שי לימונדה (חיות כיס, פרק 15#)

הפרק הזה של חיות כיס זמין להאזנה כאן

פתיח

השבוע פגשתי אדם בשם שי וינינגר. לפני פחות משנה הוא השיק חברת ביטוח חדשה.

ש: איך הגעת לזה? ביטוח זה אחד הדברים הכי משעממים שאפשר להעלות על הדעת.
ת: מסכים איתך.
ש: ועוד היית בחברה מגניבה כזו, פייבר. זה מגניב, זה ורסטילי.

ממש. שאלה מצוינת… הנושא הזה העסיק אותנו המון, את דניאל ואותי אם זה הדבר הנכון להתעסק בביטוח אם זה לא אפור נורא. לי זה היה קשה כי באתי מרקע של עיצוב ודברים צבעוניים וחיים. ואני חייב להודות שלמשך תקופה מסוימת נטיתי ללא. ואז פתאום היה לי איזו הבנה כזו שבעצם העובדה שהתחום הזה כל כך אפור, כל כך משעמם, כל כך ישן, זו בדיוק ההזדמנות. זה כמו ללכת באזור של דה אפור ושרוף ולהרים דגל ש מצעד הגאווה אתה תראה אותו מקילומטרים ותתפוס את תשומת הלב של כל מי שבאזור. ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים. הקשת הצבעונית הזו בעולם אפור מאפשר לנו יתרון תחרותי אדיר על פני המתחרים.

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.  מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.
מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

1.

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי. בחיות כיס אנחנו אוהבים לתת את הבמה לסטארט-אפים עם סיפור מעניין, ולמונייד הוא סטארט אפ כזה.
בכל אופן, גם אם השם שי וינינגר לא אומר לכם כלום, סביר מאוד להניח ששמעתם על fiverr. פייבר היא סוג של שוק אינטרנטי שמאפשר לכם למצוא מישהו שיעשה לכם איזו עבודה שאתם צריכים ב-5 דולר או יותר. צריכים לוגו חדש לעסק שלכם? יש איזה dude בג'מייקה שממש טוב בזה, ומוכן לעשות את זה ב-5 דולר. צריכים מישהו שיחבר לכם ג'ינגל למשהו? יש איזו מישהי במינכן שזה מה שהיא עושה, וזה יעלה לכם רק 5 דולר.
פייבר היא הסטארט-אפ הקודם של שי וינינגר. איפשהו במהלך 2015 הוא התחיל לעבוד עם דניאל שרייבר, בעצמו יזם הייטק סדרתי, על הקמת סטארט-אפ חדש: למונייד. בזמן ששרייבר הוא המנכ"ל של למונייד שי וינינגר מגדיר את עצמו, ובכן, chief lemonade maker, כלומר שהוא אחראי בעיקר על פיתוח המוצר עצמו.
ומה זו למונייד? זה כבר תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
ש: למונייד היא בעצם סוג של מאשאפ בין חברת ביטוח לבין סטארט אפ כלומר חברת הייטק, מה אתם יותר?
ת: לגמרי חברת הייטק
ש: כלומר אתם חברת הייטק שהביזנס שלכם בעצם הוא ביטוח
ת: נכון.
להמשך קריאה

ועד בית

הספר החדש של אמירזיו והתכתבות מקרית עם אמירבןדוד בטוויטר גרמה לי להיזכר בדבר הזה

אי שם בשלהי שנת 1999, כחצי שנה לפני פורים 2000, זמן לא רב אחרי שגוייסתי לצבא ההגנה, עשיתי בעצם את הפריצה הראשונה והבלתי מורגשת שלי לעולם התקשורת. נועם פיינהולץ, שבאותה העת שירת כחייל מן השורה במחלקת התרבות של גלי צה"ל, בא אלי ובשורה בפיו. "פורים מתקרב ואני רוצה להעלות תכנית מוקומנטרית על להקת רוק שלא היתה. אני רוצה שתכתוב לה את התסכית", אמר לי. מהיוזמה הזו נולד בסופו של דבר "ספיישל ועד בית" – תכנית עם טל ברמן במלאת עשור להקמת הלהקה הפיקטיבית, לרגל הוצאת דיסק האוסף שלה "אולי מספיק?".

מי שהכיר אותי אז יודע שלא היה צורך ביותר מדי מאמצים בשביל להוציא אותי מביצת הבינוניות העגמומית שטבלתי בה. אימצתי את המשימה בשתי ידי כאילו זו היתה הזדמנות להתקבל לגל"צ.

