23

0
קודם כל, מוזיקה:

1
לפני כמה לילות התעוררתי באמצע הלילה. פשוט ככה: התעוררתי. לא כי הייתי צריך להשתין, לא כי כאבה לי הבטן. סתם, התעוררתי. זה התחיל בחלום מטריד, ונגמר בזה שלא הצלחתי לחזור לישון. קמתי. הלכתי לטלפון. השעון הראה קצת לפני ארבע בבוקר. פתחתי את הוואטסאפ, קראתי הודעות שהצטברו. אחרי זה טוויטר. אחרי זה אינסטגרם. אחרי זה סלאק. הלכתי לשירותים. ישבתי שם קצת. רפרשתי. רפרשתי. רפרשתי. צחצחתי שיניים, הלכתי להסתכל על הילדים ישנים, ולבסוף חזרתי למיטה. שכבתי שם מבלי לחזור לישון עד שהשעון המעורר שלה צלצל שבע. רצף אינסופי של מחשבות הטריד אותי.

2
לאחרונה התחלתי לעקוב באינסטוש אחרי הצלם האיטלקי גבריאל גלימברטי. הוא עושה משהו שאני משום מה מאוד אוהב: הוא מצלם סדרות של פורטרטים של אנשים ומשפחות שמישירים מבט ישר לתוך המצלמה שלו, ומציגים לה משהו. יש לו סדרה של ילדים מכל העולם שמציגים את הצעצועים שלהם, סדרה על נשים שמציגות את המצרכים שמרכיבים את המאכלים שהן מכינות, וסדרה של אנשים מרחבי העולם שמציגים את תכולת ארון התרופות שלהם. הסדרה האחרונה התפרסמה בתור כתבה בנשיונל ג׳יאוגרפיק החודש, ובעיני היא מרהיבה. לא בגלל שיש מאחוריה איזה מסר מטלטל, או בגלל שהיא מקדמת אג׳נדה נגד הביג פארמה, אלא משום שהיא נותנת הצצה למשהו שרובנו (אני, לפחות) לא אוהבים לדבר עליו, ולא אוהבים להודות שהוא קיים.
אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי למה אמא שלי אוגרת כל כך הרבה תרופות. גם היום אני לא מבין. והנה, למרות חוסר ההבנה שלי, גם לנו יש ארון תרופות קטן. ואין שם רק אקמולים ופלסטרים. יש שם כל מיני. למרות שאנחנו לא צורכים תרופות באופן קבוע איכשהו נהיה לנו ארון תרופות. אם הייתי מסדר יפה יפה את התכולה שלו על השולחן אני חושב שהייתי נותן לעצמי תזכורת אסתטית לכמה הזדקנתי.

3
המוות של X טלטל אותי. אני לא יודע למה. אולי בגלל סמיכות הגילאים. אולי בגלל שפגשתי בה, במקרה, כמה חודשים לפני שנסענו, אחרי שלא ראיתי אותה שנים רבות. אולי בגלל שהחיוך שלה היה, ונותר, החיוך הגדול והכובש ביותר שיצא לי לראות. המוות שלה העציב אותי מאוד. הוא שלח בי זרועות בלתי נראות שגירדו את תחתית מגירות הזיכרון שלי. וכשזה קרה, גיליתי שחלק מהדברים בראשי כבר התפוררו ואינם אלא אבק. אני לא חושב שהיא או מישהו מבני המשפחה שלה היו רוצים שאסגיר כאן פרטים או אפרט מעבר לזה, אז לא אעשה את זה. אין נחמה במוות, בטח לא בגיל כזה. היי שלום, X.

