"משחקי הביס" – מחשבות מאיטליה | פוסט אורח

מאחר שלא אני כתבתי את זה, אני יכול להגיד בלי קושי: לדעתי זה אחד הטקסטים הכי טובים שאי פעם התפרסמו בבלוג הזה. פוסט אורח של עודד טשסלי, מפעיל הבלוג המעולה מר-מתוק. תיהנו.

הפינה הזו של "משחקי הביס" עם אורי מאיר צ'יזיק שנגעה בסוגית מקור המזון שאוכלים בישראל שמחה אותי מאוד. וגם צערה אותי מעט:

שמחה אותי כי הסוגיה הזו חשובה מאוד ויש להזכיר אותה שוב ושוב עד שבתקווה תביא לשינוי מהותי בהרגלי הצריכה, וצערה אותי כי היא הדגימה היטב את ההבדלים שהוצגו בין היחס למקור המזון בישראל לעומת איטליה.

האיטלקי הממוצע מעניק חשיבות רבה למקור המזון שלו, וככלל יעדיף לצרוך את המוצר המקומי, גם אם מדובר בקניות בסופרמרקט ולא אצל הירקן השכונתי וגם אם מדובר במוצרים יקרים מעט יותר. איטליה כמדינה – כמו כל מדינות האיחוד האירופי – רצינית מאוד לגבי מוצרי המזון האופיניים לה ולגבי הסימון שלהם.

ב-1992 החל האיחוד האירופי לסמן מוצרי אוכל כיחודיים ואופיניים לאיזורים שונים לפי שלוש קטגוריות שמתיחסות לרמות הקשר בין המוצר לאיזור: האם כל המרכיבים ושיטות העיבוד של מוצר כלשהו משתיכים לאיזור ספציפי, האם המוצר רק מעובד בתחום האיזור, או שמדובר רק בשיטה יחודית לאיזור מסוים שאותה מפעילים באיזורים אחרים (מסודרים לפי סדר החשיבות משמאל לימין):

לדוגמה (כללית מאוד), אסור לכנות פרמיג'אנו-רג'אנו (Parmigiano-Reggiano) גבינה שלא יוצרה באיזור שבין פארמה לרג'ו אמיליה (וקצת מסביב) ומחלב שהגיע מפרות שרועות באיזור הזה, ולכן גם אסור לשווק גבינה אחרת שכזו. לא "בטעם" ולא "בניחוח". פשוט אסור.

עדכנית לסוף שנת 2019 איטליה ניצבת גבוה בראש רשימת המדינות שמהם מגיעים מוצרים שזוהו על ידי האיחוד כיחודיים לאיזור או לשיטת היצור שלהם – משהו שמזכיר את סימול היינות מהרי יהודה שהחל לפני כמה שבועות. איטליה שלחה לקטגוריות השונות 300 מוצרי מזון ו-524 יינות שמרוכזים בשני מאגרים: DOOR (Database Of origin and Registration) המיועד למוצרי מזון, ו-Bacchus, שמשמו אפשר להבין את יעודו לתחום היין. כדי להבהיר עד כמה איטליה שולטת ברשימות האלו אפשר לראות את צרפת שנמצאת בשתיהן במקום השני ושולחת בערך 20%-25% פחות מוצרים. הבדל משמעותי מאוד.

ומכיון שאיטליה רצינית מאוד לגבי סימון המוצרים שלה היא רוצה לוודא שהסימונים נכונים ושאין זיופים, מה שעלול לפגוע ביצרנים משלושה כוונים:

הפיכתם ללא יחודיים,

מוצר מזויף הוא כמעט בהכרח מוצר נחות מזה המקורי – פגיעה במוניטין,

במקרה שהמוצרים יפגעו בבריאות הצרכנים זו תהיה מכה אנושה ליצרנים.

לא מדובר על זיופים מצד היצרנים עצמם – ואיטליה סובלת קשות מפשעים בתחום החקלאות – אלא בזיופים שנעשים על ידי יצרנים לא מאושרים בתוך איטליה או מחוץ לה. לפי Coldiretti, תאגיד החקלאים הגדול במדינה, תחום ה-"אגרו-מאפיה" מגלגל בסביבות 18 מיליארד אירו מתוך תעשית זיופים של כמעט 70 מיליארד בשנה.

על מנת להקל על הצרכנים לזהות את המוצרים המאושרים על ידי המדינה פותחו ב-Zecca, קיצור למדפיס הממשלתי (IPZS, Istituto Poligrafico e Zecca dello Stato), שתי אפליקציות: Trust Your Food ו-Trust Your Wine. אל האפליקציות אמור לזרום בסיס הנתונים של אותה רשימת מוצרים מאושרים, ובאמצעותן ניתן לבדוק האם המוצר הוא אכן מה שהוא מתימר להיות. מה הקשר למדפיס הממשלתי? רק הוא זה שמורשה להדפיס את התוויות המיוחדות שעליהן הסימולים המקוריים.

האפליקציות פועלות באמצעות סריקת קוד QR, הקלדת קוד שמורכב מ-12 אותיות ומספרים או הקראת הקוד אל הטלפון (באיטלקית). עם הצלבה לבסיס הנתונים יתקבל קוד אימות – שגם הוא מופיע על התווית ובאמצעותו ניתן לוודא שאכן מדובר במוצר המקורי, ופרטים נוספים על המוצר, היצרן והאיזור שממנו הוא מגיע. כרגע אפליקצית היין עובדת הרבה יותר טוב מאפליקצית האוכל שמציגה נתונים רק על שוקולדים שמגיעים מאיזור Modica שבסיצ'יליה, מספקת גישה למאגר הנתונים באמצעות כל שיטות הקלט ומאגר הנתונים שלה עשיר יותר.

יש עוד יוזמות רבות בעולם להנגשת נתונים בנוגע למקור האוכל שלנו, בין אם כדי להלחם בזיופים או כחלק מטרנד המודעות לאוכל, שבשאיפה לא ישאר רק טרנד. במסגרת זו אפשר להזכיר את היוזמה של Foodchain שמשתפת פעולה עם יצרנית הקפה Caffè San Domenico ואמן הגלידות אלברטו מרקטי (Marchetti) במטרה להציג ללקוחות את כל המידע שנוגע לקפה ולגלידה שלהם, יוזמה רחבה הרבה יותר של IBM בשם Food Trust שמיועדת בעיקר לבעלי עסקים ומערכת שתנטר את מקורם של אגוזי קוקוס כדי לוודא שלא השתמשו בקופים לקטיפתם (via @thaifoodblog).

אי אפשר להתחיל לדבר על אוכל איטלקי מבלי להזכיר את ה-אוכל האיטלקי – פסטה.

