למה

1.
לפני הכל, צפו בג׳ון אוליבר:

2.
את הפוסט הזה תכננתי לכתוב בעשרים צורות שונות לפני הקטע הזה של אוליבר, אבל אז הוא עשה אותו, ועשה אותו כל כך טוב, שכבר לא היתה לי ברירה אלא להוציא את המלים האלה מתוך הראש שלי אל צג המחשב. אז הנה. זה לא הולך להיות מי יודע מה מקורי. רק כמה מחשבות תועות שלי, שהובילו אותי בסופו של דבר לעזוב את העבודה שלי בכלכליסט, ולעבור לתאגיד השידור הישראלי.
*
באמצע יוני האטלנטיק פרסם כתבה על שוק התקשורת/פרסום, עם ארבעה גרפים שמספרים בעצם את כל הסיפור. זה היה כל כך טוב, כל כך בעיטה בבטן העיתונאית שלי, שאין לי אלא פשוט להעתיק את זה לפה ולשתף אתכם. כל האמת כולה, בארבעה מהלכים פשוטים. הנה:
מהלך ראשון – שוק הפרסום בארה״ב הולך ומתכווץ, כאחוז מהתוצר. למעשה, הוא נמצא בנפילה מתמדת מאז שנת 2000, והגיע לרמה שהיה בה בסוף מלחמת העולם השניה

us ad market

מהלך שני – הגידול שכבר קיים בשוק הפרסום הולך כולו לדיגיטל. הביטו טוב טוב בגרף הזה, הוא פנומנלי בעיני. לכו עם העיניים לאורך השנים, ראו כיצד הפרינט היה המלך עד שהגיעה הטלוויזיה, ושימו לב מה קורה בשנים האחרונות ממש, לא רק לפרינט (שכמעט נכחד לגמרי) אלא גם לטלוויזיה.

us ad digital growth

מהלך שלישי – בתוך הגידול של הפרסום בדיגיטל, כל הגידול הוא בפרסום במובייל. כל יתר הפרסום מתכווץ

us ad mobile

מהלך רביעי – שתי חברות (פייסבוק וגוגל) לוקחות את כמעט חצי מהגידול הזה בפרסום בדיגיטל/מובייל.

us ad Facebook google

3.
הסיפור הזה הוא חתיכת אתגר עבור מי שרוצה להמשיך לעשות עיתונות. עיתונות מודפסת במיוחד – וכפי שאוליבר מציין בצדק, העיתונים המודפסים הם עדיין בסיס העיתונות – אבל גם טלוויזיה. כבר הרבה שנים אומרים שהפרינט מת. אבל הטלוויזיה היא הבאה בתור.
הצפייה הלינארית, זו שבמסגרתה אתם מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש באותו רגע, הצפייה הזו מתה. זה רק עניין של זמן עד שהרופאים יכריזו מה שעת המוות המדויקת. הילדים שלי לא מבינים בכלל מה זה, הם לא יודעים שיש קונספט כזה.
לנו בכלל אין טלוויזיה בבית. כלומר, יש לנו את המכשיר, אבל הוא לא מחובר לכלום מלבד לסטרימר. כשאני רוצה להראות לילדים משהו – אני מזרים אותו מהיוטיוב, או מאתר אינטרנט אחר, או מהכונן הנייח. הם תמיד יכולים לראות את מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא צריכים לחכות לשעה מסוימת, הם לא צריכים להתפשר על מה שמשודר באותו הרגע.
חשבו על עצמכם לרגע. האם אתם עדיין צופים בטלוויזיה באופן לינארי? כלומר, האם אתם עדיין מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש? או שאתם צורכים את התוכן שלכם מהאינטרנט, או מהוי.או.די?
*
ואם נתמקד לרגע בחדשות עצמן, איך אתם צורכים את החדשות שלכם? האם אתם קוראים עיתונים? האם זה דרך האפליקציות של העיתונים והאתרים? האם אתם נכנסים לאתרים מסוימים ומתעדכנים? האם רק מהפושים המעצבנים האלה? האם אתם עדיין צופים במהדורות החדשות בטלוויזיה בערב בשביל להתעדכן בחדשות? האם זה רק דרך הרשתות החברתיות?
לכשעצמי, מזה זמן רב שאני מתעדכן בחדשות כמעט אך רק דרך הרשתות החברתיות. לעיתים מאוד מאוד נדירות אני חש שהחמצתי משהו חשוב. ב-99.99% מהזמן אני מעודכן יותר מאנשים אחרים. ואני ממש ממש לא חושב שאני מיוחד. אני די בטוח שגם רבים מכם עושים את זה, ובוודאי הדור שיבוא אחריכם. הדור של בני העשרה היום, קל וחומר הדור שיבוא אחריהם. ואיתם, הפרינט והצפייה הלינארית בטלוויזיה ימותו סופית, למעט אולי כמוצר אלטיסטי/רטרו/משהו כזה. הם בוודאי ימותו מבחינת שוק הפרסום. ומאחר שהעסק הזה אינו פרו-בונו, ברגע שהפרסום בורח, ההכנסות בורחות, הקיצוצים גואים, והיכולת לעשות עיתונות משמעותית פוחתת.

