בלי מלים

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

יש רגעים שאתה מרגיש שאתה חי את החיים עם שעון מתקתק ברקע. שעון סופר לאחור. כשהיינו בארה״ב וקראתי הרבה יותר באנגלית ממה שאני קורא עכשיו, שמתי לב שהאמריקאים מתארים לפעמים רגעים בתור crisp. אני זוכר שלא הצלחתי להבין את זה. crisp זה בשביל לתאר תפוח, לא בשביל לתאר את הבוקר, או את האוויר. אבל לאחרונה, לאחרונה נדמה לי שאני מבין את זה יותר. לאחרונה כל הימים מרגישים לי קצת crisp, אבל לא בקטע טוב. לא. בקטע של משהו שנשמט מהידיים. בקטע של חיים פריכים, כאלה שעוד שניה מתפוררים לרסיסים שאי אפשר להדביק בחזרה.

2.

לאחרונה אני מתבונן בו יותר. מנסה לקלוט כל פרט, כל ניואנס. ללמוד לעומק כל תו פנים. לשנן כל תנועת גוף בשביל להיות מסוגל לזכור אותם היטב אחר כך. זו תחושה מוזרה, לנסות לחיות את החיים שלך באמת, בכוח, כל רגע ורגע מהם. חיים שעד לפני שניה חיית בלי התכוונות מיוחד. חיים שעברו.

לאחרונה אני בתחושה שאני צריך לחיות כל יום בנפרד. כאילו זה יומי האחרון. אבל לא בקטע טוב. לא בקטע של ׳היום הוא היום הראשון לשארית חייך׳. גם לא בקטע נהנתני של ׳אכול ושתה כי מחר נמות׳. סתם, בקטע של להתאמץ לחיות. המאמץ הזה מעייף אותי. אני מגיע לערבים מותש. עבדתי פעם עם מישהי שזה היה לה מעייף לאכול. היא לא אהבה לאכול, היא אכלה כי אין ברירה, אבל הייתה מעדיפה לעשות ניתוח שיפטור אותה מהצורך הזה. אז ככה זה מרגיש לי לחיות, לאחרונה.

3.

כשהוא היה ממש צעיר, תינוק בן חודש, דמיינתי איך יראו החיים שלנו ביחד. אבא ובן. איך זה יהיה לגדל אותו, איך זה יהיה כשהוא יגדל. כתבתי אז את הדבר הזה. קראתי את זה הבוקר מחדש ונדהמתי כמה לא ידעתי לדמיין דבר מלבד את חיי שלי בתור ילד, את הפנטזיה שלי על להיות אבא, ואת הפנטזיה שלי על להיות ילד מחדש.

בפועל זה הולך קצת אחרת.

4.

5.

על השידה על המיטה שלי נערמה לה ערימה של ארבעה ספרים שניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. בשביל לכתוב אני לא זקוק למוזה. הכתיבה קלה לי. אבל בשביל לקרוא דווקא כן. ולאחרונה אין לי. והיום, באורח נדיר באמת, גם אין לי סבלנות לכתוב. לסדר את המלים בסדר הנכון, בקצב הנכון, מבלי להתרשל. היום פשוט רציתי להקיא קצת על הדף, מבלי להתנצל על זה. לפעמים גם זה נדרש.

שמן

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

כמעט כל הזמן אני מרגיש שמן.

כשאני מתלבש, בעיקר אם זה אחרי שאכלתי משהו. כשאני מתבונן במראה, בעיקר בחולצות מסוימות. בזוויות מסוימות אני מרגיש שמן אפילו יותר. אני מרגיש שמן כשאני הולך ברחוב ופתאום אני מרגיש שאני צריך לסדר את החולצה שלי. אדיר מילר קרא לזה פעם ׳תנועות של שמן׳. אז ככה אני מרגיש.

אני מרגיש שמן כשאני ליד אנשים זרים שאני לא מכיר. אני מרגיש שמן כשאני במעלית צפופה. אני מרגיש שמן כשאני במכנסיים קצרים. אני מרגיש שמן בים, אני מרגיש שמן בתור בדואר, בקיץ, כשחם ולח. אני מרגיש שמן כשאני רוכב על אופניים, כשאני יושב, כשאני רץ.

אני מרגיש שמן כשאני מסתכל בתמונות של עצמי מפעם. אני מרגיש שמן כשאני מסתכל על תמונות של עצמי מעכשיו. יש תמונות שבהן כל מה שאני רואה זה כמה שאני שמן. אני מרגיש שמן כשאני מסתכל למטה ונדמה לי שאני רואה את הבטן שלי הולכת לפני. כשאני אוכל ארוחה שיש בה פחמימות אני מרגיש הכי שמן שיש.

2.

להרגיש שמן זה לא פונקציה של משקל, זה פוקנציה של מיינד סט. המילה הזו ׳מרגיש׳, היא קצת מתעתעת, כי זה לא כל כך קשור לתחושה (לפחות אצלי) אלא למצב הנפשי שבו אני, לאופן שבו אני תופס את עצמי.

אני תופס את עצמי כאדם שמן, וזה לא כל כך קשור לכמה אני שוקל.

אם בשלב הזה אתם אומרים לעצמכם ׳איזה שמן, אתה רזה׳, אז אני רוצה שתדעו שאני מרגיש שמן במיוחד כשאנשים שלא ראו אותי הרבה זמן אומרים לי ׳וואו ממש רזית׳. כי מה שאני שומע זה ׳פעם היית ממש ממש ממש שמן ולא אמרנו לך את זה, עכשיו אתה קצת פחות שמן׳. אל תגידו לי שרזיתי. בכלל, עדיף שלא תגידו שום דבר על איך שאני נראה, לא לטוב ולא לרע.

3.

