השִׁיבה

1.
עכשיו חצות וחצי, או אחת וחצי, או השד יודע באיזה קו זמן אני. אני כותב מתוך עייפות גדולה, בגובה של 11 ק"מ. אני כותב פשוט משום שאחרת אשכח את כל הדברים המצחיקים שקרו לי בשעה ומשהו האחרונות.

2.
לא לגמרי ברור לי איך כל זה קרה. אולי זה כפיצוי על העובדה שנאלצתי למרוח את היום בארבע שעות קרירות ומשמימות בתחנת הרכבת של לינדאו ובחמש שעות מייגעות נוספות בשדה התעופה של ציריך. אולי זה משום שמלך מלכי המלכים הבין סוף סוך שאני ראוי ליותר ממה שאני מקבל בדרך כלל. ואולי זה פשוט מפני שמחר אני הולך להידרס בידי משאית זבל חונה. כך או כך, כשהגיע תורי בצ'ק אין של סוויס אייר, התברר כי אין מקום בשבילי במחלקת תיירים. מה עושים? שאלתי את דיילת הקרקע הבלונדינית. היא התבוננה בחליפה שלבשתי (רק משום שלא הצלחתי לקפל אותה כמו שצריך לתוך המזוודה מבלי שתתקמט כהוגן), וכהרף עין קיבלה החלטה מרשימה בקור רוח מרשים לא פחות: אני משדרגת אותך למחלקת עסקים.

3.
עכשיו, לא יודע מה אתכם, אבל התחת הצחור שלי מעולם לא עזב את תחומי מחלקת התיירים. אפילו לא בדרך לשירותים, אפילו לא בטעות. הפעמים היחידות בהן הצלחתי לראות משהו מהמחלקה הרחוקה הזו, שנמצאת מעברי להרי הדמיון, היה תמיד בדרך פנימה, אל בטן המטוס, או בדרך החוצה, אל הישועה. ותמיד זה היה מלווה באנחות יאוש מהולות בקנאה.
ובכן חברים, מה אומר ומה אדבר. בח נשבעתי, לעולם לא אשוב לטוס במחלקת תיירים. לא מחלקת תיירים צריך לקרוא לה, אלא מחלקת הרגילים. כן כן, הרגילים. פשוטי העם הדחוסים זה בצד זה משל היו סרדינטות בדרך לקופסת הפח. הו לא. זהו זה. מרגע שטעמתי את פרי הדעת וראיתי כי טוב וטעים, אני לא חוזר לתופת הצפופה הזו. עכשיו רק צריך למצוא לי ספונסר.

4.
בשביל לתת לכם טעימה קלושה מעולם הסיפוקים המעלף שמציעה מחלקת העסקים, או כמו שאנחנו קוראים לה אצלנו, הביזנס קלאס, נתחיל בהתחלה. ראשית, אנחנו מדברים על שני כסאות בכל שורה. שניים, כל אחד מספיק גדול בשביל תחת וחצי, עם מרווח רגליים של שני מטר. אני לא ממציא, זה כתוב בברושור. איך שהתיישבתי, באה הדיילת ולקחה את הז'אקט שלי, שמה אותו על קולב שהיא שלפה מתחת למושב, והלכה לשים אותו בארון. הו, חשבתי לעצמי, רק חבל שהשארתי שם את הדרכון. כמה דקות לאחר מכן, הגיעה דיילת אחרת, חיננית לא פחות מקודמתה, והציע לי מבחר משקאות – שמפניה, תפוזים או מים. הלכתי על התפוזים. שכני לשורה לקח שמפניה. ומים. ותפוזים. בחיי.
בזמן שחיכינו להמראה, שמחתי לגלות שהכיסא שלי מתכוונן לאלף כיוונים, בשלושה סוגי צלילים שונים, תוך כדי שהוא גולש ברכות מפנקת עד כדי הגעה לזווית האופטימלית ביותר בשביל לשחרר נפיחה, עליה הצוות מוחא לך כפיים באדיבות, או לחילופין בשביל לאפשר לך לשקוע בשנת ישרים בתוך שלוש שניות וארבעים מאיות השניה. ככה זה אצל השווייצרים, הכל מדוד בול. בדיוק שתי עשיריות לפני שנכנסתי לפוזיציית השינה – אנחנו מדברים כאן על שינה ממש, כמו במיטה, עם כרית נורמלית, ושמיכת צמר חמימה – הגיע רב הדיילים והגיש לי ולשכני תפריט. מזל שלא הספקתי להירדם. שתי דקות לאחר מכן, הוא חזר, והחל לעבור בין הנוסעים, אחד אחד, ולהניח מעדנות על ירכיהם מגשים גדולים, ועליהם לפרוס מפות לבנות. כן, לבנות. מכותנה מאה אחוז. לא מיובאת, הום מייד. כותנה. יפה. עכשיו אקריא לכם מן התפריט:

מנה ראשונה – סלט העונה מוגש עם חומץ בלסמי, לחמניה טריה ושלושה סוגי גבינות.
מנה עיקרית – אומצת בקר מוגשת עם תפוחי אדמה צלויים ותערובת של ארטישוק, עלי סלק ועגבניות מיובשות בשמש צלויים קלות
או
פילה דג פנגאסיוס ברוטב קארי עם תרמילי אפונת שלג, עגבניות שרי ואורז יסמין
או
ניוקי סולת על מצע של כרישה מוקצפת עם אמרטי וקונפי משמשים
ולקינוח – מוס יוגורט אפרסקים עם קרם בטעם מיפל
ובל נשכח את התה. והיין האדום. והלבן. הקולה עם הלימון.

