תשובה (ארוכה) לאורי כץ

אורי כץ כתב ביקורת על האופן שבו תאגיד השידור מקדם בורות כלכלית, כלשונו. בפוסט שלו הוא הביא מספר דוגמאות לדברים שהתאגיד עשה (בעיקר סרטונים). לא אתייחס לכל הטענות שכץ העלה, משום שלא הכל תחת אחריותי ואני לא דובר תאגיד השידור. אתייחס רק לשתיים מהדוגמאותש הוא מביא.

כץ מתח ביקורת, או הפנה לביקורת שמתחו אחרים, על שני דברים שעשינו. הראשון, אייטם של צליל אברהם בפודקאסט שלנו "חיות כיס" מלפני כמה וכמה חודשים. והשני, סרטון חדש יחסית של הילה ויסברג בעמוד פייסבוק שלנו "כאן באמת" על הקשר בין מצב סוציו-אקונומי לבין תחלואה בסוכרת.

אוברגייט

הנה התגובה של צליל אברהם לביקורת של אורי כץ, שבעצם הפנה לפוסט ביקורת של אורי אמיתי, שהיו לו טענות לגבי האופן שבו צליל הציגה מחקר מסוים על אובר בארה"ב. לפי כץ ואמיתי, אופן ההצגה של צליל את המחקר לא היה נכון כלל. הנה התגובה של צליל:

ביום שישי פרסם מורי אמיתי סטטוס בעקבות אייטם שלי בפרק 14 של חיות כיס, שבו תיארתי מחקר של ברוס שלר. שלר טוען במחקר שאובר, ואפליקציות נסיעה שיתופית אחרות שדומות לה, מגדילות את הגודש בכבישים בניו יורק, ומרחיקות נוסעים מהתחבורה הציבורית לעומת נסיעות בתחבורה באפליקציות. הוא מזהיר שהשלכה אפשרית של הגידול בנסיעות שיתופיות היא פגיעה בנגישות לתחבורה ציבורית – בגלל פקקים ובגלל ירידה בהכנסות ממכירת כרטיסים.
מורי פירט בסטטוס טעויות שהוא איתר באייטם שלי. הסטטוס שותף על ידי כמה כלכלנים, ואמיתי גם עלה לשידור אצל אראל סגל בגל"צ בעניין הזה. הנה התשובה שלי לטעויות שהוא טוען שמצא:

"בניגוד לטענה של אברהם, המחקר לא טוען שנוספו 50,000 מכוניות לכבישים, מעבר לגידול הטבעי כמו שמשתומם אמסטרדמסקי, אלא שב-2016 יש 50,000 מכוניות על הכביש בניו יורק שמוגדרת כ"רכב נסיעה שיתופית"

לא נכון. שלר מציין במפורש 50 אלף כלי רכב חדשים שנוספו לעיר בעקבות אובר ואפליקציות אחרות (בראשי תיבות TNC):
TNC growth has added nearly 50,000 vehicles and over half a billion miles of driving to the city's streets in just three years.
אין בדאטה של המחקר הסבר למתודולוגיה של הנתון הספציפי הזה, אבל בכל הנתונים ששלר מציג במחקר הוא מקזז מהגודש של אובר, ליפט וכו' את הירידה בנסועה או בנוסעים במוניות, במכוניות פרטיות ובשירותי הסעות אחרים. בין השאר, הוא מראה שאובר גרמה לגידול של 32 מיליון נסיעות ו-52 מיליון נוסעים לאחר קיזוז הירידה בנסיעות במוניות, ולתוספת של 600 מיליון מיילים של נסיעות בשלוש שנים.

111

"שנית, במחקר לא כתוב בשום מקום על אי שיוויון שנוצר בעקבות עומס של תחבורה שיתופית בכבישים. לדעתי הסיבה לכך היא כנראה שלפי מחקר של עיריית ניו יורק עצמה, העומס בכבישים לא נוצר בכלל בגלל התחבורה השיתופית"

לא נכון. שלר אכן מצטט בהקדמה למחקר שלו מחקר של עיריית ניו-יורק מינואר 2016, לפיו אובר וכו' לא מוסיפה גודש לכבישים, אבל בפסקה הבאה כתוב שחצי שנה מאוחר יותר היא חזרה בה, והביעה דאגה מהגודש.
שלר מוסיף שגם עיריית סן פרנסיסקו העידה על גודש אצלה בעקבות תחבורת האפליקציות, בבקשה שהגישה לרגולטור הרלוונטי במדינת קליפורניה לחקור את הנושא. שלר מסכם ואומר שעד היום לא היה ברור האם האפליקציות מוסיפות לגודש או לא, ולכן הוא ערך את המחקר – ומסקנתו היא שכן.
במלים אחרות: הפסקה הוצאה מהקשרה לגמרי. היא מצוטטת במחקר הזה על מנת להפריך אותה.

"הטיעון כאילו רוזיטה, המנקה בבניין של ג'ון סמית הלבן שהתחיל לנסוע באובר במקום ברכבת, תסבול בגלל שעכשיו יהיו גרעונות בסאבווי, בעקבות הפחתה בכמות הנסיעות לא מחזיקה מים. לפי המחקר עצמו הרכבים השיתופיים משרתים הרבה יותר ביחס למוניות, אנשים שגרים בשכונות המאוד רחוקות והפחות עשירות של ניו יורק. כלומר כנראה קודם הם לא לקחו מונית ועכשיו הם כן לוקחים"

הסיפא נכונה, וזה בדיוק מה שאמרתי. אובר וכו' הם שירותים מאוד אטרקטיביים מבחינת מחיר למעמד הביניים. אנשים ממעמד הביניים, שרבים מהם גרים בשכונות מרוחקות ממנהטן ולא עשירות, התחילו להשתמש באובר, כלומר: קודם לא לקחו מוניות ועכשיו כן לוקחים מוניות (אובר). חלק גדול מהנסיעות האלה יוצאות משכונות מרוחקות ממנהטן, אבל הגודש מתרכז במרכז מנהטן, ופוגע באוטובוסים ובסאבוויי בשתי דרכים – יותר פקקים, במקרה של האוטובוסים, ובלימת העלייה בכמות הנסיעות באוטובוסים ובסאבוויי. הסאבוויי בניו יורק מגיעה גם לשכונות מרוחקות ועניות ככה שאין שום סתירה.

222

״רוב הגידול בנסיעות מונית היה בכלל מנסיעות שהתחילו מחוץ למנהטן. אין פירוק לאזורים אבל מעניין לדעת כמה מתוכם אלה שכונות עם נגישות פחות טובה לתחבורה ציבורית״

לא נכון. יש חלוקה לאזורים. 56% מהנסיעות באובר ואפליקציות אחרות הן במרכז מנהטן. הגידול המדובר הוא לא בנסיעות מונית שהתחילו מחוץ למנהטן, אלא בנסיעות באובר ביחס לכמות הנסיעות במוניות. כלומר – שלר מצא שבאזורים שבהם אין מוניות, הגידול בשימוש באובר היה הגדול ביותר. אובר מפצה על מחסור בזמינות של מוניות:
In dense Manhattan neighborhoods where yellow cabs are readily available, there is little time savings and may be little advantage in convenience from using the TNC app as compared to walking to the curb and hailing a cab. Where yellow cabs are less plentiful, however, using the app may be a quicker and more assured way of obtaining a ride.
בחלק אחר במאמר הוא מראה שבכמה שכונות מרוחקות יש את הגידול הגדול ביותר בנסיעה משולבת במונית ובאפליקציות. זה יכול להצביע על חוסר בנגישות לתחבורה ציבורית.
כך או כך, הגודש העיקרי הוא במרכז מנהטן.

333

״מערכת המחירים הצליחה למצוא פתרון – אגרת גודש״

יכול להיות, יש הרבה פתרונות ולא דנו באייטם בכלל בפתרונות.

"כבר בשם של החוקר צליל אברהם טעתה״
נכון, אכן טעיתי בשם של החוקר.

