ערן וכפיר חיידקים (חיות כיס, פרק 17#)

החלטתי לנסות לעשות פה משהו חדש. הפוסט הזה הוא תמליל של הפרק העדכני בפודקאסט שלנו "חיות כיס". הפרק הזה מבוסס על ראיון שעשיתי עם ערן אדן וכפיר עובד, מייסדי הסטארט אפ MeMed שהצליחו להלהיב את הצורה. כבר הרבה זמן שלא יצאתי כל כך מלא השראה מפגישה כמו אחרי הפגישה איתם. אני מעלה כאן את התמליל המלא למי שירצה לקרוא יחד עם האזנה לפרק עצמו, או פשוט במקום. אנחנו מנסים להשקיע בפודקאסט שלנו ולהגדיל את התפוצה שלו. אם אתם מכירים חברים שזה עשוי לעניין אותם, אנא שתפו איתם. וכרגיל, אשמח מאוד לקבל פידבק

1. פתיח

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי.
*
לפני שבוע מצאתי את עצמי עומד מול שני מקררים בקומה השלישית של בניין משרדים אפור באזור התעשייה בטירת כרמל.

מה שיש לנו בתוך שני המקררים האלה זה אוצר ששווה הרבה מאוד שנות עבודה, את זה אי אפשר לקנות בכסף את מה שיש בתוך המקררים האלה. מקררים של מינוס 80 מעלות, שמה שנמצא בתוכם הם דגימות קליניות של מטופלים…. הדבר המדהים הוא שיש לך אלפי חולים מסודרים פה, מאחורי כל מספר יש מטופל עם תיק רפואי מאות אלפי דאטה פוינטס עליו, היה לו שיעול או לא היה לו שיעול….

האיש עם המקררים הוא כפיר עובד. הוא בן 40, הוא ד"ר לאימונולוגיה, והוא סמנכ"ל הטכנולוגיות ואחד משני המייסדים של סטארט-אפ בשם מימד. סטארט-אפ שעשוי לשנות את העולם כולו, לא פחות.
אם לשפוט לפי אמצעי האבטחה מסביב, שני המקררים האלה בקצה המעבדה של מימד הם מהנכסים החשובים ביותר שיש לסטארט-אפ הזה.

אתה יכול להבין שהמקררים האלה הם מצולמים, קשורים לאזקעות, כולנו בטלפונים מקבלים התראה אם משהו לא בסדר באמצע הלילה, יש להם גיבוי של חשמל, גיבוי של קרח יבש, יש להם תכנית פינוי, הם אירוע מאוד מאוד חשוב.

לסיפור של מימד הגעתי לגמרי במקרה. יום אחד לפני ארבעה חודשים וחצי, באיזו הפסקת צהריים או משהו, דפדפתי בטלפון ונתקלתי בידיעה קטנה של עומר כביר, כתב הטכנולוגיה של כלכליסט. הידיעה ההיא סיפרה על ניסוי מוצלח של סטארטאפ ישראלי שמעולם לא שמעתי עליו קודם.
משפט אחד בידיעה צד את עיני: הסטארטאפ הזה – מימד – עושה משהו נורא קטן, לכאורה. כל המשימה שלהם ממוקדת, בעצם, בשני הילדים הקטנים שלי. מה שהם מפתחים זו טכנולוגיה שתדע להגיד תוך דקות מעטות אם מה שיש לבן שלי זה וירוס, או חיידק.
זה הכל.
בתור הורה לשני ילדים קטנים הדבר הזה מאוד מאוד דיבר עלי. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי אולי מיליון פעם נוסע למרפאה המקומית רק בשביל שהרופאה תסתכל על הבן שלי ותגיד – האמת, אני לא יודעת בדיוק מה יש לו, זה בטח וירוס, בוא נחכה.
כל הורה לילדים קטנים מכיר את זה. אתה אומר לעצמך, בשביל מה הם למדו 7 שנים רפואה האנשים האלה אם הם לא מצליחים לאבחן עניין כל כך בסיסי?
רק שזו לא אשמת הרופאים. ברוב המוחלט של הזמן, מה שוירוסים עושים לגוף ומה שחיידקים עושים לגוף נראה כלפי חוץ פחות או יותר אותו הדבר.
אבל עוברים איזה יום-יומיים והילדים ממשיכים לצרוח והחום לא יורד וההורים לוחצים, הרופאים עשויים להישבר ולהגיד – שמע, זה בטח כלום, אבל בוא ניתן לו אנטיביוטיקה.
ואז אתה נותן.
והמחלה עוברת. ואין לך שום דרך לדעת מה באמת היה לילד שלך, וגם לרופאה אין, אבל על הדרך שלושתכם – גם אתה, גם הילד וגם הרופאה – תרמתם במו ידיכם להיווצרותה של קטסטרופה גלובלית, בלי ציניות.
וזו, בעצם, הבעיה העצומה שמימד מנסה למצוא לה פתרון: שימוש היתר באנטיביוטיקה שמביא להתפתחות מהירה של חיידקים עמידים שיהרגו את כולנו.

ב-30 שנה האחרונות היתה מהפכה. פיצחנו את הגנום, בנינו כלים מולקולריים, בנינו טכנולוגיות מדהימות לריצוף וזיהוי של מולקולות. שימוש יתר באנטיביוטיקה – לא רק שהוא לא ירד, הוא עלה. הוא עלה בצורה קיצונית. השיעור של זנים עמידים שאנחנו נתקלים בהם עולה מדי שנה באופן סיסטמטי ב-40 שנה האחרונות. כמות האנטיביוטיקות שנכנסות מנגד הולכת וקטנה. וכל אחד שעושה את האקסטרהפולציות בראש, ויש כמה אקסטרהפולציות מאוד מעניינות שעשו אנשים מאוד מעניינים ורציניים… מדברים על לא פחות מקטסטרופה עד שנת 2050 שזה בגדול …זה העולם שאנחנו משאירים לילדים שלנו. עולם בלי אנטיביוטיקה. עולם שאי אפשר לטפל בהם. עולם עם סדר גודל יותר תמותה מחיידקים עמידים מאשר מסרטן.

עובד לא מגזים.
לפי מחקר עדכני שנעשה בבריטניה, עד שנת 2050 שימוש היתר באנטיביוטיקה יגרום למוות של 10 מיליון אנשים בשנה ויביא לנזק כלכלי עולמי שיצטבר ל-100 טריליון דולר, שזה מספר כמעט דמיוני עם יותר מדי אפסים.
וזה כבר נראה לי כמו סיפור מספיק טוב, אז נסעתי לטירת כרמל.

2.

כשהקמנו את מימד דמיינו מכשיר קטנצ'יק שבכמות דם מאוד קטנה, אפילו טיפת דם, בכמה דקות, במחיר שווה לכל נפש, יאפשר לרופא לבוא ולקבל את ההחלטה האם מדובר בחיידק או וירוס, לטפל או לא לטפל. זה הכל.

זה ערן אדן, גם הוא בן 40, ד"ר לביולוגיה ומדעי המחשב, והוא המייסד השני של מימד ומנכ"ל החברה. הדבר הפשוט הזה – לפתח מכשיר קטן שיודע להגיד תוך כמה דקות על בסיס טיפת דם אחת אם מה שיש לילד שלי זה וירוס או חיידק – זה הגביע הקדוש שאדן ועובד יצאו לחפש.
הם התחילו לעבוד על זה ב-2008, אבל רק בסוף השנה הנוכחית הם צפויים לחשוף את הטכנולוגיה שהם פיתחו.
למה זה כל כך מסובך? למה זה לקח להם כמעט עשור? הרי כבר היום אפשר לעשות בדיקת דם ותוך 24 שעות לדעת מה יש לך, או לעשות משטח גרון ולקבל תשובה תוך 15 דקות, מה הסיפור הגדול?
אז זהו, שמסתבר שהבדיקות האלה לא מספיק טובות. נניח שיש לכם ילד בן שלוש, והוא חולה. יש לו חום והוא צורח, רק הוא בן שלוש אז הוא לא יודע להסביר מה מפריע לו.
אתם לוקחים אותו לרופאה. היא מציצה בגרון שלו ורואה שהוא אדום. היא יכולה לעשות לו משטח גרון, למשל, ולקבל תוצאות תוך זמן קצר יחסית – בין 15 דקות ל-24 שעות, תלוי בעומק הבדיקה – ולראות אם יש לו חיידק מסוג סטרפטוקוק איי או לא אבל…

אתה יכול למצוא שם כל מיני חיידקים אבל את הרופא מעניין רק סוג אחד של חיידק שנקרא סטרפ איי שטטיסטית או לך או לי או לערן יש אותו בגרון למרות שלאף אחד מאיתנו יש דלקת גרון.

זאת אומרת, יכול להיות שסטרפטוקוק מסוג איי תקף את הילד שלכם וזה מה שעושה אותו חולה, ואז צריך לתת לו אנטיביוטיקה, אבל יכול להיות… שלא. יכול להיות שהסטרפ הזה נמצא בגוף שלו אבל לא עושה שם כלום. שמשהו אחר גורם לזה שהילד חולה – אבל אנחנו לא יודעים מה. ואם תתנו לו סתם אנטיביוטיקה, אתם רק מחמירים את המצב הגלובלי של חיידקים עמידים.
*
חוץ מזה, הרופאה יכולה לעשות לילד שלכם ספירת דם – כלומר לקחת לו כמה טיפות דם מהאצבע – אבל…

ואין שום ספק שיש אינפורמציה בספירות דם הבעיה היא שהיא מאוד לא מדויקת. … ספירת דם תיתן לך סדר גודל של 60-65% אולי טיפה יותר אחוזי רגישות וסגוליות. זה אומר שהרופא יפספס שליש מהחולים שיש להם מחלה חיידקית, ולשליש מהחולים שיש להם מחלה ויראלית הוא יחשוב שאולי יש להם חיידק. זה מספרים שהם בלתי מתקבלים על הדעת.

בקיצור, השנה היא אמנם 2017 אבל יש כמה בעיות עם המציאות הנוכחית. קודם כל, הפתרונות הקיימים לזיהוי מחלות זיהומיות אינם מהירים מספיק. 24 שעות זה יותר מדי זמן אם רוצים לתת לילד טיפול באופן מיידי בשביל להקל עליו ולפתור את הבעיה שלו. מלבד זה, הבדיקות הקיימות לא תמיד מתאימות, כי לא תמיד אפשר לקחת משטח מהאיזור הכואב. משטח גרון זה דבר אחד, משטח ריאות או סינוסים זה כבר יותר מסובך, אי אפשר להגיע לזה. אם אשכרה היינו יודעים מה תוקף אותם, היינו יכולים למנוע מהילדים שלנו לעבור בדיקות מיותרות כמו צילומי חזה, בדיקות דם ודברים כואבים יותר.
ומלבד זה, התשובות שמתקבלות מהמשטח לא תמיד טובות מספיק, או שמכילות מידע שהרופא לא יכול לדעת אם הוא מה שגורם למחלה או לא כי אלה פשוט חיידקים שאנחנו חיים איתם בשלום בתוך הגוף.
בקיצור, בעיה.
איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שאנחנו ב-2017 שהרפואה כל כך מתקדמת אבל בדיקות על משהו כל כך בסיסי אינן מספיק טובות?
אולי זה קשור לעובדה שמרבית הכסף במערכת הבריאות העולמית מוקדש לטיפול במחלות – ובעיקר בסרטן – ורק שבריר קטן ממנו מוקדש לחלק של אבחון המחלה. בערך 2%. וכך יוצא שאנחנו תקועים עם בדיקות שיוצאות מתוך פרדיגמה אחת בלבד – לנסות לקחת דגימה מהגוף שלכם, לבחון אותה, ולנסות לזהות מה בדיוק יש לכם.

