תמרות עשן

לפני כמה שנים, באחרי צהריים אחד, האש התקרבה אל הבית. אני זוכר שעמדתי במרפסת וצפיתי ביער נשרף. האש השתוללה מהצד השני של השלוחה, אבל הלהבות היו גבוהות כל כך שניתן היה לראות את קצותיהן אפילו מהמרפסת שלנו. גרנו אז במסילת ציון, ולאנשים שלא ידעו היכן היישוב הקטן הייתי אוהב להגיד שאנחנו גרים ׳קו ראשון ליער׳. וזה היה נכון. למעשה, נוף האורנים, הברושים, האלונים, עצי הזית, החרוב האקליפטוס שניבט מהמרפסת היה הסיבה המרכזית מדוע החלטנו לשכור את הדירה מלכתחילה. להתעורר בבוקר, להכין כוס תה, לצאת אל המרפסת ולצפות ביער נושם בשלווה. ואז, באחרי צהריים אחד, היער נשרף.
20150724_164003
אני זוכר שהבטתי במטוסי הכיבוי חגים שוב ושוב ושוב מעל לביתנו, מתיזים חומר מעכב בעירה אדום על השלוחה שממול, מנסים להילחם בלהבות. כבאיות של קק״ל ושל מכבי האש דהרו בשבילי העפר שמוליכים אל מעבה היער. הילדים שיחקו בחצר בצד השני של הבית בזמן שאני עמדתי במרפסת וצפיתי בגיהינום הזה. ורק אחרי דקות ארוכות הבנתי פתאום: צריך להכין תיק. אחרי הכל, הרוח יכולה לשנות כיוון בכל רגע והאש תתפשט לכיווננו. זוגתי היתה במטבח או בסלון כשנכנסתי חזרה מהמרפסת ואמרתי בקול רם ׳צריך להכין תיק׳. היא לא הבינה על מה אני מדבר. איזה תיק, למה תיק. אמרתי לה שהלהבות משתוללות, ושזה קרוב מדי, ושרק ליתר ביטחון, אם נצטרך להתפנות, בואי נכין תיק. היא, בת הרי ירושלים, למודת שריפות בעצמה, חשבה שזה מיותר. שאנחנו עוד לא שם. אבל אני, דור שלישי לשואה, לא נותן לואדיות ולהפכפכות משטר הרוחות לעצור אותי, אני אכין תיק. השאלה היא רק מה לשים בו.

בסופו של דבר לוחמי האש הצליחו להשתלט עליה, והשריפה לא חצתה את קו הרכס. התיק הוכן, אגב, ולא כלל שום דבר מיוחד. למחרת בבוקר, כשהילדים היו צריכים ללכת לגן ולבית הספר, הוא רוקן אחר כבוד. נזכרתי באירוע הלא נעים הזה אתמול בצהריים, כשהכותרות על שריפות עזות בסביבות בית שמש החלו להציף את אתרי האינטרנט.

גופנו אמנם במערב, אך ליבנו וחברינו במזרח, וחלקם אף בהרי ירושלים. התחלנו לשלוח הודעות. האם כולם בסדר, השלום לילדים, לחיות המחמד, לרכוש. התגובות זלגו לאט. אחדים נמצאו מחוץ למעגל האש, אחרים היו בעבודה אך הילדים היו נצורים בבית כשהאש משתוללת במושב הסמוך, אחרים ממש פונו מבתיהם. עקבנו אחרי התמונות, הסרטונים והכותרות במשך יותר משעה, כשלפתע היא קיבלה מייל: המחסן עלה באש, נאלצנו להתפנות, נעדכן.

בבת אחת, נכנסו שנינו להלם. שכחנו מזה לגמרי.

לפני שנסענו לכאן, לארה״ב, התחלנו להיפטר מדברים. הילדים מכרו את רוב המשחקים שלהם. אנחנו מסרנו ספרים, דיסקים, רהיטים, בגדים, מה לא. את הבגדים שנותרו העמסנו בתוך שישה תיקים גדולים ולקחנו איתנו לכאן. את כל היתר, את מוצרי החשמל הגדולים, כלי המטבח, הרהיטים הגדולים של הבית, את כולם הובלנו למחסן קטן במתחם האחסון בקיבוץ הראל. במשך שעתיים צפינו בצוות ההובלה המיומן מעמיס את הכל על המשאית, מוביל אל המחסן, ואחר כך פורק ומסדר בזריזות וביעילות את כל הדברים בתוך שטח האחסון הקטן ששכרנו לנו. כשהם סיימו, סגרנו את הדלת, נעלנו במנעול, ורשמנו על פתק – תאריך חזרה משוער, יולי 2019.