אני יודע מתי זה התחיל. התפיסה הזו. התחושה שאני שמן. זה התחיל כשבפרק זמן מאוד מהיר, יחסית, איבדתי הרבה משקל, יחסית. זה התחיל כשהפסקתי עם הסוכר.

לא ידעתי שזה מה שיקרה. בסך הכל רציתי להפסיק לאכול סוכר, ועל הדרך גם הפחתתי משמעותית את כמות הפחמימות שאני אוכל, כי פחמימות הן סוכר. ואז קרה דבר שלא חשבתי עליו בכלל – הקילוגרמים עפו ממני. בפרק זמן של חודשים ספורים, לא יודע בדיוק כמה, איבדתי יותר מעשרה קילו. בשלב מסוים נבהלתי, כי ראיתי שהמשקל שלי לא מתייצב, אז החזרתי קצת פחמימות. ומאז, לא מתחשק לי לחזור למשקל הקודם שלי.

זה היה נחמד להיות במשקל החדש הזה. פתאום הבגדים שלי נהיו גדולים עלי ויכולתי לקנות בגדים במידות קטנות יותר. חולצות מעט צמודות יותר, ג׳ינסים מעט צרים יותר. סלים פיט כאלה. איזה כיף כשהמילה סלים, וגם המילה פיט, נכנסות לתוך הבגדים שאתה לובש.

זה היה כל כך נחמד להיות במשקל הזה, שכשעברנו לארה״ב התחלתי לרוץ. וכשהתחלתי לרוץ איכשהו התחלתי לחשוב שכל זמן שאני אמשיך לרוץ, ולא לאכול סוכר, אני לא אהיה שמן. גם כשלא היה לי כוח לרוץ המשכתי לרוץ, בשביל לא להיות שמן. ואיפשהו בנקודה הזו התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר אצלי בראש. זה היה לפני שנתיים וחצי, בערך.

4.

מאז חזרנו לישראל, ולצערי אני כבר לא רץ. ניסיתי. ניסיתי אפילו כמה וכמה וכמה פעמים, אבל הטופוגרפיה של ירושלים קשוחה לי מדי. חיפשתי משהו אחר. במקום לרוץ התחלתי ללכת ברגל. גם ככה אני אוהב ללכת ברגל. חצי שעה לעבודה וחצי שעה בחזרה. אבל זה לא אותו דבר. הרגשתי שאני מתחיל להשמין. חיפשתי משהו אחר אז התחלתי לרכב באופניים. בינתיים התאהבתי באופניים, אבל הן לא גורמות לי לא להרגיש שאני משמין. כך שאני בבעיה. נדמה לי שאני מתנפח מיום ליום. לפעמים, ממש הייתי רוצה להפסיק לאכול.

אני לא יודע כמה אני שוקל היום, כי אני לא נשקל. אני לא נשקל כי אני לא רוצה להרגיש שמן. אם אני צריך להמר – נדמה לי שאני שוקל סביב ה-70 קילו, כנראה שקצת פחות. אני מטר שמונים ושתיים, כך שה-BMI שלי הוא לגמרי באמצע הנורמה, בדקתי. אבל מה שבטוח הוא, אני לא רוצה לחזור למשקל הקודם שלי, למרות שגם הוא היה לגמרי לגמרי בנורמה.

אני לא יודע אם מה שיש לי נחשב בתור הפרעת אכילה. נדמה לי שלא, כי נדמה לי שלהכיר במה שיש לי בתור הפרעת אכילה יהיה לעשות עוול לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה של ממש. ואולי זה מה שכל מי שיש לו הפרעת אכילה אומר, אני לא יודע. אני מוכן להביא את האפשרות הזו בחשבון.

זו בדיוק הסיבה שבגללה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה.

4.

זה נושא שמאוד מאוד לא נוח לי לדבר עליו. דיברתי עליו עד כה רק עם אשתי, וגם זה ממש מעט. היא חושבת שאני צריך ללכת לטיפול. אני חושב שהיא צודקת. אבל אני לא הולך. חוצמזה, זרקתי את זה פה ושם למספר מאוד מצומצם של אנשים, קצת בצחוק, קצת לא. רובם לא לקחו את זה ברצינות, ואיכשהו זה התאים לי.

אבל אז קראתי השבוע את הכתבה הזו בהארץ, והחלטתי שאולי הגיע הזמן שאני אכתוב על זה משהו. אם תיכנסו לכתבה הזו תמצאו בה תשעה מונולוגים של תשעה גברים שמוכנים לדבר בפתיחות ובאומץ על דימוי הגוף שלהם. על כמה הם מרגישים בנוח או לא בנוח עם הגוף שלהם, על מה מודל היופי הגברי שהם גדלו לאורו, או חיים בצילו היום, ועל כל הדברים האלה שגברים לא מדברים עליהם בדרך כלל. שאף אחד לא מדבר עליהם בדרך כלל.

זה הזכיר לי פרק בפודקאסט שאני מאוד אוהב ששמעתי מוקדם יותר השנה. לפודקאסט קוראים ספורקפול, והוא על החיבור שבין פסיכולוגיה ואוכל באופן כללי. למי שאוהב את שני הנושאים האלה, זה פודקאסט מומלץ. לא אחיד ברמתו, אבל מומלץ. לפני כמה חודשים נפלתי במקרה על פרק שעסק בהפרעות אכילה אצל גברים, נושא שלא מדובר כל כך. תוכלו למצוא את זה כאן. לצערי העמוק הם שמו את הפרק הזה מאחורי חומת תשלום, אז הוא לא נגיש ככה סתם, אם כי תוכלו לקרוא את התמלול. בכל מקרה, אם יש לכם או לכן הפרעות אכילה, היזהרו, זה מטרגר מאוד.