3.

לכן אדן ועובד ניסו לשנות כיוון. הם אמרו לעצמם, במקום לנסות לזהות בדיוק את החיידק שתוקף אתכם, בואו ננסה להבין משהו אחר, ראשוני יותר – האם מה שתוקף אתכם הוא חיידק או בכלל וירוס שלא מצריך טיפול אנטיביוטי.
בשביל לעשות את זה, צריך למצוא משהו שיודע להבחין באופן טבעי בין חיידק לבין וירוס. ואז הם הבינו: יש משהו כזה. יש משהו שלא מעניין אותו באיזה סוג ספציפי של חיידק מדובר. יש משהו שמתעלם מחיידקים שהגוף חי איתם בשלום ותוקף בחזרה רק את מה שתוקף אותו.
המשהו הזה הוא המערכת החיסונית שלנו.
ואגב, אם שאלתם את עצמכם לרגע מה ההבדל בין וירוס לחיידק:

חיידק זה אורגניזם שהוא חי בפני עצמו, הוא יודע לקיים את כל הפעילויות שלוו להתחלק. וירוס זה … אוסף של מולקולות שהתחברו בשביל לשכפל את עצמן, והן לא יודעות לעשות את זה לבד. הן צריכות תא אחר, בשביל לשכפל את עצמן. ולכן כל מחזור החיים של וירוס תלוי בכניסה לתא אחר, הדבקה שלו, שכפול ויציאה החוצה בכמות מאוד גדולה של עותקים.

*
בקיצור, ההבנה שאפשר לשנות כיוון, כלומר לנסות להקשיב למערכת החיסונית שלנו ושהיא תגלה לנו מה התשובה – האם זה וירוס או חיידק – במקום לנסות לזהות את החיידק עצמו, זה היה רגע האאוריקה שלהם.
רק שמסתבר שלהקשיב היטב למערכת החיסונית שלנו זו משימה יותר קשה ממה שאפשר לחשוב.
*
כשמשהו תוקף את הגוף שלכם, חיידק או וירוס, המערכת החיסונית מגיבה. רק שאנחנו לא מבינים עד הסוף את השפה שהמערכת החיסונית מדברת בה. אנחנו יודעים שחלק מהשפה הזו הוא חלבונים שהגוף מפריש למחזור הדם.
עכשיו נסו לדמיין את עצמכם נכנסים לאולם גדול מפוצץ באנשים שמסתובבים בו. חלק צועקים, חלק מדברים בלחש, חלק מדברים בשפה שאתם בכלל לא מבינים. והמטרה שלכם היא להעלים את כל רעשי הרקע ולמצוא רק את האנשים שנותנים לכם את האינפורמציה הנכונה, שמספרים לכם את הסיפור הנכון: מי תוקף את הגוף.
זה מה שהם ניסו לעשות – לאתר את החלבונים שמספרים את הסיפור הזה.
רק מה? יש ממש ממש הרבה סוגי חלבונים, ובשלב ההוא לא היה ברור להם אם קיימים בכלל חלבונים שמעידים בצורה מהירה וסיסטמטית אם מה שתוקף את הגוף זה חיידק או וירוס. זו היתה רק התיאוריה שלהם באותו שלב.
על איזה חלבונים צריך להסתכל קודם בשביל לבדוק אם התיאוריה נכונה? אפשר פשוט להתחיל לעבור אחד אחד, רק שלאדן ועובד לא היה את הכסף בשביל לעשות כל כך הרבה בדיקות. למעשה, לא היה להם כסף בכלל.
אז מה הם עשו?
גוגל.
בחיי, אני לא ממציא.

אמרנו בוא נהפוך את התהליך, בוא נתחיל מגוגל.

הם קראו שורה ארוכה של מחקרים באימונולוגיה. ולאט לאט, אחרי הרבה מאוד הצלבות, הצליחו לצמצם את עצמם לרשימה של 20 חלבונים מועמדים שהם רצו לבדוק אותם כי נראה להם שהם המועמדים היותר טובים להעיד אם מה שתוקף את הגוף הם חיידקים או וירוסים.
עכשיו רק נשאר לפתור שאלה פרקטית: מאיפה אפשר להביא מספיק חולים בשביל לבדוק את הדם שלהם? הם פנו לפרופ' ישראל פוטסמן, מומחה למחלות זיהומיות מבית החולים בני ציון בחיפה, שהיה גם אחד המורים של עובד בלימודי הרפואה שלו בטכניון. פוטסמן אפשר להם לערוך ניסוי מדעי מצומצם בבית החולים שלו.

ויצאנו לדרך עם מחקר קליני קטן של 50 חולים, אספנו את המטופלים האלה, החתמנו אותם על הסכמה מדעת, לקחנו להם את הדם, דגימות מהאף, הלכנו למעבדה בלילה, עשינו עליהם מדידות ואת כל האנליזות של הדאטה …. המטרה היתה פשוטה: לבוא ולהראות שיש סימנים של נפט במקום הזה. בשעה שמונה וחצי תשע בבוקר, כשמתחיל הבלגאן במיון מבוגרים וילדים היינו מתייצבים שם, בודקים אם הם מתאימים לקריטריונים של המחקר שלנו, ובגדול הולכים לעשות את העבודה הקשה בעיקר עם ההורים של הילדים לגרום להם להשתתף במחקרים, לוקחים את הדגימות ומשם ממשיכים למעבדה ללילה של מדידות.

האם זה עבד? לפי עובד – כן. הם מצאו סימני נפט:
ובסופו של דבר תוך מספר מצומצם מאוד של חודשים הצלחנו לייצר דאטה על 50 חולים. זה היה ההבדל בין מימד לפני הדאטה הזה לבין מימד אחרי הדאטה הזה. מימד אחרי הדאטה הזה יכולה להפסיק לספר סיפורים על חזון ופילוסופיות אלא להראות דאטה על 50 חולים אמיתיים בעולם הזה, מבוגרים ילדים, שמגיעים לבית החולים עם מחלה זיהמוית חריפה או וירוס ועם מולקולות שאנחנו מסוגלים להראות שהן מפרידות בין שתי קבוצות האלה בצורה יפה. זה היה היתד הראשון בקרקע.
כלומר, הפעם הראשונה שהם יכלו להגיד במידה מסוימת של ביטחון: זו לא רק תיאוריה. יש בחוץ חלבונים שיודעים להעיד בצורה טובה אם מה שתוקף אותנו הם וירוסים או חיידקים.

4.

אבל סימני נפט זה לא מספיק, בפרט בנקודת הזמן שהם היו בה. כשאדן ועובד התחילו להקים את מימד, בהתחלה מהמטבח של סבתא עדה, הסבתא של כפיר, זה היה בסוף 2008. ואיך נאמר, סוף 2008 לא היתה הזמן הכי טוב בהיסטוריה של היקום להקים סטארט-אפים.

זה היה מדהים, כלום זמן אחרי שהתחלנו לנסות לגייס כסף קיבלנו term shit, (כלומר הסכם הבנות ראשוני שמאותת על כוונה של גוף עם כסף להשקיע בסטארט-אפ – ש"א)
שבוע אחר כך הליהמן בראדרס קרסו, יחד איתם קרס גם הטרם שיט ומשם יצאנו לשנה וחצי של מדבר, של חיפושים אינסופיים אחרי מימון.

גם ב-2010, כשכבר יש להם ביד סימני הנפט, כלומר זיהוי ראשוני מאוד של חלבונים שעשויים להגיד מתי מה שתוקף אותנו זה וירוס ומתי חיידק, זה עדיין לא מספיק בשביל שאדן ועובד יצליחו לגייס כסף להמשיך את הניסויים שלהם, ולהרחיב אותם. יש תקופות שזה פשוט יותר לקבל כסף. 2010 לא היתה תקופה כזו, לא בתחום שלהם, בכל אופן.

הרגע המכונן היה… קיבלנו הצעה מקרן הון סיכון מאוד רצינית שאחרי תהליך התעמקות מאוד רציני משכה את ההצעה ואמרו חבר'ה, מה שאתם מנסים לעשות פה, האנושות לא תראה ב-100 שנים הקרובות. השתמשנו בדבר הזה, באמירה הזו, כחלק מהאתוס של החברה, תסתכל פה מאחוריך יש פה 6 תמונות שאח של כפיר הכין לנו עם ציטטות לאורך ההיסטוריה של דברים שאנשים אמרו שלא ניתן לעשות.

אני מסתובב אחורנית. על הקיר תלויות תמונות בשחור לבן של מטוסים, מכוניות, כאלה מין דברים, ומתחת לכל אחת ציטוט באנגלית. אדן מקריא לי את הציטוט מתחת לתמונה של המטוס:

יש פה ציטוט של מי שהיה שהיה הנשיא של האגודה הבריטית למדע שאמר מכונות מעופפות כבדות מהאוויר הן בלתי אפשרויות לפי חוקי הפיזיקה. אז לקחינו את זה, השתמשנו בזה בתור חלק מהאתוס של החברה.

*
בסופו של דבר, אחרי מסע חיזורים נרחב, מישהו חיבר אותם לעו"ד חנינא ברנדס, מעורכי הדין הוותיקים בישראל, שותף באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים ומי שהשקיע בחברות כמו צ'ק פוינט ואיזיצ'יפ שהפכו לימים לחברות ענק. ברנדס התלהב מהחזון של שני הצעירים שמולו, שהיו רגע וחצי אחרי סיום הדוקטורט שלהם, ונתן להם צ'ק של 350 אלף דולר, ובכך הפך להיות המשקיע החיצוני הראשון במימד.

נכנסו אליו לחדר בתחילת הדרך כשלא היה לנו שום דבר להראות חוץ מברק בעיניים והוא אמר שמעתי הרבה סיפורים, קשה מאוד להרשים אותי, הרשמתם אותי, אני מתכוון להיות מעורב בזה באופן אישי, don't fuck up my statistics.

הכסף של ברנדס אפשר לאדן ועובד להתחיל לרוץ ברצינות. לעשות עוד ניסויים ולאתר ולזהות טוב יותר חלבונים שנותנים תשובה טובה לשאלה – האם מה שתוקף אותנו זה וירוס, או חיידק.

ועם ה-350 אלף דולר הגיוס הראשון, עם זה פתחנו מבערים, רצנו מאוד מאוד מהר. כל דולר… לא התקמצנו אבל אפילו ברמה כזו שכשקנינו מחשבים שאלנו כמה זיכרון אפשר להכניס למחשב בשביל להכניס מספיק כסף לחומרים בשביל למדוד את החלבונים.

*
מפה הדרך כבר היתה קלה יותר. 50 חולים הפכו ל-100 ומשהו חולים. הדאטה של אדן ועובד הפך להיות טוב יותר, וככל שהוא הפך להיות טוב יותר, היכולת שלהם לגייס עוד כסף ממשקיעים נוספים, הפכה למוחשית יותר.
בשש וחצי השנים שחלפו מאז הם גייסו בסביבות 30 מיליון דולר בארבע פעימות שונות מקרנות הון סיכון כמו זו של יוצאי פייסבוק – social plus capital או horizon ventures של האיש העשיר באסיה לי קה שינג.
*
הכסף הזה אפשר להתחיל להתחיל לרוץ. להרחיב את המחקר ל-1,000 חולים ולסרוק עוד ועוד חלבונים בחיפוש אחרי חלבוני הקסם.

בסוף התהליך הזה, רוב החלבונים אפילו שעשינו תהליך סלקציה בשביל להגיע לרשימה ראשונית, רובם היו דרעק.

