זה לא פוסט בחירות

השבוע The Correspondent פרסמו את רשימת חמשת הכתבים הראשונים (ויש מצב שהאחרונים) שהם גייסו בשביל להשיק את הפעילות שלהם בארה״ב. אני חושב שהרשימה הזו יכולה להוות השראה מסוימת גם עבור כלי תקשורת בישראל, אבל שניה לפני שאני צולל אליה, מה זה בכלל The Correspondent?
נחשפתי לכלי התקשורת הזה בדיוק לפני שנה, כשהמייסד והעורך שלהם פרסם את הפוסט הזה. עד לאותו רגע, דה קורספונדנט היה כלי תקשורת הולנדי, שהחזיק בפילוסופיית תקשורת אחרת: במקום לדווח על חדשות מתפרצות, בלעדיות וכו׳, הם בחרו להתמקד במה שכולם בוחרים להזניח. בדברים שמתרחשים כל יום, ולכן אף אחד לא מסקר אותם. הוא קרה לזה Unbreaking News במקום Breaking News. כשקראתי את הפוסט שלו הרגשתי כאילו אני קורא מלים שאני עצמי כתבתי.

הפוסט ההוא היה בעצם יריית הפתיחה בקמפיין גיוס כספים של דה קורדפונדנט להקים שלוחה אמריקאית, שתעשה בארה״ב את מה שהם עשו קודם לכן בהולנד. הם הצליחו לגייס כמה כוכבים בעולם העיתונות לייחצן אותם, קיבלו הרבה חשיפה, וגייסו יותר מ-2.5 מיליון דולר. אחרי זה הם קצת הסתבכו ברגליים של עצמם כשהתברר שהפעילות שלהם בארה״ב היא לא באמת מארה״ב, אבל נראה לי מיותר להיכנס לזה כרגע. השבוע, כאמור, הם פרסמו את רשימת חמשת הכתבים הראשונים שהם גייסו.

מה שמעניין אותי בסיפור הזה הם לאו דווקא הכתבים עצמם, אלא הבחירה שלהם בתחומי הסיקור האלה. תהיה להם כתבת לענייני Othering (איך בשם אלוהים לתרגם את זה לעברית?), כתב לענייני משבר האקלים, כתבת שהתחום שלה יהיה 1,000 הימים הראשונים שלנו בחיים, וכתב שיכסה את תחום בריאות הנפש (הם מציגים את זה בתור כתב לענייני Sanity, מה שנשמע מגניב פי אלף) וכתבת שתסקר Better Politics, בניסיון לדווח לא רק על מה שלא עובד, אלא גם על מה שכן.

אפשר לראות את הבחירה בנושאים האלה בתור פלצנית, מתייפיפת, מתנשאת וכו׳. אבל אפשר לראות אותה גם בתור שוברת שגרה. כלי התקשורת מסקרים את אותם תחומים כבר מיליון שנה. פוליטיקה, ביטחון, פשע, אלימות וכו׳. בכלי התקשורת הכלכליים צומחים מדי פעם תחומים חדשים, כשהעולם משתנה – אנרגיה, למשל, תחבורה, פנסיה וכו׳ – ואני חושב שזה יכול להוות מודל לא רע לפתוח תחומי סיקור חדשים ויצירתיים בכל כלי התקשורת. מה רע בכתבת דמוגרפיה? (נדמה לי שבגרדיאן יש משהו כזה). הכוחות הדמוגרפיים בישראל ישפיעו על העתיד שלנו הרבה יותר מכל כח אחר (הזדקנות, למשל), למה לא להקדיש כתבת שתסקר רק את זה? אולי אפשר ליצור תחום סיקור כמו פלסטיק. כתב לענייני פלסטיק. אני יודע שזה נשמע מטומטם בקריאה ראשונה, אבל תקשיבו – יש ממש ממש הרבה דברים להגיד על פלסטיק! וחלקם אפילו ממש מעניינים! או כתבים לענייני אוכל – לא ביקורת מסעדות, לא מתכונים, אלא כתבות וסיפורים על אוכל. זה תחום סיקור מהמרתקים שיצא לי לפגוש.

יש אנשים הרבה יותר יצירתיים ממני שיכולים לחשוב על תחומי סיקור הרבה יותר מעניינים, חשובים ורלוונטיים לחיים שלנו. הנקודה היא שאולי הגיע הזמן לשבור מוסכמות ישנות, לתת לכל האחרים לסקר את מה שממילא כולם מסקרים וכולם כבר הפכו עייפים ושבעים ממנו, ולסקר דברים חדשים ומלהיבים. לכו תדעו, אולי זה אפילו ימשוך קוראים/מאזינים/צופים חדשים שקצת ויתרו על התקשורת.

כשגולדמן סאקס יציל את העולם

0.
קודם כל מוזיקה:

1.
האיש המעניין ביותר בעולם כרגע, הוא מארק קרני (Carney). קרני הוא נגיד הבנק הבריטי, ולפני שתשאלו, ובצדק – מה נסגר איתך, ביז׳ו, איך נגיד הבנק הבריטי הוא האיש המעניין ביותר בעולם – תנו לי לספר לכם שניה איך בכלל התוודעתי אליו לראשונה.

מארק קרני | מגולדמן סאקס למלחמה במשבר האקלים

מארק קרני | מגולדמן סאקס למלחמה במשבר האקלים


עם כל כמה שאני מנסה להימנע, גם הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, התחיל בציוץ מקרי בטוויטר. הציוץ ההוא, שעכשיו אני כבר לא זוכר מה היה ושל מי, הוביל אותי לקרוא את הכתבה המרתקת הזו במגזין האטלנטיק.

הכתבה הזו היא ראיון עם היסטוריון שטוען שזה כמעט ודאי שמשבר האקלים יגרום למשבר הפיננסי העולמי הבא. התזה שלו מעניינת: משבר האקלים משפיע על העולם הפיננסי, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא. מתישהו בקרוב יגיע הרגע, הוא מנבא, שמשבר האקלים יהיה כל כך חמור עד שאחד הרגולטורים המרכזיים בעולם, או אחת המדינות המרכזיות בעולם, ינקטו בצעדים דרסטיים מתוך פאניקה. הצעדים הדרסטיים האלה, יהיו אשר יהיו, יגרמו לשווקים לצלול מטה, ולנזק משמעותי לבנקים ולגופים פיננסיים אחרים, וכך יפרוץ המשבר הפיננסי הגדול הבא.

אני כותב את כל זה לא כי אני רוצה לדבר על התזה הזו, אלא משום שבבסיסה עומדת תפיסתו של נגיד הבנק הבריטי, מארק קרני. והתפיסה הזו, במשפט אחד, הולכת ככה: במגזר הפיננסי טמון המפתח למלחמה במשבר האקלים.

2.
באופן מוזר, מארק קרני התחיל את הקריירה שלו בעולם הפיננסי בבנק המזוהה ביותר עם תדמית הרשע הטהור של הבנקים: גולדמן זאקס. הוא עבד בגולדמן 13 שנה, מתקדם מתפקיד לתפקיד, מסניף לסניף ברחבי העולם.
ב-2003 עזב את בנק ההשקעות וחזר לקנדה, מולדתו. כעבור ארבע שנים, בנובמבר 2007 הממשלה הקנדית הודיעה כי קרנדי יהיה נגיד הבנק הבא של המדינה. בפברואר 2008 הוא נכנס רשמית לתפקיד. כעבור קצת יותר מחצי שנה המשבר הפיננסי פרץ בארה״ב, והכניס את העולם כולו למיתון.
אבל לא את קנדה.

