24

1.
קודם כל, קצת מוזיקה:

2.
באופן אירוני, הגעתי לטור הזה של טים הארפורד דרך ציוץ של מישהו בטוויטר שלי. קראתי אולי מיליון כתבות, טורים, סיפורים ומה לא על איך כולנו התמכרנו למסכים, על איך כולנו צריכים להתנתק מהמסכים, ובלה בלה בלה, אבל אף אחד מהם לא נגע בי כמו שהטור של הארפורד הצליח.
הארפורד הוא אחד הכותבים החביבים עלי. הוא כלכלן שכותב טור קבוע בפייננשל טיימס, סוג של פריקונומיקס אבל פחות מלא מעצמו, והיתה לו גם תכנית נחמדה בבי.בי.סי על 50 המצאות / חידושים לאורך ההיסטוריה שבאמת שינו את כלכלת העולם (לא דברים כמו הטלפון, אלא דברים כמו המצאת המכולה).
בטור הזה שלו שקראתי השבוע הארפורד מספר באופן מאוד אישי, כן ופרקטי איך הוא החליט והצליח להיגמל מהשימוש האובססיבי שלו בטלפון. ובמיוחד, להפסיק עם השימוש האובססיבי בטוויטר. זה דיבר אלי, במיוחד משום שלאחרונה הרגשתי שהייתי הרבה יותר מדי בטוויטר. כבר מזמן מאוד רעיל שם, אבל עכשיו נהיה שם רעיל במיוחד לקראת הבחירות. וככה, מיד אחרי שסיימתי את הטור, עשיתי משהו שכבר הייתי צריך לעשות מזמן אבל פשוט פחדתי לעשות – מחקתי את האפליקציה של טוויטר ושל פייסבוק מהטלפון שלי (והתקנתי תוסף לכרום שחוסם את הגישה לרשתות החברתיות לפרקי זמן של 25 דקות בשביל שאוכל להתרכז בכתיבה).
עיתונאים פוחדים לעשות דבר כזה. חלק מהפחד הזה מקורו פשוט ב-FOMO, חלק מהפחד מקורו באגו, וחלק מהפחד מקורו בצורך מקצועי לגיטימי לגמרי לעקוב אחרי סיפורים ולהיות מסוגל להפיץ את הסיפורים שלך. אבל מאחר שאני לא בדיוק עיתונאי פעיל כרגע, זה נראה לי כמו הזדמנות טובה לעשות את זה. אז עשיתי.
זה כל כך מוזר עכשיו – אין לי ממש מה לעשות עם הטלפון שלי. זה כאילו שהוא לא מחובר לשום מקום. אני נכנס מדי פעם לאינסטוש סתם בשביל להעלות תמונה, ולפעמים אני אשכרה נכנס לאפליקציית מזג האוויר בתור סוג של תחליף סם. ופה, בניגוד לישראל, קורים לא מעט דברים באפליקציית מזג האוויר, כך שזה מעבר לי איזו דקה או שתיים.
אבל בגדול, זה נחמד. אמנם חלפו רק יומיים ומשהו, אבל כבר אני פחות שולח את היד ללטף את הטלפון. מקווה שאחזיק עם זה.

