הלב שלי

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

הבכי התחיל עוד לפני שהספקתי לחזור לאוטו. עקבתי אחריהם מבעד לגדר מתרחקים אל עבר הכיתות שלהם. מנהלת בית הספר לקחה אותם אחד אחד אל הכיתות. כל אחד נבלע בכיתתו ואני נשארתי עומד עוד רגע ארוך על יד הגדר. משהו בנשמתי ניסה להשתחל פנימה דרך החורים, לרוץ אל עבר הילדים שלי, לתת להם חיבוק אחרון. ׳נו, כנראה שיש בי רגשות׳, סימסתי לה כשנכנסתי לאוטו, בזמן שהבכי יצא החוצה בלי מעצורים.

2.

חודשיים. חודשיים הילדים שלנו לא הלכו לבית ספר. בפעם האחרונה שהם חזרו מבית הספר זה היה בצד השני של העולם. זה היה אמצע מרץ. הימים היו עדיין קרירים. הם ירדו מהאוטובוס הצהוב עם יתר הילדים ובפיהם בשורה – ׳סגרו את בית הספר לשבועיים!׳

אז, באמצע מרץ, הם לא ידעו אם הם שמחים או עצובים מכך. היה קצת מזה וקצת מזה. המורות ציידו אותם בדפי עבודה לשבועיים. שבועיים. הם היו בטוחים שהם יחזרו אחרי שבועיים.

חודשיים חלפו מאז. חודשיים, חודשים, חלפו, מאז.

די מהר אחרי שבית הספר נסגר הבנו שיש סיכוי שהפעם הבאה שבה הם יראו בית ספר זה יהיה בישראל. לא ידענו אז אם נקצר את השהות שלנו בארה״ב, אבל היה די ברור ששנת הלימודים כבר לא תתחדש. החלטנו להתחיל ללמד אותם עברית בעצמנו.

אלון, בן 10, יודע עברית היטב אבל השנה וחצי בארה״ב העבירו אותו לאנגלית. מבחינתו השפה הנוחה יותר היא אנגלית, גם בקריאה ובעיקר בכתיבה. התחלנו להסיר איתו חלודה מהעברית. עוד משימת כתיבה קטנה ועוד משימת כתיבה קטנה. הרבה תסכול וכעס, הרבה אותיות שמתבלבלות, הרבה מלים שנשכחו, הרבה שגיאות שלא היו שם קודם. הרבה חיזוקים חיוביים ואהבה מההורים שלו. אם יש משהו שלמדנו על ההורות שלנו בשנה וחצי האחרונה, הרי שזה: אהבה. אין שום דבר טוב יותר שאתה יכול לתת לילדים שלך.

אורן, בן 7, מעולם לא למד עברית. את כיתה א׳ הוא התחיל בארה״ב. אנגלית, מבחינתו, היא לגמרי ברירת המחדל. בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא לא מכיר משהו אחר. בשלושת החודשים האחרונים ישבנו איתו יום יום, אמא ואבא שלו, ולימדנו אותו עברית. התחלנו בדפוס, התקדמנו לאט לאט לכתב. קראנו יחד. כתבנו יחד. שאלנו שאלות. צחקנו צחוקים, דפדפנו בספרים. השתטינו שטויות.

מסע הישרדות משותף של שני הורים ושני ילדים, לבד מול העולם, כמו קפסולה.

3.

הבכי שיצא ממני במכונית, הבכי שממשיך לצאת בזמן שאני יושב כאן בעבודה וכותב את זה, מוקדם בבוקר, הבכי הזה הוא לא רק עצב. בכלל, כמעט תמיד בכי אינו רק עצב. בכי הוא מכלול.

׳זר לא יבין זאת׳, כתבה לי חברה כששיתפתי אותה בתחושות שהציפו אותי הבוקר. ׳זר לא יבין את מה שעברתם׳, היא כתבה. איך יבינו אחרים, כשאני עצמי מתקשה להבין.

