1

0.
קודם כל, מוסיקה: עינב ג׳קסון כהן שמלווה אותי לכל מקום בימים האחרונים.

1.
הטקסט הזה הוא יותר מכל תרגיל בכתיבה, ניסיון להסרת חלודה. כמו לחדד עיפרון. לטקסט הזה אין פואנטה, אין לו משקל, אל תחפשו כאלה. אפשר בהחלט גם לא לקרוא.

2.
אנחנו כאן כבר שבועיים. כלומר, רק שבועיים. עוד לא באמת חיים כאן, אבל גם לא באמת סתם בחופשה. התמקמנו בדירה. פתחנו חשבון בנק. רשמנו את הילדים לבית הספר. הוצאתי מספר ביטוח לאומי. עשינו כרטיס מנוי לרכבת התחתית. בקרוב נקנה רכב. אולי גם אופניים. כל יום מגיעות חבילות מאמזון עם עוד כמה דברים שצריך לדירה.
אנחנו לא בחופשה. לא רצים ממקום למקום במטרה להספיק הכל מהר מהר לפני שחוזרים לארץ. מעבירים את הזמן די לאט. הולכים לפארק לשחק בכדור או בצלחת מעופפת או סתם לטפס על המתקנים. הולכים ברחובות ומחפשים אחרי מקומות חדשים. מסתכלים על בניינים. הולכים לסופר, ושוב לסופר, ושוב לסופר. נוסעים לכמה שעות מחוץ לעיר וחוזרים.
אבל אנחנו גם לא באמת חיים כאן. לא מבינים עדיין איך עובד העניין הזה עם הפניה שמאלה ברמזור בזמן שיש תנועה נגדית, לא מסוגלים לדמיין מה הולך כאן בחורף, לא התרגלנו לאוכל, אין לנו עדיין שגרה. הלימודים עוד לא התחילו, גם לא התכנית שלשמה באנו לכאן.
אנחנו בסוג של לימבו. לא מתלונן, חלילה, רק מנסה להגדיר לעצמי את המצב הנוכחי.
אנחנו בחדר ההמתנה הגדול של החיים, ואפילו העותקים הישנים של מגזין לאישה שיש כאן נגמרו.

3.
ארבעה אנשים בעיר זרה, במדינה זרה, בחיים זרים. ובעצם, לא העיר ולא המדינה ולא החיים האלה זרים, אלא אנחנו. ארבעה אנשים, שניים גדולים ושניים קטנים, שלא נמהלים במי המציאות הזו. כן, ברור לי, חלפו רק שבועיים. ובכל זאת, זה נדמה כאילו זה לא לעולם לא ישתנה. טעמו של האוכל, מזג האוויר, הנימוס הבלתי אפשרי של האנשים ברחוב ובכל מקום. הדירה היא סוג של מקלט. גם עבורנו, גם עבור הילדים. כאן אין צורך לחייך, כולם מבינים מה אתה אומר, לא צריך לשבור את השיניים. אני מתחיל להבין את האובססיה של האמריקאים בהזמנת כל דבר אפשרי בערך דרך האינטרנט עד מפתן הדלת, כך לא צריך לצאת מהמקלט החוצה.

4.
אמריקה לא עושה לי חשק לכתוב עליה. גם ככה כתבו הכל. שהכל גדול בצורה מוגזמת, שהכל בנוי על הנחת יסוד שאתה צריך להפעיל מינימום מאמץ, אבל באמת, מינימום מאמץ. הכל נכתב על מערכת הבריאות המשוגעת, על האוכל המזעזע, על טירוף המכוניות והקניות והחבילות. אמריקה לא עושה לי חשק לכתוב עליה. אני מעדיף לחוות אותה.

5.
בגיל שישים ומשהו סבתא וסבא שלי עזבו את מולדתם, את המעמד שצברו בעמל רב, את דירתם, את רכושם, את חבריהם, את החיים שהכירו, והיגרו לישראל עם שתי בנותיהם. הם בקושי ידעו עברית, הם בקושי הבינו מי נגד מי, הם לא התאימו לאקלים הזה. הגיעו לצפת, היו חמישה שבועות באולפן עברית, ושלום על ישראל. הגיעו לפתח תקווה כי דודה שלי התחילה לעבוד כרופאה בבית חולים השרון. בגיל שישים ומשהו הם שינו לחלוטין את חייהם. סבא שלי שטף כלים בבלינסיון, אחר כך עבד כמנהל חשבונות בתחנת דלק בכביש גהה, או משהו כזה.
אני בן 38. בערך מחצית מהגיל שבו סבא שלי עשה את המהלך הזה. איפה הוא ואיפה אני. לא מסוגל אפילו לדמיין איך הייתי עומד באתגר הזה.

6.
מרגיש בתהליך השלת נשל. משיל חיים קודמים, משיל קריירה, משיל דברים שידעתי לעשות, משיל שפה שידעתי לעשות בה כמעט כבשלי, משיל חברים, משיל משפחה, משיל בית, משיל את כל מה שמוכר וידוע, משיל את עצמי לכדי קיום חדש לגמרי.

7.
יאללה, שיתחיל כבר.

מצב: טיסה

1.
זהו, עכשיו כבר באמת נוסעים.

2.
השנתיים האחרונות היו קצת משוגעות. כשהחלטתי לעזוב את כלכליסט, לפני שנתיים בדיוק, לא הייתי מסוגל לדמיין אפילו עשירית מאיך השנתיים האלה הולכות להיראות. מי האמין שהפוליטיקאים יאבדו כל רסן, מי ידע שטלוויזיה זה כל כך קשה, מי חשב שבגוף חדש שמקימים מאפס הולכת להיות כל כך הרבה בירוקרטיה.

השנתיים האחרונות היו מהחוויות המלמדות ביותר בחיי. זה כבר די קשה ללמוד המון דברים חדשים בפרק זמן קצר יחסית כשאתה כבר בן 38, אבל הנה, זה קרה. אודה ולא אבוש, כשהגעתי לתאגיד הייתי בטוח שאני יודע הכל. יודע לעשות טלוויזיה, יודע לעשות דיגיטל, יודע לעשות רדיו. קטן עלי. תחושת הביטחון הבלתי מבוססת הזו התנפצה אל סלעי המציאות במהירות, ובכאב, וטוב שכך. כי מאותו רגע, התחלתי ללמוד וללמוד וללמוד.

