כאן, באמת

1.
וואי וואי איזה בלגאן הולך להיות מחר.

2.
לפני עשרה חודשים – אלוהים, אשכרה עברו עשרה חודשים – נכנסתי לחדר קטן בקומה השלישית בבניין משרדים בלתי מרשים ברחוב קרמניצקי 6 בתל אביב, התיישבתי על כיסא וחתמתי על כמה דפים. וכך, בבת אחת, הכנסתי את עצמי להרפתקה ששמה תאגיד השידור הישראלי.
למען הסר ספק: אני לא מדבר על כמה מה שאירע מאז בזירה הפוליטית. כל זה היה רק רעש רקע שהפריע לעבוד וחיבל באפשרות שלנו לעשות משהו טוב. שימו את זה בצד. ההרפתקה שאני מדבר אליה, זו שהצטרפתי אליה ביולי האחרון, תתחיל רק מחר. עם שחר. כשיתחילו שידורי הרדיו של תאגיד השידור הישראלי, ואחר הצהריים, כשיתחילו שידורי הטלוויזיה החדשים.
וואו, איזו הרפתקה זו הולכת להיות.

3.
אבל היום אני לא רוצה לדבר לא על הרדיו ולא על הטלוויזיה. הם מקבלים את הכבוד שלהם גם ככה, בלי העזרה שלי. הערב, רגע לפני שמתחילה המהומה, אני רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי. אני רוצה לדבר על כאן באמת.
כאן באמת הוא עמוד פייסבוק של הזרוע הדיגיטלית של הדסק הכלכלי של תאגיד השידור הישראלי. ובגלל שזה כל כך ארוך ולא קליט, אנחנו נסתפק בכאן באמת. וגם בגלל שאנחנו נורא אוהבים את השם הזה.
כשיצאנו לדרך היה ברור לי ולשותפים שהצטרפו אלי שאנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות שמקימים בישראל גוף שידור חדש מאפס, בשביל לבנות בו משהו שאין בגופי תקשורת אחרים. ההשראה שלנו היתה Vox. למי שלא מכירים, ווקס הוא כלי תקשורת אמריקאי דיגיטלי לחלוטין, ששורת המשנה שלו היא explaining the new.
בעוד שווקס הם כמעט 70 אנשים, אנחנו קטנים בהרבה. בעוד שווקס מתעסקים במנעד רחב מאוד של נושאים – פוליטיקה, מדע, תרבות, ספורט, כלכלה, זהויות ועוד מיליון בערך – אנחנו נתרכז בתחומים כלכליים-חברתיים. ומאחר שאנחנו מאמינים שההגדרה של כלכלה זה דבר רחב מאוד, כזה שמקיף למעשה כמעט את כל החיים עצמם, יוצא שאנחנו רוצים להתעסק בלא מעט חומר.
אז מה זה כאן באמת?
כאן באמת הוא קודם כל יצור דיגיטלי. אנחנו חיים בפייסבוק, בטוויטר ובכל מקום שנוח לכם לצרוך תוכן. אנחנו יוצרים סרטונים אבל גם כתבות טקסט, מאמרי דעה, ניתוחים, אקספליינרים, ויש לנו אפילו פודקאסט. בעתיד, אם נצליח, יהיה לנו לפחות עוד אחד. אבל אנחנו לא רק דיגיטליים. אנחנו נהיה גם ברדיו שלכם וגם בטלוויזיה, ובכל פלטפורמה שתאפשר לנו להגיע אליכם.
אנחנו מפתחים מוצרים חדשים כל יום. סוגים חדשים של סרטונים, של טקסטים, של אלבומי תמונות, מה שזה לא יהיה, העיקר שיצליח להעביר סיפורים כלכליים מורכבים בצורה נגישה, פשוטה וברורה. אנחנו שוברים את הראש בכל יום מחדש איך מעבירים מסרים מורכבים בסרטון של דקה וחצי, או פחות, מבלי לאבד את הניואנסים, ומבלי לעוות את המציאות. זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה.

כאן באמת הוא לא יצרן חדשות קלאסי. אנחנו לא פה סתם בשביל לדווח על מה קרה היום. לפעמים הדברים החשובים של החיים לא נמצאים בתוך האקטואליה, אלא מחוצה לה, עומדים בשקט בצד ההמולה ולא מבינים איך אפאחד לא מבחין שהם שם. אבל אנחנו גם לא מגזין. אנחנו לא כאן בשביל לתת לכם כתבה נחמדה ומעוררת מחשבה אחת לשבוע. אנחנו משהו שהוא בין לבין, בין ההארד קור ניוז לבין המגזין. אנחנו רוצים לקחת נושאים וללעוס אותם שוב ושוב בשביל לעשות שינוי בעולם, לא רק בשביל לדווח.