הפרק הזה מביא ראיונות עם שלושה גברים אמריקאים, בגילאים שונים ובתחנות שונות בחיים שלהם, שסובלים ומתמודדים עם הפרעות אכילה. אחד אנורקסי, אחד בולימי, אחד פיתח אובססיה לאימונים גופניים ולתזונה בריאה (יש לזה שם – אורתורקסיה).

היה לי מאוד מאוד קשה להאזין לסיפורים שלהם, אבל לא יכולתי להפסיק. ה-דבר שהרגשתי שהיה משותף לשלושתם, ולי, היה זה: כולם אמרו בצורה מאוד מפורשת שהם לא מסוגלים לספר על הבעיה שלהם לאף אחד, אפילו לא לבנות או לבני הזוג שלהם, אפילו לא להורים שלהם, ובטח לא סתם ככה לגברים אחרים. עבור שניים מהם, הראיון לפודקאסט היה הפעם הראשונה שבה הם היו מסוגלים להודות בגלוי שיש להם הפרעת אכילה.

הפרעות אכילה אינן שכיחות אצל גברים. הן הרבה יותר שכיחות אצל נשים. הרבה הרבה יותר. ובכל פעם שאני חושב שאני מרגיש שמן, ושאני חושב על זה שאני חושב שאני מרגיש שמן, אני מבין שאצל נשים הבעיה הרבה הרבה יותר קשה, כי העולם מודד אותן – אתכן – כל הזמן, כל הזמן כל הזמן כל הזמן בלי הפסקה, לפי איך שאתן נראות.

וזה נורא. זה יכול להוציא מהדעת.

ועדיין, זה קיים גם אצל גברים. לפי הנתונים שהיו בפרק הזה 25% מהגברים האמריקאים סובלים מהפרעת אכילה כלשהי. רק 10% מהגברים האלה מטפלים בהפרעה שלהם.

5.

את הסיפור על הפודקאסט הזה ועל היקף הפרעות אכילה אצל גברים סיפרתי בתוכנית הרדיו של ליאל קייזר ושלי ב-28 בינואר השנה. מאז לא דיברתי על זה שוב בפומבי, עד שהגיעה הכתבה הזו בהארץ השבוע, ופתאום משהו בי הרגיש נוח יותר. אני לא לבד. יש עוד גברים שמרגישים ככה. ואם נדבר על זה יותר, אולי זה יעזור.

נדמה לי שמה שהגביר אצלי את תחושת ה׳אני נורא שמן כל הזמן׳ הוא המקצוע שלי. או ליתר דיוק, העובדה שאני מופיע בטלוויזיה על בסיס יומי. בשלב מאוד מוקדם של העבודה הזו נדהמתי לגלות עד כמה אנשים מעירים לך על איך שאתה נראה. אנשים זרים לחלוטין, שמעולם לא פגשתי, מרגישים מאוד בנוח להגיד לי שהחולצה שלי היתה יפה, או לא יפה, ושהשיער נראה בסדר, או לא בסדר, ושהז׳אקט גדול מדי, או מכוער, ושהצבע הזה לא מתאים לי, וזה דווקא כן, ועוד המון כאלה.

אף אחד מהאנשים האלה לא אמר לי אף פעם שאני שמן, אבל כשכל הזמן עוסקים במראה שלך, זה מתחיל לדפוק לך את השכל. ׳הם כולם רואים כל הזמן כמה אני שמן׳, אני חושב לעצמי כשאני מחליף בגדים לתוכנית, וכשאני נעמד מול המצלמה, ושניה לפני שהבמאי או הבמאית מגיעים בספירה שלהם ל-3… 2… 1… קיו. זה גם השלב שבו אני מכניס את הבטן. על מי אני עובד, אני כל הזמן מכניס את הבטן.

אבל גם עבור גברים שלא עובדים בטלוויזיה, קשה היום להימנע ממסרים ויזואליים מעודדי רזון וחיטוב שקופצים עליך מכל העברים. באינסטגרם, בטיק טוק, בפייסבוק, בשלטי חוצות, בפרסומות לטלוויזיה. לכולם יש קוביות בבטן, כולם יכולים להצטרף לנינג׳ה ישראל מחר בבוקר, כולם שותים שייק חלבון מיד בסוף האימון שלהם. בטיקטוק יש אינספור גברים שמעלים סרטונים על ארוחות ואימוני החיטוב שלהם. מלא. לאחרונה אפילו קופצות לי פרסומות למשהו שאשכרה נקרא ׳אבא חטוב׳. מה זה החרא הזה.

וכן, אני יודע, אצל נשים זה ככה כבר מאה שנה או יותר, וזה הרבה יותר גרוע. אני לא מכחיש את זה. להיפך, זה נורא. רק רציתי להעיר שזה נהיה ככה גם אצל גברים, וזה לא כיף לי בכלל.

6.

אני בן אדם מתפקד. אני הולך לעבודה, אני נפגש עם חברים. אני אוכל איתם ביחד. מחר אני הולך למסיבת בריכה שהוזמנתי אליה ואני אהיה שם בלי חולצה. למדתי לחיות עם זה. אבל בכל הזמן הזה, בכל המפגשים האלה, ברכב, בחוץ, על האופניים, באולפן – אני כל הזמן מרגיש שמן. אני כל הזמן חושב על זה. וזה ממש ממש מתיש ולא נעים לי.

אוקי, מה עכשיו? עכשיו אני אסיים לכתוב את הפוסט הזה, כי אני לא חושב שאני יכול לצלול לזה יותר עמוק מבלי להרגיש שזה יותר מדי חשוף. אבל שניה לפני כן, יש לי בקשה. אם אתם רוצים להגיב, אני אשמח, בשביל זה הפלטפורמה הזו קיימת. היא לא חד כיוונית. רק עשו לי טובה – בעדינות בבקשה. אה, ואל תכתבו לי שאני לא שמן. זה לא עוזר. בדיוק להיפך.

