כביסה

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
לפני שבוע קיבלנו עלון משונה בדואר (או שאולי זה הגיע יחד עם הילדים מבית הספר? מי זוכר, כל כך הרבה ניירות מחלקים לנו כאן כל הזמן). הנה, צילמתי אותו:
IMG_20191126_153401
העלון הזה הזמין אותנו לעשות משהו מאוד משונה – להשתתף בפרויקט ״התקציב השתתפותי״. כלומר, להיכנס לאתר מיוחד ולהצביע בעבור איזה פרויקטים היינו רוצים שעיריית קיימברידג׳, העיר שאנחנו גרים בה, תשקיע מיליון דולר מהתקציב שלה בשנה הבאה. קצת מוזר, לא? אנחנו לא אזרחי ארה״ב. אנחנו אמנם תושבי העיר, אבל זה זמני בלבד, ובשנה הבאה לא מתכננים להיות כאן יותר. אנחנו אפילו לא משלמים מסים לעיר, או למדינת מסצו׳סטס (כי אנחנו משלמים מסים בישראל). ובכל זאת, הוזמנו.
יותר מזה, העלון הזה הזמין כל תושב ותושבת קיימברידג׳ בגיל 12 ומעלה – אני חוזר, 12 (!) ומעלה – להשתתף בהצבעה ולהגיד לאיזה מטרות הם מעוניינים שהעירייה תעמיד תקציבים. זה כל כך שונה מכל מה שאני מכיר, שממש לא ידעתי איך לאכול את זה.

נכנסתי פנימה לרשימה. הנה דוגמאות לכל מיני פרויקטים שעמדו להצבעה: שיפוץ, צביעה והתקנת סלים חדשים באחד ממגרשי הכדורסל הגדולים בעיר (עלות הפרויקט: 250 אלף דולר),
הצבת שלטים אלקטרונים שמורים לנהגים באיזו מהירות הם נוסעים, במטרה להפחית את מהירות הנסיעה באזורים עמוסים בהולכי רגל (150 אלף דולר), התקנת חמישים ספסלים באזורים אסטרטגיים בעיר בשביל לעודד שימוש בתחבורה ציבורית והליכה (150 אלף דולר). ויש עוד מלא. רשימת 20 הפרויקטים הסופיים שהשתתפו בהצבעה נמצאת כאן.

לפני שאגלה לכם מי הפרויקטים שזכו, מה זה בכלל הדבר הזה? מאחר שגם אני לא ידעתי ולא הכרתי את הדבר הזה, הנה מה שלמדתי מאז שנחשפתי לדבר הזה לראשונה. רעיון התקציב ההשתתפותי לא נולד בקיימברידג׳ השמאלנית ויפת הנפש, ובכלל לא בארה״ב, אלא בברזיל. זה אפילו לא קרה לאחרונה, אלא בסוף שנות ה-90. המטרה היתה להעביר קצת כח לידי הקהילות המקומיות, ובייחוד לידי אנשים מקהילות מוחלשות שהרגישו שהם לא באמת מיוצגים על ידי הפוליטיקאים הנבחרים, ושהאינטרסים שלהם לא באמת נלקחים בחשבון, אלא רק של העשירים ובעלי ההשפעה.

זה התחיל בקטן, בעיר אחת, ומשם התפשט לעשרות ואז למאות ערים אחרות בברזיל. ומשם, לרחבי כל העולם. היום ישנם תקציבים השתתפותיים גם בניו יורק, וגם בשיקגו, בבואנוס איירס, בבריטניה, בקוריאה, אפילו באיסלנד. בכל מדינה ועיר זה נראה קצת אחרת ומתנהג קצת אחת, אבל הרעיון המשותף בבסיס כל הפרויקטים זהה: לתת לתושבים המקומיים קצת שליטה לאן הולך הכסף. זה לא בהכרח הכסף שלהם – אחד מעקרונות המפתח בתקציב ההשתתפותי הוא שגם ילדים זוכים להצביע, למרות שהם לא משלמים מסים – אלא במה הקהילה משקיעה, כי כל מי שמתגורר במקום הוא חלק מהקהילה.

