ממש כמו בבנקים!

לפני שלושה שבועות קיבלתי הודעה לעיתונות שממש היממה אותי מרוב עצבות. זו היתה הודעה מטעם חברת הביטוח מגדל, שהיא אחת משלוש חברות הביטוח/פנסיה הגדולות ביותר בישראל, שמנהלת כמעט 100 מיליארד שקל.
הכותרת – מגדל משיקה אפליקציה. לא פחות. אפליקציה לטלפון. רבותיי, מדובר בסנסציה. ואם אתם לא מאמינים לי, הנה מה שהיח"צ של מגדל כתב בהודעה לעיתונות:
"פריצת דרך בעולם הביטוח, הפנסיה והפיננסים: קבוצת מגדל משיקה אפליקציית לקוחות חדשה ורחבת היקף, באמצעות טביעת אצבע בלבד – ממש כמו אפליקציות הבנקים".
פריצת דרך, ממש כמו אפליקציות הבנקים. השנה היא 2017, כן?

רק שמגדל לא משקרת. זו אכן פריצת דרך. לחברות הביטוח הגדולות האחרות אין אפליקציות כאלה (לפחות לא לאנדרואיד). לחלק מהן יש אפליקציות נקודתיות שקשורות לביטוח רכב, לפסגות יש אפליקציה (שמעט מאוד אנשים הורידו) שמאפשרת לכם לחסוף כסף בקליק.
וזהו.
בחיי, יש אפילו צילומסך. תראו:

WhatsApp Image 2017-09-17 at 10.22.06

איך הגענו למצב שבו בשנת 2017 השקת אפליקציה על ידי גוף פנסיה/ביטוח שמאפשרת לכם פעולות כל כך בסיסיות כמו לראות את כל הכסף שלכם – ממש כמו בבנקים – מוגדרת בתור פריצת דרך?
התשובה היא שילוב של כמה דברים. ראשית, בעיני לפחות, זו חתיכת עדות לכך שהשוק הזה לא באמת תחרותי. שוק הפנסיה, בכל אופן. אם היתה בו תחרות אמיתית, אם גופי הפנסיה היו מסתערים על החוסכים ומנסים למשוך אותם לחסוך אצלם דווקא, הם היו עושים את זה בין היתר על ידי הצעת אפליקציות חדשניות שנותנות שירות טוב וערך מוסף, ממש כפי שעושים הבנקים.
אבל הם לא.
שנית, זה לא באמת מעניין אותנו, ואנחנו מסתכלים על חשבון הפנסיה שלנו לעיתים רחוקות מאוד, לצערי. בחשבון הבנק שלנו אנחנו מציצים בתדירות גבוהה יחסית (אני אישית נכנס לאתר הבנק אחת לשבוע, ולפעמים יותר אם אני צריך לעשות איזו פעולה). כמה פעמים בשנה אתם מתעניינים בתיק הפנסיה שלכם? במה היתה התשואה ברבעון האחרון ומה דמי הניהול ששילמתם? לא המון, ולכן זה נתן תמריץ די נמוך לגופי הפנסיה להשקיע באפליקציות ושירותים דיגיטליים, שגם ככה היה להם תמריץ נמוך מלכתחילה לעשות כן.
ושלישית, התשובה היא גם הרגולטור. עד לשנה האחרונה פלוס מינוס הרגולטור הישראלי היה מאוד שמרן ביחס לפעילות באמצעות כלי דיגיטליים וכו'. ממש כמו שהבנקים מאשימים את הפיקוח על הבנקים בכך שהם מכריחים אותם להכריח אתכם לשלוח פקס (וזה, אגב, לא נכון), כך הפיקוח על הביטוח עד לשנה האחרונה פלוס מינוס אסר על הרבה מאוד דברים באופן דיגיטלי.

לא עוד.

לפחות במה שקשור לרגולטור נרשם בשנה ומשהו האחרונות שינוי כיוון מסוים. כרגיל, גם זה נובע בסוף מאנשים ספציפיים שנפל להם האסימון שלא יכול להיות שאנחנו בשנת 2017 וזה נראה כמו שזה נראה.
השינוי התחיל בהוראות רגולטוריות שיצאו בשנה האחרונה לגופי הפנסיה והסירו כל מיני חסמים רגולטוריים שהפריעו להם לעבוד באופן דיגיטלי. אבל זה לא הספיק. מאחר שהתמריץ של גופי הפנסיה להשקיע הרבה מאוד כסף בעולם הדיגיטלי הוא נמוך, כי התחרות נמוכה, יש צורך בצעדים משלימים.
וזה בדיוק מה שהרגולטור של הפנסיה מנסה לעשות עכשיו.

בתחילת נובמבר (6-7/11) רשות שוק ההון, הרגולטור של הפנסיה, תקיים האקתון שאמור להפגיש את שלוש הצלעות של המשולש – אנשי תעשייה הפנסיה והביטוח, פקידי הרגולטור ויזמים (אנשי קוד, מעצבים וכו') – בשביל להבין מה הבעיות של עולם הפנסיה והביטוח, ואיזה פתרונות דיגיטליים אפשר להציע להם.

אם אתם מתכנתים, מעצבים או איכשהו קשורים לעולמות האלה, אם יש לכם מוצרים מדהימים שכבר עובדים או רק רעיון, אם בא לכם לפגוש את אנשי התעשייה הזו מקרוב ולדבר איתם ולזהות הזדמנויות, תגיעו להאקתון.

הנה לינק לאתר שנפתח להרשמה, יש שם סרטון וידאו לא מוצלח (בכל זאת, ממשלה) + רשימה של האתגרים שיהיו בהקאתון הזה + רשימה של כל האנשים מטעם התעשייה ומטעם הרגולטור שיגיעו.

זה לא שאני חושב שבאירוע של 48 שעות אפשר יהיה לפתור או להתקרב לפתרון של הבעיות הקשות שיש בשוק הזה – לא רק איפה הכסף שלכם, אלא איך קונים שירותים באופן דיגיטלי ומהיר בלי סוכני ביטוח ובלי מגע יד אדם, איך מזהים לקוחות, איך מנהלים באופן חכם מאגרי מידע וכו' – אבל זו לא המטרה. המטרה היא להפגיש בין אנשי תעשייה מצד אחד לבין אנשי שוק ההייטק מצד שני שלא תמיד יודעים בכלל שהצד השני קיים. אם ייצא מזה משהו טוב שאחרי זה ייתן שירות טוב לנו, הצרכנים, אני מאוד אשמח.

אחרת, קיים חשש שבשנת 2020 אני אקבל עוד הודעה לעיתונות על עוד אפליקציה פורצת דרך של חברת ביטוח שמאפשר לי, תחזיקו חזק, לחדש את ביטוח הרכב שלי, או משהו כזה.
ממש כמו בבנקים.

חג שמח.

יומן סוכר | אחרית דבר

1.
השבוע פרופ' רן בליצר, מנהל מכון המחקר של קופת חולים כללית, שלח לי פתאום וואטסאפ. "תראה איזו סגירת מעגל", כתב וצירף מאמר מדעי חדש שהתפרסם ב-The Lancet, כתב העת המדעי החשוב ביותר בעולם בתחום הרפואה.
נכנסתי פנימה:
Capture
אני מת על הכותרות שלהם.

מה שמסתתר מאחורי הכותרת הזו הוא אכן חתיכת סגירת מעגל. מחקר חדש של 37 חוקרים מ-18 מדינות ששיתפו פעולה במשך כמה שנים טובות בשביל לסגור אחת ולתמיד ויכוח מדעי (ופוליטי) של 30-40 שנה: מה גורם יותר לתמותה, צריכת שומנים או צריכת פחמימות (כלומר, סוכר)?
השורה התחתונה של המחקר החדש הזה היא חד משמעית – יש קשר מובהק בין צריכת פחמימות לבין שיעורי תמותה גבוהים יותר. חד וחלק.