אבל הם המשיכו לחפש, עד שהם מצאו את חלבון הקסם הראשון שלהם.
קראו לו טופי.

קוראים לו, השם הפורמלי שלו הוא trail. בתחילת הדרך כשמצאנו את החלבונים פחדנו שיגנבו אותם אז נתנו להם שמות של גלידות. זה היה רעיון של כפיר. טופי, צ'רי, פקאן. מוקה…

אדן ועובד זיהו שטופי, כלומר טרייל, מתנהג בצורה שונה מאוד אם מה שתוקף את הגוף הוא וירוס או חיידק. כשמה שתוקף את הגוף הוא וירוס, הגוף מפריש הרבה מאוד מהחלבון הזה למחזור הדם. כשמה שתוקף את הגוף הוא חיידק, הגוף מקטין את כמות החלבון הזה בדם. למה? הם לא יודעים למה, אבל גם בלי לדעת טרייל היה החלבון הראשון שנתן להם את היכולת להבחין בין וירוסים לחיידקים.
האמת שאני סתם ציורי. מימד לא חיפשה חלבון קסם אחד – לפי אדן אין דבר כזה חלבון קסם – אלא כמה חלבונים שעובדים יחד. כלומר שילוב של חלבונים שאחרי פיתוח אלגוריתמים מתוחכמים והרבה מאוד ניסויים אפשר להגיד בהסתברות גבוהה מאוד, של 90%, שהימצאותם יחד ברמות מסוימות מעידה על קיומו של וירוס, או לחילופין חיידק.

אם תכניס את טרייל, שזה החלבון שמצאנו, הוא יעשה טעויות במקומות אחרים אבל הוא יתפוס את האדנו וירוס. כל אחד מהחלבונים שהכנסנו אף אחד מהם לא היה קסום. לנו אין את זה ואנחנו לא מאמינים שזה קיים. אבל החיבור האלגוריתמי של כמה כאלה יחד, שכל אחד מפצה על האחר, זה נותן תגובה שהיא מספיק רובוסטית.

5.

השלב הבא היה לייצר מוצר. קופסה שיודעת לבדוק במהירות אם בבדיקת דם מסוימת יש את שלושת החלבונים האלה בריכוזים המסוימים שיודעים להגיד אם מה שתוקף את מערכת החיסון הוא וירוס או חיידק.
אבל זה לא הסוף. כי דור א של המוצר הזה, שפועל כבר בכמה בתי חולים בישראל ובעולם וכבר בדק יותר מ-10,000 חולים, הוא לא מספיק טוב.
הוא לא מספיק טוב כי הוא יודע לתת תשובות רק בתוך שעתיים ולא בתוך כמה דקות, ואתם צריכים שיהיו לכם מעבדה מרכזית וטכנאי מיומן שיודע להתעסק עם החומרים והפרוצדורות האלה ולהבין מה יוצא לו. זה מוצר שיכול לשמש בתי חולים גדולים, אבל לא מרפאות קטנות או מרכזים רפואיים מרוחקים.
זה פשוט לא מוצר מספיק טוב.

ולכן המוצר דור ראשון הוא לא מוצר שיידע להגיע לכל אותם מקומות. הוא יפתור את הבעיה בבתי חולים בעולם המערבי אבל לא הרבה מעבר לכך. ולכן בעצם מיום אפס ידענו שהמטרה שלנו היא לבוא ולהגיע לטכנולוגיית מדידה שתעשה את זה בצורה שאמרנו – קוסט אפקטיב, בדיקת דם פשוטה, כמה דקות תשובה.
ולמעשה זו הטכנולוגיה שאנחנו כרגע בונים. מוצר שהוא פוינט אוף קייר דיווייס, קטן מימדים, כזה שהוא אתה יכול לשים לא רק במעבדה של בוסטון אלא גם בכל מרפאה של כל רופא בנווה שאנן ובטח כל מקום מרוחק בדרום אמריקה או אפריקה. שבעצם תטעין את הדגימה של המטופל על קסטה חד פעמית, תדחף את הקסטה למכונה. תלחץ על מסך המגע, התחל, ובגדול תוך 10-15 דקות תקבל את התשובה.

זה המכשיר שהם עובדים על הפיתוח שלו בימים אלה, יחד עם קבלני משנה ברחבי העולם, והם מתכננים להשלים את הפיתוח שלו בסוף השנה הנוכחית, ולהתחיל למכור אותו בתחילת השנה הבאה, במחיר של כמה אלפי דולרים למכשיר, פלוס העלות של הציוד המתכלה.
זה לא תהליך פשוט. זה אתגר כימי, וגם הנדסי, למזער קופסה גדולה ומסובכת לקופסה קטנה ומסובכת יותר. לכן היום מימד מעסיקה כבר 31 עובדים בישראל, ועוד כמות דומה של אנשים ברחבי העולם כקבלני משנה. אלה לא רק כימאים וביולוגים אלא גם מתמטיקאים מהנדסי תוכנה וחומרה וחשמל ועוד בעלי מקצוע אחרים. אם היא תצליח, למימד יש פוטנציאל להפוך לחברה גלובלית בשווי אדיר. לפחות לדעתי.
*
כמה שעות אחרי שהגעתי לטירת כרמל מימד הוציאה הודעה לפיה היא זכתה בחוזה של יותר מ-9 מיליון דולר מול הצבא האמריקאי לפיתוח טכנולוגיה שתדע להבחין בין וירוסים וחיידקים. הסכום הזה מצטרף לכ-10 מיליון דולר נוספים שהחברה זכתה בהם במסגרת פרסים ומענקים בשנים האחרונות.
למה האמריקאים כל כך מתעניינים בזה? עובד הסביר לי שמאחר שלחיידקים עמידים אין דרכון והם מדלגים בקלילות מעל גבולות, ומאחר שארה"ב היא מדינה שעוברים דרכה הרבה מאוד אנשים, יש לאמריקאים אינטרס להקטין ככל האפשר את מספר החיידקים העמידים. ייתכן שההסבר הוא במקום אחר: שהצבא רוצה לחסוך כסף על טיפולים מיותרים או להיות מסוגל לתת אבחון רפואי מהיר וטוב יותר לחיילים שלו שפרוסים בכל העולם. כך או אחרת, זה על הרדאר שלהם.
*
אדן ועובד מקווים שהחוזה עם האמריקאים יאותת לכל החברות הגדולות בעולם ולגופי הבריאות הגדולים בעולם שהסטארט-אפ הישראלי מטירת הכרמל הוא משהו רציני ויפתח את הדלת לעסקאות בהיקף גדול בהרבה, כמו גם הפרסום בסוף השנה שעברה על הניסוי המוצלח שלהם בירחון הרפואי הנחשב בעולם – the lancet.
אבל הם מודים שאפילו אם זה יקרה, אם הם יצליחו לפתח את המוצר הסופי שלהם והוא אשכרה יישב בכל מרפאה קטנה בעולם, הם לא יפתרו לחלוטין את בעיית שימוש היתר באנטיביוטיקה. ועדיין, הם מקווים לצמצם אותה במידה ניכרת, משום שאז האבולוציה תיכנס לפעולה.

אם אתה מוריד את כמות השימוש של אנטיביוטיקה בשלב מסוים אתה יכול לא רק לעצור את ההיווצרות של זנים עמידים אלא גם לעשות לה רוורס. כי להיות חיידק עמיד זה דבר מאוד יקר ולא אפקטיבי. להיות חיידק עמיד, הוא יש לו כל מיני משאבות שמוציאות החוצה כל מיני דברים למשל אנטיביוטיקה, וכתוצאה מזה הוא מוציא גם מזון החוצה. ולכן אם תיקח חיידק עמיד ליד חיידק לא עמיד בסביבה שהיא נטולת אנטיביוטיקה, החיידק הלא עמיד הוא ינצח, הוא ישגשג. …כל מה שצריך לעשות הוא להפחית את כמות האנטיביוטיקה מתחת לרף מסוים ואז אתה מסוגל לא רק לעצור אלא גם להחזיר את הדברים אחורה.

***מוסיקת סיום***

סיום

אם גם הסטארט-אפ שלכם עומד לשנות את העולם ואתם רוצים לספר לנו את הסיפור שלו, חפשו את עמוד פייסבוק של כאן באמת או חפשו שאול אמסטרדמסקי בטוויטר או בפייסבוק. כל הפרקים של חיות כיס נמצאים בעמוד הפודקאסטים של כאן, ואתם יכולים להירשם אליהם דרך האפליקציה החביבה שלכם.
ואם אתם כבר בקטע של פודקאסטים, אני ממליץ לכם לנסות את הפודקאסט החדש של דורון פישלר שנקרא המובן מאליו. הפרק הראשון זמין באתר של כאן והוא על… ובכן, על בננות.
תודה רבה לאופיר גל רפפורט שהיה טכנאי ההקלטה של הפרק הזה, תודה רבה לרום אטיק שהפיק, לאיל שינדלר שהביא לשידור. תודה מיוחדת לד"ר קרן לנדסמן מעמותת מדעת על הייעוץ המדעי.
אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.


למי שרוצה עוד, הנה הרצאה של ערן אדן בכנס DLD בקיץ שעבר:

יומן סוכר – פרק אחרון

לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע הארוך שלי לגמילה מסוכר. שנה לאחר מכן, הנה כמה תובנות רנדומליות מהשנה הזו.

1.
קוקה קולה היא אימפריית הרשע.
לאו דווקא קוקה קולה ישראל – לא שיש לי משהו טוב להגיד עליהם – אבל קוקה קולה העולמית. קוקה קולה כמוסד. הנה סיפור אחד לדוגמא שקראתי לאחרונה ב-(BMJ (British Medical Journal: מסתבר שקוקה קולה מימנה בחשאי כנס אקדמי של אוניברסיטת קולורדו בשביל להשפיע על הסיקור העיתונאי של מגפת השמנת היתר והסוכר. המטרה היתה אותה מטרה של תעשיית הטבק לפני כמה עשורים: לטעת ספק סביר אצל העיתונאים לגבי הקשר בין שתייה משקאות ממותקים (קוקה קולה ביניהם) לבין השמנת יתר וסוכרת. איך עושים את זה? על ידי מימון כנס אקדמי והצגת תיאוריה אלטרנטיבית, חרף כל העדויות המדעיות. במקרה הזה התיאוריה האלטרנטיבית היא שהשמנת יתר היא עניין של איזון קלורי. אם תעשו מספיק כושר, הכל יהיה בסדר.
לטובת המטרה זו, לטובת החדרת הספק, קוקה קולה השקיעה מיליון דולר בהקמת משהו שנקרא Global Energy Balance Network, שהמנהל שלה ישב באוניברסיטת קולורדו. היא עשתה את זה בחשאי, ואחרי שזה נחשף על ידי עבודה עיתונאית של הניו יורק טיימס, המרכז הזה נסגר בסוף 2015. מה שהכתבה הנוכחית חושפת הוא את פרטי הקשר המסחרי בין קוקה קולה לבין האוניברסיטה והחוקרים. למשל, העברה של 37 אלף דולר מקוקה קולה לאוניברסיטה ב-2014 למימון כנס בנושא, שגרם לפחות לחלק מהעיתונאים לפרסם כתבות כאילו הסיבה למגפת השמנת היתר היא היעדר פעילות גופנית מספיקה. (תודה לערן שהפנה את תשומת לבי לסיפור הזה).
זו ממש דוגמא קטנה. קוקה קולה מימנה לאורך השנים האחרונות הרבה מאוד חוקרים שמנסים ליצור את הספק הזה, חרף העדויות המדעיות החד משמעיות על הקשר שבין צריכת יתר של משקאות ממותקים וסוכר לבין מגפת השמנת היתר, הסוכרת ויתר התופעות שמרכיבות יחד את המחלה הנקראת הסנדרום המטבולי.
לפי כל מיני סקרים, הלוגו של קוקה קולה הוא הסימן המסחרי המזוהה ביותר בעולם. יש דרך קלה לבדוק את זה, וזה בדיוק מה שעשיתי בחודשים האחרונים: תשאלו אנשים אקראיים מה לדעתם הסמל המסחרי המזוהה ביותר בעולם. 9 מתוך 10 יגידו קוקה קולה. כשאתה הופך להיות חלק כזה אינטרגלי מהחיים של האנושות כולה, כנראה שתעשה הרבה מאוד דברים בשביל לשמור על הסטטוס הזה.