בקיימברידג׳ הפרויקט הזה מתנהל זו השנה השישית ברציפות. איך זה עובד? איפשהו באמצע השנה העירייה מודיעה איזה תקציב היא תעמיד לרשות ההחלטה של הציבור. כלומר, כמה כסף מתוך כספי משלמי המסים בקיימברידג׳ לא יושקעו על פי החלטת הפוליטיקאים והפקידים, אלא בהתאם למה שהציבור יחליט בעצמו. מיד לאחר מכן העירייה מזמינה את כל מי שרוצה להציע איזה רעיונות שהוא רוצה להשקעה. אלה לא חייבים להיות רעיונות מגובשים עם הסוף עם הצעת תקציב מסודרת בצידם, אלא יותר כמו משאלות. בריינסטורמינג קולקטיבי.

בהמשך קבוצת מתנדבים מסננת את כל ההצעות, מאגדת אותם, מקבצת, ומתחילה במחקר. מחקר על איך אפשר להפוך את הרעיונות הגולמיים האלה, את המשאלות האלה, לפרויקטים אופרטייבים. משם זה עובר לצוות של העירייה שמחשב כמה פרויקטים כל פרויקט כזה יעלה. אחר כך יש סינון ראשוני, בין היתר לפי מידת ההיתכנות של הפרויקטים השונים, ובסופו של דבר 20 פרויקטים עומדים להצבעה. תודו שזו חתיכת מחויבות לתהליך וחתיכת השקעה, גם מצד העירייה וגם מצד התושבים המתנדבים.

השנה הצביעו 7,602 תושבים מתושבי קיימברידג׳ (זה ממש לא הרבה. בעיר גרים בערך 100 אלף בני אדם. מודה שהתאכזבתי מאוד מהמספר הזה) ובחרו שמונה פרויקטים (בעלות כוללת של 1.1 מיליון דולר): נטיעת 100 עצים בעלי חופת עלים נמוכה שעושה צל, בעיקר בשכונות מוחלשות; התקנת ברזיות לבילוי בקבוקי מים בכיכרות המרכזיות של העיר; התקנת עשרה רמזורים חכמים בצמתים אסטרטגיים שמתעדפים הולכי רגל; התקנת נקודות ווי-פיי חינמיות באזורים ציבוריים בעיר; שתילת פרחים וצמחיה אנדמית באזור ספציפי בעיר בשביל להפוך אותו לירוק יותר אבל גם בשביל לעודד האבקה על ידי דבורים; החלפת עשרה פחי זבל ציבוריים גדולים בפחי זבל מתקדמים ואקולוגיים יותר; הקמת מתקן נוסף של שירותים ציבוריים באזור הומה אדם בעיר.

2.
חדי העין שביניכם ישימו לב שהבטחתי שמונה פרויקטים זוכים, ומניתי רק שבעה. סחתיין עליכם. לפרויקט הזוכה האחרון רציתי להקדיש קצת יותר תשומת לב מלאחרים. הכותרת של הפרויקט הזה היתה ״נגישות לשירותי כביסה בבתי ספר ציבוריים״, והסיפור שמאחוריו כל כך עצוב שהוא ממש שובר את הלב (למען ההגינות, לולא נירית הסבה את תשומת ליבי אליו הייתי מפספס את הסיפור הזה).

ארה״ב היא מהמדינות העשירות ביותר בעולם במונחים של תוצר לנפש – ובוודאי המדינה הגדולה העשירה ביותר. ובתוך ארה״ב, מדינת מסצו׳סטס היא מהמדינות העשירות ביותר בתוצר לנפש. ובתוך מסצ׳וסטס, העיר קיימברידג׳ היא מהערים עם התוצר לנפש הכי גבוה שיש. בקיצור, אני גר כאן ממש בקרם דלקרם שיש למדינה הזו להציע.

ועדיין, אפילו כאן ישנם ילדים שלפעמים לא הולכים לבית ספר משום שהבגדים שלהם מלוכלכים ואין להם נגישות למכונת כביסה, אז הם מעדיפים לא ללכת לבית הספר, בשביל שלא יצחקו עליהם, ובשביל שלא ירגישו שונים ומושפלים.

