ברכת המזון

0
קודם כל, מוזיקה:

1
מתי למדתם לבשל, ואיך בדיוק זה קרה?

מבחינתי, זה קרה איפשהו בגיל 23. בערך. אם אני לא טועה, עד אז בקושי ידעתי להכין אפילו חביתה. אני זוכר בבירור איך כשחיזרתי אחרי נירית, חבר השאיל לי ללילה את הדירה של אחותו בתל אביב (הי לימור! תודה!). ניסיתי להרשים את נירית על ידי הכנת ארוחת בוקר. אני לא זוכר מה היה בארוחת הבוקר הזה, אבל אני כן זוכר שניסיתי לחתוך סלט. אני זוכר גם שנאבקתי כל כך הרבה עם העגבניה שבשלב מסוים נירית פשוט לקחה ממני את הסכין.

הכנת האוכל הראשונה באמת בחיי היתה במהלך שביל ישראל. בכל יום, לצהרים, יונתן ואני הכנו אורז. או פסטה. או אורז. או פסטה. וקבנוס. זה לא לגמרי נופל תחת הקטגוריה של ׳לבשל׳, אבל זו כנראה אחת הפעם הראשונות, אם לא ה, שנדרשתי להכין לעצמי מזון או לגווע ברעב.

אבל שביל ישראל נמשך רק חודש וחצי, ובשביל לפתוח קבנוס לא צריך המון ידע. הפעם הראשונה שבה למדתי לבשל באמת, להכין לעצמי ארוחה שלמה מאפס, היתה בקיץ אותה שנה, כשנירית ואני נסענו לאירופה. היו הרבה דברים שקרו לראשונה באותו קיץ. לראשונה עברנו לגור יחד. לראשונה לא הייתי בגבולות ישראל במשך קרוב לחצי שנה. לראשונה הבנתי שאנחנו עתידים יום אחד להתחתן ולהקים משפחה. ולראשונה גם למדתי לבשל. באמת לבשל.

כבר סיפרתי חלק מהסיפור הזה בעבר. בקיץ הזה למדתי להכין שניצל, למדתי להכין קציצות, למדתי להכין פסטה ורוטב לפסטה. למדתי להכין סלט כמו שצריך. יש מצב שהיו שם עוד דברים, אבל זה היה הבסיס. זה אולי לא המון, אבל בשביל ילד ששניה לפני כן ידע רק למרוח דברים על לחם (וגם זה לא תמיד) ולפתוח אריזה של חטיף, זה כמו לעבור פתאום למהירות על-חלל.

השאלה שלי היא רק – למה? למה לא למדתי לבשל קודם לכן?

2
אני לא באמת יודע. אני גם לא באמת זוכר מה קרה שם קודם לכן בזירה הזו. אני כן זוכר שהיה לנו בבית את הספר שנדמה לי שהיה רב מכר בקרב הרבה משפחות ישראליות ממעמד הביניים בשנות ה-80 – ׳ילדים מבשלים׳ של רות סירקיס. זוכרים את זה? הדבר העיקרי, אם לא היחידי, שאני זוכר מהספר הזה היה ׳משה בתיבה׳. נקניקיה עטופה בבצק כלשהו (בצק פילו קפוא מהסופר? היו כאלה דברים אז?) שמכניסים לתנור ומחכים שזה יהיה מוכן. נחמד, אבל לא בדיוק פסגת הקולינריה. אה, ואני זוכר עוד משהו משם – ׳ביצה בקן׳: לוקחים פרוסת חלה, עושים בה חור, שמים במחבת, ושופכים לתוך החור ביצה טרופה. איזה מאכל משונה, בחיי. ניסיתי להכין כזה לילדים שלי לאחרונה והם לא הבינו למה עשיתי להם חור בלחם.

יא אולוהים

יא אולוהים

לא שאלתי את אמא שלי (אבל אולי כדאי שאעשה את זה) למה אף פעם לא למדתי לבשל. אני חושב שאני יודע חלק מהתשובה לכך גם מבלי לשאול. אמא שלי לא באמת ידעה לבשל בעצמה. אני לא חושב שסבתא שלי אי פעם לימדה אותה. סבתא שלי, לעומת זאת, דווקא כן ידעה לבשל. לפחות נדמה לי, ממה שאני יכול לזכור בתור ילד קטן. אני זוכר אותה מכינה לי כל מיני מאכלים. לא כולם היו טעימים, זה נכון, אבל בגדול חיבבתי את האוכל שלה. בעיקר את הבלינצ׳יקי (בלינצ׳ס מטוגנים ממולאים בשר טחון, איזה מאכל משונה). בטח גם זה קשור איכשהו למלחמת העולם השניה, לטראומה שהיא השאירה אצל הדור ההוא, והדור השני, והשלישי, ובתקווה שלא על הרביעי.