אני הלכתי על המנה הצמחונית. כן, הייתי אמור לקחת את הסטייק. אבל הי, גם היה מאוחר נורא, וחוצמזה שאיך שראיתי את הקונפי משמשים, ידעתי שמישהו מנסה להגיד לי פה משהו.
בתום הארוחה, אגב, ספרתי לא פחות מחמש כוסות שונות על מגשו של שכני לשורה. אחת מהן היתה ריקה. מי יודע, אולי הוא אספן.

אחרי שפינו לי את המגש, כבר חשבתי לקום, להוציא את הלפטופ ולכתוב את הרשימה הזו, אבל רב הדיילים הקדים אותי שוב, החמוד, ובא עד אלי להביא לי פרלין שוקולד קפה לסיום. קפה. פרלין.

חי חי חי. תודה לך מר יוסל'ה קמינסקי שבחרת לתפוס את מקומי במחלקת התיירים. אני מקווה שאתה נהנה לך שם, מכווץ. אני מודה לך בשם הגזע הפרובוסלבי כולו. נעמת לנו מאד.

4.5
אגב, אתם מכירים את האנימציה הזו שמציגה את ההתקדמות של המטוס תוך כדי הטיסה? זו שמראה לך גם את הטמפרטורה בחוץ, אם חשבת לצאת להתאוורר לרגע. אז דעו לכם, שבמחלקת עסקים, אפילו האנימציה הזו משודרגת. לא עוד ציורים עלובים של מטוס בדו מימד. אצלנו בביזנס משקיעים בהפקה. אנחנו מדברים כאן על אנימציית מחשב בתלת מימד, על זוויות משתנות, על תצלומי לווין, על סימולציות מהחלל החיצון, על מצלמות שמותקנות בגחון המטוס ומשדרות בזמן אמת. שככה יהיה לי טוב, הכל אמת.

5.
בעוד כמה דקות, רגע לפני שאשכב לישון על המיטה קינג סייז המעופפת שלי, אחשוב לעצמי שאם אקרא לרב הדיילים ואבקש ממנו יפה, ואפילו אם אבקש לא יפה, אפילו אם אגער בו על השירות הגרוע, סיכוי סביר שהוא יסכים לעשות לי נעים באשכים ולשיר לי שירי ערש בוואריים עד שאירדם.

5.5
השמועות מספרות, אגב, שזה מה שעושים במחלקה ראשונה. ומיד אחר כך, כששמורות העיניים ממש מאיימות לכבות את עולמך עליך, גמדים קטנים רצים במעברים, תופסים את מקומם בין הכסא שלך לבין הכסא שלפניך, רוכנים על ברכיהם ומתכופפים, כדי שתוכל להניח על גבם את הרגליים.

6.
לילה טוב.

נ.ב
כי אי אפשר בלי טרוניה – איך זה שמכל הביזנס, דווקא אני נתקעתי ליד זה שחייב להדליק את הפנס האישי שלו ולקרוא מגזין באמצע הלילה בזמן שכל המחלקה שרויה באפלת שינה ברוכה וגם לשמוע שירים מרגיזים של ג'אנט ג'קסון באזניות בווליום 11. הא?

תגובות

  1. עדיין לוטה בערפל

    הקנאה!!!!!!!!!!!!!!!
    אני נמסה מבפנים!!!!!!!!!!!!!
    בכל ה3 וחצי פעמים שטסתי לבד, מעולם לא הצלחתי לזכות במושב הנכסף בעולם הקסום שבקדמת המטוס….
    זה באמת סימן שהחיים שלך דבש, השידרוג הזה לעסקים…
    מה לישון מה? צריך להשתמש בכל המשאבים ולאכול את כל סוגי האוכל והשמפניה המוצעים לך !!! לא לימדו אותך לנצל עד תום כל מתנה????
    אני גם רוצה לנמנם בספות מעופפות עם אורז יסמין…

    הסיבה שאני תמיד אשאר במחלקת תיירים היא העובדה שאני תמיד, אבל תמיד, עושה צ'ק אין ראשונה.

  2. אריאל

    לוטה:
    ומה אנו למדים מזה, יקירתי? אנו צריכים להפסיק להקשיב לך! מעכשיו, רק האסטרטגיה הגבולית שלי: תמיד ברגע האחרון, תמיד לאחר, ותמיד לקחת את זה בקלות!
    שאול, נשמע תענוג, באמת. גם אותי אף פעם לא שידרגו לביזנס. ואני חושב שזו שערורייה. אני מקנא בך, ואני מקנא באבא שלי שתמיד טס ביזנס כי יש לו תירוץ בריאותי (ושלפעמים משדרגים אותו למחלקה ראשונה!!!!), ובאח שלי ששידרגו אותו כמה פעמים, ובכל מנ-מנ-מניאק שלא שונא לטוס כמוני ומשדרגים אותו בכל זאת.
    בלי קשר, אני מקווה שנהנית לא רק מהטיסה, אלא גם מהנסיעה הזו שנשמעת מרתקת.

להגיב זה מגניב