3.
החלטתי להצטרף לתאגיד השידור כי היה לי חלום להגשים. בשנה ומשהו האחרונות שלי בכלכליסט ראיתי את הדברים המדהימים שעושים ב-Vox.com, ורציתי גם. יחד עם אנשים מוכשרים מאוד (אלון, מאור, נטע ואחרים) התחלנו לעשות את זה עוד בכלכליסט, אבל בתאגיד הציעו לי לעשות את זה לא כעסק צדדי, אלא כדבר המרכזי. לגייס אנשים, לבנות שפה, מותג חדש, די.אן.איי. לקחת תוכן כלכלי, לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש בצורה נגישה, חדישה, מרעננת. כזו שתצא מתוך הדפים של העיתונות הכלכלית המודפסת, ותמריא לכל מקום שבו אתם צורכים את התוכן שלכם. ההצעה הזו היתה כל כך קוסמת שהיה ברור לי שאני חייב ללכת עליה. כן, אני מודה, קינאתי בעזרא קליין ורציתי להיות כמותו. הנה, אמרתי את זה.

4.
זמן קצר אחרי שהצטרפתי הצלחתי לשכנע את צליל אברהם שהיא חייבת לעשות את זה יחד איתי. צליל היא מהאנשים המוכשרים ביותר, המסורים ביותר, היצירתיים ביותר והטובים ביותר שיצא לי לפגוש. יש לה קול ייחודי, והיא משלימה אותי במקומות שאני בכלל לא יודע שקיימים. יחד שמנו על השולחן ערימת דפים לבנים, והתחלנו לשרטט עליהם את קווי המתאר של הדבר הזה שאנחנו הולכים להקים.
בתחילה, קווי המתאר האלה היו עמומים. מטושטשים. לאט לאט – ואני מתכוון, לאט לאט – הם התחילו להתבהר. לאט לאט התחילה להופיע על הדפים הלבנים תמונה ברורה יותר של הדבר הזה שאנחנו עומדים ליצור. התחלנו לגייס אנשים שיעזרו לנו להוציא את החלום הזה מן הכח אל הפועל. כתבות וכתבים, מעצבות, אפטריסטיות, עורכות ועורכי וידאו, עורכות טקסט.
בתקופה הזו ספגנו. ספגנו ספגנו ספגנו. בחטיבת הדיגיטל של התאגיד יש כמויות כל כך גדולות של יצירתיות ומקצועיות שקשה לי לתאר את זה למי שנמצא מבחוץ. אנשים כמו יוני קינן, נדב אמבון, מתן דרורי, עמוס מרום, אסא ארבל, מיה זיו, סתיו זיו ועוד רבים וטובים (היום אני כבר לא מכיר את רובם). בשבועות הראשונים, בחודשים הראשונים, פשוט למדתי מהאנשים האלה. עוד ועוד ועוד. סרטון אחרי סרטון, תסריט אחרי תסריט, יום צילום אחרי יום צילום.

5.
בהתחלה לא היה לנו בכלל שם.
בלב קראנו לעצמנו 'הקפסולה' או 'החיים עצמם'. הרעיון היה להקים יחידה דיגיטלית בתוך הדסק הכלכלי של תאגיד השידור. הדסק עצמו אמור ליצור חדשות שישודרו בטלוויזיה וברדיו ואיפה לא, והיחידה הדיגיטלית אמורה לעשות את מה ש-Vox עושים. כלומר, להתייחס לחדשות האלה כחומר גלם, ולהגיש אותן מחדש לקהלים אחרים באופן שונה לגמרי. לא לארוז מחדש. אלא ממש ליצור מחדש.
צליל הגיעה מהמגזין של מאקו והתחברה לרעיון תוך שניה וחצי עם אש בוערת בעיניים. תוך כדי שהפוליטיקאים יורים עלינו אש וגופרית ומאיימים לסגור אותנו בכל שני וחמישי, בוריאציה זו או אחרת, צליל ואני היינו בבולמוס של גיוס אנשים, של בניית זהות, של אפיון מוצרים, של יצירה. בימים, בשעות הקטנות של הלילה. בקיוביקלס אפורים ומדכאי יצירתיות א-לה-בנק מסד, עבדנו קשה מאוד בשביל ליצור את הדבר הזה. בהתחלה קראו לנו 'כאן באמת', שם שנראה הגיוני בהתחלה, אבל בהמשך החלפנו ל'כאן כלכלי' בשביל שאנשים אשכרה יבינו מה אנחנו עושים פה.
'כאן כלכלי' היה האנשים שעשו אותו. בהתחלה היו שם (לפי סדר הצטרפות): צליל ואני ועקיבא ווייס וגור מגידו ועמית תומר ושירה הוד ואביטל צייטלין ואפרת לוי ודנה פרנק וליאל קייזר והילה ויסברג ואיתן מלכי וסוהיני טל. בהמשך אנשים הלכו ובאו. איתן ואפרת וגור ואביטל עזבו, טל הירשנזון ואורנה רייטשטיין וישראל פישר הצטרפו. אלה היינו אנחנו נגד העולם. ותאמינו לי, העולם היה נגדנו ללא ספק.
כל יום מחדש ניסינו להבין איך עושים את הדבר הזה שחלמנו לעשות, את הדבר הזה שלא קיים היום בכלל בשום כלי תקשורת ישראלי. ניצנים ממנו יש בכלכליסט ובמארקר ובגלובס ובעוד כמה מקומות, אבל כלי תקשורת ישראלי שעושה רק את זה? את מה ש-Vox עושים?
אין.
ומאחר שאין, אין ממי ללמוד, ואין מדריך לקרוא בו ולהפנים וליישם. את כל הטעויות נאלצנו לטעות בעצמנו. את כל ההצלחות הצלחנו לבד, עקב בצד אגודל.
*
לאט לאט מה שאנחנו עושים הלך וקיבל צורה. בהתחלה קראנו לעצמנו 'כאן באמת'. כן, זה שם מוזר, אבל היה לו היגיון פנימי שעבד בזמנו. בהמשך, החלפנו פשוט ל'כאן כלכלי', בשביל שיהיה קל יותר להבין מה אנחנו עושים. התחלנו לבנות שפה משלנו, צבעים, פונטים, אייקונים. התחלנו לבנות מוצרים, דברים שיהיו מזוהים איתנו.
כשאני מדפדף אחורנית בספריית הסרטונים שיצרנו, יש שם המון דברים מעולים. ובינינו? גם כשהם בוסריים – וחלקם בוסריים בטירוף – אני עדיין מאוד אוהב אותם.
את הסרטון המשונה שעשיתי עם אביטל, למשל, על המדבקות לסימון כמות הסוכר במוצרים, את הסדרה של סמאח על הפרת חוקי העבודה בשוק התעסוקה הערבי, ואפילו את סרטון הפנסיה המשונה שצילמנו במטבחון הלא גמור של התאגיד במצלמה לא טובה עם סאונד תחת ביום השני שלי בעבודה החדשה הזו.

