הלב שלי

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

הבכי התחיל עוד לפני שהספקתי לחזור לאוטו. עקבתי אחריהם מבעד לגדר מתרחקים אל עבר הכיתות שלהם. מנהלת בית הספר לקחה אותם אחד אחד אל הכיתות. כל אחד נבלע בכיתתו ואני נשארתי עומד עוד רגע ארוך על יד הגדר. משהו בנשמתי ניסה להשתחל פנימה דרך החורים, לרוץ אל עבר הילדים שלי, לתת להם חיבוק אחרון. ׳נו, כנראה שיש בי רגשות׳, סימסתי לה כשנכנסתי לאוטו, בזמן שהבכי יצא החוצה בלי מעצורים.

2.

חודשיים. חודשיים הילדים שלנו לא הלכו לבית ספר. בפעם האחרונה שהם חזרו מבית הספר זה היה בצד השני של העולם. זה היה אמצע מרץ. הימים היו עדיין קרירים. הם ירדו מהאוטובוס הצהוב עם יתר הילדים ובפיהם בשורה – ׳סגרו את בית הספר לשבועיים!׳

אז, באמצע מרץ, הם לא ידעו אם הם שמחים או עצובים מכך. היה קצת מזה וקצת מזה. המורות ציידו אותם בדפי עבודה לשבועיים. שבועיים. הם היו בטוחים שהם יחזרו אחרי שבועיים.

חודשיים חלפו מאז. חודשיים, חודשים, חלפו, מאז.

די מהר אחרי שבית הספר נסגר הבנו שיש סיכוי שהפעם הבאה שבה הם יראו בית ספר זה יהיה בישראל. לא ידענו אז אם נקצר את השהות שלנו בארה״ב, אבל היה די ברור ששנת הלימודים כבר לא תתחדש. החלטנו להתחיל ללמד אותם עברית בעצמנו.

אלון, בן 10, יודע עברית היטב אבל השנה וחצי בארה״ב העבירו אותו לאנגלית. מבחינתו השפה הנוחה יותר היא אנגלית, גם בקריאה ובעיקר בכתיבה. התחלנו להסיר איתו חלודה מהעברית. עוד משימת כתיבה קטנה ועוד משימת כתיבה קטנה. הרבה תסכול וכעס, הרבה אותיות שמתבלבלות, הרבה מלים שנשכחו, הרבה שגיאות שלא היו שם קודם. הרבה חיזוקים חיוביים ואהבה מההורים שלו. אם יש משהו שלמדנו על ההורות שלנו בשנה וחצי האחרונה, הרי שזה: אהבה. אין שום דבר טוב יותר שאתה יכול לתת לילדים שלך.

אורן, בן 7, מעולם לא למד עברית. את כיתה א׳ הוא התחיל בארה״ב. אנגלית, מבחינתו, היא לגמרי ברירת המחדל. בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא לא מכיר משהו אחר. בשלושת החודשים האחרונים ישבנו איתו יום יום, אמא ואבא שלו, ולימדנו אותו עברית. התחלנו בדפוס, התקדמנו לאט לאט לכתב. קראנו יחד. כתבנו יחד. שאלנו שאלות. צחקנו צחוקים, דפדפנו בספרים. השתטינו שטויות.

מסע הישרדות משותף של שני הורים ושני ילדים, לבד מול העולם, כמו קפסולה.

3.

הבכי שיצא ממני במכונית, הבכי שממשיך לצאת בזמן שאני יושב כאן בעבודה וכותב את זה, מוקדם בבוקר, הבכי הזה הוא לא רק עצב. בכלל, כמעט תמיד בכי אינו רק עצב. בכי הוא מכלול.

׳זר לא יבין זאת׳, כתבה לי חברה כששיתפתי אותה בתחושות שהציפו אותי הבוקר. ׳זר לא יבין את מה שעברתם׳, היא כתבה. איך יבינו אחרים, כשאני עצמי מתקשה להבין.

בכי הוא לא רק עצב. בכי הוא מכלול. בכי הוא צער על הזדמנויות שהוחמצו, בכי הוא הזיכרון הדוהה של הרגעים הנהדרים שהיו לנו שם יחד, בכי הוא ההתרגשות כשאתה רואה את הילדים שלך, שניהם בגופיות ובחצי שיזוף של ראשית הקיץ, הולכים ממך בצעד בטוח אל מקום אחר, בלעדיך. בכי הוא ההבנה ששחררת, שאתה חייב לשחרר. בכי הוא ההבנה שבעוד שנים ספורות הם ילכו ממך שוב, והפעם למקום אחר לגמרי, אל מקום שאתה לא רוצה שילכו אליו.

4.

בארה״ב היינו אנחנו נגד העולם. קפסולה משפחתית משוריינת. היו לנו חברים שם אבל מאחר שמעולם לא כתננו להישאר, לא באמת נקשרנו למקום, לתרבות. ובכל זאת, המון דברים חסרים לנו. בלילות האחרונים אנחנו יושבים בדירת המעבר השכורה שלנו בירושלים ומתגעגעים.

אנחנו מתגעגעים אל הנהר. אל הרכיבה באופניים, עם הילדים או לבדנו. אל הרוח בשיער. אל העצים, אל הצבעים. אנחנו מתגעגעים אל הקור. אנחנו מתגעגעים לפריחה המתפרצת אחרי החורף האורך. אנחנו מתגעגעים אל השקט. אנחנו מתגעגעים לסדר, לנוחות. אנחנו מתגעגעים לזמן המשפחתי שהיה לנו שם. בשלושת החודשים האחרונים היינו כולנו כל הזמן יחד בבית, ובכל זאת, אין דין הזמן הזה כדין הזמן המשפחתי המשותף שהיה לנו קודם.

ויותר מכל, כמו יתר האנושות, אנחנו מתגעגעים לחיים הקודמים שנגדעו.

5.

הצד השני של הגעגוע הוא ההבנה שבישראל אנחנו לא לבד. ההבנה הזו גם היא חלק מהבכי. בכי שנובע מתוך תחושת השייכות שלא היתה לנו שם.

כאן יש לנו קהילה כאן. סליחה – כאן יש לנו קהילות. גם זו תחושה שזר לא יבין. גם אני מתקשה להבין. כל חיי הרגשתי לא שייך, בכל אשר הלכתי ופניתי. והנה, פתאום, המגיפה הזו גרמה לי להבין – יש לי אנשים כאן.