המכשול של בחירת פסטה איטלקית "כי היא פסטה טובה" לא קיים באיטליה, מן הסתם, אבל מקובל מאוד להעמיק בפרמטרים שכתובים על האריזה, לדוגמה מקור הקמח. יתכן שהנתון יפתיע אבל היצרניות הגדולות של הפסטה באיטליה, כולל תאגיד Barilla העצום, עושות שימוש בקמח לא איטלקי. לעתים אפילו לא מדובר על תערובת עם חיטה איטלקית אלא יצור שמבוסס בשלמותו על זנים עמידים כמו Manitova הצפון אמריקאי וה-Desert Durum שמקורו באריזונה. כידוע, זנים עמידים = זנים חסכוניים.

מלבד מקור החיטה יהיו כתובים על האריזה עוד פרמטרים הנוגעים לצורת עיבוד הפסטה – דרך צינורות ברונזה או טפלון – או שיטת יבוש הבצק, שניהם משפיעים בעיקר על איכות התוצר הסופי בתום הבישול.

את החשיבות שמעניקים הצרכנים המודעים לנקודות האלו אפשר להדגים בתוצאות סקר שנערך בקרב כ-3500 חברי האגודה השיתופית Chi è il Padrone?! ("מי הבוס?"), שכל אחד מהם שלם 2 אירו כדי שיוכל להשפיע על מאפייני הפסטה שהיא מייצרת (בשיתוף מפעל פסטה במחוז ונטו [Veneto] שבצפון איטליה). על פי תוצאות הסקר שלוש השאלות שהתשובות להן היו חד משמעיות היו מקור החיטה (כמעט 90% העדיפו חיטה איטלקית בלבד) ושיטות היצור והיבוש (בסביבות 80% ליצור בצינורות ברונזה וליבוש איטי). 

ברור שהמקרה הזה מדגים חבורה לא גדולה של צרכנים מודעים מאוד שיודעים לקרוא את האותיות הקטנות שעל אריזות הפסטה, אבל המהפכה צריכה להתחיל מאיפשהו, נכון?

כשחשבתי על הדברים וכששמעתי שוב את אורי ושאול משוחחים הבנתי שלמערכת להבנת מקור המזון שאנחנו אוכלים יש שני מפתחות: אמון ומודעות.

האפליקציות שפותחו על ידי המדפיס הממשלתי משחררות את הצרכן ממתן האמון הזה שמוגן על ידי המדינה – זיוף תוית שכזו כמוה כזיוף מסמך רשמי והעונש על כך זהה. רמת הדרישה לאמון עולה מעט כשהיחסים הם בין הצרכן ליצרן – כתוב שהקמח מאיטליה? אין לנו מושג אם זה נכון אבל אין לנו דרך לדעת האם זה אכן כך ואנחנו מאמינים לחברה.

בדרום איטליה עושים דברים אחרת.

למזלי הגדול לפני כמה שנים מצאתי את ו., או בשמה המלא ו. הנהדרת, שמגיעה ממחוז קלבריה בדרום העמוק של איטליה, השפיץ של המגף. כבר בנסיעתנו הראשונה כדי לפגוש את משפחתה הבנתי שבאיזור הזה היחס למקור המזון חורג לגמרי מהשאלה "האם זו פרמיג'אנו-רג'אנו אמיתית" או "איך מגיעה גוגרונזולה לעולם".

אורי ציין במפורש ש-"מרבית הירקות והמזון שאנחנו אוכלים אינם מגודלים בישראל" והדוגמה הפשוטה ביותר היתה העגבניה שבשקשוקה (שאגב, נקראת באיזור נאפולי "ביצים בכור המצרף" בזכות הצבע האדום העז שמסביבן). העגבניה שנראית נהדר בסופרמרקט יכולה להיות תוצר של תהליך כימי מבוקר על עגבנית בוסר שיובאה לישראל והובחלה/הובשלה בזריזות כדי שתהיה מוכנה לשווק.

באחת הפעמים הראשונות שבהן ערכנו יחד קניות בסופרמרקט ברומא הבחנתי ש-ו. עומדת ומשתוממת בזמן שאספתי עגבניות לשקית. עד אז נהגתי כמנהגם של ישראלים לאכול מדי יום קערת סלט ירקות שחתוך דקיקות-דקיקות, ואי אפשר להכין סלט בלי עגבניות, נכון? ובכן, היה זה חודש אוקטובר ו-ו. לא הבינה למה אני קונה עגבניות שלא בעונתן, כלומר עד ספטמבר לכל היותר. "ומעבר לזה", היא הצביעה על השלט שמעל הדוכן, "ראית מאיפה הן מגיעות? מהולנד!" עד לאותו רגע לא התענינתי במקור העגבניות כי כידוע "בישראל יש עגבניות כל השנה". נכון, גם באיטליה יש עגבניות כל השנה, אבל מי שרוצה לאכול עגבניות טריות ולא מוקפאות לא יקנה אותן שלא בקיץ, ואם יאלץ לקנות אותן שלא בקיץ יעדיף עד כמה שאפשר לקנות כאלו שגדלו על אדמה איטלקית. הנה דוגמאות מסניף של רשת Conad (ברור שיש הבדל בין עגבניות לסלט לעגבניות לבישול לעגבניות אחרות) לצד ציון העובדה שאשכוליות (בקיץ?!) מגיעות מטקסס:

מערכת האמון לא נשארת בידי המדינה או אצל היצרן אלא היא מבוססת על הכרות אישית שמבטיחה את איכות המוצר ומוטמעת בה באופן טבעי מודעות של הצרכן למזון ולמקורו.

הנה שולחן רגיל לחלוטין בארוחת צהריים רגילה לחלוטין בבית דרום איטלקי רגיל לחלוטין. מה שיש על השולחן מבליט את מה שאין על השולחן – תוויות:

למרות שעל הנקניק, הגבינה, הלחם, הזיתים ושמן הזית אין תוויות אפשר לדעת בדיוק מאיפה מגיע כל דבר, כולל הירקות.

מסביב לשולחן יודעים ששמן הזית הגיע מהמטעים של אנטוניו (60 ק"מ מהשולחן) ושהגבינה היא פקורינו שמגיעה מ-Vena di Maida והמליחות שלה נגיעה גם מהרוחות שמגיעות מהים (18 ק"מ), יודעים שהנקניק הוא יצור ביתי של פרנקו (20 ק"מ לכוון אחר) והלחם מגיע מג'וזפינה (מאחורי הבנין), והזיתים – טוב, הזיתים זה קל – הם נכבשו במזווה שמאחורינו. וכמובן, יודעים שכל הירקות נאספו על ידי פינו הירקן, חלקם מההרים הסובבים את העיר וחלקם מהשטח החקלאי שלו, ועשבי התבלין מהמרפסת שליד המטבח. אפילו המים המינרלים, "המותג" היחיד על השולחן, נושאים את התוית "Calabria" ומגיעים מנביעה שמרוחקת 30 ק"מ מכאן. רמות המודעות וההכרות עמוקות כל כך שאם הייתי מצלם את שולחן ארוחת הבוקר היתה עליו גם ריבת פטל שחמותי יודעת להצביע בדיוק על השיח שממנו הגיעו הפירות – והיא גם הכינה אותה:

על הארוחה הזו אפשר לשים לא רק תג מחיר אלא גם תג מרחק, ומדובר באיטליה, לא בישראל שגם ככה אי אפשר לעבור בה את ה-500 ק"מ.