בכי הוא לא רק עצב. בכי הוא מכלול. בכי הוא צער על הזדמנויות שהוחמצו, בכי הוא הזיכרון הדוהה של הרגעים הנהדרים שהיו לנו שם יחד, בכי הוא ההתרגשות כשאתה רואה את הילדים שלך, שניהם בגופיות ובחצי שיזוף של ראשית הקיץ, הולכים ממך בצעד בטוח אל מקום אחר, בלעדיך. בכי הוא ההבנה ששחררת, שאתה חייב לשחרר. בכי הוא ההבנה שבעוד שנים ספורות הם ילכו ממך שוב, והפעם למקום אחר לגמרי, אל מקום שאתה לא רוצה שילכו אליו.

4.

בארה״ב היינו אנחנו נגד העולם. קפסולה משפחתית משוריינת. היו לנו חברים שם אבל מאחר שמעולם לא כתננו להישאר, לא באמת נקשרנו למקום, לתרבות. ובכל זאת, המון דברים חסרים לנו. בלילות האחרונים אנחנו יושבים בדירת המעבר השכורה שלנו בירושלים ומתגעגעים.

אנחנו מתגעגעים אל הנהר. אל הרכיבה באופניים, עם הילדים או לבדנו. אל הרוח בשיער. אל העצים, אל הצבעים. אנחנו מתגעגעים אל הקור. אנחנו מתגעגעים לפריחה המתפרצת אחרי החורף האורך. אנחנו מתגעגעים אל השקט. אנחנו מתגעגעים לסדר, לנוחות. אנחנו מתגעגעים לזמן המשפחתי שהיה לנו שם. בשלושת החודשים האחרונים היינו כולנו כל הזמן יחד בבית, ובכל זאת, אין דין הזמן הזה כדין הזמן המשפחתי המשותף שהיה לנו קודם.

ויותר מכל, כמו יתר האנושות, אנחנו מתגעגעים לחיים הקודמים שנגדעו.

5.

הצד השני של הגעגוע הוא ההבנה שבישראל אנחנו לא לבד. ההבנה הזו גם היא חלק מהבכי. בכי שנובע מתוך תחושת השייכות שלא היתה לנו שם.

כאן יש לנו קהילה כאן. סליחה – כאן יש לנו קהילות. גם זו תחושה שזר לא יבין. גם אני מתקשה להבין. כל חיי הרגשתי לא שייך, בכל אשר הלכתי ופניתי. והנה, פתאום, המגיפה הזו גרמה לי להבין – יש לי אנשים כאן.

זכינו בחברים שלנו, זכינו בשכנים שלנו, שאנחנו ממשיכים לקרוא להם ׳השכנים׳ למרות שאנחנו מזמן לא גרים בשכנות. שכנות, מסתבר, יכולה להיות לא רק קרבה פיזית.

זכינו להיות חלק מהקהילה של בית הספר שלנו. כשראיתי הבוקר את המנהלת מלווה את שני הבנים שלנו אל הכיתות שלהם, בזה אחר זה, לבי גאה מאושר. יותר מהרבה בחירות אחרות שעשינו בחיינו, בית הספר הזה הוא בחירה נכונה מאין כמותה. חודשיים אחרי שירדו מאוטובוס בית הספר הצהוב ביבשת אחרת, הם נכנסו הבוקר לבית הספר שלהם בישראל. בית ספר שמקבל אותם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה, למרות שעד לפני שניה הם בכלל לא היו רשומים במדינה הזו. המוזיקה הרעידה את האוויר בכניסה לבית הספר הבוקר, קיבלה את הילדים בחיוך ובאהבה, ממש כמו המורות והמורים. לא הייתי יכול לחשוב על בית ספר נכון יותר לחזור אליו מהצד השני של המגיפה.

6.

אני מצטער אם הדברים האלה יצאו לא ברורים. יותר מהכל הרשימה הזו היא עדות. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון לסמן את הרגע הזה בשביל שנוכל להיזכר בו בעתיד. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון להגיד במלים את הרגשות שמציפים אותי הבוקר.