זכינו בחברים שלנו, זכינו בשכנים שלנו, שאנחנו ממשיכים לקרוא להם ׳השכנים׳ למרות שאנחנו מזמן לא גרים בשכנות. שכנות, מסתבר, יכולה להיות לא רק קרבה פיזית.

זכינו להיות חלק מהקהילה של בית הספר שלנו. כשראיתי הבוקר את המנהלת מלווה את שני הבנים שלנו אל הכיתות שלהם, בזה אחר זה, לבי גאה מאושר. יותר מהרבה בחירות אחרות שעשינו בחיינו, בית הספר הזה הוא בחירה נכונה מאין כמותה. חודשיים אחרי שירדו מאוטובוס בית הספר הצהוב ביבשת אחרת, הם נכנסו הבוקר לבית הספר שלהם בישראל. בית ספר שמקבל אותם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה, למרות שעד לפני שניה הם בכלל לא היו רשומים במדינה הזו. המוזיקה הרעידה את האוויר בכניסה לבית הספר הבוקר, קיבלה את הילדים בחיוך ובאהבה, ממש כמו המורות והמורים. לא הייתי יכול לחשוב על בית ספר נכון יותר לחזור אליו מהצד השני של המגיפה.

6.

אני מצטער אם הדברים האלה יצאו לא ברורים. יותר מהכל הרשימה הזו היא עדות. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון לסמן את הרגע הזה בשביל שנוכל להיזכר בו בעתיד. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון להגיד במלים את הרגשות שמציפים אותי הבוקר.

כמה טוב להרגיש לפעמים שאתה עוד יודע להרגיש ושהחיים עוד לא הקשיחו אותך עד תום. שנשארו על עורך כמה נקודות תורפה, כמה חרכים זעירים, דרכם אפשר לגעת בנשמתך.

בהצלחה ילדים אהובים שלי. אבא אוהב אתכם מאוד מאוד.

מה הבעיה עם הלמידה מרחוק | מבט מבפנים

את הדברים שלפניכם כתבה עובדת הוראה שביקשה להישאר בעילום שם. היא בשר מבשרה של המערכת, אבל לא מבינה למה משרד החינוך בוחר באופן שהוא בוחר להגיב למשבר הזה. מאחר שמשרד החינוך, וארגוני המורים, הם גופים נקמניים, היא לא רוצה להסתכן בחשיפה. באופן כללי, במשרד החינוך לא אוהבים ביקורת מהשטח. אני חשבתי שזה קול שחשוב לשמוע, אז הזמנתי אותה לכתוב פוסט אורח בעילום שם. הנה הוא.

=====================

אני חלק ממערכת החינוך עובדת כמורה כעשרים שנים ובשנים האחרונות בתפקיד סגנית מנהל, אני מאמינה בתפקיד ואוהבת אותו מאוד. ברמה האישית, את המפגש עם ילדים ובני נוער ובנוסף, אני רואה בתפקיד שליחות לאומית. אני מאוד רוצה להמשיך לתת לילדים את המענה לו הם נזקקים כרגע.

כדי לתת שירות טוב לציבור ולמערכת הכלכלית עובדי מערכת החינוך צריכים הנחיות ברורות וזמן מספיק כדי להתכונן. כרגע, בשעת אחר צהרים מאוחרת, אף אחד מאיתנו לא יודע האם נתחיל ללמד מחר ובאיזה פורמט, מה שלא מאפשר לנו לא ללמד ולא להרגיע את ילדיכם.

על מנת לפתוח את המערכת בצורה יעילה, צוותי החינוך זקוקים לכמה הבהרות:

  1. מהי מטרת פתיחת המערכת, האם המטרה היא לימודית, חינוכית או כלכלית (לאפשר למשק לפעול). מהגדרה זו נגזר אופי העבודה במסגרות החינוכיות.
  2. הגדרות ברורות בנוגע לחוקי המפגש – מספר ילדים בחדר, מרחק בין ילדים, גילאי המורים שיכולים לעבוד ועוד. חיוני להתייחס לעובדה שילדים בגילאים שונים יכולים לציית להוראות ברמות שונות. ילדי הגן והכתות הנמוכות לא יוכלו כנראה לציית להוראות ריחוק חברתי בשל שלב ההתפתחות שלהם.
  3. מהם המדדים הרפואיים על פיהם נבדוק את מידת ההצלחה שלנו ביצירת השילוב בין המשך עבודה למניעה של התפרצות חוזרת של המגפה. 

אחרי הבנה של כל אלו, אביע את דעתי בנוגע לאופן בו על המערכת לפעול:

בשלב ראשון, יש לפתוח את בתי הספר התיכוניים. תלמידי תיכון יכולים לשמור על הריחוק החברתי בקלות רבה יותר, ובנוסף, יש חשיבות חברתית ורגשית עליונה לתת לתלמידי יב' לסיים את מהלך 12 שנות הלימוד שלהם.

ביום בו תיפתח מערכת החינוך מחדש, יפגשו עובדי החינוכל ילדים במצב פוסט טראומטי ברמות שונות. ולכן נצטרך להתייחס יותר לתפקידי החינוך ופחות לתפקיד ההוראה ולכן, לאפשר לנו חופש מוחלט מכל סוג של מדידה והערכה חיצונית ( מלבד מתווה בחינות הבגרות שכבר נקבע והוא כרגע נותן מענה כמעט לכל השאלות שעלו שם). בתי הספר צריכים לקבל אוטונומיה חינוכית הכפופה להגדרות הריחוק החברתי שמשרד הבריאות יכתיב. וללא ביקורת חיצונית מתמדת על אופי העבודה.

במידה ומתקבלת החלטה לא לפתוח עדיין את המערכת ההתנהלות שונה.