כששאול הזכיר את שני סוגי הצרכנים משני עולמות הערכים – באיטליה בכלל ובדרום בפרט התשובה ברורה: תמיד תהיה עדיפות להתקרב כמה שיותר ל-KM0, כלומר כמה שקרוב יותר לבית, ליצרן המקומי, המחוזי, ולכל היותר האיטלקי – גם אם המוצר עולה מעט יותר. וכשאורי מדבר על הגאוה שאיטלקי מגיש איתה את הארוחה – לזה הוא מתכון (אני מקווה).

מי שהדברים מגיעים אליו בצורה אינטואיטיבית פחות ועדיין רוצה לקנות את הפירות והירקות בעונתם יכול להעזר בחנויות של Coldiretti. בחנויות עובדים החקלאים עצמם שיכולים להסביר בדיוק מאיפה מגיע כל מוצר בחנות, ועל חלון הראווה מעגל העונות והמוצרים היחודיים לו. בחורף לא יהיו חצילים ובקיץ לא תהיה כרישה. פשוט אין:

יותר מפעם, הרבה יותר מלפני כמה חודשים, נראה שחברה מנוהלת באופן תקין אם היא מצליחה לנהל כיאות את המארג שבין אמון למודעות. תהא זו מדינה, אגודה שיתופית או בין הפרטים, תחושת האמון של הפרטים מגיעה לאחר שמכירים את העובדות, שבתורן לא יכולת להתקבל כנכונות אם לא היה אמון מוקדם במי שמוסר אותן. כשמדובר על מחלות עדיף לסמוך על רופא וכשמדובר על מקור העגבניות או שמן הזית עדיף לקבל חותמת אמון בדמות אדם מוכר, יהיו אלה ג'וזפינה, פרנקו או אנטוניו.

כולי תקווה שבישראל רמת המודעות למקור המזון תעלה ותמשוך איתה למעלה את רמת האמון הנדרשת מיצרני וממשווקי המזון. גם אם ישראל לא תהיה איטליה, כי אין מדינה אחת זהה לאחרת, תרבות אוכל מפותחת ומודעת מביאה איתה חברה בריאה וחזקה יותר.

מחר

0

קודם כל, קצת פרומו:

1

רועד לי הפופיק.

זו האמת.

מחר אנחנו מעלים תכנית כלכלית יומית בכאן 11 – ״משחקי הכיס״, 18:40, בואו לצפות! – ורועד לי הפופיק.

רועד לי הפופיק כי בכל אחת משלושים הדקות של התכנית החדשה שלנו אנחנו – הצוות ואני – נצטרך להוכיח את עצמנו. שוב ושוב בכל יום מחדש. שאנחנו שווים את הזמן של הצופים והגולשים (אנחנו נהיה גם בדיגיטל!), שאנחנו שווים את כספי משלם המסים, שאנחנו שווים את המנדט הציבורי והאמון שנתנו בנו המנהלים שלנו, בסדר הזה.

אנחנו נצטרך לעמוד במבחן המשולש הזה בכל יום מחדש. כל, יום, מחדש. בלי הפסקה.

אז תסלחו לי, רועד לי הפופיק. גם מהתרגשות, גם מפחד.

2

למה צריך תכנית כלכלית יומית חדשה כשכבר יש כאלה בערוצים מתחרים? זו אחת השאלות המרכזיות שנצטרך לענות עליה בכל יום. אם נעשה בדיוק את מה שהמתחרים שלנו עושים, לא יהיה בנו טעם. ואם להודות על האמת, גם לא נצליח. המתחרים שלנו טובים במה שהם עושים.

זו תכנית שנולדה מההבנה שהגל השני של הקורונה יהיה גל כלכלי. האדוות הראשונות של הגל הזה כבר כאן. עוד ועוד מפוטרים – לא חל״ת, אלא פיטורים מלאים – מחברות שעד לפני רגע היו יציבות ורווחיות מאוד. מיתון גלובלי, פסי ייצור שחדלו מלעבוד, אנשים שבנו עסק בזיעת אפם ורואים אותו קורס. יש צורך בתכנית כלכלית יומית, לדעתי ולדעת מנהליי. בשביל להנגיש מידע, בשביל לענות על שאלות, בשביל להציף נושאים ובעיות וזוויות כלכליות שנוטות להידחק לשוליים תחת הגלגלים האחרים של סדר היום.

בשבועות האחרונים ישבנו אנשי הצוות ואני, בראש ובראשונה עם העורך שלי מוטי פרנג׳י אבל גם עם שורה ארוכה של אנשים אחרים בתוך המערכת ומחוצה לה שאני מעריך מאוד את דעתם.ן, וניסינו לבנות את הדי.אן.איי שלנו. להבין איזו מין תכנית תהיה התכנית שלנו, מה ייחד אותה, איזה ערך היא תיתן לצופים.

זה תהליך כיפי לאללה. ליצור דבר חדש מאפס זה תהליך מופלא. אם אי פעם יצא לכם, אתם יודעים על מה אני מדבר. זה ארוך, זה מתיש. זה לעולם לא נגמר. גם אחרי שהתכנית תעלה לאוויר התהליך הזה יהיה רחוק מלהסתיים. אני זוכר איך בכלכליסט, שנים אחרי הגיליון הראשון, עוד היינו מתלבטים ׳מה כלכליסטי בזה?׳, כמו שיואל נהג לשאול.  די.אן.איי זה דבר מסובך.

3

אוקיי, התפלספתי. עכשיו לתכל׳ס. מה ייחד את התכנית הזו?

אז הנה ה׳אני מאמין׳ שלנו, אם עדיין משתמשים בביטוי הזה:

אני מאמין שכלכלה היא החיים עצמם.

כלכלה היא החינוך של הילדים שלנו ומערכת הבריאות שלנו וסדרי העדיפויות של הממשלה. כלכלה היא איפה נגור ומה נלמד ובמה נעבוד. כלכלה היא תפיסת עולם, היא הפרט מול הקולקטיב, היא המדינה מול האדם הבודד. כלכלה היא היכולת שלנו להעלות את רמת החיים שלנו, כלכלה היא גם מה שמניע אותן לקבל החלטות לא נכונות, לא בשבילנו ולא בשביל אחרים. כלכלה היא חדשנות ויצירתיות, מחקרים פורצי דרך, המצאות שמשנות את המציאות. כלכלה היא הכל. היא במקרו, והיא במיקרו.

