19

— סורי, יצא קצת ארוך הפעם. עמכם הסליחה —

0
קודם כל, מוזיקה. וברוח החגים, וסוף השנה האזרחית שמתקרב אלינו בצעדים מהירים, הנה הסיכום האוטומטי שספוטיפיי הכינו לי. אלה השירים הכי מושמעים שלי. ואם אתם תוהים למה ׳מהפכה של שמחה׳ ו׳סלסולים׳ נמצאים שם, אז נסו רק לדמיין נסיעה של חמש שעות עם שני בנים זכרים מאחורה שמתלוננים שמשעמם להם:

1
השבוע עשיתי משהו שלא עשיתי מזה זמן: צייצתי מחרוזת ציוצים על משהו שאשכרה נמצא באקטואליה הישראלית. כתבתי על זה שאני לא מבין למה אנשים מוחים נגד נתניהו בכל מה שקשור ליוקר המחיה (וספציפית, לגבי עליית מחירי המוצרים של אסם), וכל מיני כאלה. זה התחיל כאן:

רותם שטרקמן, סגן עורך דה מארקר, ענה לי את הציוץ הבא (אם אתם קוראים את הסיכום השבועי שלי במייל, אני חושב שלא תוכלו לראות את זה. כנסו לבלוג עצמו בשביל לקרוא):

אני לא מסכים עם רותם. אני לא חושב שהממשלה אחראית למחירים במשק. בכלל לא. אני מסכים שהממשלה יכולה להשפיע על המחירים במשק, אני חושב שיש דברים שהממשלה אחראית לעשות שקשורים למחירים במשק, אבל אני לא חושב שהממשלה אחראית למחירים במשק. לא למחירי הנקניק, ולא למחירי הקוטג׳, ולא למחירי שמיכות הפוך.

לאורך ההיסטוריה הלא ארוכה במיוחד של המשק הישראלי הממשלה לקחה מספר פעמים אחריות על מחירים של מוצרים ספציפיים. האחריות הזו נלקחה בעיקר (אבל לא רק) דרך מנגנונים של פיקוח מחירים. עד היום ישנם לא מעט מוצרים שהממשלה מפקחת על מחיריהם, כלומר קובעת את מחיר המקסימום שלהם: מחיר הדלק נקבע מדי חודש, מחיר השמנת נמצא בפיקוח, כך גם חלק ממחירי הגבינות הצהובות, החלב, הביצים ועוד רשימה בינונית של מוצרים.
נכתב הרבה מאוד על פיקוח מחירים בכלל ופיקוח מחירים בפרט בישראל לאורך השנים. אם בא לכם להעמיק אני ממליץ לכם על הפרק הזה של ״חיותכיס״ (כן, קידום עצמי חסר בושה) שליאל קייזר ואני עשינו בזמנו.

כשממשלה מכניסה מוצרים לפיקוח מחירים היא עושה את זה, לרוב, מסוג של חוסר ברירה. מתוך הבנה שמדובר במוצר חיוני (אנחנו יכולים להתווכח עד מחר על ההגדרה של מוצר חיוני), ושיש כשל שוק מובהק בייצור שלו (למשל, שיש חברה אחת בלבד שמייצרת אותו) ולכן ללא פיקוח מחירים הצרכנים יאכלו אותה. לפיקוח מחירים יש חסרונות מכאן ועד הירח, ובראשם חוסר היכולת של הממשלה לתמחר את המוצר בצורה מדויקת. היצרן לעולם יידע לתמחר את עלות הייצור טוב מהממשלה, ולכן יכול לגרום לממשלה לקבוע מחיר גבוה מדי (כי הממשלה די עיוורת ודי נסמכת על הנתונים שהיצרנים עצמם נותנים לה). בקיצור, לעיתים יש צורך בפיקוח מחירים, אבל לרוב זה לא מנגנון מוצלח במיוחד.

אבל בכל מה שלא קשור למוצרים שמחיריהם מפוקחים, למה הממשלה אחראית על זה? אחד הדברים המעניינים שלמדתי בסמטר האחרון הוא עד כמה חדשה התפיסה שהממשלה אחראית לכלכלה באופן כללי, לאו דווקא למחירים. ליצירת מקומות עבודה, למלחמה במיתון כשהוא מתעורר, דברים כאלה.

התפיסה הזו נולדה רק בזמן השפל הגדול, וביתר שאת אחריו, בסוף שנת ה-40 של המאה הקודמת, כשהממשל האמריקני חוקק את חוק התעסוקה המלאה, והטיל בפעם הראשונה את האחריות לכלכלה על נשיא ארה״ב. המרצה שלי בקורס, פרופ׳ ריצ׳רד פרקר, הגדיר את זה יפה. הוא אמר שבעצם החקיקה הזו (שקבעה שהממשל יפעל בשביל להגיע למצב של תעסוקה מלאה), נשיא ארה״ב הפך להיות ה-Economist In-Chief של הכלכלה האמריקנית. עד לאותו רגע זה לא היה כך. הכלכלה פורחת? אחלה. הכלכלה קורסת? כל אדם לנפשו.

בקיצור, אנחנו מדברים על רעיון בן פחות מ-100 שנה. זה רעיון די חדש, והוא עבר הרבה מאוד גלגולים עם השנים, והתפיסה שלו שונה ממדינה למדינה. גם בישראל, אנחנו תופסים את הממשלה כאחראית לכלכלה, אבל מה זה אומר? עד כמה הממשלה אחראית לכלכלה? עד כמה היינו רוצים שהיא תהיה אחראית לכלכלה? אני חושב שזה דיון די מעניין שלא נעשה יותר מדי במקומותינו, כי אנחנו נגררים מהר מדי, ואוטומטית מדי, לדיוני ימין-שמאל מיושנים ולא מעניינים.

אני זוכר שבמחאת הקוטג׳ של 2011, בואכה המחאה החברתית בהמשך אותו קיץ, וגם בהמשך, ניתזו גיצים מהמקלדת שלי בזמן שכתבתי טורי תוכחה על איך כולנו אוכלים חרא ממכונת יוקר המחיה. הנה דוגמא אקראית. אני לא זוכר אם כתבתי באחד מהם שהממשלה אחראית לעניין או צריכה לקחת אחריות. אני כן יודע שעם הזמן (חלפו שמונה שנים מאז הקיץ ההוא), התפיסות שלי השתנו, והתגבשו יותר.

יש המון שווקים שאני יכול לחשוב עליהם (בריאות, למשל) שיש צורך בתכנון ממשלתי מסיבי בשביל לקיים שוק נורמלי, שלא מגיע לטירוף מוחלט (ע״ע מערכת הבריאות האמריקנית). אבל יש לא מעט שווקים אחרים שבהם לא הייתי רוצה לראות את הממשלה נוכחת באופן דומיננטי, אלא רק בתור קובעת כללי מסגרת בשביל לקיים תחרות נאותה. אני די בטוח ששוק הקטשופ או שוק החטיפים הם שווקים מהסוג הזה.

1.5
ועוד הערה בהקשר הזה – עליית מחירי החשמל, שמיעוטה קשור לחוזה הגז (הגרוע) בין חברת החשמל לתמר, גרמה לי קצת להתבאס. כמות השטויות שקראתי בטוויטר על עליית המחירים הזו, כמות השימוש בהאשטג #שודהגז היא די מדהימה בהתחשב בעובדה שעליית המחירים הזו אינה קשורה בשום צורה למתווה הגז (ההסכם מול חברת החשמל נחתם הרבה הרבה לפני המתווה). ובכל מקרה, כשמסתכלים על טבלת פירוט ההתייקרות, אפשר לראות שעליית מחירי הפחם ושסבסוד תעריפי החשמל הסולארי תרמו לעליית מחירי החשמל לא פחות מאשר מחירי הגז.
העובדה שכל כך הרבה אנשים כותבים כל כך הרבה דברים חסרי ביסוס, אבל מאוד מאוד משוכנעים בלהט הדברים שלהם, גורמת לי לחשוב שהעיתונות הכלכלית, שאני מחשב את עצמי חלק ממנה, וגם העיתונות הכללית, שאני מחשיב את עצמי חלק גם ממנה, לא עושות את עבודתן מספיק טוב.
זה מבאס.

2
אגב שווקים, ואגב טוויטר: לפני כמה זמן מישהו שאיני זוכר מיהו המליץ לי לחפש ולקנות טחינה לבנונית. ובכן, מצאתי. קוראים לה Al-Wadi, והיא מביירות, והיא הטחינה הטובה ביותר שאי פעם טעמתי. אז תהא אשר תהא ממליץ אלמוני, אני ממש מודה לך על ההמלצה.

3
השבוע חגגנו בתכנית שלי את סיומו של הסמסטר הראשון. מצד אחד, זה עצוב. זה עצוב כי נגמר הסמסטר הראשון, משמע שארבעה חודשים מאחורינו, שהם למעשה חצי מהתכנית הזו. ומצד שני, יש לנו עוד חמישה חודשים מדהימים לפנינו, אז באמת שאין סיבה לשקוע בעצבות.

