שלושה סיפורי ילדים

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

1ֿ.
ועכשיו, בקשר למוזיקה הזו.
הסרט האחרון שראיתי עם אורן בקולנוע היה פדינגטון הדב 2. זה היה לפני שנסענו לכאן, כשהוא היה בן חמש, אולי קצת פחות. הוא לא רצה ללכת לסרט. הוא ממש הפציר בנו שלא נלך. אבל בכל זאת הלכנו, ארבעתנו. במהלך הסרט, באיזה קטע מפחיד כלשהו, הוא ביקש שניצא. אבל חיבקנו בו ושכנענו אותו להישאר. הוא נשאר, אבל כשיצאנו מהסרט הכריז באופן חד משמעי: ׳אנחנו לא הולכים יותר לסרטים בקולנוע. לא רוצה!׳

כמעט שנתיים חלפו מאז. אבל ביום שישי הקודם, אחרי מסע שכנועים די קצר, הוא הסכים והלך איתי שוב לקולנוע. הלכנו לראות את פרוזן 2. האם הוא אהב את הסרט? ובכן, ברגע שיצאנו הוא ביקש שנלך לראות אותו שוב. ומאז, בכל יום, הוא ביקש שוב. ושוב. ושוב.

אורן טוען שהשירים בפרוזן 2 יפים יותר מאשר בפרוזן 1. ואני, מה אגיד לכם, אני ברגשות מעורבים. לגבי פרוזן 2 באופן כללי, וגם לגבי השירים. ברגעים, אני חושב ש-2 הוא סרט נהדר. ברגעים אחרים, אני חושב שהוא מורכב מדי, מתוק מדי, וחסר קתרזיס מדי ביחס לסרט הראשון.

אבל דבר אחד בטוח: יש בו חלק אחד מרגש בצורה בלתי רגילה, שמתכתב יפה עם החלק המרגש ביותר בסרט הראשון. והעניין הכי יפה בכך, הוא שלוקח לך זמן להבין למה אתה מתרגש. לוקח לך זמן – אוקי, לי לקח זמן – בשביל שהסאבטקסט יחלחל באמת לתוך הלב ויניע את השריר הרדום שבו.

בשביל לא לספיילר את הסרט השני, אני רוצה לדבר על הסרט הראשון. שיר הנושא של הסרט הראשון – Let It go – הפך להיות להיט ענק. לפי ויקיפדיה, בשנה שאחרי שהסרט יצא, הסינגל של השיר נמכר ב-11 מיליון עותקים, התברג בצמרת מצעדי השירים במדינות שונות, זכה בפרסים, ומה שאתם לא רוצים.
המלכה אלזה, עד לפני שניה הנסיכה אלזה, שרה על כך שהיא רוצה להשתחרר, לתת לכוחות הפנימיים שלה לפרוץ, להפסיק לפחד שיראו אותה באמת. לכאורה, היא רוצה להיות מלכת השלג. בסאבטקסט…

בארוחת הערב הקשבנו לשיר הזה. הילדים אכלו שניצל וקוסקוס, ואלזה שרה ברקע. כולנו אכלנו בדממה והקשבנו. וכשהקשבתי למלים ברוב קשב, הדמעות החלו לזלוג מעיני. הילדים היו שקועים בהאזנה ולא שמו לב, אבל האמת שלא היה לי אכפת לו היו שמים לב.

Don't let them in, don't let them see
Be the good girl you always have to be
Conceal, don't feel, don't let them know
Well, now they know!

Let it go, let it go
Can't hold it back anymore
Let it go, let it go
Turn away and slam the door!

מעולם לא התביישתי בנטיה המינית שלי, אבל זו לא חוכמה, כי אני שייך לרוב ההטרוסקסואלי. אבל יש לי חבר קרוב שיצא מהארון רק אחרי השירות הצבאי, ובמשך שנים נאלץ להדחיק ולהסתיר את הנטיה המינית שלו. לא סתם חבר, שלום שלום, אלא חבר קרוב ממש. אני זוכר כמה בשוק הייתי כשיצא מהארון בפני – במסגרת מסע יציאה כולל מהארון שערך. אני זוכר שכעסתי. לא הבנתי. הדעות החשוכות שלי מנעו ממני לראות את האדם שהיה כפי שהוא. נדרשו לי שנים – באמת, שנים – בשביל להבין שכולנו על הספקטרום הקווירי, ושאהבה היא אהבה, ולמי בשם אלוהים זה משנה מה הנטיה המינית של אדם.