  • יש להגדיר מה מטרת עבודת המערכת המקוונת, על משרד החינוך להגדיר כי בראש ובראשונה תפקידנו לתת תמיכה רגשית לילדים.
  • על עובדי החינוך להבין שהמשך סגירת המערכת משנה את מרכז תשומת הלב שלהם מהוראה לחינוך. על כל צוותי ההוראה לעסוק בחינוך ולשים דגש על מצבו הרגשי אישי של כל תלמיד ותלמידה.
  • כדי שנוכל למלא את התפקיד הרגשי משרד החינוך צריך לפתור אותנו מהצורך בדיווחים הסדירים ומעמידה ביעדים שהוכתבו לפני תחילת המשבר. משום שברור לכל בר דעת שההוראה והלמידה בבתים צפופים עם מספר מחשבים מוגבל, כאשר צוותי החינוך נותנים מענה גם לילדים הפרטיים שלהם, לא יכולה להיות יעילה כמו למידה בשגרה.
  • יש ליצור מערך של קשר רציף בין בתי הספר ומערך הרווחה, לאפשר לצוותים החינוכיים כלי דיווחי פשוט, בו יוכלו להציף קשיים שמתעוררים בבתים השונים. צוותי החינוך צריכים לקבל הכשרה בסיסית ע"י פסיכולוגים למתן לזיהוי ומענה במצב של סטרס מתמשך.
  • צוותי החינוך צריכים להשכיל ולרתום את תחומי הדעת השונים בהם הם עוסקים להפיכתם לכלי המאפשר שיח, בין ילדים למבוגרים שאינם הוריהם. זה חשוב בכל הגילאים, תלמידים שלי בגילאים שונים מדווחים על הצטברות של קושי להתמודד עם שהות רציפה רק עם ההורים.
  • על המדינה לאפשר גם לתלמידים במצב סוציו אקונומי קשה לקחת חלק בלמידה המקוונת. משמעות הדבר, חלוקה של מחשבים/ טאבלטים ופתיחה של רשתות אינטרנט בכל הארץ.

מחשבות קורונה | להתראות, אמריקה

0

קודם כל, מוזיקה:

1

שבוע וחצי התלבטנו. בסוף, בלב כבד, החלטנו. 24 שעות לאחר מכן התחלנו לארוז. 12 שעות לאחר מכן הדירה שלנו היתה ריקה לחלוטין. החיים שלנו היו ארוזים בשמונה תיקי ענק ועוד ארבע תיקי גב, וטרולי, ושקית, כי אי אפשר בלי שקית. הנהג של האובר חיכה למטה וצעק בטלפון שהוא נוסע אם אנחנו לא באים. אז באנו. כל התיקים לא נכנסו במכונית הענקית שלו, אז הזמנו עוד ליפט. היא והילדים נסעו ראשונים. אני חיכיתי לנהג שלי. כשבא, העמסתי את התיקים הגדולים הנותרים, ואת עצמי, ונסענו לשדה התעופה. הנהג שלי היה מאתיופיה. כשסיפרתי לו שאני מישראל אמר לי שאני צריך להתפלל לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כי שום דבר אחר לא יעצור את זה. בדרך לשדה התעופה אשתו התקשרה וכשגילתה שהוא עושה עוד נסיעה התחילה לצעוק עליו שזה לא שווה את הכסף.

*

שדה התעופה של בוסטון היה נטוש כמו בסרט אפוקליפטי. כשעשיתי את דרכי מהחניה אל טרמינל E, הייתי בו כמעט לבדי. חלק גדול מהתאורה היתה כבויה. כשחלפתי במסדרון הארוך שמוביל מהחניה אל הטרמינל, הרמקולים התחילו להשמיע את קולו של ראש העיר של בוסטון, מרטי וולש, מברך אותי בברכה מוקלטת על הגעתי. הוא הזמין אותי ליהנות מכל מה שהעיר יודעת להציע: תרבות והיסטוריה ומדע והייטק. המסדרון היה חצי חשוך ולא היתה בו נפש חיה מלבדי. זה הרגיש כאילו הגעתי לעתיד. כשכל מה שנשאר מבוסטון זו ההודעה המוקלטת הזו של ראש העיר וולש.

2

לא היינו אמורים לחזור כעת.

אחרי שסיימתי את התכנית שלי בשנה שעברה היא התחילה ללמוד תואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית בהרווארד, אז נשארנו לשנה נוספת.

השנה השניה בארה״ב היתה שונה מאוד מהראשונה. פתאום אתה פז״מניק. פתאום באים ישראלים חדשים ואתה מראה להם את דרכי העיר, מזהיר ממסעדות על הפנים (הרוב) וממליץ על הטובות. פתאום אתה רוכב באופניים גם בינואר/פברואר כאילו כלום. פתאום הילדים הולכים לבית הספר בחולצה קצרה גם במינוס מעלות. פתאום הכל מוכר יותר, זר פחות.

זו לא היתה שנה קלה בכלל, אני לא מנסה לייפות או לעשות לה אידאליזציה בדיעבד. יש הרבה עניינים משפחתיים שלא אכנס אליהם כי הם, ובכן, משפחתיים. אבל זו היתה שנה שבנתה אותנו כמשפחה. השנה הראשונה שלנו בארה״ב היתה כמו שנת אפס. שנה של איפוס. השנה הזו היתה כמו השנה הראשונה, השנה שבה השורשים מתחילים לצמוח.

ואז, פתאום, זה נגדע.

אני לא מנסה להתבכיין. אנחנו לא מרכז העולם. אנשים מאבדים את מקום עבודתם, את העסק שהצמיחו בעשר אצבעותיהם בעבודה קשה. אנשים מאבדים את יקיריהם. אנחנו ממש לא מרכז העולם. סתם עוד אנשים שהמגיפה שיבשה להם לחלוטין את כל התכניות.

בהתחלה זה נראה רחוק מאוד. עוד קראו לזה ׳הוירוס הסיני׳. בתחילת פברואר עוד טסתי לאריזונה. אני זוכר ששלחתי לחברים שלי וואסטאפ מטופש שבטח לכולם על המטוס יש קורונה. כמה נאיבים ושאננים היינו.

מהר מאוד, כשזה התחיל להתניע, היה מובן מאליו שישראל נמצאת על קו הזמן של הקורונה איפשהו בין איטליה בעתיד לארה״ב בעבר. מהר מאוד הכל נהיה סביב זה. בתחילה האוניברסיטה סגרה שעריה והלימודים שלה עברו לאון-ליין. כמה ימים אחר כך גם בתי הספר נסגרו והילדים הוצאו לחופשה של שבועיים, שהלכה והתארכה והתארכה והתארכה. אחר כך נסגרו המסעדות והפאבים, אחר כך המספרות וחנויות אחרות. בסופרים נהיו מחסורים. המשלוחים של אמזון ירדו לתדירות לא אופיינית. מוצרים התחילו להיגמר.

