365

0.
קודם כל, קצת מוזיקה. החברה הטורקיה הנפלאה שלי אפשין שלחה לי השבוע לינק להיפ הופ או ראפ או השד יודע איך קוראים לזה בטורקית (יש שם גם שירים בעברית. לא יודע איך זה הגיע לשם ומה שיתוף הפעולה הזה). האמת? ממכר ומדבק. הנה, קחו דוגמית:

1.
השבוע, לפני שנה, הגענו לכאן. מבולבלים, הלומי ג׳ט לג, לא יודעים מה בדיוק צופן לנו המקום החדש הזה. הילדים לא ידעו מילה באנגלית, אנחנו בקושי ידענו איפה הדירה ששכרנו, מה יש בה, איך מגיעים ממקום למקום, איפה אוכלים, מה אוכלים, עם מי אוכלים, וכאלה.
שנה חלפה. לאחרונה הגיע גל חדש של ישראלים ללמוד כאן. פתאום אנחנו מסבירים איפה זה ואיפה ההוא ואיפה כדאי ל, ואיפה לא. זה גרם לי לתחושות מעורבים. מצד אחד, זה הזכיר לי את הצבא, ואני משתדל לא להיזכר בצבא. מצד שני, פתאום זה גורם לך להבין – ברמה לא מודעת במיוחד – שאפשר להירגע. אם הגעת למצב שאתם מסביר לאחרים, נותן עצות, שופע חוכמה כמעיין, אז אולי זה אומר שהסתדרת איכשהו.

2.
השנה, לפני שבוע, בערך, התחלתי לכתוב כאן מעין סיכום שבועי. זה התחיל בתור תרגיל בכתיבה, בתור ניסיון לא להחליד, ונמשך בתור משהו שממש נהניתי ממנו. נהניתי לאסוף לאורך השבוע רעיונות, רסיסי מחשבות, פירורי דברים מעניינים שנתקלתי בהם, ובסוף השבוע להעלות אותם על הכתב ולנסות להרכיב מהם נרטיב כלשהו, סיפור. נהניתי מהתגובות, נהניתי מהעובדה שאנשים קראו.

עד שזה נהיה יותר מדי.

עד שנהיה לי יותר מדי צפוף, שנהיה לי יותר מדי מוזר שאנשים שאני מכיר קוראים כאן. עד שסימני השאלה שהתמודדתי איתם הפכו לבעייתיים מדי לחשיפה. אז כעבור עשרים ושמונה שבועות – הפסקתי.
מאז כתבתי כאן פה ושם, אבל לא באופן סדיר או שיטתי.

זה חסר לי.

3.
בימים אלה אנחנו מתחילים מחדש. הילדים כבר יודעים אנגלית, אנחנו כבר יודעים מה אנחנו עושים כאן, אנחנו כבר יודעים איך מסתדרים כאן, אנחנו כבר יודעים איפה אוכלים מה (בבית, אוכל ישראל), ומה לא כדאי להזמין אף פעם בחוץ (סלט).
מלבד זה, התחלפנו בתפקידים – היא התחילה ללמוד, ואני עובד מהבית במשרה חלקית. יש לזה המון משמעויות, שאכתוב עליהן בעתיד. אבל יותר מהכל, מדגדג לי לחזור ולכתוב סוג של סיכום שבועי. בכלל, מדגדג לי לחזור לכתוב. חזרתי לכתוב קצת עבור כאן – טור שבועי חדש שעוד אין לו שם, אבל אמור לעסוק באקטואליה, בערך, ובדברים שמעניינים אותי, ובתקווה – בחיבור בין השניים. כאמור, אין לזה עדיין שם, ואנחנו מחפשים, אז אם יש לכם רעיונות, השאירו תגובה. בינתיים, הנה הטור הראשון (על אמזון) והשני (על הריבית).
מה שכן, בגלל שהטור הזה לא משביע את תאבון הכתיבה שלי, בשלב זה בכל אופן, אני חושב שאנסה לחזור לכתוב כאן שוב. הייתי אמור להתחיל לכתוב במקום נוסף, אבל לצערי העמוק – העמוק מאוד מאוד – נראה שזה לא הולך להסתדר. אז במקום זה, ובמקום לשמור בבטן, אנסה לחזור כאן באופן סדיר יותר. אולי אחת לשבוע, אולי לא, נראה.
בינתיים, הראש מתפוצץ מרעיונות. כבר המון זמן שזה לא קרה לי. ממש מתפוצץ. מוצא את עצמי עומד ברמזורים וכותב לעצמי פתקים על קבלות מקומטות, או שולח לעצמי הודעות קוליות. אם אצליח להגשים אפילו עשירית מזה במהלך השנה הזו, אהיה מרוצה מאוד.

4.
הדבר הכי קשה שעשיתי מימיי הוא להיות הורה.
בימים אלה, בגלל שאני הרבה יותר הורה ממה שהייתי קודם, לפחות נומינלית, אני משתדל לעשות את זה אחרת. אני משתדל לחבק את המציאות, את ההורות שלי, גם את החלקים הפחות נעימים שלה, ויש מלא כאלה.
מנסה, לא בהכרח מצליח, אבל מנסה. אני כותב את הדברים האלה רק בתור תזכורת לעצמי לכתוב עליהם בעתיד כמו שצריך – בהרחבה.

5.
זהו, הפוסט הזה הוא יותר מהכל הצהרת כוונות. לא היה לי משהו חשוב במיוחד להגיד. בינתיים, עשו לעצמכם טובה, הורידו את הפרק הזה של הפודקאסט של אלכס בלומברג, מייסד רשת הפודקאסטים גימלט, והיו מוכנים להישאב פנימה. זה פרק לא קל, לא קל בכלל, אבל הוא לגמרי שווה את זמנכם. אני פשוט לא רוצה לספיילר, אחרת הייתי מרחיב.

הפוסטים הבאים יהיו מעניינים יותר. מבטיח.

תגובות

  1. ענבר

    איזה כיף שחזרת לכתוב, ואיזה פוסט מקסים!
    משמח שכעת נקבל פוסטים באופן סדיר, תמשיכו ליהנות ותמשיך לשתף…

  2. שני סטולרו

    היי, כיף לקרוא. אנחנו בדיוק הגענו לקליפורניה ועדיין הלומי ג'ט לג…וגם לי יש חלום לכתוב משהו, על משהו…ונראה לי שהרבה פחות כשרון כתיבה, אבל עדיין. אל תפסיק, כיף לקרוא :-)

להגיב זה מגניב