אני מאמין שכלכלה צריך לספר, כמו סיפור, בגובה העיניים.

אני מאמין שהסיפורים הכלכליים האלה צריכים להיות נגישים לכולם. כשאני מספר את הסיפורים האלה אני חושב על אמא שלי, שעשתה מנוי על כלכליסט ביום שהתחלתי לעבוד שם, ובחלוף כמה שנים ידעה לדבר איתי על מסים עקיפים ועל אגרות חוב. 

אני מאמין שאם נספר סיפורים כלכליים במלים נורמליות, ולא בז׳רגון שמעיד שאנחנו משתייכים לאיזה מועדון סגור, יותר אנשים יגלו כיצד הסיפורים האלה רלוונטיים לחיים שלהם. אני מאמין שזה חלק מהתפקיד שלנו כעיתונאים.

אנחנו ננסה לעשות הרבה עיתונות אקספליינרית (חיפשתי תרגום טוב לעברית ולא עלה לי אחד. מוזמנים להציע חלופות), בשביל להפוך את הנושאים הכלכליים המורכבים האלה לנגישים ומובנים יותר. זו תהיה המשימה העיקרית שלנו.

טלוויזיה היא מדיום לא קל לעשות בו עיתונות כלכלית. נושאים כלכליים נוטים שלא להצטלם טוב. ובטלוויזיה, מה שלא מצולם, הוא קשה להצגה. בשנים האחרונות יש המון נסיונות לפצח את האתגר הזה, ואני שמח שאנחנו מצטרפים לנסיון הזה. יש לנו את הרעיונות שלנו, אבל אם יש לכם רעיונות נוספים, אשמח לשמוע.

וחוצמזה, ולא פחות חשוב – אנחנו לא נהיה רק בטלוויזיה. אנחנו נהיה בכל הפלטפורמות של תאגיד השידור. אנחנו ננסה לבנות נוכחות רשת, לענות על שאלות בפייסבוק, בטוויטר, ביוטיוב, איפה שזה לא יהיה. 

4

זו לא תהיה דרך קלה. היא תהיה רצופת תקלות (חלקן מביכות יותר, חלקן פחות), רצופת טעויות ורצופת כשלונות. כל הדרכים הקשות רצופות בהן. אבל אנחנו נתמיד ונעבוד קשה ונשאל את עצמנו בכל יום ׳מה משחקי הכיס בזה?׳

וזה המקום שבו אני צריך אתכם. את הצופים, את הקוראים, את הגולשים. אני צריך את הרעיונות שלכם, את הנושאים שלכם. שלחו לי מחקרים, שלחו לי רעיונות לפינות, שלחו לי שאלות שאתם לא יודעים לענות עליהן, שלחו לי סיפורים כלכליים מעולים ששווה לספר. שלחו לי דוחות, צילומימסך, שלחו מסמכים, שלחו עדויות מבפנים. 

ספרו לי מה אהבתם, ומה לא. מה היה יותר מדי ממנו, ומה היה חסר. ספרו לי אם פספתי את ה-שאלה שהייתי צריך לשאול, או אם חפרתי יותר מדי בנושא מסוים. ספרו לי אם אני צריך לדבר לאט יותר או מהר, ספרו לי הכל. אני רוצה לשמוע.

אנחנו רק בתחילת התהליך הזה. אנחנו נלמד קצת בכל יום מהטעויות שעשינו. אנחנו נשתפר בכל יום, ואחרי כמה זמן, שבועות, חודשים, אולי יותר אם נעשה את זה מספיק טוב, נדע לענות טוב יותר על השאלה ׳מה משחקי הכיס בזה?׳.

5

התכנית שלנו היא ממש לא התכנית שלי. אני אמנם נמצא על המסך, אבל מאחורי יש צוות שלם ומוכשר של אנשים שבלעדיו שום דבר מהתכנית הזו לא היה יוצא לפועל. משחקי הכיס היא מוטי פרנג׳י ושירלי הקר ואיציק פרז וגלית שרון. אבל זה רק צוות הליבה. משחקי הכיס היא גם שותפות עם המחלקה הדיגיטלית המעולה של ״כאן חדשות״, מתומר דרך שימי, מתן, נעם, יותם, יואב, ועד לעמי הנסיך. משחקי הכיס היא גם, אני מאוד מקווה, תהיה בית טלוויזיוני ל״חיות כיס״, הפודקאסט שדנה, צליל ורום מרשים לי ליצור איתם. משחקי הכיס היא גם דרור ובועז ועידית ולימור ואודי ועידו ועוז ודניאלה. משחקי הכיס היא גם כל הכתבים שהולכים לשתף איתנו פעולה. משחקי הכיס הם גם כל היועצות והיועצים הסודיים החמודים שלי שכבר שבועות נותנים לי רעיונות ועצות וביקורת ופידבק וטיפים ומילות עידוד וחוכמה וניסיון. משחקי הכיס היא גם המשפחה שלי שתומכת למרות שאני נעלם לשעות ארוכות, משחקי הכיס היא גם כל מה שלמדתי מהאנשים שעבדתי איתם לאורך שלוש עשרה השנים האחרונות.

ולבסוף, משחקי הכיס היא גם המנהלים שלנו שנתנו בנו אמון, ובראשם ברוך, להרים את התכנית הזו. היא לא תכנית פשוטה להפקה, ואני מקווה מאוד שנוכיח שהאמון הזה היה שווה.

סלחו לי על הפאתוס וסלחו לי אם שכחתי מישהו, מעולם לא יצרתי תכנית כלכלית יומית ואני קצת מתרגש.

6

יאללה, חפרתי מספיק. משחקי הכיס, החל ממחר כל יום חול ב-18:40 ב״כאן 11״ ובעמוד פייסבוק של ״כאן חדשות״. בואו, אתם מוזמנים. ספרו לי אחר כך אם ראו שרעד לי הפופיק.

הלב שלי

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

הבכי התחיל עוד לפני שהספקתי לחזור לאוטו. עקבתי אחריהם מבעד לגדר מתרחקים אל עבר הכיתות שלהם. מנהלת בית הספר לקחה אותם אחד אחד אל הכיתות. כל אחד נבלע בכיתתו ואני נשארתי עומד עוד רגע ארוך על יד הגדר. משהו בנשמתי ניסה להשתחל פנימה דרך החורים, לרוץ אל עבר הילדים שלי, לתת להם חיבוק אחרון. ׳נו, כנראה שיש בי רגשות׳, סימסתי לה כשנכנסתי לאוטו, בזמן שהבכי יצא החוצה בלי מעצורים.

2.