במרץ 2008, חודש בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, קרני, שהיה אז נגיד הבנק המרכזי הצעיר ביותר במדינות במערב, חתך בחדות את הריבית במשק הקנדי. במרץ, בערך חצי שנה לפני שליהמן ברדרס התמוטט, לפני ש-AIG כמעט התמוטטה, לפני שהכל כמעט התמודד, קרני כבר ראה את הנולד והבין שמה שקורה בשוק הנדל״ן האמריקאי עלול לסבך את העולם כולו.
הוא היה די בודד במערכה, בטח בקרב בנקאים מרכזיים. ביולי 2008, חודשים ספורים לפני שהמשבר פרץ במלוא עוזו, הבנק המרכזי של האיחוד האירופי עוד העלה את הריבית.
גם במשך המשבר הפיננסי קרני גילה יצירתיות מוניטרית, לא אלאה אתכם בפרטים, כי עם כל ההתלהבות שבעולם מדיניות מוניטרית היא דבר מעניין בערך כמו שידורים חוזרים בערוץ הקניות, אלא אגיד רק שב-2012 קרני הוכתר להיות הנגיד הטוב ביותר של השנה על ידי המגזין הנחשב על ידי בנקים מרכזיים יורומאני (שנתיים אחרי סנטלי פישר, תאכל את זה קרני!).

חודש לאחר מכן, בנובמר 2012, שר האוצר הבריטי דאז ג׳ורג׳ אוסבורן הודיע כי קרני יהיה נגיד הבנק הבא של הממלכה. בכך הוא הפך להיות הלא-בריטי הראשון שמונה לתפקיד. בשביל להרגיע את הכבוד הבריטי, הוא הבטיח להוציא אזרחות בריטית, ואכן עשה זאת שש שנים לאחר מכן.

עכשיו, כשהוא נחשב למועמד המוביל להחליף את כריסטין לאגארד ברשות קרן המטבע העולמית (הכהונה שלו כנגיד הבריטי אמורה להסתיים בתחילת השנה הבאה), קרני נותן גז.

למרות שנגיד בנק מרכזי הוא דמות לא פוליטית, שמנסה בכל כוחה להתרחק מהפוליטיקה – בישראל, בארה״ב, בבריטניה ובכל מקום שבו הבנק המרכזי הוא עצמאי – קרני לא היסס להגיד את דעתו בנוגע לברקזיט, למשל. גם אחרי שחטף ביקורת על כך, הסביר שמצפונו ותפקידו מחייבים אותו להסביר לציבור הבריטי את הנזק שעלול להיגרם לכלכלת הממלכה כתוצאה מהברקזיט.

אבל זו סתם דוגמא לכך שהוא לא פוחד להגיד את מה שהוא חושב. מה שבאמת הופך אותו לפורץ דרך, בעיני, בטח בקרב גופים שמרניים וכבדים כמו הבנקים המרכזיים, הוא הפעילות שלו למלחמה במשבר האקלים.

3.
ב-6 באפריל 2018, בכינוס השנתי של הבנקים המרכזיים שנערך באמסטרדם, קרני נשא נאום. זה היה נאום מכונן בו הזהיר שהעולם עומד בפני קטסטרופה פיננסית נוספת שתפרוץ כתוצאה ממשבר האקלים, אלמלא חברות עסקיות יתחילו לשקף באמת את הסיכונים הסביבתיים שמאיימים עליהן.

זה לא משהו שנגיד של בנקים מרכזיים מדברים עליו בדרך כלל.

נגידים של בנקים מדברים לרוב על ריביות, על הסחר העולמי, על שוק התעסוקה, על הסכנות למיתון או על מגזר הבנקאות. אבל קרני, שהתחיל את דרכו בעולם הזה מבפנים, מתוך הקרביים של בנק ההשקעות הערמומי ביותר בעולם, יודע בדיוק איך המערכת הזו עובדת.

בנאום ההוא קרני קרא להגברת השקיפות מצד חברות עסקיות ברחבי העולם אל מול הגופים הפיננסיים. תרחיש האימים שממנו חושש קרני הוא ירידה חדה ופתאומית בשווי של נכסים רבים בגלל משבר האקלים. שווי של חברות, של נדל״ן, של הכל. זה יכול לקרות, למשל, בגלל אירוע אקלימי משמעותי שיזרע פאניקה ויגרום לפוליטיקאים להטיל רגולציה חדשה. רגולציה כל כך דרקונית שתחתוך בבת אחת את השווי של כל הגופים העסקיים שיושפעו ממנה. או בגלל תהליך הדרגתי יותר של הפחתת פליטות CO2, שמסכן פיננסית חברות שמסתמכות בעיקר על דלקים מזהמים (חברות נפט, למשל, אבל גם כל יצרניות הרכב).

למה זה מעניין את קרני, נגיד הבנק המרכזי של אנגליה? משום שמי שמלווה כסף לכל החברות בעולם הם הבנקים וגופים פיננסיים אחרים. ואם פתאום כל החברות האלה נפגעו והשווי שלהן נחתך, היכולת שלהן להחזיר את ההלוואות לבנקים שהלוו להם, ולגופים הפיננסיים האחרים (כמו קרנות הפנסיה שלכם), יכולת ההחזר הזו נפגעת. באותה מידה, אגב, גם חברות ביטוח נמצאות בסיכון גבוה משום שהן מבטחות גופים רבים שיכולים להיפגע משמעותית בגלל משבר האקלים (נדל״ן בערי חוף, למשל).

או במלים אחרות: משבר אקלים > אירוע דרמטי > צניחה חדה בשווי של חברות, נדל״ן וכו׳ > בנקים וגופים פיננסיים נפגעים > משבר פיננסי שמתגלגל מהר מאוד למשבר כלכלי גלובלי חסר תקדים בהיקפו. זה התרחיש שקרני חושש ממנו. לכן, הוא אומר, אנחנו צריכים להתכונן לסיפור הזה במקום לחכות שהמשבר יישבר לנו על הראש. לכן, וזה החלק היפה ביותר בסיפור הזה, המגזר הפיננסי יכול להוביל את המלחמה במשבר האקלים, במקום להיתפס עם המכנסיים למטה.

חלק מהנגידים אומרים את מה שיש להם להגיד, וממשיכים הלאה. מארק קרני לא המשיך הלאה. באפריל השנה פרסם קרני מכתב פומבי (באתר של הבנק המרכזי של אנגליה, וכטור דעה בגרדיאן הבריטי), יחד עם נגיד הבנק המרכזי של צרפת, ובו פרש את צעדי המדיניות האופרטיביים שבנקים מרכזיים ברחבי העולם צריכים לנקוט בהם בשביל להתחיל לנוע לכיוון של כלכלה שמבוססת על פחות פליטות פחמן דו חמצני (סליחה אם זה הכל מרגיש כאילו אני כותב באנגלית, אני פשוט כבר יותר משנה בארה״ב ואני מרגיש שהכתיבה שלי התחיל להיות סוג של תרגום מאמריקאית. כן, זה מטריד אותי. לא, אני לא יודע איך להיפטר מזה. אוף, אפילו המשפט הזה הוא תרגום מאמריקאית).

ב-2017 קרני היה שותף להקמה של ה-NGFS – רשת עולמית של בנקים מרכזיים להפיכת המערכת הפיננסית לירוקה יותר (Greening the Financial System). כיום חברים ברשת הזו כבר שלושים וארבעה גופים, רובם בנקים מרכזיים וחלקם רגולטורים פיננסיים אחרים. נחשו איזו מדינה לא חברה ברשת הזו? ניחשתם נכון, ארה״ב. נחשו איזו עוד מדינה לא חברה ברשת הזו? ניחשתם נכון, גם ישראל לא.

