למה אסור לתת לכחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור

1.
כבר המון זמן שלא כתבתי על שום דבר אקטואלי. בכל זאת, אני כאן והאקטואליה שם. ובכל זאת, בימים האחרונים קורה משהו שמפריע לי מספיק בשביל שארגיש בנוח להגיד עליו משהו, חרף המרחק:

אסור לתת לשר האוצר משה כחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור. נקודה.

אגיד כבר בהתחלה, אני לא משפטן ואין לי מושג לגבי ההיבט החוקי של מהלך כזה. אם אינני טועה, ראש אגף התקציבים ממונה בידי הממשלה בהמלצת שר האוצר, ואם אני צודק אז נדמה לי שהממשלה כולה צריכה לפטר את ראש אגף התקציבים וששר האוצר לבדו לא יכול לעשות זאת. אבל, כאמור, אני לא משפטן וייתכן מאוד שאני טועה או לא זוכר טוב.

אגב, לחובבי ההיסטוריה – האם אי פעם הודח ראש אגף תקציבים מכהן? אני לא זוכר מקרה כזה, אבל אני לא מכיר את כל ההיסטוריה.

בכל מקרה, ההיבט ההיסטורי או המשפטי אינם העניין כאן. ההיבט הממשלי הוא העניין. ראש אגף התקציבים במשרד האוצר הוא אולי מינוי של שר האוצר (וליתר דיוק, של הממשלה) אבל הוא אינו משרת את שר האוצר, וגם לא את הממשלה. ראש אגף התקציבים הוא משרת ציבור. הוא משרת את הציבור. זה גבול חמקמק, עדין מאוד, אני יודע, ובכל זאת חשוב לדעתי לעשות את האבחנה הזו.

כל פקידי הממשלה כולם הם משרתי ציבור. אני אוהב את ההגדרה של זה באנגלית – civil cervatns. אבל כשמדובר בפקידים בכירים, ובהם ראש אגף התקציבים, המשמעות של היותם משרתי ציבור גדולה שבעתיים. הם אמנם ממונים בידי הדרג הפוליטי, והדרג הפוליטי אמנם מייצג את הציבור בדמוקרטיה ייצוגית, ובכל זאת, הם אינם צריכים לסור באופן עיוור לגחמות הדרג הפוליטי. ובפרט, ראש אגף התקציבים, פקיד בכיר שמשפיע במישרין על חייהם של מיליוני ישראלים כל שנה, ובמשך שנים רבות לאחר הקדנציה שלו, לא צריך להתכופף בפני שום שר אוצר, לא צריך לדאוג לשאת חן בעיני שום שר אוצר, ולא צריך להיות מודח ומוחלף באומר הן כלשהו רק כי שר האוצר לא מחבב את העובדה שראש אגף התקציבים שלו דיבר עם יריב פוליטי במהלך תקופת הבחירות.

אין לי מושג אם שאול מרידור דיבר או לא דיבר עם בני גנץ במהלך הבחירות. לא שאלתי אותו. אבל, בתכל׳ס, אפילו אם דיבר, מה לעזאזל זה חשוב? כלומר, חוץ מהאגו של כחלון, שנוטה להיפגע חדשות לבקרים, מה זה חשוב? נניח שגנץ, שבכל זאת נתפס בעיני יותר ממיליון ישראלים בתור מועמד להיות ראש הממשלה, רצה לשמוע מהפקיד הבכיר הרלוונטי ביותר בממשלה על המצב התקציבי של ישראל לשנים הקרובות – מה מצב ההכנסות של המדינה, מה מצב ההוצאות שלה, מה לא בסדר בזה? הלוואי וכל הפוליטיקאים היו עושים את זה. ואם ראש אגף התקציבים נתן לו סקירה כלשהי, בעל פה או בכתב או השד יודע איך, מה רע בזה?

בהולנד, למשל, יש גוף שלם שכל תפקידו הוא לנתח את המצעים של המפלגות במדינה מבחינה כלכלית. הניתוח הזה אמור לגרום למפלגות לנהוג בצורה ריאלית ולא לפזר הבטחות חסרות כיסוי לבוחרים, והוא נותן לבוחרים את האפשרות לבחון מי מתאים יותר להשקפת העולם שלהם, מי רציני יותר ומי פחות. בישראל, לצערי, אין לנו דבר כזה, או תרבות כזו. מבחינתי, הלוואי וראש אגף התקציבים היה מדבר עם כל ראשי המפלגות לאורך תקופת הבחירות בצורה הכי שקופה שיש – מחלק מצגות, סקירות, מה שזה לא יהיה. למה לא? איך זה יכול להיות דבר רע?

אם אתם חושבים – הלו, הלו, יש כאן ערבוב של קודש וחול, יש כאן פקידים שמתערבבים בפוליטיקה – אז בואו נתעכב שניה על אופן העבודה של אגף התקציבים בכלל, ועל העבודה של ראשי אגף התקציבים בפרט. במשפט אחד, ראש אגף התקציבים מעורבב בפוליטיקה הישראלית כמעט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע (כן, גם בשבת), 364 ימים בשנה. כל מי שחושב אחרת, אינו מכיר את החומר.