חודשיים. חודשיים הילדים שלנו לא הלכו לבית ספר. בפעם האחרונה שהם חזרו מבית הספר זה היה בצד השני של העולם. זה היה אמצע מרץ. הימים היו עדיין קרירים. הם ירדו מהאוטובוס הצהוב עם יתר הילדים ובפיהם בשורה – ׳סגרו את בית הספר לשבועיים!׳

אז, באמצע מרץ, הם לא ידעו אם הם שמחים או עצובים מכך. היה קצת מזה וקצת מזה. המורות ציידו אותם בדפי עבודה לשבועיים. שבועיים. הם היו בטוחים שהם יחזרו אחרי שבועיים.

חודשיים חלפו מאז. חודשיים, חודשים, חלפו, מאז.

די מהר אחרי שבית הספר נסגר הבנו שיש סיכוי שהפעם הבאה שבה הם יראו בית ספר זה יהיה בישראל. לא ידענו אז אם נקצר את השהות שלנו בארה״ב, אבל היה די ברור ששנת הלימודים כבר לא תתחדש. החלטנו להתחיל ללמד אותם עברית בעצמנו.

אלון, בן 10, יודע עברית היטב אבל השנה וחצי בארה״ב העבירו אותו לאנגלית. מבחינתו השפה הנוחה יותר היא אנגלית, גם בקריאה ובעיקר בכתיבה. התחלנו להסיר איתו חלודה מהעברית. עוד משימת כתיבה קטנה ועוד משימת כתיבה קטנה. הרבה תסכול וכעס, הרבה אותיות שמתבלבלות, הרבה מלים שנשכחו, הרבה שגיאות שלא היו שם קודם. הרבה חיזוקים חיוביים ואהבה מההורים שלו. אם יש משהו שלמדנו על ההורות שלנו בשנה וחצי האחרונה, הרי שזה: אהבה. אין שום דבר טוב יותר שאתה יכול לתת לילדים שלך.

אורן, בן 7, מעולם לא למד עברית. את כיתה א׳ הוא התחיל בארה״ב. אנגלית, מבחינתו, היא לגמרי ברירת המחדל. בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא לא מכיר משהו אחר. בשלושת החודשים האחרונים ישבנו איתו יום יום, אמא ואבא שלו, ולימדנו אותו עברית. התחלנו בדפוס, התקדמנו לאט לאט לכתב. קראנו יחד. כתבנו יחד. שאלנו שאלות. צחקנו צחוקים, דפדפנו בספרים. השתטינו שטויות.

מסע הישרדות משותף של שני הורים ושני ילדים, לבד מול העולם, כמו קפסולה.

3.

הבכי שיצא ממני במכונית, הבכי שממשיך לצאת בזמן שאני יושב כאן בעבודה וכותב את זה, מוקדם בבוקר, הבכי הזה הוא לא רק עצב. בכלל, כמעט תמיד בכי אינו רק עצב. בכי הוא מכלול.

׳זר לא יבין זאת׳, כתבה לי חברה כששיתפתי אותה בתחושות שהציפו אותי הבוקר. ׳זר לא יבין את מה שעברתם׳, היא כתבה. איך יבינו אחרים, כשאני עצמי מתקשה להבין.

בכי הוא לא רק עצב. בכי הוא מכלול. בכי הוא צער על הזדמנויות שהוחמצו, בכי הוא הזיכרון הדוהה של הרגעים הנהדרים שהיו לנו שם יחד, בכי הוא ההתרגשות כשאתה רואה את הילדים שלך, שניהם בגופיות ובחצי שיזוף של ראשית הקיץ, הולכים ממך בצעד בטוח אל מקום אחר, בלעדיך. בכי הוא ההבנה ששחררת, שאתה חייב לשחרר. בכי הוא ההבנה שבעוד שנים ספורות הם ילכו ממך שוב, והפעם למקום אחר לגמרי, אל מקום שאתה לא רוצה שילכו אליו.

4.

בארה״ב היינו אנחנו נגד העולם. קפסולה משפחתית משוריינת. היו לנו חברים שם אבל מאחר שמעולם לא כתננו להישאר, לא באמת נקשרנו למקום, לתרבות. ובכל זאת, המון דברים חסרים לנו. בלילות האחרונים אנחנו יושבים בדירת המעבר השכורה שלנו בירושלים ומתגעגעים.

אנחנו מתגעגעים אל הנהר. אל הרכיבה באופניים, עם הילדים או לבדנו. אל הרוח בשיער. אל העצים, אל הצבעים. אנחנו מתגעגעים אל הקור. אנחנו מתגעגעים לפריחה המתפרצת אחרי החורף האורך. אנחנו מתגעגעים אל השקט. אנחנו מתגעגעים לסדר, לנוחות. אנחנו מתגעגעים לזמן המשפחתי שהיה לנו שם. בשלושת החודשים האחרונים היינו כולנו כל הזמן יחד בבית, ובכל זאת, אין דין הזמן הזה כדין הזמן המשפחתי המשותף שהיה לנו קודם.

ויותר מכל, כמו יתר האנושות, אנחנו מתגעגעים לחיים הקודמים שנגדעו.

5.

הצד השני של הגעגוע הוא ההבנה שבישראל אנחנו לא לבד. ההבנה הזו גם היא חלק מהבכי. בכי שנובע מתוך תחושת השייכות שלא היתה לנו שם.

כאן יש לנו קהילה כאן. סליחה – כאן יש לנו קהילות. גם זו תחושה שזר לא יבין. גם אני מתקשה להבין. כל חיי הרגשתי לא שייך, בכל אשר הלכתי ופניתי. והנה, פתאום, המגיפה הזו גרמה לי להבין – יש לי אנשים כאן.

זכינו בחברים שלנו, זכינו בשכנים שלנו, שאנחנו ממשיכים לקרוא להם ׳השכנים׳ למרות שאנחנו מזמן לא גרים בשכנות. שכנות, מסתבר, יכולה להיות לא רק קרבה פיזית.

זכינו להיות חלק מהקהילה של בית הספר שלנו. כשראיתי הבוקר את המנהלת מלווה את שני הבנים שלנו אל הכיתות שלהם, בזה אחר זה, לבי גאה מאושר. יותר מהרבה בחירות אחרות שעשינו בחיינו, בית הספר הזה הוא בחירה נכונה מאין כמותה. חודשיים אחרי שירדו מאוטובוס בית הספר הצהוב ביבשת אחרת, הם נכנסו הבוקר לבית הספר שלהם בישראל. בית ספר שמקבל אותם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה, למרות שעד לפני שניה הם בכלל לא היו רשומים במדינה הזו. המוזיקה הרעידה את האוויר בכניסה לבית הספר הבוקר, קיבלה את הילדים בחיוך ובאהבה, ממש כמו המורות והמורים. לא הייתי יכול לחשוב על בית ספר נכון יותר לחזור אליו מהצד השני של המגיפה.

6.