בכל אופן, אמא שלי לא כל כך ידעה לבשל, ואני לא יודע באיזה שלב היא למדה את המעט שידעה (אני ממש צריך לשאול אותה את זה), אבל לא היו שם הברקות גדולות. רוצה לומר, עם ׳ילדים מבשלים׳ או בלי, זה לא בדיוק שהיה לי ממי ללמוד, למרות שאולי היא עשתה מאמצים בכיוון שאני פשוט לא זוכר.

3
בשבועות האחרונים, בעיקר הודות להשראה מחברים שלנו כאן, התחלתי ללמד את הבן הגדול שלי לבשל (ורגע אחרי שזה קרה, גם הקטן נסחף פנימה). הילדים שלנו תמיד היו בסביבה כשבישלנו, ובעיקר כשנירית אפתה, ובעיקר כשהם היו קטנים. ככל שגדלו הבן הגדול שלנו התרחק מהמטבח בחוסר עניין, והקטן עדיין עוזר מדי פעם ואפילו נהנה מזה, אבל אין שם עקביות.

הדבר הראשון שהכנו היתה גרנולה. זו היתה הצלחה מסחררת – הוא טעם ואמר שזה יצא מלוח וסירב לאכול מזה שוב. טעמתי בעצמי, זה באמת יצא מלוח.

הדבר השני שהכנו היה, איך לא, חביתה. עכשיו זו באמת היתה הצלחה מסחררת. כל כך מסחררת, שלפני כמה ימים, כששאלתי מה ירצו להכין לארוחת ערב, הוא אמר פתאום ׳אבא, אני אכין לעצמי חביתה׳. אמר, ועשה. לקח קערה, הוציא את הביצים מהמקרר, שבר בעצמו (הוא שונא לגעת בזה, שונא), קשקש בעצמו (׳אבא, זה מספיק מקושקש?׳), הדליק בעצמו את הכירה (הוא קצת חושש מזה), חימם את המחבת, את החמאה במחבת, ושפך את הביצה. המתין בסבלנות, שאל איך יודעים מתי להפוך, הפך בעצמו, וידע מתי להוציא לצלחת שלו. למעשה, זה היה כל כך מוצלח, שהוא הכין אחת גם לי.

העדיף לשבור את הביצים בעצמו

מטריף

4
ככל שאנחנו מתמידים בזה, אני רואה שקורה לו בדיוק מה שקרה לי כשהתחלתי אני ללמוד לבשל: הוא פחות פוחד מהאוכל. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון – הוא עדיין מאוד מאוד פוחד מאוכל. מאוד. הוא לא הסכים שאחיו הקטן יבוא לשבור את הביצים במקומו כי אחיו בדיוק היה שקוע בחיתוך ירקות לסלט (זה הדבר הכי מתוק בעולם, והוא אפילו לא רע בזה) והידיים שלו נגעו במלפפון. ואם צריך לבחור בין לגעת בביצים בעצמו (איכס) לבין לתת לאחיו לגעת בביצים עם הידיים המלפפונות שלו, אז הוא כבר מעדיף לשבור את הביצים בעצמו. וזו התקדמות, כי זה אומר שהוא פוחד מזה עכשיו, אבל פחות.

אני זוכר את עצמי, בקיץ ההוא בגיל 23, פוחד פחד מוות לגעת בחזה עוף, לחתוך אותו לשניצל. אלוהים ישמור, לגעת בחזה עוף! אבל הי, זה קרה. וזה היה דוחה בטירוף, אבל עם כל פעם נוספת כזו, אתה מבין שאתה יכול לעשות את זה. ולא רק לעשות את זה, אלא גם לאכול את זה. בתור אכלן בררני ואבא לאכלן בררני, השיטה הזו – לבשל בעצמך – היא אחת השיטות הבדוקות ביותר שאני יכול להעיד עליהן להקטנת הפחד מאוכל. הרבה יותר אפקטיבי מכל ׳חשיפה׳ שהיא למזון (כלומר, יותר מכל עצת ׳שימו את האוכל שהילדים לא אוהבים על השולחן שוב ושוב ושוב, מתישהו הם יטעמו ממנו׳, שעובדת בצורה מאוד מאוד מאוד מוגבלת, אם בכלל). אם המטרה היא ליצור safe zone לילד שבו הוא מרגיש שיש מזון בטוח עבורו, אני חושב שלבשל את המזון הזה בעצמו תורם ליצירת הsafe zone הזה יותר מכל דבר אחר. כי כך השליטה שלו בתוצאה הסופית היא מקסימלית, או קרובה לזה.