It's time to see what I can do
To test the limits and break through
No right, no wrong, no rules for me I'm free!

Let it go, let it go
I am one with the wind and sky
Let it go, let it go
You'll never see me cry!

אין לי שום ספק שהסאבטקסט הזה לא חלחל אל הילדים שלי. אני די בטוח שהוא גם לא חלחל אל רוב המבוגרים שצפו בסרט. האם דיסני היתה צריכה ללכת עד הסוף ולתת לאלזה להיות הדמות הקווירית המוצהרת הראשונה בתולדות סרטי החברה? קטונתי. הלוואי והיתה עושה את זה, אבל אני חושב שאפילו זה צעד חשוב בכיוון. במיוחד כשמביאים בחשבון שבפרוזן 2 אלזה עושה צעד משמעותי עוד יותר בכיוון היציאה שלה מהארון (לא רוצה לספיילר. אל תצפו שום דבר מוצהר, אגב, גם שם זה רק בסאבטקסט).

כשאלון ואורן היו קטנים, גרנו בירושלים. יד המקרה ואותו חבר שלי עבר להתגורר חמש דקות הליכה מאיתנו, יחד עם בן זוגו. כמעט בכל יום חמישי היינו אוכלים פיצה יחד, האכלנו זה את החתולים של זה ובילינו לא מעט זמן ביחד. מבחינת אורן ואלון הם גדלו לראות מודל אחר של זוגיות, שני גברים שגרים יחד. לא יכולתי לחשוב על מתנה גדולה יותר לבקש מהם.

Let it go, let it go
And I'll rise like the break of dawn
Let it go, let it go
That perfect girl is gone!

Here I stand
In the light of day
Let the storm rage on
The cold never bothered me anyway!

זה באמת שיר מרגש. באמת. עד דמעות. נעצבתי עד בלי די כשחשבתי על החבר שלי, נאלץ לחיות בשקר לאורך כל ילדותו, בחרותו ובגרותו, עד שהחליט באומץ לתת לעולם לראות את מי שהוא באמת, ולחיות את חייו באופן שהוא רוצה לחיות אותם, באופן שהוא מרגיש שלם.

אני לא יכול לדמיין אפילו כיצד זה מרגיש. אמנם תמיד הרגשתי אאוטסיידר בכל אשר פניתי, אבל מעולם לא ברמה הזו. לא ברמה שהייתי צריך להכחיש את מי שאני, את לב ליבה של זהותי, בפני העולם. איזה נטל כבד הוא הנטל הזה. נטל שאתה גורר באשר תלך. כמה אני שמח שהוריד אותו מהכתפיים שלו.

עכשיו תקשיבו לזה שוב, ותתרכזו חזק חזק במלים. השיר הזה מביא אותי לדמעות בכל פעם, כי המסר שלו, כמו עשרים וחמש השפות האלה, הוא אוניברסלי:

סליחה, חבר.

סליחה שלא ראיתי אותך על ההתחלה כמו שאתה. סליחה שכעסתי והפניתי לך כתף. סליחה שלקח לי זמן להבין. לפעמים אנשים כמוני צריכים נסיכה של דיסני שתפתח להם את הלב.

אני שמח שאורן אוהב את הסרט הזה.
יש מצב שבשבוע הבא אלך איתו שוב לפרוזן 2.

2.
כשהייתי בערך בן 15, אבא שלי נסע לחו״ל. תכל׳ס אני לא זוכר בן כמה הייתי בדיוק. אולי הייתי בן 10, אין לדעת. מה שאני כן בטוח הוא שזה היה אירוע נדיר – אבא שלי מעולם לא נסע לחו״ל. גם לא איתי. אלה היו ימים אחרים. השמיים לא היו פתוחים, פתח תקוה עוד לא היתה יעד מבוקש לזוגות צעירים, ומעמד הביניים של שנות ה-80/90 היה סתם מעמד ביניים, בלי כסף לבזבז.

אבל אז הגיעה איזו הזמנה לתחרות סיוף בקובלנץ, אוסטריה, ואבא שלי טס. אני לא זוכר אם הוא רק אימן או גם השתתף. בחיי, אני לא זוכר מזה כמעט כלום. זוכר רק מה ביקשתי שיביא לי:

נינטנדו.