חשוב לי להתייחס לעוד משהו: הפוסט של אמיתי הופץ בין השאר על ידי אורי כץ, בפוסט שכתב בבלוג שלו באתר "הארץ". כץ השתמש בפוסט של אמיתי כדוגמה למה שלדעתו הוא חוסר ידע ומקצועיות בעבודת הדסק הכלכלי של "כאן". "קראו למשל את מה שמורי אמיתי כתב על הפרק בפודקאסט של 'כאן' שעסק בחברת אובר", המליץ. "במסגרת השידור שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם מעוותים לגמרי מחקר שנעשה בניו יורק כדי שיתאים להנחות היסוד שלהם".
לא הייתי מתייחסת לזה לולא כץ הגדיל והוסיף שהעיוות שעיוותנו לדעתו הוא גם באשמתו – שכן הוא סירב להצטרף לדסק הכלכלי, ולו היה עושה זאת היה מלמד אותנו לעשות את עבודתנו. ובכן, אורי, אם היית מצטרף למקצוע שלנו, לעיתונות – היינו מלמדים אותך שלפני שמפרסמים טענות של מישהו אחר, בודקים אותן.

עד כאן צליל. ועכשיו לתגובה של הילה ויסברג על הטענות כלפי הסרטון שלה. אוסיף את הטענות שלי והתייחסות כללית לדברים של אורי מיד אחרי התגובה של הילה

רק לא פיקוח מחירים!

"סרטון הסוכרת" שפירסמנו ב"כאן באמת" מבוסס על בדיקה יסודית שערכנו בנושא במשך כמה שבועות, בסיוע חוקרים מהמובילים בתחום. לא לחינם הסרטון מצביע על קשר בין חוסר יכולת כלכלית וסוכרת.

מחקר שערך כלכלן הבריאות פרופ' דב צ'רניחובסקי עבור מרכז טאוב העלה שהסל מזון בריא עולה כ-3,000 שקל בחודש למשפחה של שני הורים ושני ילדים – סכום שמשפחה ענייה (החמישון התחתון בישראל), אינה יכולה להרשות לעצמה. לפי ממצאי המחקר, היא תצטרך להוציא 65% מההכנסה שלה כדי לצרוך מזון בריא, והיא לא עומדת בזה. העלות החודשית של הסל שלה היא 2,300 שקל בחודש (42% מההכנסה שלה, נטו).

למה הסקנו שהסל הזה כולל מוצרים פחות בריאים ושהדבר קשור ביכולת כלכלית? קודם כל כי נתוני למ"ס מראים בבירור שמשפחה בחמישון הזה קונה הרבה יותר מוצרים לא בריאים (לחם לבן, פיתות, סוכר ועוד), בהשוואה למשפחה בחמישון העליון. שנית, עורך המחקר, פרופ' צ'רניחובסקי, הצביע בעצמו על כך שחוסר יכולת כלכלית לרכוש מזון בריא, דוחקת בשכבות החלשות לבסס את הסל שלהן על מוצרים זולים ומשביעים כמו לחם. זו מסקנה שלו.

ובאשר לסוכרת: נתוני משרד הבריאות מראים שיש הרבה יותר חולי סוכרת בשכבות החלשות (25%) מאשר בשאר האוכלוסיה (7%). נכון, זו קורולציה ולא בהכרח סיבתיות, אבל האם מישהו חושב שהסיבה היחידה לפערים עצומים אלה בשיעורי התחלואה היא רק מודעות לערך התזונתי של המזון? הנתונים של טאוב ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשילוב עם מה שהחוקרים האלה ואחרים אמרו לנו, מראים שלא.

[ואני מוסיף: במשך כמעט שנה ישבתי בוועדת המזון של משרד הבריאות ובמו עיני שמעתי סקירות וראיתי מצגות של חוקרים ישראלים ומהעולם הרחב שבאו והציגו בפני משרד הבריאות עדויות רבות לקשר בין רמה סוציו-אקונומית לבין צריכה עודפת של סוכר, וכתוצאה מכך גם תחלואה במחלות שונות ובהן סוכרת. יותר מזה, חלק מהחוקרים הראו שחברות המזון, קוקה קולה למשל, מכירה את הקשר הזה ולכן פונה בכוונה לשווקים מתפתחים, היכן שכוח הקניה מועט יותר, כי היא יודעת שהעניים קונים אותה יותר. זה קורה, בין היתר, גם בגלל מודעות אבל גם בגלל שמזון מעובד הוא במקרים רבים נגיש יותר, מהיר יותר וזול יותר. זו עבודה קשה להיות עני, זה גוזל לעיתים הרבה מאוד זמן, ואין זמן לעמוד ולהכין אוכל, בפרט אם יש חלופה לא בריאה זמינה יותר. להגיד שאם שום קשר סיבתי בין רמה סוציו-אקונומית לבין תחלואה בסוכרת וכו', זו פשוט בורות – ש"א].

באשר לפיקוח על המוצרים, נדמה לנו שהטענה שלנו התפספסה, אז הנה היא בהרחבה: חלק גדול המוצרים שמחירם מפוקח כיום על ידי המדינה הם מוצרים בלתי בריאים: לחם לבן וכהה (שדומה מאוד בהרכבו ללבן), מלח, חלב, אשל, שמנת, חמאה, גבינה צהובה וביצים. ובכל מקרה, כשהחליטו לפקח על המחיר, השיקול הבריאותי לא היה על השולחן בכלל, לא לטוב ולא לרע. לכן, הטענה שלנו היא, שאם כבר ישנה קבוצה של מוצרים שמחירם מפוקח – מדוע לא לוודא שיהיו מוצרים בריאים יותר? מדוע שלא יימכר לחם מחיטה מלאה במחיר מפוקח, ולא לחם לבן?

משרד הבריאות מודע לנקודה הזו, ולכן הוא מקדם מהלך מול משרד הכלכלה להפחתת מחירו של הלחם המלא, כך שיהיה שווה לכל נפש. בשורה התחתונה, אי אפשר להתעלם מהאלמנט הכלכלי כאשר מדברים על סוכרת. זהו כמובן לא האלמנט היחיד שמשפיע על שיעורי התחלואה בשכבות החלשות, אך הוא עיקרי וחשוב – ובוודאי שחשוב לדבר עליו ולפעול לשינוי, כך שיותר מוצרים בריאים יהיו זמינים כלכלית ליותר אנשים. מוצרי דגנים מלאים, טחינה, אבוקדו, שקדים, אגוזים, בשר עוף והודו – כל אלה מוצרים שנמצאים בסל המזון הבריא של משרד הבריאות, אך מפאת מחירם הם אינם נגישים כיום כלכלית לכל מי שחפץ בהם.


תיעזרו בכלכלנים לכל הרוחות!

ולבסוף, כמה טענות כלליות לגבי הביקורת של אורי כץ:

אני חושב שהטענה העיקרית שלו היתה שאנחנו, אנשי הדסק הכלכלי של תאגיד השידור, ומרבית כתבי הכלכלה בגופי התקשורת הפרטיים, מוטים שמאלה, ולכן בעצם אנחנו מטים את הציבור שמאלה ולא מציגים תפיסות אלטנרטיביות (אם אני מבין נכון את הטיעון).

אני לא אוהב את זה שאנשים אחרים קובעים עבורי מה תפיסת העולם שלי. אז הנה זה, באופן מפורש, בשביל שאף אחד לא יצטרך לפרש אותי: אני לא יודע לתייג את עצמי לימין או לשמאל מבחינת התפיסה הכלכלית שלי. התפיסה שלי לא מגובשת עד הסוף, היא משתנה, והיא שונה מתחום לתחום. לכן, לתייג אותי בימין או בשמאל זו פשוט שטות.

מבחינה מקרו-כלכלית, אני נוטה גם ימינה וגם שמאלה. מצד אחד, אני חושב שגירעון תקציבי נמוך הוא הדבר הכי חשוב שיש (מטעמים פוליטיים-פרקטיים לחלוטין). מצד שני, אם הבחירה היא בין מסים נמוכים ושירותים ציבוריים מצומצמים לבין מסים גבוהים ושירותים נרחבים, אני מעדיף את האפשרות השניה (אני מרגיש שקרנית פלוג משקפת את העמדה שלי בצורה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא). אני חושב שקצבאות ילדים הן דבר שלא צריך אותו, איפה זה שם אותי? אני חושב שביטוח סיעוד ממלכתי זה דבר הכרחי כי השוק לא יודע לייצר כזה, איפה זה שם אותי?

אני יכול להביא עוד דוגמאות, אבל השורה התחתונה של כולן תהיה זו: במקרים רבים אני חושב שתחרות והשוק הפרטי יכולים להביא תוצאה לא רעה. אבל, מהניסיון שלי במקרים רבים המציאות מורכבת, והתחרות מוגבלת, אם בכלל, ומביאה לתוצאות תת-אופטמליות, או פשוט לא טובות, ובמקרים כאלה נדרשת התערבות ממשלתית. תחום הבריאות הוא בדיוק כזה, למשל.