4.
אז מה עכשיו?
לאף אחד אין פיצוח. לאף אחד אין מודל עסקי מנצח. כולם חוששים שהתוכן השיווקי ישתלט על כל חלקה טובה ויכחיד את העיתונות האמיתית (אני לא בטוח שהציבור יתרעם על זה, אגב). וכולם היו מתים שיבוא איזה פינלתרופ, ישפוך עליהם כמה עשרות מיליוני דולרים, ואז ייעלם חזרה למקום שהגיע ממנו ויתן להם לעשות את העיתונות החופשית שהם חולמים לעשות.
מבחינתי, תאגיד השידור הישראלי מהווה הזדמנות בדיוק מהסוג הזה. מכמה סיבות. ראשית, השיקולים המסחריים לא אמורים להיות יותר חלק מהתמונה. אין שיתופי פעולה מסחריים עם קוקה קולה, אין יותר תוכן שיווקי של אסם, אין יותר לחץ של מפעל הפיס שהוא יפסיק לפרסם או יפסיק איזה שיתוף פעולה אסטרטגי של מיליונים. זה לא קיים בכלל בספקטרום (זה המקום שלכם להעיר משהו על כך שאת הלחצים המסחריים יחליפו לחצים פוליטיים. אני מסכים, וזה יהיה המבחן העיקרי, ואני משוכנע שנעמוד בו).
אבל זה לא רק זה. זה גם העובדה שנולד כאן גוף מדיה חדש שכל החשיבה שלו אמורה להיות דיגיטלית. שימו לב לניואנס: לא קודם כל דיגיטלית, לא digital first, אלא פשוט דיגיטלית. לחשוב דיגיטלי פירושו, למשל, שזה לא עד כדי כך חשוב שיהיה לנו אתר אינטרנט. בזמן שהמו״לים נאבקים בפייסבוק (ולהיפך) בשביל למשוך קוראים החוצה אל האתרים שלהם, בתאגיד זה פשוט לא כל כך חשוב.
מה אכפת לי איפה אתם קוראים אותי? העיקר שתקראו אותי ואת הקולגות שלי ואת התוכן שייצרנו עבורכם. אנחנו לא מחפשים טראפיק לאתר שלנו כי לא מעניין אותנו למכור לכם באנרים או פרסומות קופצות או השד יודע מה. מבחינתנו שתקראו את התוכן העיתונאי שלנו היכן שנוח לכם.
ולהיות דיגיטלי פירושו, למשל, שהתוכן שאני מייצר צריך להיות מיוצר בצורה שונה כך שיתאים לפלטפורמות שונות. וזה אומר שאני יכול לספר חלק מהסיפור בוידאו, וחלק בטקסט, וחלק באודיו, וחלק באינטראקטיב. כן, אלה מלא מלים באנגלית, אני סופר מתלהב. אז מה, תירו בי.
*
בחודש האחרון נקרתה בפני ההזדמנות הנדירה להקים בתאגיד השידור יחידה דיגיטלית שאין כמותה עדיין בכלי התקשורת הישראלים. זו הזדמנות אדירה, מרגשת מאוד. לעצב משהו חדש מאפס, כפי שאתה חושב שצריך לעשות עיתונות, ולנסות לקבץ סביבך עיתונאים ואנשי מקצוע מעולם שחולקים את אותו חזון שלך, בשביל לעשות את העיתונות הדיגיטלית הטובה ביותר והמשפיעה ביותר שאנחנו יכולים לדמיין.
היה לי קשה מאוד לקום ולעזוב את כלכליסט אחרי תשע שנים מדהימות של צמיחה (ואני אסיר תודה לעורכים שלי שנתנו בי את האמון שאוכל לעשות את מה שעשיתי שם), אבל החלטתי שאני לא יכול לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שאני חולם לעשות. וזה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות בתאגיד השידור.
*
אגב, אם אתן עיתונאיות מעולות או עיתונאים מעולים, לא משנה באיזה שלב של הקריירה, דברו איתי. אולי ייצא לנו לעבוד יחד. אני מחפש אנשים שמבינים וחיים דיגיטל, שיודעים לספר סיפורים, שיודעים לעבוד בצוות, ושהסקרנות שלהם אינה מגבילה אותם לתחום עניין אחד בלבד.
אם אתם כאלה, וההזדמנות הזו לברוא עולם חדש מציתה לכם זיק בעיניים, דברו איתי. אפשר כאן, אפשר במייל (shaula@ipbc.org.il), אפשר בהודעה פרטית בפייס, או בטוויטר, או איך שבא לכם (כל מודעות הדרושים נמצאים פה). ובתכל׳ס, אני מחפש גם מעצבים ועורכי וידאו ואפטריסטים ועוד. אם אתם גם כאלה, שלחו לי גם אתם את הפרטים שלכם, ונדבר.