אם עוד לא עשיתם לנו לייק, זה הזמן, ממש עכשיו, להקליק כאן, ולעשות. אני אמתין עד שתחזרו.

4.
את כאן באמת אני לא עושה לבד. בנינו לנו צוות מדהים של אנשים מוכשרים ומסורים ששותפים כולם לחזון ולרעיון. כתבים, מעצבות, מפיקה, עורכות, אנימטורים ועוד כמה אנשים טובים בתאגיד ומחוצה לו שעוזרים לנו כשאנחנו צריכים, בשביל לייצר עבורכם משהו חדש, ייחודי, שכולי תקווה שרק יתפתח ויגדל.
אחרי עשרה חודשים של ריצה, שלפעמים נראתה כמו ריצה במקום, ולימים כמו ריצה ברוורס, יש לי הזדמנות נדירה להגיד תודה אישית לשתיים מתוך הצוות שהולכות איתי ממש מההתחלה של כאן באמת, כשעוד לא קראו לו כאן באמת אלא הוא היה רק ערפל בתוך הראש שלנו. לצליל אברהם, העורכת של כאן באמת, ולאביטל צייטלין, הארט דיירקטור ומי שאחראית שהוא נראה כל כך כל כך טוב.
זה נדיר למצוא שותפים למסע שמתלהבים מהחזון שלך מהשניה הראשונה, וכבר בשניה השניה יודעים מה צריך לעשות לא רק בשביל להוציא אותו מהכח אל הפועל, אלא מה צריך לעשות בשביל להפוך אותו ליותר טוב מכפי שאתה דמיינת אותו.
אז תודה צליל, ותודה אביטל, ותודה גדולה לכל חברי הצוות הנוספים שאיתנו. אתם משמחים אותי בכל בוקר מחדש.

5.
אחרי עשרה חודשים בהם חשבנו איך לבנות את כאן באמת, והלכנו אחורה וקדימה וקדימה ואחור, ועשינו כל טעות אפשרית, אבל למדנו מהן (רק בשביל לעשות טעויות חדשות), מחר תורה של המדיה הישנה. של הרדיו, של הטלוויזיה. יש לי עוד המון המון מה ללמוד, ואני לומד בכל יום מניסיון האנשים הטובים שמקיפים אותי.
אני משוכנע שבהתחלה זה יהיה קשה, ובטוח שיהיו תקלות, ותהיה המון המון ביקורת, חלקה מוצדקת, חלקה לא. זה בסדר. זה תמיד כך. כך היה גם לפני תשע וחצי שנים, כשנפלה בידי הזכות להיות חלק מההקמה של כלכליסט. זה לקח לנו זמן, בעיתון, אבל הפכנו להיות מספר אחת.
אין לי ספק שאותו הדבר יקרה גם עם התאגיד. זה רק עניין של זמן, התמדה וסבלנות.
אם יצא לכם להאזין מחר, או לצפות, כתבו לי איך היה. מה היה טוב ומה לא, שנלמד להשתפר ולהיות טובים יותר.

6.
בינתיים, לא משוכנע שממש אצליח לישון הלילה.

החיים במספרים (חיות כיס, פרק 18#)

פרק חדש של חיות כיס באוויר, והפעם הפכנו כתבה של ליאל קייזר לסיפור רדיופוני. בקרוב, גם בוידאו. הפרק עצמו זמין להאזנה כאן

פתיח

ליאל: אלעד לוי הוא ישראלי שחי בארצות הברית כבר 7 שנים. כשהוא עבר לחיות בקליפורניה עם בת הזוג האמריקאית שלו הוא גילה שלמרות שהוא ראה פרינדס וסיינפלד, קם באמצע הלילה לצפות ב-NBA ואוכל באדיקות מקדונלדס – כל הזמן הזה הסתירו ממנו חלק חשוב מאוד מהתרבות האמריקאית. זה קרה כשהוא הלך לקנות את הרכב הראשון שלו. הוא לא חשב שזו צריכה להיות בעיה – הרי יש לו עבודה מסודרת, ויזה (?) – אבל אז הוא גילה ש –

סביר להניח שהדרך היחידה לקנות אוטו היא לבוא עם הכסף במזומן או לקבל הלוואה עם ריבית עתק, ריבית של 30%"

שאול: בקיצור, תנאים דפוקים. מה הייתה הבעיה של אלעד? היה לו הכל, חוץ מקרדיט סקור – כלומר, דירוג אשראי. זה בסך הכל מספר בן שלוש ספרות, על הסקאלה שבין 300 ל-850, אבל הוא קובע איך נראים כל החיים שלו. כשאלעד בא לקנות את הרכב, הוא הבין שהקרדיט סקור שלו נמוך מדי.