© Oscar Bolton Green

© Oscar Bolton Green


3.
נורמן בורלוג היה בסך הכל בן 30 כשהוא הגיע למקסיקו בפעם הראשונה. זה היה ב-1944, והוא הגיע בשליחות קרן רוקפלר, שנענתה לבקשתו של סגן הנשיא האמריקני דאז הנרי וואלס. אנחנו מדברים על תקופה אחרת לגמרי, כן? זמן קצר אחרי השפל הכלכלי הגדול, כשמלחמת העולם השניה עדיין ברקע.
כמה שנים קודם לכן סגן הנשיא וואלס נכח בהשבעת הנשיא המקסיקני. הנשיא החדש הפציר בעמיתו האמריקני לעזור לאומה המקסיקנית להציל את המגזר החקלאי שלה. החקלאים המקסיקנים ניסו בחוסר הצלחה להתמודד עם מחלות שהרגו את החיטה שלהם, ועם תנאי קרקע מחורבנים. בקיצור, החיטה שלהם לא עבדה, והנשיא המקסיקני חשש שאם הוא לא יצליח להביא מזור מהאמריקנים, מקסיקנים רבים ימותו ברעב. ככה, פשוט.
אז הוא דיבר עם סגן הנשיא האמריקני שניסה לגייס את תמיכת הקונגרס האמריקני לממן דבר כזה, אבל נכשל, ואז הלך אל החברים העשירים שלו בקרן רוקפלר, שגייסו לטובת העניין את נורמן בורלוג.
בורלוג, בן למשפחה נורווגית שהיגרה לארה״ב בשלהי המאה ה-19, גדל בצעירותו בחווה וידע היטב איך זה להיות חקלאי, ואיך חקלאות עובדת. באותו שלב בחייו, בגיל 30, אחרי כמה שנות שירות בצבא במסגרת מלחמת העולם השניה, ההתמחות שלו היתה יצירת זנים חדשים של גידולים, בעיקר דגנים, שיהיו עמידים למחלות ולמזיקים. בדיוק בגלל זה הוא נבחר להוביל את פרויקט החיטה של מקסיקו.

החיטה במקסיקו לא עבדה. המחלות הרגו אותה. בורלוג חיפש ליצור זנים חדשים של חיטה שיעבדו טוב יותר. שיהיו עמידים יותר למחלות שהופיעו במקסיקו, שיניבו יבולים גדולים יותר, ושיעבדו טוב יותר עם תנאי הקרקע הגרועים של המדינה. הוא עשה במקסיקו כל מיני דברים, אבל אני רוצה לדבר רק על אחד – על איך בורלוג הפך את החיטה לחיטה ננסית, ושינה לחלוטין את העולם, אבל לא רק לטובה.
כשבורלוג הצליח לפתח זנים של חיטה שהניבו יבול גדול יותר, עם יותר גרגרי חיטה לכל שיבולת, הוא שם לב שהחיטה לא מצליחה לעמוד במאמץ. פיזית. השיבולים היו גבוהות ורזות, וככל שהן הבשילו וגבהו, כך היה קשה להן לשאת את מספר גרגרי החיטה המוגדל. השיבולים התכופפו, ונשברו, וזה לא עבד.
וכאן, כמו בסיפור של סירופ התירס עתיר הסוכר, כאן היפנים נכנסים לתמונה.
באמצע שנות ה-30, בלי שום קשר לאמריקנים, גונג׳ירו יאנזוקה (Gonjiro Inazuka) היפני פיתח פיתחו זן חדש של חיטה. הזן היה היה זן חצי ננסי, מה שאומר שהחיטה גדלה לגובה נמוך בחצי מהגובה הרגיל שלה, כך שהיא היתה עמידה יותר לרוחות. יאנזוקה קרא לזה הזה נורין 10.
עשר שנים לאחר מכן, ב-1945, אחרי פרל הרבור, אחרי הירושימה, אחרי נגסקי, אחרי סוף מלחמת העולם השניה, הגנרל האמריקני מק׳ארתור מונה על ידי נשיא ארה״ב לשמש בתור מושל יפן. מק׳ארתור הביא איתו צוות של לא מעט אנשים ליפן. אחד האנשים האלה, ביולוג מומחה לחיטה, איתר את הזן הזה ושלח כמה דוגמאות ממנו לעמית שלו בארה״ב. אותו עמית הכליא את נורין 10 עם זן מקומי של חיטה, וקיבל חיטה חצי ננסית עם כמות גדולה יותר של גרגרי חיטה. נלהב, הוא סיפר על הזן החדש הזה לעמיתו נורמן בורלג שהיה באותו זמן במקסיקו, ושלח לו דוגמאות של הזן היפני. בורלוג הכליא את הזן היפני יחד עם זנים מקומיים שהוא עבד איתם במקסיקו, וראה כי טוב. הזנים המוכלאים, המושבחים, הניבו הרבה יותר גרגרי חיטה, עד 60% יותר, אבל היו נמוכים יותר ולא התקפלו.
עד 1963, כמעט כל החיטה שגודלה במקסיקו – 95% ממנה, ליתר דיוק – היה מהזן החדש של בורלוג. באותה שנה, ייבול החיטה היה גדול פי שישה מאשר ייבול החיטה ב-1944, השנה שבה בורלוג הגיע למקסיקו לראשונה.