בואו. יהיה מדהים.

תפור עלי שזה תלמה

הסיפור של הסלמונלה בקורנפלקס של תלמה הזכיר לי סיפור אחרי לגמרי שכתבתי לפני ארבע שנים (על מי אני עובד, חיים ריבלין הזכיר לי). זה התחיל בעקבות דוח מבקר המדינה על תוכניות לימוד בחסות חברות מסחריות ששלח אותי לעשות בדיקה ולגלות עד כמה תוכניות לימוד מסחריות נכנסו עמוק עמוק לתוך בתי הספר. במסגרת אותה כתבה נתקלתי גם בתוכנית הלימודים בחסות תלמה יוניליוור – "תפור עלי – לגדול בריא".

אתם מוזמנים להגיד עלי שאני טהרן, להגיד שטוב מאוד שמישהו מחנך את הילדים לגדול בריא ושהעיקר שמישהו עושה את זה ומה זה חשוב שזה בחסות תלמה, אבל בעיני זה פשוט איום ונורא. זה היה איום ונורא בעיני ב-2012, וזה אפילו איום יותר בעיני כעת, כשהבן הבכור שלי צפוי להתחיל כיתה א' בתוך פחות מחודש.

נכון ל-2012, תוכנית תפור עלי הופעלה ביותר מ-1,000 בתי ספר מכיתה א' ועד לכיתה י"ב, וגם ביותר מ-1,000 גני ילדים. היא כתובה גם בערבית כך שתתאים גם למגזר הזה, ויש לה התאמה אפילו למגזר החרדי. היא בכל מקום.

אם תציצו לתוך חוברות העבודה של תוכנית תפור עלי תראו שהן לא ממותגות על ידי תלמה (למעט כיתוב מינאטורי בתחתית העמוד "ידידת התוכנית תלמה"), אבל מבחינתי הן עושות משהו הרבה יותר גרוע. הן מחדירות לילדים מגיל מאוד מאוד צעיר שדגני בוקר הם חלק טבעי ורצוי מהתזונה שלהם, ושארוחת בוקר של דגני בוקר היא ארוחה טובה ובריאה. רק שהיא לא. וזה לא אני אומר, אלה אומרים כל אנשי הבריאות והתזונה שהופיעו בחודשים האחרונים בפני ועדת המזון של משרד הבריאות.

האסטרטגיה היחידה פה, אם לנסות היכנס לרגע לראש העסקי של תלמה-יוניליוור, זה להשתמש בילדים בתור סוכנים להחדרת דגני הבוקר לתוך התפריט שלהם מגיל מאוד מאוד צעיר, וליצור הרגל תזונתי שילווה אותם הרבה שנים קדימה. האמת? אני לא יודע למה להם להתאמץ, ההורים עושים עבודה טובה מאוד להכניס את דגני הבוקר לתפריט גם ככה.