רק שהגעתי למסקנה הזו אחרי הרבה מאוד שעות של פגישות עם אנשים רלוונטיים, קריאה של הרבה חומרים, התנסויות שונות ומשונות, ועוד דברים שאני לא מצליח לחשוב עליהם כרגע. זה בדיוק היתרון שיש לעיתונאים, בעיני, על כלכלנים תיאורטיים. החיים נראים אחרת כשקמים מהכורסא ויוצאים החוצה. לפעמים מספיק משהו קטן יחסית – העובדה שיועצי ביטוחי בריאות קבוצתיים יכולים להעלות את המחיר של התייעצות עם רופא מומחה פרטי – בשביל לשגע שוק שלם. מי שלא מכיר את הניואנסים של הפרמטרים האלה, המודלים שלו לעולם לא יוכלו לתאר את העולם האמיתי או לספר משהו מעניין ורלוונטי לגביו.
האם זה אומר שאנחנו שוטפים את מוחו של הציבור בפרופגנדה שמאלנית רק בגלל שאלה המסקנות שהגעתי אליהן? אם כן, אין לי מה להגיד לגבי הטענה הזו.

ולגבי הטענה של אורי שאנחנו צריכים להתייעץ עם כלכלנים לפני שאנחנו מפרסמים דברים: אנחנו מתייעצים. עם כלכלנים, עם אנשי מקצוע אחרים, עם השחקנים הרלוונטיים בכל מקרה ומקרה. זה אל"ף-בי"ת של מקצוע העיתונות. אנשים כמו אסף צימרינג, ואפילו אורי עצמו, למען האמת, יכולים להעיד שהתייעצתי איתם בעבר לפני שפרסמתי דברים שרציתי להיות יותר בטוח לגביהם. פעמים מסוימות הפידבק שלהם עזר לי לא לטעות, או דייק אותי יותר, ואני מודה להם על כך.

האם זה אומר שבכל מאמר או כתבה שאנחנו מפרסמים אני צריך לעשות לפני כן peer-review a של כלכלנים? ממש לא. זו לא עיתונות. זה להיות ירחון מדעי, ואנחנו לא כאלה. ובדיוק מהסיבה הזו, אפשר להיות עיתונאי כלכלי גם בלי להיות כלכלן. בשביל להיות עיתונאי יש צורך בתכונות אחרות, במיומנויות אחרות. השכלה כלכלית זה בונוס, זה לגמרי לא חובה. בדיוק כמו שבשביל להיות עיתונאי שמכסה את תחום הבריאות אין צורך להיות רופא.

כמו שאורי העיד בעצמו, הוא יותר ממוזמן לבוא ולפרסם אצלנו דברים על איזה נושאים שמתחשק לו. הבמה שלנו מוצעת לרווחה עבורו ועבור אנשים אחרים שכותבים על כלכלה באינטרנט. כל עוד נחשוב שזה מעניין ומתאים לאופי הדסק שלנו (מאמרים כלכליים מדעים, למשל, אינם מתאימים לדסק שלנו), אנחנו נשמח לארח כל מיני אנשים בכל מיני דעות, מימין ומשמאל. עובדה, עשינו את זה עד היום, ואין לנו כוונה להפסיק.

וממש לסיום:
אני מודה לכל אחד ואחת שמותחים עלינו ביקורת. מביקורת לומדים. אנחנו לא חפים מטעויות, אנחנו מנסים להתמודד עם אתגר בלתי רגיל (נסו פעם לכווץ נושא רחב מאוד שיכול לאכלס בקלות כמה כתבות של 1,500 מילה כל אחת, לסרטון של דקה וחצי, נראה אתכם שומרים על כל הניואנסים), ובדרך אנחנו צפויים לעשות טעויות, ולכן ביקורת היא דבר הכרחי עבורנו בשביל להשתפר.

מה שכן, נשאלתי למה אני לא מתייחס לביקורת של אורי אמיתי ואחרים. התשובה נורא פשוטה: מי שבוחר בדרך של אד-הומינם, טיעונים לגופו של אדם, אין לי שיח איתו.
שירדו עלינו כמה שהם רוצים.
הביקורת של אורי כץ היתה נוקבת, אבל הגיעה ממקום ענייני, ולכן בחרתי להתייחס אליה.

אחת ולתמיד, הסיפור מאחורי המקדם "המובטח" של ביטוחי המנהלים

השבוע פרסמתי איזה קטע קצר במהדורת החדשות שלנו, שהתפרסם גם בפייסבוק בגרסה נטולת עניבה, שהראה מה ההבדל בין ההשפעה של דמי הניהול בביטוחי המנהלים לבין בקרנות הפנסיה.

כמו תמיד כשאני עושה משהו מהסוג הזה, צי של סוכני ביטוח משמיץ אותי בתגובות. הנה דוגמא:

בתוך שלל הטענות של סוכני הביטוח (אי אפשר להתייחס לכולן בפוסט אחד, זה פשוט לא ייגמר) לסוכני הביטוח טענה עיקרית אחת (אני שם בצד את הטענה של "למה אתה לא מציג את כל התמונה?" כי התשובה לזה פשוטה: יש לי דקה וחצי בחדשות, לא משנה מה אעשה לא אצליח להציג את התמונה המלאה, בשביל זה כתבתי עשרות אלפי מלים על הנושא הזה בשנים האחרונות, תודה"):

אבל בביטוחי המנהלים אתה מקבל מקדם מובטח!

אז הנה, לטובת כל מי שיש להם ביטוחי מנהלים ולא יודעים למי להאמין, בואו נתמודד עם הטענה הזו אחת ולתמיד. שימו לב, אני מדבר בעיקר על ביטוחי מנהלים שחברות הביטוח התחילו למכור אחרי 2001. אם כי את אותה בדיקה בדיוק אפשר לעשות גם לביטוחי מנהלים קדומים יותר.

כשאתם חוסכים לפנסיה, לא משנה באיזו צורה, אתם עושים עסקה מול גוף הפנסיה שלכם: אתם תשלמו לחברה דמי ניהול, והם יחסכו לכם את הכסף, ישקיעו אותו בבורסה בניסיון להגדיל אותו, וכשתגיעו לגיל שבו תפסיקו לעבוד, גוף הפנסיה ייקח את הסכום שצברתם, יעשה איזה חישוב, ויתחיל לשלם לכם פנסיה חודשית. באיזה גובה? זה לא ידוע, וזה תלוי בהמון גורמים שמשתנים לאורך הזמן, ולכן אף אחד לא יודע מראש.

החישוב הקטן הזה שנעשה ביום שאתם פורשים, זה הסיפור הכי חשוב של הפוסט הזה. זה הלב של האותיות הקטנות. החישוב הוא בעצם שבר פשוט: במונה סכום הכסף שהצלחתם לחסוך. במכנה: מספר שנקרא המקדם. אם, למשל, הצלחתם לחסוך מיליון שקל, והמקדם הוא 200, המשמעות היא פנסיה חודשית של 5,000 שקל. ומאחר שמדובר בשבר פשוט, אנחנו גם יודעים מה יקרה לפנסיה החודשית שלנו אם המונה יגדל (כלומר, אם נחסוך יותר כסף, הפנסיה שלנו תהיה גבוהה יותר), או מה יקרה אם המכנה יגדל (הפנסיה החודשית שלנו תתכווץ).

המספר שנמצא במכנה, המקדם, נקבע על בסיס שני פרמטרים, ששניהם בעצמם צפויים לשינויים: תוחלת החיים הצפויה שלכם – תוך כמה זמן אתם צפויים למות מהרגע שאתם יוצאים לפנסיה – והריבית. ומאחר שכולנו יודעים שתוחלת החיים נמצאת במגמת עליה, אנחנו פוחדים שביום שנגיע לגיל פרישה, תוחלת החיים תהיה גבוהה מהתחזית הנוכחית, כלומר שהמקדם יהיה גבוה יותר, ולכן הפנסיה שלנו תתכווץ. וזה בדיוק הפחד שביטוחי המנהלים מנסים לענות עליו.