את התכנית התחלתי לכתוב בלילות ההזויים והבודדים של האבט"ש שעשיתי בקיבוץ אלמוג, אי שם בבקעת הירדן בצפון ים המלח. ישבתי בלילה בבקתת השמירה הפרוצה לרוח המדברית החמה. בעודי מחכה למשאית החלב ולמשאית הלחמניות של אנג'ל שיורדות מירושלים חיפשתי רעיונות להתחיל. בבקתת השמירה שבכניסה ליישוב לא היה דבר מלבד דפים מצהיבים שהיו תלויים על הקירות, הוראות לשמירה נכונה מאת מח"ט הבקעה דאז, אל"מ אפי מושקטו, ורדיו טייפ ישן. מי ששירת בבקעה יודע שאין ברדיו שם שום קליטה לשום תחנה מלבד אחת – רדיו עמאן. וברדיו עמאן, אם לא ידעתם, היה אז מנהג מגונה לנגן בכל לילה על טייס אוטומטי את האלבומים של בוב דילן. וכך, לאחר כמה שעות רצופות של ניסורי מפוחית מורטי עצבים, הבזיק במוחי הרעיון כיצד להתחיל. נכתוב את סיפורה של להקת רוק אנטי-מחתרתית שקמה במחאה כנגד שילוב מפוחית במוסיקת רוק.

לילות על גבי לילות, שבוע שלם של כתיבה מאומצת ועוד כמה לילות של ליטושים לאחר מכן, בבסיס האם ברמאללה, הביאו בסופו של דבר לתוצאה הבוסרית הזו. אחרי שכתבתי את הכל, העברתי את החומר לנועם לעריכה. נועם, שהוא כנראה עורך הרדיו הטוב ביותר שאני מכיר, חתך בבשר החי ללא בושה ועשה שמות בטקסט עד גרסתו הסופית. אפילו שינינו את שמה המקורית של הלהקה הפיקטיבית מ"תצרף" ל"ועד בית". את השלד למרבית שירי הלהקה הפיקטיבית כתבתי אני, אם אני זוכר נכון, ואחר כך הוספנו עליהם נדבכים נוספים ביחד עם יונתן יעקבי וחברים נוספים.

עמוד השדרה של התסכית הבוסרי הזה היו השירים המומצאים של הלהקה. הם היו מלאים בבדיחות פנימיות, והשד יודע מי אישר לשדר ברדיו דבר טיפשי שכזה.

האחראים על הלחנים הם יונתן ונועם. על הביצוע להקת חיל האוויר דאז שכללה את עיליי בוטנר, מיקי ורשאי, איתי ניצן ואיתמר גרוס. עוד ניגנו, זיו רהב ונועם בעצמו. סולן הלהקה הוא מי שהפך לימים המנהל המוסיקלי האגדי של כוכב נולד, עמוס בן דוד.

השחקנים שהשתתפו בתכנית: טל ברמן, יואב גלזנר, אילן ברמן, רוני קובן, יואב קוטנר, אהוד גרף, יוסי חרסונסקי, שני ארז וגיא פינס.

אני זוכר שביום שידור התכנית לקחתי יום חופש מהצבא. לקחתי את המכונית של אמא ונסעתי לתל אביב, משום מה. החניתי את הרכב במגרש החניה הסודי של בית בני ברית בתל אביב, והסתתרתי מן העולם. שם, באוטו, במסתור, האזנתי לתכנית לראשונה מתחילתה ועד סופה. הרגשתי כמו ילד שעולל תעלול מוצלח במיוחד ואיש אינו יודע זאת. נדרשו לי כמה שנים טובות עד שהצלחתי להגיע לאושר רב מזה שהציף אותי באותו יום.

אני זוכר שלפני השידור גזרתי מהעיתון את החלק הרלוונטי בלוח השידורים של גל"צ שבישר על התכנית. הגדלתי את זה במכונת הצילום, ניילנתי, והסתובבתי עם פיסת הגאווה הקטנה והסודית הזו בארנק שלי למשך הרבה שנים אחר כך. כאילו ניסיתי להיאחז באיזו תעודה לכך שגם אני מגניב, שגם אני ראוי.

מתישהו, אחרי הרבה שנים, זרקתי את זה.