תראו איך זה נראה במצגות וחומרי הלימוד לילדים (הכל לקוח מאתר התוכנית, אתם מוזמנים להיכנס ולראות בעצמכם).
כך, למשל, זה נראה במצגת של ילדי הגן. תראו אפילו את עמוד השער של החוברת.
הממ, מעניין למה הם מרמזים פה:

יוניליוור בגן הילדים 1

וזה ממשיך גם אחר כך:

תלמה 2

יא רבאק, מילא דגני בוקר, עוד אפשר להתווכח על זה איכשהו. אבל חטיפי דגנים מפוצצי סוכר?? איך זה נחשב בריא איך?

יא רבאק, מילא דגני בוקר, עוד אפשר להתווכח על זה איכשהו. אבל חטיפי דגנים שביחידה אחת שלהם יש 2-3 כפיות סוכר?? איך זה נחשב בריא איך?

דגני הבוקר נוכחים בכל מקום, אפילו בהוראות "גזור ושמור" לילדים מה הם צריכים לעשות בבוקר. לצחצח שיניים, להכין תיק ולאכול דגני בוקר:

תלמה 4

בחוברות של ילדי כיתות א'-ג' המצב דומה. בשקף של פירמידת המזון של משרד הבריאות, דגני הבוקר מצאו את עצמם באופן מסתורי בשכבה של דגנים, למרות שמדובר במוצר מעובד ולא בדגנים בצורתם הטבעית. וזה עוד לפני לדבר על תועפות הסוכר שנמצאות בדגני הבוקר (מישהו אמר כריות? זו לא ארוחת בוקר, זה ממתק לכל דבר ועניין) שבטח ובטח לא נמצא בקטגוריה הזו בפירמידת המזון, אלא בשכבה שלא מומלצת כלל לצריכה:

תלמה 5

גם פה, כבמעשה קסם, דגני הבוקר וחטיפי הדגנים עתירי הסוכר והנתרן מצאו את עצמם נחשבים לחלק מקבוצת הדגנים

גם פה, כבמעשה קסם, דגני הבוקר וחטיפי הדגנים עתירי הסוכר והנתרן מצאו את עצמם נחשבים לחלק מקבוצת הדגנים

תלמה 8

ובכלל, עצם זה שמלמדים את הילדים שארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום, בזמן שאנחנו יודעים היום שכל המיתוס הזה נולד מתוך קמפיין מבריק של קלוגס בארה"ב בשביל לקדם את מכירותיה (ועבד הרבה מעבר לכל פרופורציה).

אין לי מושג מה חשב לעצמו מי שאישר את הכנסת התוכנית הזו למערכת החינוך ואת הרחבתה באופן ניכר כל כך, ואין לי מושג איזה תקציב תלמה-יוניליוור הקציבה לטובת הפרויקט הזה, אבל אני משוכנע שהוא השתלם לה.
בעיקר נשגב מבינתי מדוע במשרד החינוך לא היו יכולים להרכיב תוכנית לימודים על איך אוכלים מזון בריא מבלי לערב בזה חברה פרטית שיש לה אינטרס מסחרי מובהק. מה, אם מישהו במשרד החינוך היה חושב שמתמטיקה זה חשוב, הוא היה שוקל לתת לפיצה-דומינוס לבנות לו תוכנית לימודים על מה זה שברים פשוטים? (הדוגמא הנפוצה ביותר של שברים בשביל ללמד ילדים היא חתיכות של פיצה). אז למה במתמטיקה לא אבל בנושא רך כמו תזונה נכונה ובריאות זה בסדר?
אולי אנחנו לא משלמים מספיק מסים בשביל לממן את מערכת החינוך (למען הסר ספק: זה נכתב בציניות, על גבול הייאוש).