והאמת, זה אחד הדברים שאני אוהב בתכנית הזו, את העובדה שאנחנו לא עצובים שמשהו נגמר, אלא שמחים שיש לנו עוד לא מעט לפנינו. זה קצת כמו להיות ילדים, בעצם. אני רואה על הילדים שלי שהם חיים את הרגע, במלוא מובן המילה. הזיכרון שלהם הוא כמו פלסטלינה, כך שהעבר מבחינתם הוא ערבוב של עיסה ושל פירורי רגעים מפה ומשם שלא תמיד הם יכולים לשייך נכון לחללזמן, והעתיד מבחינתם הוא סימן שאלה כל כך גדול שהם לא טורחים כמעט להתעסק איתו. כל מה שנותר להם הוא לחיות את הרגע, וזה מה שהם עושים, לטוב ולרע. כשהרגע הוא טוב – למשל, אם הם משחקים בטלפון – הם איפשהו בקצה העליון של סולם האושר. וכשהרגע הוא רע – למשל, כשלוקחים להם את הטלפון כי כבר חלפה שעה ויאללה יא רבאק תתנתק מהמשחק הטיפשי הזה – זה הדבר הכי נורא בעולם, אין כי שום דבר אחר חוץ מזה באותו רגע. הם טוטאליים לגמרי בהווה שלהם. וזה בדיוק מה שאני מרגיש כאן, ואני תחת הרושם שגם יתר העמיתים והעמיתות שלי לתכנית מרגישים משהו דומה.

אני חי כאן את הרגע. נהנה מהעובדה שגיליתי שאני לא לבד. שאנשים אחרים ברחבי העולם אוהבים את המקצוע הזה כפי שאני אוהב אותו, ושאנשים מרחבי העולם חווים את אותם התסכולים במקומות העבודה שלהם מהמקצוע הזה שגם אני חווה וחוויתי. אבל פה, פה אנחנו בשבתון מוחלט. פה אנחנו חופשיים להתנתק מכל זה, פה אנחנו חופשיים לנוח, להתרכז בעצמנו, במשפחות שלנו שאנחנו בקושי רואים בשגרה, ואחד בשני.

השבוע, כשחגגנו את אמצע הסמסטר, זה היה מדהים לראות עד כמה כולנו התקרבנו. לפני ארבעה חודשים עוד הזעתי כמו חמור בניסיון להציג את עצמי בצורה שאינה עילגת ב-100%, למצוא את האנשים הנכונים להתחבר איתם, להגיד את הדברים הנכונים, להיות מצחיק אבל רגיש, רגיש אבל מחוספס, וכל מיני בלה בלה כאלה. והיום, ארבעה חודשים אחר כך, אנשים השילו מעצמם את שכבות ההגנה ששמו על עצמם בהתחלה, ומרגישים הרבה יותר בנוח לדבר את אשר על ליבם, לתמוך אחד בשני, ולפשוט ליהנות יחד.

מי שמכיר אותי יודע שאני די לא סובל אנשים באופן כללי. לו הייתי יכול הייתי עובר לגור בניו זילנד, פשוט כי זה הכי רחוק שהצלחתי לחשוב עליו מיתר האנשים בעולם. והנה פה, פה פתאום אחרת. פה פתאום נחמד לי להיות בחברת האנשים האלה. פתאום אני מגלה שאני יכול להיות חבר של אנשים מקולומבי, מאיטליה, מבריטניה, ומארקנסו. ברוב המסגרות שהייתי בהן בחיי לא הרגשתי שייך. ופה, פתאום, אני כן מרגיש שייך.
יותר מזה. למרות שאנחנו כמו ילדים כאן, חיים רק את הרגע, יש משהו במקום הזה, בתכנית הזו, שעוטף את הרגע הזה במימדי זמן נוספים – בעבר עמוק מאוד מצד אחד, ובעתיד רחב אופקים מצד שני. בכל אשר תפנה ב-Lippman House, הבית של התכנית שלנו, תוכל לראות תמונות על הקיר ממחזורים קודמים. תמונות של ראשי התכנית בעבר, תמונות של עיתונאים מפורסמים שהחדרים בבית קרויים על שמם. המדפים שעל הקירות מתפקעים מספרים שעיתונאים ועיתונאיות בוגרי התוכנית כתבו. במסדרון הכניסה, ליד קולב המעילים, מכסות את הקיר תמונות תמונות של הילדים של העמיתים בתכנית. ילדי נימן משנת 1985, ילדי נימן משנת 1995, ילדי נימן מכל שנה שהיא. בהמשך השנה, לקראת הסוף התכנית, גם הילדים שלי יצולמו, ימוסגרו וייתלו על הקיר. הרבה אחרי שהתכנית שלנו תסתיים וחבריי למחזור יתפזרו בחזרה איש ואישה למקום ממנו באו, הנוכחות שלנו בחלל הזה תישאר אחרינו, למחזורים הבאים. התכנית הזו קיימת כבר 80 שנה. 80. זה יותר משנות קיומה של מדינת ישראל. זה המון זמן. והנוכחות הזו, של העבר ושל הידיעה שאנחנו חלק ממשהו שיימשך עוד הרבה אחרינו בעתיד, הנוכחות הזו מצטרפת לחוויה המדהימה הזו של לחיות את ההוה במלוא עוצמתו, וממלאת אותו במשמעות, ובחמימות.

זה כיף.

זו הסביבה הכי מחבקת שיצא לי לפגוש. והשילוב של האנשים יחד עם העובדה שאף אחד מאיתנו לא צריך לעבוד ואף אחד מאיתנו לא מוטרד בטרדות הקטנות והמעצבנות של היום היום, הפכה את זה לחוויה אנושית מדהימה. זה כמו האח הגדול, רק הפוך – אף אחד לא מודח בשום שלב, וכולם רק רוצים להישאר יחד. לפחות בינתיים.

אווירת סוף סמסטר

אווירת סוף סמסטר

4
באורח מקרי, באופן שהתחבר לחוויה הזו שלי כאן, השבוע המשפחה שלי (מהצד של אמא שלי) ציינה בדיוק 45 שנה לעלייה לישראל. בדצמבר 1973 המשפח שלי הגיעה מברית המועצות (וליתר דיוק, מריגה, היום בירת לטביה) לישראל (וליתר דיוק, למתקן הקליטה של הסוכנות בצפת). אמא שלי היתה בת 21, סבא שלי היה בשנות ה-60 לחייו. ארבעים וחמש שנים אחר כך, אמא שלי חיה בפתח תקווה, והיא בשנות השישים לחייה. היא חיה שני שלישים מחייה פה. ואין לי מושג אם היא שמחה או לא על כך שההורים שלה, הסבא והסבתא שלי, בחרו לעלות דווקא לישראל (חלקים אחרים במשפחה היגרו לגרמניה, ואחרים לארה״ב). אני כן יודע שעכשיו שאני פה, נאבק עם הקשיים שנובעים מכך שאתה מהגר (וכל זה כשאני בבועה הפריבילגית שלי, נהנה ממלגה מלאה ולא צריך לעבוד דקה לפרנס את המשפחה שלי, כלומר קל וחומר), אני מצליח להבין בצורה עמוקה יותר את האומץ שהיה כרוך בהחלטה הזו להגר לישראל.
תמיד הערכתי את האומץ שהיה לסבא וסבתא שלי לעזוב הכל, את הרכוש שלהם, את המעמד, את השפה, את החברים, את התרבות, ולעבור למקום זר לחלוטין, שונה ב-180 מעלות מכל מה שהכירו, וכל זה כשהם בשנות השישים לחייהם, ולהתחיל הכל מהתחלה. אבל עכשיו, כשאני חווה על בשרי כל יום מה זה אומר להיות זר, מה זה אומר להיות מהגר, אני מעריך את ההחלטה שלהם שבעתיים.
להיות מהגר זה מסריח. חרף העובדה שהיא חיה את רוב שנותיה בישראל, אמא שלי לנצח תישאר מהגרת. לנצח ישאר לה מבטא, לנצח ישארו בה שאריות מהחיים הקודמים, מהמנטליות, מהתרבות, לא משנה כמה היא נטמעה כבר בחברה ובתרבות הישראלית, לא משנה שכשהיא מדברת היום ברוסית יש ברוסית שלה נגיעות של מבטא ישראלי. כשאתה במדינה זרה, במדינה שלא נולדת בה, במדינה שלא גדלת בה, אתה זר. לנצח תהיה זר, לטוב ולרע.

5
לאנשים יש פה יותר מדי כסף. אני יודע את זה גם כי התחלתי לשחק עם עצמי משחק של לספור כמה אנשים ברחוב אני רואה שלובשים מעיל של Canada Gouse. כל מעיל כזה עולה 1,000 דולר – קראתם נכון, 1,000 דולר למעיל – ובחנות שלהם בבוסטון יש Cold Room מיוחד שמאפשר לכם למדוד את המעיל ולעמוד על טיבו.
בקיצור, לאנשים פה יש באמת יותר מדי כסף. באחד הערבים השבוע, כשנסענו היא ואני לעוד ערב בתכנית שלי, מודעה ברכבת התחתית תפסה את עיני. קראתי את מה שהיה כתוב בה ובאמת שנדהמתי – זו מודעה לחברה שמאפשרת לכם להרכיב את הפרופיל הגנטי של, ובכן, הכלב שלהם, בשביל להבין מאיזה גזעים בדיוק הוא מורכב, ומה אילן היוחסין שלו. שזה, תסלחו לי, כבר על גבול הפיקציה. בקיצור, כשיש יותר מדי כסף, אנשים כבר באמת לא יודעים על מה להוציא אותו.