אלעד: הרכב הראשון היה על שם אשלי –
– בת הזוג של אלעד
…הוא לא היה על שמי אפילו, הרכב השני היה על שם שנינו, הקרדיט סקור שלי היה יחסית נמוך, הריבית שאני הייתי מקבל הייתה 7% הריבית של אשלי הייתה 1%"
ליאל: הקרדיט סקור של אלעד הוא מספר שהשפיע על כל החיים שלו בארצות הברית ואפילו הפך אצלו לסוג של אובססיה. כן, קצת כמו בפרק ההוא של מראה שחורה.

את שומעת את זה ברדיו, באינטרנט, בטלוויזיה… כל דבר היום שאתה משלם, שאתה מחויב עליו, מקושר לקדיט סקור שלך."

שאול: ובקרוב כל העסק הזה הולך לקרות גם אצלנו.
**מוסיקה***


להמשך קריאה

ערן וכפיר חיידקים (חיות כיס, פרק 17#)

החלטתי לנסות לעשות פה משהו חדש. הפוסט הזה הוא תמליל של הפרק העדכני בפודקאסט שלנו "חיות כיס". הפרק הזה מבוסס על ראיון שעשיתי עם ערן אדן וכפיר עובד, מייסדי הסטארט אפ MeMed שהצליחו להלהיב את הצורה. כבר הרבה זמן שלא יצאתי כל כך מלא השראה מפגישה כמו אחרי הפגישה איתם. אני מעלה כאן את התמליל המלא למי שירצה לקרוא יחד עם האזנה לפרק עצמו, או פשוט במקום. אנחנו מנסים להשקיע בפודקאסט שלנו ולהגדיל את התפוצה שלו. אם אתם מכירים חברים שזה עשוי לעניין אותם, אנא שתפו איתם. וכרגיל, אשמח מאוד לקבל פידבק

1. פתיח

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי.
*
לפני שבוע מצאתי את עצמי עומד מול שני מקררים בקומה השלישית של בניין משרדים אפור באזור התעשייה בטירת כרמל.

מה שיש לנו בתוך שני המקררים האלה זה אוצר ששווה הרבה מאוד שנות עבודה, את זה אי אפשר לקנות בכסף את מה שיש בתוך המקררים האלה. מקררים של מינוס 80 מעלות, שמה שנמצא בתוכם הם דגימות קליניות של מטופלים…. הדבר המדהים הוא שיש לך אלפי חולים מסודרים פה, מאחורי כל מספר יש מטופל עם תיק רפואי מאות אלפי דאטה פוינטס עליו, היה לו שיעול או לא היה לו שיעול….

האיש עם המקררים הוא כפיר עובד. הוא בן 40, הוא ד"ר לאימונולוגיה, והוא סמנכ"ל הטכנולוגיות ואחד משני המייסדים של סטארט-אפ בשם מימד. סטארט-אפ שעשוי לשנות את העולם כולו, לא פחות.
אם לשפוט לפי אמצעי האבטחה מסביב, שני המקררים האלה בקצה המעבדה של מימד הם מהנכסים החשובים ביותר שיש לסטארט-אפ הזה.

אתה יכול להבין שהמקררים האלה הם מצולמים, קשורים לאזקעות, כולנו בטלפונים מקבלים התראה אם משהו לא בסדר באמצע הלילה, יש להם גיבוי של חשמל, גיבוי של קרח יבש, יש להם תכנית פינוי, הם אירוע מאוד מאוד חשוב.

להמשך קריאה

יומן סוכר – פרק אחרון

לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע הארוך שלי לגמילה מסוכר. שנה לאחר מכן, הנה כמה תובנות רנדומליות מהשנה הזו.