מה נשאר מההבטחה של ליצמן לקצר את התורים ל-MRI


בואו נדבר על מכשירי MRI.
אף אחד לא באמת רוצה לדבר על מחלות וכאלה, אבל ביום מן הימים תצטרכו MRI. כלומר, תתחננו שיעשו לכם בדיקת MRI. זו בדיקה בטוחה לחלוטין' בלי קרינה בכלל, ובמקרים מסוימים תאפשר לרופאים לדעת טוב יותר מה בדיוק לא בסדר אתכם.
רק שבישראל אין מספיק מכשירים כאלה. כיום, בארץ פעילים רק x מכשירי MRI (מפה) יש בישראל רק 4.2 מכשירים כאלה ביחס לכל 100 אלף איש, מה שממקם אותנו לפני אחרונים בהשוואה ליתר מדינות ה-OECD, רק בסלובקיה ובמקסיקו המצב גרוע יותר (גרף עמודות).
התוצאה היא תורים ארוכים מאוד לכל בדיקה, בעיקר בפריפריה שסובלת ממחסור חמור עוד יותר של מכשירים. ישראלים רבים נאלצים להפעיל את ביטוחי הבריאות שלהם ולשלם כסף בשביל לקצר את התור ולבצע בדיקה שהיו אמורים לקבל בחינם על חשבון המדינה.
התורים האלה הם אחד ממנועי המכירות החזקים ביותר של חברות הביטוח הפרטיות, שמציעים לכם להוסיף לביטוח הבריאות עוד תוספת קטנה, תמורת סכום לא גדול במיוחד כל חודש, שתיתן לכם את האפשרות לערוך בדיקת MRI תוך שלושה ימים לכל היותר, אם רופא יפנה אתכם. מה, לא תשלמו?

בדיוק בגלל, בספטמבר האחרון שר הבריאות יעקב ליצמן השיק בחגיגיות את התוכנית להגדלת מספר המכשירים ל-46, כך שלכל בית חולים עם חדר מיון יהיה מכשיר MRI. יותר מזה, ליצמן הבטיח שהוא יקצר את משך התור לבדיקת MRI לשבועיים. הוא הבטיח שכל מי שלא מצליח לקבל תור קצר יוכל להתקשר ללשכה שלו ולבקש עזרה. שנה חלפה כמעט מאז ההבטחה ההיא, אבל אנחנו עדיין לא שם.


יעקב ליצמן ומנכל משרד הבריאות בהשקת התוכנית לקיצור התורים לבדיקות MRI, ספטמבר 2015

יעקב ליצמן ומנכל משרד הבריאות בהשקת התוכנית לקיצור התורים לבדיקות MRI, ספטמבר 2015


התקשרתי לכל בתי החולים בשביל לנסות לקבוע מועד לבדיקת MRI עמוד שדרה צווארי עבור אמא שלי. בחרתי בבדיקה הזו דווקא משום שזו הבדיקה שמשרד הבריאות בעצמו ערך בספטמבר האחרון ואף הציג אותה במצגת של השקת התוכנית להרחבת מספר המכשירים וקיצור התורים.
התוצאות היו שונות מאוד זו מזו. באזור המרכז, שבו מתגוררת רוב האוכלוסיה ולכן בו נמצא עיקר הביקוש לבדיקות MRI (ובהתאם גם ההיצע הגדול ביותר של המכשירים) המצב לא היה משהו בכלל. בבלינסון אמרו לי שפשוט אין שום תורים לפני חודש דצמבר (אחד המקורות איתם דיברתי אמר לי שיחידת ה-MRI בבית החולים אינה פעילה בשעות אחר הצהריים). באיכילוב המצב היה קצת יותר טוב, אבל רק קצת, עם תורים לסוף ספטמבר (כלומר, תור של כחודשיים). בשיבא המצב היה מעט טוב יותר, עם תורים לשלושה שבועות קדימה אבל רק באמצע הלילה (2 לפנות בוקר). אם תרצו תור בשעות היום התור מתארך עד לאמצע נובמבר. באסף הרופא המצב סוג של סביר. במוקד התורים הציעו לי תור למוצאי שבת בעוד שבוע, אבל גם זה באמצע הלילה. כשביקשתי שעה מוקדמת יותר, היא אמרה שיש לה תור בעשר בלילה אבל רק בסוף אוגוסט (כלומר תור של חודש). וכשביקשתי תור בשעה סבירה של היום היא אמרה שאצטרך לחכות עד תחילת ספטמבר (כלומר חמישה שבועות).