4
בסוף שנות ה-50, תחילת שנות ה-60, חברות המזון הגדולות בארצות הברית תהו. הן תהו למה הנשים האמריקניות, קנייניות המזון העיקריות באותה תקופה, לא נהו אחרי המוצר המדהים שהן פיתחו זה מכבר: תערובות מוכנות לעוגה. המוצר הזה אמנם פותח במקור במסגרת פיתוחי המזון הצבאיים בתקופת מלחמת העולם, אבל הי, מדובר במוצר מדהים גם לשוק האזרחי.
במקום לטרוח, לעמול, להכין מצרכים, לקצוץ, לשקול, לנפות, לסדר, להמתין, להתפלל, כל מה שהן היו צריכות לעשות הוא להוסיף מים או חלב, לערבב, ולהכניס לתנור. האישה החדשה, זו שאפילו הולכת לעבוד (!), לא צריכה לבזבז זמן על משהו כמו הכנת עוגה. היא יכולה להכין עוגה בצ׳יק צ׳ק עבור בעלה ובני המשפחה שלה מבלי להתאמץ. אז למה המכירות היו כל כך לא משהו?
ארנסט דיכטר, שהיה פסיכולוג אגדי בעיקר משום שעבד עבור תעשיית הפרסום והשיווק, ערך מחקר על השאלה הזו בדיוק עבור אחת מענקיות המזון, חברת ג׳נרל מילס. הוא נפגש עם עשרות נשים וערך ראיונות עומק וניסה להבין – למה, למה אתן לא רוצות לקנות תערובת מוכנה לעוגה?
היו להן כל מיני סיבות. הטעם, הוא התפלא, לא היה הסיבה הראשונה. כלומר, כולן הסכימו שעוגה שאופים מתערובת היא לא כמו עוגה שמכינים לבד, אבל זו לא היתה הבעיה. לא. דיכטר גילה שמה שמנע מנשים לצרוך את המוצר החדשני הזה בהמוניהן היה תחושת האשמה.
זה היה אמנם עדיין לפני הגל השני של הפמיניזם, זה ששלח רבבות נשים לדרוש שוויון זכויות מלא בפועל לגברים, אבל נשים כבר הרגישו עצמן מעט משוחררות יותר. חלק מהן כבר נכנסו למעגל העבודה. ועדיין, חלק מתפקידן של הנשים היה לבשל, להכין אוכל, לדאוג להזין את יתר בני הבית. בדגש על *בני* הבית. ולגודל האירוניה, למרות שמוצר מדהים כמו תערובת עוגה מוכנה שרק צריך לערבב עם מים או חלב יכול לחסוך לאישה טרחה ומאמץ וזמן, נשים בחרו שלא לבחור בו. תחושת האשמה, גילה דיכטר, תחושת האשמה על כך שאם הן יעשו זאת הן לא ימלאו את התפקיד שהן תפסו בתור החשוב ביותר בין תפקידיה של האישה, תחושת האשמה היתה חזקה יותר מהניצול היעיל יותר של הזמן.
אז הן לא.

דיכטר חזר אל אנשי ג׳נרל מילס ויעץ להם: תנו לנשים להרגיש שהן עושות יותר כשהן משתמשות במוצר שלכם. לא רק להוסיף מים או חלב, תנו להן להוסיף משהו נוסף. דיכטר יעץ להם לשנות את הפורמולה של התערבות, כך שהיא לא תכיל יותר אבקת ביצים מיובשות. תנו לנשים להוסיף את הביצים. ככה, הוא אמר, החברה תרוויח שתי ציפורים: הנשים ירגישו שיש להן משהו לעשות בתהליך, שהן חשובות, שהן ממלאות את תפקידן כנשים, כרעייות, כאמהות, וגם העוגות שלכם תצאנה טעימות יותר (כי בואו, בינינו, אבקת ביצים מיובשת? ברצינות?). ואתם יודעים מה קרה, נכון? בדיוק. ג׳נרל מילס הקשיבה לעצה הזו, ומכירות התערובות המוכנות שלהם להכנת עוגות זינקו. תוך זמן לא רב החברות המתחרות שלה עשו מהלך דומה.

הסיפור המרתק הזה, ועוד המון המון המון המון המון סיפורים מעניינים אחרים על הקשר שבין התפתחות תעשיית המזון המוכן בארה״ב לבין השינויים במעמד האישה באותה תקופה, מופיע בספר שהתחלתי לקרוא השבוע – Something From the Oven, של לורה שפירו.