אילן יוחסין לכלבים, מסתבר שזה דבר

אילן יוחסין לכלבים, מסתבר שזה דבר

6
החורף אוטוטו בפתח. כבר קר מאוד ברחובות. הבוקר, כשיצאתי לרוץ, היה מינוס שבע. מינוס שבע זה פאקינג קר מאוד. אבל מה שכן, גיליתי שבאמת אפשר להתרגל לזה בקלות רבה יותר ממה שחשבתי, בהנחה שאתה לבוש היטב. ואני לבוש היטב. גיליתי שאני אוהב לצעוד ברחוב (קר לי כבר מדי לרכב על אופניים) כשקר כל כך. הידיים מחופרות בכיסים, הראש מחופר בכובע, הצוור עטוף בצעיף. לצעוד, ללכת המון, לשמוע מוסיקה או משהו אחר. להתבונן מסביב. כיף ללכת פה. ולא בכדי. כשבדקתי, גיליתי שקיימברידג׳, השכונה שאנחנו גרים בה, מקבלת ציון של 87 בסולם ה-Walkability של איזה אתר ששכחתי מה הכתובת שלו ואיך הגעתי אליו, אבל תצטרכו להאמין לי אתר Walkscore שנותן ציון של הליכתיות (וגם של נוחות לרכיבה על אופניים), לערים ושכונות שונות בארה״ב (ניסיתי לבדוק את ישראל אבל לא הצלחתי, אבל ייתכן שלא ניסיתי טוב). גיליתי גם שאני ממש אוהב גטקעס, בהנחה שהם מיוניקלו. השבוע, לנוכח הטמפרטורות הנמוכות, עברתי רשמית מגטקעס רגילים לגטקעס חמים יותר. דרגה 2 בסולם גטקעס. וזה לא הכל, כי יש גם דרגה 3. אני מחכה לה בקוצר רוח.

7
ומאחר שמזמן כבר לא היו, הנה כמה המלצות פודקאסטים טריות, ישירות מה-Pod Club שלנו כאן:
Last Seen
פודקאסט פשע אמיתי, אבל לשם שינוי לא פרשיית רצח שנויה במחלוקת, אלא תעלומה מסתורית אמיתית שמעולם לא פוענחה: פרשת גניבת האומנות הגדולה אי פעם (כך לפי יוצרי הפודקאסט, לא בדקתי): לפני עשרים ושמונה שנה שני פושעים אלמונים פרצו למוזיאון איזבלה גרדנר בבוסטון וגנבו שלוש עשרה יצירות אומנות בשווי כולל שמוערך היום ביותר מחצי מיליארד דולר. אף אחד מפרטי האומנות האלה לא אותר מאז, והפושעים לא נתפסו מעולם. הקשבתי לשני הפרקים הראשונים, וזה מעניין, נעים להאזנה, ובעיקר מרענן (כמה אפשר לדבר על רוצחים, כמה).

Headlong: Surviving Y2K
האנשים שהביאו לכם בעבר את למצוא את ריצ׳רד סימונס (שאני באופן אישי לא אהבתי) מתחקים עכשיו אחרי טירוף באג 2000. הקשבתי בינתיים לשני פרקים וזה נהדר. קולח, מצחיק ומעניין. הם מביאים טיפוסים צבעוניים, מהאנשים שחשבו שבאג 2000 הולך להשמיד את האנושות, דרך האנשים שהזהירו שהאנשים שמזהירים מפני באג 2000 הם סתם רמאים שמנסים למכור לכם משהו, ועד לאנשים שייחלו לבואו של באג 2000 שיעשה סוף סוף ריסטרט לעולם הדפוק הזה. שווה האזנה.

Dispatch
הפודקאסט של תכנית התחקירים הטלוויזיונית Frontline חזר לעונה שניה, והפעם בפורמט חדש. לא עוד דברים ששודרו בטלביזיה, אלא סיפורים מקוריים שהופקו במיוחד עבור הפודקאסט. בינתיים עלו לאוויר שני פרקים ואת שניהם אהבתי (אם כי הם היו יכולים להיות קצרים יותר), בעיקר משום שהם מציגים מודל חדש ומעניין. במקום למרוח עונה שלמה על סיפור אחד של רצח או משהו כזה, אתם מקבלים פה סיפור אחד בכל פעם. אבל כל סיפור כזה מתוחקר לעומק, ומופק לעילא, והתוצאה מהנה מאוד. אני חושב שהפודקאסט הזה יכול להוות מודל מעניין לכלי תקשורת ישראלים שרוצים להשקיע באמת בפודקאסטים. אני לגמרי רואה את התאגיד מפיק עונה של דבר כזה, על בסיס הכתבים שלו, בכל פעם סיפור אחר. תכל׳ס, הייתי שמח להרים דבר כזה בעצמי.
אני כותב את זה בעיקר על רקע השקת פודקאסט חדשותי יומי נוסף, הפעם של הוושינגטון פוסט, שמצטרף לדה דיילי של הניו יורק טיימס, ולפודקאסטים דומים אחרים של הגרדיאן, של הביביסי, של אןפיאר וכלי תקשורת אחרים. אני באופן אישי רווי לחלוטין מפודקאסטים יומיים כאלה (הפסקתי להאזין לדה דיילי), וממש שמח לגלות פורמט אחר. אני חושב שהוא יכול לעבוד מצוין בישראל, אבל הוא דורש השקעה האמיתית.

Host's Fat
ג׳ונתן זנטי הוא מפיק רדיו איטלקי, והוא שמן. הוא ממש שמן. והוא רוצה שתדעו הכל על מה זה אומר להיות שמן. אבל באמת, הכל. שמעתי בינתיים רק את הפרק הראשון אבל הוא מעולה מעולה מעולה. הוא מצחיק, ומחכים, ומעניין, ומופק נהדר. ממליץ בחום רב.

8
זהו. חופשת החורף התחילה רשמית. בשבוע הבא יהיה לה ולי קצת זמן לעצמנו, בזמן שהילדים עדיין יהיו בבית הספר. לקרוא, לכתוב, לאכול, ללכת לאיזה מוזיאון או שניים, אולי לאיזו הצגה יומית, לערב נוסף של The Moth, כאלה. אחרי זה נוסעים לניו יורק לכמה ימים, ואז למקסיקו, ואז חוזרים לעוד שבוע רק של עצמנו, ואז אל הסמסטר השני.

אוף, טוב לי פה. טוב לי. טוב לי. אני מנסה להגיד את המלים האלה בקול רם בשביל להאמין לעצמי – טוב לי פה. גם כשקצת קשה, גם כשקצת קשה בבית. טוב לי פה. וטוב לי למצות את הטוב הזה, לטפטף טיפות מהתמצית הזו עמוק אל תוך הלב, בשביל שישקו את האדמה היבשה, החרבה, שנוצרה שם.

סוף שבוע חם ונעים שיהיה לכם, תודה שקראתם.

18

0

קודם כל, מוזיקה. והפעם, רגע לפני חג המולד, קצת דניאל קורן. הוא הוציא הרגע אלבום חדש – בין האיילות – שבשמיעה ראשונה לא אהבתי אותו בכלל ולא הבנתי אותו בכלל. אבל בשמיעה שניה, ושלישית, התחלתי להתחבר, ומאז אני שומע אותו ללא הפסקה. הנה אחד השירים החביבים עלי מתוך האלבום הזה:

1
השבוע שחלף היה כנראה אחד השבועות החשובים ביותר מבחינתי בתכנית שאני משתתף בה. למעשה, מאז שהתחילה התכנית, אי שם לפני שלושה חודשים ויותר, התכוננתי לשבוע הזה.
התכנית שאני משתתף בה – Nieman Fellowship – היא תכנית שאוצרת 24 עיתונאים מרחבי העולם (מחציתם מארה״ב ומחציתם ממדינות שונות), ומביאה אותם לשנת שבתון אחת בהרווארד (שני סמטרים, למען האמת). המטרה: לנוח, ללמוד, ולחזור לעיתונות טובים יותר.
זו אינה תכנית אקדמית. על אף שאני לוקח קורסים ברחבי האוניברסיטה אני לא נחשב לסטודנט מן המניין, מה שאומר שאני לא אקבל פה תואר (דבר שאין לי צורך בו ממילא), אבל גם אני גם לא מחויב במטלות האקדמיות (יאי!). אני שומע חופשי, וזה נפלא מבחינתי.
מלבד הקורסים האקדמיים יש גם פעילויות אינהרנטיות לתכנית עצמה. יש לנו סמינרים עם אורחים מעניינים (אנשי ואנשות אקדמיה, עיתונאיות ועיתונאים, חוקרות וחוקרים, ואפילו השף מאסימו בוטורה הגיע לדבר איתנו), יש לנו סדנאות (פודקאסטים, כתיבה, תסריטאות, ואחרות), ובאופן כללי מלא דברים שאנחנו ממציאים לעצמנו.
כל הפעילויות האלה נערכות בבית של התכנית – Lippman House – על שמו של אחד העיתונאים האמריקניים המשפיעים והמפורסמים ביותר בכל הזמנים, וולטר ליפמן. זה אחד הדברים הכי כיפיים בתכנית הזו – יש לנו חלל משלנו. לאורך כל השנה אנחנו באים והולכים, אוכלים ארוחות צהריים יחד, רואים סרטים, מביאים את הילדים לשחק, סתם מעבירים איזו שעה מתה, קוראים, כותבים, שותים, חוגגים, ועושים עוד מיליון דברים אחרים בחלל הזה, בבית הזה. בית ניו אינגלנדי קלאסי, ענק, מרווח, מואר באור טבעי יפהפה, מחומם (יש אח!), ובעיקר עוטף אותך בחיבוק חם ונעים. זה פשוט מרגיש כמו בית, מהרגע הראשון שנכנסתי אליו. ומי שמכיר אותי באופן אישי יודע עד כמה נדיר לי להרגיש ככה.