בשלב מסוים נהיה מוזר להישאר שם. חיינו בשעון ארה״ב אבל עם העיניים נשואות כל הזמן לישראל. כשהישראלים נכנסו לסגר, גם אנחנו נכנסו לסגר, למרות שהאמריקאים המשיכו בשלהם. עקבנו אחרי המגבלות, הצטיידנו בזמן לפני הפאניקה. החבר האיטלקי שלי שהיה עמית בתכנית שלי בשנה שעברה סיפק כל הזמן הצצה אל איך עלול להיראות העתיד אם לא נשתלט עליו בזמן.

לפני כמה ימים, כשהמספרים של ניו יורק התחילו לצאת משליטה, וכשחבר שלי חואן (צלם עיתונות שגם הוא היה עמית איתי בתכנית בשנה שעברה), סיפר לי שבמנהטן אמנם דומם אבל בקווינס ובברולקין אנשים עדיין מסתובבים בחוץ כאילו אין מגיפה, נהיה ברור שאין שום סיכוי שאמריקה תשתלט עליו בזמן. אז החלטנו לעזוב.

3

טיסת טורקיש איירליינס מבוסטון לאיסטנבול היתה חצי ריקה. אני מודה שהופתעתי, חשבתי שיהיו עוד פחות אנשים במטוס מכפי שהיו.
חלקם היו עם מסיכות, חלקם לא. חלקם היו עם כפפות, חלקם לא. מראות סוריאליסטיים לחלוטין שלקוחים מסרטי אסונות. איך, לעזאזל, הסרט הזה נהיה חיינו.
תשע שעות במטוס הם סוג של מתכון ודאי לקורונה, לא? כל חצי שיעול של מישהו מקפיץ מטוס שלם. כולם נראים כמו אנשים שמנסים להרוג אותך, להשתפשף עליך, להשיל עליך את הקורונה שלהם. אני משוכנע שגם אני נראיתי להם כזה.

הילדים היו מדהימים. חוץ מזה שלהגיד לילד שאסור לו להכניס ידיים לפה זו גזירה שאנשים בני עשר ומטה לא יכולים לעמוד, הם היו מדהימים.

כשסיפרנו להם שבעוד יום – בסך הכל יום – אנחנו עוזבים את כל החיים שלהם וחוזרים בחזרה, הם היו בהלם. היו גם בכי וצער גדולים. אבל דיברנו איתם והסברנו להם. הסברנו להם שהתלבטנו ארוכות, ושגררנו את ההחלטה הזו עוד ועוד בשביל להיות בטוחים, עד שהגענו למסקנה שזה הדבר הכי אחראי שאנחנו יכולים לעשות בשביל המשפחה שלנו. ושגם אנחנו עצובים כי עוד לא מיצינו, וכי הלימודים של אמא, וכי החברים שהכרנו, וכי המקומות שעוד רצינו לראות, והכל. כאבנו איתם והתעצבנו איתם וחיבקנו ואהבנו מאוד. ולאחר מכן, כשיבשו הדמעות, בעיניהם היה זיק של הבנה וקבלה והשלמה. ואני ידעתי שיש לנו ילדים מדהימים, ושבנינו משפחה מופלאה.

עשרים וארבע שעות לאחר מכן היינו על המטוס, דחוסים עם אנשים מפיצי וירוסים, מנגבים את כל מה שסביבנו במגבונים לחים כאילו שזה עוזר.

אחר כך עוד שדה תעופה נטוש, הפעם באינסטנבול, לקונקשן של כמה שעות. הדיסוננס בין שדה התעופה החדש (והיקר) של איסטנבול, הבייבי של ארדואן שהחליט להשקיע בו מיליארדים למרות שאמרו לו שאין בזה צורך, לבין השיממון שהיכה בו היה יוצא דופן.

שורות שורות של מטוסים מקורקעים בדממה ליד השרוולים שלהם. חנויות סגורות, בתי קפה סגורים, ורק זוג עובדים טורקים שניקה את חלונות הזכוכית הגדולים של הטרמינל כאילו שזה חשוב.

בשער F7A התחילו להצטבר עוד ועוד ישראלים. רובם עם מסיכות. כולם התקבצו מרחבי הגלובוס. חבר׳ה שעשו טיול תרמילאים בניו זילנד, ישראלית שעזבה את הוואי כי פחדה להיתקע על האי, ומיליון סיפורים אחרים. אקסודוס פוסט ציוני מלא בנגיפים.

4

זה לא קל להיות זר במדינה אחרת. זה קל לא פחות לעזוב לפני שתכננת. איפה זה ׳בית׳ כשאין לך שום מקום בבעלותך? איפה ׳הבית׳ כשכל רכושך עלי אדמות נשרף עד היסוד וכל מה שנותר הם בגדים, קצת משחקים ועוד מלא כבלים ומכשירים אלקטרוניים שנכנסים בשמונה תיקים גדולים, כמה תיקי גב, טרולי ושקית?

אני לא יודע, אבל ככל שהמגיפה התפשטה, היה ברור שמקומנו אינו בארה״ב. בלב כבד, בתחושת החמצה, אבל מתוך הבנה שהעולם השתנה עבור כולם ושאין סיכוי גדול שביוני הכל יהיה בסדר ונוכל לצאת לטיול שתכננו בחוף המערבי, החלטנו לחזור. כי גם בלי דירה על שמנו בטאבו, וגם בלי חפצים למלא בהם חדרים, המשפחות שלנו כאן, והחברים, וגם הלב.

השבועות האחרונים הבהירו לי זאת לחלוטין. עקבתי בדריכות אחר מספר החולים בישראל, לא באמריקה. עקבתי ודיווחתי אחר הנעשה במשרדי הממשלה בישראל, לא באמריקה. באמריקה זו היתה הבעיה של מישהו אחר. בישראל זה נוגע לי, לקרוביי, לחבריי. באמריקה זו המגיפה שנקלעתי אליה, בישראל זו המגיפה שבחרתי להיות בה.