כמה טוב להרגיש לפעמים שאתה עוד יודע להרגיש ושהחיים עוד לא הקשיחו אותך עד תום. שנשארו על עורך כמה נקודות תורפה, כמה חרכים זעירים, דרכם אפשר לגעת בנשמתך.

בהצלחה ילדים אהובים שלי. אבא אוהב אתכם מאוד מאוד.

תגובות

  1. Keren

    עלי מוהר כתב, יוני רכטר הלחין. קצת מתאים פה לפוסט. ד"ש מקליפורניה. הילדים עדיין לא חזרו ללימודים כאן.

    ילד הולך לו ברחוב
    בבוקר בהיר של תשרי
    אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
    גבר הולך אחריו
    משגיח, רואה – לא – נראה
    ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

    איך עוד שנה פה נפתחת
    כמו כל שנה, בסתיו,
    איך בן הולך לו לבד
    ואב בעקבותיו

    גבר רואה בחשאי
    איך בנו נכנס לכיתה
    גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
    וכבר שרים שם בפנים
    שיר של שנה חדשה
    הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –

    שוב הם שרים על הגשם
    שוב הם שרים על סתיו
    ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

    (א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

    גבר באמצע הבוקר
    גבר בלב חייו
    על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
    והוא זוכר שאביו
    פעם הלך אחריו
    הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

    אך הילדים עוד שרים
    שיר על יורה וחצב,
    וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
    גם אם אלך בגיא צלמוות
    הן לא אירא,
    גם אם אפול פתאום
    יאמר לבי שירה

    כל עוד עולה הבוקר
    כל עוד נכתב הלוח
    כל עוד הולך לו בן
    ואב בעקבותיו
    כל עוד שרים הילדים
    על שנה חדשה
    כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה

    כל עוד הים מתעורר
    כל עוד הרוח עולה
    כל עוד על שחור הל

  2. ‫ליאת נבו‬‎

    ברוכים השבים שאולי. במיוחד לקסם. זו הקהילה המדהימה ביותר שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה 6 שנים. חיבוק

  3. Amir Sagy

    מרגש עד דמעות.

    סתם מסקרנות, איזה בי"ס זה?

    אני חוזר על המלצתי לבדוק האם מודיעין יכולה להתאים לכם. זו באמת עיר ששמה את החינוך במקום הראשון בסדר העדיפויות.

  4. מור

    עוד כמה חודשים אלו אנחנו…ומרגישה איתך כל מילה גם מהצד השני של העולם.

  5. Uri Zackhem

    זה לא קל, אבל אל תדאג. תוך כמה חודשים הדברים יסתדרו.

  6. נעמי

    כמה יופי ורגישות בכתיבה שלך. כנות ואמת ..מי אמר שגברים לא בוכים? :)נפלא. ברוך.שובכם

  7. אורן

    שאול, ברוכים השבים.
    כייף לקרוא את הפוסטים שלך. מעניינים וכתובים בצורה נעימה ומהלב.
    עכשיו, כשאמריקה והרילוקיישן מאחוריך, תוכל לכתוב על הדברים שאתה לא מאמין ששם אין אבל כאן יש? קצת פרספקטיבה חיובית על הנקודות שכאן יותר טובות משם.

  8. קרין כהן מורנל

    מאוד מבינה ללבך. כמי שעשתה שלושה רילוקיישנים, יודעת להבחין בין הכאן ושם. למרות שהקורונה ורפה את הקלפים לכולנו. שמחה שעשיתם בחירות נכונות עבורכם ועבור הילדים שלכם.

  9. שמואל

    מאוד מתחבר למה שאתה כותב. אני אמנם רווק אבל חזרתי עכשיו אחרי חצי שנה אינטנסיבית עם עצמי באוסטרליה וזה נתן לי ממש פרופורציה לגבי מה שיש לי כאן בארץ ויש הרבה

  10. עידו עברי

    ריגשת, שאול (אולי כי אני אבא, אולי בלי קשר). תודה!

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.