איפה סגירת המעגל פה? בשנות ה-70' של המאה הקודמת ניטש קרב מדעי-פוליטי בין שתי אסכולות (סיפרתי עליו בפרק הראשון של יומן סוכר). אסכולת השומן ואסכולת הסוכר. באותה תקופה אנשים מתו ממחלות לב (וכלי דם) כמו זבובים, והמדענים ניסו להבין איך זה קשור לתזונה שלנו.
לפי החוקר ג'ון יודקין (מבריטניה), הגורם מספר אחת לתחלואה של מחלות לב ולתמותה מהן היתה צריכת סוכר מוגברת. יודקין פרסם את התיאוריה שלו בספר בשנת 1972 תחת הכותרת הפרובוקטיבית "White, Pure and Deadly". אבל הרעיונות שלו לא תפסו. בין היתר בגלל שמי שהוביל את המחנה המנוגד – מחנה תיאוריית השומן – היה חוקר פי אלף יותר כריזמטי ממנו בשם אנסל קיז (מארה"ב).
קיז ערך מחקר מפורסם בשם מחקר 7 הארצות והראה שיש קשר בין צריכת שומן לבין תחלואה ותמותה ממחלות לב. בסופו של דבר, המחנה של קיז ניצח. התוצאה היתה המלצות תזונה רשמיות של הממשל האמריקני שהשפיעו על כל העולם בהדרגה: אכלו פחות שומן. חברות המזון, בתגובה, התחילו להוציא את השומן מהמזון שהן מייצרות, ודחפו פנימה תועפות של סוכר.
30-40 שנה אחר כך, העולם הוא שמן יותר, חולה יותר בסוכרת ובמחלות מטבוליות אחרות. והנה עכשיו מגיע המחקר החדש וסוגר מעגל: אנסל קיז טעה, יודקין צדק.

המחקר החדש בדק 135,335 אנשים ברחבי העולם. כן, 135 אלף נבדקים, ב-18 מדינות, על פני יותר משבע שנים. הנבדקים מגיעים ממדינות בעלות מנעד סוציו-אקונומי נרחב (ישראל לא בפנים, אבל הרשות הפלסטינית כן), ומכל מיני רקעים ותפריטים ודיאטות.
החוקרים סקרו אנשים בני 35-70 באופן מקיף, בדקו מה הם אוכלים, קטלגו את המזון הזה לרכיבי מזון, ועשו פולו-אפ על אותם אנשים שוב ושוב במשך כמה שנים. בתקופה הזו החוקרים תיעדו 5,796 מקרי מוות ועוד 4,784 אירועי בריאות בתחום מחלות לב וכלי דם (התקפי לב, למשל).
הממצאים היו מהממים: נמצא קשר מובהק בין צריכת פחמימות מוגברת לבין סיכוי למוות. וזה עוד כלום, כי החוקרים מצאו קשר הדוק בן צריכת שומן (מכל הסוגים!) לבין סיכוי נמוך יותר למוות! לא נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין צריכת שומן לבין תחלואה במחלות לב וכלי דם, ויותר מזה, נמצא קשר סטטיסטי בין צריכת שומן לבין סיכוי נמוך יותר לחטוף שבץ.

עוד לפני המחקר הנוכחי אנחנו יודעים שהמחקר של קיז היה שגוי מכל מיני היבטים מתודולוגיים. בראש ובראשונה, הוא פשוט בחר את המדינות שהיו נוחות לו. אבל גם אם זה לא היה מספיק, המחקר החדש סותם את הגולל על הסיפור הזה לחלוטין ואף ממליץ לממשלות להחליף את המלצות התזונה שלהן. "צדק היסטורי, אם כי באיחור", כתב לי פרופ' בליצר.

תוספת מאוחרת: אחרי פרסום הפוסט כמה אנשים הצביעו בפייס (וגם למטה בתגובות) על בעיות מתודולוגיות שלדעתם נפלו במחקר הזה. הנה אחת מהביקורות. פניתי לפרופ' בליצר, והנה מה שהוא כתב לי:

"הביקורת במקום, אבל צריך להבין שמחקרים בתזונה לעולם סובלים מהטיות רבות. קשה לערוך אותם וקל לתקוף אותם מתודולוגית, ובצדק. אין מחקר קליני מבוקר במספרים האלה, ויש קושי עצום במחקרי ענק מסוג זה בבקרה על כל המשתנים המתערבים. אין לזה סוף.
"אבל יחסית לסטנדרט בתחום, המחקר נערך באופן מוקפד והנתונים שנאספו הם ברמה גבוהה. הלנסט גם ידועים בביקורת הקפדנית שהם עורכים לפני שמאפשרים למידע להתפרסם – אתה יכול להיות בטוח שהאנשים הטובים בתחום עברו על המאמר וחיפשו בקיעים.
"סגירת המעגל איננה במסקנה חותכת וסופית – אלא בערעור בעיתון כה מרכזי על הפרדיגמה שמשלה בכיפה עשרות שנים. בוודאי אין פה אמת מוחלטת שהתגלתה והוכחה (לא ניתן לביצוע במחקר תצפיתי מסוג זה), אבל יש פה הטלת ספק בפרדיגמה שלטת, שחיכתה עשרות שנים לקרות בעוצמה הזו. אין ספק שהיא תעורר שיח מאד נדרש בקהילה שעוסקת בתחום הזה".

בקיצור, כנראה שהגולל עוד לא נסתם.

2.
תוך כדי שאני כותב את הפוסט הזה, יהונתן קלינגר שלח לי מחקר אחר, הפעם ממקסיקו. שלושה חוקרים מהמכון הלאומי למחקרי בריאות הציבור בדקו את ההשפעה של המס שהממשלה המקסיקנית הטילה על משקאות ממותקים לפני כמה שנים.
ב-2014 מקסיקו הטילה מס של פזו אחד על כל ליטר של משקה ממותק. המטרה היתה להילחם בעיקר בצריכת קוקה קולה מוגברת במדינה, ש-70% מהאנשים בה סובלים ממשקל עודף (זה שיעור מטורלל). כבר בשנה שלאחר מכן היו נתונים על ירידה בצריכת המשקאות הממותקים, אבל קשה להסתמך על מידע מצומצם כל כך בפרק זמן קצר כל כך בתור מידע אמין.
כעת המחקר החדש מגלה נתונים יותר מבוססים. על פי החוקרים, מאז הטלת המס לפני שלוש שנים, חלה ירידה של 6.3% בצריכת המשקאות הממותקים ביחס למגמה החזויה.
כלומר, החוקרים בדקו מה היו דפוסי הצריכה של משקאות ממותקים בין השנים 2008 עד 2012, הסיקו מה היתה אמורה להיות המגמה החזויה משנת 2012 ואילך, ובדקו את הצריכה בפועל של המשקאות הממותקים ביחס לצריכה החזויה. יצא להם שהמקסיקנים צורכים פחות 6.3% ממה שהיו צפויים לצרוך (זה הרבה מאוד כמשווים את זה לצריכה עתידית צפויה).
יותר מזה. המחקר מצא שבתקופה הזו חלה עליה של 16.3% בצריכת מים, שזה מעולה. שני הממצאים האלה נמצאו מובהקים יותר בקרב משפחות ממעמד סוציו אקונומי בינוני ובינוני-נמוך.
הממצאים האלה חשובים לא רק נוכח הדיבור שיש בישראל על הסיפור של סוכר וקוקה קולה וכל זה. אמנם בישראל שר הבריאות יעקב ליצמן החליט מעל לראש של המנכ"ל שלו שלא יהיה מס סוכר בישראל. אבל זה עניין זמני, להערכתי. מתישהו בשנתיים הקרובות, אם משרד הבריאות יצליח להתמודד עם הלחץ הנגדי של משרדי האוצר והכלכלה, יופיעו סימונים על מוצרי מזון עם שיעור סוכר גבוה. הסימונים האלה, חוץ מהאפקט התודעתי שאמור להיות להם, יכולים בקלות להוות בסיס עתידי להטלת מס סוכר פה בישראל.
למען הסר ספק: אני לא יודע אם מס סוכר הוא דבר יעיל או לא. אני כן חושב שזה משהו שצריך לבחון. מדינה נוספת שבה אפשר יהיה לבחון את ההשפעה של מס כזה באופן אמפירי היא בריטניה. החל מהשנה הבאה אמור להיכנס לתוקף מס סוכר בממלכה, אחרי שכבר הוטל בכמה ערים גדולות בארה"ב בשנה החולפת.
לפי כל מיני דיווחים (הנה אחד, למשל) המס הזה כבר מתחיל לתת את אותותיו עוד לפני שנכנס לתוקף, כי חברות המשקאות הגדולות (קוקה קולה ופפסיקו) התחילו להפחית את כמות הסוכר במוצרים שלהן בשביל לחטוף פחות מס (כלומר, פחות העלאת מחיר לצרכנים).

