10

1
קודם כל, מוסיקה:

2
כשהבן הגדול שלנו היה בערך בן שנה וחצי, היא ואני היינו שפוכים לגמרי. בכל לילה, אבל בכל לילה, הוא היה מתעורר באמצע הלילה ובוכה. אחד מאיתנו היה קם, ניגש למיטה שלו בעיניים טרוטות וברגליים כלות, מרים אותו ממיטת התינוק, לוקח אותו למטבח, מכין לו בקבוק, חוזר לחדש שלו, מתיישב בכורסא, ומתחיל להאכיל אותו. הוא אכל נורא נורא לאט. אחרי חודשים רבים הבנו שזה בגלל שכל מערכת האף שלו סתומה לחלוטין והוא לא היה מסוגל גם לאכול וגם לנשום באותו זמן (אבל זה סיפור אחר). ואחרי שסיים לאכול, היה לוקח לו מלא מלא זמן להירדם. וגם אז, היינו צריכים להניח אותו ממש ממש בעדינות במיטה, כי אחרת היה מתעורר וכל הסיפור היה מתחיל מהתחלה. בממוצע, ובלי הגזמה, זה היה לוקח בערך שעה וחצי כל לילה.

היינו מותשים. היינו מרוטים. היינו צלליות של אנשים.
להמשך קריאה

9

0
זה לא פוסט מעניין. תיכף תראו לבד. שלא תגידו שלא אמרתי מראש.

1
השבוע שום דבר, כמעט, לא הסעיר אותי. ממש, סתם שבוע.

2
מה שכן, למדתי השבוע שהרצאה של ראש היחידה לכלכלה התנהגותית ברגולטור הפיננסי של בריטניה וגם הרצאה של בכירים בדיסני על איך עושים סטוריטלינג נסיוני, יכולות להיות משעממות באותה מידה. בכלל, אני מתחיל לחשוב שהאומנות האמיתית פה היא להצליח לדעת מראש איזה אירוע נשמע מעולה על הנייר, אבל בעצם הוא רק עטיפה מנצנצת שאין מאחוריה שום דבר. עוד לא פיצחתי את זה. אעדכן.
להמשך קריאה

8

0
קודם כל, ולפני הכל, מוסיקה (הייתי מת ללכת להופעה שלו כאן, או בכלל):

1
אני לא אכנס ליותר מדי פרטים, כי זה סתם טכני, אבל תצטרכו להאמין לי שהשילוב של השירות שמעניקים משטרת ישראל ודואר ישראל הוא, איך לומר בעדינות, דפוק באופן קטלני.
בשביל לקנות את הביטוח לאוטו לא מספיק לחברת הביטוח האמריקנית שנביא לה הצהרת היעדר תביעות מחברת הביטוח הישראלית שלנו (כפי שעשינו מבעוד מועד). ידענו שחברות הביטוח כאן רוצות גם את ההיסטוריה התעבורתית שלנו, היסטוריה שמנפק רק גוף אחד – משטרת ישראל.
אז נירית הלכה למשטרת ישראל מבעוד מועד, לפני הנסיעה שלנו. אחרי לא מעט תלאות בירוקרטיות, במשטרה נתנו לה את המסמך המבוקש.
בעברית.
< אימוג׳י יד-פרצוף>
להמשך קריאה

7

1.
קודם כל, ולפני הכל, קצת מוזיקה:

