מחשבות קורונה | העתיד מגיע, מה עושים עכשיו

1

טוב, זה היה חתיכת יום. 

ראשונה היתה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שבישרה לעם הגרמני שבסיכוי גבוה 60%-70% ממנו הולכים להידבק בקורונה. אם זה יקרה במשך שנתיים, היא אמרה, נדע להתמודד עם זה. אם זה יקרה בתוך חודש, הסבירה, זו תהיה חתיכת מכה.

שני היה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שבישר לעם היושב בציון שיהיה רע לפני שיהיה טוב. שלישי היה נשיא ארה״ב, דונאלד טראמפ, האיש שעד לפני רגע התעקש שבסך הכל מדובר בשפעת. טראמפ התייצב מול המצלמות ונשא נאום מיוחד לאומה האמריקנית, בה הודיעה על סגירת השמיים לטיסות נכנסות מאירופה למשך חודש, ועוד שורה של צעדים אחרים.

youtube.com/watch?v=k19WyNDHlmY&t=1361s(נפתח בטאב חדש)

לא רואים יום כזה בכל יום. וזה רק יום רביעי.

2

ידענו את זה לבד, נכון? יש לנו עיניים בראש, אנחנו קוראים, שומעים, מסיקים מסקנות. ידענו שהרע מכל עוד לפנינו עוד לפני שאמרו את זה. אבל עצם העובדה שהמנהיגים האלה אמרו את זה, היא זו שמשמעותית. במידה מסוימת אנחנו מתייחסים למנהיגים כאל ההורים שלנו, או כאל דמויות הוריות. דמות סמכותית שאמורה להרגיע אותנו, לנסוך בנו ביטחון, להגיד שיהיה בסדר, ולנמק מדוע.

הערב הם אמרו את ההיפך. וזה חתיכת דבר. זה חתיכת דבר כי במדינה כמו ארה״ב, למשל, היכן שהחברה מפולגת מאוד סביב השסע הפוליטי, היכן שציבורים שלמים אינם מאמינים לתקשורת אלא מאמינים רק למה שהנשיא אומר, זה חתיכת דבר לראות את הנשיא אומר את זה.

3

למען הסר ספק: אני חושב שזה בסדר שהם אמרו את זה. כל עוד זה לא נעשה בצורה שזורעת פאניקה, אלא מבארת בצורה מהימנה את המציאות, זה עדיף על פני מנהיגים שמבטלים את המציאות ומתכחשים לה וגורמים לחלקים גדולים מהציבור לעשות כמותו. זה מה שטראמפ עשה עד כה. טוב ששינה כיוון. כל יום קובע. באמת, כל יום קובע.

4

אנחנו תוהים איך לתקשר את כל זה לילדים. הם לגמרי מודעים למצב – מדברים איתם על זה בבית הספר – הם שומעים אותנו מדברים, הם שואלים שאלות. הבן הגדול שלנו אפילו הראה לי את הסרטון הזה שהראו להם היום בכיתה:

ועדיין, זה די קשה להסביר לילדים קטנים מה זו מגיפה, ומה עלולות להיות המשמעויות שלה. רבאק, לא רק לילדים זה קשה לחשוב על זה.

והאמת שזה היה רגע טוב. אף אחד לא כתב מדריך להורות, ואפילו אם היה מדריך כזה, קשה להאמין שהיה בו פרק על ׳כך תסביר לילד שלך מהי מגיפה וכיצד מתמודדים איתה׳. אחרי הכל, זה מרגיש שאנחנו נכנסים כאן לטריטוריה חדשה, גם כאנשים, גם כהורים.

ובכל זאת, גם בלי מדריך, השיחה המשפחתית שלנו הערב על העניין הזה היתה רגע טוב. רגע שבו היינו יחד ותמכנו בזה בזה, ולא היינו איש איש עם מחשבותיו ושאלותיו.