הפעילות המרכזית של התכנית שלנו נערכת אחת לשבוע, בערבי שלישי. אחת לשבוע, עמית או עמיתה בתכנית מקבלים את הבמה, את תשומת הלב, ואת הזמן, בשביל לענות על שאלה אחת בלבד: למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? זה נקרא Soundings.
ואפשר לעשות את זה באיזו צורה שנרצה. יש מסגרת, אבל אין כללים.
המסגרת כזו: נפגשים בחמש, יש מנה ראשונה (ואלכוהול) עד חמש וחצי, ואז יש לך שעה לדבר. אחרי זה חצי שעה של שאלות ותשובות, ואחר כך ארוחת ערב (ואלכוהול). בסוף קינוח, מנקים, מקפלים, ויוצאים לשתות במקום אחר (כי נגמר האלכוהול).
את התוכן כל אחד ואחת ממלאים כפי שהם רואים לנכון. אין סיפור אחד שהוא הסיפור הנכון, אין דרך אחת שהיא הדרך הנכונה להציג את הסיפור הזה, ואין אוכל שהוא האוכל הנכון (ולפחות מבחינתי, וגם מבחינת הרבה אחרים, האוכל הוא חלק חשוב מהסיפור, מהזהות שלנו).

אז השבוע, אחרי לא מעט ערבים כאלה, הגיע תורי.

מתנצל: על אף כל ההקדמה הזו אני לא אשתף כאן בתוכן של הסיפור שלי. מי שעוקב אחרי מספיק זמן (משום מה) פחות או יותר מכיר את המעטפת של הסיפור הזה. מקומות שעבדתי בהם, פרויקטים שכתבתי ויצרתי, הישגים שהשגתי, כישלונות שנכשלתי. החלק הפנימי של הסיפור שלי – המחשבות שמתרוצצות בראשי, הלבטים, החלומות – אלה יישארו בין כתליו של Lippman House. זה אישי מדי, בשלב זה.
אגיד רק שזה היה לי מרגש, נעים, קשה, והביא איתו הקלה. זה עזר לי לסדר לעצמי את המחשבות, לשרטט לאחרים (אבל גם לעצמי) את הסיפור שלי, להתאמץ ולהתעקש לחפור בתוך הנפש עמוק פנימה, ולנסות לחלץ ממעמקים כמה שיותר תובנות קוהרנטיות (אם כי בשום אופן לא סופיות, לא מחייבות ולאו דווקא ממצות).
ואוסיף שרק אחרי שהגעתי לכאן, והכרתי את עמיתיי לתכנית, הבנתי עד כמה הדברים שמציקים לעיתונאים הם די אוניברסליים, ועד כמה מסלולי קריירה יכולים להיות דומים בפינות שונות לחלוטין של העולם, ולפיכך עד כמה ההתלבטויות עשויות להיות דומות. כל סיפור הוא שונה לחלוטין בפני עצמו, אבל הופתעתי מאוד לגלות עד כמה רבים מאיתנו מרגישים שהם עומדים בצומת דרכים ולא יודעים באיזו דרך לבחור.

sounding

2
באותה הרוח, השבוע פורסמה כתבה בוניטי פייר על המצוקה שכמה כלי תקשורת דיגיטליים מרכזיים מתמודדים איתה בתקופה האחרונה. אם אתם מתעניינים בעיתונות, במות המודל העסקי של העיתונות המסורתית, אם עקבתם כמוני אחרי עלייתם של כלי תקשורת דיגיטליים מדהימים בארה״ב בשנים האחרונות, הכתבה הזו מאוד מומלצת.
היא מתרכזת בעיקר במספר כלי תקשורת דיגיטליים – באזזפיד, ווקס, וייס – אבל יש עוד דוגמאות בפנים. כל כלי התקשורת שמוזכרים בכתבה נולדו כולם דיגיטליים לחלוטין. אין להם בתי דפוס, הם לא צריכים לבזבז זמן או כסף על הפצה פיזית. כשהם התחילו (והמריאו) הם נחשבו לכאלה שפיצחו את הבעיה. כאלה שיצרו מודל חדש. העתיד של העיתונות.
והנה, הם כולם מתחילים לסבול מאותן הבעיות שהעיתונות המסורתית סובלת ממנה. ירידה בהכנסות, נגיסה של פייסבוק/גוגל בהכנסות מפרסום, וצורך גובר בגיוון מקורות ההכנסה (שזה שם קוד להמון תוכן שיווקי, כנסים, ואפילו מכירת מוצרים תוך כדי שיתוף פעולה עם אמזון).
זה היה לי מאוד מאוד מדכדך לקרוא את הכתבה הזו. כפי שכתבתי לפני שנסעתי לכאן, כשהצטרפתי לתאגיד השידור אחת המטרות שלי היתה להקים את ה-vox הישראלי. לבנות מותג עיתונאי חדש שיעשה עיתונות בדרכים חדשות, בעיקר בוידאו, ושיפיץ את עצמו בפלטפורמות החברתיות מבלי צורך בכך שהקהל יבוא לאתר שלנו דווקא.
שנתיים אחרי שהתחלנו למדתי בדרך הקשה והכואבת מה זה אומר להפקיד (ולהפקיר) בידיים של גוף חיצוני כמו פייסבוק את מנגנון ההפצה שלך מבלי שיש לך יכולת לשלוט עליו כלל. אנחנו כשלנו כישלון חרוץ (הוא באמת היה חרוץ, עבדנו מאוד קשה) ועד הכתבה הזו חשבתי שזה היה 100% באשמתנו. הכתבה הזו גרמה לי להבין שגם כלי התקשורת שחשבתי שפיצחו את זה לגמרי מתמודדים עם אותו החרא, נאלצים לקצץ בכח האדם שלהם, לשנות פורמטים, ולחשוב מה עושים עם עצמם.

וזה, אגב, לא מנחם בשום צורה. להיפך, זה ממש מדכא. חלק ממה שאנחנו מנסים לעשות כאן בשנה הזו הוא לחשוב איך ומה אפשר לעשות בשביל שהגסיסה של העיתונות תיעצר. וזה לא שלמישהו מאיתנו יש תשובה, לא קרוב אפילו. אנחנו משתפים אחד עם השני כל הזמן כתבות, אינספור כתבות, על עוד נסיונות ועוד כישלונות. עוקבים בדריכות אחרי כל מיני התחלות חדשות, אוספים ראיות לדברים שהצליחו כאן או שם. שום דבר לא מתגבש בינתיים לשום דבר, ואני לא יודע אם אי פעם יתגבש. אבל האמת? זו תחושה טובה להמשיך לנסות, ולא להתייאש, לא להרים ידיים.

3
היה מוזר ללמד את העמיתים שלי לתכנית (שברובם המוחלט אינם יהודים) על חנוכה. היה מוזר להדליק איתם נרות (כלומר, לא באמת נרות אלא חנוכייה חשמלית כי אסור להדליק אש בתוך הבית הניו אינגלנדי הקלאסי שאנחנו פועלים בו. ככה נראה העולם כשעורכי הדין מנצחים), היה מוזר להיות על תקן הרבי.
לא משנה שניסיתי להסביר שאני אתאיסט מוחלט ועושה את הדברים האלה בעיקר בשביל הילדים (ואפילו זה לא לגמרי ברור לי מדוע), איכשהו נוצר הרושם שאני מבין בזה משהו (למרות שאני מאוד לא).
זה הזכיר לי את מה שחבר שלי אריאל אמר לי פעם פעם, מזמן מזמן, כשעוד היינו שנינו סטודנטים בהר הצופים: כשתחיה בחו״ל אתה לעולם תהיה היהודי. לא משנה כמה תנסה להתנער מזה, לא מנסה כמה תנסה להתערות או להתבולל. אתה לנצח תישא עליך את התווית הזו. ובזמנים טובים, זה יהיה בסדר. ובזמנים רעים, זה יהיה מאוד מאוד לא בסדר.
סתם, נזכרתי בזה השבוע.