אני מצטער אם הדברים האלה יצאו לא ברורים. יותר מהכל הרשימה הזו היא עדות. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון לסמן את הרגע הזה בשביל שנוכל להיזכר בו בעתיד. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון להגיד במלים את הרגשות שמציפים אותי הבוקר.

כמה טוב להרגיש לפעמים שאתה עוד יודע להרגיש ושהחיים עוד לא הקשיחו אותך עד תום. שנשארו על עורך כמה נקודות תורפה, כמה חרכים זעירים, דרכם אפשר לגעת בנשמתך.

בהצלחה ילדים אהובים שלי. אבא אוהב אתכם מאוד מאוד.

מה הבעיה עם הלמידה מרחוק | מבט מבפנים

את הדברים שלפניכם כתבה עובדת הוראה שביקשה להישאר בעילום שם. היא בשר מבשרה של המערכת, אבל לא מבינה למה משרד החינוך בוחר באופן שהוא בוחר להגיב למשבר הזה. מאחר שמשרד החינוך, וארגוני המורים, הם גופים נקמניים, היא לא רוצה להסתכן בחשיפה. באופן כללי, במשרד החינוך לא אוהבים ביקורת מהשטח. אני חשבתי שזה קול שחשוב לשמוע, אז הזמנתי אותה לכתוב פוסט אורח בעילום שם. הנה הוא.

=====================

אני חלק ממערכת החינוך עובדת כמורה כעשרים שנים ובשנים האחרונות בתפקיד סגנית מנהל, אני מאמינה בתפקיד ואוהבת אותו מאוד. ברמה האישית, את המפגש עם ילדים ובני נוער ובנוסף, אני רואה בתפקיד שליחות לאומית. אני מאוד רוצה להמשיך לתת לילדים את המענה לו הם נזקקים כרגע.

כדי לתת שירות טוב לציבור ולמערכת הכלכלית עובדי מערכת החינוך צריכים הנחיות ברורות וזמן מספיק כדי להתכונן. כרגע, בשעת אחר צהרים מאוחרת, אף אחד מאיתנו לא יודע האם נתחיל ללמד מחר ובאיזה פורמט, מה שלא מאפשר לנו לא ללמד ולא להרגיע את ילדיכם.

על מנת לפתוח את המערכת בצורה יעילה, צוותי החינוך זקוקים לכמה הבהרות:

  1. מהי מטרת פתיחת המערכת, האם המטרה היא לימודית, חינוכית או כלכלית (לאפשר למשק לפעול). מהגדרה זו נגזר אופי העבודה במסגרות החינוכיות.
  2. הגדרות ברורות בנוגע לחוקי המפגש – מספר ילדים בחדר, מרחק בין ילדים, גילאי המורים שיכולים לעבוד ועוד. חיוני להתייחס לעובדה שילדים בגילאים שונים יכולים לציית להוראות ברמות שונות. ילדי הגן והכתות הנמוכות לא יוכלו כנראה לציית להוראות ריחוק חברתי בשל שלב ההתפתחות שלהם.
  3. מהם המדדים הרפואיים על פיהם נבדוק את מידת ההצלחה שלנו ביצירת השילוב בין המשך עבודה למניעה של התפרצות חוזרת של המגפה. 

אחרי הבנה של כל אלו, אביע את דעתי בנוגע לאופן בו על המערכת לפעול:

בשלב ראשון, יש לפתוח את בתי הספר התיכוניים. תלמידי תיכון יכולים לשמור על הריחוק החברתי בקלות רבה יותר, ובנוסף, יש חשיבות חברתית ורגשית עליונה לתת לתלמידי יב' לסיים את מהלך 12 שנות הלימוד שלהם.

ביום בו תיפתח מערכת החינוך מחדש, יפגשו עובדי החינוכל ילדים במצב פוסט טראומטי ברמות שונות. ולכן נצטרך להתייחס יותר לתפקידי החינוך ופחות לתפקיד ההוראה ולכן, לאפשר לנו חופש מוחלט מכל סוג של מדידה והערכה חיצונית ( מלבד מתווה בחינות הבגרות שכבר נקבע והוא כרגע נותן מענה כמעט לכל השאלות שעלו שם). בתי הספר צריכים לקבל אוטונומיה חינוכית הכפופה להגדרות הריחוק החברתי שמשרד הבריאות יכתיב. וללא ביקורת חיצונית מתמדת על אופי העבודה.

במידה ומתקבלת החלטה לא לפתוח עדיין את המערכת ההתנהלות שונה.

  • יש להגדיר מה מטרת עבודת המערכת המקוונת, על משרד החינוך להגדיר כי בראש ובראשונה תפקידנו לתת תמיכה רגשית לילדים.
  • על עובדי החינוך להבין שהמשך סגירת המערכת משנה את מרכז תשומת הלב שלהם מהוראה לחינוך. על כל צוותי ההוראה לעסוק בחינוך ולשים דגש על מצבו הרגשי אישי של כל תלמיד ותלמידה.
  • כדי שנוכל למלא את התפקיד הרגשי משרד החינוך צריך לפתור אותנו מהצורך בדיווחים הסדירים ומעמידה ביעדים שהוכתבו לפני תחילת המשבר. משום שברור לכל בר דעת שההוראה והלמידה בבתים צפופים עם מספר מחשבים מוגבל, כאשר צוותי החינוך נותנים מענה גם לילדים הפרטיים שלהם, לא יכולה להיות יעילה כמו למידה בשגרה.
  • יש ליצור מערך של קשר רציף בין בתי הספר ומערך הרווחה, לאפשר לצוותים החינוכיים כלי דיווחי פשוט, בו יוכלו להציף קשיים שמתעוררים בבתים השונים. צוותי החינוך צריכים לקבל הכשרה בסיסית ע"י פסיכולוגים למתן לזיהוי ומענה במצב של סטרס מתמשך.
  • צוותי החינוך צריכים להשכיל ולרתום את תחומי הדעת השונים בהם הם עוסקים להפיכתם לכלי המאפשר שיח, בין ילדים למבוגרים שאינם הוריהם. זה חשוב בכל הגילאים, תלמידים שלי בגילאים שונים מדווחים על הצטברות של קושי להתמודד עם שהות רציפה רק עם ההורים.
  • על המדינה לאפשר גם לתלמידים במצב סוציו אקונומי קשה לקחת חלק בלמידה המקוונת. משמעות הדבר, חלוקה של מחשבים/ טאבלטים ופתיחה של רשתות אינטרנט בכל הארץ.