3.
ואחרון חביב חביב. למקרה שאתם לא מאזינים בקביעות לפודקאסט שלנו "חיות כיס", הפרק השבועי שלנו היה על הסטארט-אפ DayTwo. הסטארט-אפ הזה מבוסס על מחקר שנעשה במכון ויצמן לפני כמה שנים, בידי החוקרים ערן סגל וערן אלינב (הראיון שלי עם ערן סגל הופיע בפרק 8 של יומן סוכר, ואפשר למצוא אותו פה).
הרעיון הוא כזה: אתם משלמים 2,000 שקל (כן, זה המון), מקבלים חיישן שנצמד לכם לזרוע ומנטר לכם את הסוכר בדם בכל רגע ורגע במשך שבועיים. בזמן הזה אתם מתעדים את כל מה שאתם אוכלים, ובסוף השבועיים האלה אתם מחרבנים לתוך מבחנה ושולחים למכון ויצמן, שיעשו לכם ריצוף גנטי לחיידקי המעיים שלכם.
התוצאה: תפריט מותאם אישית לחיידקים שלכם ולנתונים האישיים שלכם, שאומר לכם מה כדאי לכם ומה לא כדאי לכם לאכול, בשביל שרמת הסוכר בדם שלכם תהיה מאוזנת.
הפרק זמין לקריאה והאזנה כאן.

תשובה (ארוכה) לאורי כץ

אורי כץ כתב ביקורת על האופן שבו תאגיד השידור מקדם בורות כלכלית, כלשונו. בפוסט שלו הוא הביא מספר דוגמאות לדברים שהתאגיד עשה (בעיקר סרטונים). לא אתייחס לכל הטענות שכץ העלה, משום שלא הכל תחת אחריותי ואני לא דובר תאגיד השידור. אתייחס רק לשתיים מהדוגמאותש הוא מביא.

כץ מתח ביקורת, או הפנה לביקורת שמתחו אחרים, על שני דברים שעשינו. הראשון, אייטם של צליל אברהם בפודקאסט שלנו "חיות כיס" מלפני כמה וכמה חודשים. והשני, סרטון חדש יחסית של הילה ויסברג בעמוד פייסבוק שלנו "כאן באמת" על הקשר בין מצב סוציו-אקונומי לבין תחלואה בסוכרת.

אוברגייט

הנה התגובה של צליל אברהם לביקורת של אורי כץ, שבעצם הפנה לפוסט ביקורת של אורי אמיתי, שהיו לו טענות לגבי האופן שבו צליל הציגה מחקר מסוים על אובר בארה"ב. לפי כץ ואמיתי, אופן ההצגה של צליל את המחקר לא היה נכון כלל. הנה התגובה של צליל:

ביום שישי פרסם מורי אמיתי סטטוס בעקבות אייטם שלי בפרק 14 של חיות כיס, שבו תיארתי מחקר של ברוס שלר. שלר טוען במחקר שאובר, ואפליקציות נסיעה שיתופית אחרות שדומות לה, מגדילות את הגודש בכבישים בניו יורק, ומרחיקות נוסעים מהתחבורה הציבורית לעומת נסיעות בתחבורה באפליקציות. הוא מזהיר שהשלכה אפשרית של הגידול בנסיעות שיתופיות היא פגיעה בנגישות לתחבורה ציבורית – בגלל פקקים ובגלל ירידה בהכנסות ממכירת כרטיסים.
מורי פירט בסטטוס טעויות שהוא איתר באייטם שלי. הסטטוס שותף על ידי כמה כלכלנים, ואמיתי גם עלה לשידור אצל אראל סגל בגל"צ בעניין הזה. הנה התשובה שלי לטעויות שהוא טוען שמצא:

"בניגוד לטענה של אברהם, המחקר לא טוען שנוספו 50,000 מכוניות לכבישים, מעבר לגידול הטבעי כמו שמשתומם אמסטרדמסקי, אלא שב-2016 יש 50,000 מכוניות על הכביש בניו יורק שמוגדרת כ"רכב נסיעה שיתופית"

לא נכון. שלר מציין במפורש 50 אלף כלי רכב חדשים שנוספו לעיר בעקבות אובר ואפליקציות אחרות (בראשי תיבות TNC):
TNC growth has added nearly 50,000 vehicles and over half a billion miles of driving to the city's streets in just three years.
אין בדאטה של המחקר הסבר למתודולוגיה של הנתון הספציפי הזה, אבל בכל הנתונים ששלר מציג במחקר הוא מקזז מהגודש של אובר, ליפט וכו' את הירידה בנסועה או בנוסעים במוניות, במכוניות פרטיות ובשירותי הסעות אחרים. בין השאר, הוא מראה שאובר גרמה לגידול של 32 מיליון נסיעות ו-52 מיליון נוסעים לאחר קיזוז הירידה בנסיעות במוניות, ולתוספת של 600 מיליון מיילים של נסיעות בשלוש שנים.

111

"שנית, במחקר לא כתוב בשום מקום על אי שיוויון שנוצר בעקבות עומס של תחבורה שיתופית בכבישים. לדעתי הסיבה לכך היא כנראה שלפי מחקר של עיריית ניו יורק עצמה, העומס בכבישים לא נוצר בכלל בגלל התחבורה השיתופית"

לא נכון. שלר אכן מצטט בהקדמה למחקר שלו מחקר של עיריית ניו-יורק מינואר 2016, לפיו אובר וכו' לא מוסיפה גודש לכבישים, אבל בפסקה הבאה כתוב שחצי שנה מאוחר יותר היא חזרה בה, והביעה דאגה מהגודש.
שלר מוסיף שגם עיריית סן פרנסיסקו העידה על גודש אצלה בעקבות תחבורת האפליקציות, בבקשה שהגישה לרגולטור הרלוונטי במדינת קליפורניה לחקור את הנושא. שלר מסכם ואומר שעד היום לא היה ברור האם האפליקציות מוסיפות לגודש או לא, ולכן הוא ערך את המחקר – ומסקנתו היא שכן.
במלים אחרות: הפסקה הוצאה מהקשרה לגמרי. היא מצוטטת במחקר הזה על מנת להפריך אותה.