תודה שקראתם.

להתראות, אמריקה

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

הייתי בן 16 כשהגעתי בפעם הראשונה לאמריקה.

זה היה יולי-אוגוסט, ואני הייתי חלק ממשלחת בני ובנות נוער של התנועה שלי למחנה קיץ של תנועת האם העולמית. ארבעה שבועות בפרלמן קמפ בפנסילבניה, ועוד כמה ימים בוושינגטון וניו יורק, לסייטסיינג וקצת שופינג.

יש המון רגעים שאני זוכר מהקיץ ההוא, כולם חנוטים בשרשרת טיפות ענבר שנקרשו סביבם. זוכר את העליה לבקתה בה ישנתי – בקתה מספר 9 – שזכתה לכינוי גנאי עסיסי משום שהיתה הבקתה הרחוקה ביותר, זו שנדרש הכי הרבה מאמץ להגיע אליה בערב. אני זוכר את המבוכה שלי, מבוכה עשויה מאימה, כשבכל לילה חבריי האמריקאים לבקתה היו חולקים רשמים מאותו יום, כלומר מדברים דיבורים גסים של נערים בני 16 שטופי הורמונים, וכל מה שאני יכולתי לעשות היה לגחך עם כולם, למרות שרוב הזמן לא הבנתי דבר.

אני זוכר איך התחבאתי מאחורי חבריי הישראלים למשלחת. אני זוכר היטב את הפחד לדבר, את הרתיעה מלפתוח את הפה. את הקושי לחבר משפט תקני. את הפער האדיר בין היכולת להבין, היכולת לחשוב מחשבות בראש, לבין אי היכולת לתרגם את המחשבות האלה למשפטים קוהרנטיים. אני זוכר שהרגשתי כמו מטומטם. או ליתר דיוק, אני זוכר שהייתי בטוח שכולם חושבים שאני מטומטם. הילד המטומטם והמכוער עם המשקפיים המגעילים והשם הלא ברור שרוב הזמן שותק.

אני זוכר שהייתי מאוהב בעדי שלא רצתה אותי. אני זוכר שפגשתי את מימי ואת אבי. אני זוכר התגנבות לילית לאגם עם רייצ׳ל, לשחיה בעירום, בחושך, בלי משקפיים. אני זוכר את עצמי יושב עם מישהי, לא זוכר בדיוק מי, על גבעת דשא קטנה שצפתה אל האגם. זה אחר הצהריים בשבוע האחרון לפני תום הקיץ ההוא, והיא ואני הברזנו מאיזו פעילות וישבנו שם, להסתכל על המים. אני זוכר שאמרתי שמעולם לא הרגשתי תחושת חופש כזו – בלי מחויבות לשום דבר.

מאז, רוב חיי אני מחפש את רגעי החופש האלה, נטולי המחויבות.

2.

עשרים וחמש שנים אחרי הקיץ ההוא, אני שוב באמריקה. גם הפעם לארבעה שבועות. גם הפעם אני יושב ומתבונן באגם, מנסה לאחוז ברגעי החופש האחרונים האלה, שנוזלים לי מתוך הידיים כמו מים. 

מוקדם יותר חתרתי לבד בקיאק לאורך אחת מגדות האגם. התבוננתי בבתי העץ שעל הגדה. לכולם חלונות ענק שצופים אל המים, כאילו מנסים להרוויח כל פיקסל אפשרי של טבע שייכנס פנימה. לכל בית מזח משלו. לאחדים סירה, לאחרים שתיים. לכולם ברביקיו גדול במרפסת, בחלקם דגל אמריקה מתנוסס על תורן. בחלקם אור דלוק בפנים, בחלקם אנשים יושבים על כסאות בדשא על יד המים ומתבוננים בי, מנופפים לשלום. אמריקה.

מדי פעם חלפו על פני סירות קטנות. כשהייתי ילד אחי ואני הייתי קוראים להם סירות מירוץ. היום השם הזה נראה לי מצחיק. כשאחת הסירות חלפה על פני נזכרתי איך פעם, כשאחי ואני היינו ילדים ממש, צעירים אפילו מהבנים שלי היום, הייתה לנו סירת צעצוע כחולה. שיחקנו בה כשעשינו אמבטיות משותפות. אהבתי להשיט אותה באמבטיה, אבל יותר מזה אהבתי להטביע אותה ולראות איך בורחות ממנה בועות מים קטנות. בועה אחרי בועה, עד שכל הבועות נגמרו, והסירה שקעה אל הקרקעית, חסרת חיים.

הילדות ההיא איננה עוד. היא התחלפה בזכרונות שמאוחסנים איפשהו בלי יכולת גישה אליהם, זולת ברגעים אקראיים, כשסירה קטנה חולפת על פניך באיזה אגם קטן כשאתה יושב בקיאק, מביט בהשתאות במים ובשמיים.

3.

הילדים שלי כבר קצת גדולים. הקטן בן שמונה, הגדול בן אחת עשרה. שזו דרך אחרת להגיד שאני כבר מבוגר ממש. כל כך מבוגר שאני יכול לראות איך תיכף הילדים שלי מגיעים לגיל שבו הייתי רוצה להישאר לנצח, אי שם בתחילת שנות ה-20. 

הם כבר קצת גדולים. מה שאומר שהם עדיין זקוקים לי, אבל פחות מבעבר, ובעיקר – בדרכים אחרות. רוב שעות היום הם מבלים בלעדי. עושים דברים שהם מחליטים לעשות, מנהלים חיים משל עצמם שאת מרכיביהם אני כלל לא מכיר. הם פוחדים מהדברים שמפחידים אותם, ונמשכים אל הדברים שמושכים אותם. הם אוהבים וכואבים וכועסים ושמחים, וכמעט כל זה לא קשור אלי בכלל.