חנוכה, עם טאץ׳ של קריסמס

חנוכה, עם טאץ׳ של קריסמס


4
כבר ציינתי שמאסימו בוטורה, השף בעל המסעדה הטובה ביותר בעולם, בא לדבר איתנו השבוע? ככה, שיחה אינטימית, על אוכל ועל תרבות ועל פילוסופיה. היה יוצא מן הכלל, מעורר השראה, ומעורר תאבון. הוא סיפר הרבה סיפורים, על פרויקטים שיצר, ועל הפילוסופיה שלו במטבח (אגב, חיפשתי כתבת פרופיל נרחבת בעברית עליו ועל העבודה והפרויקטים שלו, ולא מצאתי. מאוד מוזר, לטעמי, בשביל מדינה שמאוד אוהבת אוכל ומאוד אוהבת לנסוע לתיירות אוכל, בטח באיטליה).
אחד המשפטים שנשארו איתי מהשיחה איתו היה ״במטבח, ובחיים, תמיד תשאירו דלת פתוחה לבלתי צפוי״. בשבילי, אדם די מרובע ודי מקובע בסך הכל, זה מאוד לא קל. אבל אני חושב שאני אנסה. למען האמת, זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כאן בשנה הזו, להרשות לעצמי לזרום, לתת לרגליי לשאת אותי אל הלא נודע.

5
אחד הדברים שקראתי השבוע גרם לי לתהות: האם מישהו גיבש את התו״ל למדרג הנכון ליצירת קשרים וירטואליים עם אנשים שזה עתה פגשת לראשונה בעולם האמיתי.
כלומר, נניח שיצאתי לפאב והכרתי מישהו/מישהי, או שהתחלתי ללימוד ויש לי חברים חדשים לספסל הלימודים. האם יהיה נכון לעקוב אחריהם קודם בלינקדאין ורק אחרי זה בפייסבוק? ואם אני בכלל מתחיל לעקוב אחריהם ישר באינסטגרם, זו נחשבת לפלישה איומה למרחב הפרטי? בפרפסקטיבה ישראלית – כלומר, בעולם שבו זרים מוחלטים מתפרצים לך לוואטסאפ בלי לבקש ועוד תובעים לקבל תשובות – זו נראית שאלה קצת מפגרת.
אבל כאן, בעולם הנימוס, בעולם שבו המרחב הפרטי שלך הוא כמעט קדוש, כאן השאלה הזו דווקא די רלוונטית.
סתם, תהיתי.

6
והיום, אחרי כל השבוע הממש מוצלח הזה, פתאום קיבלתי שוב תזכורת כואבת לעד כמה אני זר, ולעולם אהיה זר. וזה מעצבן, וכואב.

שבת שלום.

4000

0
לפני הכל, קצת מוזיקה (לא יודע למה, אבל אני על החומה של פינק פלוד בריפיט לאחרונה, אז הנה):

1
תכננתי לכתוב סיכום שבועי כרגיל, ואפילו כבר התחלתי לכתוב דברים בראשי פרקים, אבל אז המלצות המשטרה בתיק 4000 פורסמו וזו היתה הפעם הראשונה שבה אשכרה התגעגעתי לחדשות, והפעם הראשונה שבה אשכרה הרגשתי צורך להגיד משהו, כך שזה יהיה סיכום השבוע שלי הפעם.

2
תיק 4000, בעיני, הוא תיק מדהים מהרבה מאוד בחינות. אני לא משפטן אבל ממה שאני מכיר אני אהיה בשוק מוחלט אם זה לא ייגמר בכתב אישום. ואם וכאשר התיק הזה יגיע לבית המשפט, זה יהיה מדהים לראות את כל העובדות מתבררות.
כשהתיק הזה רק התחיל להתבהר לא הבנתי בהתחלה איך יכול להיות שנתניהו היטה רגולציה בשווי של מיליארד שקל רק בשביל סיקור אוהד בוואלה. ברצינות, סיקור אוהד בוואלה שווה מיליארד שקל? עד כדי כך.
לקח לי זמן להבין (בין היתר בעזרת טור שגידי וייץ כתב) שזה הרבה יותר מסתם סיקור אוהד בוואלה. דבר ראשון, זה לא שהכסף הזה יצא מהכיס של נתניהו (הוא יצא מהכיס של בזק, ופגע בכל מחזיקי המניות של בזק, שזה כל הציבור, בעצם), אז מה אכפת לו?
ודבר שני, וזה חשוב יותר, הסיפור הזה עם הסיקור האוהד בוואלה הוא רק חתיכה אחת בפאזל. ולהסתכל על חתיכה אחת בפאזל בסיפור הזה זה פשוט לא נכון. כי התמונה הגדולה היא הדבר החשוב כאן (וחלקה כרגע חשוד בפלילים, וחלקה הגדול לא): נתניהו ניסה ומנסה בכל כוחו, בכל אמצעי שעומד לרשותו, להשיג שליטה בכמה שיותר אמצעי תקשורת ישראלים. נקודה.
״הארץ״ הוא מעוז של השמאל ומוקצה מחמת מיאוס אז נתניהו לא מנסה להשתלט עליו אלא ״סתם״ עושה לו דמוניזציה, אבל כל יתר כלי התקשורת חוו בצורה או או אחרת ניסיונות של נתניהו להשתלטות, השפעה, וכו׳. ישראל היום הוא מזמן בכיס שלו ואנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו, אבל זה לא צריך להיות מובן מאליו שיש עיתון שלם בישראל שכל תכליתו היא להאדיר את ראש הממשלה. זה די פסיכי, למען האמת.
הניסיון של נתניהו להשפיע על ידיעות אחרונות (ולפיכך גם וואינט, למשל) עומד במרכז תיק 2000. הניסיונות של נתניהו לסגור את ערוץ 10, להשפיע על ערוץ 10, להיפטר מרביב דרוקר, לדחוף מקורב לו לתפקיד יו״ר ערוץ 10, נעשו לאור השמש. גם נסיונות להשפיע על גלובס תועדו. סיפור התאגיד קרה גם הוא לאור יום, ואני לא יודע על דברים ספציפיים שקרו עם קשת/רשת, אבל הסתובבו הרבה שמועות לאורך השנים. וממילא, כשנתניהו החזיק בתיק התקשורת ולפיכך החזיק בידיו את עתידו של ערוץ 2 (ערב הפיצול), מובן מאליו שיש לו יכולת השפעה על חברת החדשות הנצפית ביותר בישראל.

זו התמונה הגדולה והחשובה באמת – זה לא רק וואלה. זה הכל. אלה כל כלי התקשורת. ראש הממשלה שלנו רוצה שליטה בכולם. וזה פשוט לא נורמלי (וכשאני אומר לא נורמלי, זה אומר שזה קורה גם במדינות אחרות, לדאבוני, אבל גם שם זה לא נורמלי).

3
השנה שלי כאן היא סוג של שנת שבתון מעורבבת בשנת הבראה. אחד הדברים שאנחנו עושים כאן באופן בלתי פורמלי היא להרהר כל אחד בתפקידו הספציפי בעולם העיתונות אבל גם בתפקידה של העיתונות בכלל. אני מוקף בעיתונאים ועיתונאיות מוכשרים בצורה בלתי רגילה מכל העולם. ולכל אחד ואחת הסיפור שלהם.
העיתונאית מבורמה נרדפה על ידי המשטרה ועל ידי השלטון. העיתונאית מאוקראינה נרדפה על ידי השלטון. עיתונאית אחרת גילתה שבעלה נחטף ונרצח בידי ראש הממשלה והיא עצמה נאלצה לגלות לארה״ב מחשש לחיי המשפחה שלה. אני לא ממציא את הסיפורים האלה. ויש עוד ועוד ועוד, רובם פשוט לא רוצים שהסיפור שלהם יהדהד בפומבי ולכן אני לא מפרט.
כשדברים כמו תיק 4000 יוצאים החוצה, אני חש גאווה גדולה מאוד על כך שאני יכול להגיד שאני חבר במועדון הזה שנקרא עיתונות. עיתונות יכולה להיות מקצוע מדהים, אם עושים אותו כמו שצריך, ואם יש לך עורכים ומנהלים שמאפשרים לך לעשות אותו כמו שצריך. עיתונות, כפי שאנחנו רואים בימים אלה, יכולה להיות גם מקצוע אכזרי שבו אתה מוצא את עצמך פיון בידי השלטון, וזה איום ונורא.

ישראל היא לא אוקראינה ולא בורמה ולא טורקיה ולא הפיליפינים ולא ברזיל ולא הונגריה ולא מקומות אחרים שבהם מתרחשים דברים איומים ביחסים שבין השלטון והעיתונות. ואני לא שותף לדאגות של חלק מעמיתיי למקצוע על כך שנתניהו הורס את הדמוקרטיה הישראלית וכו׳. אני חושב שהדמוקרטיה הישראלית בהחלט נמצאת תחת התקפה בשנים האחרונות, אבל אני חושב שהיא חזקה מספיק בשביל להתמודד עם ההתקפות האלה. וחוצמזה, יש הרבה דברים בדמוקרטיה שלנו שדורשים תיקון. כי אם הדמוקרטיה משרתת רק את האליטות הישנות, היא פשוט לא עושה עבודה טובה מספיק.