"הטיעון כאילו רוזיטה, המנקה בבניין של ג'ון סמית הלבן שהתחיל לנסוע באובר במקום ברכבת, תסבול בגלל שעכשיו יהיו גרעונות בסאבווי, בעקבות הפחתה בכמות הנסיעות לא מחזיקה מים. לפי המחקר עצמו הרכבים השיתופיים משרתים הרבה יותר ביחס למוניות, אנשים שגרים בשכונות המאוד רחוקות והפחות עשירות של ניו יורק. כלומר כנראה קודם הם לא לקחו מונית ועכשיו הם כן לוקחים"

הסיפא נכונה, וזה בדיוק מה שאמרתי. אובר וכו' הם שירותים מאוד אטרקטיביים מבחינת מחיר למעמד הביניים. אנשים ממעמד הביניים, שרבים מהם גרים בשכונות מרוחקות ממנהטן ולא עשירות, התחילו להשתמש באובר, כלומר: קודם לא לקחו מוניות ועכשיו כן לוקחים מוניות (אובר). חלק גדול מהנסיעות האלה יוצאות משכונות מרוחקות ממנהטן, אבל הגודש מתרכז במרכז מנהטן, ופוגע באוטובוסים ובסאבוויי בשתי דרכים – יותר פקקים, במקרה של האוטובוסים, ובלימת העלייה בכמות הנסיעות באוטובוסים ובסאבוויי. הסאבוויי בניו יורק מגיעה גם לשכונות מרוחקות ועניות ככה שאין שום סתירה.

222

״רוב הגידול בנסיעות מונית היה בכלל מנסיעות שהתחילו מחוץ למנהטן. אין פירוק לאזורים אבל מעניין לדעת כמה מתוכם אלה שכונות עם נגישות פחות טובה לתחבורה ציבורית״

לא נכון. יש חלוקה לאזורים. 56% מהנסיעות באובר ואפליקציות אחרות הן במרכז מנהטן. הגידול המדובר הוא לא בנסיעות מונית שהתחילו מחוץ למנהטן, אלא בנסיעות באובר ביחס לכמות הנסיעות במוניות. כלומר – שלר מצא שבאזורים שבהם אין מוניות, הגידול בשימוש באובר היה הגדול ביותר. אובר מפצה על מחסור בזמינות של מוניות:
In dense Manhattan neighborhoods where yellow cabs are readily available, there is little time savings and may be little advantage in convenience from using the TNC app as compared to walking to the curb and hailing a cab. Where yellow cabs are less plentiful, however, using the app may be a quicker and more assured way of obtaining a ride.
בחלק אחר במאמר הוא מראה שבכמה שכונות מרוחקות יש את הגידול הגדול ביותר בנסיעה משולבת במונית ובאפליקציות. זה יכול להצביע על חוסר בנגישות לתחבורה ציבורית.
כך או כך, הגודש העיקרי הוא במרכז מנהטן.

333

״מערכת המחירים הצליחה למצוא פתרון – אגרת גודש״

יכול להיות, יש הרבה פתרונות ולא דנו באייטם בכלל בפתרונות.

"כבר בשם של החוקר צליל אברהם טעתה״
נכון, אכן טעיתי בשם של החוקר.

חשוב לי להתייחס לעוד משהו: הפוסט של אמיתי הופץ בין השאר על ידי אורי כץ, בפוסט שכתב בבלוג שלו באתר "הארץ". כץ השתמש בפוסט של אמיתי כדוגמה למה שלדעתו הוא חוסר ידע ומקצועיות בעבודת הדסק הכלכלי של "כאן". "קראו למשל את מה שמורי אמיתי כתב על הפרק בפודקאסט של 'כאן' שעסק בחברת אובר", המליץ. "במסגרת השידור שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם מעוותים לגמרי מחקר שנעשה בניו יורק כדי שיתאים להנחות היסוד שלהם".
לא הייתי מתייחסת לזה לולא כץ הגדיל והוסיף שהעיוות שעיוותנו לדעתו הוא גם באשמתו – שכן הוא סירב להצטרף לדסק הכלכלי, ולו היה עושה זאת היה מלמד אותנו לעשות את עבודתנו. ובכן, אורי, אם היית מצטרף למקצוע שלנו, לעיתונות – היינו מלמדים אותך שלפני שמפרסמים טענות של מישהו אחר, בודקים אותן.

עד כאן צליל. ועכשיו לתגובה של הילה ויסברג על הטענות כלפי הסרטון שלה. אוסיף את הטענות שלי והתייחסות כללית לדברים של אורי מיד אחרי התגובה של הילה

רק לא פיקוח מחירים!

"סרטון הסוכרת" שפירסמנו ב"כאן באמת" מבוסס על בדיקה יסודית שערכנו בנושא במשך כמה שבועות, בסיוע חוקרים מהמובילים בתחום. לא לחינם הסרטון מצביע על קשר בין חוסר יכולת כלכלית וסוכרת.

מחקר שערך כלכלן הבריאות פרופ' דב צ'רניחובסקי עבור מרכז טאוב העלה שהסל מזון בריא עולה כ-3,000 שקל בחודש למשפחה של שני הורים ושני ילדים – סכום שמשפחה ענייה (החמישון התחתון בישראל), אינה יכולה להרשות לעצמה. לפי ממצאי המחקר, היא תצטרך להוציא 65% מההכנסה שלה כדי לצרוך מזון בריא, והיא לא עומדת בזה. העלות החודשית של הסל שלה היא 2,300 שקל בחודש (42% מההכנסה שלה, נטו).

למה הסקנו שהסל הזה כולל מוצרים פחות בריאים ושהדבר קשור ביכולת כלכלית? קודם כל כי נתוני למ"ס מראים בבירור שמשפחה בחמישון הזה קונה הרבה יותר מוצרים לא בריאים (לחם לבן, פיתות, סוכר ועוד), בהשוואה למשפחה בחמישון העליון. שנית, עורך המחקר, פרופ' צ'רניחובסקי, הצביע בעצמו על כך שחוסר יכולת כלכלית לרכוש מזון בריא, דוחקת בשכבות החלשות לבסס את הסל שלהן על מוצרים זולים ומשביעים כמו לחם. זו מסקנה שלו.

ובאשר לסוכרת: נתוני משרד הבריאות מראים שיש הרבה יותר חולי סוכרת בשכבות החלשות (25%) מאשר בשאר האוכלוסיה (7%). נכון, זו קורולציה ולא בהכרח סיבתיות, אבל האם מישהו חושב שהסיבה היחידה לפערים עצומים אלה בשיעורי התחלואה היא רק מודעות לערך התזונתי של המזון? הנתונים של טאוב ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשילוב עם מה שהחוקרים האלה ואחרים אמרו לנו, מראים שלא.

[ואני מוסיף: במשך כמעט שנה ישבתי בוועדת המזון של משרד הבריאות ובמו עיני שמעתי סקירות וראיתי מצגות של חוקרים ישראלים ומהעולם הרחב שבאו והציגו בפני משרד הבריאות עדויות רבות לקשר בין רמה סוציו-אקונומית לבין צריכה עודפת של סוכר, וכתוצאה מכך גם תחלואה במחלות שונות ובהן סוכרת. יותר מזה, חלק מהחוקרים הראו שחברות המזון, קוקה קולה למשל, מכירה את הקשר הזה ולכן פונה בכוונה לשווקים מתפתחים, היכן שכוח הקניה מועט יותר, כי היא יודעת שהעניים קונים אותה יותר. זה קורה, בין היתר, גם בגלל מודעות אבל גם בגלל שמזון מעובד הוא במקרים רבים נגיש יותר, מהיר יותר וזול יותר. זו עבודה קשה להיות עני, זה גוזל לעיתים הרבה מאוד זמן, ואין זמן לעמוד ולהכין אוכל, בפרט אם יש חלופה לא בריאה זמינה יותר. להגיד שאם שום קשר סיבתי בין רמה סוציו-אקונומית לבין תחלואה בסוכרת וכו', זו פשוט בורות – ש"א].