הבוקר קיבלנו הודעת עדכון: המחסן נשרף כליל. כעבור איזו שעה, חברים שלחו גם תמונה. מישהו צילם סרטון בקיבוץ הראל לאחר שהלהבות שככו מעט, באופן מוזר, דווקא מחסן מספר 2 נלכד בעדשת הטלפון שלו. המחסן שלנו. צפיתי בסרטון של המחסן הבוער, והלב שלי נשבר.

להתראות מחסן מספר 2

להתראות מחסן מספר 2


לעזאזל מכשירי החשמל, לעזאזל הרהיטים, לעזאזל כלי המטבח. את חלקם ביטחנו, את חלקם לא, מעליש. אבל מלבד כל אלה, חתומים בקופסאות, היו במחסן הזה גם זכרונות ורסיסי חיינו. כל אלבומי הילדות שלה, היומנים שכתבתי כשהייתי בגיל של הבן שלנו, עיתוני מחתרת שהפצנו בחטיבה, עיתונים שכתבנו בתנועת הנוער, תעודות, מגילות קלף, יומנים שכתבנו בתיכון ובצבא, תמונות אנלוגיות מתקופת השירות, מכתבי אהבה שהחלפנו לפני כמעט עשרים שנה, יומן שכתבתי אחרי שהשתתחררתי שאין לי ממנו כל עותק, כל התמונות האנלוגיות שאי פעם צילמתי, על פילם או בשקופיות, במהלך קורס הצילום שעשיתי במסע אחר אחרי שחזרתי מאירופה. כל המזכרות הקטנות שאספנו בעמל רב במסעותינו סביב העולם, כל אחת נושאת איתה רגע קטן שרק שנינו זוכרים. ציורים של הילדים כשהיו בגן, פנקסי טיפות החלב, צמידי חדר הלידה. ועוד מיליון דברים שאיני זוכר שהיו שם, אבל כאלה שקיוויתי לחזור ולפגוש בהם שוב יום אחד, או להשאירם ככמוסת זמן לילדי.

הכל, ככל הנראה, נשרף.

ההכרה שכל רכושנו נשרף תפסה אותנו לא מוכנים. באורח מקרי, בדיוק בימים אלה אנחנו עסוקים בחיפוש רהיטים לדירה שאליה נעבור בתחילת יולי. הדירה ששכרנו השנה היתה דירה מרוהטת, ואילו הדירה החדשה לשנה הבאה עירומה לגמרי. והנה, בעודנו מחפשים לקנות או להשיג רהיטים, מגיעה ההודעה מעבר לים המבשרת על כך שכל רכושנו, זולת הבגדים ומעט המוצרים שצברנו כאן בשנה האחרונה, הכל נשרף.

ופתאום אתה חושב: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אנשים איבדו את בתיהם בשריפה הזו, אנשים נותרו עם בגדיהם לעורם ותו לא. ואתה חושב: איזה מזל שכולם בחיים, איזה מזל שלפחות לא היינו שם. ואתה חושב: איזה מסכן היער.

נהיה הוגנים: ביום יום, איש מאיתנו, לא היא ולא אני ולא הילדים, לא נברנו בזכרונות האלה. לא עברנו על מסמכים ישנים, לא צללנו אל יומנים נשכחים, לא גילינו מחדש את רזי האהבה ששיתפנו זו עם זה בתחילת הזוגיות שלנו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הכל היה מאוחסן בארגזים ובקופסאות, מגובב בערימות בממ״ד, זכרונות צוברי אבק. ביום יום, בקושי זכרנו שהם שם. גם את ציורי הילדים, אני מודה, אף פעם לא הבנתי עד הסוף מדוע אנחנו שומרים. ואם כבר שומרים, מדוע כל כך הרבה. אני מתיימר לתפוס מעצמי אדם בלתי נוסטלגי. איש שאין לו צורך בחפצים מפעם רק משום שהם מפעם.