4.5
נתון מעניין נוסף שתפס את עיני בספר הזה היה שבשנת ב-1954 האמריקאי הממוצע אכל 190 פאונד של ירקות בשנה. מתוכם, 145 פאונד היו ירקות טריים, 40 פאונד הגיעו מקופסאות שימורים ורק 6 פאונד ממזון קפוא.
שפירו מביאה את הנתון הזה בתחילת הספר כשהיא מספרת כיצד לתעשיית הירקות והפירות המשומרים לקח המון זמן עד שהם תפסו. היום כל אמריקאי ממוצע בערך שותה בארוחת הבוקר שלו מיץ תפוזים סופר סינתטי מבוסס תרכיז קפוא או איזה שיט אחר. אבל אז, בתחילת שנות ה-50, מרבית האמריקאים עדיין העדיפו את מיץ התפוזים שלהם סחוט טרי.
אמצע שנות ה-50 היתה שנת המפנה, כשצריכת מיץ התפוזים המבוסס על רכז קפוא עברה את צריכת מיץ התפוזים הסחוטרי. (בזמן הקריאה נזכרתי איך בילדות גם לנו היה בבית את החרא הזה, איזה שטות כזו של פריגת ששוכבת בפריזר עד שמישהו נזכר בקיומה, ואז מוסיפים מים והופ יש מיץ תפוזים סופר מתוק ודוחה).
אז באמצע שנות ה-50, מיץ התפוזים הקפוא הפך להיות הפופולרי ביותר בקרב משפחות אמריקניות מהמעמד הגבוה, ולאט לאט ההעדפה הזו חילחלה גם אל יתר המעמדות. דווקא המעמד הנמוך ביותר של האמריקנים המשיך להעדיף מיץ תפוזים סחוטרי, עד שתפוזים טריים כנראה הפכו ליקרים מדי. וכך הגענו למצב שהיום העניים צורכים מיץ תפוזים סינתטי לחלוטין, ואילו העשירים קונים תפוזים אמיתיים ומכינים מהם מיץ (ולא, אני לא הולך להגיד מילה על זה שמוטב לא לשתות מיץ תפוזים בכלל אלא לאכול תפוז, כי זה לא הנושא).
אבל האמת שלא רציתי לדבר על תפוזים בכלל. כשראיתי את הנתון הזה – 190 פאונד ירקות בשנה בממוצע לנפש אמריקנית באמצע שנות ה-50, מיד רציתי לדעת כמה זה היום. אז עם קצת חיפוש, מצאתי נתון עדכני לשנת 2008 (מצאתי גם עדכניים יותר, אבל הם לא היו ברי השוואה):
האמריקני הממוצע צרך באותה שנה 161 פאונד ירקות. ואפילו זה די מנופח, כי ה״ירק״ הכי שכיח ברשימת הירקות שהאמריקנים אכלו באותה שנה היה תפוחי אדמה (כלומר, בערך שליש), ואני מנחש שמרביתם בצורת צ׳יפס. אבל ייתכן שזה היה המצב גם באמצע שנות ה-50. בכל מקרה, אנחנו מדברים על 30 פאונד (בערך 15 קילו ירקות) בשנה בממוצע לאדם שהלכו לאיבוד עם השנים (והוחלפו בפחמימות). וזה עוד הנתון לפני עשור. אני יודע שהוא ירד מאז, כי המחקרים העדכניים יותר שמצאתי מראים את זה (פשוט לא מצאתי נתון השוואתי טוב מספיק).

5
הכתבה המצחיקה ביותר שקראתי השבוע היתה בוול סטריט ג׳ורנל. זה מוזר, אני יודע, אבל היא עסקה במשהו שאני חושב שרק אם אתם נמצאים כאן בארה״ב תוכלו להבין אותו באמת: טיפים.
אני לא מדבר על השיחה השחוקה של למה צריך לתת טיפ במסעדה בסוף הארוחה, וכו׳ (מה שכן, אם אתם מתים על השיחה הזו, פרק 45 של #חיותכיס הוא בדיוק בשבילכם). אני מדבר על משהו אחר שנתקלתי בו לראשונה רק כשהגענו לכאן.
בהרבה מקומות כאן, בתי קפה, גלידריות, מה שזה לא יהיה, כשתיגשו לקופה לקנות משהו ולשלם, בסוף התהליך המוכרים יסובבו אליכם את הקופה (יש להם קופות מסתובבות כאן! אמריקה!) ויבקשו מכם להכניס את כרטיס האשראי ולשלם.
ובמסגרת התהליך הזה, באותיות מאוד מאוד גדולות, המערכת תשאל אתכם – כמה טיפ תרצו להשאיר? והמערכת גם תיתן לכם אפשרויות, כולן מוארות באותיות גדולות מאוד – 18% טיפ? 20%? 22%? או אולי בלי טיפ בכלל?
כל התהליך הזה קורה כשהתור מאחוריכם מתארך, ואנשים עומדים ורואים בדיוק רב מה אתם בוחרים. הם ממש נושפים בעורפכם, ואתם יודעים, פשוט יודעים, שהם שופטים אתכם לפי הבחירה שלכם, למרות שבעוד רגע וחצי הם יהיו בדיוק בנעליכם.
אז הכתבה בוול סטריט ג׳ורנל מדברת בדיוק על זה – על איך הומצאה פה תעשייה שלמה של רגשי אשמה שנועדה לגרום לצרכנים להוציא יותר כסף על הכיס על משהו שאף אחד לא ממש חושב שצריך לשלם עליו. תעשייה מכוונת שמנסה ליצור בדיוק את הרגע הזה – את הרגע שבו כולם רואים את הבחירה שלכם, בשביל לגרום לכם להוציא עוד כסף.
ואני אגב, סלחו לי, אני לא. אני תמיד בוחר No Tip, חותם, והולך הצידה לחכות לכוס התה שלי. רבאק, מים חמים עם תיון בארבע דולר. עשו לי טובה, עשקתם אותי מספיק.