אלה ממש מהדברים הראשונים ביותר שעשינו. אחר כך זה לגמרי לגמרי הלך והשתכלל.
הנה סרטון הפנסיה המצחיק שהגתה ויצרה סוהיני,
דוח מבקר המדינה על משרד התקשורת, אלוביץ ופילבר בשתי דקות, הסדרה 'המחיר האמיתי של הפקקים' של הילה וצליל, המסדרון הכי חשוב בכנסת, של עקיבא, הקניונים המתים של דנה, והדרך הבלתי אפשרית להפוך להיות פסיכולוגים קליניים של צליל.
ויש עוד מלא. באמת. כולם כאן, בערוץ יוטיוב שלנו (הסרטונים ריבועיים ברובם כי הסטטסטיקות מראות ש-70% מהמשתמשים צורכים אותם במובייל, אז סליחה מה-30% הנותרים).

6.
כשנכנסתי לתאגיד דורון ניר מגיקונומי שאל אותי איך אני אדע שהצלחנו? זו היתה שאלה ברוח של 'למה צריך תאגיד שידור ציבורי, ואיך תוכיחו שאתם לא מבזבזים לריק את כספי משלם המסים'. שאלה לגמרי לגיטימית.
אני לא לגמרי זוכר מה היתה התשובה שעניתי באותו רגע, אבל השאלה עצמה העסיקה אותנו כל הזמן. קבענו לעצמנו כל מיני יעדים. כמה סרטונים לפרסם כל שבוע, כמה מוצרים אחרים, איזה מוצרים ליצור, לאיזה קהלים להגיע. היעד הבסיסי מבחינתנו היה להגיע ל-20 אלף עוקבים בעמוד פייסבוק שלנו בתוך שנה.
בסופו של דבר, אחרי 13 חודשים, הגענו ליעד הזה.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
אחרי שנתיים, אני גאה מאוד להגיד שהצלחנו לעשות משהו ששום כלי תקשורת בישראל לא הצליח לעשות. הצלחנו להקים קהילה פעילה סביב תכנים כלכליים נגישים בשפה אחרת לגמרי, שפועלת חיה אך ורק בדיגיטל (למען האמת, אך ורק בפייסבוק, וזו חלק מהבעיה), שלא יוצרת חדשות, אלא מסבירה את החדשות, נותנת להן פשר, ומנסה לעשות משהו אחר.
זה חתיכת אתגר לקחת תכנים כלכליים משעממים פיצוץ ולהפוך אותם לסרטון מדליק של דקה וחצי, בזמן שאתה יודע שאתה הולך לאבד בערך 90% מהתוכן שאתה רוצה להעביר, ואתה חייב שה-10% הנותרים יהיו לא רק מדויקים ככל הניתן, אלא שגם יהיו אינפורמטיביים וגם יעוררו רגש אצל המשתמשים, אחרת הם לא יגיבו, ואז האלגוריתם יהרוג את מה שעבדת עליו כל כך קשה. תקשיבו, זה באמת חתיכת אתגר.
ולמרות האתגר, יצרנו תוכן מעניין, מפתיע, מרענן. אנשים הגיבו לנו. חלק שנאו אותנו. אמרו לנו שאנחנו קומוניסטים, או ניאו קומוניסטים, או ארכי קומוניסטים. אחרים אהבו אותנו. אמרו תודה, תודה שסיפרנו להם משהו חדש שהם לא ידעו. אנשים כתבו לנו שבזכותנו הם התמקחו עם הבנק או הבינו מה קורה להם בביטוח, או שבזכותנו הם הבינו שיש עוד אנשים שחושבים כמותם. מכל אחד למדנו.
ובאותה מידה שהצלחנו לעשות את זה, נכשלנו. אם מסתכלים על הפרמטר הבסיסי ביותר – כמות הצפיות, האנגייג'מנט ויתר המדדים מהמשפחה הזו – נכשלנו כישלון חרוץ. הסרטונים שלנו יכולים להיות מעניינים, מחדשים, מרגיזים, מצחיקים, אבל המספרים לא עובדים. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות, אבל מאז שפייסבוק שינו את האלגוריתם והחליטו שהם נותנים עדיפות נמוכה לעמודים, המספרים פשוט נעלמו.
בסופו של דבר, ובפרט אחרי שאני הודעתי שאני נוסע לארה"ב לשנת לימודים, וכשצליל הודיעה במקביל שהיא מעוניינת להפסיק לנהל ולחזור ליצור תוכן, הנהלת התאגיד החליטה שהניסוי הזה היה נחמד, לעיתים מוצלח אפילו, אבל שהוא לא מצדיק את המשאבים שמושקעים בו. היחידה הדיגיטלית של 'כאן כלכלי' נסגרה. חלק מהאנשים עברו לתפקידים אחרים, חלק עזבו. וזה עצוב לי, לנו, מאוד מאוד.

7.
בזמן שניסינו להרים את כאן כלכלי בדיגיטל אל הגבהים המאושרים, הטלוויזיה עלתה לאוויר וסחפה את הכל. בהתחלה חשבתי שאני יודע מה אני עושה. נדרשו לי עשרים וארבע שעות בשביל להבין שאני לא יודע כלום. לא מבין את השפה הטלוויזיונית, לא יודע איך לוקחים רעיון מורכב ומרדדים אותו לשפה הזו, למסגרת של שתיים וחצי דקות או שלוש. לא יודע איך עורכים ראיון כך שיהיה קצבי ומעניין ולא טרחני. לא יודע מה עושים עם העובדה שחלקים גדולים מהנושאים שאני אוהב לעסוק בהם לא ממש מצטלמים.
זה לקח לי המון המון זמן, והיו סביבי המון אנשים מוכשרים מאוד ללמוד מהם. מדורון סולומונס דרך סימה מואס, דרך המון המון עורכי וידאו מצוינים וצלמים נהדרים ומקליטים וכתבים מנוסים יותר (אורן אהרוני זה הדבר הכי מדהים בתאגיד, שתדעו). והיום אני יודע טיפה יותר. עוד לא מספיק. עוד לא יכול להגיד שהמדיום הזה מרגיש לי טבע שני כמו שהכתיבה מרגישה לי. אבל אני חושב שהשתפרתי, זה כן. אם בא לכם, אתם מוזמנים להציץ בסדרת הפנסיה שלי ששידרנו לפני שבוע. אני עדיין לא יודע להגיד אם המדיום שמתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה, אבל אולי הזמן יעשה את שלו.
בכל מקרה, בין אם אני טוב בזה או לא, הדבר העיקרי שנהניתי ממנו הוא החופש העיתונאי המוחלט שהיה לי. לי ולכתבים שלי – עמית, ליאל, צח ותומר. זו המתנה הכי גדולה שעיתונאי, כל עיתונאי, יכול לקבל. יש המון קשיים בתאגיד, המון בירוקרטיה מיותרת, וזה נורא קשה להילחם במתחרים כשאתה ברייטינג נמוך יותר, אבל זה גם מאתגר וכיף. זו ריצה למרחקים ארוכים. וכשזה מצליח, זה כיף גדול.