באותה תקופה רק לילד הכי עשיר בכיתה שלי היה נינטנדו. וכשאני אומר הכי עשיר, אני מתכוון הכי עשיר. אבל ממש. בהפרש ניכר מהמקום השני. לילדים אחרים היה חיקוי זול – מגהסון – אבל לילד הכי עשיר היה נינטנדו. עם סופר מריו ודאק האנט ודונקי קונג והכל. היינו הולכים אליו אחרי בית הספר לשחק והקנאה היתה אוכלת אותי.

אז כשאבא שלי טס לאוסטריה – אוסטריה! – ושאל את אחי ואותי מה אנחנו רוצים שיביא לנו מתנה, התשובה היתה מיידית: נינטנדו.

אני לא זוכר כמה זמן אבא שלי היה בחו״ל באותה תחרות סיוף. כמה זה כבר יכול לקחת, שבוע? עשרה ימים? אני זוכר רק שזה לקח נצח. יום אחד, כנראה לקראת סוף הנסיעה, אבא צלצל. לא היו אז טלפונים סלולריים, ושיחות לחו״ל היו עניין מסובך, מסורבל ויקר. אמא שלי נתנה לי את הטלפון. אני לא זוכר שום דבר מהשיחה הזו, זולת שאלה אחד שאבא שלי שאל: האם אנחנו רוצים נינטנדו, או נינטנדו על בטריות?

אתם מבינים, הוא הלך לחנות – יש מצב שאני ממציא קצת, אבל זה מה שאני זוכר – ואמר למוכר האוסטרי שהילדים שלו רוצים נינטנדו. המוכר אמר לו ׳סבבה, יש לנו כזה, אבל יש לנו גם משהו חדש: נינטנדו על בטריות׳. אבא שלי לא ידע אם זה מתאים לנו או לא, אז הוא טרח והתקשר בשביל לבדוק. ואנחנו, ילדים קטנים מפתח תקווה, בשיחה בינ״ל שעולה הון תועפות, כזו שבקושי שומעים בה משהו, אנחנו לא ידענו מהחיים שלנו. וחוצמזה, גם היו לנו נסיבות מקילות: לא היה אינטרנט ולא היה גוגל ולא היה בכלל איך לבדוק, מה לעזאזל זה נינטנדו על בטריות?

אבל אבא אמר שהמוכר אמר שזה חדש. וחדש זה טוב. וחוצמזה, אם זה על בטריות, אולי זה אומר שאפשר לקחת את זה איתך לבית של חבר ולשחק איתו שם? בקיצור, הפור נפל די מהר: אבא, תביא נינטנדו על בטריות.

עוד כמה ימים שנדמו כמו נצח חלפו, ואבא חזר סוף כל סוף מקובנלץ, אוסטריה. ובאמתחתו קופסה.

אני לא זוכר אם הוא עדיין גר בבית בתקופה הזו, או לא. אני לא זוכר אם חזר הביתה ישירות מהשדה, או לא. אני לא זוכר שום דבר חשוב מהתקופה הזו, וכנראה שלא במקרה. אבל דבר אחד אני זוכר: כבר ברגע שהוא הוציא את הקופסה מהתיק הבנו שמשהו לא בסדר.

היא היתה קטנה.

ונינטנדו, ובכן, באותה תקופה נינטנדו היה דבר די גדול. הנה, כזה גדול:

סופר מריו לנצח

סופר מריו לנצח

ואילו הדבר שאבא הביא היה קטן. הנה, כזה קטן:

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

כן, זה היה גיימבוי: נינטנדו על בטריות. לא צבעוני. לא מתחבר לטלוויזיה. אי אפשר לשחק בו בשניים.

אין לי מלים לתאר את מפח הנפש שלי. חיכינו כל כך הרבה, הציפייה שלנו היתה כל כל דרוכה, עד שאני מסוגל להרגיש את האכזבה שהכתבה בי עד היום, בחלוף אלוהים יודע כמה עשורים. אכזבה של ילד שהבין שנסגר חלון ההזדמנויות הזעיר שלו להפוך למקובל, נסגרה האפשרות שלו להזמין חברים לשחק איתו בנינטנדו, נסגר הצוהר שלו להראות לחבריו שגם הוא שווה, שגם הוא חבר באותו מעמד סוציו אקונומי שהם.