גם בחופשה, כשזה הזמן שלנו יחד, המשמעות של המלים האלה – הזמן שלנו יחד – היא כבר אחרת ממה שהייתה כשהם היו קטנים יותר. אני זוכר את הטיול הארוך שלנו בניו זילנד, לפני כמעט עשור. הקטן שלנו היה בן שנה וחצי, עדיין בחיתולים. חלק גדול מהטיול הוא העביר במנשא על הגב שלי. היום, כמעט עשור אחרי זה, ראיתי אותו עושה לי שלום מהסאפ, ואז נעלם מטווח הראיה שלי, שט לחלק אחר של האגם, לעשות שם מה שבא לו.

וזה בסדר. כך זה צריך להיות.

בלילות האחרונים סידרתי את מאות התמונות מהטיול הזה באלבום דיגיטלי. את האלבום הזה אני מתכנן להדפיס בתור ספר תמונות פיזי, כפי שעשיתי אחרי טיולים קודמים. בשלב הזה אני כבר יודע – במו ידי אני מעצב את זכרונות הילדות העתידיים של הילדים שלי מהקיץ הזה. כל תמונה שאבחר להכניס אל האלבום הזה, להדפיס בספר הזה, תהפוך להיות זיכרון שלהם. כל תמונה שתישאר דיגיטלית בלבד, תישאר כזו לנצח מבלי שאיש מביט בה, מבלי שאף ילד לא משנן אותה לעצמו שוב ושוב. רוב התמונות ייבלעו לנצח בענן, ייסחפו אל השכחה. 

כשהילדים שלי ידפדפו באלבום התמונות הזה בעוד עשור או שניים, אני תוהה איך הם יסווגו את הקיץ הזה. איך הם יסווגו את כל הילדות שלהם. מה אמריקה תהיה עבורם. מה ההורים שלהם יהיו עבורם. איזה רגעים אקראיים שלא הנצחתי בשום תמונה יצופו בזכרונם שעה שהם ישוטו עם עצמם לעת ערב בקיאק באיזה אגם נידח, בזמן שסירת מירוץ קטנה תחלוף על פניהם.

4.

החופשה שלנו עומדת להסתיים. ארבעה שבועות נפלאים של אוהלים ושקי שינה, יתושים וזבובים, בישולים על כירה ניידת, שטיפת כלים מאולתרת, האזנה משותפת לסדרת ספרי הארי פוטר באנגלית בכל נסיעה, ארוכה או קצרה. ארבעה שבועות בלי טלפון, בלי רשתות חברתיות, בלי קליטה. ארבעה שבועות של משפחה וחברים קרובים. של טיפוס על הרים וחציית נחלים, של רחצה במי שלגים, של התבוננות במים, בשמיים ובאדמה. ארבעה שבועות של חופש מוחלט, נטולי מחויבויות זולת לעצמנו. הרגעים הנדירים האלה שנוזלים בין האצבעות כמו חול בזמן שאנחנו מנסים לאחוז בהם, לשמור אותם אצלנו.

החזרה לא תהיה קלה עבור אף אחד מאיתנו, אין לי שום ספק. מעולם לא חשבתי שאני ארצה לחזור לאמריקה שוב אחרי שחיינו כאן כמעט שנתיים, אבל הנה – כולנו רצינו. ועכשיו, גם כשהחופשה הזו נגמרת, כולנו כבר רוצים לתכנן את הבאה, ולחזור.

יש בזה משהו מטומטם – העולם הוא גדול ומגוון מדי בשביל שאחזור שוב ושוב לאותה מדינה. אבל יש בזה גם משהו מובן לגמרי – רק אחרי שחייתי כאן קצת הבנתי עד כמה המקום הזה גדול, רחב ידיים באופן שישראלים לא יכולים בכלל להבין. בתוך שלושים דקות נסיעה אני יכול להיות בלי אף אחד סביבי, מוקף טבע ושקט, בכל צורה שארצה. אני יכול לבלות חיים שלמים של טיולים ועדיין לא למצות את אמריקה.

שלא תבינו לא נכון – אני לא מאוהב במקום הזה. יש כאן המון דברים שאני לא אוהב. זו אומה חולה. אבל האפשרות להיות לבד, אבל עדיין בלב הציביליזציה, עם כל הנוחות שהיא מאפשרת לך, בשפה שאתה מבין ושולט בה – וואלה, יש בזה משהו ממכר.

5.

להתראות, אמריקה. היית טובה אלינו בארבעת השבועות האחרונים. תודה על האוכל המגעיל, תודה על הכבישים הרחבים, תודה על כל תאי השירותים הציבוריים במקומות הכי בלתי אפשריים. תודה על אמזון. תודה על הפניה ימינה כשאדום. תודה אפילו על הפניה שמאלה כשירוק והתנועה באה ממול. 

אני לא יודע מתי נחזור אליך, אבל אין לי ספק שנחזור.

הלוך, חזור

1.

קודם כל, מוזיקה:

2.

אנחנו נוסעים עכשיו.

שלושה תיקים גדולים כבר ארוזים. בבוקר עוד ניזכר בדברים אחרים ששכחנו ונמהר לדחוף אותם לכל מיני תאים מהר מהר לפני שהמונית תגיע.

אנחנו נוסעים עכשיו. חמושים במסכות, באישורים, בדרכונים, בתסמינים. מוכנים לעלות על המטוס, להתמגן מפני הזולת, ולהמתין עד שנחצה את האוקיאנוס. שם נעשה דרכנו משדה התעופה אל עיר קטנה בצד נהר. נחצה את רחובותיה בלילה עד שנגיע אל הבית שעזבנו לפני שנה וחצי, כשפרצה המגיפה.