שמונה שנים אחרי שידור התכנית נועם עשה מצווה. הוא שלף אותה התכנית מהסרטיה של גל"צ והפך אותה לדיגיטלית. אז הנה, אני גאה לשים כאן את התכנית כולה, כולל מילות השירים למי שממש מעוניין.

אגב, רק אחרי ששמעתי את התכנית, הבנתי עד כמה היא דומה לספיינל טאפ. אני נשבע בהן צדקי שלא התכוונתי להעתיק. בחיי.

הנה התכנית המלאה:

ספינות חיל הים: 3 נקודות חדשות

אספתי עוד כמה לגבי אופן מימון רכישת ספינות חיל הים מטיסנקרופ, והמעורבות של החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי בסיפור הזה ואני לא חושב שהם מצדיקים פרסום קוהרנטי בפני עצמו. אז אני פשוט אניח אותם כאן במפוזר, בלי סדר חשיבות כלשהו

1. קודם החליטו על פריסה, אחרי זה על אופן המימון

הסגירה של מימון העסקה נעשה בשני שלבים. כפי שכתבתי בעבר, כשהצבא העלה את הצורך ברכישת 4 ספינות חדשות לחיל הים להגנה על קידוחי הגז והמים הכלכליים של ישראל, אגף התקציבים התנגד. הוא אמר שאם צה"ל רוצה, הוא מוזמן לממן את זה מתקציבו שלו.
בצה"ל ניסו תקופה ארוכה להשפיע על החוק שקובע איזה שימושים המדינה תעשה בפירות שיגיעו מהקרן המיוחדת שאליה יועברו ההכנסות ממיסוי הגז (שיתחילו רק בעוד כמה שנים), כך שהשימוש העיקרי יהיה לצרכי הביטחון. בסופו של דבר המאמצים האלה כשלו, אבל אז צה"ל קיבל משהו טוב יותר: החלטה שתקציב המדינה יממן את רכישת הספינות האלה, ולא תקציב הביטחון.
זה השלב שבאגף תקציבים טוענים שהם היו מודרים וממודרים ממנו, אם כי יש לי מספר אינדיקציות שזה לא מדויק. בכל מקרה, הדיונים על איך לעשות את זה נעשו על ידי החשבת הכללית במשרד האוצר דאז מיכאל עבאדי מול אנשי מערכת הביטחון.
מה שהוחלט בשלב הזה היה לפרוס את עלות המימון של רכישת הספינות (יותר מ-300 מיליון יורו). ההחלטה היתה על פריסה לשלוש שנים, החל ממרץ 2020.
השלב השני היה להחליט כיצד לבצע את הפריסה הזו כך שתהיה מחוץ לתקציב המדינה. זה נעשה באופן מוזר שכבר הראיתי בעבר: המדינה סידרה למספנה הגרמנית לקחת הלוואה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בשביל לבנות את הספינות. המדינה, מצידה, תתחיל לשלם למספנה את עלות הספינות שנה אחר שנה, בהתאם לפריסת התשלומים שהוחלט עליה בחלק הראשון. התשלומים האלה יכללו את הריבית שהמספנה תצטרך להחזיר לבנק דיסקונט והגופים הפיננסיים האחרים בתמורה להלוואה שהיא לקחה.
*
במספרים: המספנה לקחה הלוואה של 236 יורו ותחזיר 248 יורו. את הריבית תשלם ממשלת ישראל. זה יוצא ריבית של 3.3% לשנה (בהנחה של החזר חודשי קבוע).
בנוסף לזה, הממשלה תשלם ישירות מתקציבה 79 מיליון יורו (ככל הידוע לי בתשלום אחד, שייתכן שכבר שילמה אותו), ובנוסף על זה ממשלת גרמניה התחייבה לשלם 115 מיליון יורו.