2.
גם חברות המזון האחרות אינן צדיקות. אחדות – שטראוס, להתרשמותי – מנסות באמת להשתנות. אבל עדיין, כשהרגולטור עושה צעדים בכיוון, הן עושות הכל בשביל לעצור אותו, לעכב אותו, לבלום אותו, למסמס את הצעדים שלו. את מלחמת הבלימה הזו ניהלה בישראל בהתחלה קוקה קולה, עד שהיא הצליחה לגרום לשר הבריאות יעקב ליצמן להוריד מעל סדר היום את הכוונה להטיל מס על סוכר מוסף במשקאות (חברת הלובינג של קוקה קולה ישראל הוא המשרד של תומר עמיר ועליזה גורן). ברגע שזה קרה, קוקה קולה השתתקו ונתנו לחברות אחרות להילחם את המלחמה הזו.
מי שעברה להיות בחזית היא אסם. למה? אפשר לחשוב על כמה סיבות: היא שולטת בענף הקטשופ (25% סוכר), ובחטיפים (במבה, למשל, היא חטיף שכמות הנתרן שבו היא בערך רבע עד שליש מכמות הנתרן היומית המומלצת לילדים. וחוצמזה, זה חטיף ש-34% ממנו הם שומן. הייתם נותנים לילדים שלכם לצרוך גבינה 34% שומן כל הזמן?). ואלה סתם שתי דוגמאות, יש עוד.
כשהכוונות של משרד הבריאות לסמן את מוצרי המזון ולהחמיר את הרגולציה נכנסו ליישורת האחרונה אסם נעמדה על הרגליים האחוריו. יו"ר החברה דן פרופר השיל מעצמו את תדמית התעשיין הישראלי מלח הארץ (סליחה על משחק המלים) ועבר לתקוף חזיתית. אסם פעלה באגרסיביות גם מאחורי הקלעים (משרד הלובינג של החברה הוא פוליסי של בוריס קרסני, אותו משרד שגם תאגיד השידור שכר את שירותיו) ובסופו של דבר המלצות ועדת המזון של משרד הבריאות רוככו, ובעיקר היישום שלהן נדחה. וזה עוד כלום, אני מניח שהחברות יילחמו את הקרב האחרון שלהן בכנסת, כשהמשרד יביא בקרוב את ההמלצות בצורה של תקנות לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
*
חברות המזון צריכות להבין שהעולם השתנה. אם הן מוכרות לנו מזון מזיק, הן צריכות להבין שהן מכורות לזה לא פחות מאיתנו. כי ברגע שאנחנו נרים את הראש ונדרוש להתנער מהאוכל הלא בריא שלהן, ותהיה אלטרנטיבה בריאה וזולה – וכשיהיה מספיק ביקוש, יהיו אלטרנטיבות כאלה – הן יאבדו בבת אחת את ההכנסות שלהן. את תרנגולות ביצי הזהב שלהן. אלה בהן שיקדימו להתעשת, ישרדו.

3.
הנה רשימת הדברים החלקית שלא נכנסת אלי יותר הביתה:
מעדני חלב למיניהם. כלום. פשוט כלום. לא לילדים ולא לי. לעיתים נדירות אני קונה יוגורט חמוץ, אבל האמת שגם איתם כבר הפסקתי. אין לי צורך בהם יותר.
דגני בוקר. לא קונה את השיט הזה יותר. ואם כן, זה לעיתים נדירות ממש, וגם אז רק את הסוג הצהוב והפושט שיש בו מעט סוכר מוסף יחסית (בברנפלקס יש פחות סוכר מוסף, אבל הילדים שלי מסרבים לאכול את זה. התפשרתי איתם על הצהוב). וגם אז, רק הילדים אוכלים את זה, וממש מעט. אני פשוט הפסקתי.
שוקו. אין. כלום. נאדה. בהתחלה עוד קניתי לילדים את הסוג הזה של שטראוס שאין בו סוכר מוסף. בהדרגה הפסקתי גם עם זה. היום אין את זה יותר בבית.
שתיה ממותקת. האמת? גם קודם לא היה, אבל הפסקתי לשתות גם זירו. לחלוטין. לא נוגע. קודם שתיתי ליטר וחצי ביום, כל יום. הפסקתי עם זה בבת אחת. רק מים או תה בלי סוכר. כן, זה משעמם פצצה. לא נורא, מתרגלים.
מיצי פירות. אין יותר. לא קנוי (פויה) וגם לא סחוט (טעים!). למה? כי זה רק סוכר. זה לא בריא בשום צורה, זה פשוט רק סוכר. אם בא לי מיץ תפוזים – ובא לי – אני אוכל תפוז.
חטיפים. אין. פשוט נגמר. גם לא לילדים. האמת? זה אפילו לא חסר להם.
מתוקים. אני לא אוכל יותר. שום כלום. לא עוגיות, לא עוגות, לא ממתקים, לא בארוחות שישי ולא בבוקר ולא כלום. הילדים כן, אבל מעט מאוד קנוי. משתדלים מאוד להכין עוגיות/עוגות ביתיות עם מעט מאוד סוכר. ותתפלאו, לילדים אין שום בעיה עם זה. זה מספיק מתוק בשבילם גם כשיש בזה מעט מאוד סוכר.

וזה, השינוי הזה בדיוק, זה מה שחברות המזון ממש לא רוצות שיקרה.

מה כן?
הגדלתי משמעותית את כמות הירקות שאנחנו קונים ושאני צורך. אבל משמעותית. בחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה ירקות. אני אוכל כל כך הרבה ירקות שנהיה לי צורך בירקות. בחיים לא היה לי צורך בירקות. בטח לא בעגבניות. והנה, יש צורך. ללמדכם שצרכים הם דבר נרכש.
אני כן שותה קצת בירה. בערך אחת-שתיים בשבוע. סורי.
לחם. כמעט שלא אוכל לחם לבן או פיתות אלא רק לחם מלא שאנחנו אופים בבית בסופ"ש. הילדים לצערי כן אוכלים קמח לבן (אבל גם בזה אנחנו מטפלים, פשוט בהדרגה).

4.
הדבר הכי מעצבן בלהפסיק לאכול סוכר הוא שהעולם בנוי על סוכר. כשאתה מנסה לאכול בחוץ, ולפחות ארוחה אחת אני אוכל כמעט כל יום בחוץ, אתה מגלה שיש לך מעט מאוד אפשרויות למצוא אוכל נטול סוכר מוסף. באידיאל, הדבר הזה אמור להיות כמו מנות טבעוניות. מי שרוצה, שתהיה לו אפשרות, וסימון ברור שהמנה לא כוללת סוכר מוסף. בפועל, זה כמעט שלא קיים. הכל מגיע עם רטבים עם סוכר, עם פחמימות מיותרות שלא ביקשתי, עם דבש, סילאן, וכו'. למה? כובע.
מקווה מאוד שבתוך שנתיים-שלוש מהיום המצב יהיה טוב יותר. ואתם יודעים מה צריך בשביל שזה יהיה טוב יותר: ביקוש. אם יהיה מספיק ביקוש ציבורי ליצירת מנות בלי סוכר וסימון שלהן, יהיו מנות כאלה.

5.
שנה אחרי שהתחלתי את המסע להפחתת הסוכר, כל המשפחה אוכלת פחות סוכר. זה חד משמעי וברור מאוד. אשתי צורכת משמעותית פחות סוכר מקודם, על אף שהיא לא לקחה על עצמה משימה להפחית סוכר. פשוט חפרתי על זה כל כך הרבה, שזה קורה לבד. הקנייה השבועית שלנו השתנתה, יש פחות אפשרויות בבית, ואנחנו מפחיתים את כמויות הסוכר בדברים שאנחנו אופים, אז זהו. אוכלים פחות סוכר.
הילדים, אגב, מאוד מאוד מבינים. הם יודעים שסוכר זה לא בריא, הם יודעים שאבא לא אוכל דברים עם סוכר, והם יודעים שהם מוגבלים בכמות הסוכר שמותר להם לאכול. זה לא שהם לא אוכלים, הם אוכלים, אבל משמעותית פחות. אבל עזבו, זה לא החלק החשוב. החלק הבאמת חשוב הוא שהצורך שלהם – קריז הסוכר היומי שלהם – קהה וכמעט נעלם.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא המסגרות – הם עדיין מקבלים מתוק בבית הספר ובגן. זה מעצבן אותי בצורה בלתי רגילה ואני לא מצליח לשנות את זה. זה, מבחינתי, האתגר הגדול באמת.

6.
שנה אחרי שהפסקתי לאכול סוכר (והקטנתי משמעות את צריכת הפחמימות) אני שוקל בערך 10-15 קילו פחות ממש ששקלתי לפני כן (לא נמדדתי לפני כן, אז אני לא יודע בדיוק כמה שקלתי, רק בערך). הירידה הזו לא התרחשה בתוך שנה אלא בתוך שבועות וחודשים ספורים, ועבורי היתה מפתיעה מאוד. לא התכוונתי להוריד במשקל, זה פשוט מה שקורה ברגע שמפסיקים עם הסוכר ומצמצמים מאוד את הפחמימות.
יחד עם הפסקת הסוכר עשיתי עוד משהו: התחלתי לאכול רק 3 ארוחות ביום. בניגוד לאיך שזה נשמע, זה אפילו לא ממש קשה. בבוקר אני לא אוכל כלום – שותה כוס תה והולך לעבודה. בסביבות שמונה וחצי אני אוכל כריך מלחם מלא עם ירק וגבינות. בצהריים אני אוכל ארוחת צהריים (לעיתים סלט, לעיתים בשר, מה שבא. משתדל מאוד מאוד שלא תהיה בארוחה הזו פחמימה, ואם כן, אז קצת). ואחרי זה, ארוחת ערב (דומה לארוחת בוקר, אבל תכלול גם ביצה או משהו כזה). וזהו. נגמר. אין אוכל בין לבין (להוציא איזה תפוח, וגם זה לא כל יום), ואין נשנושים.
כאמור, זה נשמע יותר קשה ממה שזה באמת. בפועל, אני לא מרגיש רעב. לפני שעשיתי את השינוי הזה הייתי רעב כל הזמן. מהרגע שהתחלתי לאכול מסודר, הרעב נעלם.
בשורה התחתונה, המשקל שלי היום הוא לגמרי תקין ביחס לגובה שלי. ובעיקר: הוא התייצב. אני לא יורד יותר במשקל.
במקביל, אני לא עייף, לא חסר אנרגיה ולא כלום. סתם נטול סוכר מוסף.

