחנו צריכים להפשיר קצת בשמש, לפני שהחורף מכה בעוצמה. נתראה בצד השני.

תגובות

  1. RanE

    לא יודע עד כמה או אם בכלל זה משנה לך, אבל מכיוון שאני מחזיק ממך עיתונאי משכמו ומעלה אז רק אזכיר לך שביבי לא אמר "נוהרים". אני גם לא מחבב את הבנאדם אבל כשמייחסים למישהו אמירה מסוימת צריך לדייק.

  2. שאול א.

    קראתי את זה בזמנו (במשך הרבה זמן, אני מודה). כתבה נהדרת, סיפור נהדר, הגשה נהדרת. אוסיף את הלינק הזה לפוסט, תודה!

  3. מישהו

    מבקש לדבר יפה על ניו יורק אהובתי. הייתי מתחתן איתה אם הייתי יכול

להגיב זה מגניב