2.
דברים מתחילים לשקוע, if you know what i mean. זו היתה התשובה שלי השבוע לשתי חברות טובות שהתעיינו מה המצב. מזמן לא דיברנו, והשאלה הזו הכריחה אותי לעצור פתאום ולחשוב – איך הולך באמת? ישבתי על המדרגות הגדולות שיורדות מהפורום של קנדי סקול לממשל ומדיניות ציבורית לכיוון הקפיטריה. דמיינו טריבונות של איצטדיון כדורגל, ועכשיו תעיפו מהדמיון שלכם את אצטדיון הכדורגל, תחפו את טריבונות הבטון החשופות בעץ מהגוני נעים, תסגרו את הכל בקירות זכוכית ותבנו פטיו מהמם שאפשר להשקיף אליו, וזה פחות או יותר איך שזה נראה. המון סטודנטים ממהרים ממקום למקום. רוב האנשים שלומדים בקנדי סקול הם בגילאי 30-40, באמצע הקריירה שלהם, מרחבי העולם. אחד המרצים שלי אמר באיזה שיעור, ׳כשאני למדתי בהרווארד אי שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת היינו כולנו גברים לבנים. היום זה מרגיש כמו עצרת האומות המאוחדות׳. ושם, על המדרגות הגדולות של הקנדי סקול, בעודי מנסה לצלוח עוד מאמר של 30 עמודים, פתאום השאלה הזאת- ׳אז איך הולך?׳.
להמשך קריאה

6

1.
קודם כל ולפני הכל, קצת מוזיקה. והפעם, לזכרו של הזמר האלג׳יראי רשיד טהה שמת השבוע שישה ימים לפני יומולדת שישים שלו:

2.
זהו, מתחילים להרגיש טיפה שגרה. עד כמה שאפשר לקרוא לזה שגרה. אלה לגמרי לא החיים הרגילים. לא באמת. אנחנו די עטופים בצמר גפן, מרחפים על עננים סוג של. הבעיות שלנו כאן בעיקר בירוקרטיות. שזה לא באמת בעיות, יותר טרחה.
אנחנו מנסים לחלק את הקשב שלנו בתקופה הזו ללימודים שלנו, ולהתאקלמות של הילדים בבית הספר. זה לא פשוט להם בכלל. יש ימים שבהם הם חוזרים במצברוח מצוין. ויש ימים, כמו היום, שבשניה שהם רואים אותנו באים לאסוף אותם בצהרים, כל המטען שהם צברו במהלך היום מתפרץ החוצה בבת אחת. זה מתורגם למריבות איומות ביניהם, ולמריבות איומות בינינו. ההורה שנמצא איתם באותו אחר הצהריים, לפעמים שנינו, חוטף את כל הזעם. ולפעמים, בגלל שיש גבול גם לסבלנות וליכולת ההכלה שלנו כהורים, ובגלל שהם יודעים לרטוט בתדר המיוחד הזה שמשגע רק את עור התוף שלנו, לפעמים גם אנחנו מתפרצים, ואז הכל מתלקח ומסתיים במדורה אחת גדולה, עמוסת אמוציות, עצבים וכעסים. כך יוצא שאנחנו עסוקים כל העת במחשבות איך להכיל את התסכול והמצוקה שלהם מצד אחד, ואיך לחנוק או להטביע אותם באסלה מצד שני. יין ויאנג.
׳מתחילת השנה אני הילד שיצא הכי הרבה לשירותים׳, אלון סיפר לי הערב, בסוף הערב, אחרי שסערת הרגשות שככה, ׳אני יוצא לשירותים גם אם אין לי פיפי או קקי, כי לפעמים אני פשוט לא מרגיש בנוח בכיתה׳. מצד אחד, הייתי עצוב בשבילו, מצד שני, שמחתי שהוא מצא מנגנון להתמודד עם חוסר הנוחות הזה, שהוא מצא דרך לתעל אותה לאנשהו. ויותר מזה, שמחתי שהוא היה יכול להגיד לי את זה. לא רק בגלל שככה אני יודע על זה, אלא משום שמשמח אותי לראות שהוא מצליח לבטא את הרגשות שלו (בצורה שהיא לא רק צעקות, בכי, שבירת חפצים עדינים). אני לא יודע איך אני הייתי עובר את החוויה הזו במקומו. אני חושב שהוא מתמודד עם זה טוב יותר ממה שאני הייתי מתמודד עם זה.
להמשך קריאה