7.
את יומן סוכר התחלתי לפרסם בכלכליסט. אחרי פרק 7 עזבתי ועברתי לתאגיד השידור והיומן נגדע. פרסמתי עוד פרק וחצי פה אצלי בבלוג, והנה הפרק האחרון.
אבל עוד לפני הגדיעה שלו, היומן הזה לימד אותי דבר מדהים על עיתונות דיגיטלית.
יומן סוכר היה מוצר דיגיטלי בלבד. אף מילה ממנו לא התפרסמה בעיתון המודפס, רק באתר. אלון רייס ונעם תמרי המדהימים נתנו לו מראה מרהיב וכמה פיצ'רים אינטראקטיביים קטנים, וזה כל מה שהיה צריך. בבת אחת יומן סוכר הפך להיות המוצר העיתונאי שקיבלתי עליו הכי הרבה פידבק אי פעם מאנשים שמעולם לא הצלחתי להגיע אליהם עם הכתבות שלי. קיבלתי פתאום פידבק הרבה רחב ועצומתי מהכתבות על הפנסיה, בטח יותר מאלה על תקציב הביטחון וכו'. יומן סוכר לקח בענק. זה לא שהפרינט מת, אבל יחי הדיגיטל ודרכי ההפצה שלו!
זו גם היתה התשובה שלי לכל האנשים שהתקשרו מדי פעם והתעניינו אם אני עדיין בדבר הזה של הסוכר או שמא הפסקתי לכתוב על שטויות וחזרתי לנושאים רציניים.
יותר מזה, ככל שהקרב על הסוכר הלך והתקדם, הבנתי עד כמה הנושא הזה רציני ולגמרי לא נופל תחת הקטגוריה של שטויות. הקרב על הסוכר, הקרב על המזון שאנחנו אוכלים, הוא קרב כלכלי-פסיכולוגי-פוליטי אדיר מימדים. הוא קרב גלובלי. שותפות בו כל יצרניות המזון והמשקאות הגדולת ביותר בעולם. עשרות מיליארדי דולרים בשנה מוטלים על המאזניים, אם לא למעלה מזה. פוליטיקאים מעורבבים ומתערבבים, כך גם רופאים, תזונאים, וכלכלנים. כל אחד יודע לכתוב חוות דעת מטעם, כל אחד יודע להציג ראיות. כשנחשפים לזה מקרוב זה די מדהים.
הכסף שחברות המזון משקיעות בלובינג ובמאמצאים לבלום חקיקה שמטילה מס סוכר על המשקאות שלהן הוא אדיר. כך גם הכסף שהן שופכות על מימון מחקרים ובכלל. בסוף בסוף בסוף, מבחינתן זה קרב על כסף. מבחינת הפוליטיקאים זה קרב אדיר על הון פוליטי. ומבחינתנו, זה קרב על הבריאות שלנו, על האוכל שאנחנו מכניסים לפה של הילדים שלנו. אין קרב מוצדק מזה.

8.
ועוד משהו חשוב למדתי: זה לא רק הסוכר. גם לא המלח, גם לא השומן. זה לא רק מה שאנחנו מכניסים לתוך הגוף שלנו, שאנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול, אלא גם איך. איך אנחנו אוכלים את המזון שלנו. כיחידים, וכמשפחה.
משחר ההיסטוריה האנושית, מזון היה חלק חשוב מאוד מהיום יום, אם לא ה. חשבו כמה דברים נעשו סביב מזון, כמה דברים נבנו סביב מזון, מקשרים אנושיים ועד תעשיות שלמות. והנה, אחרי שהתקדמנו בפירמידת הצרכים של מאסלו, ואנחנו עסוקים כל היום בהגשמה עצמית וכל זה, אנחנו לא מקדישים תשומת לב למזון שלנו. לא רק למזון עצמו, אלא גם לאופן שבו אנחנו אוכלים.
כמה פעמים השבוע אכלתם על יד השולחן במשרד שלכם תוך כדי שאתם מנסים לעשות על מיילים או לגמור איזה פרויקט? כמה פעמים השבוע, החודש, בשנה האחרונה, אכלתם ארוחת ערב עם כל המשפחה שלכם בשעה סבירה? ולמיטיבי לכת, כמה פעמים השנה אכלתם ארוחת צהריים עם כל בני המשפחה שלכם שלא בסוף השבוע?
האם אתם יודעים איך הילדים שלכם אוכלים? האם הם אוכלים את מה שהכנתם להם במיקרו או במקרר? האם הם אוכלים על יד השולחן? האם הם אוכלים לבד או ביחד? האם הם מטביעים את האוכל שלהם בכמויות בלי הגיוניות של קטשופ רק כי אין אף אחד בסביבה. האם הם רואים את ההורים שלהם יושבים ואוכלים בנחת, או שהם רואים את ההורים שלהם חוטפים משהו על הדרך בשביל להספיק משהו אחר, או שהם לא רואים את ההורים שלהם אוכלים בכלל?
זה לא רק הסוכר. זה לא רק המלח או השומן. זה גם האופן שבו אנחנו אוכלים, האופן שבו אנחנו מרגילים את הילדים שלנו לאכול, להבין מהי תחושת שובע, ומה חשוב ומה לא חשוב במזון, ומהי משפחה ולמה חשוב לאכול יחד.

9.
יומן סוכר היה ניסיון לתיעוד אישי-פוליטי-כלכלי-חברתי של הדברים שלמדתי כשהתחלתי להפסיק עם סוכר. לשמחתי, זה הפך להיות משהו מעבר לזה. הרגשתי שהצלחתי לעשות שינוי מסוים בעולם, ולו בתודעה של כמה וכמה וכמה אנשים. אני מודה, כשהפסקתי לפרסם אותו בקביעות, התמלאתי ריקנות.
מה עכשיו?
עכשיו נחכה. כמו בפעמים הקודמות, דברים כאלה, כמו יומן סוכר, כמו המסע בערבות הפנסיה, דברים כאלה מפציעים יום אחד בלי התראה מוקדמת. בלי שתכננת, בלי שאתה לגמרי מבין מאיפה הם הגיעו. אלה דברים שנבטו בך בלי ששמת לב בכלל, וחיכו לרגע המדויק שבו הם צריכים להוציא גבעול זעיר מעל לפני הקרקע.
אז בינתיים, תודה גדולה לכל מי שעזר לי במסע הזה, לכל מי שתמך, לכל מי שחשף אותי לדברים חדשים ומרתקים שלא הכרתי (יש המון אנשים שמייצרים כל מיני דברים מגניבים בשביל להתגבר על הסוכר או על הצורך במתוק), לכל מי ששיתף, לכל מי שכתב לי על החוויה שלו, לכל מי שהדליף לי פרטי מידע מספרים ונתונים, לעורכים שלי שהבינו שזה מספיק חשוב ושנתנו לי לפרסם את היומן וכתבות וראיונות נוספים בנושא, ולכל מי שקרא.
*
זהו. אין לי מילות סיום חכמות מאוד חכמות להגיד.
חג חירות שמח שיהיה.

לינקים:
יומן סוכר, פרקים 1-7
פרק 8
פרק 9

שי לימונדה (חיות כיס, פרק 15#)

הפרק הזה של חיות כיס זמין להאזנה כאן

פתיח

השבוע פגשתי אדם בשם שי וינינגר. לפני פחות משנה הוא השיק חברת ביטוח חדשה.

ש: איך הגעת לזה? ביטוח זה אחד הדברים הכי משעממים שאפשר להעלות על הדעת.
ת: מסכים איתך.
ש: ועוד היית בחברה מגניבה כזו, פייבר. זה מגניב, זה ורסטילי.

ממש. שאלה מצוינת… הנושא הזה העסיק אותנו המון, את דניאל ואותי אם זה הדבר הנכון להתעסק בביטוח אם זה לא אפור נורא. לי זה היה קשה כי באתי מרקע של עיצוב ודברים צבעוניים וחיים. ואני חייב להודות שלמשך תקופה מסוימת נטיתי ללא. ואז פתאום היה לי איזו הבנה כזו שבעצם העובדה שהתחום הזה כל כך אפור, כל כך משעמם, כל כך ישן, זו בדיוק ההזדמנות. זה כמו ללכת באזור של דה אפור ושרוף ולהרים דגל ש מצעד הגאווה אתה תראה אותו מקילומטרים ותתפוס את תשומת הלב של כל מי שבאזור. ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים. הקשת הצבעונית הזו בעולם אפור מאפשר לנו יתרון תחרותי אדיר על פני המתחרים.

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.  מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.
מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

1.

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי. בחיות כיס אנחנו אוהבים לתת את הבמה לסטארט-אפים עם סיפור מעניין, ולמונייד הוא סטארט אפ כזה.
בכל אופן, גם אם השם שי וינינגר לא אומר לכם כלום, סביר מאוד להניח ששמעתם על fiverr. פייבר היא סוג של שוק אינטרנטי שמאפשר לכם למצוא מישהו שיעשה לכם איזו עבודה שאתם צריכים ב-5 דולר או יותר. צריכים לוגו חדש לעסק שלכם? יש איזה dude בג'מייקה שממש טוב בזה, ומוכן לעשות את זה ב-5 דולר. צריכים מישהו שיחבר לכם ג'ינגל למשהו? יש איזו מישהי במינכן שזה מה שהיא עושה, וזה יעלה לכם רק 5 דולר.
פייבר היא הסטארט-אפ הקודם של שי וינינגר. איפשהו במהלך 2015 הוא התחיל לעבוד עם דניאל שרייבר, בעצמו יזם הייטק סדרתי, על הקמת סטארט-אפ חדש: למונייד. בזמן ששרייבר הוא המנכ"ל של למונייד שי וינינגר מגדיר את עצמו, ובכן, chief lemonade maker, כלומר שהוא אחראי בעיקר על פיתוח המוצר עצמו.
ומה זו למונייד? זה כבר תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
ש: למונייד היא בעצם סוג של מאשאפ בין חברת ביטוח לבין סטארט אפ כלומר חברת הייטק, מה אתם יותר?
ת: לגמרי חברת הייטק
ש: כלומר אתם חברת הייטק שהביזנס שלכם בעצם הוא ביטוח
ת: נכון.

אז בואו נעשה סדר. למונייד היא חברת ביטוח. היא פועלת בעיקר בניו יורק, וממש אתמול היא הודיעה על התרחבות למדינת אילינוי.
ביטוח זה דבר משעמם רצח. אם כבר זה מצליח לעורר אצלנו איזשהו רגש, הרי שמדובר בשנאה. אנחנו שונאים חברות ביטוח. ממש שונאים אותן.
למרות זאת, למונייד נהנית מבאזז מטורף. פרופ' דן אריאלי הוא אחד היועצים המרכזיים שלהם, הם גייסו 60 מיליון דולר מקרנות ההון סיכון הנחשבות ביותר שיש, ולאחרונה נהנו מפרסומים מחמיאים בגרדיאן ובאקונומיסט.
למה היא זוכה לבאזז כזה? בגלל הסיפור שהאנשים שהקימו אותה מספרים. הסיפור הזה הולך ככה:

בביטוח נוצר מצב מיוחד מאוד. בתעשיות אחרות בדרך כלל החברות רוצות לייצר את המוצרים והחוויה הכהי טובים כי הן מבינות שזה יביא יותר לקוחות ושימור על הקיימים יוזה מייצר להם רווחים. בתעשיית הביטוח יש מצב מיוחד. אנשים מכניסים כסף לקופה רק בשביל זה שביום מן הימים הם יוכלו למשוך ולקבל אותו חזרה. הבעיה היא שהחברת הביטוח מרוויחה מזה שלא קיימות תביעות. כל הכסף שנצבר בקופה הזו\, חלק משולם לתביעות וכל מה שנשאר הולך לחברת הביטוח. כך שהאינטרס הברור שלה הוא לא לשלם תביעות. זו התעשייה היחידה שמרוויחה יותר ככל שהיא מאכזבת יותר את הלקוחות שלה.