מהו בית? איפה הוא נמצא?

חלק גדול מחיי סובב סביב השאלה הזו. איפה נמצא הבית? האם הבית הוא בית ילדותי שבו גדלתי? חדר נעורי כבר הוסב למשהו אחר, ואת הזכרונות מהעיר בה גדלתי אני מעדיף להדחיק. איפה נמצא הבית? האם הוא בירושלים? האם במושב הקטן ליד שער הגיא שגידלנו בו את ילדינו? האם בדירה בה חיינו יחד רק היא ואני? האם הבית נמצא היכן שאהוביי?

כמעט שנתיים גרנו שם, בעיר הקטנה בצד הנהר, מעבר לים. כשאני נזכר בזה בזמן האחרון, אני נזכר בדברים היומיומיים ביותר. בחציית הכביש, בעלייה בערב במדרגות הנעות של הרכבת התחתית אל הכיכר הגדולה שליד האוניברסיטה. בהליכה המהירה בלילה, בקור, בשביל להגיע הביתה כמה שיותר מהר. בנוף המרהיב של העיר שנשקף מחדר הכביסה בקומה ה-21.

יש משהו מיוחד בלגור בחו״ל. ממש לגור, לא רק לבקר לזמן ממושך. בהתחלה אתה זר. אחר כך אתה זר. בהמשך אתה זר. ואז, מתישהו, פתאום, אתה קצת פחות זר. פתאום הדברים מוכרים. פתאום נסיעה מחוץ לעיר נהיית מובנית ולא מלחיצה. פתאום החזרה הביתה באמת מרגיש ככה – כמו חזרה הביתה. מהו ׳בית׳, איפה הוא נמצא? אולי הוא נמצא היכן שאתה.

3.

לפני שנה וחצי, במרץ 2020, ארזנו את מעט חפצינו לתוך שמונה תיקים גדולים, הורדנו את כל מה שלא נכנס אל התיקים למטה, אל הרחוב. רהיטים, מכשירי חשמל, צעצועים, ספרים, אוכל, אופניים. הכל הלך. חלק לקחו חברים. חלק נשאר ברחוב ונאסף על ידי זרים. בתוך פחות מיממה כל מה שהרכיב את חיי היום היום שלו התפזר ברוח ונעלם, ואנחנו נסנו מהדירה, מהעיר, מהארץ שהיתה לנו בית במשך כמעט שנתיים, וחזרנו לכאן.

זה היה מסע סוריאליסטי לחלוטין. יממה ארוכה שנראתה כמו כל הסצינות בכל סרטי האסונות שראיתם. שדות תעופה נטושים, כבישים חצי ריקים, אנשים במסכות וכפפות, משתדלים להתרחק זה מזה.

החזרה לישראל היתה קשה לכולנו. קשה לעשות משהו כל כך גדול שלא ציפית לו, שלא התכוננת לו כלל. הכוח החזק ביותר בעולם הוא אינרציה. גוף שנמצא במנוחה שואף להישאר במנוחה, גוף שנמצא בתנועה שואף לשמור על המהירות שלו (אני לא פיזיקאי, חסכו ממני את הנטפוקים). במרץ 2020, כשעקרנו את חיינו משם וחזרנו לכאן, זה היה כמו להתנגש בקיר ב-200 קמ״ש. החיים שלנו ניסו להמשיך לנוע, ולא הצליחו. את גלי ההדף אנחנו מרגישים עד היום.

לא ניכנס לכל זה, זה אישי מדי. זו היתה שנה קשה מאוד לכולם, וזו היתה שנה קשה במיוחד עבורנו. לחזור לדירת בידוד שאנחנו לא מכירים, בעולם שאנחנו לא מכירים. בלי רישום מסודר לבתי ספר, בלי להבין איפה אנחנו, בלי דירה משלנו.

המון אנשים טובים עזרו לנו כבר מהיום הראשון. המון. גם מהעבודה, גם חברים, גם משפחה, גם מבית הספר הקודם של הילדים. באמת, המון אנשים שאני אסיר תודה לכל אחד ואחת מהם ומהן.

התחלנו לחפש לנו בית, ולא מצאנו. נדדנו עוד ועוד, חיפשנו וחיפשנו. שקלנו מיליון שיקולים, עד שבסופו של דבר התפשרנו. החלטנו להתיישב כאן, בדירה שכונרה בשכונה הזו בירושלים, עיר שלא חשבנו שנחזור לגור בה לעולם. איפה הבית? האם זהו הבית? כמה שנים עוד נחיה כאן? אין לי שמץ של מושג. אין לי שמץ של מושג איך יודעים.

4.

אנחנו נוסעים עכשיו. נוסעים בחזרה אל הצד השני בשביל לומר שלום כמו שצריך. לומר שלום לבית שעזבנו שם. לספריה. לבית הספר. לומר שלום אחרון לנהר, למועדון הטיפוס, למבשלת הבירה הנחמדה שצמודה אליו. לומר שלום לחברים שנטשנו עם פרוץ המגיפה. לשבילי האופניים, לכיכרות, לנוף המרהיב מהקומה ה-21.

ידענו שנרצה לצאת הקיץ לחופש. לנוח מהשנה הזו, מהאינטנסיביות שלה, מהלפיתה הבלתי נגמרת שלה. לא ידענו ששוב יהיה פה גל, לא ידענו ששוב הכל יראה קצת סוריאליסטי. כשחשבנו לאן לנסוע, כמעט שלא התלבטנו. יש עוד מיליון מקומות שאנחנו רוצים לבקר בהם, אבל לפני כולם, הרגשנו שאנחנו מוכרחים לחזור לנקודה שבה החיים שלנו התנגשו בקיר, בשביל להגיד לעצמנו – זהו. עכשיו זה בסדר. עכשיו אנחנו עוזבים כמו שצריך. חוזרים על מנת לחזור.