המכתב הפתוח ההוא של קרני, מאפריל השנה, בישר למעשה על הדוח המקיף הראשון של ה-NGFS, ובו עקרונות מדיניות ליישום הפיכת המערכת הפיננסית לירוקה. את העקרונות האלה אפשר לרדד לארבעה מרכזיים (אם בא לכם להעמיק, הדוח המלא זמין כאן):

ראשית, ההבנה שסיכוני אקלים הם סיכוניים ממשיים שיש להם השלכה על הפעילות הפיננסית צריכה להיכנס עמוק לתוך הפעילות היומיומית של רגולטורים פיננסיים כמו הפיקוח על הבנקים. רגולטורים כאלה בודקים כל הזמן כל מיני סיכונים – סיכוני יציבות, סיכוני ריבית, סיכוני אשראי, מיליון ואחד סיכונים. הרגולטורים האלה צריכים להפנים שסיכוני האקלים הפכו להיות ממשיים מספיק בשביל להתייחס אליהם ברצינות כל הזמן, יום יום. הפיקוח על הבנקים צריך לוודא שהבנקים עושים זאת, כלומר שהבנקים בוחנים את האופן שבו משבר האקלים מסכן את הגופים שהם מחלקים להם אשראי. כי אם הגופים האלה ייפגעו בגלל משבר האקלים, ולא יוכלו להחזיר לבנקים את ההלוואות שנטלו מהם, הבנקים יהיו בבעיה קשה.

שנית, בנקים מרכזיים שמנהלים תיק השקעות משלהם (כמו בנק ישראל, למשל, שמשקיע את יתרות המט״ח העצומות שיש לו, יותר מ-100 מיליארד דולר), צריכים לגלות דוגמא אישית ולהשקיע את הכסף בהשקעות ירוקות וברות קיימא.

שלישית, על בנקים מרכזיים ורגולטורים פיננסיים לשתף פעולה אלה עם אלה בשביל לגשר על פערי מידע, כך שיוכלו לנתח טוב יותר את סיכוני האקלים. כל המידע הזה צריך להיות כמה שיותר פומבי וזמין לרשות גופים ציבוריים אחרים.

ולבסוף רביעית, על בנקים מרכזיים ורגולטורים פיננסיים לבנות גופי ידע בתחום ולשתף את הידע שהם צוברים עם בעלי עניין אחרים במערכת הפיננסית ובזירה הציבורית. כל שיתופי הפעולה האלה נועדו בשביל לאפשר לכל מי שרוצה – חברות עסקיות, מכוני מחקר, רשויות ממשלתיות – לנתח טוב יותר את סיכוני האקלים ולקבל החלטות מדיניות מתאימות.

״האתגרים שאנחנו ניצבים בפניהם הם חסרי תקדים, דחופים וקשים לניתוח… כל עוד הטמפרטורות וגובה פני הים ימשיכו לעלות ואיתם הסיכונים הפיננסיים שנובעים ממשבר האקלים, בנקים מרכזיים, רגולטורים פיננסיים וגופים פננסיים ימשיכו להעלות את הרף להתמודדות עם הסיכונים האלה, ולהפיכת המערכת הפיננסית לירוקה יותר. אנחנו צריכים מנהיגות משותפת שנוקטת עמדה באופן חוצה מדינות. אנחנו צריכים להיות שאפתניים. משבר האקלים הוא בעיה גלובלית, שמצריכה פתרונות גלובליים, ובפתרונות האלה למערכת הפיננסית יש תפקיד מכריע״, כתב קרני בסיום המכתב שלו.

4.
קרני הוא לא פעיל גרינפיס. הוא לא מחבק עצים והוא לא מכין לעצמו את חומרי הניקוי שלו מסודה לשתיה. בראיון שנתן בסוף יולי לערוץ 4 הבריטי (אפשר לצפות בו כאן) קרני הגדיר את השיטה הקפיטליסטית בתור הפתרון ולא הבעיה.

״קפיטליזם הוא חלק מהפתרון. הדרך לנקודה אליה אנחנו צריכים להגיע בשביל להילחם במשבר האקלים (הכוונה להפחתת הפליטות ועצירת ההתחממות הגלובלית בלא יותר מ-2 מעלות צלזיוס ביחס למהפכה התעשייתית – ש״א), רצופה בצורך להשקיע טריליוני פאונדים בבריטניה, ברחבי אירופה ובעולם כולו״, הוא אמר בראיון.

״זה אומר שיש סיכון אבל גם הזדמנות אדירה. אחד הדברים שאנחנו צריכים לעשות בהקדם הוא ליצור מסגרת להעברת מידע מהימן על סיכוני האקלים, ושזה מה שעשינו. מאחורי הרשת הזו יש 120 טריליון דולר של הון שאומרים עכשיו לחברות – תגידו לנו איך אתם מנהלים את סיכוני האקלים שלכם״.

לפי קרני, המערכת הפיננסי צריכה להתחיל לנהל את סיכוני האקלים האלה ברצינות, ולהתחיל להעביר הון מהמקומות שבהם היא משקיעה כיום, למקומות שבהם היא צריכה להשקיע מחר, כלומר בחברות ירוקות יותר שהפנימו את סיכוני האקלים ולכן ההשקעה בהם בטוחה יותר.

״חברות שלא יתאימו את עצמן למשבר האקלים, כולל חברות פיננסיות, יפשטו את הרגל. אין שאלה לגבי זה. אבל באותה מידה יש כאן גם הזדמנויות לעשיית הון חדש, באופן שיעלה בקנה אחת עם מה שהחברה האנושית צריכה״, הוא סיכם.

5.
אם אתם תוהים מה קורה בישראל בעניין הזה, אז התשובה היא ממש לא הרבה. לפני כמה שבועות, כשאספתי חומרים לסדרה שעשינו בתכנית של קרן נויבך בנושא הזה, ביקשתי מבנק ישראל לדעת אם הם עושים משהו בעניין.

מהבנק שלחו לי את החוזר שהפיקוח על הבנקים הוציא לבנקים כבר לפני עשור, ב-2009. זה היה חוזר די קצר, שבגדול הורה לבנקים להתחיל להביא בחשבון בצורה מפורשת ושקופה את סיכוני האקלים שכרוכים בפעילות העסקית שלהם, כלומר בחלוקת ההלוואות לגופים עסקיים. הבנקים צריכים גם לציין את העניין הזה במפורש בדוחות הכספיים שלהם.

מה אגיד לכם, עברתי על הדוח הכספי של אחד הבנקים הגדולים בישראל – הפועלים – ואמנם יש שם התייחסות לעניין הזה (כי בכל זאת, הרגולטור חייב), אבל היא לקונית, ולא שקופה בכלל. אין שום דרך לדעת כמה אשראי הבנק לא חילק בגלל סיכונים סביבתיים, או חילק לעסקים עם סיכון סביבתי גבוה, או נמוך, או מה שזה לא יהיה.

האמירות שכן מופיעות על העניין הזה מופיעות בדוח האחריות התאגידית של הבנק, כי שם בנק ישראל חושב שזה צריך להופיע. כאילו זה עניין של מירוק המצפון או יתר הדברים שנוטים להופיע בדוחות אחריות תאגידית (שהם יותר מהכל דוחות של feel good, ולא משהו שמישהו לוקח ברצינות).

בקיצור, בנק ישראל התחיל לנוע בכיוון, אבל כמעט שלא לחץ על הדוושה בעשור האחרון בעניין הזה. אם הבנקים הישראלים חשופים משמעותית לסיכוני אקלים, ייתכן שהם עצמם לא יודעים את זה, קל וחומר בנק ישראל. אני לא אומר שזה המצב – אין לי מושג. העניין הוא שלאף אחד אין מושג.

6.
ואם כל זה לא היה מספיק בשביל לשכנע אתכם שמארק קרני הוא הבן אדם הכי מעניין בעולם, אז דעו שלפני שבועיים, בכינוס הנגידים העולמי בג׳קסון הול בארה״ב, קרני העז לעמוד על הבימה ולהגיד שהדולר עשה את שלו, הדולר יכול ללכת. לפי קרני, הגיע הזמן לסיים את ההגמוניה העולמית של הדולר האמריקאי ולהחליף אותו במטבע דיגיטלי אוניברסלי, כמו הליברה או משהו אחר.