כשאתם קונים ביטוח מנהלים אומרים לכם – אל תפחדו. אנחנו נבטיח לכם את המכנה. נניח שאתם עכשיו בני 24 ונכנסתם לשוק העבודה, ואתם יושבים מול סוכן הביטוח, והוא אומר לכם – בשביל מה לקחת סיכון? אין לכם דרך לדעת מה יהיה המקדם שלכם בקרן פנסיה כשתגיעו לגיל הפרישה. במקום להמר, תקנו עכשיו ביטוח מנהלים, כי אני מבטיח לכם שהמקדם יהיה 200 (או כל מספר אחר), ולכן הדבר היחידי שאתם צריכים לדאוג לו הוא להגדיל כמה שיותר את המספר שמופיע במונה, כלומר לחסוך כמה שיותר כסף.

לכאורה, פיצוץ. אחלה עסקה, לא? בפועל, meh.

שימו לב למה: ההבטחה הזו של ביטוחי המנהלים לא באה בחינם. היא עסק מאוד מאוד יקר. כמה יקר? ממש ממש ממש יקר. ובאופן ספציפי, העלות של ביטוחי המנהלים יכולה להגיע בקלות לפי שלושה-ארבעה לעומת העלות של החיסכון בקרן פנסיה. אותם ביטוחי מנהלים שאני מדבר עליהם בפוסט הזה, אלה שהתחילו למכור אותם אחרי 2001, באו בדמי ניהול יקרים מאוד, שהלכו וירדו בהדרגה עם השנים. למשל, אחרי 2004 התחילו למכור ביטוחים שבשנות החיסכון הראשונות שילמתם 13% על כל הפקדה חודשית (כן, 13%. זו לא טעות), ועוד 1.4% על סך החיסכון שצברתם. בהדרגה, ממש בהדרגה, האחוזים האלה פחתו. באמצע תקופת החיסכון אתם משלמים בערך 5% על כל הפקדה חודשית (אתם מבינים שזה עדיין המון, כן?) ועוד 1.2% על סך החיסכון המצטבר. בסופו של דבר, אחרי הרבה שנות חיסכון, האחוזים האלה יורדים ל-3% מכל הפקדה חודשית ועוד 0.7% מסך החיסכון המצטבר. המספרים האלה, הנמוכים, אלה שתשלמו אחרי הרבה מאוד שנות חיסכון, זה עדיין מחיר הרבה יותר גבוה מאשר דמי הניהול שתשלמו בקרן פנסיה (למעשה, זה יותר מהמקסימום שמותר לקרן הפנסיה לגבות מכם). פה אפשר לראות הרבה מאוד דוגמאות למי שמעוניין.

למה אני מתעקש על העניין הזה של דמי הניהול והפער בין ביטוחי המנהלים לבין קרנות הפנסיה? כי דמי הניהול הממש ממש ממש יקרים האלה מפריעים לכם לחסוך כסף. מאחר שדמי הניהול הם % מתוך הכסף שאתם חוסכים וצוברים בחיסכון, ככל שתשלמו יותר דמי ניהול, כך החיסכון שלכם יהיה קטן יותר, וכך הוא יתקשה לגדול בבורסה. דמי הניהול מפריעים לכם להגדיל את המספר שבמונה. ומאחר שהפנסיה החודשית שלכם תלויה מאוד במונה – כי קניתם מחברת הביטוח קיבוע של המספר במכנה – המשמעות היא שהסכום החודשית שתקבלו מביטוח המנהלים יהיה קטן יותר מאשר מקרן פנסיה. כמה קטן יותר? זה יכול להגיע לפער של 2,000 שקל בחודש.

עזבו, אל תאמינו לי, אני רק עיתונאי. תקראו את החישוב של נדב טסלר שנמצא פה. נדב הוא אחד המומחים הגדולים והמדויקים ביותר לכל מה שקשור לעולם הפנסיה בישראל. הוא עובד בקרן הפנסיה מנורה מבטחים (לכל מי שמתעניין בנושא, הבלוג שלו הוא קריאת חובה).

בשלב הזה תגידו, ובצדק, אבל רגע, בקרן הפנסיה אמנם אפשר לצבור יותר כסף (כי דמי הניהול נמוכים יותר) אבל המקדם – כלומר המכנה – יכול לגדול עם הגידול בתוחלת החיים, ואז התוצאה תהיה שוב פנסיה קטנה יותר. אולי בכל זאת ביטוח מנהלים זה דבר שווה?

בעיקרון, זה נכון. השאלה היא רק מה צריכה להיות תוחלת החיים בשביל שהמכנה יגדל עד כדי כך שיהיה מוטב לכם לחסוך בביטוח מנהלים. לפי חישובים שערכתי בעבר יחד עם הרגולטור עצמו – אגף שוק ההון במשרד האוצר – תוחלת החיים צריכה לעלות הרבה הרבה מעל לגיל 100 בשביל שביטוח המנהלים יהפוך להיות כדאי, בוודאי אם מדובר בדמי ניהול נמוכים מאוד בקרן פנסיה.

מאז ינואר 2013 לא נמכרים יותר ביטוחי מנהלים עם מקדם מובטח (בתכלס, גם בביטוחים שנמכרו קודם הוא לא היה מובטח, אבל זה כבר ארוך מדי לפוסט הזה. תוכלו לקרוא על זה כאן). הם לא נמכרים יותר משום שהרגולטור אסר למכור אותם, כי הוא הבין שהם או יקרים מדי ביחס למה שהם מבטיחים ללקוחות, או שהם זולים מדי ואז מסכנים את חברות הביטוח עצמן. כך או כך, הרגולטור החליט שזה מוצר לא טוב.

מה שכן, יצא שדור שלם של אנשים עדיין מחזיקים בביטוחי מנהלים ישנים יותר שעם קנו עם הבטחה שהבטיחו להם, ומשלמים דמי ניהול גבוהים מאוד. כל אימת שאותם אנשים שוקלים אם לעבור לקרן פנסיה או לא, סוכן הביטוח שלהם או חברת הביטוח או מי שזה לא יהיה מפחיד אותם שהם יאבדו את המקדם שלהם. אף אחד לא טורח לעשות להם חישוב ולבדוק האם המקדם הזה בכלל שווה את המחיר, ואם כן, באיזה תנאים.

המטרה של הפוסט הזה היא לא לגרום לכם לזרוק את ביטוח המנהלים ולעבור לקרן פנסיה. המטרה של הפוסט הזה היא לגרום לכם לבדוק את המספרים שלכם: מה המקדם שהבטיחו לכם? (זה כתוב בפוליסה) כמה דמי ניהול אתם משלמים עבורו? (זה כתוב במכתב השנתי שאתם מקבלים מחברת הביטוח). מה האלטרנטיבה שלכם בקרן פנסיה, כמה הייתם משלמים בדמי ניהול בפנסיה? מה המקדם שקרן הפנסיה מציעה לכם? (זה אמנם עלול להשתנות עם השנים, אבל המספר מופיע בתקנון קרן הפנסיה ואתם יכולים לשאול את קרן הפנסיה). האם הפער הזה מצדיק את המחיר?

לדעתי, עבור רוב מוחלט של החוסכים (בטח כאלה שמשתכרים שכר נמוך יחסית), התשובה היא לא.

איך נראים מוקדי המכירות של חברות הביטוח, מבפנים

אתמול שידרנו בהמדורה המרכזית של כאן כתבה של עמית תומר שחיכיתי לה יותר משנה.

הסיפור הזה התחיל מזמן. אחרי שכתבתי עוד כמה דברים שליליים על סוכני ביטוח אחד מהם תפס אותי לשיחה. שמע, אמר לי, אתה יורד על הסוכנים אבל מה שהולך בתוך חברות הביטוח לא יותר טוב. והוא התחיל לספר לי שבשנים האחרונות חברות הביטוח הקימו מוקדי מכירות טלפוניים עצומים שמוכרים היום יותר ביטוחים ממה שסוכני הביטוח מוכרים. זמן מה אחר כך סיפר לי סיפור דומה מישהו שעבד בחברת ביטוח גדולה מאוד ויצא ממנה לאפיקים אחרים.
זה סקרן אותי מאוד מאוד.