1.
קוקה קולה היא אימפריית הרשע.
לאו דווקא קוקה קולה ישראל – לא שיש לי משהו טוב להגיד עליהם – אבל קוקה קולה העולמית. קוקה קולה כמוסד. הנה סיפור אחד לדוגמא שקראתי לאחרונה ב-(BMJ (British Medical Journal: מסתבר שקוקה קולה מימנה בחשאי כנס אקדמי של אוניברסיטת קולורדו בשביל להשפיע על הסיקור העיתונאי של מגפת השמנת היתר והסוכר. המטרה היתה אותה מטרה של תעשיית הטבק לפני כמה עשורים: לטעת ספק סביר אצל העיתונאים לגבי הקשר בין שתייה משקאות ממותקים (קוקה קולה ביניהם) לבין השמנת יתר וסוכרת. איך עושים את זה? על ידי מימון כנס אקדמי והצגת תיאוריה אלטרנטיבית, חרף כל העדויות המדעיות. במקרה הזה התיאוריה האלטרנטיבית היא שהשמנת יתר היא עניין של איזון קלורי. אם תעשו מספיק כושר, הכל יהיה בסדר.
לטובת המטרה זו, לטובת החדרת הספק, קוקה קולה השקיעה מיליון דולר בהקמת משהו שנקרא Global Energy Balance Network, שהמנהל שלה ישב באוניברסיטת קולורדו. היא עשתה את זה בחשאי, ואחרי שזה נחשף על ידי עבודה עיתונאית של הניו יורק טיימס, המרכז הזה נסגר בסוף 2015. מה שהכתבה הנוכחית חושפת הוא את פרטי הקשר המסחרי בין קוקה קולה לבין האוניברסיטה והחוקרים. למשל, העברה של 37 אלף דולר מקוקה קולה לאוניברסיטה ב-2014 למימון כנס בנושא, שגרם לפחות לחלק מהעיתונאים לפרסם כתבות כאילו הסיבה למגפת השמנת היתר היא היעדר פעילות גופנית מספיקה. (תודה לערן שהפנה את תשומת לבי לסיפור הזה).
זו ממש דוגמא קטנה. קוקה קולה מימנה לאורך השנים האחרונות הרבה מאוד חוקרים שמנסים ליצור את הספק הזה, חרף העדויות המדעיות החד משמעיות על הקשר שבין צריכת יתר של משקאות ממותקים וסוכר לבין מגפת השמנת היתר, הסוכרת ויתר התופעות שמרכיבות יחד את המחלה הנקראת הסנדרום המטבולי.
לפי כל מיני סקרים, הלוגו של קוקה קולה הוא הסימן המסחרי המזוהה ביותר בעולם. יש דרך קלה לבדוק את זה, וזה בדיוק מה שעשיתי בחודשים האחרונים: תשאלו אנשים אקראיים מה לדעתם הסמל המסחרי המזוהה ביותר בעולם. 9 מתוך 10 יגידו קוקה קולה. כשאתה הופך להיות חלק כזה אינטרגלי מהחיים של האנושות כולה, כנראה שתעשה הרבה מאוד דברים בשביל לשמור על הסטטוס הזה.

2.
גם חברות המזון האחרות אינן צדיקות. אחדות – שטראוס, להתרשמותי – מנסות באמת להשתנות. אבל עדיין, כשהרגולטור עושה צעדים בכיוון, הן עושות הכל בשביל לעצור אותו, לעכב אותו, לבלום אותו, למסמס את הצעדים שלו. את מלחמת הבלימה הזו ניהלה בישראל בהתחלה קוקה קולה, עד שהיא הצליחה לגרום לשר הבריאות יעקב ליצמן להוריד מעל סדר היום את הכוונה להטיל מס על סוכר מוסף במשקאות (חברת הלובינג של קוקה קולה ישראל הוא המשרד של תומר עמיר ועליזה גורן). ברגע שזה קרה, קוקה קולה השתתקו ונתנו לחברות אחרות להילחם את המלחמה הזו.
מי שעברה להיות בחזית היא אסם. למה? אפשר לחשוב על כמה סיבות: היא שולטת בענף הקטשופ (25% סוכר), ובחטיפים (במבה, למשל, היא חטיף שכמות הנתרן שבו היא בערך רבע עד שליש מכמות הנתרן היומית המומלצת לילדים. וחוצמזה, זה חטיף ש-34% ממנו הם שומן. הייתם נותנים לילדים שלכם לצרוך גבינה 34% שומן כל הזמן?). ואלה סתם שתי דוגמאות, יש עוד.
כשהכוונות של משרד הבריאות לסמן את מוצרי המזון ולהחמיר את הרגולציה נכנסו ליישורת האחרונה אסם נעמדה על הרגליים האחוריו. יו"ר החברה דן פרופר השיל מעצמו את תדמית התעשיין הישראלי מלח הארץ (סליחה על משחק המלים) ועבר לתקוף חזיתית. אסם פעלה באגרסיביות גם מאחורי הקלעים (משרד הלובינג של החברה הוא פוליסי של בוריס קרסני, אותו משרד שגם תאגיד השידור שכר את שירותיו) ובסופו של דבר המלצות ועדת המזון של משרד הבריאות רוככו, ובעיקר היישום שלהן נדחה. וזה עוד כלום, אני מניח שהחברות יילחמו את הקרב האחרון שלהן בכנסת, כשהמשרד יביא בקרוב את ההמלצות בצורה של תקנות לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
*
חברות המזון צריכות להבין שהעולם השתנה. אם הן מוכרות לנו מזון מזיק, הן צריכות להבין שהן מכורות לזה לא פחות מאיתנו. כי ברגע שאנחנו נרים את הראש ונדרוש להתנער מהאוכל הלא בריא שלהן, ותהיה אלטרנטיבה בריאה וזולה – וכשיהיה מספיק ביקוש, יהיו אלטרנטיבות כאלה – הן יאבדו בבת אחת את ההכנסות שלהן. את תרנגולות ביצי הזהב שלהן. אלה בהן שיקדימו להתעשת, ישרדו.