האם זו היתה טעות לחזור כעת? נהיה כולנו חכמים גדולים בדיעבד, כמו תמיד. בינתיים, בשלוש ורבע לפנות בוקר כשהג׳ט לג מכה ואני עדיין מלוכלך מהקורונה של המטוסים והמוניות שעברתי בשביל להגיע לכן, זו מרגישה כמו ההחלטה הנכונה.

5

נהג המונית שקיבל את פנינו בנתב״ג חייב אותנו לנקות את הילדיים באלכוג׳ל ולחבוש מסיכות לפני שנכנסו לרכב. בפנים, מחיצת ניילון אטומה באיזולירבנד שחור חצצה בינינו. החובבנות המוזרה של מלחמת המפרץ עשתה קאמבק.

כביש 443 היה ריק אפילו יותר מבדרך כלל. הכלא הגדול ליד מחנה עופר היה גדול יותר מהפעם האחרונה שזכרתי אותו. תוך ארבעים דקות כבר היינו בירידות של כביש בגין.

התמקמנו בירושלים. כמה מוזר לחזור אליך, ירושלים, העיר שבחרנו לעזוב לפני שבע שנים. אמנם בצד השני של העיר, ועדיין, ירושלים.

אומת טוויטר הנהדרת שידכה בינינו ובין מארח אדיב ומתחשב, עד רמת המתאמים לשקעים בשביל שלא ניתקע בלי סוללה. הילדים התרגשו עד הגג והתקשו להירדם. גם אנחנו. הכל עדיין בתיקים, אבל כל הידיות והמתגים כבר מנוגבים במגבון, כי זה בטח עוזר. תהילים נגד טילים, מגבונים נגד קורונה. אפילו כבר שתינו תה.

מחר הוא היום הראשון בשארית חיינו. ארבעה עשור יום בבידוד ואחרי זה, השד יודע. למצוא דירה, מבלי לדעת אם זו תהיה שכירות לחצי שנה או לארבע שנים. לקנות רהיטים חדשים. אולי רכב. להתגעגע לאופניים שהשארנו מאחור. לאביב של קיימברידג׳ שעומד לפרוץ במלוא עוצמתו ויופיו, לנהר הנשקף מחלון חדר השינה. לרשימת הדברים שרצינו להספיק לעשות שעדיין תלויה על המקרר.

ביי אמריקה, היית קשה אבל גם טובה אלינו. תודה על מה שנתת לנו. תודה שהראית לילדים שלנו שאם רוצים מגיעים למקומות מופלאים, בתקווה שגם הם יום אחד יצאו להרפתקה משלהם. תודה לכל החברים שנשארו מאחור שעזרו להרגיש בית גם בצד השני של העולם.

שלום ירושלים, שלום ישראל, שלום ארבעה עשר ימי בידוד, שלום חיים-ישנים חדשים, מקווה שתקבלו אותנו בחזרה לחיקכם.

עכשיו לילה. הגיע הזמן להישטף, לשטוף מעלי את כל הלכלוך והנגיפים ולהיכנס למיטה שאינה שלי, ולחיים שאינם של אף אחד מאיתנו. הלוואי שכבר נגיע לצד השני שלהם.

מחשבות קורונה | לאט, לאט מאוד

1

עבור כל מי שקורא אותי: אני לא אפדמיולוג, לא מתמטיקאי, סתם עיתונאי שגם יודע לכתוב טוב. אבל רהוט זה לא בהכרח אומר נכון. אז קחו את כל מה שאני כותב בפרופורציה הזו. כל מה שאני כותב כאן הן המחשבות שלי, שמבוססות גם על דברים שאני קורא ומערכות שאני מכיר מהעבודה שלי. ואם אתם חושבים שאני טועה, אם אתם רואים תסריטים אחרים ויודעים לנמק אותם, אני ממש אשמח לשמוע ולהשתכנע ולמחוק את כל זה. אוקי, סוף דיסקליימר, עכשיו מחשבות.

לאט, לאט מאוד, אני חושב שאני מתחיל להבין מה המשמעות של ״להשטיח את העקומה״. כשמנכ״ל משרד הבריאות וארגון הבריאות העולמי ובערך כל המומחים הרלוונטיים לעניין מדברים על ״לשטח את העקומה״, בואו שניה נבין מה זה אומר. אני אתחיל מהרפואה, ואסיים בכלכלה.

מנקודת המבט של אנשי מערכת הבריאות, לשטח את העקומה פירושו להבטיח שמערכת הבריאות לא תקרוס, בשביל שהיא תוכל לתת טיפול רפואי נאות לכל מי שצריך. לכל חולי הקורונה שצריכים אשפוז, מכשיר הנשמה או צעדים חריפים יותר. זה אומר גם להמשיך לתת טיפול רפואי נאות לכל מי שהוא חולה/פצוע ולא חולה קורונה: כל נפגע תאונת דרכים, כל אישה שכורעת ללדת, כל חולי הסרטן, חולי השחפת, ואני יכול להמשיך ככה, הבנתם את הנקודה.

ולמען הסר ספק: אני לא אומר את זה בקטע של ״הם חושבים רק על מערכת הבריאות!״. ממש לא. הם חושבים על מערכת הבריאות כי כרגע המדינה נשענת על מערכת הבריאות, ולכן זה מצוין שהם חושבים על מערכת הבריאות ולא על הכלכלה.

אוקי, אז לשטח את העקומה פירושו לדחות את השיא, את הנקודה שבה יש הכי הרבה חולים פר יום, חולים שנזקקים לאשפוז פר יום, חולים שנזקקים להנשמה פר יום, ומתים פר יום. את הנקודה הזו כל קברניטי המדינה מנסים לדחות כמה שיותר. לכן בידודים, וסגרים, והרחקות חברתיות, ולדעתי לא רחוק היום שיהיו סגרים מוחלטים במקומות שבהם יש התפרצויות משמעותיות, ו/או התערבות של הצבא.

עכשיו בואו ננסה שניה לחשוב מה המשמעות של הדחיה הזו.

2

אם הממשלה היתה יכולה (כל ממשלה, לא רק הישראלית) היא היתה מעדיפה שכולם יידבקו במחלה, פשוט אחד אחד. אחד נדבק, רואים מה קורה, אם הוא לא בסיכון אז אחלה עוברים לבן אדם הבא. אם הוא בסיכון, יאללה לאשפוז, טיפול נמרץ וכו׳, והלאה לחולה הבא.