הוא אמר את זה בארה״ב. בפנים של יו״ר הפד האמריקני.

אין הרבה נגידים שיעשו דבר כזה.

דרושה: מפלגה חרדית חדשה

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
ככל שאני חושב על זה יותר, אני מגיע למסקנה שמוכרחה לקום מפלגה חרדית חדשה.
מפלגה כזו יכולה להיות לא רק פתרון לפלונטר הפוליטי שהמערכת הפוליטית הישראלית שרויה בו, אלא גם מה שיתרום לצעד ענק קדימה של הכלכלה הישראלית. אני אמנם פרשן פוליטי קטן מאוד, אבל לעניות דעתי לשון המאזניים האמיתית בפוליטיקה הישראלית היא לא אביגדור ליברמן, וגם לא משה כחלון (בשעתו). לשון המאזניים, לדעתי, הוא האלקטורט החרדי, שכיום מיוצג רק בידי יהדות התורה (שהיא חיבור של אגודת ישראל ודגל התורה) וש״ס. אף אחת מהן, לטעמי, לא מייצגת ייצוג פוליטי אמיתי את השינויים שהחברה החרדית הישראלית עוברת בשנים האחרונות, אלא את העולם החרדי הישן. ומאחר שהאלקטורט החרדי יהיה מוכן, לדעתי, לשבת גם בממשלה עם צביון ימני וגם בממשלה עם צביון שמאלי, לדעתי מפלגה חרדית כזו יכולה להוות שובר שוויון פוליטי. אני לא אומר את זה בגלל שמעניין אותי שהשמאל יתפוס את השלטון, או הימין, אלא דווקא בגלל הסיבה השניה – שמפלגה כזו יכולה להציל את הכלכלה הישראלית מעצמה.

2.
המשפט האחרון עשוי להישמע דרמטי מדי, אבל כשמסתכלים על המספרים עולה תחושה הפוכה – כאילו המשפט זה לא היה דרמטי מספיק.
בירושלים השנה ילמדו 282 אלף תלמידים. מהם, כ-66 אלף תלמידים בחינוך היהודי הממלכתי והממלכתי דתי, ו-108 אלף תלמידים בחינוך החרדי, כך לפי נתונים שפרסם בימים האחרונים מכון ירושלים למחקרי מדיניות (עוד כ-109 אלף תלמידים בירושלים לומדים בחינוך הממלכתי ערבי). על פי הנתונים האלה, בעוד שמספרם של התלמידים בחינוך הממלכתי לא השתנה השנה כלל (כלומר שחלקו היחסי התכווץ), מספרם של התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי גדל ב-6% בשנה, של התלמידים בחינוך הממלכתי ערבי ב-9% בשנה, ושל התלמידים בחינוך החרדי בעיר הבירה גדל בשיעור מסחרר של 10% בשנה אחת.

ירושלים היא רק המיקרו קוסמוס של החברה הישראלית כולה, סוג של הצצה לעתיד של המדינה כולה. כשמסתכלים על התחזית הדמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחברה הישראלית כולה (התרשים הזה לקוח מתוך המכון החרדי למחקרי מדיניות, אבל מבוסס על הלמ״ס), היא נראית כך:

חלקם של החרדים גדל עד לכדי שליש מהאוכלוסיה

חלקם של החרדים גדל עד לכדי שליש מהאוכלוסיה

בזמן שחלקה היחסי של החברה הערבית נשאר פלוס מינוס אותו הדבר, חלקה של החברה החילונית והיהודית-דתית צפוי להתכווץ בעשורים הקרובים (וביתר שאת חלקה של החברה החילונית), וחלקה של החברה החרדית, החלק התחתון בעמודות האלה, יזנק. בשנה שאני נולדתי, 1980, החרדים היוו 4% מהאוכלוסיה. בשנת 2045, כשהילדים שלי יהיו בגילי, חלקם של החרדים יהיה 22% מהאוכלוסיה. אחר כך זה כבר יגדל לשליש.

נכתב על זה כבר לא מעט, על ידי אחרים ועל ידי, במיליון הזדמנויות, אז לא אחפור על זה יותר מדי. אגיד רק שהשינויים הדמוגרפיים הם אמיתיים, הם לא דמיוניים. הם יכולים לנוע קצת לכאן או לכאן, בתוך גבולות גזרה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציינת, אבל בגדול בגדול – הילדים האלה כבר נולדו. לפחות חלקם. לכן, בשורה התחתונה: בנוסף על הזדקנות האוכלוסיה, התהליך הדמוגרפי החזק ביותר שיעצב את פני החברה הישראלית בעשורים הקרובים הוא עליית חלקה של החברה החרדית באוכלוסיה, ובפרט בגילאים הרלוונטיים לשוק העבודה. כל העתיד שלנו בישראל יושפע עמוקות על ידי השינוי הזה. זה שינוי קריטי, משום שהאנשים שנמצאים בגילאי העבודה הם האנשים שנושאים על כתפיהם את הכלכלה הישראלית. הם משלמי המסים, הם הכח היצרני שמאפשר את קיומה של מדינת רווחה (גדולה או קטנה ככל שתהיה), את קיומו של צבא, של מערכת בריאות, חינוך, של הכל. אם שיעורם של האנשים העובדים יפחת (או שכרם, או שניהם), נהיה בבעיה רצינית. אנחנו, והילדים שלנו.

3.
הפוסט הזה הוא לא עוד אחד בסדרה של ׳כולנו אבודים, אנחנו הולכים להיחנק תחת הנטל של המגזר החרדי הבלתי יצרני׳. להיפך. כל מה שאני מנסה להגיד כאן הוא שהחברה החרדית של היום אינה החברה החרדית של לפני עשור.בחברה החרדית של 2019 יש יותר ויותר חרדים שמגדירים את עצמם ׳מודרנים׳, או ׳עם נגיעות מודרניות׳. ד״ר לי כהנר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כותבת על כך עם ד״ר חיים זיכרמן לפחות מאז 2012.

לפי סקר שעומד בבסיס המחקר האחרון שהשניים ערכו (משום מה לא הצלחתי למצוא את המחקר עצמו אלא רק ידיעה עליו בכלכליסט מאפריל השנה), כ-40% מהחרדים שנשאלו בסקר הגדירו עצמם מודרניים במידה זו או אחרת.
המודרניות הזו באה לידי ביטוי בכל מיני דברים. רובם הגדול של החרדים המודרניים עובדים (כמעט 80%), רובם הגדול אמרו שיעודד את הילדים שלהם לרכוש השכלה גבוהה לא תורנית (כ-60%), המשפחות שלהם קטנות יותר, הם נוטים לגור בערים מעורבות, הם מעידים על עצמם שהם מרגישים ישראלים, הם משתמשים באינטרנט, ו – וזו נקודה קריטית שמישהו הסב לאחרונה את תשומת לבי אליה – מחציתם מחזיקים בסמארטפון לא כשר. המכשיר הקטן הזה שנמצא בכיס שלנו, ושלהם, משמש צוהר אל העולם החילוני. העולם שבמשך עשרות ומאות שנים החברה החרדית עשתה הכל בשביל לסגור את כל החלונות, הדלתות והדרכים אליו. מחצית מהחרדים שמגדירים את עצמם חרדים – כלומר, בערך חמישית מכלל החרדים – מחזיקים בכיסם מכשיר שפותח עבורם את כל החלונות ואת כל הדלתות למה שרק יבחרו.

זה כח מדהים.