8.
הדבר שהכי נהניתי לעשות בשנתיים האחרונות היה הפודקאסט שלנו, ׳חיות כיס׳. זו היתה עבורי פשוט תגלית בלתי מתוכננת. אחרי הכל, לפני שהגעתי לתאגיד לא הקשבתי לפודקאסטים אף לא פעם אחת. מבחינתי, העבודה על ׳חיות כיס׳ היא הדבר הכי דומה לכתבת פרינט ארוכה במיוחד (פרק ממוצע של חיות כיס נע בין 3,000-4,000 מילה). זה היה כיף גדול מההתחלה, פשוט מפני שהאנשים שעושים את חיות כיס הם אנשים מוכשרים מאוד, מסורים מאוד, וכיף מאוד לעבוד איתם. רום אטיק העורך שלנו הוא אחד העורכים המוכשרים ביותר שאי פעם יצא לי לעבוד איתם. על צליל כבר דיברתי. דנה פרנק נהדרת, גם להילה ויסברג (שעזבה אותנו השבוע) יש קול ייחודי.
ובעיקר, זה היה מדהים לשחות במים לא ממופים, לכתוב בעצמך את הכללים, ולהצליח. הקהילה של חיות כיס בועטת וגדלה בכל שבוע. מספר המאזינים לפרקים עולה בהתמדה, והפידבקים שאנחנו מקבלים יוצאי דופן, מעוררים ונותנים המון מוטיבציה להמשיך.
ובעיקר, זה המוצר שלנו שהכי נותן מענה לבעיה הכי קשה שלי: אני חייב להיות מסוקרן כל הזמן, אחרת אני משתעמם. לא בקטע של בעיית קשב וריכוז, בקטע של עניין עיתונאי. אני ממש מקווה שנצליח להתמיד ב׳חיות כיס׳ גם כשאהיה בארה״ב. אני יודע שכולנו נתאמץ.

9.
אז עכשיו נוסעים.
לפני שנה וחצי התקבלתי לתכנית בינלאומית לעיתונאים בשם נימן. זו תכנית שאוספת 12 עיתונאים מארה"ב ועוד 12 עיתונאים מרחבי העולם ושמה את כולם לשנת לימודים אחת בהרווארד. הרעיון הוא לנוח לרגע מהשוטף, לקחת נשימה, לתפוס פרספקטיבה רחבה יותר, להעשיר את עצמך, לרכוש כלים חדשים, מיומנויות חדשות. לראות כיצד עיתונאים בכלי תקשורת שונים במדינות שונות מתמודדים עם אותן הבעיות. עם ירידה באמון הציבורי בתקשורת, עם מודל עסקי שמתרסק, עם פוליטיקאים שמנסים להשמיד את העיתונות החופשית. וחוצמזה, אחרי אחת עשרה שנה במקצוע הכל כך אינטנסיבי הזה – זר לא יבין עד כמה – אני אשמח גם פשוט לבלות יותר זמן עם המשפחה שלי שאני מאוד מאוד אוהב.

10.
כנראה שכבר לא אהיה עזרא קליין בגלגול הזה, אבל זה שנכשלת פעם אחר, זו לא סיבה להפסיק לנסות. אני עדיין חושב שיש ואקום בנישה הזו. אני עדיין חושב שהתחום הכלכלי הוא החיים עצמם, ולא החומרים שמציפים את מהדורות החדשות ברוב הזמן. ואני עדיין חושב שהחדשות הכלכליות מחפשות דרכים חדשות להגיע לקהלים וחדשים. ושם, לדעתי האישית, שם טמון העתיד.
העיתונים הכלכליים עושים היום עבודה מצוינת, בלי ציניות. אבל הם לא מצליחים להגיע למאות האלפים, למיליונים, שהתכנים שלהם רלוונטיים מאוד לחיים שלהם. אנחנו ניסינו להקים משהו חדש שימלא את הוואקום הזה ויענה על הצורך הזה. לצערי העמוק לא הצלחנו, אבל זה לא אומר שאי אפשר להצליח בזה. לכו תדעו, אולי ברגעים אלה מישהו בישראל יושב ומתכנן עם חברת הפקה כלשהי את הסדרה הישראלית בת ה-20 פרקים, 15-18 דקות כל אחד, כל פרק על נושא אחר, כמו הסדרה החדשה של Vox לנטפליקס. אולי.
אולי מישהו אחר יצליח במקומנו במשימה הזו.
ואולי, אולי אולי אולי, אולי אלה יהיו אנחנו, פשוט בניסיון הבא.
בעוד שנה.

11.
הבוקר פינינו את הבית. לא יודעים לאיזה בית נחזור בעוד שנה. נפרדנו מהחברים, מהמשפחה, מהשכנים שהפכו להיות חברים מאוד קרובים שלנו. נפרדנו מהיער, מהחומוס, מאינספור חפצים שהיו לנו בבית בלי צורך. קשה לי מאוד לדמיין כיצד יראו החיים החדשים שלנו שם. כיצד יראו הלימודים, כיצד הילדים יסתגלו לשפה זרה, כיצד נסתגל כולנו לתרבות אחרת. זה מרגש, ומפחיד, ומסקרן, והכל מהכל.
זו עומדת להיות הפעם הראשונה באחת עשרה השנים האחרונות שבה אני אתנתק לחלוטין. עיתונות הוא מקצוע כל כך אינטנסטיבי. כל עיתונאי פעיל יספר לכם ששוטף זה הדבר השוחק ביותר בעולם. קשה להרים ממנו את הראש. ואז, בבת אחת, ניתוק מוחלט.
אני מצפה לניתוק הזה. לא לקבל הודעות וואטסאפ, לא לקבל הודעות לעיתונות, לא לקבל טלפונים. כיביתי את כל הפושים. אני שוקל למחוק את טוויטר ופייסבוק מהטלפון שלי, אבל בינתיים עוד אין לי את האומץ לעשות את זה באמת.
חשבתי לכתוב ספר. אם יש לכם רעיון, ספרו לי. אולי אחזור לכתוב כאן יותר, כמו פעם, אולי לא. אולי אסתום את הפה דיגיטלית עד שאחזור באוגוסט הבא. אולי לא.
זה אחד הדברים שאני הכי מחבב במצב טיסה הזה שאני נמצא בו: שאני פשוט לא יודע מה הולך לקרות עכשיו.