המציאות פשוט לא עובדת ככה, וממש חבל! בפועל, אנשים מדביקים אחד את השני, בלי שליטה, ודי מהר. אם מקדם ההדבקה הוא 2, אז רוב המדינה תידבק ממש מהר. אם מקדם ההדבקה הוא 1.2, אז חצי מהמדינה תידבק אבל יותר לאט.

כך או כך, כל עוד אין חיסון, יש שני דברים שיכולים לסייע להוריד את מקדם ההדבקה. הראשון הוא העליה בטמפרטורות. עודד קרמר שיתף היום מחקר חדש שיצא מסין שמראה שכל עליה במעלה אחת מורידה את מקדם ההדבקה בערך בשלוש מאיות.

שזה מעולה, כי עליה של עשר מעלות כבר תוריד את מקדם ההדבקה ב-0.3. בואי התחממות גלובלית! הא לך גרטה ת׳ורנברג! ועדיין, זה לא מספיק, כי מקדם ההדבקה עדיין יהיה גבוה מאחד (אף אחד לא באמת יודע מה מקדם ההדבקה כל עוד זה משתולל, אין דרך לדעת), מה שאומר שהנגיף ימשיך להתפשט.

הדבר השני שיכול לעזור להוריד את מקדם ההדבקה הוא אנשים שנדבקו, חלו, החלימו ופיתוח עמידות לנגיף. זה אומר שאם הם יבואו במגע עם מישהו חולה, הם כבר לא יידבקו ולא ידביקו אחרים. זה מוריד את מקדם ההדבקה. זה אחלה, רק שאין דרך לעשות את זה בצורה מבוקרת, כי אין דרך לשלוט במי נדבק ומי לא, ומי זקוק לטיפול רפואי ומי לא.

ולכן, המשמעות של כל הדברים האלה ביחד היא שאם נעשה הכל נכון, השיא הוא עוד מאוד מאוד רחוק מאיתנו. אם יש לכם תחושה, או תקווה, שבעוד חודש, גג חודשיים, נתעורר מכל הסרט הזה ונתחיל לשקם את עצמנו, אז אני מצטער, אבל לא נראה לי.

המסקנה היחידה שאני מצליח להגיע אליה היא שהשיא עוד רחוק מאיתנו. כמה רחוק? לא יודע, אבל רחוק. ואם תביאו בחשבון שבחורף הבא אנחנו נהיה כנראה לפני חיסון, ואז יתעורר גל חדש, אז תבינו שהשיא כנראה ממש רחוק.

בקיצור, ללהשטיח את העקומה יש תועלת – פחות אנשים ימותו ופחות אנשים יסבלו. לא רק חולי קורונה, אלא בכלל. אבל יש להשטחה הזו גם מחיר – זה ייקח יותר זמן. הרבה יותר זמן. ככל שנהיה מוצלחים בזה יותר, כך זה ייקח יותר זמן.

3

אוקיי, עכשיו מה? איך בדיוק חיים ככה כל כך הרבה זמן?

אז התשובה האמיתית היא שאני לא יודע. ומכאן, לדעתי, זה כבר נחלק לאיזה מין אנשים אתם מטבעכם, רואי שחורות או רואי טובות? איך אתם לוקחים את החיים באופן כללי? לאיזה תרחישים אתם נוטים לתת הסתברות גבוהה יותר?

אני יכול לדמיין מצב של הסתגלות. הסתגלות למציאות שבה כל הלמידה בבתי הספר ובאוניברסיטאות נעשית מרחוק. כולה. לא יפתחו מחדש את בתי הספר כל עוד מקדם ההדבקה גבוה. ההסתגלות הזו תהיה מאוד קשה ויהיו הרבה מאוד משפחות שיהיה להן מאוד קשה להרשות את זה לעצמן. תיכף אני אגיד על זה משהו.

אני יכול לדמיין מצב של הסתגלות גם בשוק העבודה. זה אומר שאיכשהו, אין לי מושג איך אבל איכשהו, מקומות העבודה יצטרכו להמשיך לייצר עם היעדר מסוים של כח האדם. עבודה במשמרות מופרדות היטב, הרבה מאוד הקפדה על סניטציה, היגיינה ושמירת מרחק. המון המון מהדבר הזה.

אולי בשלב מסוים, בהנחה שלמערכת הבריאות יישארו משאבים לזה, המדינה תתחיל לבדוק אנשים באופן יותר גורף להבין מי כבר חלה והבריא ונושא נוגדנים ולכן הוא לא מסוכן ויכול לחזור לעבוד באופן רגיל. אני לא יודע. אני רק יודע שככל שהמצב הזה יתארך, אחרי ההלם הראשוני, הברירה היחידה תהיה להסתגל.

אנחנו מין סתגלן. הסתגלנו להמון דברים בעבר, אנחנו יכולים להסתגל גם למציאות הזו. ככל שנבין מוקדם יותר שיש כאן מציאות חדשה ולא עניין זמני פעוט שאוטוטו נגמר ונוכל להזמין חופשה זולה בכרתים, כך נתחיל להסתגל אליו מהר יותר. מה שאומר שעסקים יחזרו לעבוד, והכלכלה תמשיך לתפקד. כך היה גם במלחמות, באינתיפאדה. כך יהיה גם הפעם. רק אחרת.

אני חושב.

סליחה, אני מקווה.

4

ודבר אחרון. אמרתי קודם שיש שכבות באוכלוסיה שייפגעו קשה יותר, שיהיה להן קשה יותר להתמודד עם המצב הזה ככל שהוא נמשך יותר זמן. אני חושב שבצד ההתמודדות הרפואית והמאמצים האדירים שצמרת מערכת הבריאות משקיעה בזה, הגיע הזמן שגם האוצר יתניע. כשם שאנחנו לא סתם כך מפקירים אנשים למות, כפי שהציע פרופ׳ יורם לס, כך אנחנו לא יכולים להפקיר אנשים לכרוע תחת המיתון שמגיע (אני לא חושב שלמישהו יש ספק לגבי זה שהוא מגיע).

יתניע פירושו ייכנס לנוהל חירום מוחלט, יבין שאנחנו בטריטוריה ללא מפה, ושכל מה שלימדו אותנו לא בהכרח תקף. אולי אני קצת מגזים, אז תורידו הגזמה, וזה עדיין יהיה מצב חירום.