בקיצור, המודל העסקי של חברות הביטוח משרת רק אותן. כל שקל שהן לא משלמות לנו זה שקל נוסף בשורת הרווח שלהן. זה המצב שצריך לפתור.
איך?
תיכף נגיע לזה. אבל לפני זה, צריך שניה להבין איך היא למונייד עובדת.
הרעיון הבסיסי של למונייד הוא לייצר ביטוח במחיר ממש זול, שמאפשר לה להסתער על לקוחות שחברות הביטוח לא מתעניינות בהם כמעט בכלל – אנשים עם מעט כסף. לא אנשים עניים, הם לא קונים ביטוח, אלא מה שוינינגר מגדיר בתור henry's – כלומר אנשים בעבודות מכניסות, שנמצאים בתחילת הקריירה שלהם.

2.

נכון לעכשיו, למונייד מוכרת רק סוג אחד של ביטוח: ביטוח דירה. יש לה שני קהל יעד: אנשים שיש להם דירות או בתים ורוצים לבטח אותם, ואנשים ששוכרים דירה ורוצים לבטח לא את הדירה עצמה אלא את החפצים שלהם, את הרכוש שלהם שבתוך הדירה. זה קהל היעד העיקרי של למונייד – השוכרים:

המקום שבו אנחנו כרגע שנכון לנו להתמקד בו כרגע זה השוכרים. אנחנו יותר מעוניינים בכמויות, לתפוס נתח שוק, וזה המקום שבשבילנו הוא טבעי יותר. הוא גם מאוד מתאים לאופי של חברה שרוצה לעשות דיסרפשן. כי גם לפי מה שכתוב בספרים אתה רוצה לעשות לואו אנד דיסרפשן, אתה בעצם נכנס לתעשייה מלמטה. מהמקום שבו החברות המבוססות כבר פחות מתעניינות.

ויש סיבה טובה למה החברות הגדולות לא מחפשות את השוכרים הקטנים שרק רוצים לבטח איזו גיטרה או את הלפטופ שלהם והטלפון הנייד:

הן מחפשות את הדברים שמכניסים להם הכי הרבה פר משתמש את הסכומים הכי גדולים שאפשר, והרנטרס, שמכניסים סכומים יחסית נמוכים, לא ממש יודעים איך למכור להם כי כשהם התחילו את החברה העולם היה בנוי על סוכני מכירות, ברוקרס של ביטוח ולהפעיל ברוקר כזה שייסע לאיזה מקום ויפגש עם מישהו בשביל פוליסה שבסוף שווה 5 דולר לחודש – לא מסתדר.

זה, זה בדיוק העניין. יש אנשים בעולם, סתם חבר'ה צעירים שרוצים לבטח את המעט רכוש שיש להם. נגיד, לפטופ וטלפון סלולרי ועוד משהו. הסיכון שלהם לא גדול, ולכן זה לא אמור לעלות להם הרבה כסף. אבל בגלל שחברת ביטוח רגילה מוציאה המון כסף על מנגנונים ומתווכים עוד לפני שהיא אמרה בוקר טוב, יוצא שלא משתלם לה בכלל לנסות לבטח את החבר'ה הצעירים האלה.
זה הוואקום שלמונייד נכנסת אליו.

כשאתה מכניס טכנולוגיה לתוך הסיפור הזה – כל הקלפים נטרפים.

***מעבר מוסיקלי***

2. הפרטים הקטנים

ש: אז בוא נדבר רגע על איך למונייד עובדת. אני שוכר שגר בניו יורק ואני רוצה לבטח את הדברים שיש לי בדירה ושמעתי שיש את הדבר הזה למונייד איך זה עובד?
ת: או שאתה נכנס לאתר שלנו או שאתה מוריד את האפליקציה שלנו…

אז ניסיתי בעצמי. הכל ורוד וכיפי וחמודי ומזמין ופונה לקהל של אנשים צעירים. צעירים ממני, בכל אופן. זה הולך ככה:
אתם נכנסים לאתר או מורידים את האפליקציה. הכל ורוד וכיפי וחמודי ומזמין ופונה לקהל של אנשים צעירים. צעירים ממני, בכל אופן.
ברגע שאתם נכנסים פנימה מאיה, הבוט של למונייד, שואלת אתכם מה הכתובת שלכם. אתם עונים. ואז היא שואלת שלוש שאלות בלבד: האם אתם שוכרים דירה או בעלי דירה, האם יש לך שותפים, גלאי עשן או מערכת הגנה מפני פריצות, ואם יש לכם תכשיטים מעל 1,000 דולר.
וזהו.
בשלב הבא מאיה אומרת לכם כמה זה יעלה לכם. למונייד הציעה לי ביטוח שעולה 5 דולר בחודש. זה הביטוח הבסיסי שלהם, שמכסה את כל מי שהרכוש שלו שווה עד 10,000 דולר. לגמרי מתאים לרווקים ששוכרים דירה לבד או עם שותפים בניו יורק. הרכוש שלכם שווה עד 20,000 דולר? אין בעיה, זה יעלה לכם 6.75 דולר בחודש.
זהו.

ש: כמה זמן לוקח לקנות ביטוח כזה.
ת: מקסימום 90 שניות. כן, זה מה שזה לוקח. זה אם אתה יש לך קצת פאט פינגרס ולוקח לך קצת זמן…
ש: איך אתה יודע לתמחר אותי ב-90 שניות? איך אתם יודעים מה הסיכון שלי…

זה שילוב של הכל. מי הבנאדם, איז הסוג רגוש יש לו, מה האזור שהוא נמצא בו… ופה אני מגיע לשאלה שלך איך אנחנו יכולים להעריך בפרק זמן כל כך קצר את הסיכון שלך. אנחנו מחוברים להרבה מאוד מקורות מידע. … יצירת המחיר, זה נקרא רייטינג, אנחנו בודקים המון דברים. למשל יש לך דירה, אנחנו נבדוק מה המרחק שלה מהמהים, מה סיכוי שתהיה שם הצפה, מה היסטוריה של פשע באזור הזה, ומה המרחק של הדירה שלך מתחנת כיבוי האש הקרובה ומה הדירוג של תחנת כיבוי האש ביחס לתחנות כיבוי אש אחרות, כלומר איזה אחוז מהשריפות הם מצליחים לכבות לפני שיש נזק גדול.

ש: ומה אתה בודק עלי?

זה משתנה אם אתה בעל דירה או שוכר. אנחנו גם לא מדברים על הכל כי זה סוד מסחרי.. מה שאני כן יכול להגיד זה שבביטוח של דירה אנחנו בודקים משהו שנקרא קרדיט סקור, זה לא קיים בישראל… בארה"ב זה מאוד נפוץ וזה הבסיס של המון דברים שקיימים בארה"ב…. אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה הביטוחית שלך, כמה תביעות היו לך, מה היו העלות של התביעות, איפה אתה עובד, כמה זמן אתה עובד שם ומה דירוג של העבודה שלך? וזה נותן לנו מודל שנותן לנו מה הסיכון שלך, אם כדאי לנו לקחת ומה התמחור שלך.

2.5

מה שלמונייד באמת מתגאה בו הוא מה שקורה ברגע שאתם צריכים לקבל כסף מחברת הביטוח. כלומר, אם למשל נגנבה לכם הגיטרה שביטחתם, או אם הדירה הוצפה והלכו הלפטופ והטלפון הנייד. לפי למונייד, מהרגע שתדווחו שקרה לכם משהו ועד שתקבלו את הכסף לחשבון יכולות לעבור שניות בודדות ממש.

כמו שיש לנו את מאיה… יש לנו את ג'ים שהוא הבוט מהצד השני שמטפל בתביעות, וגם ג'ים הוא בן אדם אמיתי שקוראים לו ג'ים. התהליך מתחיל מזה שאתה מוציא את האפליקציה אומר שקרה לי משהו ומתחיל לענות על שאלות של ג'ים,

– ג'ים זה השם של הבוט שאיתו אתה מדבר באפליקציה

מקליט וידאו קצר של עצמך מתאר מה שקרה, מצלם את הנזק אם יש נזק, ובאותו הרגע המערכת מתחילה להריץ סט של אלרוגיתמים שמנסה להעריך שמה הסיכוי שמה שאתה מספר הוא אמתי
לדוגמא, דיווחת על נזק מסופת הוריקן. אבל אנחנו יכולים לבדוק שלא היתה סופת הוריקן באותו היום. סט של דברים כאלה שאנחנו יכולים לשתמש בהם. היום אנחנו משתמשים בסט של 18 אלגוריתמים שרצים שם וזה דבר שהולך ומתפתח כל הזמן. במידה והצלחת לעבור את הרף הזה, אנחנו נשלם לך את הכסף מיד בלי לשאול שאלות. אתה מכניס את מספר החשבון שלך והכסף נכנס לבנק.

לפי וינינגר, זה מה שקורה ברוב המוחלט של הפעמים. ובכל זאת, אם משהו לא נראה לאלגוריתמים, הטיפול יעבור לנציג אנושי של למונייד. כך גם אם אתם אשכרה צריכים שירות מיידי ולא רק את הכסף. למשל, אם הדירה שלכם הוצפה ואתם צריכים מקום לישון בו. במקרה כזה הבוט שאתם מתכתבים איתו בהתחלה הופך להיות נציג בשר ודם של החברה שנותן לכם שירות.

ש: אני רוצה להקשות עליך, אני רנטר בניו יורק. ואני תובע אותך שגנבו לי גיטרה שעולה 20 אלף דולר. איך אתה יודע שגנבו לי?
ת: במקרה שלך, גנבו לך גיטרה של 20 אלף דולר. קודם כל צריך לבדוק שהיא היתה מבוטחת. זה קורה עוד ביצירה של הביטוח… אם קנית כיסוי מתאים וכן הלאה… דיווחת עליו, גנבו לך אותו, אנחנו נשלם לך בסופו של דבר את הכסף. אם עברת את הבדיקות והכל נראה תקין, אנחנו נשלם לך את הכסף.
ש: אין פה סיכון מוסרי אדיר? ברגע שאני קניתי את הביטוח והעברתי אליך את הסיכון אני אתבע אותך רק בשביל לראות אם אתה דפוק או לא.
ת: זה סיכון קיים אבל במספרים גדולים הדבר הזה מסתדר. … וזו סטטיסטיקה. אם יש לך 3 לקוחות ואחד מהם גנב אתה בבעיה, אבל אם יש לך מיליונים ויש לך חמישה גנבים זו לא בעיה.

3. הפסיכולוגיה

אוקי, אז ככה זה עובד. אבל זה עדיין לא מסביר איך למונייד פתרה את הבעיה שדיברנו עליה בהתחלה. כלומר איך היא הצליחה להיות חברת ביטוח שלא מפסידה כשאתם מקבלים את הכסף שלכם.
בשביל לעשות את זה, בשביל לפתור את ניגוד העניינים, היא פשוט שינתה את המודל.

הבנו שאם אנחנו רוצים לגשת לעניין הזה מדף לבן אנחנו צריכים לפתור את הקונפליקט הזה. לווינו מחברות טכנולוגיות… כשאתה משלם את הפרמיה שלך (כלומר, התשלום החודשי) אנחנו לוקחים 20% קבוע ובזה אנחנו עושים את הרווח שלנו. אין לנו יותר שום רווח. ה-80% שנשאר הוחלך לתשלום של תביעות ומה שנשאר אחרי זה אנחנו לעולם לא ניקח אותו לעצמנו כי אז חזרנו לעולם של קונפליקט.