הגיע הזמן לשלב הבא של הפנסיה

ב-29 בדצמבר 2015 קרה דבר בישראל.
רשות שוק ההון הודיעה שהיא מקימה שתי קרנות פנסיה מוזלות, שיהוו ברירת מחדל לעובדים. המטרה: לגרום לכך שמאות אלפי עובדים שכירים, או יותר, יפסיקו לשלם את דמי הניהול המקסימליים המותרים בחוק על החיסכון שלהם לפנסיה, דבר שפוגע בעשרות אחוזים ברמת החיים העתידית שלהם. מאחר שלכל אחד מהם אין כח מיקוח משמעותי, כי השכר של רובם נמוך מאוד, הרעיון היה שהמדינה בעצם מאגדת אותם יחד באופן חצי מלאכותי, ומוזילה עבורם את דמי הניהול.

אני זוכר איפה הייתי. הייתי באוטו, בנסיעה בדרך לאיזה משהו בראשון לציון, מנסה להקשיב לשיחת ועידה באזניות תוך כדי נהיגה בכביש המהיר. בשבילי, זה היה רגע מרגש. בלי ציניות. אחרי כמה שנים של כתיבה עיתונאית אובססיבית על פנסיה, ובפרט על דמי ניהול, הצעד הזה היה כמו לשמוע שההוא מהעוקץ הניגרי באמת רוצה לשלוח לך כסף, ושזה לא עוקץ.

עכשיו מה, בגלל שאני טיפוס די שלילי, מלכתחילה הצעד הזה נראה לי מועד לכישלון. הנה, אפילו כתבתי את זה בעיתון. זה היה מועד לכישלון כי הצעד הזה היה תלוי במודעות גבוהה מאוד של העובדים מצד אחד, וברצון טוב ושיתוף פעולה של גופים אינטרסנטיים מצד שני.
מלכתחילה, אם היתה לחוסכים לפנסיה מודעות מאוד גבוהה, לא היינו נזקקים בכלל לצעד כזה, כי הם היו מתמקחים על דמי הניהול שלהם ומורידים אותם, או לפחות לא משלמים את המקסימום. כך גם אם הגופים האינטרסנטיים לא היו אינטרסנטיים. ולכן, בעיה.

ואמנם, הצעד הזה עדיין לא עובד. מהנתונים של רשות שוק ההון בעצמה עולה ש-70% מהחוסכים שהצטרפו לקרן פנסיה ומשלמים את דמי הניהול המקסימליים עשו זאת בהסכמים של המעסיקים שלהם מול קרנות הפנסיה. זו לכאורה "בחירה" של העובד. אבל כשמעסיק בא לעובד שלו, בעיקר עובד בשכר נמוך, ואומר לו – תחתום כאן – העובד חותם. וזהו. ככה עובדת הדינמיקה של זה בשטח.

ובשביל להשלים את הנתונים: 72% מהחוסכים שמשלמים את דמי הניהול המקסימליים משתכרים פחות משכר המינימום. העובדים האלה משלמים על הפנסיה שלהם הרבה יותר מעובדים שמשתכרים הרבה יותר. סתם, כי אפשר.

אז למה בכל זאת שמחתי כשהשיקו את הקרנות האלה? כי לדעתי הצעד הזה שבו המדינה לוקחת סוג של אחריות ומביאה להקמת גופים שיהיו חיסכון פנסיוני מוזל הוא צעד ראשון בכיוון הנכון. ומה הצעד הממש נכון בעיני?
בעיני המהלך האמיתי צריך להיות הרבה יותר מרחיק לכת. כתבתי על זה בעבר, וזה אפילו לא רעיון מקורי שלי (שמעתי עליו לראשונה מפי יונל כהן, שהיה מנכ"ל מגדל). הרעיון הוא כזה: היום יש במערכת כפילות. יש שני גופים שמורידים לכם כסף כל חודש מתלוש המשכורת, וכשתהיו זקנים יהיו שני גופים שישלמו לכם כסף כל חודש. הגוף הראשון זה קרן הפנסיה שלכם. הגוף השני זה ביטוח לאומי.

לדעתי, זה מצב מפגר. אין צורך בכפילות הזו. לשום קרן פנסיה אין יתרון טכנולוגי או תפעולי או איכותי על ביטוח לאומי בגביית הכסף לחיסכון (למעשה, לביטוח לאומי יש יתרון משמעותי), ולאף אחת מהן אין יתרון בתשלום הכסף. הישראלים שונאים את ביטוח לאומי לא בגלל שהוא לא משלם להם את קצבת הזקנה, כי הוא כן. הציבור שונא את ביטוח לאומי בכל ליבו בגלל המקומות שבהם יש לו חיכוך עם המוסד. בוועדות הרפואיות, למשל, או בקבלת שעות סיעוד להורה קשיש. לא בתהליכים האוטומטיים של גביית הכסף ושל תשלום הקצבה. זה עובד פחות או יותר בסדר.

לכן, הנה מה שאפשר היה לעשות: לוותר על הכפילות. להחליט שהמדינה, באמצעות ביטוח לאומי, גובה את כספי החיסכון שלכם בכל חודש, ומשלמת לכם את קצבת הפנסיה כשתגיעו לגיל הפרישה. ניהול הכסף בכל תקופת החיסכון יישאר בדיוק כפי שהוא היום – על ידי קרנות הפנסיה (כלומר, בתי ההשקעות וחברות הביטוח) – כי אני לא חושב שהמדינה יודעת לנהל השקעות טוב יותר מהגופים האלה. ולכן, לפני שאתם קופצים וצועקים שזו הלאמה ושאני קומוניסט, קראו את זה שוב, כי זו לא הלאמה, ואני לא קומוניסט.