ראש אגף התקציבים נושא ונותן באופן קבוע עם פוליטיקאים. כל הזמן. זו לא רוב העבודה שלו, ואני משוכנע שרוב ראשי אגף התקציבים לדורותיהם פחות אהבו את החלק הפוליטי בעבודה שלהם. ובכל זאת, זה חלק מהעבודה שלהם. בדיוני התקציב בממשלה – אותו לילה מפורסם שבו כולם רבים ובסוף מתפייסים ומרגישים שניצחו, או לפחות יכולים לשחרר הודעות ניצחון לתקשורת – ראש אגף התקציבים (וגם הסגנים שלו, אגב) נמצאים שם בשביל לסגור דילים עם מנכ״לי המשרדים השונים, אבל גם עם השרים השונים. זו העבודה. אפשר לאהוב את זה, אפשר לא, אבל זה חלק מהמשחק הפוליטי בישראל. כך שגם אם ראש אגף התקציבים דיבר עם ראש מפלגה כלשהי בזמן בחירות, לא רק שאני לא מבין מה הבעיה בזה, אני חושב שלתקוף אותו כל כך שהוא עשה את זה זו פשוט צביעות, כי זה קורה כל הזמן ממילא במהלך השנה.

בקיצור, אני לא חושב שזה באמת העניין הזה של דיבר עם גנץ או לא. אני חושב שמרידור הביא לכחלון את הסעיף בכך שאמר לממשלה, למועמדים לראשות הממשלה ולציבור, את האמת לגבי התקציב ומצב הגירעון, מה שאולי הרע עם כחלון בקמפיין (בדגש על אולי, כי אני לא חושב שלציבור באמת אכפת).

2.
הסיפור הזה של ניסיון ההדחה של ראש אגף התקציבים מרידור הזכיר לי ניסיון הדחה אחר באגף התקציבים, משנת 2013. אז זה היה ראש אגף התקציבים (גל הרשקוביץ) שניסה להדיח את סגנו איל אפשטיין. גם ניסיון ההדחה ההוא היה מכוער, על אף שהיו להרשקוביץ סיבות טובות. הוא חשד, בצדק, שסגנו פועל מאחורי גבו. שהוא מניע מהלכים מול ראש הממשלה ומול התקשורת בשביל להשפיע על מדיניות האגף. הוא צדק. זו היתה תקופה רעה מבחינה תקציבית, וזו היתה תקופה רעה באגף התקציבים. הרשקוביץ היה ראש אגף תקציבים חלש, עם שר אוצר חלש (שטייניץ) שאף אחד בממשלה לא ספר. המדיניות התקציבית יצאה משליטה, והגירעון השתולל. אפשטיין, אחרי שכשל מלהתריע בדרך המלך, עבר לפעול בדרכים, איך נאמר, פחות מקובלות.

גם אז זה היה סביב עניין הגירעון וגם אז כתבתי שאסור להדיח את אפשטיין. לא משום שאני חושב ששיטות העבודה שלו היו כשרות, אלא בגלל הדבר שציינתי בהתחלה. בגלל הקו העדין הזה שבין נאמנות לדרג הנבחר (כי הדרג הנבחר מייצג את הציבור בעקיפין) לבין נאמנות לציבור. לפעמים, כשהדרג הנבחר יוצא מדעתו, שוכח את האינטרס הציבורי שהוא אמור לייצג ומתרכז באינטרס הפוליטי הצר שלו, למשרתי הציבור אסור לשרת את נבחרי הציבור בצורה עיוורת. במקרים כאלה, הם צריכים לשרת את הציבור. הם צריכים לשים את האינטרס הציבורי הרחב מעל לאינטרס של השר שלהם, קשה ככל שזה יהיה. וזה קשה. זה מאוד מאוד קשה.

זה גם המקרה של שאול מרידור. לשר האוצר שלו לא מתאים שהוא מדבר עם פוליטיקאים אחרים ומספר להם את האמת – מנקודת מבטו – על המצב התקציבי? שיבלע את הצפרדע. שיסתכל במראה ויחשוב לעצמו טוב טוב למה הוא עושה טריקים זולים בשביל לזרות חול בעיני הציבור לגבי המצב האמיתי של התקציב? למה מנכ״ל משרדו משחרר את נתוני התקציב ביום חמישי בלילה בשביל להקטין את האש שיספוג מהעיתונים הכלכליים? האם זו התנהלות נאותה מול הציבור? נדמה לי שהתשובה מובנית מאליה.

2.5
תפקיד ראש אגף התקציבים הוא תפקיד חשוב מאין כמותו, שהפך להיות חשוב יותר אחרי הטראומה של 1985, ותכנית הייצוב שבאה בעקבותיה. רבים בממשלה יגידו, בצדק חלקי, שהכוח שיש בידי ראש אגף התקציבים הוא גדול מדי. שהפקיד הזה, ברצותו, יכול לשים פס אחד ענק על הממשלה כולה ולעשות בתקציב המדינה כבשלו. זה לא נכון, זה מאוד מאוד מוגזם, אבל יש בזה מן האמת.