כשוינינגר מדבר על צ'ריטיס, הוא מתכוון שכל הכסף שנשאר בקופה בסוף השנה מחולק לכל מיני מטרות – causes, באמריקאית – שהלקוחות של למונייד הגדירו מראש. למשל, אם יש קבוצה של 100 חבר'ה ששוכרים דירות שכל אחד מהם שילם 5 דולר כל חודש, יוצא שבקופה הזו מצטברים 6,000 דולר לאורך השנה.
מתוך הסכום הזה למונייד לוקחת עמלה של 20%, כלומר, 1,200 דולר, מה שאומר שבקופה יש 4,800 דולר. נניח שרק שלושה מהחבר'ה האלה תבעו כסף במהלך השנה, ולכל היתר פשוט לא קרה כלום, בסכום כולל של 3,600 דולר, זה אומר שאחרי כל ההפחתות האלה נשארו בקופה 1,200 דולר. הסכום הזה יעבור לטובת מטרה משותפת שאותה קבוצה של לקוחות הגדירה מראש. למשל, לשיפוץ מועדונית לקשישים. סתם, המצאתי, אבל הבנתם את הרעיון.
*
אני מודה שבהתחלה, כשלמונייד השיקו את השירות שלהם, הסיפור הזה של התרומות נראה לי לא יותר מגימיק שמתאים רק לאמריקאים. לא ממש רואה ישראלים שהיו רוצים לתרום את עודפי הכסף שנשארו בביטוח שלהם.
אחרי עוד קצת מחשבה הבנתי שיש פה משהו מעבר לזה. שהסיפור של התרומות הוא בעצם מנגנון פסיכולוגי שיש לו מטרה.
ש: זה בעצם נותן תמריץ למבוטחים, לאנשים שקנו את הביטוח, לא להפעיל אותו.
ת: יש פה קצת מעבר לנושא של העדר הקונפליקט יש פה הרבה שכבות של כלכלה התנהגותית. הכונוה היא שמי שמכיר את עולם הביטוח ומבנה את המבנה של התמחור של פוליסה זה לא לגמרי ברור לתעשייה הסכום המדויק אבל משהו כמו 20-35% מהמערכת זה הונאות. כלומר מישהו נכנס לך בפינה של הפגוש, ובצד השני היתה שריטה מזמן, חיכית מזמן לעניין הזה וכולם דוחפים לזה. המוסך, כולם. וזה מדהים כמה המערכת הזו משומנת בלרמות.

ת: מה שקורה מבחינת השלב של התביעות זה שאנשים בסופו של דבר יש להם תמריץ לרמות, זה ממש בעייתי. … במודל שלנו אנחנו לא נוכל להיפטר מהונאה לגמרי. זה הטבע האנושי, אבל כשאתה רוצה להילחם בזה אתה יכול לכרסם בו קצת. לא כולנו גנבים ושקרנים, אבל יש לנו מקומות רגישים שבהם אנחנו יכולים לעגל פינות. בנקודות האלה אנחנו יכולים לשפר את המצב. אם אני תובע עוד 1000 שקל וזה יורד מחברת ביטוח ענקית שנלחמה איתי כל הדרך יש לי תחושה שלא רק שזה לא נורא,
ש: עשיתי מצווה
ת: נכון. אבל אם אני עובד מול חברה שאומרת שהכסף הזה לא מגיע אלינו, תיקח את כל כסף שמגיע לך, אבל כל מה שתתבע יירד מהתרומה לארגון שאתה בחרת, אנחנו חושבים שתהיה לזה השפעה על קבוצה מסוימת של אנשים.
או במלים אחרות, למונייד משתמשת בסיפור הזה של התרומה לקהילה לא רק בתור אלמנט שיווקי אלא גם בתור מנגנון שאמור לגרום לאנשים לחשוב פעמיים אם לתבוע תביעה מיותרת או לרמות את הביטוח.
סטארט אפ אחר שפועל בגרמניה שנקרא פרינדסשורנס פועל באופן דומה, רק ששם הכסף לא הולך לאיזו תרומה לקהילה אלא ממש חוזר ללקוחות עצמם ומוריד להם את המחיר של הביטוח בשנה שלאחר מכן. כל שקל שתתבעו זה שקל שיורד מהכיס שלכם. אולי זה מודל היה מדבר יותר לקהל הישראלי.
*
אגב, אם שאלתם את עצמכם – רגע, מה קורה אם הכסף שאנשים תובעים הוא יותר ממה שהצטבר בקופה? – הרי שבשביל זה למונייד, כמו כל חברת ביטוח אחרת, קונה ביטוח בעצמה. ככה זה בעולם הביטוח, גם לחברת הביטוח שלכם יש חברת ביטוח, שמבטחת אותה מפני הסיכון שיותר מדי אנשים יתבעו יותר מדי כסף ולחברה לא יהיה מאיפה לשלם לכולם. במקרה כזה, חברת הביטוח של חברת הביטוח משלמת. וכן, גם לחברת הביטוח של חברת הביטוח יש חברת ביטוח משלה וכך עד לחברת ביטוח אחת אחרונה שמבטחת את העולם כולו. (אפקט של הד)
(צחוק מרושע).
סתם, זה לא ככה.

4. סיום

ש: כמה עובדים אתם היום בלמונייד?
ת: היום אנחנו 35
ש: כמה מתוכן בישראל?
ת: בערך חצי
*
וכמו בהרבה מקרים אחרים, למרות שמדובר בסטארט-אפ ישראלי, אל תצפו שבקרוב תוכלו לקנות ביטוח לדירה שלכם בתל אביב או באשקלון דרך למונייד.
ש: עד כמה אתה מכיר את שוק הביטוח הישראלי?
ת: מעט
ש: אין לכם כוונה להגיע לישראל
ת: לא בקרוב, לא כי יש לנו סלידה מהשוק המקומי אלא כי המערכות בישראל לא מאפשר יתרון לחברות הטכנולוגיה כמו שיש בארה"ב.
ש: בבקשה תרחיב.
ת: בארה"ב, כשאתה נותן כתובת, אתה יכול לקבל משירותים שונים אם זה עירייה או שירותים של הכבאות לקבל המון נתונים על הבניין הזה. איזה סוג של בנייה זו, איזה סוג של תשתיות יש לבניין, מתי החליפו את הגג, מערכות הצנרת, אפילו המרחק מתחנת כיבוי אש. הכל ממוחשב ויש גישה.
ש: זה מידע גלוי?
ת: לא הכל, אבל הם שם. יש לך אפשרות לעשות את זה. בארץ לצערנו הרבה הדברים האלה קורים בניירת. כל מי ששיפץ דירה בחייו יודע שהוא היה צריך לעמוד בתור ולחכות ובסוף גילה שהנייר הלך לאיבוד והיה רק אחד כזה. יש לנו עוד איזשהו דרך לעשות עד שנוכל לאפשר לחברות כמונו לפעול בצורה אוטומטית.

***מוזיקה***

אני לא יודע אם למונייד תצליח או לא, אבל לדעתי יש לה סיכוי ענק לטלטל את עולם הביטוח הלאומי. אפילו אם היא תצליח באחוז קטן מהמשימה שהיא לקחה על עצמה, האפקט הגלובלי יכול להיות מטורף. וזה, מבחינתי, מה שיפה בסיפור הזה. שהוא מתחיל בשני אנשים עם רעיון, שמעיזים לחלום איך הם משנים את העולם. בעולם שבו חלק מההייטק הישראלי מתעסק בדברים כמו סרגלי כלים וכאלה, זה נחמד לראות דברים כמו למונייד.

ש: משהו כללי שאתה רוצה להגיד על תעשיית ההון סיכון וכו'?

אני מלווה את התעשייה הזו כבר הרבה מאוד שנים וחוויתי אותה מאז שאני הייתי ילד והתעשייה הייתה צעירה מאוד ובשנים האחרונות אני שם לב שהרמה של היזמים הצעירים עלתה ברמה מדהימה. אני פוגש חבר'ה שיצאו מהצבא או הלימודים ומקימים חברה הם כבר קראו את כל הספרים וכו'… זה צעד מדהים של התעשייה
הייתי רוצה לראות יותר דברים גדולים. התעסקות בפרויקטים משמעותיים לקחת אתגרים משמעותיים יותר למרות שהם קשים. אני אומר את זה גם ליזמים וגם לתעשיית ההון סיכון. הייתי בהרבה מאוד ועשדות השקעה שהמילה רגולציה עלתה ובזה נגמרה השיחה. אין סיכוי ווזה. אני חושב שזו אחריות של ההון סכון להפסיק להתייחס לזה ככה. הוכחנו שזה אפשרי ויש בזה המון הז*דמנויות יש המון אזורים שעוד לא התעסקו בהם ושווה להתעסק בהם.

סיום

אם יש לכם סטארט-אפ מעניין שהולך לשנות את העולם, כתבו לנו, נשמח לשמוע ואולי גם לספר את הסיפור שלכם. ואם אתם דפוקים כמוני וחושבים שביטוח זה דבר סקסי בטירוף, אתם מוזמנים להיכנס לעמוד של כאן באמת באתר תאגיד השידור ולמצוא את הראיון המלא שעשינו עם שי וינינגר – 56 דקות של ביטוח, הייטק ומלא מלים באנגלית! טרפת!
*
תודה רבה לאסף רפפורט שהיה טכנאי ההקלטה של הראיון, תודה רבה לרום אטיק שהפיק ולא פיהק אפילו פעם אחת ותודה רבה לאיל שינדלר שהביא לשידור.
*
כל הפרקים של חיות כיס נמצאים באתר של כאן ובאפליקציית הפודקאסטים החביבה עליכם. אם יש לכם רעיונות לפרקים נוספים אתם מוזמנים לכתוב לנו בטוויטר או במייל או איך שבא לכם. כנסו גם לפייסבוק ועשו לנו לייק, אנחנו כאן באמת. אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם לנו.


אם אתם רוצים לשמוע עוד, הראיון המלא עם שי וינינגר – 56 דקות של ביטוח דיגיטלי – זמין להאזנה כאן:

ועד בית

הספר החדש של אמירזיו והתכתבות מקרית עם אמירבןדוד בטוויטר גרמה לי להיזכר בדבר הזה

אי שם בשלהי שנת 1999, כחצי שנה לפני פורים 2000, זמן לא רב אחרי שגוייסתי לצבא ההגנה, עשיתי בעצם את הפריצה הראשונה והבלתי מורגשת שלי לעולם התקשורת. נועם פיינהולץ, שבאותה העת שירת כחייל מן השורה במחלקת התרבות של גלי צה"ל, בא אלי ובשורה בפיו. "פורים מתקרב ואני רוצה להעלות תכנית מוקומנטרית על להקת רוק שלא היתה. אני רוצה שתכתוב לה את התסכית", אמר לי. מהיוזמה הזו נולד בסופו של דבר "ספיישל ועד בית" – תכנית עם טל ברמן במלאת עשור להקמת הלהקה הפיקטיבית, לרגל הוצאת דיסק האוסף שלה "אולי מספיק?".

מי שהכיר אותי אז יודע שלא היה צורך ביותר מדי מאמצים בשביל להוציא אותי מביצת הבינוניות העגמומית שטבלתי בה. אימצתי את המשימה בשתי ידי כאילו זו היתה הזדמנות להתקבל לגל"צ.

את התכנית התחלתי לכתוב בלילות ההזויים והבודדים של האבט"ש שעשיתי בקיבוץ אלמוג, אי שם בבקעת הירדן בצפון ים המלח. ישבתי בלילה בבקתת השמירה הפרוצה לרוח המדברית החמה. בעודי מחכה למשאית החלב ולמשאית הלחמניות של אנג'ל שיורדות מירושלים חיפשתי רעיונות להתחיל. בבקתת השמירה שבכניסה ליישוב לא היה דבר מלבד דפים מצהיבים שהיו תלויים על הקירות, הוראות לשמירה נכונה מאת מח"ט הבקעה דאז, אל"מ אפי מושקטו, ורדיו טייפ ישן. מי ששירת בבקעה יודע שאין ברדיו שם שום קליטה לשום תחנה מלבד אחת – רדיו עמאן. וברדיו עמאן, אם לא ידעתם, היה אז מנהג מגונה לנגן בכל לילה על טייס אוטומטי את האלבומים של בוב דילן. וכך, לאחר כמה שעות רצופות של ניסורי מפוחית מורטי עצבים, הבזיק במוחי הרעיון כיצד להתחיל. נכתוב את סיפורה של להקת רוק אנטי-מחתרתית שקמה במחאה כנגד שילוב מפוחית במוסיקת רוק.