מה זה יחסוך? את הצורך בשיווק קרנות הפנסיה, הרבה מאוד תפעול ועמלות של סוכנים וכו'. ולכן, זה יעזור להוזיל מאוד מאוד את העלויות. עלות ניהול השקעות לבדה, בעיקר אם זה נעשה דרך מכרז ממשלתי של מאות מיליארדים, אמורה להיות משהו שקרוב מאוד לאפס. ולכן, לדעתי, זה ווין ווין לכולם.

למה זה לא קורה? כי המדינה לא רוצה להיות אחראית על הפנסיה החודשית שלכם בגיל הפרישה, כי במקרה שהיא תהיה נמוכה למדי, או נמוכה מהציפיות שלכם, תבואו בטענות למדינה. וזה לא משהו שהמדינה רוצה.

ובכל זאת, לדעתי, זה הכיוון הנכון. אם השיטה הנוכחית של קרנות ברירת המחדל לא מצליחה להתרומם, לדעתי הגיע הזמן לעבור לשלב הבא.

הנה דיון שקיימנו על כך השבוע אצל קרן נויבך ב#סדריום. תוכלו לשמוע שם את הראל שרעבי, סגן המפקחת על שוק ההון, מודה שקרנות ברירת המחדל טרם עובדות:

מדור חיפוש תורמים

עמותת מפעלות שמחה נוסדה בשנת 1997 על ידי אשתו של שר הפנים, יפה דרעי. העמותה פועלת בתחום החינוך והרווחה. היא מפעילה בית ספר תיכון ופנימייה לבנות, וגם סמינר. היא אמנם נתמכת בידי משרדי הממשלה, אבל נהנית גם מזרם נאה של תרומות מצד הגורמים הכלכליים הדומיננטיים ביותר במשק הישראלי.
במאי האחרון חשפו גידי וייץ ויניב קובוביץ בהארץ שהעמותה קיבלה תרומות עתק מבנק הפועלים ומבנק לאומי, מחברות בקבוצת IDB כשהיתה בשליטת נוחי דנקנר, מחברות בקבוצת דלק של יצחק תשובה, משרי אריסון באופן אישי, מקרן אלרוב של איל הנדל"ן אלפרד אקירוב, מהקרן של היהלומן החשוד בשוחד בני שטיינמץ, מבעלי רשת אודי אנג'ל, מאיל הספנות והרכב המסתורי רמי אונגר, מהילומן הבינלאומי החשוד בעבירות שונות דן גרטלר, ואפילו ממרטין שלאף, ויש עוד.
העמותה הזו, והכסף שזרם דרכה, נמצאים ככל הידוע במרכז חקירת המשטרה שנערכת בימים אלה נגד שר הפנים אריה דרעי ורעייתו יפה.

לכאורה, המידע על התרומות הללו נגיש לציבור. מאחר שמדובר בעמותה, היא מחויבת בהגשת דוחות לרשם העמותות. הדוחות הללו פומביים. באתר גיידסטאר, שמושך מידע מתוך רשם העמותות, ניתן למצוא את הדוחות הכספיים של העמותה (קובץ PDF) ופרטים נוספים. אם תשלמו אגרה, תוכלו להזמין את תיק העמותה מרשם העמותות אליכם למייל, וקרוב לוודאי שתוכלו לראות שם את המידע המפורט הזה.

רק שבשביל לדעת שבתוך התיק של עמותת מפעלי שמחה מסתתר האוצר הזה, המידע הזה, אתם צריכים שמלכתחילה יהיה לכם חתיכת טיפ. אתם צריכים שמלכתחילה מקור אנושי יספר לכם שכדאי לכם לעיין בתיק של עמותת מפעלות שמחה.

אין לכם שום דרך אחרת לדעת לחפש דווקא בתיק של העמותה הזו, אחת מתוך יותר מ-42 אלף עמותות שפעילות בישראל. אם אי פעם חיפשתם את ההגדרה למחט בערימת שחת, זה בדיוק זה.

כשהייתי עיתונאי צעיר מאוד, ובאמת שלא הבנתי מימיני ומשמאלי, קרה מקרה ובטעות התחלתי לרחרח בתוך עמותה מהיישוב שלומי – "ברכת מרגלית" – אותה הקים חבר הכנסת מטעם ש"ס יצחק וקנין. מפה לשם, אחרי כיתות רגליים וחיפוש פיזי בתיק העמותה ברשם העמותות (אז עוד היה צריך לנסוע לגבעת שאול, היום זה באינטרנטים), נתקלתי בטעות במסמך התורמים של העמותה. ושם, במקרה, גיליתי שחברת הטבק פיליפ מוריס תרמה 67 אלף שקלים לעמותה הזו. מכל העמותות בישראל, פיליפ מוריס תרמה 67 אלף שקלים דווקא לעמותה הזו, משלומי, שמחלקת ילקוטים וקמחא דפסחא לנזקקים. אולי זה קשור לעובדה שהיא הוקמה בידי חבר כנסת מכהן, שברבות הימים ישב בדיוני ועדת הכלכלה וצידד בעמדת חברות הטבק נגד יוזמות ממשלתיות.

לפיליפ מוריס היה את המודיעין המדויק שעזר לה לדעת שצריך לתרום דווקא לעמותה הזו. למי שמחפש להתחקות אחרי התרומות של פיליפ מוריס, או כל חברה אחרת, אין שום דרך לעשות את זה, זולת לעבור עמותה עמותה, או להצטייד במודיעין מדויק שקשה מאוד להגיע אליו.

תארו לעצמכם מקרה היפותטי לגמרי. אתם חברה מסחרית גדולה שיש לה הרבה מאוד כסף, והממשלה מקדמת איזו חקיקה או רפורמה או מה שזה לא יהיה שעלולה לפגוע באינטרס המסחרי שלכם, בשוק שבו אתם פועלים, בכנסות שלכם. מה עושים? אתם מפעילים לובינג והכל, אבל יש עוד אפיק. אתם יכולים לתרום כסף לעמותה, או לעמותות, ולקוות לטוב. או שאתם גוף מסחרי גדול, ויש קהל גדול שאתם רוצים להגיע אליו, ואתם יודעים שאם תתרמו סכום לא גדול (הכל יחסי כשאתה חברה של עשרות מיליונים או יותר) לעמותה המקורבת לאדם בר השפעה, הוא יוכל להסיט אליכם שוק אדיר של לקוחות, או תקציב ממשלתי שהוא איכשהו יודע לנווט. מה, לא שווה? זה אפילו לא פלילי.
האם התסריט שהעליתי כאן הוא קונספירציה שהמצאתי? לא יודע. האם זו לכל הפחות אפשרות סבירה? נדמה לי שכן, אבל אין לי דרך להוכיח זאת.