3.
הנה רשימת הדברים החלקית שלא נכנסת אלי יותר הביתה:
מעדני חלב למיניהם. כלום. פשוט כלום. לא לילדים ולא לי. לעיתים נדירות אני קונה יוגורט חמוץ, אבל האמת שגם איתם כבר הפסקתי. אין לי צורך בהם יותר.
דגני בוקר. לא קונה את השיט הזה יותר. ואם כן, זה לעיתים נדירות ממש, וגם אז רק את הסוג הצהוב והפושט שיש בו מעט סוכר מוסף יחסית (בברנפלקס יש פחות סוכר מוסף, אבל הילדים שלי מסרבים לאכול את זה. התפשרתי איתם על הצהוב). וגם אז, רק הילדים אוכלים את זה, וממש מעט. אני פשוט הפסקתי.
שוקו. אין. כלום. נאדה. בהתחלה עוד קניתי לילדים את הסוג הזה של שטראוס שאין בו סוכר מוסף. בהדרגה הפסקתי גם עם זה. היום אין את זה יותר בבית.
שתיה ממותקת. האמת? גם קודם לא היה, אבל הפסקתי לשתות גם זירו. לחלוטין. לא נוגע. קודם שתיתי ליטר וחצי ביום, כל יום. הפסקתי עם זה בבת אחת. רק מים או תה בלי סוכר. כן, זה משעמם פצצה. לא נורא, מתרגלים.
מיצי פירות. אין יותר. לא קנוי (פויה) וגם לא סחוט (טעים!). למה? כי זה רק סוכר. זה לא בריא בשום צורה, זה פשוט רק סוכר. אם בא לי מיץ תפוזים – ובא לי – אני אוכל תפוז.
חטיפים. אין. פשוט נגמר. גם לא לילדים. האמת? זה אפילו לא חסר להם.
מתוקים. אני לא אוכל יותר. שום כלום. לא עוגיות, לא עוגות, לא ממתקים, לא בארוחות שישי ולא בבוקר ולא כלום. הילדים כן, אבל מעט מאוד קנוי. משתדלים מאוד להכין עוגיות/עוגות ביתיות עם מעט מאוד סוכר. ותתפלאו, לילדים אין שום בעיה עם זה. זה מספיק מתוק בשבילם גם כשיש בזה מעט מאוד סוכר.

וזה, השינוי הזה בדיוק, זה מה שחברות המזון ממש לא רוצות שיקרה.

מה כן?
הגדלתי משמעותית את כמות הירקות שאנחנו קונים ושאני צורך. אבל משמעותית. בחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה ירקות. אני אוכל כל כך הרבה ירקות שנהיה לי צורך בירקות. בחיים לא היה לי צורך בירקות. בטח לא בעגבניות. והנה, יש צורך. ללמדכם שצרכים הם דבר נרכש.
אני כן שותה קצת בירה. בערך אחת-שתיים בשבוע. סורי.
לחם. כמעט שלא אוכל לחם לבן או פיתות אלא רק לחם מלא שאנחנו אופים בבית בסופ"ש. הילדים לצערי כן אוכלים קמח לבן (אבל גם בזה אנחנו מטפלים, פשוט בהדרגה).

4.
הדבר הכי מעצבן בלהפסיק לאכול סוכר הוא שהעולם בנוי על סוכר. כשאתה מנסה לאכול בחוץ, ולפחות ארוחה אחת אני אוכל כמעט כל יום בחוץ, אתה מגלה שיש לך מעט מאוד אפשרויות למצוא אוכל נטול סוכר מוסף. באידיאל, הדבר הזה אמור להיות כמו מנות טבעוניות. מי שרוצה, שתהיה לו אפשרות, וסימון ברור שהמנה לא כוללת סוכר מוסף. בפועל, זה כמעט שלא קיים. הכל מגיע עם רטבים עם סוכר, עם פחמימות מיותרות שלא ביקשתי, עם דבש, סילאן, וכו'. למה? כובע.
מקווה מאוד שבתוך שנתיים-שלוש מהיום המצב יהיה טוב יותר. ואתם יודעים מה צריך בשביל שזה יהיה טוב יותר: ביקוש. אם יהיה מספיק ביקוש ציבורי ליצירת מנות בלי סוכר וסימון שלהן, יהיו מנות כאלה.

