מוץ ותבן

ליאור שיתף ברידר את אחד הדברים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון. אין הרבה אנשים מה שאני הולך להגיד עכשיו ידבר אליהם באופן עמוק, אבל הי, שיהיה:

כשאני כותב לעיתון אני לרוב כותב ארוך. הרבה מלים. הרבה תיאורים. הרבה מילות קישור. הרבה מיליות יחס. ככה אני, נעזר במלים רבות. לא יודע לשורר שירים. מוגבל.

העורכים שונאים אותי בגלל התכונה הזו, ובגלל תכונות נוספות. במקום ידיעה של 150 מלים, אני שולח להם 300 מלים, ותוקע אותם עם כאב ראש גדול. בעיה.

הלינק הבא, מציג בתהליך הפוך את מה שעובר על חלק גדול מהידיעות שאני שולח לעיתון. אם מבין קוראי "תחשוב טעים, יהיה טעים." מסתתר אומן פלאש או מחשבים או השד יודע איך קוראים לטכנולוגיה שבה עושים את הדברים האלה, הוא מוזמן לעשות את אותו הדבר רק בסדר הפוך, ואז זה יתאר במדויק את מה שעובר על הדברים שאני כותב.

בכל אופן, להנאתכם: יצירת המופת של ג'ו דייוויס.

למתקדמים: תמונות של ג'ו דייוויס. הוא מצלם כמו צלם בריטי אחר, מפורסם מאד, שאת תערוכתו ראיתי במוזיאון הריינה סופיה במדריד בשנת 2003. חבל שאני לא זוכר את שמו. זו היתה אחלה תערוכה.

תגובות

  1. שחר

    תודה, בדיוק למשהו כזה התכוונתי כשכתבתי כאן על סיפור-עץ, רק בסקאלה רחבה הרבה יותר. המימוש הנוכחי אמנם יפהפה אבל מאוד מבלבל בעיניים בחלקים.

  2. דרור שניר

    זה קל מאוד לביצוע (כי בסה"כ מדובר בטקסט יחיד, קבוע מראש), ועדיין המקוריות מרשימה. בקיצור, מגניב.

  3. שחר

    אני פסימי לגבי קיצור. מסתובבים ברשת הרבה פטנטים להארכה – קומץ מהם מגיע אליי ישירות לספם – אבל עוד לא נתקלתי בפטנט שמקצר, אין לזה הרבה ביקוש כנראה.

    אשריך…

להגיב זה מגניב