באשר לפיקוח על המוצרים, נדמה לנו שהטענה שלנו התפספסה, אז הנה היא בהרחבה: חלק גדול המוצרים שמחירם מפוקח כיום על ידי המדינה הם מוצרים בלתי בריאים: לחם לבן וכהה (שדומה מאוד בהרכבו ללבן), מלח, חלב, אשל, שמנת, חמאה, גבינה צהובה וביצים. ובכל מקרה, כשהחליטו לפקח על המחיר, השיקול הבריאותי לא היה על השולחן בכלל, לא לטוב ולא לרע. לכן, הטענה שלנו היא, שאם כבר ישנה קבוצה של מוצרים שמחירם מפוקח – מדוע לא לוודא שיהיו מוצרים בריאים יותר? מדוע שלא יימכר לחם מחיטה מלאה במחיר מפוקח, ולא לחם לבן?

משרד הבריאות מודע לנקודה הזו, ולכן הוא מקדם מהלך מול משרד הכלכלה להפחתת מחירו של הלחם המלא, כך שיהיה שווה לכל נפש. בשורה התחתונה, אי אפשר להתעלם מהאלמנט הכלכלי כאשר מדברים על סוכרת. זהו כמובן לא האלמנט היחיד שמשפיע על שיעורי התחלואה בשכבות החלשות, אך הוא עיקרי וחשוב – ובוודאי שחשוב לדבר עליו ולפעול לשינוי, כך שיותר מוצרים בריאים יהיו זמינים כלכלית ליותר אנשים. מוצרי דגנים מלאים, טחינה, אבוקדו, שקדים, אגוזים, בשר עוף והודו – כל אלה מוצרים שנמצאים בסל המזון הבריא של משרד הבריאות, אך מפאת מחירם הם אינם נגישים כיום כלכלית לכל מי שחפץ בהם.


תיעזרו בכלכלנים לכל הרוחות!

ולבסוף, כמה טענות כלליות לגבי הביקורת של אורי כץ:

אני חושב שהטענה העיקרית שלו היתה שאנחנו, אנשי הדסק הכלכלי של תאגיד השידור, ומרבית כתבי הכלכלה בגופי התקשורת הפרטיים, מוטים שמאלה, ולכן בעצם אנחנו מטים את הציבור שמאלה ולא מציגים תפיסות אלטנרטיביות (אם אני מבין נכון את הטיעון).

אני לא אוהב את זה שאנשים אחרים קובעים עבורי מה תפיסת העולם שלי. אז הנה זה, באופן מפורש, בשביל שאף אחד לא יצטרך לפרש אותי: אני לא יודע לתייג את עצמי לימין או לשמאל מבחינת התפיסה הכלכלית שלי. התפיסה שלי לא מגובשת עד הסוף, היא משתנה, והיא שונה מתחום לתחום. לכן, לתייג אותי בימין או בשמאל זו פשוט שטות.

מבחינה מקרו-כלכלית, אני נוטה גם ימינה וגם שמאלה. מצד אחד, אני חושב שגירעון תקציבי נמוך הוא הדבר הכי חשוב שיש (מטעמים פוליטיים-פרקטיים לחלוטין). מצד שני, אם הבחירה היא בין מסים נמוכים ושירותים ציבוריים מצומצמים לבין מסים גבוהים ושירותים נרחבים, אני מעדיף את האפשרות השניה (אני מרגיש שקרנית פלוג משקפת את העמדה שלי בצורה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא). אני חושב שקצבאות ילדים הן דבר שלא צריך אותו, איפה זה שם אותי? אני חושב שביטוח סיעוד ממלכתי זה דבר הכרחי כי השוק לא יודע לייצר כזה, איפה זה שם אותי?

אני יכול להביא עוד דוגמאות, אבל השורה התחתונה של כולן תהיה זו: במקרים רבים אני חושב שתחרות והשוק הפרטי יכולים להביא תוצאה לא רעה. אבל, מהניסיון שלי במקרים רבים המציאות מורכבת, והתחרות מוגבלת, אם בכלל, ומביאה לתוצאות תת-אופטמליות, או פשוט לא טובות, ובמקרים כאלה נדרשת התערבות ממשלתית. תחום הבריאות הוא בדיוק כזה, למשל.

רק שהגעתי למסקנה הזו אחרי הרבה מאוד שעות של פגישות עם אנשים רלוונטיים, קריאה של הרבה חומרים, התנסויות שונות ומשונות, ועוד דברים שאני לא מצליח לחשוב עליהם כרגע. זה בדיוק היתרון שיש לעיתונאים, בעיני, על כלכלנים תיאורטיים. החיים נראים אחרת כשקמים מהכורסא ויוצאים החוצה. לפעמים מספיק משהו קטן יחסית – העובדה שיועצי ביטוחי בריאות קבוצתיים יכולים להעלות את המחיר של התייעצות עם רופא מומחה פרטי – בשביל לשגע שוק שלם. מי שלא מכיר את הניואנסים של הפרמטרים האלה, המודלים שלו לעולם לא יוכלו לתאר את העולם האמיתי או לספר משהו מעניין ורלוונטי לגביו.
האם זה אומר שאנחנו שוטפים את מוחו של הציבור בפרופגנדה שמאלנית רק בגלל שאלה המסקנות שהגעתי אליהן? אם כן, אין לי מה להגיד לגבי הטענה הזו.

ולגבי הטענה של אורי שאנחנו צריכים להתייעץ עם כלכלנים לפני שאנחנו מפרסמים דברים: אנחנו מתייעצים. עם כלכלנים, עם אנשי מקצוע אחרים, עם השחקנים הרלוונטיים בכל מקרה ומקרה. זה אל"ף-בי"ת של מקצוע העיתונות. אנשים כמו אסף צימרינג, ואפילו אורי עצמו, למען האמת, יכולים להעיד שהתייעצתי איתם בעבר לפני שפרסמתי דברים שרציתי להיות יותר בטוח לגביהם. פעמים מסוימות הפידבק שלהם עזר לי לא לטעות, או דייק אותי יותר, ואני מודה להם על כך.

האם זה אומר שבכל מאמר או כתבה שאנחנו מפרסמים אני צריך לעשות לפני כן peer-review a של כלכלנים? ממש לא. זו לא עיתונות. זה להיות ירחון מדעי, ואנחנו לא כאלה. ובדיוק מהסיבה הזו, אפשר להיות עיתונאי כלכלי גם בלי להיות כלכלן. בשביל להיות עיתונאי יש צורך בתכונות אחרות, במיומנויות אחרות. השכלה כלכלית זה בונוס, זה לגמרי לא חובה. בדיוק כמו שבשביל להיות עיתונאי שמכסה את תחום הבריאות אין צורך להיות רופא.

כמו שאורי העיד בעצמו, הוא יותר ממוזמן לבוא ולפרסם אצלנו דברים על איזה נושאים שמתחשק לו. הבמה שלנו מוצעת לרווחה עבורו ועבור אנשים אחרים שכותבים על כלכלה באינטרנט. כל עוד נחשוב שזה מעניין ומתאים לאופי הדסק שלנו (מאמרים כלכליים מדעים, למשל, אינם מתאימים לדסק שלנו), אנחנו נשמח לארח כל מיני אנשים בכל מיני דעות, מימין ומשמאל. עובדה, עשינו את זה עד היום, ואין לנו כוונה להפסיק.

וממש לסיום:
אני מודה לכל אחד ואחת שמותחים עלינו ביקורת. מביקורת לומדים. אנחנו לא חפים מטעויות, אנחנו מנסים להתמודד עם אתגר בלתי רגיל (נסו פעם לכווץ נושא רחב מאוד שיכול לאכלס בקלות כמה כתבות של 1,500 מילה כל אחת, לסרטון של דקה וחצי, נראה אתכם שומרים על כל הניואנסים), ובדרך אנחנו צפויים לעשות טעויות, ולכן ביקורת היא דבר הכרחי עבורנו בשביל להשתפר.