בורלוג לקח את החיטה החדשה שלו, והביא אותה גם להודו, שגם היא סבלה מרעב אדיר. כל כך אדיר שכל המומחים חזו שעד תחילת שנות ה-80 מאות מיליוני הודים ימותו ברעב. החיטה החדשה של בורלוג שינתה לחלוטין את התמונה. עד מהרה, כמעט כל חקלאי הודו עברו לגדל את החיטה הזו. הוא חזר על אותו הדבר גם במקומות אחרים (אפגניסטן ואחרים). גם בארה״ב חקלאים רבים עברו לגדל את החיטה הזו, ממניעים כלכליים טהורים. הסיפור הזה כונה ״המהפכה הירוקה״.
ברבות הימים בורלוג זכה בפרס נובל לשלום, ועל פי אחת ההערכות הוא הציל כמיליארד אנשים מרעב. אבל פה הסיפור הזה, בעצם, רק מתחיל.

ד״ר נורמן בורלוג וחקלאים מקומיים בשדה חיטה במקסיקו

ד״ר נורמן בורלוג וחקלאים מקומיים בשדה חיטה במקסיקו

4.
בגלל שהיה נמוך יותר, הזן החדש של החיטה היה בעל שורשים קצרים יותר (ואולי זה ההיפך, אני לא בטוח). המשמעות היא שבשביל להניב תנובה גדולה יותר, הרבה יותר, של גרגרי חיטה היה צורך בהרבה יותר מים, ובהרבה יותר דשן.
במדינות רבות, בעיקר בעולם השלישי, הממשלות מסבסדות את המים, כי אחרת החקלאים לא היו יכולים לעמוד בעלות ההפקה שלהם ולא היו מגדלים שום דבר. אבל בחלק מהמדינות האלה – בהודו, למשל, וגם בהרבה אחרות – המים הם משאב במחסור. לשימוש המוגבר לגידול החיטה נהיה מחיר כבד. גם השימוש המוגבר בדשנים מלאכותיים גובה מחיר כבד, הפעם מהקרקע. ככל שתשתמשו ביותר דשנים מלאכותיים, כך הקרקע תהפוך פוריה פחות, והצורך בשימוש בדשנים מלאכותיים יגדל. וגם דשנים מלאכותיים הם דבר יקר.
וחוצמזה, בורלוג והחיטה שלו ספגו ביקורת כבדה על כך שהקמח שנטחן מהחיטה הזו, ולכן גם יתר המוצרים שנוצרים על בסיס הקמח הזה, הם פחות טעימים, ופחות מזינים.

השף דן ברבר מעלה את הנקודה הזו בספר שלו שאני מסיים לקרוא אוטוטו (The Third Plate). הוא מותח ביקורת זהירה על בורלוג ועל התרומה שלו לעולם. זה נכון שהצלת מיליארד נפשות זה הישג שלא הולך ברגל, הישג שאנשים ספורים, אם בכלל, יכולים לזקוף לזכותם. ועדיין, הוא אומר, להישג הזה יש מחיר שקשה מאוד לכמת אותו, ושאיש מעולם לא ניסה לכמת אותו.
ברבר עורך בספר שלו כמה חישובים רעיוניים, משכנעים יותר או פחות, אבל הטיעון הכי חזק שלו מסתתר, לטעמי, בהערת שוליים קטנה בעמוד 369. ומה שכתוב שם כל כך חזק, שאני מעדיף פשוט לצטט אותו כאן כמו שהוא (בתרגום חופשי לעברית):