חיפשתי דרך להבין איך זה עובד מבפנים. חיפשתי עובדים לשעבר ולא מצאתי, ולא רציתי לעשות גלים גבוהים מדי בשביל לא למשוך את תשומת הלב של המתחרים. יום אחד אחרי עוד כמה חיפושים כושלים הבנתי שאין ברירה. אם אני רוצה להבין איך נראים מוקדי המכירות האלה אני צריך לראות אותם בעיניים בעצמי. התייעצתי עם הייעוץ המשפטי שלי (אז עוד עבדתי בכלכליסט), קיבלתי אישור ויצאתי לדרך.
כתבתי קורות חיים מפוברקים תחת השם יהונתן הירשפלד (בדיחה ישנה עם אחי, אל תשאלו), הפחתתי קצת את הגיל שלי, ושלחתי לתוך היקום המקביל של אולג׳ובס וג׳וב מאסטר ואיך שלא קוראים לדברים האלה. כתבתי שאני מחפש עבודה במוקדי מכירות של חברות ביטוח.

כעבור כמה דקות התחילו להגיע טלפונים. התחלתי לקבל הצעות שונות ומשונות. מוקד פה, מוקד שם. חלק לא היו רלוונטיות. חלק היו מגוחכות ברמות שקשה לי לתאר (באחת מהן, לא זוכר באיזו חברה, הבטיחו לי 5 שקלים כל יום לשימוש במכונת החטיפים, באמא שלי). אחת מהן היתה הצעת עבודה בפתח תקווה, במוקד הטלפוני של חברת הכלל הראשון שעד לאותה שניה לא שמעתי עליה מעולם. קבעתי מועד לראיון.

ביום הראיון התרגשתי מאוד. הסרתי את המשקפיים שלי כי פחדתי שאולי מישהו בחברה יזהה אותי. זה היה סתם אגו מנופח, אפאחד לא ידע מי אני. הגעתי לבניין אפור ברחוב גיסין בפתח תקווה. עליתי למשאבי אנוש וחיכיתי לתורי. הנציגה שלהם קיבלה אותי והתחילה להסביר לי מה זה מוקד המכירות הזה. תוך שלוש שניות הבנתי שעשיתי טעות ענקית שאני לא מקליט אותה במצלמה נסתרת או בטלפון, אבל זה היה מאוחר מדי ולא הייתי מיומן בזה אז.
היא סיפרה לי שמוקד המכירות הזה הוא בעצם המוקד שאנשים מגיעים אליו כשהם מתקשרים לחברת כרטיסי האשראי שלהם (נדמה לי שזו היתה ישראכרט) להפעיל את ביטוח הנסיעות לחו״ל שלהם. אבל זה בכלל לא הקטע. יש סיבה אחרת שבגללה המוקד הזה קם: למכור לאנשים ביטוחי תאונות אישיות. השיטה היא כזו: אתם בדרך לשדה התעופה, או כבר בשדה ובדרך לגייט, ואתם נזכרים בדקה ה-90 שלא קניתם ביטוח נסיעות. מה עושים? אין זמן אז מתקשרים לחברת כרטיסי האשראי כי אתם זוכרים שיש שם איזה ביטוח חינמי. אבל השיחה מגיעה למוקד של הכלל הראשון. עונה לכם נציג או נציגה ואתם מבקשים להפעיל את הביטוח. הנציגים מסבירים לכם שאפשר אבל לא כדאי כי זה ביטוח די בלאי ולא באמת נותן לכם משהו (מה שנכון) ולכן מוטב לקנות ביטוח נסיעות נורמלי ומורחב (של כלל ביטוח כמובן).
אבל זה לא נגמר פה. זה רק הסיפתח. המטרה באה אחר כך. המטרה של הנציגים היתה לגרום לאנשים שמתקשרים לקנות ביטוח תאונות אישיות. או ליתר דיוק, לגרום להם לא לשים לב שזה מה שהם קונים. תחשבו על זה. אתם נמצאים בשדה, בכריזה צועקים כל מיני דברים, אתם בלחץ לפני הטיסה, הילדים מנדנדים, אתם בקושי שומעים משהו, והנציגים של הכלל הראשון מקשקשים לכם משהו בטלפון בשפה שאף אחד לא מבין. מי שלא יהיה עירני מספיק, יגיד לנציג – כן, כן, כן, כן, כן – ובלי לשים לב יקנה ביטוח תאונות אישיות וישלם עליו ערות שקלים כל חודש, עד שישים לב שיש לו משהו מוזר בחיובים כל חודש, אם בכלל.

זה היה הסיפור שלה. היא ממש הסבירה לי שזה קשה, שזו מכירה חמה, שאנשים נורא נרתעים וכו׳ ושאלה אם קורצתי מהחומר הנכון. מכרתי לה סיפור שכבר עבדתי במוקד מכירות של חברה אחרת ועשינו סימולציה ואיכשהו עברתי את זה. ואז קרה משהו שפשוט לא יכולתי לצפות – היא הכניסה אותי למוקד שלהם בשביל שאאזין לנציגים לשעתיים ואחרי זה אשב עם ראש הצוות או משהו כזה.

וכשנכנסתי למוקד, פשוט לא האמנתי שזה מה שאני רואה. אני אכתוב את זה בזהירות כי זה היה לפני קצת יותר משנה ומאז קרו והשתנו דברים (בעיקר הכלל הראשון כבר לא נותנת שירותים לחברות כרטיסי האשראי ולמיטב ידיעתי היום מוקד המכירות של ביטוחי תאונות אישיות שלה הוא מוקד של שיחות יזומות, ויש מצב גם שהרגולטור נתן להם בראש). הנציגים שישבתי איתם הסבירו לי די מהר כמה ביטוח תאונות אישיות זה ביטוח דפוק – הם צודקים – אבל אז הראו לי איך הם מוכרים אותו בכל מקרה.
בכל פעם שעלה מישהו מבוגר על הקו, הם אמרו לי – הנה, עכשיו אנחנו מוכרים. השיטה היתה לעמעם. המעבר שלהם מהמכירה של ביטוח הנסיעות לחו״ל למכירה של ביטוח תאונות אישיות היה כל כך חלק שאפילו אני התקשיתי לעקוב אחריו, למרות שהייתי שם וידעתי שזה מה שאני שומע.
זה כלל את המלים הטבה ועוד כל מיני מלים כאלה, בשביל שהצד השני יחשוב שעדיין מדברים על ביטוח נסיעות לחו״ל. כמה שאלות רפואיות, והופ, יש ביטוח. לא הכי קל, אבל גם לא מאוד מסובך אם אתה מיומן מספיק.

ביטוח תאונות אישיות זה ביטוח בלאי. זה נותן לכם פיצוי של כמה מאות עד אלפי שקלים בודדים במקרה של שברים או כוויות ואתם משלמים עליו כמה מאות שקלים בשנה. לא שווה את הכסף, לדעתי, אלא אם אתם אופנוענים או עוסקים בספורט אתגרי ואז הביטוח הבסיסי בכלל לא מכסה אתכם ואתם צריכים הרחבות. אחרת? בכלל לא ביטוח מחוייב המציאות.

האווירה של המוקד היתה מאוד מוזרה בעיני. מנהל המשמרת שישב בבמה מוגבהת כזו שם טראנסים בפול ווליום וכל הזמן צעק ׳תמכרו! תמכרו!׳. אני לא יודע אם זה בגלל שאני זקן או סתם סחי, אבל לא הצלחתי להבין איך אפשר להתרכז ככה בשיחות. איך בכלל אפשר לשמוע משהו. נציגי המכירות היו מפומפמים לגמרי. רובם בחורים ובחורות אחרי צבא שרק רוצים את הבונוסים שלהם ולעוף לחו״ל. מעניין להם את התחת אם אתם צריכים את הביטוח הזה או לא, וכמה זה עולה לכם, ושבעוד כמה שבועות או חודשים תגלו את החיוב הזה ותתקשרו למוקד לצעוק מה זה החרא הזה ושיבטלו את זה. הם כבר יהיו בחו״ל. ואגב, שיעורי הביטולים הוא אכן מאוד גבוה, וחברות הביטוח מבטלות בלי לשאול שאלות, כי הן יודעות שזה ביטוח של שיטת מצליח ותו לא. אני כותב את כל זה באחריות גמורה אחרי שיחות עם הרגולטור.