הילדים מאוד מתרגשים. גם אנחנו.

5.

בעוד שבועיים, בזמן הטיול, ימלאו לי 41. שבוע בדיוק לאחר מכן, זה יהיה עשור בדיוק מהסיגריה האחרונה שעישנתי.

גם אז זה היה בטיול לארה״ב, או ליתר דיוק – רגע לפניו. זה היה הקיץ המשוגע ההוא, 14 באוגוסט 2011. חודש בדיוק מפרוץ המחאה החברתית, ביום שבו ועדת טרכטנברג קראה לציבור להציג לה את רעיונותו לשינוי כיוון כלכלי חברתי.

אז נסענו לסן פרנסיסקו, עיר שרציתי להגיד אליה מגיל מאוד צעיר, והתאכזבתי ממש כשהגעתי. היינו הורים צעירים לילד אחד, שובב, חמוד, וחסר מנוחה. היינו חמודים ואבודים, עייפים וזקוקים לחופש. אז ניסינו לעשות הכל ביחד. לפעמים זה עבד, לפעמים זה לא.

אני לא זוכר איפה בדיוק עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי. מוזר שזה דבר שלא זוכרים. 16 שנה עישנתי, רוב הזמן קופסה ביום. והנה, דווקא את האחרונה אני לא זוכר.

אבל אני זוכר היטב את כל הסיגריות שלא עישנתי מאז. את כל תחנות האוטובוס שחיכיתי בהן בסבלנות מבלי להדליק אף סיגריה. את כל הבקרים שנשארו צלולים. את כל המלים שכתבתי בלי שהיו אפופות בעשן.

רובין וויליאמס אמר פעם באיזה סרט ששכחתי את שמו שבעולם יש שני סוגים של אנשים – מעשנים ולא מעשנים. הסוג שנקרא ׳מפסיק לעשן׳ הוא אשליה ותו לא. בחלוף עשור מהסיגריה האחרונה שלי אני ממש רוצה להאמין שהצטרפתי אל חברי הסוג השני, ושבעוד עשור כבר לא אזכור את התאריך.

6.

אנחנו נוסעים עכשיו. להיפרד, לנשום אוויר הרים, להיות ביחד בשלווה. מקווה שלא נהיה זמינים. את הטלפון אכבה בעליה למטוס. את האפליקציות של הרשתות החברתיות אמחק מהטלפון זמן קצר אחר כך. אעביר למצב טיסה. וזהו. חופש.

נתראה בצד השני.

שנה

הדבר הכי מגניב במשחקי הכיס, התוכנית הכלכלית היומית של כאן 11, לא קורה במשחקי הכיס. הוא קורה מסביב. הוא קורה כשאני נוסע ברכבת וניגש אלי מישהו ואומר לי ׳תקשיב, אחותי מסיימת את האולפנה והיא כל הזמן חופרת לי על התוכנית שלכם. שתדע שבזכותכם היא החליטה ללכת ללמוד כלכלה׳. או כשבחור חרדי תופס אותי מתחת לבניין של תאגיד השידור בגבעת שאול בירושלים, בשמונה ומשהו בערב כשאני ממהר הביתה, ואומר לי ׳התוכנית שלכם אש, שתדע, אני לומד המון דברים על הכלכלה שלנו בזכותכם׳. או כששולחים לנו שאלות בפייסבוק או במייל, או מבקשים שנעשה סרטון על לאן הולכים כספי הפנסיה שלנו. כשהדברים האלה קורים, והם קורים ממש הרבה לשמחתי, אני יודע שעשינו משהו. אני יודע שהמאמץ שאנחנו משקיעים סביב היצירה של משחקי הכיס, יום יום חמישה ימים בשבוע, המאמץ הזה נושא פירות אמיתיים.

משחקי הכיס נולדה לפני קצת יותר משנה, ביוזמה של מנהל חטיבת החדשות של כאן 11 ברוך שי. בשלב מוקדם מאוד של חודש מרץ 2020 הוא זיהה שהסיפור הכלכלי שנולד מהנגיף הולך להיות גדול מאוד, וממושך מאוד, ושהגיע הזמן לתוכנית יומית שתיתן ערך לצופות והצופים. 

מוטי פרנג׳י, העורך הראשון של התוכנית, ואני רצינו ליצור תוכנית כלכלית אחרת. כזו שמדברת בשפה ברורה ופשוטה, שעוסקת בנושאים שאשכרה מרכיבים את חיי היום יום שלנו כאן ולא רק מביאה את אותם מרואיינים כל הזמן במין סרט נע.

הקדשנו המון מחשבה לאיך התוכנית הזו תיראה. פיזית. ידענו שאנחנו לא רוצים שולחן גדול עם מרואיינים מסביב, כי זה רשמי מדי, וכי אנחנו לא רוצים שולחן בינינו לבין הצופים. גם ככה הנושאים הכלכליים עלולים להיות כבדים מדי לפעמים, אנחנו לא רוצים להרחיק עוד יותר. להיפך, אנחנו רוצים לקרב. לכן גם הלבוש של ליאל קייזר ושלי בתוכנית לעולם יהיה קז׳ואל, בלי חליפות ועניבות. זה נשמע שולי, כאילו זה עיסוק בתפל, אבל בטלוויזיה זה חלק מהסיפור. אנחנו רוצים להיות החברים שלכם שיושבים אתכם בסלון ומדברים איתם על כלכלה במלים של בני אדם. זה מה שאנחנו מנסים לעשות יום יום, כל יום ב-19:15, ובימי חמישי גם ברדיו, ברשת ב׳, ב-11 בבוקר. לא תמיד אנחנו מצליחים. לא תמיד אנחנו פוגעים בול. אבל כשאנחנו כן, זה משמח נורא. 