אבל הנסיונות של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת הישראלית הם בהחלט חלק מדאיג במתקפה שלו. לכאורה, נתניהו מזמן כבר לא זקוק לתקשורת. הוא יודע טוב מכל פוליטיקאי אחר כיצד לנהל את התקשורת גם מבלי להשתלט עליה, הוא יודע טוב מכל פוליטיקאי אחר כיצד לדבר ישירות אל הציבור שלו, אל הבייס שלו, מבלי להזדקק לתיווך של כלי התקשורת. הוא הפוליטיקאי המיומן, הטוב והמשופשף ביותר בישראל, והוא משאיר אבק לכל היריבים שלו.
אבל דווקא בגלל הדברים האלה, העובדה שהוא בכל זאת מנסה להשתלט על כל כלי התקשורת, גם אם מדובר באמצעים פליליים (כפי שהמשטרה חושדת) צריכה להדאיג במיוחד. כי יש לכך שני הסברים אפשריים כמו שאני רואה את זה: או שנתניהו פשוט אובססיבי לגבי כלי התקשורת וזהו, וזה פשוט סימן לדאגה מבחינה קלינית (היינו רוצים ראש ממשלה שיתעסק בדברים אחרים בזמן המועט שיש לו). או שנתניהו חושב שלתקשורת בישראל יש עדיין מקום חשוב מאוד בדמוקרטיה הישראלית, בגיבוש דעת קהל ציבורית וכו׳, ולכן הוא מנסה להשתלט עליה לצרכיו שלו.

כעיתונאי, אני מעדיף לחשוב שההסבר השני הוא ההסבר הרלוונטי. לדעתי, למרות הכל, לעיתונות בישראל יש עדיין תפקיד חשוב בדמוקרטיה הישראלית. ומאחר שיש לה כזה, זה מסוכן מאוד כשראש הממשלה, כל ראש ממשלה, מנסה להשתלט עליה.

4
העיתונות הישראלית, היא ולא שום דבר אחר, חושפת עוולות על בסיס יומי, מביאה אותן לידיעת הציבור הרחב, ומביאה לשינוי כללים, שינוי מודעות, שינוי רגולציה, שינוי עולם. עיתונאים חושפים תרגילים של חברות מסחריות לעקוץ קשישים, לדחוף לנו חרא לתוך האוכל, לעוות רגולציה, לשים פוליטיקאים בכיס הקטן שלהם, לחפף בבניית תשתיות, ומה שאתם לא רוצים.
העיתונות הישראלית, היא ולא אחרת, חשפה את הבסיס של תיק 3000 ושל תיק 4000. רק השילוב הזה של עיתונאים ללא חת (רביב דרוקר, גידי וייץ, גדי פרץ מגלובס ואחרים) יחד עם רשויות אכיפת חזקות ועצמאיות (רשות ניירות ערך, והמשטרה), הביא לכך שהדברים האלה באו לאוויר העולם.
ישראל שבה אין עיתונאים כאלה, אין תקשורת כזו ואין רגולטורים ורשויות אכיפת חוק כאלה, תהיה ישראל טובה פחות. היא תהיה דומה יותר לטורקיה, לבורמה, לאוקראינה, ולמקומות אחרים. ותאמינו לי, אנחנו לא רוצים לחיות במדינה כזו.

5
האם התקשורת בישראל מוטה לשמאל? כן. אבל אם נדייק, פעם היא היתה מוטה לשמאל. אבל אז קרו כל מיני דברים. דבר ראשון, יותר ויותר עיתונאים בעלי תפיסת עולם ימנית התחילו לתפוס תפקידי מפתח בעולם התקשורת (ככתבים בכירים וכעורכים). ודבר שני, ההבחנה עצמה בין שמאל לימין הפכה להיות הרבה יותר נזילה, והרבה פחות חשובה. אחרי הכל, זה לא שקורה משהו בתחום המדיני כבר שנים, נכון? וזה לא שיש המון הבדלים בין העבודה לליכוד, נכון? וממילא, הפוליטיקה הישראלית היא יותר מהכל אופרטוניסטית ולא אידיאליסטית, אז מה זה כבר חשוב?

במדינה שבה יש כלי תקשורת שמגויס כל כולו על בסיס קבוע להאדרת ראש הממשלה ולשמירתו על הכיסא, זה נראה כאילו זהו ימין, וכאילו כל היתר הוא שמאל. אבל זה לא. זה לא ההבדל בין שמאל לימין. זה ההבדל בין שלטון טוטליטרי, לבין מדינה דמוקרטית. אם מישהו רוצה שכל התקשורת הישראלית תעבור ישראלהיומיזציה, הוא מוזמן לחיות חודש בטורקיה קודם. כי ישראל היום הוא לא עיתון שאמור לשרת את הימין, ולתת לקוראים בעלי תפיסת עולם ימנית להיות מסוגלים להרגיש הזדהות עם כלי תקשורת כלשהו. לא. ישראל היום נועד אך ורק להאדיר את נתניהו, ותו לא.

למען האמת, יש רק עיתון אחד בישראל שבאמת יכול להרגיש בית נורמלי (אינטליגנטי, ומכובד) לישראלים בעלי תפיסת עולם ימנית, וזה מקור ראשון, לא ישראל היום. הלוואי והיו יותר עיתונים כאלה (למשל, מקור ראשון רק בלי הנטייה לציבור הדתי, אלא נטייה לציבור הימני חילוני).

6
התפזרתי קצת.
בשורה התחתונה – הפיצוץ של תיק 4000 הוא בעת ובעונה אחת תעודת עניות לעיתונות הישראלית, אבל גם תעודת הצטיינות לעיתונות הישראלית. אני מאוד מקווה שבסופו של דבר, כשהכל ייגמר לכאן או לכאן, תהיה לנו בישראל עיתונות חופשית אמיתית, שרוצה ומסוגלת לייצר חיים טובים יותר לציבור הישראלי. זה כל תפקידה, ואין אחר.

חג אורים שמח.

16

0
לפני הכל, קצת מוזיקה:

1
אתם ידעתם שבאנגלית ׳בורגול׳ זה ׳בולגור׳?

1.5
בכלל, הדבר שאתה מבין שאתה הכי לא יודע באנגלית זה שמות של ירקות (מי מכם יודע איך אומרים כרישה בלי לגגל??), ושמות של מונחים בחשבון, הנדסה וכו׳. אלוהים, כמה אני פרובינציאלי. זה כמו שבצבא לימדו אותי רק ערבית של מחסומים.

2
השבוע, בסדנת הכתיבה שלנו, קראנו את הטקסט שכתבה אחת העיתונאיות בתכנית (מה לעזאזל המילה העברית ל-fellow? נמאס לי לכתוב ׳אחד החברים בתכנית׳) שבאה ממיאנמר. מעבר לזה שבכל פעם שהיא מתארת איך זה להיות עיתונאית תחת שלטון עוין באמת אני מרגיש סופר פריבילגי – זה עולם שקשה בכלל לדמיין – הפעם הטקסט שלה זרק אותי למקום אחר.

בחיבור שכתבה היא תיארה חברות שהיא פיתחה עם ילדה מהמיעוט הרוהינגי, זה שעבר טיהור אתני בשנתיים האחרונות תחת המשטר הבורמזי. היא הכירה את הילדה הזו לפני כמה שנים, כשהייתה במשימה עיתונאית באזור שלה וחיפשה מתרגם בין השפה שלה (בורמזית) לשפה המקומית. השתיים קשרו קשר חברי שנמשך הרבה אחרי פרסום הכתבה שהיא נשלחה לכתוב במקור, והיא מתארת בטקסט שלה כיצד לפני שנתיים בדיוק, כשהתחילו ההתקפות של צבא השלטון על בני הרוהינגה, הקשר ביניהן נותק ולקח הרבה מאוד זמן עד שאותה ילדה הצליחה להתקשר אליה, רגע לפני שנדדה עם מה שנשאר מהמשפחה ומהכפר שלה וחצתה את הגבול לחפש מקלט בבנגלדש.

אבל מה שהדליק אצלי משהו בחיבור שלה לא היה הסיפור של הטיהור האתני, או הסיפור של החברות, אלא התיאור שלה את הכפר של הילדה הזו, ואת התרבות המקומית. בגדול, בגלל הגבלות חמורות של המשטר, אין לאנשים האלה כלום. לא מערכת בריאות ולא מערכת חינוך ולא פספורט ולא כלום. הם חיים חיי דלות ועוני, אבל הם יודעים להיות מאושרים עם המעט שיש להם, כך היא כותבת.

התיאור הזה זרק אותי למקום אחר. לפני שנתיים טיילתי עם המשפחה בדרום הודו. התחלנו בחופים של גואה, אבל אחרי שבוע התחלנו לנדוד קצת פנימה, ומתישהו הגענו למונאר, איזור הררי ויפהפה שמגדלים בו תה. המון המון המון המון תה. אינסוף תה.

רצינו לטייל בגבעות התה של מונאר, ובאחת הגיחות שלנו לשוק הסמוך נתקלנו ברחוב בסלבה. הוא היה בחור הודי חמוד להפליא, שידע אנגלית נהדרת. אני לא זוכר איך ולמה התחלנו לדבר, אבל מהר מאוד הוא התגלה בתור מדריך טיולים (שזה מצחיק, כי כל הודי שני הוא מדריך טיולים, בעיקר אם תשלם לו להיות מדריך טיולים), והציע לקחת אותנו ליום טיול בגבעות התה של מונאר.