Capture

2. החשבת הכללית פעלה בניגוד לאתוס של אגף החשב הכללי

זה אולי טיפונת למיטיבי לכת, אבל זה לב העניין. עד עכשיו היינו בטכניקה, עכשיו זו המהות.
זה מאוד מאוד משונה שמכל הפקידים במשרד האוצר דווקא החשבת הכללית הציעה מסלול עוקף תקציבי בשביל לממן את רכישת הספינות, ובנתה את האופן שבו זה ייעשה.
אם חושבים על זה לרגע, אגף התקציבים היה צריך לקפוץ על הצעה כזו בשתי ידיים. לאגף תקציבים יש כאב ראש עיקרי אחד: לשמור שמשרדי הממשלה לא יוציאו יותר מדי כסף בשנה נתונה. אם מישהו בא ומציע להם לפרוס הוצאה מסוימת לתשלומים רבים, וכך להקטין את ההוצאה השנתית, באגף התקציבים אמורים לחבק אותו.
מנגד, אגף החשב הכללי באוצר אמור לדחות רעיונות כאלה על הסף. כל רעיון לפרוס משהו לתשלומים פירושו להגדיל את ההתחייבויות של הממשלה לעתיד, על ידי הגדלת החוב. אם יש משהו שמנחה את החשב הכללי הוא החשיבה כיצד להפחית את החוב עוד ועוד, לא להגדיל אותו.
והנה במקרה הזה, תעלומה: מי שמציע את פריסת התשלומים (ואגב כך את הגדלת החוב) הוא אגף החשב הכללי, ואגף התקציבים מתנגד.
למה תמכה החשבת הכללית לשעבר בהגדלת החוב? למה היא פעלה בשביל להנדס את הפיתרון הזה (ועוד במחיר של ביטול מכרז)? האם מישהו הפעיל עליה לחצים? האם מישהו אמר לה שזה חשוב לראש הממשלה עד כדי כך שהיא תפעל בניגוד לאתוס המכונן של האגף שבראשו היע עומדת?


3. למה זה לא מכרז PFI רגיל

טוב, החלק הזה כבר ממש למיטיבי לכת, אז יסלח לי כל מי שזה מעניין לו את קצה הזרת.
נחמיהג שאל אותי יום אחד בטוויטר במה שיטת המימון הזו – גוף פרטי בונה והממשלה משלמת לו כסף בתמורה, פשוט בתשלומים – שונה מכל מכרז PFI אחר.
לא היתה לי תשובה טובה באותו הרגע, אבל עכשיו יש לי. אז הנה היא:
במכרזי PFI המדינה למעשה נכנסת לשותפות עם גוף פרטי לגבי פרויקט מסוים. זה יכול להיות פרויקט להקים את עיר הבה"דים, או פרויקט להקים מתקני התפלה. מה שחשוב הוא שהגוף הפרטי מקים את הפרויקט מכספו (וככה הממשלה לא לוקחת על עצמה הוצאה חד פעמית גדולה אלא פורסת אותה), ואחר כך נשאר בתוך הפרויקט עד סופו, בתמורה לתשלום קבוע מצד הממשלה.
במקרה של הספינות, זה לא המצב. במקרה הזה, המספנה הגרמנית בונה את הספינות ומיד לאחר מכן מעבירה אותו לידי צה"ל ומערכת הביטחון. התחזוקה תיעשה על ידי המדינה, התפעול ייעשה על ידי המדינה. המספנה רק בונה אותם, ותמשיך לקבל תזרים מזומנים עוד שנים לאחר מכן.
שני המצבים האלה שונים מהותית זה מזה. הסיבה שבגללה המדינה מכריחה את הגוף הפרטי לתפעל את הפרויקט לכל אורך קיומו במכרזי PFI הוא בשביל למנוע מצב שבו הגוף הפרטי מקים משהו באיכות חרא, ואז מעביר אותו למדינה שתיתקע איתו. כל עוד הגוף הפרטי אחראי על התפעול, תחזוקה והפעלה, אם הוא בנה את זה חרא, הוא יישא בעלויות.
לכן, הסיפור של הספינות הוא שונה לחלוטין.
וכן, סליחה, זה היה למיטיבי לכת, אבל הייתי צריך להוציא את זה.


למי שמעוניין בקריאה נוספת, הנה כל מה שפרסמתי על זה עד כה:
חלק א – ההלוואה המוזרה שמשרד הביטחון לקח בשביל לממן את רכישת הספינות
חלק ב – המנגנון של ההלוואה המוזרה נחשף
חלק ג' – השאלות שצריך לשאול את החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי על רכישת הספינות

מימון הספינות: מה השאלות שבאמת צריך לשאול את מיכל עבאדי

הסיפור הזה עם מימון רכישת הספינות ל"הגנה על אסדות הגז" הולך ומסתבך. יהונתן ליס וחיים לוינסון פרסמו שמשרד האוצר יבדוק כיצד אושרה ההלוואה המוזרה שאפשרה את רכישת הספינות הזו. כתבתי על ההלוואה המוזרה הזו לראשונה כאן.