אבל אז הודעה, ואתה מבין שנשרף, וחרף היומרה הבלתי נוסטלגית משהו בכל זאת צורב לך בלב. לא כי עכשיו הילדים לא יוכלו לחטט בעברך יום אחד, לא כי עכשיו לא תוכל לשבת בזקנתך ולתמוה על המלים שכתבת פעם בעודך איש צעיר, לא משום שעכשיו לא תוכל להתרפק על ׳מה היה קורה לו הייתי ממשיך עם הצילום׳. לא בגלל כל אלה. אם לא השריפה, לא הייתי זוכר שהם קיימים. לא. משהו בליבך צורב כי כשהאש איכלה הכל, היא כמו שרפה חלק מפתיל החיים שלך, והותירה אותך בהווה, לבד, וחשוף.

מדוע אנחנו רצים להציל את אלבומי התמונות כשהאש מתקרבת לאחוז בגלימת קיומנו אם לא בשביל להציל את החלקים בנשמתנו שעוזרים לנו לזכור – אנחנו חוויה מתמשכת. תאי גופנו מתחלפים ומתים, אבל אנחנו לא רק הקיום הנוכחי ברגע הזה, האפור, הדל המשמין והמקריח. אנחנו גם הילד ההוא, אנחנו גם הילדה ההיא. צחקנו פעם וציירנו פעם וקפצנו פעם וטבלנו במים והתכלכלנו בבוץ. בכינו ואהבנו וחשקנו והשתוקקנו. היינו אנחנו על פני כל חלקי הזמן, אנחנו לא לבד, אנחנו לא לבד.

והנה, כעת, גופנו במערב ופנינו אל העתיד. אך הילדה והילד שהיינו נותרו במזרח, מפוזרים לנצח באפר בין שרידי מחסן מספר 2.

תגובות

  1. ששון

    וואו. ממש מצטער לשמוע.
    מה שכן, גם הבלוג הזה הוא סוג של כמוסת זמן – לא מאותה התקופה ולא באותן עוצמות אינטימיות ורגשיות – אבל גם בעזרתו יהיה ניתן להכיר אותך טוב יותר.

  2. יוני גרטי

    שותף כמובן לצערך, גם אני ומשפחתי הפכנו לפליטים לרגע כשפוננו מכפר דניאל. יצאנו במהירות ובקור רוח עם תיק זעיר, ילדים וכלבה, אספנו ודחסנו ילדים וקשישים שלא היה להם סידור ונסענו לבית חברים. לשמחתי לא נגרם נזק. ערימות של תמונות ורכוש שהותרנו היו נוכח סכנה. ואילו אני הרגשתי היטב כי היקרים לי עימי, הם בטוחים, וכל השאר פשוט מיותר. כנחמה פורתה ראה אולי עצמך משוחרר מכל זה. חופשי יותר. עם משפחתך. יש לי כמה קומקומים מיותרים לעת שתחזור. אבל תישאר קל. ועוד משהו. מעת לעת כשנוחה דעתו של הארנק שלנו, אנחנו יוצאים לנדוד בקרוואן לפרק של כחודש איפשהו. ובכל יציאה למסע כזה מתחדדת אצלי המחשבה שמה שאיני אורז עימי, הוא פשוט מיותר. לך יש את משפחתך שברור שאתה מאוד אוהב, וששה תיקים. אולי קנית עוד אחד. וזה בדיוק מה שאנשים אוהבים ואהובים צריכים. ששה תיקים ועוד אחד.

  3. יהודה

    קראתי ונכמר לבי.
    (אצלנו אומרים – העיקר שאין פגיעות בנפש. אין בזה נחמה, אבל יש בזה חסד, וגם זה משהו).

  4. Judith Linik - Levi

    קראתי וזה פשוט מכמיר לב.
    אני עסוקה בימים אלה בפרידה מן הבית שלי ובאריזת חפצי. אני נאחזת בכל פיסת זכרון, בכל תמונה או מכתב מפעם, ולנוכח מה שכתבת אני תוהה עד כמה אני באמת זקוקה לכל החפצים האלה שאני לוקחת מכאן

  5. הדס

    תודה על הפוסט. כל מי שאי פעם איבד דבר, כלומר כל מי שליבו פועם, בודאי מזדהה

  6. יעל

    נגעת עמוק ברגש. מצטערת עבורכם על שאבד, מאמינה שתייצרו עוד הרבה זכרונות משותפים.

להגיב זה מגניב