4.
עקיבא ווייס, כתב החרדים של כאן, כבר שרטט קצת את המאפיינים של החרדים החדשים, של מעמד הביניים החרדי. לסדרת כתבות שפרסמנו בזמנו בכאן כלכלי, ובהמשך גם בכאן 11, התראיינו עוד ועוד משפחות חרדיות שמשקפות משהו שונה מהסטריאוטיפ החרדי הרגיל שהחילונים חושבים עליו כשהם חושבים על חרדים.

אלה חרדים משכילים, עובדים, חרדים שמשתלבים בשוק התעסוקה ובכלכלה הישראלית. כתוצאה מכך, ההכנסה שלהם עולה, וכתוצאה מכך רמת החיים שלהם עולה. וכשזה קורה, הם מבינים שחזרה לאחור אינה אופציה. וזה, הכח הכלכלי הזה, הוא הכח השני הכי החשוב בסיפור הזה, בעיני. כי הכח החשוב ביותר, הכח הפוליטי, הוא הכח שיכול לפרוץ את הסכרים שעדיין מחזיקים את החברה החרדית בישראל בתוך גטאות של עוני ובערות, ולסלול את דרכה של החברה החרדית לשילוב מקיף יותר בכלכלה הישראלית, ואת דרכה של החברה הישראלית כולה אל הגבהים המאושרים.

בניגוד למה שאפשר לדמיין, לא כל החרדים מצביעים כמו עדר למפלגות החרדיות. כשמסתכלים על נתוני המקרו אפשר לראות זאת. הטבלה הזו (שלקוחה מתוך שנתון החברה החרדית, של המכון הישראלי לדמוקרטיה), מתארת את זה יפה. בישובים האלה, חרדים כולם, שיעור ההשתתפות בבחירות (בעמודה השניה, המספרים 13, 16, 19, 20, מתארים את מספר מערכת הבחירות) הוא מאוד גבוה (העמודה הרביעית – שיעורי השתתפות בבחירות של 70% ויותר), יותר מהממוצע באוכלוסיה הכללית.
כשמסתכלים למי החרדים מצביעים, אפשר לראות שבישובים כמו מודיעין עילית או ביתר עילית רוב מוחץ של המצביעים החרדים מציביעים ליהדות התורה וש״ס (העמודה השניה משמאל, היכן שיש שיעורים של 80 ומשהו אחוזים או 90 ומשהו אחוזים). אבל כשמסתכלים על יישובים מעט פרוגרסיביים יותר, כמו אלעד או כפר חבד, אפשר לראות ששיעורי ההצבעה למפלגות החרדיות משמעותית יותר נמוך. אפילו בעמנואל, יישוב חרדי עני מאוד ביהודה ושומרון שאמור להיות מעוז של ש״ס, שיעור ההצבעה לשתי המפלגות החרדיות נמצא בירידה והגיע בבחירות 2015 ל-62% ״בלבד״.

זהו הסדק שדרכו יכולה מפלגה חרדית חדשית להשתחל, ולהרחיבו לאט לאט.

למעשה, כבר בינואר לפני שנה וחצי, הרבה לפני שתי מערכות הבחירות של 2019, עקיבא סיפר על החרדים שמתפקדים לשתי המפלגות החילוניות הגדולות, הליכוד והעבודה (נו, אז היא היתה עדיין גדולה) בניסיון להשפיע מבפנים.

ועדיין, בעיני, זה לא זה. אפילו אם בליכוד יהיה נציג חרדי או שניים (וזה עדיין לא המצב), או בעבודה, או בכחול לבן, או במה שלא תהיה מפלגת השלטון, אלה עדיין יהיו חרדי מחמד. המפלגה בכללותה עדיין לא תדאג קודם כל לאינטרסים של החברה החרדית. לכן, לדעתי, השינוי המיוחל יכול לבוא רק ממפלגה חרדית ממש – מפלגה שנציגיה הם רק חרדים, חרדים שמגדירים את עצמם חרדים מודרניים, החרדים החדשים. כי המפלגות החרדיות הקיימות ממש ממש לא מייצגות את האלקטורט הזה.

5.
הפעם האחרונה שבה הוקמה בישראל מפלגה חרדית חדשה היתה ב-1984, לפני שלושים וחמש שנה. אז זו היתה ש״ס, שהצליחה לשרוד מאז את כל מערכות הבחירות (בניגוד לשלל מפלגות חילוניות שקמו מאז ונעלמו לבלי שוב). ש״ס הוקמה על רקע עדתי. וליתר דיוק, על רקע זה שהחרדים הספרדים הרגישו שאין להם ייצוג פוליטי אמיתי בכנסת על ידי המפלגות החרדיות האשכנזיות. הם צדקו, הקימו מפלגה, והגיעו ברבות הימים להישגים פוליטיים מרשימים (שדעכו מאז מותו של הרב עובדיה יוסף, אבל זה סיפור אחר). אבל לטעמי גם ש״ס לא מייצגת היום את החרדים המודרנים, בוודאי לא את החרדים המודרניים האשכנזים.

במצב הנוכחי, לדעתי האישית, ש״ס ויהדות התורה אינן מייצגת היום חרדים מרשימים שיצא לי לפגוש כמו איציק קרומבי שמנהל את ביזמאקס בירושלים (סוג של wework חרדי משודרג), או כמו האברכים שלומדים ועובדים ברבטק (שאת סיפורה סיפרנו כאן), או דרך קרן ק.מ.ח, או דרך מסגרות נוספות, שעובדים ומנסים להקים סטארטאפים במאיצים כמו של קמאטק, באחוות תורה, חרדים שעובדים באינטל, או בחברות הייטק אחרות, או את קולם של חרדים רבים שראיינתי ואני וראיינו אחרים בשנים האחרונות לכל מיני פרויקטים בעיתונות הישראלית.

במצב הנוכחי, לדעתי, הגיעה העת ובשלו התנאים למפלגה חרדית חדשה. אני יכול רק לדמיין כמה קשה יהיה לחרדים לקום ולהקים מפלגה כזו, שהלכה למעשה תצא נגד הממסד החרדי הרבני הקיים, גם מבלי להגיד זאת במפורש. בעבודה שלי ובמפגשים שלי עם חרדים בשנים האחרונות ראיתי עד כמה הם מנסים להצניע את מה שהם עושים, כי הם פוחדים לחטוף פשקווילים.

אני מודה שמה שאני עושה כאן הוא פטרוני להפליא – אני מניח בשם חרדים מסוימים שהמפלגות החרדיות הנוכחיות לא מייצגות אותן כהלכה. אני לא יכול לחשוב על משהו מתנשא יותר, וכל ביקורת שאחטוף על כך תהיה מוצדקת. ועדיין, זה הרושם החד משמעי שקיבלתי, גם אם מתחת לשולחן, מהשיחות שלי עם צעירים חרדים רבים בשנים האחרונות.

6.
החברה החרדית (והערבית) היא הפוטנציאל הגדול ביותר של המשק הישראלי לשנים קדימה. כתבתי בעבר שששני המגזרים האלה (מגזר היא מילה שלילית, לכן עברתי להשתמש במילה חברה) יכולים להיות לכלכלה הישראלית מה שהיה בתחילת שנות ה-90 גל העלייה מברית המועצות.
אבל כל עוד המפלגות החרדיות הקיימות בולמות את תנועתם של חרדים רבים אל המודרנה, הפוטנציאל הזה הוא פוטנציאל שנשאר על הנייר. כל עוד מודל החיקוי של החברה החרדית הוא הפוליטיקאים שלהם, העסקנים שלה, וכל עוד ברירת המחדל היא עולם הלימודים, כל אותם חרדים מודרניים ימשיכו להיות טפטוף, התגנבות יחידים, משהו שאין בכוחו להטות את הכף. כל עוד זה המצב, שיעור ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה ימשיך לדשדש במקום סביב ה-50% (למרות ששיעור ההשתתפות של נשים חרדיות בזינוק מרשים ועקבי ונושק כבר ל-80%).
ומאחר שלמפלגות החרדיות הנוכחיות, ולהנהגה שלהן, אין שום סיבה לשנות את דרכן – כי כל שקל שהן מקבלות במסגרת הסכמים קואליציוניים ושהולך למוסדות החינוך של המפלגות הוא בעצם עוד שקל שהולך לסידור ג׳ובים, שמנציח את כוחה של ההנהגה החרדית הנוכחית – אין שום סיבה לחשוב שהשינוי יבוא מתוכן.