6
האיש בתמונה הוא ג׳ון. לפני כמה חודשים, בגיל 40 ומשהו, הוא עזב הכל והקים טחנת קמח. ברקע, מאחורינו, היא טוחנת גרגרי חיטה. ביקרתי אותו השבוע בשביל לראיין אותו והרגשתי מאושר. הרגשתי את תחושת האושר שמלווה משהו חדש שמתחיל. ואני לא מדבר רק עליו.

(זו רשת לשיער, אם תהיתם)

(זו רשת לשיער, אם תהיתם)

7
ואם כבר פודקאסטים, השבוע רייצ׳ל מדאו, אחת ממגישות הטלוויזיה הפופולריות בארה״ב, הקליטה את הוידאו הזה:

היא הודתה לקהל המאזינים שלה שהאזינו לפודקאסט שלה שסוקר את פרשת ספירו אגניו משנות ה-70 (לא מכירים? לא זוכרים? האמת, לא נורא). השבוע הפודקאסט חצה את קו ה-10 מיליון הורדות. שזה המון. לפודקאסט שלה קוראים Bag Man. האזנתי לו, כי אני מחבב את מדאו, ואני חייב להגיד לכם – לא התעלפתי.
הסיפור עצמו? מחוויר לעומת הסיפור של ניקסון. וחוצמזה, הרעיון של ללכת אחורנית להיסטוריה, לתפוס פרשיה שנשכחה מזמן, לנבור בארכיון, לראיין מחדש את האנשים שהיו שם? נחמד, אבל לא פורץ דרך. הפודקאסט Slow Burn כבר עשה את זה מצוין (העונה הראשונה היתה ממש על ווטרגייט וניקסון, כך שזה ממש דומה), והאזנה לפודקאסט של מדאו מרגישה קצת כמו שידור חוזר. וגם העבודה העיתונאית? נו, בסדר, אבל לא מדהים. איכשהו זה מרגיש יותר יחסי ציבור ממוצר יוצא דופן. לא הייתי נותן לזה יותר מ-7.
ובכל זאת, 10 מיליון הורדות. וזה גורם לי לקנא. מאוד מאוד לקנא. לא כי הפודקאסט שלנו #חיותכיס הוא ברמה הזו (עוד רחוקה הדרך, ובכל מקרה אין לנו משאבים אפילו דומים למה שיש להם). אלא משום שאפילו אם היינו ברמה הזו, גם בעוד עשרה גלגולי חיים לא היינו מגיעים ל-10 מיליון הורדות.
השוק בארה״ב הוא ענק. ואפילו כשמתחרים עליו אלפי פודקאסטים, יש את אלה שמסוגלים להגיע לקהל אדיר מימדים. ובישראל, למרות ששוק הפודקאסטים מתמלא שחקנים חדשים כל יום, ולמרות שהמספרים של #חיותכיס ממש ממש טובים (ואם רום ירשה לי, אפרסם אותם), אנחנו רחוקים שנות אור מהמספרים האלה.
וזה עושה לי לקנא. מאוד.

ועכשיו אני אלך לישון, כי עייפתי את עצמי מספיק בשביל לא להתעורר שוב באמצע הלילה.
לילה טוב.

תגובות

  1. הדר

    תשווה באחוזים מגודל אוכלוסיה ולא במספר הורדות מוחלט. אולי אז בהשוואה למדאו זה ירגיש קצת יותר טוב.

להגיב זה מגניב