אחרי שעתיים במקום ההזוי הזה יצאתי שוב לכח אדם, עשיתי מבחן משונה ביותר על מחשב (מבחן יושר, משהו תמוה להפליא, ועוד בלי משקפיים) והלכתי לדרכי. למחרת אמרו לי שהתקבלתי והזמינו אותי לבוא לחתום על טפסים. הפעם הגעתי עם מצלמה נסתרת אבל זה כבר היה מאוחר מדי, לא נתנו לי להיכנס שוב למוקד. בפעם הבאה כבר הגעתי לתחילת הקורס, אבל ביקשו ממני תעודת זהות, ומאחר שהייתי בשם בדוי לא יכולתי לתת, והם לא הסכימו להכניס אותי בלי תעודת זהות ונאלצתי ללכת ולא לחזור לעולם ולכן אני יכול רק לכתוב לכם על זה ולא לצלם.

אבל בדיוק בגלל זה, כשהגעתי לתאגיד, הבנתי שאני חייב לעשות כתבה על העניין הזה, והפעם לצלם. עמית תומר לקחה את זה על עצמה, התקבלה לעבודה ב-AIG , תפסה גם עובד ל הכלל הראשון שסיפר למצלמה הנסתרת איך זה עובד, והתוצאה שודרה היום במהדורה. אנחנו נמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה עד שדברים ישתנו, כי אני חושב שזו זוועה מוחלטת. בינתיים, היזהרו ממוקדי המכירות של חברות הביטוח.

ואנקדוטה וחצי לסיום למי שהצליח להגיע עד לפה: כשמילאתי את טפסי ההצטרפות בתור עובד למוקד של הכלל הראשון שני דברים הפילו אותי לרצפה. חוץ מהטפסים עם הפרטים האישיים שהייתי צריך למלא, החברה הציעה לי לקנות ביטוח בריאות על כל מקרה שלא יהיה (כלומר שהנציגה של כח אדם הפכה בעצם להיות מוכרת של ביטוח בעצמה, ועוד לעובד החברה, הזיה). וחוצמזה, הנציגה של כח אדם שאלה אותי אם היה לי חיסכון לפנסיה במקום העבודה הקודם שלי. גמגמתי משהו שאני לא יודע אבל שנראה לי שלא, ואז היא אמרה משהו בסגנון של – טוב, אז תתחיל לעבוד אצלנו ואם תמשיך יותר מחצי שנה אז נתחיל לחסוך לך לפנסיה (אלה התנאים של תכנית פנסיה חובה, שהיא תכנית הפנסיה הבסיסית ביותר שיש). קצת מגעיל בהתחשב בזה שמדובר בחברת ביטוח שמחזיקה בקרן פנסיה מהגדולות בישראל.

אבל זה כבר סיפור אחר.
תודה שקראתם.
הנה הכתבה המלאה של עמית תומר (דקה 20:39)

חקירת אלוביץ – דברים שהתפזרו

1.
ככל שאני מבין, החקירה של רשות ניירות ערך בבזק מתמקדת בשני אזורים: הראשון הוא האם נעשו מעשים פליליים תוך כדי העסקה שבה בזק (בשליטת שאול אלוביץ) קנתה את מלוא השליטה בחברת הטלוויזיה בלווין יס (מידי שאול אלוביץ). מעשים פליליים כאלה יכולים להיות העברות מידע בין מקורבים של אלוביץ שישבו בוועדות שונות שדנו בנושא לאלוביץ עצמו וכו' בניגוד לחובת הנאמנות לחברה עצמה וכו.
האזור השני שבו מתמקדת החקירה היא מה קרה לאחר העסקה. ובפרט, האם בכירים בבזק פעלו באופן לא חוקי על מנת לשרת את האינטרס של אלוביץ, בניגוד לאינטרס של בזק, ועזרו לו לקבל עשרות מיליונים לכיסו אם לא יותר.

2.
לגבי מהלך העסקה עצמה, כתב תביעה שהוגש לאחר שהעסקה הושלמה (בידי עו"ד אופיר נאור. כתב תביעה שנדחה פשוט כי נאור לא היה מהיר מספיק והוגשה תביעה זהה לפניו ולכן היא התקבלה) חשף שורה ארוכה של דברים פסולים שנעשו בזמן העסקה הזו, הכל לכאורה כמובן. זה כתב תביעה מהמם, שווה לקרוא אותו. אני ממש מכה על חטא שלא התעניינתי בנושא בזמן אמת.
*
הנה זה, בתמצית רבה: דירקטוריון בזק הקים ועדה מיוחדת שתדון בעסקה מול החברה הפרטית של אלוביץ (יורוקום) שמחזיקה חצי ממניות יס. אחד מהאנשים שהוועדה ניהלה מולה את המשא ומתן הוא עמיקם שורר, יד ימינו של אלוביץ, שהיה אחד הנציגים של חברת יורוקום לניהול המשא ומתן. רק שעמיקם שורר כיהן באותה תקופה גם בתור דירקטור בבזק, מטעמו של אלוביץ. זה לא הכפל היחידי בסיפור הזה. אחד מחברי הוועדה המיוחדת לבחינת העסקה היה הדירקטור מרדכי קרת. לפני שקרת התמנה לדירקטור בבזק – לא סתם אלא דירקטור חיצוני, כלומר לא מטעמו של בעל השליטה – הוא כיהן במשך 9 שנים כדירקטור בחברת יורוקום של שאול אלוביץ. יותר מזה, קרת העיד על עצמו במשפט אחר כי הוא התקשר לשאול אלוביץ לאחר שהוא קנה את בזק וביקש להתמנות לדירקטור חיצוני בחברה. בקיצור, בין אחד הדירקטורים שישב בוועדה לבחינת העסקה, שהיתה אמורה להיות בלתי תלוי לחלוטין, היה קשר אישי ארוך שנים עם אלוביץ.
זה לא נגמר פה.
בנק ההשקעות האמריקני ג'יי.פי מורגן נשכר בתור יועץ לחברת יורוקום סביב העסקה, אבל היה גם אחד מבעלי המניות הגדולים בבזק ובסופו של דבר הצביע בעד העסקה. גם בנק ההשקעות מריל לינץ' בסיפור דומה – נתן ייעוץ והערכת שווי לבזק סביב העסקה, למרות שהוא גם בעל מניות בבזק והצביע בעד העסקה.
זה לא נגמר פה.
אותו בנק מריל לינץ' שנתן ייעוץ לבזק הכין עבורה הערכת שווי לחברת יס. באופן מוזר, השווי הזה הלך וגדל. בהתחלה כתבו הכלכלנים של מריל לינץ' שהשווי של יס אמור להיות 199 מיליון שקל. אבל אז התחיל מסע לחצים, בין היתר של מנכ"לית בזק עצמה סטלה הנדלר, לפיו השווי של יס לחברת בזק הוא גבוה יותר, כי רכישת יס תאפשר לבזק ליהנות מסינרגיה בין החברות.
למה מנכ"לית חברה מנסה להגדיל את השווי של חברה שהיא קונה במקום להפחית אותו? האינטרס של בזק הוא לשלם על יס כמה שפחות, לא כמה שיותר. לא ברור.

2.5
מה שכן, זו לא הפעם הראשונה. לפני שהיתה מנכ"לית בזק, סטלה הנדלר כיהנה בתור מנכ"לית הוט. וגם באותה תקופה, תראו איזה קטע, עברה תחת ידיה עסקת בעלי עניין. אז זו היתה עסקה שבעל השליטה בהוט, פטריק דרהי, רצה לעשות. האמת שזה כל כך דומה לסיפור של בזק-יס שזה מהמם.
ביולי 2011 חברת הוט הודיעה שהיא עומדת לרכוש את מירס – זוכרים את מירס? – מידי בעל השליטה במירס פטריק דרהי. כן, אותו דרהי שהוא גם בעל השליטה בהוט. בכל פעם שמישהו רוצה למכור לחברה ציבורית את החברה הפרטית שלו, זה סימן טוב שמשהו דפוק פה. כי אם זו חברה כל כך טובה, למה אתה רוצה למכור אותה?
בקיצור, בהתחלה הוט הודיעה שהיא תקנה את מירס במחיר 1.3 מיליארד שקל. בעסקה ההיא מלוא הסכום היה במזומן, בלי קשר אפילו לביצועים של מירס בעתיד. מישהו שלקח חלק בעסקה הזו סיפר לי שהוא לא הבין למה המנכ"לית הנדלר להוטה כל כך על הסכום הגבוה הזה מבלי בכלל להתחשב בתוצאות של מירס. רק אחרי שגופי הפנסיה הישראלים עשו קולות של התנגדות, הסכום רוכך מעט וירד ל-750 מיליון שקל ועוד 450 מיליון שקל בעתיד רק אם מירס תעמוד ביעדי ביצוע שהוצבו לה.
בקיצור, הנדלר כבר היתה בסרט הזה.