מפלגה חרדית חדשה, של מי שמגדירים את עצמם חרדים מודרניים, יכולה לחרוט על דגלה ערכים של שילוב בשוק העבודה לצד שמירה על הצביון החרדי. היא יכולה לקדם השתלבות של החרדים בהשכלה, בתעסוקה מתקדמת, ולא רק לדאוג לעוד איזה תקן וחצי לחרדים בשירות הציבורי (עם כל הכבוד לשירות הציבורי, לא הוא זה שיזניק את הכלכלה הישראלית קדימה). היא יכולה לדאוג לסוגיות של שכר הוגן לחרדים, להילחם באפליית חרדים במקומות עבודה, וכו׳. היא יכולה לעשות עוד מיליון ואחד דברים שלא חשבתי עליהם ולעולם לא אצליח לדמיין. אם תפתחו את הרשתות החברתיות תגלו המון, אבל באמת – המון – דמויות של מנהיגים ומנהיגות חרדיות שמובילים קווי חשיבה חדשים שיוכלו בנקל להשתלב בגוף פוליטי כזה, להיבחר, ולעבוד בכנסת לטובת החברה החרדית והחברה הישראלית כולה. לא לדאוג לעוד קצבאות ילדים, אלא לעוד לימודי ליבה, השכלה גבוהה ומשרות איכותיות, בצד שמירה על כל אורחות החיים שחשובים לחרדים. הילדים שלי זקוקים לזה לא פחות ממה שהילדים החרדיים זקוקים לזה.

בבחירות הקרובות זה כבר לא יקרה, אבל לדעתי בישראל של 2019 בשלו התנאים להקמת מפלגה כזו.
עכשיו רק דרושים האנשים שאשכרה יעשו זאת.

חלקים בפאזל

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
אני מאוד אוהב סופרמקטים.
אני לא יודע אם זו שריטה מוכרת, ואם כן עד כמה היא נפוצה, אבל זה לא חשוב: גם אם תגידו שאני מפגר, אני עדיין ממש אוהב סופרמרקטים. כשאני בחו״ל, אחד המקומות שאני הכי אוהב לבקר בהם הוא הסופרמרקט. ואם אפשר יותר מאחד, מה טוב.

יש משהו בסופרמרקטים שמלמד אותך המון על המקום שאתה מבקר בו, על חברת בני האדם שחיים שם. איזה דברים אוכלים בני האדם האלה, עד כמה נעים או עגום המקום שבו הם קונים את המזון שלהם. עד כמה המדפים עולים על גדותיהם מרוב שפע, עד כמה הם עומדים שוממים, מאובקים, בעליבותם. מה הם אוכלים. ממה המזון שלהם עשוי. באיזה סוג של עטיפות הם משתמשים, עד כמה גדולים וצעקניים הפונטים שעל האריזות שהם קונים. איזה מקום תופס הבשר בחיים שלהם, ואיזה מקום מוצרי החלב. בסין, למשל, בביקורנו הראשון ב-2006, כמעט שלא הצלחנו למצוא מוצרי חלב, למעט בסופרמרקט יקר במיוחד באיזו שכונה בשנחאי ששירתה בעיקר תושבים זרים. כששבנו למדינה ב-2008, מוצרי החלב כבר היו נפוצים בהרבה. היום, אני מתאר לעצמי, אפילו יותר, מה שמשקף את ההתקרבות של מעמד הביניים הסיני אל תרבות המערבים. בקיצור, סופרמרקטים הם הצוהר העדכני, הנגיש המקיף ביותר שתוכלו למצוא לתרבות האנושית במקום שאתם נמצאים בו. אבל הם לא רק זה.

הסופרמקט הוא גם אחת ההמצאות האנושיות שהשפיעו יותר מאחרות על מה אנחנו אוכלים. זה נשמע משונה, כי מהו סופרמקט אם לא מבנה גדול עם מדפים. מבחינה חדשנית, אין בזה איזה גליק גדול. ובכל זאת, המבנה הזה עם המדפים חולל תמורות אדירות באופן שבו בני האדם מייצרים את המזון שלהם (בוודאי בארה״ב, מולדת הסופרמרקט), ובהרכב של המזון שהם צורכים. ולא לטובה. ואם אני צריך לרדד את זה לדבר אחד, דבר אחד שבגללו לסופרמרקט היתה השפעה כל כך גדולה על המזון שאנחנו קונים ואוכלים, הרי שזה זה: המדפים שבתוכו.

הדבר שקובע יותר מכל את הרכב המזון שאנחנו אוכלים, וכתוצאה מכך את מידת בריאות הציבור, הוא אורך חיי המדף שהסופרמרקט קובע ליצרנים בשביל שיהיה מוכן להציג את המוצרים שלהם על המדפים שלו. ככה, פשוט.
את התובנה הזו סיפק לי יזם מתחום המזון שביקש בשלב הזה לא להיות מצוטט בשמו. אולי בעתיד. ׳אני יודע לייצר את המוצר שלי ממש טוב. בריא, מזין, הכל. אבל בגלל שהדרך העיקרית שלי להגיע ללקוחות שלי היא דרך הסופר, אני חייב לעמוד במה שהסופר מכתיב לי. והסופר דורש שהמוצר שלי יהיה בעל חיי מדף של כמה חודשים. אז אני נאלץ לדחוף אליו חומרים שאני לא רוצה שיהיו בו, בשביל שאוכל למכור אותו.

הסופרמרקט הומצא בארה״ב לראשונה בתחילת המאה ה-20, ערב מלחמת העולם השניה. היו בו שני חידושים מרכזיים. הראשון, הוא היה חנות שהיה בה הכל. לא עוד ביקור אצל הקצב ובחנות הגבינות ובמאפיה ואצל היקרן ולחכות לחלבן שיבוא, פתאום אפשר היה למצוא הכל בחנות אחת. אבל האמת שחנויות כאלה כבר היה ניתן למצוא כמה שנים קודם לכן, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. ולכן החידוש השני, היה לא פחות חשוב: הסופרמרקט היה חנות בשיטת ״עשה זאת בעצמך״׳.
לפני הסופרמרקט הייתם הולכים לחנות השכונתית, עומדים יפה בתור, וכשתורכם היה מגיע הייתם צריכים לבקש מהחנווני או הקצב או הגבן או האופה או מי שזה לא יהיה, שיביא לכם משהו. גוש גבינה, חצי כיכר, מה שזה לא יהיה. ואז הייתם מחכים שיביא, ויפרוס ויחתוך ויארוז וישקול והכל. בסופרמרקט, הדברים חיכו לכם ארוזים, יפים ונוצצים, על המדפים. קחו מה שבא לכם, שלמו ולכו.

החידוש הזה, או למען הדיוק, השילוב של שני החידושים יחד – הכל מחכה לכם על המדף – שינו לחלוטין את האוכל שלנו. מדהים, לא?