ראש אגף התקציבים משפיע על חייהם של מיליוני ישראלים משום שהוא שומר סף. הוא מקדם מדיניות, הוא בולם מדיניות. ראש אגף התקציבים הקודם, למשל, חשב שהאוכלוסיה הערבית בישראל סובלת מאפליה ותת תקצוב ודחף בכח לשנות את המצב. הוא גייס את שר האוצר ואת ראש הממשלה ולבסוף את הממשלה כולה להעביר החלטת ממשלה לא מובנית מאליה, קל וחומר לממשלת ימין עמוק, לשנות את שיטת התקצוב לחברה הערבית. לולא ראש אגף התקציבים, זה לא היה קורה. מנגד, אותו ראש אגף התקציבים, יחד עם פקידים אחרים בממשלה, פעלו לשנות את שיטת הכספים הקואליציוניים. אני לא אוהב את הפתרון שלו, אני חושב שהוא הכשיר את השרץ, אבל בלעדיו (ובלעדי החשבת הכללית והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה) היו פה עוד ועוד פרשות פאינה קירשנבאום שכאלה.

אני לא רוצה לעשות אידאליזציה לתפקיד הזה. ראשי אגף התקציבים, ויתר הפקידים באגף, חוטאים לא מעט בהיבריס, בתחושת אני ואפסי עוד, ובתפיסה שהם הם מנהלי המערכת, הם הם שומרי הסף העליונים והם הם צריכים להגיד את המילה האחרונה. זה קורה, וזה לא טוב כשזה קורה. זה מנוון את משרדי הממשלה האחרים, זה מערער על עצם הדרג הנבחר, על יסודות הדמוקרטיה. זה רע, ופקידי אגף התקציבים צריכים להיות מודעים שבעתיים לנטייה שלהם לעשות את זה. אבל, מההתרשמות שלי בעשור האחרון שבו אני מסקר את האגף, זה לא המצב הקבוע שלהם.

הם תחמנים, הם שועלים פוליטיים, הם יודעים למרוח ולשקר ולסובב ולערבב, אבל רוב הזמן נדמה לי שהם עושים את זה כי הם חושבים שמול הפוליטיקאים אין דרך אחרת להשיג הישגים עבור הציבור. אני מניח שרובם היו מעדיפים לא לראות ולו פוליטיקאי אחד במהלך כל הקריירה שלהם, אבל יש מצב שאני טועה לגבי זה. אבל אני סוטה מהעיקר.

3.
אפשר לאהוב את הסגנון של שאול מרידור, ואפשר שלא. על דבר אחד לדעתי יש הסכמה גורפת במערכת הממשלתית: האיש הוא משרת ציבור במלוא מובן המילה. הקריירה שלו, עד כה, היתה 100% במגזר הציבורי. תחילה באגף תקציבים, אחר כך בתור מנכ״ל משרד האנרגיה, וכעת בחזרה באוצר בתור ראש האגף. אני מתאר לעצמי שהחינוך שקיבל בבית תרם לתפיסה הזו שלו, אבל האמת שזה לא ממש חשוב, ואני לא חושב שזה יפה לערב הורים.

כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו, אירוע שאני לא זוכר דומה לו, הציבור צריך להידרך. כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו הציבור צריך להרים את הראש ולשאול, רגע, האם יש להדחה הזו נימוק הגיוני? האם ראש אגף התקציבים מעל באמון הציבור שאותו הוא משרת, או שמא שר האוצר פשוט לא אוהב שאחד משומרי הסף שלו עושה לו בעיות? ואם כן, בצד של מי אנחנו, הציבור, צריכים להיות? בצד של הפוליטיקאי ששכח את מי הוא אמור לשרת, או בצד של הפקיד?

מבחינתי התשובה ברורה כשמש – בצד של הפקיד. פקידי אגף התקציבים אינם טליתות. פעמים רבות הם פועלים במחשכים בשביל לסגור דילים פוליטיים מכוערים, לעיתים אפילו נגד השר שלהם, מעל לראש ומאחורי גבו. כשזה קורה זו התנהגות שערורייתית ומכוערת, והעיתונות הכלכלית מדווחת עליה כל אימת שהיא מצליחה למצוא אירועים כאלה (כל מה שקרה סביב תכנית מע״מ 0 של יאיר לפיד היה בדיוק אירוע כזה). ועדיין, עצם הגחמה להדיח ראש אגף תקציבים רק כי הוא לא מגלה נאמנות לשר? זה שפל שהציבור הישראלי אסור שיבליג עליו.

כי מחר, מחר יבוא ראש אגף תקציבים שיעשה כל מה שהשר יגיד לו. התוצאה תהיה שומר סף חלש ותקציב פרוץ. את המחיר ישלם הציבור.

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם

תגובות

  1. Amir Sagy

    תודה שאול. אין לי מה להגיב פרט ל"תודה". תודה על שאתה מעיר את עינינו לקלקולים כאלה של המערכת. מזל שיש אותך.

להגיב זה מגניב