משרד האוצר, לדעתי, צריך להתחיל להוציא דברים בומבסטיים החוצה. קרן הלוואות בערבות מדינה זה חמוד למשבר פיננסי, לא למשבר הנוכחי. זה לא משבר פיננסי. זה אפילו לא משבר ריאלי. זה משבר קיומי.

זה משבר קיומי עבור מי שהם עצמאים וכל העבודה שלהם נעלמת בבת אחת. הם צריכים רשת ביטחון. זה משבר קיומי עבור מי שהם מפוטרים מהעבודה ואין להם שום סיכוי למצוא עכשיו עבודה חדשה – גם הם צריכים רשת ביטחון. גם עסקים שהענף שלהם בבת אחת נעלם, וכו׳. הרשימה הזו עלולה להתארך כל עוד משרד הבריאות יצליח להשטיח את העקומה יותר ויותר.

לכן משרד האוצר ובנק ישראל צריכים להיות עמוק מאוד בתמונה, ולעשות כל מה שהם יכולים, אבל ממש, כל מה שהם יכולים, בשביל לאפשר לאנשים להישאר עם הראש מעל למים. דמי אבטלה זה פתרון ראשון, אבל צריך לוודא שהוא לא היחידי, ושהוא לא מוגבל בחצי שנה, כי לא בטוח שזה ייקח רק חצי שנה.

לאנשים יש חסכונות, למי יותר ולמי פחות, אבל הם עלולים להיגמר, ובכל מקרה חלק נכבד מהחסכונות האלה עכשיו נחתך בבורסה. המדינה צריכה לספק אורך נשימה למי שאין לו. זו המשמעות של מדינה. אם היא לא עושה את זה, אין לה משמעות.

אחרי זה נשלם את החשבון.

מחשבות קורונה | העתיד מגיע, מה עושים עכשיו

1

טוב, זה היה חתיכת יום. 

ראשונה היתה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שבישרה לעם הגרמני שבסיכוי גבוה 60%-70% ממנו הולכים להידבק בקורונה. אם זה יקרה במשך שנתיים, היא אמרה, נדע להתמודד עם זה. אם זה יקרה בתוך חודש, הסבירה, זו תהיה חתיכת מכה.

שני היה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שבישר לעם היושב בציון שיהיה רע לפני שיהיה טוב. שלישי היה נשיא ארה״ב, דונאלד טראמפ, האיש שעד לפני רגע התעקש שבסך הכל מדובר בשפעת. טראמפ התייצב מול המצלמות ונשא נאום מיוחד לאומה האמריקנית, בה הודיעה על סגירת השמיים לטיסות נכנסות מאירופה למשך חודש, ועוד שורה של צעדים אחרים.

youtube.com/watch?v=k19WyNDHlmY&t=1361s(נפתח בטאב חדש)

לא רואים יום כזה בכל יום. וזה רק יום רביעי.

2

ידענו את זה לבד, נכון? יש לנו עיניים בראש, אנחנו קוראים, שומעים, מסיקים מסקנות. ידענו שהרע מכל עוד לפנינו עוד לפני שאמרו את זה. אבל עצם העובדה שהמנהיגים האלה אמרו את זה, היא זו שמשמעותית. במידה מסוימת אנחנו מתייחסים למנהיגים כאל ההורים שלנו, או כאל דמויות הוריות. דמות סמכותית שאמורה להרגיע אותנו, לנסוך בנו ביטחון, להגיד שיהיה בסדר, ולנמק מדוע.

הערב הם אמרו את ההיפך. וזה חתיכת דבר. זה חתיכת דבר כי במדינה כמו ארה״ב, למשל, היכן שהחברה מפולגת מאוד סביב השסע הפוליטי, היכן שציבורים שלמים אינם מאמינים לתקשורת אלא מאמינים רק למה שהנשיא אומר, זה חתיכת דבר לראות את הנשיא אומר את זה.

3

למען הסר ספק: אני חושב שזה בסדר שהם אמרו את זה. כל עוד זה לא נעשה בצורה שזורעת פאניקה, אלא מבארת בצורה מהימנה את המציאות, זה עדיף על פני מנהיגים שמבטלים את המציאות ומתכחשים לה וגורמים לחלקים גדולים מהציבור לעשות כמותו. זה מה שטראמפ עשה עד כה. טוב ששינה כיוון. כל יום קובע. באמת, כל יום קובע.

4

אנחנו תוהים איך לתקשר את כל זה לילדים. הם לגמרי מודעים למצב – מדברים איתם על זה בבית הספר – הם שומעים אותנו מדברים, הם שואלים שאלות. הבן הגדול שלנו אפילו הראה לי את הסרטון הזה שהראו להם היום בכיתה:

ועדיין, זה די קשה להסביר לילדים קטנים מה זו מגיפה, ומה עלולות להיות המשמעויות שלה. רבאק, לא רק לילדים זה קשה לחשוב על זה.

והאמת שזה היה רגע טוב. אף אחד לא כתב מדריך להורות, ואפילו אם היה מדריך כזה, קשה להאמין שהיה בו פרק על ׳כך תסביר לילד שלך מהי מגיפה וכיצד מתמודדים איתה׳. אחרי הכל, זה מרגיש שאנחנו נכנסים כאן לטריטוריה חדשה, גם כאנשים, גם כהורים.

ובכל זאת, גם בלי מדריך, השיחה המשפחתית שלנו הערב על העניין הזה היתה רגע טוב. רגע שבו היינו יחד ותמכנו בזה בזה, ולא היינו איש איש עם מחשבותיו ושאלותיו.

אז עכשיו הילדים יודעים שיש וירוס, הם יודעים שהוא יכול להיות מסוכן אבל לרוב לא לילדים, הם יודעים שהוירוס גורם לכל מיני שינויים, ודי מהר, ושייתכן שבקרוב דברים ייסגרו או יבוטלו. ושזה בסדר, כי זה אומר שהאנשים מנסים להתגונן ולעצור את הוירוס, כי חוץ מלשטוף ידיים, אחת הדרכים הטובות להתגונן מפניו היא פשוט לשמור מרחק אחד מהשני. אם אנחנו לא נעביר את הוירוס למישהו אחר, מישהו אחר גם לא יוכל להעביר את הוירוס אלינו, ואם נחכה ככה מספיק זמן, הוירוס, ככל הנראה, ייעלם.