5.
שנה אחרי שהתחלתי את המסע להפחתת הסוכר, כל המשפחה אוכלת פחות סוכר. זה חד משמעי וברור מאוד. אשתי צורכת משמעותית פחות סוכר מקודם, על אף שהיא לא לקחה על עצמה משימה להפחית סוכר. פשוט חפרתי על זה כל כך הרבה, שזה קורה לבד. הקנייה השבועית שלנו השתנתה, יש פחות אפשרויות בבית, ואנחנו מפחיתים את כמויות הסוכר בדברים שאנחנו אופים, אז זהו. אוכלים פחות סוכר.
הילדים, אגב, מאוד מאוד מבינים. הם יודעים שסוכר זה לא בריא, הם יודעים שאבא לא אוכל דברים עם סוכר, והם יודעים שהם מוגבלים בכמות הסוכר שמותר להם לאכול. זה לא שהם לא אוכלים, הם אוכלים, אבל משמעותית פחות. אבל עזבו, זה לא החלק החשוב. החלק הבאמת חשוב הוא שהצורך שלהם – קריז הסוכר היומי שלהם – קהה וכמעט נעלם.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא המסגרות – הם עדיין מקבלים מתוק בבית הספר ובגן. זה מעצבן אותי בצורה בלתי רגילה ואני לא מצליח לשנות את זה. זה, מבחינתי, האתגר הגדול באמת.

6.
שנה אחרי שהפסקתי לאכול סוכר (והקטנתי משמעות את צריכת הפחמימות) אני שוקל בערך 10-15 קילו פחות ממש ששקלתי לפני כן (לא נמדדתי לפני כן, אז אני לא יודע בדיוק כמה שקלתי, רק בערך). הירידה הזו לא התרחשה בתוך שנה אלא בתוך שבועות וחודשים ספורים, ועבורי היתה מפתיעה מאוד. לא התכוונתי להוריד במשקל, זה פשוט מה שקורה ברגע שמפסיקים עם הסוכר ומצמצמים מאוד את הפחמימות.
יחד עם הפסקת הסוכר עשיתי עוד משהו: התחלתי לאכול רק 3 ארוחות ביום. בניגוד לאיך שזה נשמע, זה אפילו לא ממש קשה. בבוקר אני לא אוכל כלום – שותה כוס תה והולך לעבודה. בסביבות שמונה וחצי אני אוכל כריך מלחם מלא עם ירק וגבינות. בצהריים אני אוכל ארוחת צהריים (לעיתים סלט, לעיתים בשר, מה שבא. משתדל מאוד מאוד שלא תהיה בארוחה הזו פחמימה, ואם כן, אז קצת). ואחרי זה, ארוחת ערב (דומה לארוחת בוקר, אבל תכלול גם ביצה או משהו כזה). וזהו. נגמר. אין אוכל בין לבין (להוציא איזה תפוח, וגם זה לא כל יום), ואין נשנושים.
כאמור, זה נשמע יותר קשה ממה שזה באמת. בפועל, אני לא מרגיש רעב. לפני שעשיתי את השינוי הזה הייתי רעב כל הזמן. מהרגע שהתחלתי לאכול מסודר, הרעב נעלם.
בשורה התחתונה, המשקל שלי היום הוא לגמרי תקין ביחס לגובה שלי. ובעיקר: הוא התייצב. אני לא יורד יותר במשקל.
במקביל, אני לא עייף, לא חסר אנרגיה ולא כלום. סתם נטול סוכר מוסף.