מה שכן, נשאלתי למה אני לא מתייחס לביקורת של אורי אמיתי ואחרים. התשובה נורא פשוטה: מי שבוחר בדרך של אד-הומינם, טיעונים לגופו של אדם, אין לי שיח איתו.
שירדו עלינו כמה שהם רוצים.
הביקורת של אורי כץ היתה נוקבת, אבל הגיעה ממקום ענייני, ולכן בחרתי להתייחס אליה.

אחת ולתמיד, הסיפור מאחורי המקדם "המובטח" של ביטוחי המנהלים

השבוע פרסמתי איזה קטע קצר במהדורת החדשות שלנו, שהתפרסם גם בפייסבוק בגרסה נטולת עניבה, שהראה מה ההבדל בין ההשפעה של דמי הניהול בביטוחי המנהלים לבין בקרנות הפנסיה.

כמו תמיד כשאני עושה משהו מהסוג הזה, צי של סוכני ביטוח משמיץ אותי בתגובות. הנה דוגמא:

בתוך שלל הטענות של סוכני הביטוח (אי אפשר להתייחס לכולן בפוסט אחד, זה פשוט לא ייגמר) לסוכני הביטוח טענה עיקרית אחת (אני שם בצד את הטענה של "למה אתה לא מציג את כל התמונה?" כי התשובה לזה פשוטה: יש לי דקה וחצי בחדשות, לא משנה מה אעשה לא אצליח להציג את התמונה המלאה, בשביל זה כתבתי עשרות אלפי מלים על הנושא הזה בשנים האחרונות, תודה"):

אבל בביטוחי המנהלים אתה מקבל מקדם מובטח!

אז הנה, לטובת כל מי שיש להם ביטוחי מנהלים ולא יודעים למי להאמין, בואו נתמודד עם הטענה הזו אחת ולתמיד. שימו לב, אני מדבר בעיקר על ביטוחי מנהלים שחברות הביטוח התחילו למכור אחרי 2001. אם כי את אותה בדיקה בדיוק אפשר לעשות גם לביטוחי מנהלים קדומים יותר.

כשאתם חוסכים לפנסיה, לא משנה באיזו צורה, אתם עושים עסקה מול גוף הפנסיה שלכם: אתם תשלמו לחברה דמי ניהול, והם יחסכו לכם את הכסף, ישקיעו אותו בבורסה בניסיון להגדיל אותו, וכשתגיעו לגיל שבו תפסיקו לעבוד, גוף הפנסיה ייקח את הסכום שצברתם, יעשה איזה חישוב, ויתחיל לשלם לכם פנסיה חודשית. באיזה גובה? זה לא ידוע, וזה תלוי בהמון גורמים שמשתנים לאורך הזמן, ולכן אף אחד לא יודע מראש.

החישוב הקטן הזה שנעשה ביום שאתם פורשים, זה הסיפור הכי חשוב של הפוסט הזה. זה הלב של האותיות הקטנות. החישוב הוא בעצם שבר פשוט: במונה סכום הכסף שהצלחתם לחסוך. במכנה: מספר שנקרא המקדם. אם, למשל, הצלחתם לחסוך מיליון שקל, והמקדם הוא 200, המשמעות היא פנסיה חודשית של 5,000 שקל. ומאחר שמדובר בשבר פשוט, אנחנו גם יודעים מה יקרה לפנסיה החודשית שלנו אם המונה יגדל (כלומר, אם נחסוך יותר כסף, הפנסיה שלנו תהיה גבוהה יותר), או מה יקרה אם המכנה יגדל (הפנסיה החודשית שלנו תתכווץ).

המספר שנמצא במכנה, המקדם, נקבע על בסיס שני פרמטרים, ששניהם בעצמם צפויים לשינויים: תוחלת החיים הצפויה שלכם – תוך כמה זמן אתם צפויים למות מהרגע שאתם יוצאים לפנסיה – והריבית. ומאחר שכולנו יודעים שתוחלת החיים נמצאת במגמת עליה, אנחנו פוחדים שביום שנגיע לגיל פרישה, תוחלת החיים תהיה גבוהה מהתחזית הנוכחית, כלומר שהמקדם יהיה גבוה יותר, ולכן הפנסיה שלנו תתכווץ. וזה בדיוק הפחד שביטוחי המנהלים מנסים לענות עליו.

כשאתם קונים ביטוח מנהלים אומרים לכם – אל תפחדו. אנחנו נבטיח לכם את המכנה. נניח שאתם עכשיו בני 24 ונכנסתם לשוק העבודה, ואתם יושבים מול סוכן הביטוח, והוא אומר לכם – בשביל מה לקחת סיכון? אין לכם דרך לדעת מה יהיה המקדם שלכם בקרן פנסיה כשתגיעו לגיל הפרישה. במקום להמר, תקנו עכשיו ביטוח מנהלים, כי אני מבטיח לכם שהמקדם יהיה 200 (או כל מספר אחר), ולכן הדבר היחידי שאתם צריכים לדאוג לו הוא להגדיל כמה שיותר את המספר שמופיע במונה, כלומר לחסוך כמה שיותר כסף.

לכאורה, פיצוץ. אחלה עסקה, לא? בפועל, meh.

שימו לב למה: ההבטחה הזו של ביטוחי המנהלים לא באה בחינם. היא עסק מאוד מאוד יקר. כמה יקר? ממש ממש ממש יקר. ובאופן ספציפי, העלות של ביטוחי המנהלים יכולה להגיע בקלות לפי שלושה-ארבעה לעומת העלות של החיסכון בקרן פנסיה. אותם ביטוחי מנהלים שאני מדבר עליהם בפוסט הזה, אלה שהתחילו למכור אותם אחרי 2001, באו בדמי ניהול יקרים מאוד, שהלכו וירדו בהדרגה עם השנים. למשל, אחרי 2004 התחילו למכור ביטוחים שבשנות החיסכון הראשונות שילמתם 13% על כל הפקדה חודשית (כן, 13%. זו לא טעות), ועוד 1.4% על סך החיסכון שצברתם. בהדרגה, ממש בהדרגה, האחוזים האלה פחתו. באמצע תקופת החיסכון אתם משלמים בערך 5% על כל הפקדה חודשית (אתם מבינים שזה עדיין המון, כן?) ועוד 1.2% על סך החיסכון המצטבר. בסופו של דבר, אחרי הרבה שנות חיסכון, האחוזים האלה יורדים ל-3% מכל הפקדה חודשית ועוד 0.7% מסך החיסכון המצטבר. המספרים האלה, הנמוכים, אלה שתשלמו אחרי הרבה מאוד שנות חיסכון, זה עדיין מחיר הרבה יותר גבוה מאשר דמי הניהול שתשלמו בקרן פנסיה (למעשה, זה יותר מהמקסימום שמותר לקרן הפנסיה לגבות מכם). פה אפשר לראות הרבה מאוד דוגמאות למי שמעוניין.

למה אני מתעקש על העניין הזה של דמי הניהול והפער בין ביטוחי המנהלים לבין קרנות הפנסיה? כי דמי הניהול הממש ממש ממש יקרים האלה מפריעים לכם לחסוך כסף. מאחר שדמי הניהול הם % מתוך הכסף שאתם חוסכים וצוברים בחיסכון, ככל שתשלמו יותר דמי ניהול, כך החיסכון שלכם יהיה קטן יותר, וכך הוא יתקשה לגדול בבורסה. דמי הניהול מפריעים לכם להגדיל את המספר שבמונה. ומאחר שהפנסיה החודשית שלכם תלויה מאוד במונה – כי קניתם מחברת הביטוח קיבוע של המספר במכנה – המשמעות היא שהסכום החודשית שתקבלו מביטוח המנהלים יהיה קטן יותר מאשר מקרן פנסיה. כמה קטן יותר? זה יכול להגיע לפער של 2,000 שקל בחודש.