השנה היא 2019, כן? ואנחנו לא גרים באיזה כפר נידח באפריקה.

האמת שזה לא קורה רק כאן, אלא בכל רחבי ארה״ב – בקנטקי, במיזורי, אבל גם בניו ג׳רזי ובקולורדו. במרץ האחרון הניו יורק טיימס פרסם את הסיפור הזה בכתבה הנרחבת הזו. הרעיון הוא כזה: היעדרות של תלמידים מהלימודים בבית הספר היא מגיפה בארה״ב. לאחר שכמה מחקרים הראו שהיעדרות מבית ספר נמצאת בקורולציה עם נשירה מהלימודים, כניסה למעגלי פשע ואלימות וכו׳, הרשויות התחילו למדוד את שיעור ההיעדרות של תלמידים מהלימודים. הרעיון הוא לתמרץ את המנהלים והמורים לעשות הכל בשביל שהילדים לא יעדרו. ואם פעם הגישה היתה פשוט להעניש, מה שלא תרם כלום לאף אחד, היום הגישה מנסה להיות אחרת. לזהות איפה הבעיה – מה גורם להיעדרות של תלמיד – ולנסות למצוא פתרון לבעיית השורש, ולא רק לסימפטום.

וככה הגענו למכונות הכביסה. מתוך הכתבה: ״אם הבחירה של התלמידים היא בין לבוא לבית הספר מלוכלך, ולהסתכן בכך שילדים יצחקו או ילעגו לך, לבין להישאר בבית, הם יבחרו להישאר בבית״, אומרת רבקה ניקולס, המנהלת של תיכון בלואיסוויל, קנטקי.

אז בשביל להתגבר על בעית השורש, ניקולס ומנהלות ומנהלים אחרים שמצוטטים בכתבה גייסו כסף – אגב, ממש ממש לא המון כסף, אלפי דולרים בודדים לבית ספר או 10,000-20,000 דולר לכל היותר אם מדובר בשיפוץ ממש נרחב – בשביל להקים חדרים בבתי הספר שבהם התלמידים יוכלו לכבס את הבגדים שלהם ללא תשלום. הם מנסים לבנות חדרים נעימים יחסים, מוארים, נקיים, וגם ללמד את הילדים, על הדרך, איך עושים כביסה (ולמי שמצקצק בלשונו – מתי אתם למדתם איך עושים כביסה? ומי לימד אתכם?).

הסיפור הזה היה בעיני מכמיר לב באותה מידה שהוא היה מחמם לב. זה עצוב מאוד לקרוא על תופעות מהסוג הזה באחת המדינות העשירות ביותר בעולם, ומצד שני משמח לראות שיש אנשים שמצליחים לבודד את כל רעשי הרקע, לזהות מה לא בסדר בעולם, ולעשות מה שצריך בשביל לתקן אותו.

3.
האם אפשר היה ליישם את הרעיון שעומד בבסיס התקציב ההשתתפותי בקנה מידה יותר גדול מקנה המידה העירוני? אני לא בטוח. כאן יש דוח של הבנק העולמי על הנושא (קצת ישן, מ-2007) שמציין מה המגבלות של תקציבים השתתפותים. גם במקומות אחרים שקראתי נדמה שזה עובד בעיקר במישור המקומי. אפשר לחשוב על כל מיני סיבות, אבל בראש ובראשונה נראה שבשביל שדבר כזה יעבוד, צריכה שתהיה קהילה מובחנת מספיק, אינטימית מספיק, בשביל שיהיה אכפת לה.

ממש במקרה יצא שהפרק האחרון של הפודקאסט פריקונומיקס עוסק בנושא דומה (ואפילו מזכיר ממש במילה את עניין התקציב ההשתתפותי). הפרק הזה עוסק בשאלה ׳איך אפשר לגרום ליותר אנשים לשלם מסים ולהפסיק להתחמק/להעלים מס׳. אחד הפתרונות שעולים בפרק הוא ׳לתת לאנשים את האפשרות לקבוע בעצמם לאן יילכו כספי המסים שלהם (או חלקם)׳.