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)


לוינסון פרסם כמה ידיעות מעולות בזמן האחרון על החשבת הכללית לשעבר במשרד האוצר מיכל עבאדי. על כך שהיא לקחה הביתה ארגזים מלאים בעותקים של מסמכים רגישים כשעזבה את המשרד, ועל כך שפעלה על מנת שנתניהו ימנה אותה למנכ"לית משרד הביטחון אחרי עזיבתו של דן הראל.

אבל האמת היא שהסיפור הזה עם עבאדי הוא קצת יותר רחב. מי שמכסה את משרד האוצר הרבה זמן מכיר את הניואנסים ואת המתח שבין החשבת הכללית לשעבר לבין אנשי אגף התקציבים. בעיקרון, בין שני האגפים האלה שורר מתח מסורתי רב שנים. אבל בכהונה של עבאדי הסיפור הזה עלה מדרגה. המתח הזה הפך להיות איבה גלויה והדדית.

חלק מהאיבה הזו מבוססת על חוסר הערכה מקצועית, גם כן הדדית. אבל חלק מהאיבה הזו מבוססת על כך שבאגף התקציבים רואים בעבאדי חשבת כללית פוליטית מאוד, כזו שמקורבת מאוד לראש הממשלה, כזו שעוזרת לו להוציא ערמונים פוליטיים מהאש.

לכן, השאלות הבאמת מסקרנות שצריך להפנות למיכל עבאדי ולפקידי אגף התקציבים סביב רכישת הספינות/צוללות הן השאלות הבאות:

1. למה עבאדי הסכימה לביטול המכרז לרכישת הספינות והצוללות? הרי החשב הכללי אמור להעדיף הליך של מכרז כי הוא אמור לתת תוצאות נקיות משיקולים זרים. איך יכול להיות שראש הממשלה מורה לבטל מכרז, וכל שומרי הסף – והחשבת הכללית בראשם – לא אומרים דבר?

2. לפי הידיעה של ליס ולוינסון, באגף התקציבים טוענים שהם לא יודעים שעבאדי אישרה לקנות את הספינות בהלוואה מוזרה וחוץ תקציבית.
בפועל, זה לא המצב.
באגף התקציבים מיתממים. הם ידעו גם ידעו. אני כותב את זה בביטחון כי אני עצמי ידעתי – למעשה כולם ידעו – כי זה מידע גלוי שהופיע בהודעה לעיתונות עם החתימה על העסקה. הנה, פה.
זזה אמנם הופיע באותיות הקטנות, בסוף, אבל כל מי שקרא – ידע. למעשה, דיברתי על זה בעצמי עם פקידי אגף התקציבים בזמן אמת – בניסיון לגלות מה הריבית על ההלוואה – כך שהטענה שהם לא ידעו היא ממש קשקוש. הם ידעו. לא אהבו את זה בכלל, ולא הבינו למה עבאדי מפגינה יצירתיות כזו בשביל לעזור להוציא את העסקה הזו לפועל, אבל ידעו.
לכן, השאלה המעניינת באמת היא מדוע הם לא עצרו זאת בזמן אמת? ומנגד, מדוע עבאדי פעלה בשביל לאפשר את המתווה החריג הזה של ההלוואה? האם זה היה בהוראה של ראש הממשלה או מי מאנשיו? האם יש סיכוי שדוד שמרון שוחח איתה בנושא?

אני לא כתב משטרה ופלילים, אבל אם המשטרה אכן חוקרת לעומק העניין הזה, אין שום סיכוי שהיא לא תשאל את עבאדי את השאלות האלה. לכן, לא קשה להבין מדוע היא לקחה איתה עותקים של מסמכים רבים, בין היתר בנושא הזה.

ועוד הערה אחרונה בעניין:
אם יש משהו שהתחקיר המעולה ויוצא הדופן של רביב דרוקר על הסיפור הזה הוכיח הוא שחוק חובת המכרזים הוא קשקוש חסר תוכן. אם בהינף שפופרת טלפון ראש הממשלה מסוגל לבטל מכרז של מאות מיליוני יורו (ויותר), ואף אחד משומרי הסף לא פוצה פה, אז תעשו לי טובה. העיקר שכל פקיד מדינה צריך לאכול מרורים ולשבור את השיניים ולבזבז המון זמן על כל רכישה של נייר טואלט, אבל צוללות וספינות אפשר לקנות בלי מכרז כי ראש הממשלה אמר.

יאללה יאללה.