נינטנדו על בטריות. טפו.

*

השבוע, כמה עשורים אחרי היום ההוא שאבא חזר מקובלנץ, אוסטריה, חזרנו אנחנו מחופשה משפחתית קצרה בוושינגטון, דיסי. היום שבו חזרנו היה יום שבת, 30 בנובמבר. כשחזרנו, אחרי נסיעת לילה ברכבת. חיכתה לנו מתחת לבית חבילה מאמזון. זה עסק די שגרתי כאן, אבל הפעם, בניגוד לכל הפעמים האחרות, הפעם זו היתה חבילה מיוחדת.

לא קניתי שום דבר בבלאק פריידי (אני משקר, כמובן, קנינו מעילי חורף לילדים ב-50% הנחה). לא טלוויזיות ולא אזניות ולא מכשירי חשמל ולא שום דבר, למרות שהפרסומות והמודעות של כל הדברים בעולם קפצו עלי מכל הכיוונים בשבועיים שלפני הבלאק פריידי. באמת, זה היה טירוף שאין כדוגמתו.

לא קניתי כלום בבלאק פריידי, זולת דבר אחד: נינטנדו. סוויץ׳.
גם על בטריות, אבל גם מתחבר לטלוויזיה!

20-30 שנה אחרי הנסיעה ההיא של אבא שלי לחו״ל, הילדים שלי ואני יושבים על הספה בסלון הקטן שלנו. כמו גם אז היום יש לנו ספת בד אפורה. אבל מלבד הספה, הכל השתנה. אבא כבר גר במקום אחר. הקים משפחה אחרת, וטוב לו. אני חי כבר שנה שניה בארה״ב עם אהובתי ושני ילדי, הכי רחוק שרק אפשר מפתח תקווה. השמיים פתוחים והכסף זמין יותר, והגיע הזמן לסגור מעגל.

וכן, זה קצת אידיוטי ושטחי ומה שאתם לא רוצים לסגור מעגלים על ידי חפצים. אבל פייר? לשבת ולשחק עם הילדים שלי במריו קארטס, להתבאס מזה שהם קורעים אותי ואז לקרוע אותם בחזרה, וואלה, מה אגיד לכם, אני יכול לחשוב על דברים גרועים מאלה.

3.
לפני כמה שבועות ילדי כיתות א׳ בבית הספר של הילדים הכינו הופעה קטנה להורים. זה היה במסגרת משהו שקורה כאן פעמיים בשנה בכל כיתה – Family Breakfast. ההורים מכינים קצת אוכל (חחח, אמרתי מכינים. התכוונתי קונים דברים סופר מתוקים במלא כסף ב-Whole Foods) ומביאים לבית הספר, כל הילדים מתכנסים בקפיטריה וזוללים מלא סוכר. אחרי קצת מינגלינג (כאילו חסר לי מזה בחיי), הילדים מעלים הופעה קטנה להורים.

בדרך כלל אני ציני ונרגן ביחס לעניין הזה. כאילו יש לי עכשיו כח לדבר עם הורים אחרים, כאילו יש לי עכשיו כח לראות עוד איזה שיר תמוה שהילדים שיננו כמה שבועות, חיברו לו תנועות ועכשיו הם מציגים לנו אותו, סוג של תירוץ לתת להורים לצלם את הילדים שלהם בעשרות תמונות שלעולם לא יפתחו, רק בשביל להרגיש שהם מחוברים לילדים שלהם, למרות שהם רוב הזמן בעבודה.

אבל הפעם, משום מה, זה היה שונה.

אולי אני הורמונלי,
ואולי השתניתי,
ואולי זה המרחק מהעבודה ומהחיים האמיתיים,
והעובדה שאני מבלה יותר זמן עם הילדים שלי.
ואולי גם הילדים שלי השתנו,
והתרגלו,
והם אוהבים להיות כאן והיו רוצים להישאר,
ואולי זה קצת מהכל,

אבל הפעם התרגשתי. אורן, הבן שלי, עמד שם עם ילדי הכיתה שלו. הוא עמד בשורה הראשונה. שר עם כולם, עשה את התנועות עם עם כולם. הגניב מדי פעם מבטים מבוישים וחצאי חיוכים לעברי ולעברה, כשקלט אותנו מסתכלים עליו, ומחייכים חזרה.