תוך כדי שקראתי על זה, ושהתלבטתי לאיזה פרויקט להצביע, חשבתי עם עצמי האם זה היה יכול לעבוד בישראל? האם היה יכול לבוא ראש רשות מקומית צעיר ונמרץ, להחליט ש-5% מהתקציב העירוני (הגזמתי? אולי 2.5%? לא יודע, מניח שזה תלוי ברשות ובמידת הגמישות שלה, וגם במידת היציבות הפיננסית שלה) עומדים לבחירתם של התושבים באופן ישיר. אפשר היה לעשות את זה כמו כאן – לגרום לחברי הקהילה להיות מעורבים בכל התהליך מתחילתו ועד סופו, לוודא לאורך התהליך שהפרויקט המוצעים הם ברי ביצוע ושהאומדנים התקציביים ריאליסטיים – ולשעוט קדימה. האם זה היה מגדיל את התמיכה של תושבי הרשות בראש העיר, מחזק את האמון שלהם ברשות, בדמוקרטיה, וגורם להם לשלם את הארנונה שלהם בזמן?

אני רוצה להגיד ׳כן׳. מצד שני, כשאני רואה שכל כך מעט מתושבי קיימברידג׳ הצביעו והשתתפו, אני תוהה אם זה בכלל שווה את הזמן והאנרגיה.

מה שכן, בואו נדמיין רגע שהיינו לוקחים את זה לרמה הארצית. נניח שהממשלה הישראלית היתה אומרת לציבור – תקשיבו, מיליארד שקל בשנה, אתם מחליטים. מיליארד זה לא המון. מתוך תקציב של 400 מיליארד בשנה (פלוס מינוס) זה בסך הכל רבע אחוז. מה היה קורה לו הציבור הישראלי היה יכול להשפיע לאן ילך המיליארד הזה? בין מה למה הוא יתחלק? האם זה היה מגביר את הסולידריות החברתית בישראל או דווקא את הקיטוב? האם זה היה מחזק את אמון הציבור בכך שראוי לשלם מסים ולא להתחמק מתשלום מס, או דווקא להיפך? וגם: האם האופן שבו המיליארד האלה היו מתפלגים (לדברים שקשורים לחינוך, בריאות, תרבות, ביטחון, ניקיון, ויתר הנושאים) היה דומה או שונה מההתפלגות של כלל תקציב המדינה (כלומר של סדרי העדיפויות כפי שהממשלה מעצבת אותם, מבלי לערב את הציבור)?

אין לי מושג מה התשובות לשאלות האלה (לחלק מהשאלות האלה יש טיפה תשובות בפרק של פריקונומיקס), אבל ממש ממש ממש הייתי רוצה שהממשלה תעשה את הניסוי הזה בשביל שנוכל לבדוק.

ומעבר לסקרנות האישית שלי – נדמה לי שבשנת 2020, הגיע הזמן לרענן קצת את המודל הדמוקרטי שאנחנו חייו לפיו. העובדה שהציבור הישראלי הולך לקלפי פעם שלישית בתוך שנה (ומצב דומה בבריטניה) מראה עד כמה השיטה הזו חשופה לגליצ׳ים. גליץ׳ אחד גדול מספיק והכל תקוע. אין תקציב, ולא יהיה אחד בקרוב, כי כולם מחכים לפוליטיקאים. וואלה? אם הגענו עד כדי פיגור כזה, אולי אפשר היה לחשוב על מודלים מעניינים יותר של איך לנהל את כספי הציבור?

תגובות

  1. קרין כהן מורנל

    רעיון מגניב. הלואי שבארץ מישהו היה מרים את היוזמה ומאפשר לתושבים או לאזרחים להשפיע על פיזור אחוז קטן מהתקציב הציבורי.

  2. א.

    נתחיל במחמאות: אני נהנה לקרוא את הבלוג. מזדהה עם הכתוב, בפרט עם ה'גילויים' של החיים בחו"ל (אני חי בחו"ל כבר 15 שנה). באוניברסיטה אותה אני פוקד לסירוגין כבר 12 שנה, הריצו כזה שאלון ובו הסטודנטים היו צריכים להחליט איך לחלק את תקציב אגודת הסטודנטים, ועל מה האוני' צריכה לשים דגש (אם אני זוכר טוב – הסכום הוגדר כ 100 דולר). לא זכור לי שהם פרסמו את אחוז ההיענות, רק תוצאות סופיות…אבל, כשרק התחלתי את הדוקטורט, אני זוכר ששמעתי הרצאה שבה נטען שבמחקר מבוסס שאלונים, 5% זה הישג משמעותי. לא אימתתי את הנ"ל, אבל המספר שאתה מציג די קרוב לזה.