״זה היה מקרה קלאסי של חוק התוצאות הבלתי צפויות״, סיפר לי ההיסטוריון של קרן רוקפלר שמימנה את פרויקט החיטה של בורלוג במקסיקו, ״הקרן השקיעה בבורלוג ובחקלאות בגלל שהרעב, וחוסר היציבות הפוליטית שנלוותה אליו, היו בעיות דחופות באותו זמן. אף אחד לא הבין אז באיזו מהירות הפתרון של בורלוג לבעיה הזו יצר אורבניזציה מואצת. האורבניזציה המואצת הזו גרמה לכך שאיכרים נטולי אדמה, נטולי כישורים מתאימים לשוק העבודה, נאלצו לעבור מהחוות אל שיכוני עונים בפאתי הערים, ולחיות מהיד לפה. התוצאה של תיעוש החקלאות הזה, הגטאות העירוניים שנוצרו במקסיקו סיטי, בשנגחאי, ואפילו ההגירה של השחורים מהדרום לגטאות עירוניים בערי הצפון אחרי שגם הכותנה הפכו לגידול ננסי, כולם היו תוצאה ישירה של המהפכה הירוקה, וכולנו משלמים את המחיר של כך עד היום״.

השף דן ברבר. אולי ראיתם אותו באחת העונות של Chef's Table בנטפליקס. אני עוד לא. צילום: ריצ׳ארד בולס

השף דן ברבר. אולי ראיתם אותו באחת העונות של Chef's Table בנטפליקס. אני עוד לא. צילום: ריצ׳ארד בולס

בורלוג היה מודע לביקורת הזו בזמן אמת (הוא מת לפני עשור בגיל 95). התשובה העקרונית שלו לכך שזן החיטה שלו חייב שימוש מוגבר במים ובדשנים מלאכותיים היתה שהאנושות מוכרחה להגביר את כמות יבול החיטה והדגנים האחרים פר מטר מרובע. לגדל יותר ויותר על אותה כמות של שטחים חקלאיים. אחרת, הוא אמר, המשמעות תהיה בירוא יערות בשביל ליצור שטחים חקלאיים חדשים, מה שיהרוס בסופו של דבר את כדור הארץ. לגבי הירידה בטעם והירידה בערכים התזונתיים של הזן החדש של החיטה, הוא השיב שזו ביקורת של אנשים פריבילגיים שמעולם לא חוו על בשרם רעב של ממש.

אני חושב שהסיפור הזה, שסיפרתי כאן ממש על קצה המזלג, הוא סיפור יוצא מן הכלל.
יש בו מדע וצירופי מקרים ונחישות אנושית בלתי רגילה ותושיה וגם כלכלה ופוליטיקה וגיאו פוליטיקה ויכולת אנושית להמציא ולהתעלות ולנצח את הטבע, אבל גם את היכולת של הטבע לגמד את כולנו ולנצח אותנו בחזרה. לכן סיפרתי לכם אותו.

(כרגיל, אם טעיתי או לא דייקתי היכנשהו ואתם בקיאים בסיפור הזה יותר ממני, נא ספרו לי ואתקן).
*עריכה מאוחרת: מי שרוצה לקרוא עוד, ובעברית, מוזמן לקרוא את הכתבה הזו של רונית ורד בהארץ מאמצע 2017. הרבה מאוד ממה שמתואר כאן מופיע גם בספר של דן ברבר (כולל חלק מהדמויות).*

5.
המיקרוגל שלנו התקלקל. בעל הבית הזמין אחד חדש והשבוע באו להחליף אותו. זה מיקרוגל עצום בגודלו, הגדול ביותר שאי פעם היה לי, והגדול ביותר שאי פעם יהיה. וזה לא שהוא מאיזה דור ישן של מיקרוגלים נפילים. הוא חדש מהניילונים. הוא כל כך מתוחכם שהוא יודע להקליט הודעות ולהכניס לי דברים ליומן. אני לא צוחק, הוא באמת עושה את זה.
אמריקה, משהו מוזר עובר עליך.