ואז, אחרי כמה שירים, הגיע התור שלו. בקול מבויש אבל נוכח, הוא הקריא מהדף, באנגלית רהוטה, כאילו זו שפת אמו, את הטקסט שהתבקש לקרוא. הוא הודה להורים בשם הילדים והזמין אותם לסור לכיתות בשביל לראות את העבודות והיצירות שהילדים הכינו ולמדו מאז תחילת השנה.

שם, בקפיטריה של בית הספר, כשמסביב המולה ושאריות של דונאטס ומאפינס וגברים שמדברים על משחקי פוטבול שאני לא מבין בהם דבר, הבן שלי כאילו זהר פתאום כאילו העולם הדליק עליו זרקור. הכל היה רועש מאוד, אבל אני כמו הייתי עטוף בדממה. עומד ומביט בילד שלי, אהובי השני, עומד בטבעיות ומקריא את טקסט קצרצר באנגלית. בלי היסוס, בלי גמגום. בקול בוטח וחמוד. כאילו מאז ומעולם היה ילד שגדל באמריקה.

IMG_20191120_090735

תגובות

  1. רוני

    התרגשתי מהזוהר שזהר על הבן שלך
    מקווה שהזוהר יגיע גם אלינו בשנה הבאה (לאסיה) כשיתרגלו לאנגלית

  2. Nathan L

    ריגשת, באמת. מאד נהנה לקרוא אותך.
    באופן אישי, קצת מוזר לי מאנשים שחווים נטייה מינית של האחר כאל פגיעה אישית בהם.
    אמנם אני שייך לרוב, אז לא חוויתי את זה על בשרי. אבל אני באמת מעולם לא זוכר שלקחתי דבר כזה באופן אישי.
    אולי זה אני המוזר?
    היה לי חבר קרוב מהבית ספר ששנים אחר כך למדתי שהוא יצא מהארון. הוא טוען שזה קרה עוד בתיכון ואני בכלל לא ידעתי.
    חבר טוב במילואים, סיפר לי שהוא הומו כשרציתי לשדך לו ידידה שלי. זה היה אך מעט משעשע אבל לא זוכר שנפגעתי או פגעתי? הרי זה כלל לא קשור אלי.
    חברה טובה ששנים שמעתי ממנה סיפורים על ההתפרפרויות שלה עם כל מיני גברים, רקדתי בחתונתה. היא נשאה לבחורה. למה זה אמור לשנות לי? בת זוגה היא מהממת וכולנו חברים עד היום (למרות שפוליטית היא טועה לגמרי).

    אגב, בקליפ השני של השיר ב25 שפות, אני היחיד ששם לב שכל הזמרות שם הן מהממות? במקרה או בכוונה?
    (אולי זמרת מכוערת או שמנה לא יכולה באמת לדובב נסיכה. לא יודע)

  3. Yanai Ankri

    שתי הערות קטנטנות:
    1) "לא רוצה לספיילר. אל תצפו שום דבר מוצהר" – אתה יודע שהרגע נתת ספוילר, נכון?
    2) כשאלזה שרה את "לשחרר", היא לא אומרת שעכשיו נח לה עם הקסמים. היא בורחת למקום שבו אף אחד לא יראה אותה, וגם מדמיינת שלבריחה שלה אין השפעה על העולם הקודם שלה. גם בשיר אח"כ היא אומרת "אני שבויה ולא חופשית". באנלוגיה לנטיה מינית, זה כמו שטרנסג'נדר יגור לבד במדבר, שם הוא יוכל ללבוש בגדי נשים בחופשיות. לא בדיוק מודל לחיקוי.

  4. Gali

    1.התרגשתי.
    2.יש מצב שאתה בהריון
    3. סקרנית מכירה טת כל חברי הילדות
    4. התגעגעתי

  5. עינת

    מרגש מאוד. אפילו גרמת לי לדמוע עם מס 3 כי אני מאוד מאוד מזדהה. לוקח קצת זמן, אבל מה שאנחנו תופסים כאמריקאיות מלוקקת, בסוף שובר את הציניות הישראלית…

להגיב זה מגניב