וזו בדיוק הבעיה, זה בדיוק מה שמתסכל אותי.

כל המידע גלוי ונגיש באינטרנט, אבל הוא לא נגיש באמת. תיקי העמותות שמופיעים בגיידסטאר כוללים קבצי PDF סרוקים שלמיטב הבנתי הטכנית לא ניתן לכרות מהם מידע בצורה אוטומטית מרוכזת. ואפילו אם היה ניתן, המידע הג'וסי באמת – רשימות התורמים – כלל לא נמצאות בגיידסטאר אלא רק בתיקי רשם העמותות, ואותם אי אפשר להוציא כלל בלי לשלם אגרה ולחכות לקבצים שיגיעו במייל.

בארה"ב, למשל, זה לא כך. טפסי ה-990 (הצהרות למס) של כל העמותות נגישים ברשת ואפשר לכרות מהם מידע בקלות. היום צייצתי בטוויטר שהלוואי והיו מפתחים שהיו לוקחים את כל המידע שמופיע שם והופכים אותו למאגר מידע שאפשר לחפש בו. לבדוק כמה קוקה קולה תרמה ולאיזה עמותות (תחקיר שביצע כתב הדסק הכלכלי שלנו עקיבא ווייס גילה שקוקה קולה תרמה לאיחוד מוסדות גור, העמותה המרכזית של החסידות של שר הבריאות, סליחה סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, 72 אלף שקלים), או פיליפ מוריס או נובל אנרג'י, או איזו חברה שבא לכם. זה ממש לא חשוב.

מנוע חיפוש כזה היה יכול לחשוף את רשת הקורים הבלתי נראית של התרומות שמועברות מחברות מסחריות וגורמים עסקיים לעמותות שונות. חלק מהתרומות לגיטימיות לחלוטין. חלק אחר, אין לי צל של ספק, הוא בבחינת שלח לחמך על פני המים. או לכל הפחות, בואו נתרום למטרות שקרובות לליבם של פוליטיקאים מסוימים או גורמי שלטון מסוימים, זה כמו ויטמינים – זה בטח לא יכול להזיק.

איך עושים חיות כיס

0.
גשום בחוץ. הילדים ישנים והיא לא בבית. חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב משהו שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב – איך אנחנו עושים את הפודקאסט שלנו, חיות כיס.

1.
הכל התחיל מזמן.
עוד כשהייתי בכלכליסט, לפני איזה שנתיים. גיא חג'ג' הזמין אותי לפגישה להציג איזה רעיון שהיה לו. לפגישה הוא הביא בחור ג'ינג'י אחד עם שם שנשמע כמו פסבדונים – רום אטיק. הם אמרו לי שהם רוצים ליצור פודקאסט חדש שמבוסס על סטורי טלינג. זה נשמע לי מגניב. הצגתי להם כל מיני רעיונות. הם הגיבו במה שנראה לי כמו אדישות מתובלת בפיהוק. ניסינו לחשוב על רעיונות מעניינים יותר. הבטחתי לקדם אחד מהם. לא עשיתי עם זה כלום. שם, פחות או יותר, זה נגמר.

כמה חודשים אחר כך, כשכבר עברתי לתאגיד השידור, פגשתי שם שוב את הג'ינג'י עם הפסבדונים – רום אטיק. לא ידעתי עליו הרבה. האמת? כמעט כלום. רק שהוא בא מגל"צ, ושיש לו תיאבון יוצא דופן לפודקאסטים. הוא סיפר לי שמינו אותו להתחיל להקים את ספריית הפודקאסטים של התאגיד, וזה נשמע לי מגניב, אבל לא ידעתי עד הסוף מה זה אומר. אלא היו ימי הקמה משונים שכאלה, הכל הלך.

בזמן שצליל אברהם ואני ניסינו להרים את הדסק הכלכלי הדיגיטלי שלנו, רום הגיע יום אחד עם רעיון בוסרי: למה שלא נהפוך את ישיבות המערכת שלכם לפודקאסט? עזבו שעוד לא ממש היו לנו ישיבות מערכת, עזבו שלא ידענו עד הסוף מה אנחנו עושים, לאן אנחנו הולכים והאם הפוליטיקאים יסגרו אותנו או לא, אבל משהו ברעיון ההוא קסם לנו.

אז הלכנו על זה. וככה נולד הפודקאסט שלנו, חיות כיס
(הקרדיט, אגב, שייך ללי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של התאגיד והאיש שאחראי, בין היתר, גם על כל הפודקאסטים של התאגיד, שצייץ את זה בטוויטר, אם אני זוכר נכון.)

2.
הפרקים הראשונים היו בוסריים מאוד. מאחר שחשבנו על פורמט של ישיבת מערכת, רום הביא איתו קונספט של אחד הפודקאסטים של אן.פי.אר – pop culture happy hour. ארבעה אנשים יושבים מסביב לשולחן עגול ומדברים, כל אחד בתורו, על נושאים שונים. אמרנו, יאללה, בואו ננסה. וככה, פחות או יותר, נכנסו לאולפן.
התוצאה, בדיעבד, לא היתה טובה מספיק. היינו בתוליים מאוד, כמעט לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון מאחורי מיקרופון (וגם מי שכן, כמו ליאל קייזר ועמית תומר, היו מנוסים בדיווח חדשותי, לא בלספר סיפורים).
אבל זה מילא, השפשוף השבועי עושה את שלו די מהר. הקושי העיקרי שלי עם הפורמט המוקדם הזה של חיות כיס היה שאי אפשר היה לדעת מה יקרה בהקלטה. כמעט שלא ערכנו את ההקלטות שלנו אז. פשוט נכנסו לאולפן, ידענו פחות או יותר על מה אנחנו הולכים לדבר, וזהו. השיחה עצמה לא היתה מתוסרטת. וכשזה כך, לפעמים יש טעויות, ולפעמים דברים לא יוצאים בדיוק כמו שתכננת.
אז נכון, כל פרק היה מגוון יותר, ויש הרבה אנשים שאוהבים מגוון נושאים בפרק אחד, ויש סיכוי שפספסנו את האנשים האלה. אבל היה נדמה לי שאנחנו צריכים שינוי.
אז עשינו אותו.