עזבו, אל תאמינו לי, אני רק עיתונאי. תקראו את החישוב של נדב טסלר שנמצא פה. נדב הוא אחד המומחים הגדולים והמדויקים ביותר לכל מה שקשור לעולם הפנסיה בישראל. הוא עובד בקרן הפנסיה מנורה מבטחים (לכל מי שמתעניין בנושא, הבלוג שלו הוא קריאת חובה).

בשלב הזה תגידו, ובצדק, אבל רגע, בקרן הפנסיה אמנם אפשר לצבור יותר כסף (כי דמי הניהול נמוכים יותר) אבל המקדם – כלומר המכנה – יכול לגדול עם הגידול בתוחלת החיים, ואז התוצאה תהיה שוב פנסיה קטנה יותר. אולי בכל זאת ביטוח מנהלים זה דבר שווה?

בעיקרון, זה נכון. השאלה היא רק מה צריכה להיות תוחלת החיים בשביל שהמכנה יגדל עד כדי כך שיהיה מוטב לכם לחסוך בביטוח מנהלים. לפי חישובים שערכתי בעבר יחד עם הרגולטור עצמו – אגף שוק ההון במשרד האוצר – תוחלת החיים צריכה לעלות הרבה הרבה מעל לגיל 100 בשביל שביטוח המנהלים יהפוך להיות כדאי, בוודאי אם מדובר בדמי ניהול נמוכים מאוד בקרן פנסיה.

מאז ינואר 2013 לא נמכרים יותר ביטוחי מנהלים עם מקדם מובטח (בתכלס, גם בביטוחים שנמכרו קודם הוא לא היה מובטח, אבל זה כבר ארוך מדי לפוסט הזה. תוכלו לקרוא על זה כאן). הם לא נמכרים יותר משום שהרגולטור אסר למכור אותם, כי הוא הבין שהם או יקרים מדי ביחס למה שהם מבטיחים ללקוחות, או שהם זולים מדי ואז מסכנים את חברות הביטוח עצמן. כך או כך, הרגולטור החליט שזה מוצר לא טוב.

מה שכן, יצא שדור שלם של אנשים עדיין מחזיקים בביטוחי מנהלים ישנים יותר שעם קנו עם הבטחה שהבטיחו להם, ומשלמים דמי ניהול גבוהים מאוד. כל אימת שאותם אנשים שוקלים אם לעבור לקרן פנסיה או לא, סוכן הביטוח שלהם או חברת הביטוח או מי שזה לא יהיה מפחיד אותם שהם יאבדו את המקדם שלהם. אף אחד לא טורח לעשות להם חישוב ולבדוק האם המקדם הזה בכלל שווה את המחיר, ואם כן, באיזה תנאים.

המטרה של הפוסט הזה היא לא לגרום לכם לזרוק את ביטוח המנהלים ולעבור לקרן פנסיה. המטרה של הפוסט הזה היא לגרום לכם לבדוק את המספרים שלכם: מה המקדם שהבטיחו לכם? (זה כתוב בפוליסה) כמה דמי ניהול אתם משלמים עבורו? (זה כתוב במכתב השנתי שאתם מקבלים מחברת הביטוח). מה האלטרנטיבה שלכם בקרן פנסיה, כמה הייתם משלמים בדמי ניהול בפנסיה? מה המקדם שקרן הפנסיה מציעה לכם? (זה אמנם עלול להשתנות עם השנים, אבל המספר מופיע בתקנון קרן הפנסיה ואתם יכולים לשאול את קרן הפנסיה). האם הפער הזה מצדיק את המחיר?

לדעתי, עבור רוב מוחלט של החוסכים (בטח כאלה שמשתכרים שכר נמוך יחסית), התשובה היא לא.

איך נראים מוקדי המכירות של חברות הביטוח, מבפנים

אתמול שידרנו בהמדורה המרכזית של כאן כתבה של עמית תומר שחיכיתי לה יותר משנה.

הסיפור הזה התחיל מזמן. אחרי שכתבתי עוד כמה דברים שליליים על סוכני ביטוח אחד מהם תפס אותי לשיחה. שמע, אמר לי, אתה יורד על הסוכנים אבל מה שהולך בתוך חברות הביטוח לא יותר טוב. והוא התחיל לספר לי שבשנים האחרונות חברות הביטוח הקימו מוקדי מכירות טלפוניים עצומים שמוכרים היום יותר ביטוחים ממה שסוכני הביטוח מוכרים. זמן מה אחר כך סיפר לי סיפור דומה מישהו שעבד בחברת ביטוח גדולה מאוד ויצא ממנה לאפיקים אחרים.
זה סקרן אותי מאוד מאוד.

חיפשתי דרך להבין איך זה עובד מבפנים. חיפשתי עובדים לשעבר ולא מצאתי, ולא רציתי לעשות גלים גבוהים מדי בשביל לא למשוך את תשומת הלב של המתחרים. יום אחד אחרי עוד כמה חיפושים כושלים הבנתי שאין ברירה. אם אני רוצה להבין איך נראים מוקדי המכירות האלה אני צריך לראות אותם בעיניים בעצמי. התייעצתי עם הייעוץ המשפטי שלי (אז עוד עבדתי בכלכליסט), קיבלתי אישור ויצאתי לדרך.
כתבתי קורות חיים מפוברקים תחת השם יהונתן הירשפלד (בדיחה ישנה עם אחי, אל תשאלו), הפחתתי קצת את הגיל שלי, ושלחתי לתוך היקום המקביל של אולג׳ובס וג׳וב מאסטר ואיך שלא קוראים לדברים האלה. כתבתי שאני מחפש עבודה במוקדי מכירות של חברות ביטוח.

כעבור כמה דקות התחילו להגיע טלפונים. התחלתי לקבל הצעות שונות ומשונות. מוקד פה, מוקד שם. חלק לא היו רלוונטיות. חלק היו מגוחכות ברמות שקשה לי לתאר (באחת מהן, לא זוכר באיזו חברה, הבטיחו לי 5 שקלים כל יום לשימוש במכונת החטיפים, באמא שלי). אחת מהן היתה הצעת עבודה בפתח תקווה, במוקד הטלפוני של חברת הכלל הראשון שעד לאותה שניה לא שמעתי עליה מעולם. קבעתי מועד לראיון.

ביום הראיון התרגשתי מאוד. הסרתי את המשקפיים שלי כי פחדתי שאולי מישהו בחברה יזהה אותי. זה היה סתם אגו מנופח, אפאחד לא ידע מי אני. הגעתי לבניין אפור ברחוב גיסין בפתח תקווה. עליתי למשאבי אנוש וחיכיתי לתורי. הנציגה שלהם קיבלה אותי והתחילה להסביר לי מה זה מוקד המכירות הזה. תוך שלוש שניות הבנתי שעשיתי טעות ענקית שאני לא מקליט אותה במצלמה נסתרת או בטלפון, אבל זה היה מאוחר מדי ולא הייתי מיומן בזה אז.
היא סיפרה לי שמוקד המכירות הזה הוא בעצם המוקד שאנשים מגיעים אליו כשהם מתקשרים לחברת כרטיסי האשראי שלהם (נדמה לי שזו היתה ישראכרט) להפעיל את ביטוח הנסיעות לחו״ל שלהם. אבל זה בכלל לא הקטע. יש סיבה אחרת שבגללה המוקד הזה קם: למכור לאנשים ביטוחי תאונות אישיות. השיטה היא כזו: אתם בדרך לשדה התעופה, או כבר בשדה ובדרך לגייט, ואתם נזכרים בדקה ה-90 שלא קניתם ביטוח נסיעות. מה עושים? אין זמן אז מתקשרים לחברת כרטיסי האשראי כי אתם זוכרים שיש שם איזה ביטוח חינמי. אבל השיחה מגיעה למוקד של הכלל הראשון. עונה לכם נציג או נציגה ואתם מבקשים להפעיל את הביטוח. הנציגים מסבירים לכם שאפשר אבל לא כדאי כי זה ביטוח די בלאי ולא באמת נותן לכם משהו (מה שנכון) ולכן מוטב לקנות ביטוח נסיעות נורמלי ומורחב (של כלל ביטוח כמובן).
אבל זה לא נגמר פה. זה רק הסיפתח. המטרה באה אחר כך. המטרה של הנציגים היתה לגרום לאנשים שמתקשרים לקנות ביטוח תאונות אישיות. או ליתר דיוק, לגרום להם לא לשים לב שזה מה שהם קונים. תחשבו על זה. אתם נמצאים בשדה, בכריזה צועקים כל מיני דברים, אתם בלחץ לפני הטיסה, הילדים מנדנדים, אתם בקושי שומעים משהו, והנציגים של הכלל הראשון מקשקשים לכם משהו בטלפון בשפה שאף אחד לא מבין. מי שלא יהיה עירני מספיק, יגיד לנציג – כן, כן, כן, כן, כן – ובלי לשים לב יקנה ביטוח תאונות אישיות וישלם עליו ערות שקלים כל חודש, עד שישים לב שיש לו משהו מוזר בחיובים כל חודש, אם בכלל.