הסכמנו בשמחה, קבענו מחיר, ומאוחר יותר בהמשך היום יצאנו לטייל. היה אחלה טיול. ראינו מקרוב כיצד המקומיות (רק נשים עובדות בשדות) קוטפות את התה בשיטות של לפני עשרות שנים ויותר, ממלאות את השקים שלהן בעלי תה, ומגלגלות את השקים המלאים מטה מטה במורד הגבעות, עד שמישהו אוסף אותם ולוקח אותם לייבוש במפעל. משם המשכנו מעלה עד לפסגה, אכלנו קלמנטינות ותפוזים בערפל, וירדנו בחזרה לכפר, דרך שבילים סודיים שרק סלבה הכיר.

בגבעות התה של מונאר

בגבעות התה של מונאר

זה היה טיול נהדר, ואני לא זוכר בדיוק למה, אבל איכשהו הגענו ללקבוע להיפגש איתו שוב בהמשך היום. קבענו שנבוא אליו הביתה, לפגוש את אשתו ואת הבן שלו. הביקור בבית שלהם מאוחר יותר בהמשך היום היה אחת הנקודות החזקות ביותר בטיול הזה, מבחינתי.

הבית שלו כלל לא היה שלו. הוא שכר את הבית הזה. ובאופן כללי, כשאני אומר ׳בית׳ זה עלול קצת לבלבל. זה היה חדר וחצי. אבל באמת חדר וחצי. לא חדר וחצי ועוד שירותים ועוד מטבח ועוד מרפסת. באמת חדר וחצי. בחדר וחצי האלה גרו סלבה, אשתו והבן שלו. בחדר וחצי האלה הם עשו הכל. גרו, ישנו, הכינו אוכל, הכינו שיעורים, שיחקו, כיבסו. הכל.

הילד שלהם היה חברותי ומקסים. הילדים שלנו (ושל המשפחה שטיילנו איתה) התחברו במהירות, שיחקו כדורגל ובקלפים. הם הציעו לנו עוגיות ומאכלים אחרים. הכניסו אותנו לביתם בחפץ לב ובאהבה. הם חיו בדלות, אבל לא בעוני. קשה לי להסביר את זה.

סלבה המדריך, בעננים

סלבה המדריך, בעננים

הפונקציונליות של הבית שלהם היממה אותי. בגלל שהחלל היה כל כך קטן, הכל היה הכל. המיטה היתה גם ספה. השטח מתחתיה היה גם ארון. השטח שמעליה (כלומר, התקרה) גם היה ארון. הם תלו דברים עם קולבים מלמעלה. אופניים קטנים לילד, למשל, או כדור. ומסביב היו תלויים פוסטרים ללימוד אנגלית בשביל הילד.

אלה היו חיים אחרים לחלוטין בכל קנה מידה מהחיים שהיו לי כילד, קל וחומר מהחיים של הילדים שלי.

3
נזכרתי בסיפור הזה היום, בזמן שקראתי את הטקסט של העמיתה שלי לתכנית על הכפר ההוא במיאנמר. כמה שעות לפני שישבתי לקרוא את הטקסט שלה הייתי עם המשפחה בחנות בגדים. ברגע שהגיע השלג בשבוע שעבר הבנו שאולי בעצם אנחנו לא ערוכים עד הסוף לחורף שעומד לבוא. ומאחר שאנחנו נוסעים בסוף השבוע הזה לורמונט, היכן שכבר מושלג ובכל מקרה קר הרבה יותר, חשבנו שכדאי שנסור לחנות עוד היום.

אז סרנו.

היינו בשלוש חנויות. הראשונה היתה היקרה ביותר. וכשאני אומר יקרה, אני מתכוון באמת יקרה. מכנסי שלג עלו שם מאתיים וחמישים דולר, אחרי הנחה. לא הבנתי מי יכול לקנות מכנסיים במחירים כאלה, אבל החנות היתה מפוצצת לחלוטין.

בגלל שהיתה יקרה מדי, נסענו לחנות הבאה. היא היתה יקרה פחות, אבל עדיין יקרה מאוד, וגם היא היתה מפוצצת קונים. קנינו שם לא מעט, ונסענו לחנות שלישית, זולה יותר, בשביל להשלים עוד כמה דברים.

בסך הכל הוצאנו סכום לא מבוטל של כסף. אני לא אגיד כמה בדיוק כי אין לי כח לביקורת, אבל זה סכום ארבע ספרתי בשקלים. זה סכום שאם הייתי משנע אותו לכפר ההוא בהודו, או במיאנמר, הוא היה יכול להחזיק משפחה קטנה לאורך הרבה הרבה זמן. וגם יותר ממשפחה קטנה.

כשישבתי הערב בבית ונזכרתי בסלבה ובמשפחה שלו ובילד שלו, במעט הצעצועים שהיו לו אל מול אינספור הצעצועים שיש לילדים שלנו, אינספור יותר מדי צעצועים שיש להם, ואז חשבתי שוב על השפע הבלתי נורמלי הזה בחנויות שהייתי בהן היום, משהו בי התחיל להרגיש לא בנוח.

מיששתי היום לפחות עשרה סוגי מעילים. קראתי השד יודע כמה תגיות, וגיליתי הרבה יותר סוגים של בדים אטומים לקור ומים ורוח ושלג מכפי שידעתי שיש בכלל. את רובם, אני מניח, מייצרים במדינות העולם השלישי.

ישראל היא מדינת שפע, לפחות בין גדרה לחדרה. איך אמר פעם נתניהו, בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצוין. אם אתם מגיעים לא מהחברה החרדית או מהחברה הערבית, וגרים באזור המרכז רבתי, החיים שלכם בגדול סבבה. יש לכם שפע של פירות וירקות, יש לכם שפע של מזון, יש לכם שפע של אפשרויות דיור, שפע של אפשרויות חינוך לילדים (החינוך לא מתחיל ונגמר בבית הספר), שפע של אפשרויות בידור, תחבורה, צריכה.

ובכל זאת, לא פעם בישראל חשתי שהשפע שיש לנו לבחור ממנו, חלק גדול ממנו הוא שפע של זבל. הייתם פעם במקסטוק? אז ככה. חיים שלמים ממקסטוק.

השפע שיש כאן הוא אחר. הוא בליגה אחרת לגמרי ממה שהישראלים מכירים. או, לפחות מה שאני הכרתי. אם אנחנו חיים בליגת המקסטוק, כאן החיים הם כמו החומר שממנו מרכיבים את האיכות יצוא. בחנויות הבגדים האלה שהייתי בהן היום (בגדים וציוד טיולים) היו בגדים וציוד באיכות שלא הכרתי. וכל הקונים הסתובבו ומיששו, ומדדו, וקנו. בעונה הבאה חלקם יזרקו הכל ויקנו חדש. אלמלא המלגה שאני מקבל, לא היינו מסוגלים להרשות לעצמנו לחיות כאן.

4
כשהייתי בן 16, ביקרתי בארצות הברית לראשונה. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים ביומן הרילוקיישן הזה. הייתי חלק ממשלחת ישראלית של התנועה שהייתי חבר בה (׳נוער לנוער׳) למחנה בינלאומי של ארגון ׳בני ברית׳ בפנסילבניה. קיץ אמריקני קלאסי. המחנה ארך חמישה שבועות. בסוף השבוע האחרון, רגע לפני שהם נסעו הביתה, הנערים והנערות האמריקניים השאירו מאחוריהם כמויות אדירות של ציוד. בגדים, כלי רחצה, כל דבר שאתם יכולים להעלות על דעתכם.

כילדים ישראלים, עמדנו משתאים מול התופעה הזו. זו תרבות שפע שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל. ואני מוכרח להודות שגם כמבוגר אני לא מבין אותה עד סוף. מי שמסתובב ברחובות קיימברידג׳ בסוף הקיץ, כשסטודנטים הולכים וסטודנטים חדשים באים, יגלה עד כמה הרחובות מלאים ברהיטים, מזרונים, מכשירי חשמל. רובם במצב מעולה, רק בואו וקחו. למה לטרוח לקחת אותם הביתה, אם במילא בבית אפשר לקנות חדש?

בתור ילד, לא גדלתי מעולם במחסור. אני בן למשפחת מעמד ביניים ישראלית ממוצעת להפליא. אבא שלי היה מהנדס בנייה, אמא שלי היתה אחות ואז מורה ואז שוב אחות. מעולם לא היה לי יותר מדי, ומעולם לא היה לי פחות מדי. לא היו לי מותגים, אבל לא היה חסר לי דבר. באמת, אף לא דבר אחד. ובכל זאת, למרות שהיה לי הכל, ההורים שלי הקפידו לחנך אותי לסוג מסוים מאוד של צריכה. אני לא יודע אם זה קשור לזה שהם היו מדור אחרת, או לזה שהם שניהם יוצאי ברית המועצות והחינוך הסובייטי שהם קיבלו, או פשוט לזה שפעם היה פחות שפע, אבל חונכתי לסוג מסוים מאוד של צריכה. קודם כל – חוסכים. דבר שני – לא קונים מה שלא צריך. דבר שלישי – חושבים הרבה לפני שקונים משהו. אבל הרבה. ממש ממש הרבה. ודבר רביעי – מעריכים את מה שיש. (ואבא שלי היה מוסיף – נותנים לאחרים מהמעט שיש לך).