5
אבל זה לא העיקר, מבחינתי. כבר השלמתי עם העובדה שיש לי ילד אכלן בררני, ומאחר שאני יודע שבעתיד הוא יהיה פחות בררני, פשוט כי ככה זה עובד, אני משתדל לשחרר מהעניין הזה ככל שאני יכול. העיקר מבחינתי הוא אחר: הבישול הזה, העובדה שהוא לוקח על עצמו את המשימה הזו עכשיו, לאט לאט מקרבת בינינו. לאט לאט משילה ממנו שכבות של מאבק (זו לא שגיאת כתיב).

כשאנחנו במטבח יחד, הוא נינוח יותר. הוא פתוח יותר לקבל, הוא פחות קוצני ופחות מתגונן. הוא רוצה ללמוד, הוא רוצה לדעת לעשות דברים חדשים, הוא רוצה להרגיש אחראי, מבוגר, פוטנטי. זה מקרב בינינו, ומגבש, וזה תענוג וגאווה גדולה לראות אותו מהצד עושה את זה. יכול לזה. נהנה מזה.

הזן את הכל

הזן את הכל

וזה גרם לי להבין את הבנאלי מכל – עד כמה אוכל והכנת אוכל יכולים להיות עמוד תווך משפחתי. וחוצמזה, הבנתי עד כמה הכנת אוכל יכולה להיות פעולה תרפויטית עבורי. קצת כמו כתיבה.

אני רחוק מלהיות בשלן גדול. אין לי הבנה אינטואיטיבית לבישול כמו שיש לנירית. היא מבינה את תהליכי הבישול. היא מבינה למה משהו בא לפני משהו אחר, או מה המשמעות של פעולה כזו או אחרת, ועם איזה דברים אפשר לשחק ומה אפשר לשנות. אני לא. אני בוק. אני מכונת אלגוריתם אנושית. אני צריך שיזינו לי אינפוט מדויק, ואני אבצע. אם משהו כתוב במתכון, מבחינתי הוא קדוש וכל סטייה ממנו היא חילול הקודש.

בדיוק מהסיבה הזו אני כל כך אוהב את ספר הביכורים שהוציאה רותי רוסו (״המטבח של רותי רוסו״) שבת דודתי קנתה לי במתנה וסחבה כל הדרך לניו יורק שם הביאה לי אותו לפני שבועיים. מעבר לזה שאני מאוהב בכתיבה של רותי – היא כותבת על אוכל כמו שאני חושב שאני כותב על פנסיה, ומבחינתי כך צריך לכתוב, סליחה על הטפיחה העצמית על השכם – אני מאוהב בגישה שלה לאוכל ולכתיבה על אוכל.

המתכונים שלה אינם מדויקים. לא במובן זה שהיא לא יודעת מה היא עושה, אלא דווקא במובן זה של היא יודעת בדיוק מה היא עושה. והיא מסבירה למה הדברים עובדים כמו שהם עובדים, והיא נותנת לי דרגות חופש בתהליך הבישול. היא לא זורקת אותי למים (סליחה על משחק הלשון), אלא מגדירה לי מה הגבולות הגזרה שבהם כדאי לי לשחות. זה כמו לבשל עם מצופים, כמו לבשל עם חבר שיודע לבשל.

זה נהדר.

מתחילת השנה יוצא שאני במטבח לא מעט. מאחר שנירית לומדת במשרה מלאה, ומעט מאוד בבית, אני מכין כמעט את כל האוכל שאנחנו אוכלים, אם לא את כולו. ומאחר שזמני מאפשר לי, אני משתדל להכין ארוחה חמה טריה כל יום, במקום לבשל לכמה ימים ולחמם בכל יום. אם אפשר, אז למה לא? (זה גם חידד לי את ההבנה עד כמה הכנת אוכל טרי למשפחה היא פריווילגיה שכמעט לא קיימת בידי משפחה שבה שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, קל וחומר היכולת לאכול כל ערב יחד כל בני המשפחה).

השבוע מצאתי את עצמי מכין דברים שלא נמצאים בסייקל הקבוע של הדברים שאנחנו אוכלים. קיש בטטה עם בצק כוסמין ויוגורט של אפרת ליכטנשטט, מסבחה מדהימה מהספר של רותי, שעועית ירוקה מטריפה מהספר של רותי, ירקות צלויים משגעים מהספר של רותי. נדמה לי שאתם שמים כאן לב למוטיב חוזר. ובכל צעד ושעל חזרתי שוב למתכון לראות מה הצעד הבא, אבל הרגשתי בנוח, הרגשתי שאני יכול לטעות, ולשנות פה ושם, כי הסבירו לי בדיוק מה אפשר לשנות, ואיך.

זה גורם לי להרגיש עצמאי יותר, ובטוח יותר, ופוטנטי יותר, וגם אבא יותר. זה גורם לי להשיל מעצמי פחדים שעוד יש לי מאוכל (רבאק, הכנתי גוואקומלי ואפילו אכלתי אותו) וליצור safe zone רחב יותר סביב האוכל שיש לנו בבית. זה מדהים אותי שהגעתי לזה רק בגיל 39.