לילות על גבי לילות, שבוע שלם של כתיבה מאומצת ועוד כמה לילות של ליטושים לאחר מכן, בבסיס האם ברמאללה, הביאו בסופו של דבר לתוצאה הבוסרית הזו. אחרי שכתבתי את הכל, העברתי את החומר לנועם לעריכה. נועם, שהוא כנראה עורך הרדיו הטוב ביותר שאני מכיר, חתך בבשר החי ללא בושה ועשה שמות בטקסט עד גרסתו הסופית. אפילו שינינו את שמה המקורית של הלהקה הפיקטיבית מ"תצרף" ל"ועד בית". את השלד למרבית שירי הלהקה הפיקטיבית כתבתי אני, אם אני זוכר נכון, ואחר כך הוספנו עליהם נדבכים נוספים ביחד עם יונתן יעקבי וחברים נוספים.

עמוד השדרה של התסכית הבוסרי הזה היו השירים המומצאים של הלהקה. הם היו מלאים בבדיחות פנימיות, והשד יודע מי אישר לשדר ברדיו דבר טיפשי שכזה.

האחראים על הלחנים הם יונתן ונועם. על הביצוע להקת חיל האוויר דאז שכללה את עיליי בוטנר, מיקי ורשאי, איתי ניצן ואיתמר גרוס. עוד ניגנו, זיו רהב ונועם בעצמו. סולן הלהקה הוא מי שהפך לימים המנהל המוסיקלי האגדי של כוכב נולד, עמוס בן דוד.

השחקנים שהשתתפו בתכנית: טל ברמן, יואב גלזנר, אילן ברמן, רוני קובן, יואב קוטנר, אהוד גרף, יוסי חרסונסקי, שני ארז וגיא פינס.

אני זוכר שביום שידור התכנית לקחתי יום חופש מהצבא. לקחתי את המכונית של אמא ונסעתי לתל אביב, משום מה. החניתי את הרכב במגרש החניה הסודי של בית בני ברית בתל אביב, והסתתרתי מן העולם. שם, באוטו, במסתור, האזנתי לתכנית לראשונה מתחילתה ועד סופה. הרגשתי כמו ילד שעולל תעלול מוצלח במיוחד ואיש אינו יודע זאת. נדרשו לי כמה שנים טובות עד שהצלחתי להגיע לאושר רב מזה שהציף אותי באותו יום.

אני זוכר שלפני השידור גזרתי מהעיתון את החלק הרלוונטי בלוח השידורים של גל"צ שבישר על התכנית. הגדלתי את זה במכונת הצילום, ניילנתי, והסתובבתי עם פיסת הגאווה הקטנה והסודית הזו בארנק שלי למשך הרבה שנים אחר כך. כאילו ניסיתי להיאחז באיזו תעודה לכך שגם אני מגניב, שגם אני ראוי.

מתישהו, אחרי הרבה שנים, זרקתי את זה.

שמונה שנים אחרי שידור התכנית נועם עשה מצווה. הוא שלף אותה התכנית מהסרטיה של גל"צ והפך אותה לדיגיטלית. אז הנה, אני גאה לשים כאן את התכנית כולה, כולל מילות השירים למי שממש מעוניין.

אגב, רק אחרי ששמעתי את התכנית, הבנתי עד כמה היא דומה לספיינל טאפ. אני נשבע בהן צדקי שלא התכוונתי להעתיק. בחיי.

הנה התכנית המלאה:

ספינות חיל הים: 3 נקודות חדשות

אספתי עוד כמה לגבי אופן מימון רכישת ספינות חיל הים מטיסנקרופ, והמעורבות של החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי בסיפור הזה ואני לא חושב שהם מצדיקים פרסום קוהרנטי בפני עצמו. אז אני פשוט אניח אותם כאן במפוזר, בלי סדר חשיבות כלשהו

1. קודם החליטו על פריסה, אחרי זה על אופן המימון

הסגירה של מימון העסקה נעשה בשני שלבים. כפי שכתבתי בעבר, כשהצבא העלה את הצורך ברכישת 4 ספינות חדשות לחיל הים להגנה על קידוחי הגז והמים הכלכליים של ישראל, אגף התקציבים התנגד. הוא אמר שאם צה"ל רוצה, הוא מוזמן לממן את זה מתקציבו שלו.
בצה"ל ניסו תקופה ארוכה להשפיע על החוק שקובע איזה שימושים המדינה תעשה בפירות שיגיעו מהקרן המיוחדת שאליה יועברו ההכנסות ממיסוי הגז (שיתחילו רק בעוד כמה שנים), כך שהשימוש העיקרי יהיה לצרכי הביטחון. בסופו של דבר המאמצים האלה כשלו, אבל אז צה"ל קיבל משהו טוב יותר: החלטה שתקציב המדינה יממן את רכישת הספינות האלה, ולא תקציב הביטחון.
זה השלב שבאגף תקציבים טוענים שהם היו מודרים וממודרים ממנו, אם כי יש לי מספר אינדיקציות שזה לא מדויק. בכל מקרה, הדיונים על איך לעשות את זה נעשו על ידי החשבת הכללית במשרד האוצר דאז מיכאל עבאדי מול אנשי מערכת הביטחון.
מה שהוחלט בשלב הזה היה לפרוס את עלות המימון של רכישת הספינות (יותר מ-300 מיליון יורו). ההחלטה היתה על פריסה לשלוש שנים, החל ממרץ 2020.
השלב השני היה להחליט כיצד לבצע את הפריסה הזו כך שתהיה מחוץ לתקציב המדינה. זה נעשה באופן מוזר שכבר הראיתי בעבר: המדינה סידרה למספנה הגרמנית לקחת הלוואה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בשביל לבנות את הספינות. המדינה, מצידה, תתחיל לשלם למספנה את עלות הספינות שנה אחר שנה, בהתאם לפריסת התשלומים שהוחלט עליה בחלק הראשון. התשלומים האלה יכללו את הריבית שהמספנה תצטרך להחזיר לבנק דיסקונט והגופים הפיננסיים האחרים בתמורה להלוואה שהיא לקחה.
*
במספרים: המספנה לקחה הלוואה של 236 יורו ותחזיר 248 יורו. את הריבית תשלם ממשלת ישראל. זה יוצא ריבית של 3.3% לשנה (בהנחה של החזר חודשי קבוע).
בנוסף לזה, הממשלה תשלם ישירות מתקציבה 79 מיליון יורו (ככל הידוע לי בתשלום אחד, שייתכן שכבר שילמה אותו), ובנוסף על זה ממשלת גרמניה התחייבה לשלם 115 מיליון יורו.

Capture

2. החשבת הכללית פעלה בניגוד לאתוס של אגף החשב הכללי

זה אולי טיפונת למיטיבי לכת, אבל זה לב העניין. עד עכשיו היינו בטכניקה, עכשיו זו המהות.
זה מאוד מאוד משונה שמכל הפקידים במשרד האוצר דווקא החשבת הכללית הציעה מסלול עוקף תקציבי בשביל לממן את רכישת הספינות, ובנתה את האופן שבו זה ייעשה.
אם חושבים על זה לרגע, אגף התקציבים היה צריך לקפוץ על הצעה כזו בשתי ידיים. לאגף תקציבים יש כאב ראש עיקרי אחד: לשמור שמשרדי הממשלה לא יוציאו יותר מדי כסף בשנה נתונה. אם מישהו בא ומציע להם לפרוס הוצאה מסוימת לתשלומים רבים, וכך להקטין את ההוצאה השנתית, באגף התקציבים אמורים לחבק אותו.
מנגד, אגף החשב הכללי באוצר אמור לדחות רעיונות כאלה על הסף. כל רעיון לפרוס משהו לתשלומים פירושו להגדיל את ההתחייבויות של הממשלה לעתיד, על ידי הגדלת החוב. אם יש משהו שמנחה את החשב הכללי הוא החשיבה כיצד להפחית את החוב עוד ועוד, לא להגדיל אותו.
והנה במקרה הזה, תעלומה: מי שמציע את פריסת התשלומים (ואגב כך את הגדלת החוב) הוא אגף החשב הכללי, ואגף התקציבים מתנגד.
למה תמכה החשבת הכללית לשעבר בהגדלת החוב? למה היא פעלה בשביל להנדס את הפיתרון הזה (ועוד במחיר של ביטול מכרז)? האם מישהו הפעיל עליה לחצים? האם מישהו אמר לה שזה חשוב לראש הממשלה עד כדי כך שהיא תפעל בניגוד לאתוס המכונן של האגף שבראשו היע עומדת?


3. למה זה לא מכרז PFI רגיל

טוב, החלק הזה כבר ממש למיטיבי לכת, אז יסלח לי כל מי שזה מעניין לו את קצה הזרת.
נחמיהג שאל אותי יום אחד בטוויטר במה שיטת המימון הזו – גוף פרטי בונה והממשלה משלמת לו כסף בתמורה, פשוט בתשלומים – שונה מכל מכרז PFI אחר.
לא היתה לי תשובה טובה באותו הרגע, אבל עכשיו יש לי. אז הנה היא:
במכרזי PFI המדינה למעשה נכנסת לשותפות עם גוף פרטי לגבי פרויקט מסוים. זה יכול להיות פרויקט להקים את עיר הבה"דים, או פרויקט להקים מתקני התפלה. מה שחשוב הוא שהגוף הפרטי מקים את הפרויקט מכספו (וככה הממשלה לא לוקחת על עצמה הוצאה חד פעמית גדולה אלא פורסת אותה), ואחר כך נשאר בתוך הפרויקט עד סופו, בתמורה לתשלום קבוע מצד הממשלה.
במקרה של הספינות, זה לא המצב. במקרה הזה, המספנה הגרמנית בונה את הספינות ומיד לאחר מכן מעבירה אותו לידי צה"ל ומערכת הביטחון. התחזוקה תיעשה על ידי המדינה, התפעול ייעשה על ידי המדינה. המספנה רק בונה אותם, ותמשיך לקבל תזרים מזומנים עוד שנים לאחר מכן.
שני המצבים האלה שונים מהותית זה מזה. הסיבה שבגללה המדינה מכריחה את הגוף הפרטי לתפעל את הפרויקט לכל אורך קיומו במכרזי PFI הוא בשביל למנוע מצב שבו הגוף הפרטי מקים משהו באיכות חרא, ואז מעביר אותו למדינה שתיתקע איתו. כל עוד הגוף הפרטי אחראי על התפעול, תחזוקה והפעלה, אם הוא בנה את זה חרא, הוא יישא בעלויות.
לכן, הסיפור של הספינות הוא שונה לחלוטין.
וכן, סליחה, זה היה למיטיבי לכת, אבל הייתי צריך להוציא את זה.


למי שמעוניין בקריאה נוספת, הנה כל מה שפרסמתי על זה עד כה:
חלק א – ההלוואה המוזרה שמשרד הביטחון לקח בשביל לממן את רכישת הספינות
חלק ב – המנגנון של ההלוואה המוזרה נחשף
חלק ג' – השאלות שצריך לשאול את החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי על רכישת הספינות