תגובות

  1. אליעד

    אני מאוהב בסיפורי אוכל שלך. אתה צריך להקים פודקאסט רק עם סיפורים כאלה. מרגיש לי שאוכל הפך להיות מובן מאליו וכמעט שאנחנו לא חושבים על איך הוא הגיע לנו לצלחת.
    קצת מזכיר לי את הפרק על המים בחיות כיס, שאני עדיין מצפה לפרק ב' שלו :)

    נ.ב
    מצחיק, שאם תעשה פודקאסט על סיפורי אוכל כאלה, "תחשוב טעים, יהיה טעים" יכול להיות שם מתאים גם בשבילו חחחח

  2. orikatz

    פוסט יפה, אבל הערת השוליים שאתה מצטט מאוד מוזרה. "האורבניזציה המואצת הזו גרמה לכך שאיכרים נטולי אדמה, נטולי כישורים מתאימים לשוק העבודה, נאלצו לעבור מהחוות אל שיכוני עונים בפאתי הערים, ולחיות מהיד לפה."
    איך בדיוק דבר כזה קורה? תל אביב מתפתחת ואז איכרים מהגליל העליון "נאלצים לעבור אליה"? נשמע לך הגיוני?
    כמובן שזה לא מה שקרה. הסיפור הסטנדרטי הוא שתודות לצמיחה כלכלית מופיעות הזדמנויות כלכליות בערים שהן *טובות יותר* מההזדמנויות בכפרים, ולכן אנשים עוברים לערים, ולכן הן מתפתחות. שיכוני העוני האלו שנראים לנו נוראיים הם למעשה עדיפים על החיים בכפר נידח, לאנשים שם יש יותר הזדמנויות ופחות תקופות אבטלה. שלל מחקרים הראו את זה. אף אחד לא הכריח אנשים לעזוב את הכפרים, הם עשו זאת מיוזמתם גם באירופה וארצות הברית במאה ה-19, וגם כיום במדינות מתפתחות.

  3. נמרוד

    מרתק!
    ההתקדמות בחקלאות גרמה לירידה במלחמות על משאבים בעולם השלישי .
    חוץ מהמזרח התיכון.

    מצוקת המים והבצורת הרצופה והקמת סכרים בעיקר בתורכיה הובילו להגירת מצוקה לפאתי הערים.
    אכזבה מהמשטר. חיבור לאיסלאם ומיד לדאעש לגווניו.

    החיים הם משחק ביליארד של אלוהים

  4. דודי

    סיפור יפה.

    משהו לא ברור – הערת השוליים מתייחסת רק לזן החיטה, או לשיפורים אחרים, קשורים ולא קשורים, בעבודת האיכרים? נראה שהוא מדבר על חקלאות ממוכנת (קומביינים, טרקטורים, חוות ענק במקום חלקות קטנות בעיבוד ידני), לא על איזה זן מסוים. המיכון הפחית מאד את הצורך בידיים עובדות בחקלאות, ודחף איכרים אל העיר.

    כילד בן עשר ביקרתי קרובים באיזה מושב, ונתנו לי לנהוג בקומביין ולקצור שדה חיטה. אני זוכר שאחת הנשים שם סיפרה שהיא עדיין קצרה במגל כנערה – מה שקצרתי לבד בשעתיים (טוב, בסיוע קל מהנהג הקבוע – רק בחלק של לרוקן את המיכל) היא היתה קוצרת עם עוד עשרים אנשים ביום שלם מאומץ. והיא נולדה בסכ"ה בשנות העשרים, במרכז אירופה.

  5. שאול א.

    אורי, אני חושב שבמקרה הזה אתה טועה. נוסף על מה שכתב דודי, הספר לא לידי אז לא ציטוט מדויק אבל הוא מציין במפורש שהמעבר לזן הזה של החיטה חייב מעבר לתרבות של monoculters ולאגרגציה של חוות ושדות (כי לא היה משתלם לגדל אותו בקנה מידה קטן), מה שדחק הרבה מאוד חקלאים (רובם לא היו בעלי האדמות) אל מחוץ לחוות ולחיים האלה, בפרק זמן די מהיר.