הילדים שלי גדלים בהלך רוח אחר לגמרי. לא חסר להם דבר. וגם להם אין ממש מותגים אלא חולצות מפוקס שהיו במבצע. אבל יש להם, כאמור, הרבה יותר מדי צעצועים (שאת רובם קנו סבא וסבתא). ועל אף שהם שומעים מאיתנו יותר ׳לא׳ מאשר ׳כן׳, התפיסה שלהם של שפע היא אחרת משלנו.

מוקדם יותר, בחדר המדידה

מוקדם יותר, בחדר המדידה

לפני כמה ימים אלון איבד את הכפפות שלו בבית הספר. בבוקר, לפני שנכנס לכיתה, ביקשתי ממנו במיוחד שישים לב שהוא לא מאבד אותן. אחרי הכל, אני יודע עם מי יש לי עסק. אחר הצהריים, כשבאתי לאסוף אותו, הוא הכריז שאין לו מושג איפה הכפפות. הוא שם אותן כאן לאיזה רגע, וברגע הבא הן לא היו שם.

היום, שלושה ימים לאחר מכן, כבר יש לו כפפות חדשות. קנינו לו כפפות חדשות. והן אפילו לא זולות במיוחד, כי רצינו שיהיה לו משהו איכותי נגד הקור. האם הוא יאבד גם אותן? אני מעריך את הסיכוי לכך ב-80%. לא יודע באיזו מהירות, אבל אני די בטוח שזה יקרה.

האם לימדתי משהו את הילד שלי? האם הילד שלי למד משהו על הערך של הכסף? האם הוא אמור ללמוד מחסור מהו? האם הוא אמור ללמוד עוני מהו? האם הוא צריך לקבל את השפע הבלתי נורמלי שיש פה כמובן מאליו, כאופן שבו צריך לחיות את החיים?

5
אין לי פואנטה למה שאני כותב פה. בטח לא פואנטה מקורית. רק הרגשתי צורך לבטא את התחושות האלה במלים, זה הכל. לא חונכתי לכל השפע הזה.

6
וכל הדבר הזה מתחבר לי בצורה מוזרה לקורס שלקחתי בסמסטר הזה על הכלכלה הפוליטית האמריקנית לאורך המאה ה-20 ועד היום. לעלייתה של תרבות הצריכה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה. שנים שבהן מעמד הביניים האמריקני כפי שאנחנו מכירים אותו מהסרטים צמח והתעצב, בין היתר על בסיסה של צריכה מוגברת. צריכה מוגברת ששינתה תרבות של עולם שלם, וגם את יחסי הכוחות בין מדינות, יצרה פערים חברתיים בין לאומיים במימדים היסטוריים, יצרה נזקים אקולוגיים אדירים, יצרה חיים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אחרים, אבל האמת שפעם היו.
מי שרוצה לקרוא על זה עוד, אני מאוד מאוד מאוד ממליץ על המאמר (הארוך, אבל המאוד קריא) הזה.

7
ועכשיו, לחגוג את חג ההודיה. אנחנו נוסעים לורמונט. הוושינגטון פוסט פרסם הערב שבמהלך חג ההודיה, באזור הספציפי שבו אנחנו נמצאים (וגם בבוסטון, בניו יורק ובכל החוף המזרחי הצפוני) הולך להיות מזג האוויר הקר ביותר ב-100 השנים האחרונות. למעשה, ציינה הכתבה, הולך להיות יותר קר מאשר באנטרקטיקה. אחלו לנו בהצלחה.

מיד אחרי חג ההודיה נחגוג את הבלאק פריידיי, בקטע אירוני ומודע לעצמו, כמובן.

נ.ב
לעיתונאים שביניכם, או למי שמתעניין בעיתונות, the correspondent הולך וצובר תאוצה (כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים). אני לא יודע אם המיזם הזה יצליח בסופו של דבר, גם אם יגייס את ה-2.5 מיליון דולר שהציב לעצמו (וזה נראה שהוא הולך לגייס, גייסו כבר יותר מ-700 אלף דולר ויש להם עוד יותר משלושה שבועות). תחושת הבטן שלי היא שלא. אבל כמו שכתב היום מישהו, זה יהיה ניסוי מעניין בכל מקרה (העמיתה ההולנדית שמשתתפת בתכנית שלי אומרת לי שבהולנד, שם היוזמה הזו נולדה במקור, זה עובד לא רע אבל אין לי מספיק מידע בשביל לפרט מעבר לזה).

בין לבין

לפעמים, לפעמים אני בוכה בבקרים.

זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. זה תמיד קורה בגלל שילוב מקרי של המוזיקה הנכונה, התאורה הנכונה, הקצב הנכון של הצעדים, ומספיק זמן פנוי בשביל לבכות.

זה תמיד אותו פרנציפ. טריגר מקרי כלשהו גורם לי לדמוע. אני לא גועה בבכי. בדרך כלל לא משמיע שום קול. סתם, מתחיל להזיל דמעות. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

הבוקר זו היתה התמונה הזו:

Fire Escape Collapse, 1975

Fire Escape Collapse, 1976

התמונה הזו צולמה ב-1975 על ידי צלם בוסטוני בשם סטנלי פורמן. לאישה קראו דיאנה בריינט. היא היתה בת 19. התינוקת היתה בת שנתיים. קוראים לה טיארה ג׳ונס, ודיאנה היתה הסנדקית שלה (איזו מילה מוזרה, בחיי).
ב-22 ביולי 1975 פרצה שריפה בבניין שבו דיאנה וטיארה שהו. הן היו בקומה החמישית, אז הן יצאו החוצה, אל מדרגות החירום. הן עמדו שם וחיכו לסיוע של כוחות ההצלה. כבאי אחד הגיע אליה והתחיל לכוון את הסולם של כבאית שהגיעה למקום בשביל לחלץ אותן. הצלם, סטנלי פורמן, עלה על הגג של הכבאית בשביל להגיע לזווית צילום טובה יותר לתעד את החילוץ.

רגעים ספורים לפני שהסולם הגיע – למעשה, ממש ברגע שהוא הגיע אליהן – כל מדרגות החירום עליהן הן עמדו קרסו. הכבאי שעמד איתן הספיק לתפוס את הסולם ולהישאר תלוי עליו באוויר. דיאנה וטיארה נפלו 15 מטר למטה.

פורמן צילם סדרה של תשעה עשר צילומים שתיעדו את כל זה, מבלי לדעת כמובן שזה מה שהולך לקרות. בסדרת התמונות הזו אפשר לראות את ההמתנה, את הקריסה, ואת התוצאה הטרגית. (כאן תוכלו למצוא חלק מהתמונות שהוא צילם, ולקרוא איך הוא מתאר את האירוע).

דיאנה בת ה-19 נפצעה אנושות בנפילה ומתה מפצעיה שעה לאחר מכן. התינוקת טיארה נחתה על דיאנה, ולכן שרדה. מכל הסדרה, התמונה הזו היא החזקה ביותר. התמונה הזו שימשה בהמשך בשביל להניע קמפיין לחיזוק הבטיחות של סולמות החירום בבוסטון ובערים נוספות. היא זיכתה את פורמן בפרס פוליצר (בהמשך הקריירה שלו, הוא זכה בעוד אחד).

התמונה הזו תלויה במדרגות שיורדות מהקומה הראשונה של Lippman House, המקום שבו נערכת התכנית שלי, אל קומת המרתף, שם אנחנו עורכים את המפגשים של סדנת הכתיבה שלנו. מוקדם יותר הבוקר, אחרי הליכה קצרה בקור המקפיא בחוץ עם אוזניות על הראש ומוזיקה ישראלית שאני אוהב מתנגנת לי באזניים, נכנסתי אל ליפמן האוס ועשיתי את דרכי מטה, במדרגות. משהו גרם לי להיעצר ולהתבונן, לראשונה, בתמונה הזו שהיתה תלויה שם. באזניות, דניאלה ספקטור שרה שהכוכב הזה מת, ואני נעצרתי על התמונה הזו.

היא מזכירה לי את התמונה של The Falling Man, מיום קריסת מגדלי התאומים. אבל בניגוד לתמונה ההיא, שבה הכל מאוד חידתי חוץ מהאירוע עצמו, בתמונה הזו כל הפרטים ברורים מאוד (חוץ מהאירוע עצמו). האימה על פניה של הילדה, חוסר האונים של האם, העציצים הנופלים ברקע. הכל כל כך סוריאליסטי ומבעית. רגע אחד קפוא בזמן, שבריר שניה לפני המוות.

הבוקר, התמונה הזו, יחד עם דניאלה ספקטור באזניים, כשבחוץ קר ואני מרגיש כאילו החיים שלי בהילוך איטי, התחלתי לבכות. זה נמשך אך רגע אחד. אחרי זה נשמתי עמוק, וניסיתי להקפיא את הרגע הזה בזמן.

שלא ייגמר, שיימשך עוד קצת.