זה היה הסיפור שלה. היא ממש הסבירה לי שזה קשה, שזו מכירה חמה, שאנשים נורא נרתעים וכו׳ ושאלה אם קורצתי מהחומר הנכון. מכרתי לה סיפור שכבר עבדתי במוקד מכירות של חברה אחרת ועשינו סימולציה ואיכשהו עברתי את זה. ואז קרה משהו שפשוט לא יכולתי לצפות – היא הכניסה אותי למוקד שלהם בשביל שאאזין לנציגים לשעתיים ואחרי זה אשב עם ראש הצוות או משהו כזה.

וכשנכנסתי למוקד, פשוט לא האמנתי שזה מה שאני רואה. אני אכתוב את זה בזהירות כי זה היה לפני קצת יותר משנה ומאז קרו והשתנו דברים (בעיקר הכלל הראשון כבר לא נותנת שירותים לחברות כרטיסי האשראי ולמיטב ידיעתי היום מוקד המכירות של ביטוחי תאונות אישיות שלה הוא מוקד של שיחות יזומות, ויש מצב גם שהרגולטור נתן להם בראש). הנציגים שישבתי איתם הסבירו לי די מהר כמה ביטוח תאונות אישיות זה ביטוח דפוק – הם צודקים – אבל אז הראו לי איך הם מוכרים אותו בכל מקרה.
בכל פעם שעלה מישהו מבוגר על הקו, הם אמרו לי – הנה, עכשיו אנחנו מוכרים. השיטה היתה לעמעם. המעבר שלהם מהמכירה של ביטוח הנסיעות לחו״ל למכירה של ביטוח תאונות אישיות היה כל כך חלק שאפילו אני התקשיתי לעקוב אחריו, למרות שהייתי שם וידעתי שזה מה שאני שומע.
זה כלל את המלים הטבה ועוד כל מיני מלים כאלה, בשביל שהצד השני יחשוב שעדיין מדברים על ביטוח נסיעות לחו״ל. כמה שאלות רפואיות, והופ, יש ביטוח. לא הכי קל, אבל גם לא מאוד מסובך אם אתה מיומן מספיק.

ביטוח תאונות אישיות זה ביטוח בלאי. זה נותן לכם פיצוי של כמה מאות עד אלפי שקלים בודדים במקרה של שברים או כוויות ואתם משלמים עליו כמה מאות שקלים בשנה. לא שווה את הכסף, לדעתי, אלא אם אתם אופנוענים או עוסקים בספורט אתגרי ואז הביטוח הבסיסי בכלל לא מכסה אתכם ואתם צריכים הרחבות. אחרת? בכלל לא ביטוח מחוייב המציאות.

האווירה של המוקד היתה מאוד מוזרה בעיני. מנהל המשמרת שישב בבמה מוגבהת כזו שם טראנסים בפול ווליום וכל הזמן צעק ׳תמכרו! תמכרו!׳. אני לא יודע אם זה בגלל שאני זקן או סתם סחי, אבל לא הצלחתי להבין איך אפשר להתרכז ככה בשיחות. איך בכלל אפשר לשמוע משהו. נציגי המכירות היו מפומפמים לגמרי. רובם בחורים ובחורות אחרי צבא שרק רוצים את הבונוסים שלהם ולעוף לחו״ל. מעניין להם את התחת אם אתם צריכים את הביטוח הזה או לא, וכמה זה עולה לכם, ושבעוד כמה שבועות או חודשים תגלו את החיוב הזה ותתקשרו למוקד לצעוק מה זה החרא הזה ושיבטלו את זה. הם כבר יהיו בחו״ל. ואגב, שיעורי הביטולים הוא אכן מאוד גבוה, וחברות הביטוח מבטלות בלי לשאול שאלות, כי הן יודעות שזה ביטוח של שיטת מצליח ותו לא. אני כותב את כל זה באחריות גמורה אחרי שיחות עם הרגולטור.

אחרי שעתיים במקום ההזוי הזה יצאתי שוב לכח אדם, עשיתי מבחן משונה ביותר על מחשב (מבחן יושר, משהו תמוה להפליא, ועוד בלי משקפיים) והלכתי לדרכי. למחרת אמרו לי שהתקבלתי והזמינו אותי לבוא לחתום על טפסים. הפעם הגעתי עם מצלמה נסתרת אבל זה כבר היה מאוחר מדי, לא נתנו לי להיכנס שוב למוקד. בפעם הבאה כבר הגעתי לתחילת הקורס, אבל ביקשו ממני תעודת זהות, ומאחר שהייתי בשם בדוי לא יכולתי לתת, והם לא הסכימו להכניס אותי בלי תעודת זהות ונאלצתי ללכת ולא לחזור לעולם ולכן אני יכול רק לכתוב לכם על זה ולא לצלם.

אבל בדיוק בגלל זה, כשהגעתי לתאגיד, הבנתי שאני חייב לעשות כתבה על העניין הזה, והפעם לצלם. עמית תומר לקחה את זה על עצמה, התקבלה לעבודה ב-AIG , תפסה גם עובד ל הכלל הראשון שסיפר למצלמה הנסתרת איך זה עובד, והתוצאה שודרה היום במהדורה. אנחנו נמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה עד שדברים ישתנו, כי אני חושב שזו זוועה מוחלטת. בינתיים, היזהרו ממוקדי המכירות של חברות הביטוח.

ואנקדוטה וחצי לסיום למי שהצליח להגיע עד לפה: כשמילאתי את טפסי ההצטרפות בתור עובד למוקד של הכלל הראשון שני דברים הפילו אותי לרצפה. חוץ מהטפסים עם הפרטים האישיים שהייתי צריך למלא, החברה הציעה לי לקנות ביטוח בריאות על כל מקרה שלא יהיה (כלומר שהנציגה של כח אדם הפכה בעצם להיות מוכרת של ביטוח בעצמה, ועוד לעובד החברה, הזיה). וחוצמזה, הנציגה של כח אדם שאלה אותי אם היה לי חיסכון לפנסיה במקום העבודה הקודם שלי. גמגמתי משהו שאני לא יודע אבל שנראה לי שלא, ואז היא אמרה משהו בסגנון של – טוב, אז תתחיל לעבוד אצלנו ואם תמשיך יותר מחצי שנה אז נתחיל לחסוך לך לפנסיה (אלה התנאים של תכנית פנסיה חובה, שהיא תכנית הפנסיה הבסיסית ביותר שיש). קצת מגעיל בהתחשב בזה שמדובר בחברת ביטוח שמחזיקה בקרן פנסיה מהגדולות בישראל.

אבל זה כבר סיפור אחר.
תודה שקראתם.
הנה הכתבה המלאה של עמית תומר (דקה 20:39)