תשעה חודשים

0
קודם כל, קצת מוזיקה:

1
זהו, זה נגמר.
בתחילת ספטמבר שעבר, עם הרבה חששות אבל גם עם הרבה תקווה והתרגשות, נכנסתי לראשונה בשעריו של של Lippman House בקיימברידג׳. בית ניו אינגלנדי קלאסי, גדול מאוד, מוקף במדשאה מטופחת וגינה מוקפדת. המקום הזה עמד להפוך לבית שלי לתשעת החודשים הקרובים. בפנים, מלאי חששות אבל גם תקווה והתרגשות, מצאתי עוד עשרים ושישה עיתונאיות ועיתונאים יוצאי דופן מכל העולם שצעדו איתי יחד במסע הזה. אתמול, אחרי תשעה חודשים גדושים מכל וכל, המסע המשותף הזה נגמר. ואם לדייק, החלק הזה במסע הזה נגמר. עכשיו מתחיל מסע אחר. קצת כמו לידה, אם כי הצירים קצת אחרים.

2
אני יכול לכתוב מיליון דברים על השנה הזו, על הדברים שעשיתי וראיתי ולמדתי וניסיתי לראשונה, ואת חלקם כבר כתבתי, אבל אני מעדיף להתרכז בתמונה הזו:
IMG_6460

אלה העיתונאיות והעיתונאים שליוו אותי, ואני ליוויתי אותם, בתשעת החודשים האחרונים. התמונה הזו צולמה בכניסה לליפמן האוס, הבית שבו בילינו חלק גדול מהזמן שלנו, בית שהיה מקום מפלט, עיר מקלט, מקום לחשוב בו, לדבר, להיפגש, לאכול, לשמוח, לחגוג, לריב, להתבאס, לחכות שייגמר, ולהתרגש. אני אוהב את התמונה הזו כי למרות שכולנו עצובים מאוד, התמונה הזו משדרת שמחה. היא משדרת צבעוניות, ופריחה של משהו חדש. לפחות עבורי. כשפרסמתי לאחרונה תמונה באינסטגרם וכתבתי שם משהו בסגנון הזה, אלונה שאלה אותי לאן נעלמה הציניות שלי. והאמת? השארתי אותה בארץ. והאמת האמת? אני מעדיף את עצמי בגרסה הזו, הלא צינית.
אני לא יודע אם אתה חייב להיות ציני בשביל להיות עיתונאי טוב, נדמה לי שלא. נדמה לי שבשביל להיות עיתונאי טוב אתה צריך להיות בעיקר סקרן עד אינסוף, חרוץ מאוד, עיקש, קשוב, בעל תושיה, ועם אוזניים שיודעות לקלוט סיפור במהירות, גם כשהמתחרים שלך מפספסים אותו. במיוחד כשהם מפספסים אותו. אבל ציני? וואלה, בכלל לא חובה.
אני אוהב את החבר׳ה האלה. עברנו יחד שנה שתישאר איתנו עוד הרבה אחרי ערב הסיום המרגש שהיה לנו אתמול. אין לי שום ספק שרובם ככולם יתברגו בתפקידי מפתח במפת העיתונות העולמית, פשוט משום שאני מכיר את הכישרון, הדרייב והנחישות שלהם. בתמונה הזו אתם יכולים לראות עיתונאית שהעבודה שלה שיחררה 2,000 אסירים במזרח אסיה, עיתונאית שנלחמה לחשוף שנשיא המדינה שלה הורה לרצוח את בעלה (עיתונאי בפני עצמו) רק כי ביקר את השלטון, עיתונאית שמתמודדת באומץ (ובפריים טיים) עם ראש הממשלה שלה שזורק עיתונאים לכלא על בסיס קבוע, עיתונאים אמריקאים שנלחמים להמשיך לעשות עיתונות מקומית חרף הקריסה הכלכלית שלה בשביל שהאנשים בעלי העוצמה והשררה במקומות שהם גרים בהם יידעו שהם צריכים לתת דין וחשבון לציבור, ואני יכול להמשיך אבל נראה לי שהתמונה ברורה. אני אתגעגע אליהם מאוד.

3
אז מה עכשיו ומתי אנחנו חוזרים?
התשובה היא בקיץ, אבל בקיץ הבא. במקור תכננו לחזור באמצע יולי, אבל החיים הם מה שקורה בזמן שאנשים מתכננים תכניות. מפה לשם, ביולי הקרוב בת הזוג שלי תתחיל ללמוד לתואר שני בקנדי סקול, בית הספר למדיניות ציבורית של הרווארד, כך שאנחנו נשארים כאן לעוד שנה.
זו תהיה שנה עמוסה ומאתגרת. שנה אחרת מזו שמסתיימת לה עכשיו. שנה עם סיפור חדש.

עכשיו שהתכנית שלי הסתיימה, אני תאב רצון לחזור לעבוד. לחזור לספר סיפורים עיתונאיים, בניסיון להפוך את העולם הזה לקצת יותר טוב. אני יודע עד כמה יומרני זה נשמע, אבל בתכל׳ס? לא אכפת לי. אם יש משהו שלמדתי בעשור ומשהו שבהם אני במקצוע הזה, וביתר שאת תשעת החודשים האחרונים, וביתר יתר שאת מהעיתונאיות והעיתונאים שביליתי איתם את הזמן הזה, הוא שלפעמים, אם אתה עובד מספיק קשה, שואף גבוה, והכוכבים מסתדרים כמו שצריך, עיתונות באמת יכולה לשנות את העולם.

בשנה הקרובה אני מתכוון לתרום לרדיו (כאן ב׳), לחיות כיס, ולדברים מיוחדים נוספים בתאגיד השידור. וחוצמזה יש לי כמה רעיונות לפרויקטים נוספים שאנסה לפתח ולקדם. ארחיב בהמשך אם וכאשר הם יהפכו להיות מוחשיים יותר.

עבר זמן רב מאז שכתבתי כאן, פשוט כי המקום הזה נהיה לי חשוף מדי בשביל לכתוב בו דברים אישיים מאוד. עכשיו שהשנה הזו הסתיימה, והצמתים שבהם עמדנו והתלבטנו לאיזו דרך לפנות כבר מאחורינו, אני מקווה לחזור ולכתוב פה יותר.

תודה שקראתם.

תגובות

  1. Yona Spier

    יאללה, תיהנו עוד קצת. רק אל תתרגלו לכל הטוב הזה. צריך אתכם כאן.

להגיב זה מגניב