בספר שלו Supermarket USA: Food and Power in the Cold War Farms Race ההיסטוריון האמריקני שיין המיליון מספר שלסופרמרקט היה תפקיד מרכזי במלחמה הקרה בין ארה״ב לברית המועצות. התוודעתי לסיפור הזה באחד הפרקים האחרונים של הפודקאסט פריקונומיקס, ואני ממליץ מאוד לכולכם להאזין לו, כי הוא מצוין.
לפי ההסבר של המילטון, הסופרמרקט היה תצוגת התכלית המרהיבה והחותכת ביותר של השפע האמריקאי. וליתר דיוק, הסופרמרקט היווה הוכחה חותכת לניצחון הקפיטליזם על פני המדפים הריקים של הקומוניזם מעבר לאוקיאנוס. עד כדי כך שבשיא המלחמה הקרה האמריקנים אשכרה בנו סופרמרקט של כמעט אלף מטר מרובע בתערוכה הבינלאומית שנערכה בזגרב (אז, חלק מיוגוסלביה) בשביל להראות למזרח מאיפה משתין הדג. תצוגת התכלית היתה כה משכנעת שבתום התערוכה, אגב, היוגוסלבים, בפקודת מרשל טיטו, קנו את הסופרמרקט הזה בתום התערוכה וניסו להפעיל אותם בעצמם.

היופי בסיפור הזה של הסופרמרקט, מספר המילטון (והמרואיינים האחרים בפרק, אני ממש ממש ממש ממלי להאזין לו), הוא שהוא השפיע לא רק על הצרכנים, אלא גם על היצרנים. כמו בעניין הזה של חיי המדף, כל שיטת הייצור נדרשה להתאים את עצמה למאפיינים של הסופרמרקט.
לסופרמרקט, למשל, אין כח להתעסק עם מאה ספקים שונים. הוא מעדיף להתקשר עם שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, ולחסוך לעצמו כאב ראש. הנטייה הזו יוצרת תמריץ ליצירתם של ספקים גדולים, כאלה שמביאים לסופר הרבה סוגי מזון (או מוצרים אחרים) ולא רק ופלים לימון. התמריץ הזה פעל היטב גם בתעשייה החקלאית, ודחף חוות קטנות לגדול או למות.
רצה הגורל וזה קרה בערך במקביל לתהליכים מרתקים אחרים שקרו בחקלאות האמריקאית, שכתבתי עליהם בפרק הראשון של יומן סוכר. אתם מוזמנים לקרוא את זה כאן, אבל אם אין לכם כח, הנה תמצית: בתחילת שנות ה-70, כשניקסון התמודד לכהונה שניה וכבר נאלץ להדוף את סיפור ווטרגייט, מחירי המזון בארה״ב התחילו לעלות. מאחר שזה הדבר האחרון שהוא היה צריך, ניקסון הטיל על שר החקלאות שלו לפתור את המצב. וזה אכן פתר את המצב. הוא התחיל לחלק סובסידיות לחקלאים, ותמרץ אותם לגדול ולגדול ולגדול (וגם לגדל סוג אחד של גידול, אבל נעזוב את זה כרגע). Get big or get out, היה המוטו. וזה בדיוק מה שקרה.

לתהליך הזה היו המון תוצאות לוואי. מצד אחד, האוכל פתאום היה זמין בהרבה לבני האדם. פתאום השפע היה בהישג יד ממש.
מצד שני, הסופרמרקט הביא לעליית האוכל המעובד, הארוז בקופסאות יפות עם שמות נוצצים וצבעים בוהקים והמון המון חומרים לא בריאים בפנים.
תוצר לוואי אחר של התהליך הזה היה סטנדרטיזציה – תיכנסו היום לסניף כלשהו ברשת של סופרמרקטים, ותמצאו את אותם הירקות, אותם הפירות, אותם מוצרי החלב, אותו הכל. אם פעם היו בחנות שפע של זני תפוחים, היום יש שלושה. למה? סטנדרטיזציה. בדרך, הלכו לאיבוד לא רק המגוון אלא גם הטעם והערכים התזונתיים.

הסיפור הנהדר הזה משלים בעיני עוד חלק בפאזל הענק שנקרא ״למה אנחנו אוכלים את מה שאנחנו אוכלים״. פאזל שעל אחד החלקים האחרים שלו – כיצד הצבא האמריקני עיצב את מה שאתם אוכלים – סיפרתי כאן וב״חיות כיס״, הפודקאסט שלנו.

מאחר שבפאזל הזה עוד חלקים רבים, אני ממשיך לחפש אחרים. נדמה לי ששני החלקים האלה – הצבא והסופרמרקט, הם חלקים גדולים מהמסגרת. אם אתם מכירים חלקים נוספים, ספרו לי, אשמח ללמוד.

2.
כשהחוות האמריקאיות (ובכלל) גדלו למימדים מפלצתיים והחלו לגדל את הגידול האחד שלהן בכמויות ענק, הצורך של החקלאים בחומרי הדברה וקוטלי עשבים וקוטלי מזיקים וכו׳ גדל מאוד. בשביל להיות מסוגלים לעמוד בהיקף הייצור שהם נדרשו לעמוד בו בשביל לשרוד, הם עברו להסתמך על חומרי הדברה כימיים בכמויות גדולות, מסוגים שונים. ולשימוש הכרוני בחומרים הכימיים האלה יש מחיר, שחלקיו מתחילים להתברר היום, עשרות שנים לאחר תחילת השימוש בהם, בכל מיני מקומות.

אחד הנזקים של המעבר לשימוש מסיבי בחומרי הדברה בחקלאות היה הפיכת הסביבה החקלאית – קרקע, מים וכו׳ – לרעילה פי 48 ממה שהיתה לפני 25 שנה. סליחה, אני אדייק את זה: רעילה פי 48 לדבורים ממה שהיתה לפני 25 שנה. כך לפי מחקר שהתפרסם בשבוע שעבר בז׳ורנל המדעי PLOS ONE (שמפרסם מחקרים בתחום המדע והרפואה). על המחקר הזה קראתי בכתבה הזו של הנשיונל ג׳אוגרפיק.

חומרי ההדברה הספציפיים שנבחנו במחקר הם בעצם גז עצבים לחרקים. מאחר שהם נשטפים בקלות, הם לא מהווים (בלי נדר) שום סכנה לבני האדם שאוכלים את הגידולים החקלאיים האלה. אבל מאחר שהם נשטפים בקלות, הם חודרים אל הקרקע ואל מקורות המים ונשארים בסביבה החקלאית שנים אחרי שהיבול כבר מזמן נקצר.

לפי החוקרות, העובדה שהסביבה החקלאית הפכה להיות כל כך רעילה לדבורים, יכולה להיות הסבר (או אחד ההסברים) לצניחה העולמית במספר הדבורים בשנים האחרונות. צניחה שמשפיעה על היכולת של בני האדם להמשיך ולגדל את כל האוכל שאנחנו אוכלים, כי האבקה על ידי דבורים (וחרקים נוספים כמו פרפרים) אחראית לשליש מהגידולים שאנחנו מגדלים לאכילה (כך לפי הכתבה).

או במלים אחרות – פיתחנו במשך השנים שיטות טכנולוגיות חדשות בשביל לגדל מספיק אוכל להאכלת מיליארדי בני אדם, ועל הדרך אותן הטכנולוגיות ממש כורות את הבור מתחת ליכולת שלנו להאכיל את כל האנשים האלה.

מילה של ביקורת: המאמר הזה לא מוצא קשר סיבתי ישיר בין העלייה בשימוש בחומרי ההדברה (מסוג מאוד מסוים שאין לי סבלנות לתרגם) והעלייה ברעילות הסביבה החקלאית שנובעת מהשימוש הזה בחומרי ההדברה לבין הצניחה במספר הדבורים. הכתבה והמחקר מציינים זאת במפורש. ואולם, החוקרות טוענות שמאחר שההשפעה של חומרי ההדברה הללו על דבורים מתועדת היטב בספרות המחקרית, עצם העובדה שהחומרים הללו מרעילים את הסביבה למשך כל כך הרבה זמן, קרוב מאוד לוודאי שאכן יש קשר סיבתי בין השימוש בחומרים האלה לבין הפגיעה בדבורים.