7.
את יומן סוכר התחלתי לפרסם בכלכליסט. אחרי פרק 7 עזבתי ועברתי לתאגיד השידור והיומן נגדע. פרסמתי עוד פרק וחצי פה אצלי בבלוג, והנה הפרק האחרון.
אבל עוד לפני הגדיעה שלו, היומן הזה לימד אותי דבר מדהים על עיתונות דיגיטלית.
יומן סוכר היה מוצר דיגיטלי בלבד. אף מילה ממנו לא התפרסמה בעיתון המודפס, רק באתר. אלון רייס ונעם תמרי המדהימים נתנו לו מראה מרהיב וכמה פיצ'רים אינטראקטיביים קטנים, וזה כל מה שהיה צריך. בבת אחת יומן סוכר הפך להיות המוצר העיתונאי שקיבלתי עליו הכי הרבה פידבק אי פעם מאנשים שמעולם לא הצלחתי להגיע אליהם עם הכתבות שלי. קיבלתי פתאום פידבק הרבה רחב ועצומתי מהכתבות על הפנסיה, בטח יותר מאלה על תקציב הביטחון וכו'. יומן סוכר לקח בענק. זה לא שהפרינט מת, אבל יחי הדיגיטל ודרכי ההפצה שלו!
זו גם היתה התשובה שלי לכל האנשים שהתקשרו מדי פעם והתעניינו אם אני עדיין בדבר הזה של הסוכר או שמא הפסקתי לכתוב על שטויות וחזרתי לנושאים רציניים.
יותר מזה, ככל שהקרב על הסוכר הלך והתקדם, הבנתי עד כמה הנושא הזה רציני ולגמרי לא נופל תחת הקטגוריה של שטויות. הקרב על הסוכר, הקרב על המזון שאנחנו אוכלים, הוא קרב כלכלי-פסיכולוגי-פוליטי אדיר מימדים. הוא קרב גלובלי. שותפות בו כל יצרניות המזון והמשקאות הגדולת ביותר בעולם. עשרות מיליארדי דולרים בשנה מוטלים על המאזניים, אם לא למעלה מזה. פוליטיקאים מעורבבים ומתערבבים, כך גם רופאים, תזונאים, וכלכלנים. כל אחד יודע לכתוב חוות דעת מטעם, כל אחד יודע להציג ראיות. כשנחשפים לזה מקרוב זה די מדהים.
הכסף שחברות המזון משקיעות בלובינג ובמאמצאים לבלום חקיקה שמטילה מס סוכר על המשקאות שלהן הוא אדיר. כך גם הכסף שהן שופכות על מימון מחקרים ובכלל. בסוף בסוף בסוף, מבחינתן זה קרב על כסף. מבחינת הפוליטיקאים זה קרב אדיר על הון פוליטי. ומבחינתנו, זה קרב על הבריאות שלנו, על האוכל שאנחנו מכניסים לפה של הילדים שלנו. אין קרב מוצדק מזה.

8.
ועוד משהו חשוב למדתי: זה לא רק הסוכר. גם לא המלח, גם לא השומן. זה לא רק מה שאנחנו מכניסים לתוך הגוף שלנו, שאנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול, אלא גם איך. איך אנחנו אוכלים את המזון שלנו. כיחידים, וכמשפחה.
משחר ההיסטוריה האנושית, מזון היה חלק חשוב מאוד מהיום יום, אם לא ה. חשבו כמה דברים נעשו סביב מזון, כמה דברים נבנו סביב מזון, מקשרים אנושיים ועד תעשיות שלמות. והנה, אחרי שהתקדמנו בפירמידת הצרכים של מאסלו, ואנחנו עסוקים כל היום בהגשמה עצמית וכל זה, אנחנו לא מקדישים תשומת לב למזון שלנו. לא רק למזון עצמו, אלא גם לאופן שבו אנחנו אוכלים.
כמה פעמים השבוע אכלתם על יד השולחן במשרד שלכם תוך כדי שאתם מנסים לעשות על מיילים או לגמור איזה פרויקט? כמה פעמים השבוע, החודש, בשנה האחרונה, אכלתם ארוחת ערב עם כל המשפחה שלכם בשעה סבירה? ולמיטיבי לכת, כמה פעמים השנה אכלתם ארוחת צהריים עם כל בני המשפחה שלכם שלא בסוף השבוע?
האם אתם יודעים איך הילדים שלכם אוכלים? האם הם אוכלים את מה שהכנתם להם במיקרו או במקרר? האם הם אוכלים על יד השולחן? האם הם אוכלים לבד או ביחד? האם הם מטביעים את האוכל שלהם בכמויות בלי הגיוניות של קטשופ רק כי אין אף אחד בסביבה. האם הם רואים את ההורים שלהם יושבים ואוכלים בנחת, או שהם רואים את ההורים שלהם חוטפים משהו על הדרך בשביל להספיק משהו אחר, או שהם לא רואים את ההורים שלהם אוכלים בכלל?
זה לא רק הסוכר. זה לא רק המלח או השומן. זה גם האופן שבו אנחנו אוכלים, האופן שבו אנחנו מרגילים את הילדים שלנו לאכול, להבין מהי תחושת שובע, ומה חשוב ומה לא חשוב במזון, ומהי משפחה ולמה חשוב לאכול יחד.