IMG_20171204_094506

3.
ומאז, הפורמט של חיות כיס הוא פרק בנושא אחד, אחת לשבוע. כמו הפורמט של פלאנט מאני של NPR.
ומאחר שכל מיני אנשים שאלו אותי איך אנחנו עושים את זה, אז הנה, ככה אנחנו עושים את זה:
אחת לכמה זמן אנחנו עושים ישיבת ליין אפ וחושבים על רעיונות. אנחנו = צליל, רום ואני, ולפעמים חברים נוספים (תודה דנה, תודה נועם, תודה כל מי ששכחתי).
כשיש לנו כמה רעיונות ל-4-5 פרקים קדימה, אנחנו יוצאים לדרך.
מי שמוביל את הפרק – בין אם זה צליל, דנה, ליאל, הילה, אני או כל אחד אחר – יוצא להביא את הסיפור. לדבר עם אנשים, לאסוף נתונים, להקליט, להביא קולות, כל מה שצריך.
אחר כך מגיע החלק המייגע באמת (לפחות בשבילי, צליל אומרת שזה כמו ריפוי בעיסוק) – התמלול. שיחה של שעה עם מישהו יכולה להפוך בקלות לתמלול שמכיל 6,000 מילה. זה המקום לבקש סליחה ומחילה מבני המשפחה שלי על השבתות שהלכו לאיבוד כשאבא היה עם אזניות.
אחרי שיש תמלולים, יושבים לכתוב תסכית.
לפעמים הכתיבה היא לבד לגמרי – למשל, כמו בפרקים שעשיתי על סטארטאפים שונים או בפרקים של צליל על ברצלונה ועל הטמפונים. ולפעמים הכתיבה היא משותפת, כמו הפרקים של צליל ושלי בסדרת חלומות גדרה, של הילה ושלי על לקנות או לשכור, של ליאל ושלי על למה אנחנו עדיין משתמשים במזומן, או הפרקים של דנה וצליל על עולם ללא טיפים, או על כלכלת הגראס הישראלית.

אחרי שלב הכתיבה, מגיעה ההקראה, והעריכה.
משונה ככל שזה נשמע, אנחנו מקריאים את כל התסכית פעמיים לפני שאנחנו מקליטים אותו. שלב ההקראה נעשה עם רום, שהוא אחד העורכים הטובים ביותר שיצא לי לפגוש בעשור הזה שאני בעיתונות. לרום יש יכולת מדהימה לזהות את כל הפגמים בטקסט שלך, להסביר לך היטב למה המבנה שלך רעוע, למה פספסת את כל החלקים המעניינים, ולמה קטעי הסאונד שחשבת שהם מעולים פשוט לא עובדים. אני מתכוון לכל זה בצורה חיובית להפליא – מעטים העורכים שיהיו אמיצים מספיק בשביל להעיר כל כך הרבה הערות על הטקסט שלך אם הוא לא טוב. ולא רק זה – להציע איך לבנות אותו מחדש ולעשות אותו פי אלף יותר טוב.

אז אנחנו מקריאים את הטקסט, תוך כדי שאנחנו משמיעים את כל קטעי הסאונד בשביל להרגיש את הקצב של הפרק. הולכים לשכתב את הכל לפי ההערות של רום, ומקריאים שוב, רואים שזה יושב נכון, ורק אחר כך נכנסים לאולפן להקליט.

משם כל פרק עובר לבישול של אסף רפפורט ושל רום בעצמו, מחברים את הכל, מוסיפים שכבה של מוסיקה מתחת, והפרק מוכן.

זמן עבודה ממוצע לפרק? בין שבוע לשבועיים. לפעמים יותר, לפעמים פחות אם יש איזה אירוע אקטואלי שפספסנו ואנחנו חושבים שמוכרחים לדבר עליו עכשיו.

4.
אני מאוד מאוד אוהב את חיות כיס וגאה במוצר הזה. יוצא לי לעבוד עליו עם חבורה מוכשרת מאוד של אנשים שעושים את הפודקאסט הזה מתוך סקרנות, יצירתיות, מסירות ואהבה, ולכן לדעתי הוא רק משביח. וחוצמזה, מבחינתי זה הדבר הכי קרוב שיש לי ללכתוב כתבות ארוכות מאוד, דבר שאבד לי במעבר מכלכליסט אל התאגיד, וחסר לי במידת מה. ולכן, השעה שבה אנחנו יושבים להקליט את חיות כיס ושמים את הטלפון על מצב טיסה, זו השעה החביבה עלי בשבוע.

אם עוד לא שמעתם את הפרקים שלנו, הם זמינים כולם כאן (החל משלב מסוים התחלנו לפרסם לכל פרק גם את התמליל המלא שלו, למי שמעדיף לקרוא. אבל האמת? הקסם האמיתי נמצא בהאזנה). יש לנו כבר חמישים פרקים (כמעט), ועוד מעט נחגוג שנה של פודקאסט, שבוע אחרי שבוע. לא קל בכלל.
תודה לכל אחת ואחד מהמאזינים. יש לנו בערך 6,000-7,000 מאזינים לפרק בשבועות הראשונים (קצת קשה לעקוב אחרי המספרים, כי פודקאסטים נהנים מזנב ארוך. כלומר מאנשים שמגלים את הפודקאסט ככה פתאום, ואז מתחילים להאזין לפרקים ישנים וכו' ומעלים את המספרים). אנחנו נורא רוצים להגיע לעוד ועוד, אז אם יש לך חברים שלדעתם יכולים לאהוב את חיות כיס, שלחו להם את הפרקים שלנו.

וחוצמזה, אני רואה שמסביב קהילת הפודקאסטים הישראלית מתחילה לצמוח, וזה משמח אותי מאוד. זה מדיום מעולה בעיני לספר סיפורים.

אני, אגב, משתמש לאחרונה באפליקציית player FM ומאוד מאוד נהנה ממנה. הרבה יותר טובה מכל אפליקציית פודקאסטים אחרת שניסיתי.

וחוצמזה, אם עוד לא עשיתם את זה, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת פייסבוק שפתחנו. כל הפרקים החדשים יעלו לשם, גם דברים מאחורי הקלעים, ובכלל, זו קהילה שאנחנו מנסים לטפח. מקום לדבר בו, לשתף ברעיונות, לדבר על כלכלה בגובה הכיס.

5.
הגשם מתגבר. הילדים עוד ישנים. היא חזרה. לילה טוב, תודה שקראתם.