מחשבות קורונה | להתראות, אמריקה

0

קודם כל, מוזיקה:

1

שבוע וחצי התלבטנו. בסוף, בלב כבד, החלטנו. 24 שעות לאחר מכן התחלנו לארוז. 12 שעות לאחר מכן הדירה שלנו היתה ריקה לחלוטין. החיים שלנו היו ארוזים בשמונה תיקי ענק ועוד ארבע תיקי גב, וטרולי, ושקית, כי אי אפשר בלי שקית. הנהג של האובר חיכה למטה וצעק בטלפון שהוא נוסע אם אנחנו לא באים. אז באנו. כל התיקים לא נכנסו במכונית הענקית שלו, אז הזמנו עוד ליפט. היא והילדים נסעו ראשונים. אני חיכיתי לנהג שלי. כשבא, העמסתי את התיקים הגדולים הנותרים, ואת עצמי, ונסענו לשדה התעופה. הנהג שלי היה מאתיופיה. כשסיפרתי לו שאני מישראל אמר לי שאני צריך להתפלל לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כי שום דבר אחר לא יעצור את זה. בדרך לשדה התעופה אשתו התקשרה וכשגילתה שהוא עושה עוד נסיעה התחילה לצעוק עליו שזה לא שווה את הכסף.

*

שדה התעופה של בוסטון היה נטוש כמו בסרט אפוקליפטי. כשעשיתי את דרכי מהחניה אל טרמינל E, הייתי בו כמעט לבדי. חלק גדול מהתאורה היתה כבויה. כשחלפתי במסדרון הארוך שמוביל מהחניה אל הטרמינל, הרמקולים התחילו להשמיע את קולו של ראש העיר של בוסטון, מרטי וולש, מברך אותי בברכה מוקלטת על הגעתי. הוא הזמין אותי ליהנות מכל מה שהעיר יודעת להציע: תרבות והיסטוריה ומדע והייטק. המסדרון היה חצי חשוך ולא היתה בו נפש חיה מלבדי. זה הרגיש כאילו הגעתי לעתיד. כשכל מה שנשאר מבוסטון זו ההודעה המוקלטת הזו של ראש העיר וולש.

2

לא היינו אמורים לחזור כעת.

אחרי שסיימתי את התכנית שלי בשנה שעברה היא התחילה ללמוד תואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית בהרווארד, אז נשארנו לשנה נוספת.

השנה השניה בארה״ב היתה שונה מאוד מהראשונה. פתאום אתה פז״מניק. פתאום באים ישראלים חדשים ואתה מראה להם את דרכי העיר, מזהיר ממסעדות על הפנים (הרוב) וממליץ על הטובות. פתאום אתה רוכב באופניים גם בינואר/פברואר כאילו כלום. פתאום הילדים הולכים לבית הספר בחולצה קצרה גם במינוס מעלות. פתאום הכל מוכר יותר, זר פחות.

זו לא היתה שנה קלה בכלל, אני לא מנסה לייפות או לעשות לה אידאליזציה בדיעבד. יש הרבה עניינים משפחתיים שלא אכנס אליהם כי הם, ובכן, משפחתיים. אבל זו היתה שנה שבנתה אותנו כמשפחה. השנה הראשונה שלנו בארה״ב היתה כמו שנת אפס. שנה של איפוס. השנה הזו היתה כמו השנה הראשונה, השנה שבה השורשים מתחילים לצמוח.

ואז, פתאום, זה נגדע.

אני לא מנסה להתבכיין. אנחנו לא מרכז העולם. אנשים מאבדים את מקום עבודתם, את העסק שהצמיחו בעשר אצבעותיהם בעבודה קשה. אנשים מאבדים את יקיריהם. אנחנו ממש לא מרכז העולם. סתם עוד אנשים שהמגיפה שיבשה להם לחלוטין את כל התכניות.

בהתחלה זה נראה רחוק מאוד. עוד קראו לזה ׳הוירוס הסיני׳. בתחילת פברואר עוד טסתי לאריזונה. אני זוכר ששלחתי לחברים שלי וואסטאפ מטופש שבטח לכולם על המטוס יש קורונה. כמה נאיבים ושאננים היינו.

מהר מאוד, כשזה התחיל להתניע, היה מובן מאליו שישראל נמצאת על קו הזמן של הקורונה איפשהו בין איטליה בעתיד לארה״ב בעבר. מהר מאוד הכל נהיה סביב זה. בתחילה האוניברסיטה סגרה שעריה והלימודים שלה עברו לאון-ליין. כמה ימים אחר כך גם בתי הספר נסגרו והילדים הוצאו לחופשה של שבועיים, שהלכה והתארכה והתארכה והתארכה. אחר כך נסגרו המסעדות והפאבים, אחר כך המספרות וחנויות אחרות. בסופרים נהיו מחסורים. המשלוחים של אמזון ירדו לתדירות לא אופיינית. מוצרים התחילו להיגמר.

בשלב מסוים נהיה מוזר להישאר שם. חיינו בשעון ארה״ב אבל עם העיניים נשואות כל הזמן לישראל. כשהישראלים נכנסו לסגר, גם אנחנו נכנסו לסגר, למרות שהאמריקאים המשיכו בשלהם. עקבנו אחרי המגבלות, הצטיידנו בזמן לפני הפאניקה. החבר האיטלקי שלי שהיה עמית בתכנית שלי בשנה שעברה סיפק כל הזמן הצצה אל איך עלול להיראות העתיד אם לא נשתלט עליו בזמן.

לפני כמה ימים, כשהמספרים של ניו יורק התחילו לצאת משליטה, וכשחבר שלי חואן (צלם עיתונות שגם הוא היה עמית איתי בתכנית בשנה שעברה), סיפר לי שבמנהטן אמנם דומם אבל בקווינס ובברולקין אנשים עדיין מסתובבים בחוץ כאילו אין מגיפה, נהיה ברור שאין שום סיכוי שאמריקה תשתלט עליו בזמן. אז החלטנו לעזוב.

3

טיסת טורקיש איירליינס מבוסטון לאיסטנבול היתה חצי ריקה. אני מודה שהופתעתי, חשבתי שיהיו עוד פחות אנשים במטוס מכפי שהיו.
חלקם היו עם מסיכות, חלקם לא. חלקם היו עם כפפות, חלקם לא. מראות סוריאליסטיים לחלוטין שלקוחים מסרטי אסונות. איך, לעזאזל, הסרט הזה נהיה חיינו.
תשע שעות במטוס הם סוג של מתכון ודאי לקורונה, לא? כל חצי שיעול של מישהו מקפיץ מטוס שלם. כולם נראים כמו אנשים שמנסים להרוג אותך, להשתפשף עליך, להשיל עליך את הקורונה שלהם. אני משוכנע שגם אני נראיתי להם כזה.

הילדים היו מדהימים. חוץ מזה שלהגיד לילד שאסור לו להכניס ידיים לפה זו גזירה שאנשים בני עשר ומטה לא יכולים לעמוד, הם היו מדהימים.