אז הנה כך מימנו את עסקת הספינות

בסוף נובמבר סיפרתי לכם שיש משהו מוזר באופן שבו ישראל מימנה את רכישת הספינות שאמורות להגן על מאגרי הגז.

כל מה שידעתי אז הוא שחלק מהעסקה הזו היו גם בנק דיסקונט והמספנה הגרמנית – זו שבינתיים עומדת במרכז חקירת המשטרה בתיק 3000, סיפור שחשף רביב דרוקר – והלוואה מסתורית. כשפניתי למשרד הביטחון בחוק חופש המידע להבין מה פרטי ההלוואה הם השיבו לי שהם לא צד להסכם ההלוואה ולכן לא יכולים למסור לי פרטים.

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם צילום: אריאל חרמוני

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם
צילום: אריאל חרמוני


אחרי כמה וכמה שיחות, הנה למיטב ידיעתי איך שזה באמת עבד:

משרד הביטחון לא לקח את ההלוואה. מי שלקחה את ההלוואה היא המספנה הגרמנית. היא לקחה אותה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בחו"ל. תיכף אסביר למה זה נעשה בצורה הזו.
המספנה משתמשת בכספי ההלוואה בשביל לבנות את הספינות, ובבוא היום, כשהיא תספק את הספינות, משרד הביטחון ישלם לה. בכסף הזה, היא תחזיר את ההלוואה לדיסקונט.
מי ישלם את הריבית על ההלוואה? פורמלית, המספנה. הרי שום כסף לא יגיע ישירות ממשרד הביטחון לבנק דיסקונט. בתכלס, במחיר של הספינות שהמספנה תגבה ממשרד הביטחון תהיה כלולה גם הריבית. לצערי, לא הצלחתי לגלות מה גובה הריבית.

למה העסקה הזו נעשית בצורה המשונה הזו? זה כבר קשור ליחסים המתוחים בין אגף התקציבים באוצר לבין החשב הכללי באוצר. זה נעשה כך בשביל לא להגדיל את היחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה.
זה טיפונת למיטיבי לכת, אבל אנסה לפשט:
אם משרד הביטחון היה לוקח את ההלוואה, ומשלם למספנה בשביל שתבנה את הספינות, ההלוואה הזו היתה מגדילה את החוב של מדינת ישראל. מצד שני, התשלום למספנה היה מגדיל את התוצר של מדינת ישראל – כי כל כלי נשק חדש מייצר ביטחון חדש – רק שזה לא היה קורה באותו הזמן. את ההלוואה לוקחים עכשיו, הספינות מגיעות אחר כך.
ואז, בינתיים לפחות, היה יוצא שהיחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה היה גדל. וזה מצב שמשרד האוצר רוצה להימנע ממנו, כי זה הפרמטר שהחברות הבינלאומיות שבחנות את הכלכלה הישראלית משגיחות עליו בשבע עיניים לבל יעלה.

מה עושים? מתחכמים.
נותנים למספנה לקחת את ההלוואה, שהחוב יהיה עליה. כן, אנחנו נשלם על הריבית אבל זה יהיה בסוף, כשנקבל את הספינות. היחס בין החוב לתוצר לא יעלה.
קסם!
האם זה תקין? את זה משרד האוצר יצטרך להחליט, ואולי גורמים נוספים בקרב רשויות שמירת ואכיפת החוק. כל עוד כל העסקאות האלה ייעשו בשושו תחת תירוצים של ביטחון המדינה, המתווכים ירוויחו מלא כסף, וכל מי שיוכל יעקם את הכללים.

ועוד הערת שוליים אחרונה:
אחד הדברים העיקריים שנחקר בידי המשטרה הוא מדוע ישראל קנתה את הספינות האלה מהגרמנים ללא מכרז. במקור, משרד הביטחון דווקא התכוון לצאת למכרז וכבר יצא לשלב מקדמי בשביל להרגיש מה עומק המים. בשלב הזה הוא קיבל הצעות מהגרמנים ומהדרום קוריאנים. אבל אז משרד רה"מ התערב והמרכז בוטל והלכנו עם הגרמנים.
בימים האחרונים היה מי שידע לספר לי שלפחות משרד הביטחון הספיק לערוך את השלב המקדמי. ההצעה של הדרום קוריאנים היתה זולה יותר, מה שגרם לגרמנים לפחות להוריד קצת את המחיר, גם אחרי שהמכרז בוטל.

זהו, אין לי ממש פואנטה לזה.