5

והאמת שאחרי שאתה מסביר את זה לילדים שלך, והם שואלים שאלות ואתה רואה את זה מחלחל פנימה, פתאום אתה חושב לעצמך – רגע, למה למבוגרים כל כך מסובך להבין את זה? למה זה כל כך מסובך לנו להבין את מה שהרגע הסברנו לילדים שלנו?

בפרק הראשון של הפודקאסט שלו Cautionary Tales, הכלכלן הבריטי טים הרפורד מספר את סיפורה של מיכלית נפט, הגדולה מסוגה דאז, שב-1967 עלתה על שירטון מול חופי אנגליה, טבעה והביאה לאסון אקולוגי אדיר. 

הרפורד מתאר שם, כמעט דקה אחרי דקה, את כל השיקולים שהקפטן של המיכלית קיבל. לא משנה עכשיו כל סיפור המסגרת, כל מה שאתם צריכים לדעת הוא שהקפטן מיהר להגיע לנמל, והדרך הקצרה ביותר היתה גם הדרך המסוכנת ביותר, שעברה דרך מעבר צר, עם יותר מדי סלעים.

בפרק הזה הרפורד מספר כיצד למרות שכל הדגלים האדומים הורמו, וכל הנורות האדומות (המטאפוריות) הבהבו, הקפטן לא קיבל החלטה לסטות מהנתיב שבחר, אלא בדיוק להיפך – הוא דבק בו יותר ויותר. עד שהמיכלת התנגשה בסלעים, וטבעה.

בדיעבד, במשפט שנערך, הקפטן הסביר שככל שהוא התקדם, כך הוא נעשה יותר מחויב מנטלית להחלטה להמשיך בנתיב הזה. הרפורד מסביר יפה בפרק שהדבר הזה – ראיית המנהרה הזו (Tunnel Vision) היא אחת ההטיות הפסיכולוגיות הכי חזקות שיש לנו. אנחנו שואפים להישאר במסלול שלנו, כי המחיר המנטלי של לקבל החלטה לרדת מהמסלול הוא מחיר מאוד מאוד כבד. זה אומר לזנוח את כל מה שעשינו עד כה, להחליט שכל מה שאנחנו מאמינים בו אינו נכון, להתחיל להפנים שתרחישים שנראים דמיוניים בעצם עלולים להתברר כדי סבירים.

וזה מה שאני מרגיש שקורה לנו עכשיו.

6

אלה ימים משונים לי, מבחינה אישית. אנחנו נמצאים בארה״ב אבל עוקבים מאוד מקרוב אחרי הנעשה בישראל. ישראל, מבחינתנו פה, היא כאילו בעתיד. מה שקורה בישראל עוד צפוי לקרות כאן (מבחינת מגבלות, בידודים וכו׳). 

במקביל, אני בקשר עם החבר האיטלקי שלי. אחד העמיתים מהתכנית שלי מהשנה שעברה הוא עיתונאי איטלקי שגר כעת עם המשפחה שלו ברומא. בתקופה האחרונה אנחנו בקשר יומיומי כמעט. לפני שבוע וחצי או שבועיים דיברנו חצי בצחוק על ההיסטריה שכולם נכנסים אליה. זמן קצר אחרי זה הכל התחיל להתדרדר.

כרגע הוא והמשפחה שלו סגורים בבית שלהם ברומא. הם כולם בריאים אבל מרגישים שהטבעת הולכת ומתהדקת. הוא מספר לי שמבחינתם המדינה שממנה הם שואבים דוגמא לאופן שבו מדינות צריכות להתמודד עם העניין הזה היא ישראל.

הערב, לפני שהוא הלך לישון, דיברנו קצת על בדיקות ואשפוזים והכל. הוא אמר לי שלדעתו הכל מיותר. כל הבדיקות, בעיקר. ׳כולם חולים בסוף׳, הוא אמר, ׳ואין לך שום דרך לבדוק את כולם וחבל לבזבז על זה את הזמן. רק בידוד, לכולם, עד שיעבור׳. הוא אמר. ואז הוסיף ׳קבל את זה בתור מסר מהעתיד׳.

אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אין לי מושג. אני לא אפדימיולוג או רופא. אבל אז מגיע הגרף הזה:

תסתכלו על הגרף התחתון

זה מוזר, לא? להתבונן בעתיד ולראות אותו מגיע. ובכל זאת, כמו אותו קפטן על אותה מיכלית נפט, זה נורא קשה להסתכל החוצה ולהגיד – אני צריך להפסיק להאמין בכל מה שאני מאמין, אני צריך להפסיק להתקדם במסלול הזה ולשנות לחלוטין את המסלול שלי – כשהכל בחוץ נראה כל כך שגרתי.

וחוצמזה, אפילו אם הייתי רוצה לשנות את המסלול שלי – מה בדיוק אני, כאינדיבידואל, אמור לעשות? סבבה, אני שוטף ידיים ושומר מרחק. וקניתי נייר טואלט. עוד משהו?

6

ביממות האחרונות – פאק, אולי זה כבר שבוע? אני מרגיש שהזמן מקבל מימדים חדשים – קראתי המון על הקורונה. על מה שקורה פה ועל מה שקורה שם, ומחקרים, וחצי מחקרים, ומה שאתם לא רוצים. זה מדהים כמה חומר איכותי, בלי ציניות, אפשר לקבל דרך טוויטר אם רק יודעים אחרי מי לעקוב.

אבל אחרי שבוע כזה, אני מרגיש רווי לחלוטין. ומה שמפחיד אותי יותר מכל, שאני רווי לחלוטין למרות שזו רק ההתחלה.

ולא רק שאני רווי, אני גם לא יודע איך לעכל את כל זה. מרגיש לחלוטין בעומס יתר נפשי. איש נחמד שלח לי הודעה פרטית בטוויטר ואמר שמהציוצים שלי נדמה שמפלס הלחץ שלי עולה. הוא המליץ לי לא להיות בזה לבד אלא לדבר על זה עם מישהו. הוא צודק לגמרי.

אם אתם מרגישים כמוני, אל תהיו בזה לבד. דברו על זה עם מישהו. מוזמנים לדבר על זה גם איתי.