  6. ינאי

    החקלאות נעשתה יעילה יותר, וחקלאים שהמשיכו בשיטות הישנות נאלצו לעזוב את המקצוע ולעבור לתחומים אחרים, ספציפית בעיר.
    מה ההבדל בין זה למגדלי הסוסים שאיבדו את העבודה בעקבות הופעת המכוניות, או מדליקי הפנסים? למה האחרונים נראים הגיוניים אבל כשמדובר בחקלאים זה "מחיר שכולנו משלמים עד היום"?

  7. אדם

    החיטה הננסית לא בדיוק דורשת יותר חנקן, זה יותר שהיא יכולה לסבול אותו. בחיטה הלא ננסית כשמוסיפים חנקן הגבעול צומח נורא מהר אבל גם כמעט לא מתעבה מה שמגדיל את הסכנה שהוא יתמוטט מרוח או גשם או שיבולת כבדה. כשאי אפשר להגדיל את הדישון בחנקן קשה להגדיל את היבולים כי הרבה צמחים אוהבים חנקן וזקוקים ליצירת פירות.
    הדישון המינרלי לא מדלל את הקרקע, לא באופן ישיר בכל אופן. זה תהליך מאד עקיף שכולל את זה שהדישון המינרלי מאפשר חקלאות יותר אינטנסיבית. חלקאות אינטנסיבית גורמת לזה שיותר מינרלים יצאו מהקרקע אל הצמחים. הצמחים או לפחות בחלק בו אנחנו משתמשים מורחק מהשדה ואיתו המינרלים. לא כל מינרל קל להחזיר לשדה כמו חנקן וזה גורם להידלדלות הקרקע. אבל יש תהליכם נוספים שקשורים לחקלאות יותר אינטנסיבית כמו עודף חריש, מיכון כבד וכו' שגורמים גם הם לירידה בפוריות הקרקע.
    את כל העניין אפשר לפתור באופן חלקי באמצעות מחזור זרעים. לא לגדל כל שנה את אותו הדבר. אבל חקלאים למדו מכלכלנים שצריך להתמחות. להיות מעולה בגידול אחד. המשמעות של זה היא זניחת מחזור הזרעים לטובת מונוקולטורה מוחלטת.
    אותו עניין לגבי המים- זה לא השורשים הקצרים אלה העובדה שיש יותר יבול (ולכן יותר פוטוסינטזה ויותר אידוי מים).
    לגבי הטענה שהחיטה הזו מיצרת קמח פחות טעים ופחות מזין – זו טענה בעייתית שמוזנת במידה רבה, עד כמה שאני יודע, מנוסטלגיה לעבר שלא בהכרח היה. אם יש לך מקורות רציניים שטוענים אחרת אשמח ללמוד.
    אנשים לא עזבו את הכפר ועברו לעיר (רק) בגלל החיטה אלא בגלל שלא היה צריך אותם שם. ככל שהחקלאות מתייעלת ומייצרת יותר מזון עבור שעת עבודה ו/או יחידת שטח יש צורך בפחות ידיים עבודות. זה יכול להיות זנים פוריים יותר, המצאה שמאפשרת יצירת דשן או מיכון חדש.

  8. sfleishon

    גם חיסונים ואנטיביוטקה הביאו לשינוי לא מבוקר במדינות עניות. הם הובילו עם הרבה דברים אחרים להורדת תמותת התינוקות והילדים ובכך הביאו להאצה בגידול האוכלוסייה ולצרות שזה הביא.
    האם זה אומר שהיה צריך לחשוב אם לחסן או לא ילדים מפני מחלות נוראיות? לא. היה צריך לפעול במישורים דוגמת חינוך לתכנון משפחתי וכו' בלי קשר. את הילדים היה צריך בכל מקרה לחסן מפני מחלות נוראיות שהיו גורמות להם מוות בסבל.
    גם רעב היא מחלה. לאו דווקא ממקור פתוגני. אבל זו מחלה שהאנושות הייתה צריכה (ועדיין ) למגר.

  9. עמר דן

    יש דרך לקרוא את המאמר של טים הארפורד (המובא כקישור בתחילת קטע 2) מבלי לשלם בכדי להיות מנוי של הFT?

להגיב זה מגניב