2.75
בחזרה לעסקת יס-בזק. בהמשך ללחץ שהפעילה הנהלת החברה הערכת השווי של יס עלתה ועלתה עד שהגיעה ל-680 מיליון שקל במזומן + 200 מיליון שקל בהמשך (אחרי שיוציאו נייר מרשות המסים שאומר שבזק תוכל ליהנות מקיזוז מס בגלל ההפסדים של יס) + 170 מיליון שקל שיגיעו בהמשך אם יס תציג ביצועים טובים בשנים 2015-2017.

3.
הפסקה האחרונה חשובה פה, כי זה בדיוק מה שקרה. יס הראתה ביצועים טובים בשנים 2015-2016, חרף ירידה במספר המנויים וחרף הגברת התחרות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית (התפשטות עידן+, כניסת סלקום טי.וי, נטפליקס ואמזון וכו'). איכשהו מספר המנויים יורד, אבל הביצועים של יס משתפרים (וליתר דיוק, תזרים המזומנים החופשי, שהוא הפרמטר שנבחר בשביל לדעת אם אלוביץ יקבל עוד 170 מיליון שקל או לא, השתפר).
הרשות חוקרת אם אלוביץ או אנשים מטעמו (נגיד, הבן שלו, עורכת הדין המקורבת אליו וכו') עשו פעולות בלתי חוקיות בשביל לגרום למנכ"ל יס וסמנכ"ל הכספים של החברה להגדיל את התוצאות של יס באופן מלאכותי.
הם לא היו צריכים לעשות את זה לאורך זמן ממושך מדי. הם היו צריכים רק שהתוצאות של יס בשנת 2016 יהיו טובות, ולעזאזל שנת 2017. למה? כי הסכם העסקה קובע שאם משרד התקשורת יאשר לבזק לבטל את ההפרדה המלאכותית בינה לבין חברת יס, אלוביץ יקבל את ה-170 מיליון בלי קשר לביצועים של יס בשנת 2017, אלא רק בהתבסס על 2015-2016.
ומה קרה ממש בימים האחרונים של שנת 2016? מנכ|ל משרד התקשורת הוציא פתאום מכתב מפתיע שבו הודיע לחברת בזק שהוא מתכוון לבטל את ההפרדה בין בזק ליס. אלמלא כל הרגולטורים האחרים נעמדו על הרגליים האחוריות (משרד האוצר, למשל) ואלמלא מבקר המדינה התערב וביקש לעצור את התהליך, ייתכן מאוד שזה כבר היה מאחורינו, ואלוביץ היה מקבל את מלוא הסכום (הוא טרם קיבל את כולו, אבל חברת בזק רשמה התחייבות של 84 מיליון שקל עבור אלוביץ בדוחות הכספיים).

4.
איך מנפחים את התוצאות של יס ב-2016? מקטינים את ההוצאות. למשל, דוחים תשלומים לספקים (יוצרי תוכן, למשל), או מקטינים את היקף ההשקעות, או גם וגם. מה שכן, אלא אם לרשות יש עדויות מרשיעות קשיחות מאוד – סמסים, מיילים, הקלטות של שיחות טלפון, עדויות בעל פה, מסמכים – יהיה לה קשה להוכיח שזה נעשה בכוונת מכוון בשביל לבשל את המספרים של יס.
מישהו שעבד שם כתב לי שהדבר הזה קרה כמעט כל סוף שנה – דחיית תשלום לספקים. לכו תוכיחו שזה קשור דווקא לאלוביץ. לכן, מאחר שהרשות נכנסה עמוק לסיפור הזה, אני מהמר שיש לה את אותן עדויות מרשיעות קשיחות. אחרת זה חתיכת הימור.

5.

זו לא הפעם היחידה מאז שאלוביץ קנה את השליטה בבזק ב-2010 שבזק מבצעת עסקאות בעלי עניין, כלומר משלמת כסף לאלוביץ לכיס הפרטי שלו. היא עשתה את זה ב-2012 כשיס קנתה שירותי לוויין מחברת חלל תקשורת של שאול אלוביץ, וגם ב-2017 באותו סיפור, ובין לבין גם קנתה ממירים ליס מחברת יורוקום של אלוביץ ויש עוד.

לאלוביץ יש סיבה לחלוב את בזק. הוא קנה את השליטה בבזק תמורת 6.5 מיליארד שקל, רובם ככולם בכסף שהוא לווה מהבנקים. בגלל שיטת הפירמידה, אלוביץ הוא בעל השליטה בבזק אבל בתכלס הוא החזיק בה (בזמן עסקת בזק-יס) רק 14%. היום הוא מחזיק אפילו פחות (9%). זה היתרון והחיסרון של שיטת הפירמידה – מצד אחד אתה שולט בחברה גדולה עם מעט כסף יחסית. מצד שני, בשביל להחזיר את החובות שלך אתה מוכרח לחלוב את החברה בכמויות היסטריות.

על כל שקל דיבידנד שאלוביץ משך מבזק, הוא קיבל רק 14 אגורות בזמן שהכסף הזה טיפס במעלה הפירמידה העסקית שלו. מאז שהוא קנה את השליטה בבזק, היא חילקה דיבידנדים בסכום מצטבר של כמעט 18 מיליארד שקל. אבל מתוכם אלוביץ ראה רק 2.5 מיליארד שקל, בערך. יש לו עוד סכום גדול להחזיר.

לכן, השיטה הטובה יותר היא לחלוב את בזק מהצד. כלומר, לגרום לבזק לשלם כסף שמגיע לכיס של אלוביץ ישירות, בלי כל השרשור של הפירמידה, או לפחות כמה שפחות ממנו. עסקת בזק-יס, במסגרתה בזק שילמה ישירות לאלוביץ (כלומר, לחברת יורוקום שבשליטתו הישירה יחד עם אחיו) סכום מצטבר של מיליארד שקל, היא דוגמא לאיך עושים את זה חוץ מלמשוך דיבידנד אגרסיבי.

ואם זה נשמע לכם כמו ממבו ג'מבו של שוק הון כזה שלא קשור אליכם בשום צורה, אז הנה משהו שאמר לי מישהו שעובד בחברה כבר הרבה מאוד זמן (לא ציטוט ישיר, אבל אלה המלים שהוא השתמש בהן): כבר כמה שנים שאנחנו מרגישים שהחברה נאנסת.

וכשזה קורה, זה אומר שיש פחות השקעה בתשתית, כלומר פחות רוחב פס, כלומר קצב אינטרנט ממוצע של 40-50 מגה בלבד, עם קצב העלאה של 3 מגה בסך הכל.

אתמול זה פישמן, מחר זה אנחנו

אני זוכר את היום שבו הכל התחיל, מבחינתי.

סגן עורכת כלכליסט גולן פרידנפלד הראה לי איזו ידיעה קטנה של הדר חורש במעריב שתפסה את עיניו. "חובות משקי הבית גדלו לשיא כל הזמנים", נכתב שם. באמת ידיעה קטנה, לא מאוד חשובה, בעיתון קטן. עד לאותו רגע לא ידעתי שיש בכלל מעקב אחרי הנתונים האלה. זה היה כנראה איפשהו בסוף 2012 או בתחילת 2013.

גולן כבר דיבר איתי על הסיפור הזה במשך כמה שבועות לפני כן. הוא לא הפסיק לטרטר על זה שבכל מקום שהוא הולך יש פרסומות להלוואות. "תגיד ג'ק, קבל צ'ק", כאלה. אחרי שהוא אמר את זה התחלתי לשים לב שהוא צודק. מיליון פרסוומת להלוואות, הלוואות בלי סוף.

התחלנו לדבר על זה. עוד כתבה לעיתון ועוד כתבה לעיתון, השוואות וחיתוכים וכל מיני כאלה. בסופו של דבר, אחרי חודשים של דיבורים באוויר, יצאנו גולן ואני לצלם על זה סרט. הגענו למשפחות מעמד הביניים (דרך ארגון פעמונים) שהסתבכו בחובות ובקושי הצליחו לצאת מהם, בשביל לשמוע איך נראים החיים פלוס מינוס. זה היה באוקטובר 2014.