9.
יומן סוכר היה ניסיון לתיעוד אישי-פוליטי-כלכלי-חברתי של הדברים שלמדתי כשהתחלתי להפסיק עם סוכר. לשמחתי, זה הפך להיות משהו מעבר לזה. הרגשתי שהצלחתי לעשות שינוי מסוים בעולם, ולו בתודעה של כמה וכמה וכמה אנשים. אני מודה, כשהפסקתי לפרסם אותו בקביעות, התמלאתי ריקנות.
מה עכשיו?
עכשיו נחכה. כמו בפעמים הקודמות, דברים כאלה, כמו יומן סוכר, כמו המסע בערבות הפנסיה, דברים כאלה מפציעים יום אחד בלי התראה מוקדמת. בלי שתכננת, בלי שאתה לגמרי מבין מאיפה הם הגיעו. אלה דברים שנבטו בך בלי ששמת לב בכלל, וחיכו לרגע המדויק שבו הם צריכים להוציא גבעול זעיר מעל לפני הקרקע.
אז בינתיים, תודה גדולה לכל מי שעזר לי במסע הזה, לכל מי שתמך, לכל מי שחשף אותי לדברים חדשים ומרתקים שלא הכרתי (יש המון אנשים שמייצרים כל מיני דברים מגניבים בשביל להתגבר על הסוכר או על הצורך במתוק), לכל מי ששיתף, לכל מי שכתב לי על החוויה שלו, לכל מי שהדליף לי פרטי מידע מספרים ונתונים, לעורכים שלי שהבינו שזה מספיק חשוב ושנתנו לי לפרסם את היומן וכתבות וראיונות נוספים בנושא, ולכל מי שקרא.
*
זהו. אין לי מילות סיום חכמות מאוד חכמות להגיד.
חג חירות שמח שיהיה.

לינקים:
יומן סוכר, פרקים 1-7
פרק 8
פרק 9

שי לימונדה (חיות כיס, פרק 15#)

הפרק הזה של חיות כיס זמין להאזנה כאן

פתיח

השבוע פגשתי אדם בשם שי וינינגר. לפני פחות משנה הוא השיק חברת ביטוח חדשה.

ש: איך הגעת לזה? ביטוח זה אחד הדברים הכי משעממים שאפשר להעלות על הדעת.
ת: מסכים איתך.
ש: ועוד היית בחברה מגניבה כזו, פייבר. זה מגניב, זה ורסטילי.

ממש. שאלה מצוינת… הנושא הזה העסיק אותנו המון, את דניאל ואותי אם זה הדבר הנכון להתעסק בביטוח אם זה לא אפור נורא. לי זה היה קשה כי באתי מרקע של עיצוב ודברים צבעוניים וחיים. ואני חייב להודות שלמשך תקופה מסוימת נטיתי ללא. ואז פתאום היה לי איזו הבנה כזו שבעצם העובדה שהתחום הזה כל כך אפור, כל כך משעמם, כל כך ישן, זו בדיוק ההזדמנות. זה כמו ללכת באזור של דה אפור ושרוף ולהרים דגל ש מצעד הגאווה אתה תראה אותו מקילומטרים ותתפוס את תשומת הלב של כל מי שבאזור. ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים. הקשת הצבעונית הזו בעולם אפור מאפשר לנו יתרון תחרותי אדיר על פני המתחרים.

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.  מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.
מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

1.

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי. בחיות כיס אנחנו אוהבים לתת את הבמה לסטארט-אפים עם סיפור מעניין, ולמונייד הוא סטארט אפ כזה.
בכל אופן, גם אם השם שי וינינגר לא אומר לכם כלום, סביר מאוד להניח ששמעתם על fiverr. פייבר היא סוג של שוק אינטרנטי שמאפשר לכם למצוא מישהו שיעשה לכם איזו עבודה שאתם צריכים ב-5 דולר או יותר. צריכים לוגו חדש לעסק שלכם? יש איזה dude בג'מייקה שממש טוב בזה, ומוכן לעשות את זה ב-5 דולר. צריכים מישהו שיחבר לכם ג'ינגל למשהו? יש איזו מישהי במינכן שזה מה שהיא עושה, וזה יעלה לכם רק 5 דולר.
פייבר היא הסטארט-אפ הקודם של שי וינינגר. איפשהו במהלך 2015 הוא התחיל לעבוד עם דניאל שרייבר, בעצמו יזם הייטק סדרתי, על הקמת סטארט-אפ חדש: למונייד. בזמן ששרייבר הוא המנכ"ל של למונייד שי וינינגר מגדיר את עצמו, ובכן, chief lemonade maker, כלומר שהוא אחראי בעיקר על פיתוח המוצר עצמו.
ומה זו למונייד? זה כבר תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
ש: למונייד היא בעצם סוג של מאשאפ בין חברת ביטוח לבין סטארט אפ כלומר חברת הייטק, מה אתם יותר?
ת: לגמרי חברת הייטק
ש: כלומר אתם חברת הייטק שהביזנס שלכם בעצם הוא ביטוח
ת: נכון.
להמשך קריאה