אז עכשיו הילדים יודעים שיש וירוס, הם יודעים שהוא יכול להיות מסוכן אבל לרוב לא לילדים, הם יודעים שהוירוס גורם לכל מיני שינויים, ודי מהר, ושייתכן שבקרוב דברים ייסגרו או יבוטלו. ושזה בסדר, כי זה אומר שהאנשים מנסים להתגונן ולעצור את הוירוס, כי חוץ מלשטוף ידיים, אחת הדרכים הטובות להתגונן מפניו היא פשוט לשמור מרחק אחד מהשני. אם אנחנו לא נעביר את הוירוס למישהו אחר, מישהו אחר גם לא יוכל להעביר את הוירוס אלינו, ואם נחכה ככה מספיק זמן, הוירוס, ככל הנראה, ייעלם.

5

והאמת שאחרי שאתה מסביר את זה לילדים שלך, והם שואלים שאלות ואתה רואה את זה מחלחל פנימה, פתאום אתה חושב לעצמך – רגע, למה למבוגרים כל כך מסובך להבין את זה? למה זה כל כך מסובך לנו להבין את מה שהרגע הסברנו לילדים שלנו?

בפרק הראשון של הפודקאסט שלו Cautionary Tales, הכלכלן הבריטי טים הרפורד מספר את סיפורה של מיכלית נפט, הגדולה מסוגה דאז, שב-1967 עלתה על שירטון מול חופי אנגליה, טבעה והביאה לאסון אקולוגי אדיר. 

הרפורד מתאר שם, כמעט דקה אחרי דקה, את כל השיקולים שהקפטן של המיכלית קיבל. לא משנה עכשיו כל סיפור המסגרת, כל מה שאתם צריכים לדעת הוא שהקפטן מיהר להגיע לנמל, והדרך הקצרה ביותר היתה גם הדרך המסוכנת ביותר, שעברה דרך מעבר צר, עם יותר מדי סלעים.

בפרק הזה הרפורד מספר כיצד למרות שכל הדגלים האדומים הורמו, וכל הנורות האדומות (המטאפוריות) הבהבו, הקפטן לא קיבל החלטה לסטות מהנתיב שבחר, אלא בדיוק להיפך – הוא דבק בו יותר ויותר. עד שהמיכלת התנגשה בסלעים, וטבעה.

בדיעבד, במשפט שנערך, הקפטן הסביר שככל שהוא התקדם, כך הוא נעשה יותר מחויב מנטלית להחלטה להמשיך בנתיב הזה. הרפורד מסביר יפה בפרק שהדבר הזה – ראיית המנהרה הזו (Tunnel Vision) היא אחת ההטיות הפסיכולוגיות הכי חזקות שיש לנו. אנחנו שואפים להישאר במסלול שלנו, כי המחיר המנטלי של לקבל החלטה לרדת מהמסלול הוא מחיר מאוד מאוד כבד. זה אומר לזנוח את כל מה שעשינו עד כה, להחליט שכל מה שאנחנו מאמינים בו אינו נכון, להתחיל להפנים שתרחישים שנראים דמיוניים בעצם עלולים להתברר כדי סבירים.

וזה מה שאני מרגיש שקורה לנו עכשיו.

6

אלה ימים משונים לי, מבחינה אישית. אנחנו נמצאים בארה״ב אבל עוקבים מאוד מקרוב אחרי הנעשה בישראל. ישראל, מבחינתנו פה, היא כאילו בעתיד. מה שקורה בישראל עוד צפוי לקרות כאן (מבחינת מגבלות, בידודים וכו׳). 

במקביל, אני בקשר עם החבר האיטלקי שלי. אחד העמיתים מהתכנית שלי מהשנה שעברה הוא עיתונאי איטלקי שגר כעת עם המשפחה שלו ברומא. בתקופה האחרונה אנחנו בקשר יומיומי כמעט. לפני שבוע וחצי או שבועיים דיברנו חצי בצחוק על ההיסטריה שכולם נכנסים אליה. זמן קצר אחרי זה הכל התחיל להתדרדר.

כרגע הוא והמשפחה שלו סגורים בבית שלהם ברומא. הם כולם בריאים אבל מרגישים שהטבעת הולכת ומתהדקת. הוא מספר לי שמבחינתם המדינה שממנה הם שואבים דוגמא לאופן שבו מדינות צריכות להתמודד עם העניין הזה היא ישראל.