מה הספקנו לעשות בשנה האחרונה? לא מעט.

יצרנו השד יודע כמה מונולוגים יומיים – טורי דעה או סיפורים קצרים לפני שהתוכנית מתחילה. קצת בשביל לשבור את הקרח לפני שצוללים למים.

השתדלנו לדבר על רופאות ואחים במקום על רופאים ואחיות, והופתענו לגלות כמה הדים יצרה ההחלטה האחת הזו.

בסדרה מדינה בחל״ת ליווינו עצמאים ועצמאיות שמצאו את עצמם בחזית הכלכלית, מתמודדים כמעט לבדם עם המשבר הכלכלי הענק שנפל עליהם על הראש בגלל הקורונה.

הטרלנו את רשות הטבע והגנים וגרמנו לזוג מתכנתים צעירים לשפר את האתר שלהם כך שהישראלים יוכלו להזמין את החופשות שלהם בטבע יותר בקלות.

בדקנו מה מחיר סיפוח יהודה ושומרון, גם עבור הכלכלה הישראלית וגם עבור הכלכלה הפלסטינית. הסיפוח לא קרה בסוף, אבל סדרת כתבות קצרה יצאה מזה.

יצרנו את פינת מושג אחד ביום, בשביל לדבר על הדברים האלה שכל הזמן מופיעים בחדשות אבל כולם מתביישים להודות שהם לא מבינים מה בעצם הם אומרים.

יצרנו את סדרת כלכלת בית, שהיא סדרת סרטונים קצרה שמתמקדת כל פעם בנושא אחר של צרכנות פיננסית. איך לוקחים משכנתא, איך מנהלים חשבון בנק. כאלה.

בדקנו מה שוות ההבטחות הכלכליות שהפוליטיקאים שלנו מפזרים.

בדקנו מה קורה לכלכלות של המדינות השכנות לנו בסדרה ״מזרח תיכון חדש״.

ובסדרה שלנו ״משחקי הביס״ אנחנו בודקים מה הכוחות הכלכליים הנסתרים שפועלים על הצלחת שלנו. מרשימת הרכיבים שמופיעה בגב המוצרים ומה היא אומרת, ועד הסטארטאפ הישראלי שרוצה שנאכל חגבים.

היה כיף. וזו רק השנה הראשונה. חכו מה יקרה בשנה השניה.

ובנימה אישית – תוכנית טלוויזיה היא דבר תובעני מאוד. על ה-38 דקות שלנו על המסך אנחנו מתחילים לעבוד בשבוע שלפני, בערב שלפני, ומסיימים ממש עם תחילת התוכנית. לפעמים, כשהחדשות מתעדכנות בקצב גבוה, העבודה על הלייןאפ של התוכנית – על מה שיופיע על המסך, ובאיזה סדר – נמשכת תוך כדי התוכנית, כי הדברים משתנים כל דקה. זה מתיש ממש, אבל כשאנחנו רואים עד כמה התוכנית שלנו מצליחה לגעת באנשים, וכיצד נבנית סביבה קהילה קטנה וחמה, אנחנו יודעים שההשקעה הזו שווה את זה.

משחקי הכיס היא לא רק ליאל ואני, אלא היא סך כל האנשים הנפלאים שעובדים קשה מאחורי הקלעים ועושים אותה. מאחר שהם מאחורי הקלעים אתם לא מכירים אותם, אבל יומולדת שנה זו הזדמנות נחמדה לעצור לרגע ולהכיר להם תודה. למנהלים שלנו ברוך ודרור זרסקי שנותנים לנו גב, עצות, והמון סבלנות לשטויות שלנו. לעורך הראשון של התוכנית מוטי שבנה אותה ביחד איתי, לבועז פרמדר על הפירמוט של השפה הגרפית והנראות של התוכנית, לצוות הבמאים שלנו ולכל אנשי הקונטרול, למחלקת הגרפיקה הנהדרת שבלעדיה התוכנית לא היתה מה שהיא, לכל אנשי מחלקת הדיגיטל המופלאה של כאן חדשות שהלכו איתנו מהרגעים הראשונים של התוכנית וממשיכים ליצור אותה איתנו יום יום באש ובמים, בעיקר במים, לצלמים והמקליטים והעורכים שעובדים איתנו, למלבישות והמאפרות ואנשי האולפן.  

ותודה גדולה ומיוחדת מכל הלב לצוות שעושה את התוכנית יום יום. לתחקירנית שלנו גלית שרון, עורכות המשנה גלי יוזביץ ואביגיל רוזנר, למפיקים שלנו עדיאל נדיר, ענבר גרינמן, לכל המפיקים והמפיקות האחרים שעוזרים לנו, ובעיקר לעורכת התוכנית היום שירלי הקר שנושאת את כל זה על כתפיה. תודה רבה לכולכם ולכולכן, וגם לכל האנשים הרבים – והם רבים – שהתייעצתי איתם לפני שהתוכנית עלתה לאוויר, כל אחד ואחת מכם תרמתם את חלקכם.

ובתכלס התוכנית הזאת היא בעיקר שלכן ושלכם, כל הצופות והצופים שלנו – בכל הפלטפורמות. כי מי ששיתפה אותנו בסיפור, כל מי ששלח שאלה, מי שעשו לייק וגם מי שמתחו ביקורת. אתם הסיבה שכולנו עובדים, כל יום, על התוכנית הזאת.

זהו. השתפכתי מספיק. יומולדת שנה שמח לנו, תודה רבה שבחרתם ובחרתן לצפות בנו, נקווה שתמשיכו לצפות בנו גם בהמשך. 

אנחנו נהיה כאן גם מחר.