כהכנה לסרט ההוא נפגשנו עם בכירים בבנק ישראל. אלה היו פגישות אוף רקורד אז לא אגיד מי אלה היו, אבל המסר היה נורא נורא ברור: בשלב הזה אין סיבה להיות מודאגים. כן, קצב גידול החובות הוא מהיר. אבל הרמה הכוללת של החובות נמוכה בהשוואה לתוצר הישראלי ונמוכה בהשוואה למדינות אחרות. בעוד 10-15 שנה אפשר יהיה להתחיל לדאוג, בינתיים הכל סביר.

אני זוכר היטב את האמירות האלה, כי הן פשוט לא התחברו לנו למציאות. ובעיקר, הן לא התחברו לעובדה אחת מטרידה נורא: לבנק ישראל אין צל של מושג מי האנשים שלוקחים את ההלוואות הללו. הם לא יודעים מה רמת השכר שלהם, הם לא יודעים כמה הלוואות כל אחד מהם לקח, באיזה ריביות, מכמה מוסדות פיננסיים, והם בטח לא יודעים מה קורה בשוק האפור מחוץ לבנקים.

הם יודעים, בערך, מה תמונת המקרו, ולא יותר מזה. וזה בזמן שבועות מתפתחות ברמת המיקרו, ואחרי זה לכו תדעו מה לעשות איתן.

גולן ואני חזרו על המסרים האלה שוב ושוב ושוב באובססיביות של שני פסיכים. טוקבקיסטים ירדו עלינו שאנחנו אלרמיסטים, אנשי השוק החופשי לא הבינו למה אנחנו יוצאים נגד זה שאנשים לוקחים הלוואות כשהריבית אפסית (זה הרי צעד רציונלי, הם אמרו, בהתעלם מזה שאנשים לוקחים הלוואות בריביות של 10% ויותר ולא יודעים בכלל מה הריבית שהם משלמים), ובבנק ישראל המשיכו לשדר עסקים כרגיל.

עד שדברים התחילו להשתנות.

בתחילה בנק ישראל הודה שהוא לא רואה את כל התמונה, הסכים שכדאי שהוא יראה את כל התמונה, וחייב את הבנקים להתחיל להעביר לו נתונים מקיפים יותר על האנשים שלוקחים הלוואות. זה היה איפשהו במהלך 2015.

בהמשך, גם בכירי הבנק התחילו לשנות את המנגינה של הדברים שהם אומרים. הראשון היה פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל (שהודיע על סיום תפקידו לפני שבוע). בראיון שערכתי איתו סביב המסקנות המסתמנות של הוועדה שהקים שר האוצר להגדיל עוד יותר את שוק ההלוואות, זוסמן הזהיר שזה לא הצעד הכי חכם בעולם, כי אנחנו עלולים למצוא את עצמנו באמצע חגיגת הלוואות גדולה מדי. יותר מזה, אמר זוסמן בראיון ההוא וגרם ללסת שלי להישמט, כבר עכשיו (כלומר, בעת הראיון) רמת החובות של משקי הבית הישראלים ביחס לתוצר הוא דווקא די גבוה בהשוואה בינלאומית. זה היה בינואר 2016.

רגע, מה? שנתיים לפני כן אמרתם שהכל בסדר. מה לכל הרוחות השתנה בשנתיים? לפי מה שהבנתי מזוסמן, הם פשוט התחילו להסתכל אחרת על הנתונים. במקום להסתכל על סך החובות של משקי הבית ביחס לתוצר, בבנק ישראל התחילו להסתכל רק על החובות שהם לא משכנתאות – הלוואות לכל מטרה – ביחס לתוצר. וכשמסתכלים על זה בהשוואה בין לאומית, מצבה של ישראל בכלל לא משהו.

הנה זה בגרף! (שימו לב לכחולים):

החובות לכל מטרה גבוהים ביחס לעולם, וגם קצב הגידול שלהם

החובות לכל מטרה גבוהים ביחס לעולם, וגם קצב הגידול שלהם

הגרף הזה שצירפתי כאן הוא מעכשיו, מהסקירה השנתית של המפקחת על הבנקים שפורסמה לפני שבוע.

האמת שמה שקרה מאז שהסקירה הזו פורסמה הוא לא ייאמן, מבחינתי לפחות. הנה קומץ מהציטוטים שיצאו מהפה של המפקחת על הבנקים חדוה בר ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג בשבועיים האחרונים על הסיפור הזה:

"היקפי האשראי וסיכון האשראי למשקי בית גדלו מאוד בשנים האחרונות", אמרה בר, "וכעת הגענו לנקודה שצריך להיזהר. אשראי זה כמו מלח לאוכל. כשמוסיפים במידה הנכונה זה טעים וכששמים ממנו יותר מדי זה לא טעים ולא בריא"

"ברור שצריך לעקוב, במיוחד כי האשראי גדל בקצב מאוד מהיר של 25% בשלוש השנים האחרונות. אז נוטלי ונותני האשראי צריכים לעשות הערכה מושכלת של כושר ההחזר שלהם. השאלה היא כמה הציבור ונותני האשראי מפנימים אותו"

כל זה הצטרף לסקירה שהוציא הכלכלן הראשי במשרד האוצר – שלפני שנתיים ומשהו התעמת איתי בתכנית חיסכון בחדשות 2 סביב עניין החובות של משקי הבית וטען שקצב הגידול סביר – שהראתה שהצמיחה עברה להיות צריכה שמבוססת על צריכה פרטית שמצידה מבוססת על אשראי.

בסקירה השנתית שפורסמה לפני שבוע המפקחת על הבנקים ממש הראתה איך אנשים לוקחים יותר הלוואות בשביל צריכה שוטפת, איך אחוז גדל של ההלוואות האלה הוא לתקופה ארוכה יותר כי ההחזר החודשי כבד מדי, ואיך בנק ישראל עדיין לא יודע מה תמונת המיקרו של נטילת ההלוואות כי הנתונים של הבנקים לא מספרים לו את כל הסיפור ולכן יש לו שטח מת של נתונים. וזה לא טוב, הודתה המפקחת על הבנקים.

במלים אחרות, ממדיניות של "הכל בסדר, אין מה לדאוג" בנק ישראל עבר בתוך 3-4 שנים לדיבור על "חבר'ה, משהו פה עלול להתפוצץ בסוף, שלא תגידו שלא אמרנו לכם" (בניסוח חופשי שלי).

מה שקרה בשנים האחרונות הוא שהבנקים התחילו לצמצם בהדרגה את היקף ההלוואות שהם נותנים לטייקונים. הפישמנים, הדנקנרים, הזיסרים. כל אלה לקחו את ההלוואות המופרכות שלהם מזמן מזמן. בשנים האחרונות הברז נסגר, בין היתר בשל הלחץ הציבורי ובנק ישראל והעובדה שהלווים הגדולים יכולים לקבל כסף קל מכספי הפנסיה שלכם, והבנקים התחילו להפנות את ההלוואות שלהם למוקד חדש: אתם. אנחנו.

הגרף של בנק ישראל מספר את זה הכי יפה (הגרף שיורד – אלה הלוואות לטייקונים, הגרפים שעולים – הלוואות למשקי בית ולעסקים קטנים):

credit

וכך, כפי שהבנקים ניפחו במשך שנים את הבועה שנקראה אליעזר פישמן, סיכוי לא רע שהבנקים מנפחים בשנים האחרונות את הבועה שנקראת משקי הבית הישראלים. כל עוד האבטלה בשפל והריבית נמוכה, הכל פצצה. אם האבטלה תרים את הראש ואנשים יאבדו את מקום העבודה ויתקשו לעמוד בהחזר ההלוואות, או אם הריבית תעלה וההחזר החודשי יהפוך כבד יותר, או גם וגם, עוד ועוד משקי בית יזדקקו לפריסת חובות, לתסתפורת. ואם מספרם של משקי הבית האלה יהיה גדול מדי, המשק כולו עלול להיקלע למשבר כלכלי חמור.


כשהתחלתי לעקוב עם גולן אחרי החובות של משקי הבית אי שם בתחילת-2013, הם עמדו על סך של 365 מיליארד שקל. נכון לסוף פברואר 2017, הנתון האחרון שזמין, החובות של משקי הבית כבר עומדים על 507 מיליארד שקל (גידול של 40%) מתוכם 166 מיליארד שקל בהלוואות לכל מטרה (גידול של 71%).

שלא תגידו שלא אמרנו.