25

0
קודם כל, קצת מוזיקה:

1
שלג. היה לא מעט שלג. ואז הטמפרטורה צנחו למינוס 15 מעלות. ואז כל השלג שירד קפא והפך לקרח. ואז ירד גשם והטמפרטורה טיפסה ל-11 מעלות והכל נמס. זה היה שבוע מוזר מבחינה אקלימית, אבל הספקנו ליהנות ממנו קצת. ומאחר שקניתי מצלמה קטנה ואני מתלהב ממנה לאללה, הנה שתי שטויות שהכנתי.


להמשך קריאה

24

1.
קודם כל, קצת מוזיקה:

2.
באופן אירוני, הגעתי לטור הזה של טים הארפורד דרך ציוץ של מישהו בטוויטר שלי. קראתי אולי מיליון כתבות, טורים, סיפורים ומה לא על איך כולנו התמכרנו למסכים, על איך כולנו צריכים להתנתק מהמסכים, ובלה בלה בלה, אבל אף אחד מהם לא נגע בי כמו שהטור של הארפורד הצליח.
הארפורד הוא אחד הכותבים החביבים עלי. הוא כלכלן שכותב טור קבוע בפייננשל טיימס, סוג של פריקונומיקס אבל פחות מלא מעצמו, והיתה לו גם תכנית נחמדה בבי.בי.סי על 50 המצאות / חידושים לאורך ההיסטוריה שבאמת שינו את כלכלת העולם (לא דברים כמו הטלפון, אלא דברים כמו המצאת המכולה).
בטור הזה שלו שקראתי השבוע הארפורד מספר באופן מאוד אישי, כן ופרקטי איך הוא החליט והצליח להיגמל מהשימוש האובססיבי שלו בטלפון. ובמיוחד, להפסיק עם השימוש האובססיבי בטוויטר. זה דיבר אלי, במיוחד משום שלאחרונה הרגשתי שהייתי הרבה יותר מדי בטוויטר. כבר מזמן מאוד רעיל שם, אבל עכשיו נהיה שם רעיל במיוחד לקראת הבחירות. וככה, מיד אחרי שסיימתי את הטור, עשיתי משהו שכבר הייתי צריך לעשות מזמן אבל פשוט פחדתי לעשות – מחקתי את האפליקציה של טוויטר ושל פייסבוק מהטלפון שלי (והתקנתי תוסף לכרום שחוסם את הגישה לרשתות החברתיות לפרקי זמן של 25 דקות בשביל שאוכל להתרכז בכתיבה).
עיתונאים פוחדים לעשות דבר כזה. חלק מהפחד הזה מקורו פשוט ב-FOMO, חלק מהפחד מקורו באגו, וחלק מהפחד מקורו בצורך מקצועי לגיטימי לגמרי לעקוב אחרי סיפורים ולהיות מסוגל להפיץ את הסיפורים שלך. אבל מאחר שאני לא בדיוק עיתונאי פעיל כרגע, זה נראה לי כמו הזדמנות טובה לעשות את זה. אז עשיתי.
זה כל כך מוזר עכשיו – אין לי ממש מה לעשות עם הטלפון שלי. זה כאילו שהוא לא מחובר לשום מקום. אני נכנס מדי פעם לאינסטוש סתם בשביל להעלות תמונה, ולפעמים אני אשכרה נכנס לאפליקציית מזג האוויר בתור סוג של תחליף סם. ופה, בניגוד לישראל, קורים לא מעט דברים באפליקציית מזג האוויר, כך שזה מעבר לי איזו דקה או שתיים.
אבל בגדול, זה נחמד. אמנם חלפו רק יומיים ומשהו, אבל כבר אני פחות שולח את היד ללטף את הטלפון. מקווה שאחזיק עם זה.

© Oscar Bolton Green

© Oscar Bolton Green


להמשך קריאה

23

0
קודם כל, מוזיקה:

1
לפני כמה לילות התעוררתי באמצע הלילה. פשוט ככה: התעוררתי. לא כי הייתי צריך להשתין, לא כי כאבה לי הבטן. סתם, התעוררתי. זה התחיל בחלום מטריד, ונגמר בזה שלא הצלחתי לחזור לישון. קמתי. הלכתי לטלפון. השעון הראה קצת לפני ארבע בבוקר. פתחתי את הוואטסאפ, קראתי הודעות שהצטברו. אחרי זה טוויטר. אחרי זה אינסטגרם. אחרי זה סלאק. הלכתי לשירותים. ישבתי שם קצת. רפרשתי. רפרשתי. רפרשתי. צחצחתי שיניים, הלכתי להסתכל על הילדים ישנים, ולבסוף חזרתי למיטה. שכבתי שם מבלי לחזור לישון עד שהשעון המעורר שלה צלצל שבע. רצף אינסופי של מחשבות הטריד אותי.
להמשך קריאה

22

1
קודם כל, קצת מוזיקה:

2
היינו שבוע בחופשה משפחתית במקסיקו. אין לי המון מה להגיד על זה, זולת שהיה כיף להיות שבוע בחום. מסתבר שנורא קל להתרגל בחזרה לחום, מה את יודעים. ללהסתובב בשכבה אחת בלבד של ביגוד, במכנסיים קצרים, בלי חולצה, בכפכפים. היינו בפלאיה דל כרמן, והיה ממש סבבה. סבבה להיות ביחד, סבבה לא להיות מחויבים לכלום. נפלנו למכודת תיירים, רחצנו בים, ובבריכה, ושוב בים. ליטפנו איגואנה, ותוכי, הסתכלנו על דולפין, התגלשנו במגלשות מים, ואכלנו מלא מלא מלא דברים מבצק. וגלידה. בקיצור, חופשה.
היה לי נחמד לראות את הבנים שלי מתחברים זה לזה. כמו שאנחנו זקוקים לעיתים לזמן בלעדיהם, כך הם זקוקים לזמן בלעדינו. לעשות שטויות ביחד, לתכנן תכניות, לזמום מזימות, למצוא אבנים נדירות, תבניות בגלים, אוצרות בחול. להמציא שפה משותפת שרק הם מכירים. כהורה, כשאתה רואה את זה קורה, כל מה שאתה רוצה לעשות זה להישען אחורה ולהעביר את החיים לטייס אוטומטי, בתקווה שזו טיסה שלא תיגמר לעולם.
להמשך קריאה

בין לבין: החיים כבצל

1
כבר כתבתי כאן, ובטח יותר מפעם אחת, שמאז שהגענו לכאן אני חושב הרבה יותר על אוכל. זה לא בגלל שאני רעב, אלא בגלל שאני בסוג של מצוקה. האמת? כשאני חושב על זה לעומק, אני חושב שגדלתי ככה – במצוקה בגלל אוכל. לא בגלל שהיה חסר לי אוכל, אלא משום שהייתי מוקף באוכל לא טעים.

אני אסביר.
להמשך קריאה