6
אם כבר אני ממליץ כאן על ספרים, אז יש עוד ספר מלבד הספר של רותי רוסו שאני ממליץ עליו בכל פה (סליחה #2). הספר של אסף אביר ״לא ספר בישול״. מבחינתי זה ספר משלים לספר של רותי, ולהיפך. אסף אביר מדבר בדיוק לאנשים כמוני – אנשים שלא באמת יודעים לבשל, אבל מאוד נהנים לבשל, ועוד יותר מזה – זקוקים נואשות להבין למה דברים עובדים כמו שהם עובדים. מה יוצר טעם, איזה טעמים עובדים עם איזה, מה בדיוק קורה כשחולטים משהו, ולמה לעזאזל חולטים דברים, מה קורה כשמחממים משהו, בטיגון או באפייה, ואיך מצילים ירוקים שהתעייפו.

זה ספר מבריק. אביר עשה עבודה מופלאה ואני אקנא בו עד סוף הדורות על הספר הזה. הספר הזה מתכתב במידה רבה מאוד עם קורס ה׳בישול ומדע׳ שלקחתי כאן בשנה שעברה, שפקח את עיני והצליח להצית אצלי סקרנות ותשוקה לאוכל שהיו רדומים בי קודם (והתעוררו, במידה רבה, בגלל המעבר לארה״ב). אם אתם סובלים מאותן בעיות שאני סובל, אני חושב שתהנו ממנו כמוני.

7
אני חושב שמחר אלמד את הבן שלי להכין אורז.

תגובות

  1. אור רכלבסקי

    עד גיל 16 לא ידעתי להכין חביתה. אמא שלי לא היתה בשלנית. היא גדלה בקיבוץ אז מאיפה שתדע. בגיל 16 עברתי לגור לבד. גרתי חודש עם בשלנית מדופלמת. אחר כך גרתי עם שותפים. קניתי את הספר של דניאלה שמי (?) בישול בחמש דקות. דווקא אחלה אוכל. אחרי זה הגיעו בישול לתואר ראשון, בישול בצ'יק צ'ק, ספר על גברים במטבח. כמוך אני אלגוריתם – מקבל הוראות מדויקות ומבצע. כנל כשגרנו בבוסטון ואשתי למדה בקנדי ואני הייתי אחראי על הכנת ארוחות פרסיות מפוארות. אני טוב בלחתוך אבל אם תשים אותי עם חומרי גלם ובלי הוראות, אני אהיה אבוד. ועוד דבר – אני מאוד לא חסכוני. לכל חיתוך אוציא סכין נפרד. בסוף הארוחה המטבח נראה כמו איזור אסון

  2. פינגבאק: רב מכר: לא ספר בישול · מה הטעם

  3. שני

    שכנעת אותי. יש לי ילד בררן והגיע הזמן ללמד אותו לבשל. אולי זה באמת יעזור לו לפחד פחות מהאוכל. נראה לי שנתחיל עם אורז…תודה!

  4. ליאור שאול-שי

    מעניין אותי אם ההנחה הזאת על אכלנים בררנים נחקרה. אם הכנת אוכל מפחיתה גם הפרעות אוכל קשות יותר. יש מחקרים על חשיפה? מה מילות המפתח כדי לחפש את המאמרים הללו?

  5. YONA SPIER

    ילדים לא לומדים לבשל כי לא נותנים להם. הסיבות לכך הן רבות.כולן תחת הכותרת "לא סומכים על הילדים".
    למשל: לא סומכים שלא יחטפו כוויה, שלא ימליחו במקום להמתיק את הגרנולה, שישאירו מטבח מטונף (סליחה) וכהנה.

    יש לי עשרות ספרי בישול וזאת אחרי שמחלק כבר נפטרתי (אני קשורה לספרים בעבותות מיותרות שאינן נראות) ומאות, אם לא אלפי, מתכונים ששמרתי במחשב (והועברו אחר כבוד ממחשב למחשב למחשב למחשב כשאלה עברו חידוש). א-מה-מה? כשאני צריכה מתכון אני מוצאת את הקל, הטוב והזמין בעזרת גוגל…

  6. uzis45

    נהניתי מהפוסט.
    אני רוצה להוסיף שלדעת לבשל תלוי במספר גורמים:
    להבין באוכל, כי אם לא אז…
    אומץ לנסות דברים, גם אם אתה לא יודע מתי בדיוק צריך "להוסיף את הפלפל הקלוף וקצוץ לקוביות בינונית לתוך הבצל המוזהב קלות"…
    וסבלנות! לחמם-להמתין-להזהיב-להמתין-להוסיף-לכסות למשך…-להנמיך-להמתין…..

להגיב זה מגניב