הערב, לפני שהוא הלך לישון, דיברנו קצת על בדיקות ואשפוזים והכל. הוא אמר לי שלדעתו הכל מיותר. כל הבדיקות, בעיקר. ׳כולם חולים בסוף׳, הוא אמר, ׳ואין לך שום דרך לבדוק את כולם וחבל לבזבז על זה את הזמן. רק בידוד, לכולם, עד שיעבור׳. הוא אמר. ואז הוסיף ׳קבל את זה בתור מסר מהעתיד׳.

אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אין לי מושג. אני לא אפדימיולוג או רופא. אבל אז מגיע הגרף הזה:

תסתכלו על הגרף התחתון

זה מוזר, לא? להתבונן בעתיד ולראות אותו מגיע. ובכל זאת, כמו אותו קפטן על אותה מיכלית נפט, זה נורא קשה להסתכל החוצה ולהגיד – אני צריך להפסיק להאמין בכל מה שאני מאמין, אני צריך להפסיק להתקדם במסלול הזה ולשנות לחלוטין את המסלול שלי – כשהכל בחוץ נראה כל כך שגרתי.

וחוצמזה, אפילו אם הייתי רוצה לשנות את המסלול שלי – מה בדיוק אני, כאינדיבידואל, אמור לעשות? סבבה, אני שוטף ידיים ושומר מרחק. וקניתי נייר טואלט. עוד משהו?

6

ביממות האחרונות – פאק, אולי זה כבר שבוע? אני מרגיש שהזמן מקבל מימדים חדשים – קראתי המון על הקורונה. על מה שקורה פה ועל מה שקורה שם, ומחקרים, וחצי מחקרים, ומה שאתם לא רוצים. זה מדהים כמה חומר איכותי, בלי ציניות, אפשר לקבל דרך טוויטר אם רק יודעים אחרי מי לעקוב.

אבל אחרי שבוע כזה, אני מרגיש רווי לחלוטין. ומה שמפחיד אותי יותר מכל, שאני רווי לחלוטין למרות שזו רק ההתחלה.

ולא רק שאני רווי, אני גם לא יודע איך לעכל את כל זה. מרגיש לחלוטין בעומס יתר נפשי. איש נחמד שלח לי הודעה פרטית בטוויטר ואמר שמהציוצים שלי נדמה שמפלס הלחץ שלי עולה. הוא המליץ לי לא להיות בזה לבד אלא לדבר על זה עם מישהו. הוא צודק לגמרי.

אם אתם מרגישים כמוני, אל תהיו בזה לבד. דברו על זה עם מישהו. מוזמנים לדבר על זה גם איתי.

תגובות

  1. Alona Zohar

    אמנם מס 6 היא תוספת רגשית שלך, אך נראה כאילו גם שלי ושל עוד רבים אחרים.
    פוסט מעניין, תודה נרשמתי להמשך.

  2. רפי כהן

    ממש צודק. שזה יעבור מהר. אני בונה על ההישרדות המובנית של הישראלים, תחושת המצור שתמיד מאופסנת וכמובן החמסינים שמתעכבים מעט בגלל עוד דבר שהמירי רגב של העולם מכחיש – ההתחממות הגלובלית.

  3. Niv Calderon

    אני גם בארצות הברית, ובדיוק לפני כמה ימים דיברתי על זה שעם כל זה שהכל יציב עכשיו, אני רואה בדיוק מה קורה בישראל, ואני מתכונן לבאות. היום החלטתי לא לבוא יותר לסמינרים שאני מגיע אליהם קבוע, והיום יצאתי מאחד הסמינרים שנרשמתי אליהם כי לא הרגשתי בנוח מזה שיש שם יותר מ100 איש ואישה. מעבר לזה, אני גם אפסיק ללכת לחלל העבודה שלי…

  4. Yuval Ben Ze'ev

    כתבת יפה וטוב.
    להסתכל על העתיד בהילוך איטי. אתה רואה את זה מגיע, אתה יודע, ואתה לא מאמין.
    אני עוקב אחרי איטליה מלפני ההתפרצות בגלל נסיעה שבוטלה. כבר שבוע אחרי הגרפים. העתיד מאחורי הדלת.
    בישראל פועלים כמעט טוב, יותר טוב מאשר ברוב העולם.
    נקווה לטוב.
    מזל ותקווה הם לא תכנית פעולה.