3.
ואחרון:
ציוץ של חתן פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן בטוויטר שלח אותי לקרוא את המאמר הבא (אוקי, את התקציר של המאמר הבא):
מותם של כוכבים אקדמיים בטרם עת משמש בתור מפץ גדול שמגדיל את היקף המאמרים המפורסמים בתחום המדעי שאותם כוכבים היו כוכבים בו. יותר מזה: מותם של הכוכבים האלה מאפשר לחוקרים אחרים, כאלה שלא נמנו על המחנה האקדמי של אותם כוכבים, להשמיע את קולם. כל עוד הכוכבים האלה היו בחיים, הדומיננטיות שלהם בתחום המדעי שלהם היתה כל כך גדולה שהיה קשה לחוקרים אחרים להשמיע דעות מנוגדות. אחרי מותם, הדלת נפתחה והדעות החדשות זרמו בה, והמדע התקדם. מהמם, לא? החוקרים אמנם בדקו במחקר הזה רק את תחום מדעי החיים, אבל קשה להאמין שהעולם הזה מתנהג מאוד אחרת בדיסציפלינות מדעיות אחרות. אחרי הכל, בני אדם הם בני אדם.

למה אני רץ

תמיד בזתי לאנשים האלה. האנשים האלה עם בגדי הריצה האלה. עם הטייצים הצבעוניים שלהם והכובעים הנושמים שלהם, והפרצופים המיוסרים בחשיבות עצמית שלהם. אף פעם לא סבלתי אותם. והנה, בשנה האחרונה הצטרפתי אליהם. בשנה האחרונה, מהשבוע שהגענו לכאן, אני רץ. שמונה קילומטר פלוס מינוס בכל פעם, בין פעמיים לשלוש בשבוע, כל שבוע (להוציא כמה שבועות בודדים, כשהיינו בחופשה וכאלה). בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב. רץ.

היום החלטתי לעצור, ולנסות להבין למה. למה אני רץ?

אני רץ במקרה. זה התחיל בטעות. לא תכננתי לרוץ. כשהגענו לכאן לראשונה, הייתי בג׳ט לג. קמתי בחמש וחצי, הכנתי לי כוס תה, והתיישבתי על יד החלון בסלון והתבוננתי בשחר העולם על הרחוב המנומנם שלנו. אחרי שסיימתי את התה, לא היה לי מה לעשות. אז נעלתי נעליים, ויצאתי החוצה, לרוץ. לא הייתי בכושר בכלל. רצתי רבע שעה וחשבתי שאני הולך למות. הרגשתי עלוב.

אני רץ בשביל לא להרגיש עלוב. בשביל לא להרגיש שאני הולך למות אחרי קילומטר וחצי של ריצה. אחרי הריצה ההיא, הראשונה, הגיעה עוד אחת, ואחריה עוד אחת. בכל פעם העליתי מעט את המרחק. ממש קצת. מעודד את עצמי בראשי בחישובים מנטליים משונים כמו ׳יאללה, עכשיו רק עד העמוד חשמל הבא׳. בכל פעם שהצלחתי להגדיל את מרחק הריצה בעוד חצי קילומטר, בעוד קילומטר, הרגשתי טיפה יותר טוב עם עצמי. טיפה יותר פוטנטי.

אני רץ בשביל לא להרגיש אימפונטני. בשביל לא להרגיש כאילו הגוף שלי קמל. הגוף שלי קמל, שום דבר לא ישנה את זה, אבל אני לא רוצה להרגיש את זה. הריצה גורמת לי לשכוח קצת מהקמילה. היא ממסכת אותה מעט, מדללת אותה מעט, מסתירה אותה בעשן. עכשיו, כשאני מסתכל במראה, אני יכול להגיד לעצמי לא רק ׳כמה אתה זקן׳ אלא גם ׳נו, לפחות אתה לא שמן כמו שהיית׳.

אני רץ בשביל לא להיות שמן. אני לא יודע למה זה בכלל חשוב לי, או למה זה חשוב בכלל, לא להיות שמן. אני מודה שפיתחתי אובססיה מסוימת לגבי זה בשנה האחרונה, והריצה היא חלק מזה. זה לא בריא, אני יודע, אבל אני לא בטוח שאני רוצה להיכנס לזה עכשיו. עוד לא מוכן להיפתח בעניין הזה. בפעם אחרת.

אני רץ כי אני אובססיבי. כי בראש שלי, אם בטעות לא יכולתי לרוץ יום אחד, כי הלו״ז לא הסתדר או משהו כזה, נדלק איזה קול בתוך ראשי שלא נותן לי מנוח. ׳אתה חייב לרוץ׳, ׳אתה חייב לרוץ׳, מנדנד לי הקול. זה אותו הקול שמעצים את כל החרדות שלי, זה אותו הקול שמגדיר את הטקסים הקטנים שאני מוכרח לעשות, גם אם אף אחד לא יודע עליהם.

אני רץ כי אני אנאלי, וזה מתיישב בול על הצורך שלי בתבניות. אני רץ כי אני סובייטי. כי אנחנו לא כאן בשביל ליהנות, ואם כבר מתחייבים, אז מתחייבים.
אני רץ כי אני רוצה להעלות את רמת האנדרופינים במוח.
אני רץ כי זה עוזר לי לחשוב.
אני רץ כי זה עוזר לי לא לחשוב.

אני רץ כי אני רוצה לדעת שאני מסוגל להתמיד במשהו שאני לא הכי נהנה ממנו, שאני מסוגל להתעלות מעל החיווט הבסיסי שלי כאדם. גם עכשיו, אחרי שנה, בעיקר בתחילת כל ריצה, האינסטינקט הטבעי שלי הוא לרצות לעצור. לרוץ זו פעולה מוזרה. הגוף שלך לא רוצה לרוץ. למה לרוץ, בנאדם? אתה ממהר לאנשהו? יש משהו שרודף אחריך? אתה צד ממותה? כי אם התשובה לשלוש השאלות האלה היא לא, אין לך באמת סיבה לרוץ. למה אתה ממשיך לרוץ?

אני רץ כי זה הזמן שלי עם עצמי. כי זה עוזר לי למצוא נתיבים חדשים במרחב הזה, במרחב הלא מוכר והלא שלי הזה. אני רץ כי אני מרגיש שהריצה עוזרת לי לפלס את דרכי בעולם. אני רץ כי זה משהו שמעולם לא עשיתי בעבר, או לפחות מאז היסודי. אני רץ כי זה מאוד לא אני לרוץ. אני רץ כי זה ההיפך מלהדליק עוד סיגריה. כי זה ההיפך מלהתלונן על העולם. כי זה מחייב אותך לתת איזה חצי חיוך לרצים בכיוון הנגדי שחולפים על פניך.

אני רץ כי זה עושה אותי חלק ממועדון גדול יותר של אנשים שרצים. לא אלה שמספרים לחברים שלהם ׳עשיתי שניים עשר קילומטר היום בקצב חמש׳, אלא אלה שרצים כי הם צריכים לרוץ. אלה שרצים כי הם צריכים להרגיש שהם בחיים.

אני רץ כי הבנים שלי חושבים שזה הופך את אבא שלהם ליותר קול. אני רץ כי בת זוגי מתפעלת שאני עדיין מתמיד בזה. אני רץ כי מישהו הכניס לי לראש שאני חייב לשפר את המראה החיצוני שלי (לא שזה עוזר). אני רץ כי פוחד לעמוד במקום, להתנוון, להתאבן.

אני רץ בשביל לא להרגיש בן שלושים ותשע.