כשסיפרנו להם שבעוד יום – בסך הכל יום – אנחנו עוזבים את כל החיים שלהם וחוזרים בחזרה, הם היו בהלם. היו גם בכי וצער גדולים. אבל דיברנו איתם והסברנו להם. הסברנו להם שהתלבטנו ארוכות, ושגררנו את ההחלטה הזו עוד ועוד בשביל להיות בטוחים, עד שהגענו למסקנה שזה הדבר הכי אחראי שאנחנו יכולים לעשות בשביל המשפחה שלנו. ושגם אנחנו עצובים כי עוד לא מיצינו, וכי הלימודים של אמא, וכי החברים שהכרנו, וכי המקומות שעוד רצינו לראות, והכל. כאבנו איתם והתעצבנו איתם וחיבקנו ואהבנו מאוד. ולאחר מכן, כשיבשו הדמעות, בעיניהם היה זיק של הבנה וקבלה והשלמה. ואני ידעתי שיש לנו ילדים מדהימים, ושבנינו משפחה מופלאה.

עשרים וארבע שעות לאחר מכן היינו על המטוס, דחוסים עם אנשים מפיצי וירוסים, מנגבים את כל מה שסביבנו במגבונים לחים כאילו שזה עוזר.

אחר כך עוד שדה תעופה נטוש, הפעם באינסטנבול, לקונקשן של כמה שעות. הדיסוננס בין שדה התעופה החדש (והיקר) של איסטנבול, הבייבי של ארדואן שהחליט להשקיע בו מיליארדים למרות שאמרו לו שאין בזה צורך, לבין השיממון שהיכה בו היה יוצא דופן.

שורות שורות של מטוסים מקורקעים בדממה ליד השרוולים שלהם. חנויות סגורות, בתי קפה סגורים, ורק זוג עובדים טורקים שניקה את חלונות הזכוכית הגדולים של הטרמינל כאילו שזה חשוב.

בשער F7A התחילו להצטבר עוד ועוד ישראלים. רובם עם מסיכות. כולם התקבצו מרחבי הגלובוס. חבר׳ה שעשו טיול תרמילאים בניו זילנד, ישראלית שעזבה את הוואי כי פחדה להיתקע על האי, ומיליון סיפורים אחרים. אקסודוס פוסט ציוני מלא בנגיפים.

4

זה לא קל להיות זר במדינה אחרת. זה קל לא פחות לעזוב לפני שתכננת. איפה זה ׳בית׳ כשאין לך שום מקום בבעלותך? איפה ׳הבית׳ כשכל רכושך עלי אדמות נשרף עד היסוד וכל מה שנותר הם בגדים, קצת משחקים ועוד מלא כבלים ומכשירים אלקטרוניים שנכנסים בשמונה תיקים גדולים, כמה תיקי גב, טרולי ושקית?

אני לא יודע, אבל ככל שהמגיפה התפשטה, היה ברור שמקומנו אינו בארה״ב. בלב כבד, בתחושת החמצה, אבל מתוך הבנה שהעולם השתנה עבור כולם ושאין סיכוי גדול שביוני הכל יהיה בסדר ונוכל לצאת לטיול שתכננו בחוף המערבי, החלטנו לחזור. כי גם בלי דירה על שמנו בטאבו, וגם בלי חפצים למלא בהם חדרים, המשפחות שלנו כאן, והחברים, וגם הלב.

השבועות האחרונים הבהירו לי זאת לחלוטין. עקבתי בדריכות אחר מספר החולים בישראל, לא באמריקה. עקבתי ודיווחתי אחר הנעשה במשרדי הממשלה בישראל, לא באמריקה. באמריקה זו היתה הבעיה של מישהו אחר. בישראל זה נוגע לי, לקרוביי, לחבריי. באמריקה זו המגיפה שנקלעתי אליה, בישראל זו המגיפה שבחרתי להיות בה.

האם זו היתה טעות לחזור כעת? נהיה כולנו חכמים גדולים בדיעבד, כמו תמיד. בינתיים, בשלוש ורבע לפנות בוקר כשהג׳ט לג מכה ואני עדיין מלוכלך מהקורונה של המטוסים והמוניות שעברתי בשביל להגיע לכן, זו מרגישה כמו ההחלטה הנכונה.

5

נהג המונית שקיבל את פנינו בנתב״ג חייב אותנו לנקות את הילדיים באלכוג׳ל ולחבוש מסיכות לפני שנכנסו לרכב. בפנים, מחיצת ניילון אטומה באיזולירבנד שחור חצצה בינינו. החובבנות המוזרה של מלחמת המפרץ עשתה קאמבק.

כביש 443 היה ריק אפילו יותר מבדרך כלל. הכלא הגדול ליד מחנה עופר היה גדול יותר מהפעם האחרונה שזכרתי אותו. תוך ארבעים דקות כבר היינו בירידות של כביש בגין.

התמקמנו בירושלים. כמה מוזר לחזור אליך, ירושלים, העיר שבחרנו לעזוב לפני שבע שנים. אמנם בצד השני של העיר, ועדיין, ירושלים.

אומת טוויטר הנהדרת שידכה בינינו ובין מארח אדיב ומתחשב, עד רמת המתאמים לשקעים בשביל שלא ניתקע בלי סוללה. הילדים התרגשו עד הגג והתקשו להירדם. גם אנחנו. הכל עדיין בתיקים, אבל כל הידיות והמתגים כבר מנוגבים במגבון, כי זה בטח עוזר. תהילים נגד טילים, מגבונים נגד קורונה. אפילו כבר שתינו תה.

מחר הוא היום הראשון בשארית חיינו. ארבעה עשור יום בבידוד ואחרי זה, השד יודע. למצוא דירה, מבלי לדעת אם זו תהיה שכירות לחצי שנה או לארבע שנים. לקנות רהיטים חדשים. אולי רכב. להתגעגע לאופניים שהשארנו מאחור. לאביב של קיימברידג׳ שעומד לפרוץ במלוא עוצמתו ויופיו, לנהר הנשקף מחלון חדר השינה. לרשימת הדברים שרצינו להספיק לעשות שעדיין תלויה על המקרר.

ביי אמריקה, היית קשה אבל גם טובה אלינו. תודה על מה שנתת לנו. תודה שהראית לילדים שלנו שאם רוצים מגיעים למקומות מופלאים, בתקווה שגם הם יום אחד יצאו להרפתקה משלהם. תודה לכל החברים שנשארו מאחור שעזרו להרגיש בית גם בצד השני של העולם.

שלום ירושלים, שלום ישראל, שלום ארבעה עשר ימי בידוד, שלום חיים-ישנים חדשים, מקווה שתקבלו אותנו בחזרה לחיקכם.

עכשיו לילה. הגיע הזמן להישטף, לשטוף מעלי את כל הלכלוך והנגיפים ולהיכנס למיטה שאינה שלי, ולחיים שאינם של אף אחד מאיתנו. הלוואי שכבר נגיע לצד השני שלהם.