  5. Zvia Elgali

    בעיני ממש חשוב לדבר על זה. עכשיו כבר הגיע הרגע שאנשים פחות חוששים לדבר על כמה הם פוחדים מזה, וזה הכי חשוב. לתת לפחד הזה לגיטימציה כדי לנרמל ולהרגיש שבסוף כולנו אותו הדבר וזה ממש בסדר

  6. שני

    מרגישה כמוך אבל לא מסוגלת לקרוא כל כך הרבה, קשה. קשה כי צריך עכשיו המון סבלנות כי יש סיכוי שהעתיד יהיה לא קל עם המון חוסר ודאות. גם אנחנו השנה בארה"ב ועוקבים אחרי כל מה שקורה בארץ, שם נמצאת כל המשפחה…ובארהב כל הגישה בכלל שונה ועדיין לא מורגש כמעט כלום (חוץ מקוסטקו…חחח). מרגיש לי כאילו תוך שבועיים ואנחנו כמו באיטליה. עושים מה שאפשר ומנסים לא להלחץ ולהתקדם לאט לאט עם מה שיקרה. טוב שאתה כותב, זה כמעט כמו לדבר.

  7. דניאל

    תודה על פוסט מעולה. ההתמודדות עם אי ודאות וחרדה היא אחד האתגרים הגדולים שלי ושל הסובבים אותי.

  8. Amir Sagy

    ממה שאני ניזון מהתקשורת, מסתמן שכולנו בסופו של דבר ניחשף לנגיף, ואחוז לא מבוטל מאיתנו גם יחלה בו, רובו המוחלט, לפחות אלה שאינם בקבוצת סיכון, יעברו אותו בלי השלכות לטווח ארוך. אחרי שהצבנו את העובדה הזו על כנה, מה שנשאר זה לדאוג שמערכת הבריאות הציבורית תוכל לעמוד בשטף, כמו שסכר יכול לעמוד בשטף הנהר בתנאי שהשטף לא הופך כבד מנשוא.
    זה אומר שכן, צריך להקפיד על בידוד, וכן, צריך להימנע מהתקהלויות, מלחיצות ידיים, לשטוף ידיים כל הזמן ולהיות במודעות משמעותית ביחס לוירוס הקורונה. אם נקפיד על הכללים האלה, אין סיבה של ממש להיות היסטריים אלא רק alerted (יש לזה מילה בעברית שנותנת את אותה המשמעות?).

  9. אמיר

    תודה שאול, אתה כותב נהדר, גם כאן וגם הפוסט הקודם בנושא. תוכל לשתף את מקורות המידע שהזכרת מהטוויטר?

  10. דני

    יש כל כך הרבה אינפורמציה ודיסאינפורמציה באוויר וברשת וכל כך הרבה דעות סותרות וטוקבקים ופוסטים על הקורונה, שאני לא יודע למי להאמין.
    כלומר, בסוף אני מאמין לגופים המוסמכים והמקצועיים, אבל בה בעת, העובדה שרוב האנשים שיידבקו יעברו אותה בקלות ויחלימו ממנה מבלבלת.
    האם הממשלה עושה בשכל עם כל ההגבלות שלה או שהיא פשוט משתגעת לגמרי עם הפאניקה?
    כל אחד נעשה מומחה מטעם עצמו ומדבר בידענות, חלקם נשמעים משכנעים לרגע (חוץ מיורם לס), תיאוריות קונספירציה עפות באוויר ואתה לא יודע במה באמת להיאחז.

  11. רחל

    סעיף 6 – טוב שאתה כותב על זה, אכן עוברים למימד זמן אחר. ככה נראים חיים שמצטמצמים למחשבות על הישרדות, להתרחק מהסכנה ולאגור אוכל ותרופות וכל מה שמקטין את הסכנה. אה, וגם להתקרב מאד בתוך המשפחה אז יש גם יתרונות. פתאום יוצא האויר מכל הפנטזיות והחשיבות העצמית והקריירה ונשאר רק מה שצריך.

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.