    ושוב, תודה על הכתיבה,
    א.

  3. Uri Cohen

    בתל אביב יש את זה בהיקף דומה, למשל 600 אלף שקל לשכונה (כלומר בחלוקה יותר מפורטת מבקיימברידג׳). מבורך, אבל אני לא יכול שלא לחשוד שמדובר במיסוך- התושבים שולטים בתקציב של מליון שקל שמשפץ פחי אשפה ומדרכות או מוסיף מעקות וגינות וספסלים, בעוד שהם מודרים מקבלת ההחלטות בנושאים של עשרות מיליוני שקלים- סלילת כבישי אופניים, מיקום בתי ספר, ביצוע של פינוי בינוי.

  4. שני

    גם בתל אביב זה קורה! ואפילו בזבזתי 15 דקות מהחיים שלי כדי למצוא את אחד הטפסים שהצבעתי בהם:
    https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSc2PDMQaJGYBphNwxPDIkbnrIO4JocTnhmlyGw3idTG3_kJ2g/viewform

    אכן מדובר יותר בענייני גינות ופחות בדברים תשתיתיים יותר.
    וכיוון שהם מפרסמים את זה בדפי פייסבוק שכונתיים (בין היתר), זה כנראה פתוח לכולם. לא זכור לי שאפילו ביקשו מספר זהות.

  5. Amir Sagy

    השאלה היא איך לא הופכים את הדיון בתקציב המשתף לעוד סיבה לזריקת בוץ, כפי שאנחנו רואים במערכת הפוליטית, שהולכת ומתכערת לנגד עינינו יום אחרי יום.

  6. aa

    סלח לי על הביאוס, אבל זה נראה לי רעיון פופוליסטי להחריד. אלא אם מדובר באיזשהי מניפולציה בסגנון דן אריאלי שמטרתה מראש לגרום לתושבים להבין שהכסף שלהם הולך לדברים שיועילו להם. אחרת, למה שנרצה לתת לכולם יכולת להחליט, ולא למשל לקבוצת פקידים שזה המקצוע שלהם?

  7. nachum37

    אני חושב שבעיית הכביסה קשורה לתרבות האמריקאית בה לרבים, בפרט אלו הגרים בבתים קטנים, אין מכונת כביסה בבית ומסתמכים על מכבסות בשירות עצמי. אז אם אין מזומן זמין או הורה מתפקד שילך לכבס, אין בגדים נקיים.

  8. אורטל

    בתל אביב מתרחש דבר דומה. התושבים מצביעים (לפי שכונות) במה הם רוצים להשקיע – מתוך רשימת אופציות שהעירייה מספקת לאחר סקר שבו התושבים נתנו רעיונות לאופציות האלה.

  9. K

    מי אמר שרצון התושבים הוא הדבר הנכון ?
    תושבים לא תמיד רואים את מאקרו אלא רק את המיקרו שהם חיים בו וממש לא בטוח ששיטה כזאת תייצג באופן נאות את טובת כלל התושבים.
    הדבר הנכון לטעמי הוא פשוט למנות ראשי ערים בדיוק כמו שממנים מנכ"לים לחברות ללא תלות פוליטית ומפלגות, אדם מקצועי שיימדד בביצועים ולא בטובות הנאה כאלו ואחרות.

  10. ליבי

    הסעיף על הכביסה החזיר אותי לפודקאסט שלכם על 'הבעיה שאין לה שם'.

  11. Roni Vered Adar

    בדיוק קיבלנו אתמול מכתב מעיריית אמסטרדם לתקציב השתתפותי במחוז העירוני בו אנחנו גרים.
    מציעים לנו להשתתף בבחירת פרוייקטים שיבוצעו בשכונה.
    התקציב הנתון לבחירת הציבור הוא 300K יורו.

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.