בדרום ישראל המצב היה הרבה יותר קשה: פשוט אין תורים. במוקד זימון תורים בסורוקה הפקידה כמעט בכתה לי בטלפון, אמרה שאצטרך לחכות יותר מחצי שנה ושעדיף לי לחפש באזור המרכז. בצפון, לעומת זאת, המצב היה חיובי בצורה בלתי רגילה. ברמב״ם אמנם לא – תור של שלושה חודשים – אבל בבתי החולים הקטנים והפריפיריאליים הציעו לי תורים בשבוע הבא (בזיו, בצפת), ואפילו מחר (בהלל יפה, בחדרה).
בשורה התחתונה, קשה להגיד שההבטחה מומשה במלואה – ההבטחה לתור של שבועיים לבדיקת MRI עוד לא איתנו, לפחות לא באופן גורף. יותר מזה, אם אתם קשישים עריריים ואין לכם בדיוק איך להגיע לבדיקה באמצע הלילה, תצטרכו למשוך בכל מיני חוטים ולבצע כל מיני קומבינות (שבקופת החולים אמרו לי שהן אכן מתרחשות) בשביל לקבל בדיקת MRI לא רק בפרק זמן סביר, אלא גם במרחק סביר ונגיש, ובשעה סבירה של היום.

ולכל מי שאומר – רגע, מה רע בזה שבתי החולים מתייעלים סוף סוף ומפעילים את ה-MRI במשך 24 שעות – חשבו לרגע למה לעזאזל זה אמור להיות המצב? בדיקת MRI היא לא מותרות. היא כלולה בסל הבריאות הממלכתי, ואתם משלמים הרבה מאוד מס בריאות כל חודש בשביל לממן בדיוק את זה. אתם זכאים לקבל את הבדיקה הזו בזמן המתנה נורמלי, מבלי שתצטרכו לחצות את המדינה באמצע הלילה. ככה לא נראה שירות ציבורי נורמלי.


אז למה זה ככה? למה זה לא עובד? למה חלפה כמעט שנה והתורים עדיין ארוכים מאוד לבדיקה כל כך בסיסית?
בחלק אחד של ההבטחה שלו ליצמן עמד. הוא השיג מהאוצר רשיונות ל-46 מכשירים (במקום 21 לפני שנה), והוסיף בשנה החולפת כ-10 מכשירים כך שהיום פעילים בישראל 30 מכשירים בסך הכל. בשנים הקרובות מספר המכשירים יגדל (חלק כבר נמצאים בתהליכי רכש).
אבל גם אם ינחתו בכל בית חולים עשרות מכשירי MRI מהשמיים, זה עדיין לא יעזור, כי צריך גם אנשים שיפעילו אותם. לכן, חלק מהתוכנית של משרד הבריאות היא להכשיר עוד עשרות רדיולוגים וטכנאים שיפעילו את המכשירים וינתחו את הבדיקות, וזה לוקח זמן.
לפי משרד הבריאות, צוואר הבקבוק בתחום כוח האדם הוא כפול – גם ברופאים רדיולוגים שיהיו מומחים לפענוח כל סוגי בדיקות ה-MRI (אין דין בדיקת מוח כדין בדיקת ברך) – וגם בטכנאים. משרד הבריאות עשה שמיניות באוויר בשנה האחרונה והצליח להכשיר עוד כ-20 רדיולוגים מומחים בתתי התמחויות שונות (מתוך 60-70 רדיולוגים קיימים) ולפתוח התמחויות לרדיולוגים חדשים, וגם ולהכשיר עוד כ-50 טכנאים (עד סוף השנה) לעומת כ-150 טכנאים קיימים לפני כן. זה ייקח זמן, אבל צוואר הבקבוק הזה של כוח אדם צפוי להיפתר בתור שנה, שנתיים.

ופה אנחנו מגיעים לבעיה האחרונה: אפילו אם יהיו מספיק מכשירים ואנשים שיפעילו אותם, מישהו צריך לשלם על כל הבדיקות האלה. המישהו הזה הן קופות החולים, שמקבלות את הכסף שלהן מכספי מס הבריאות שלכם ומתקציב המדינה על ידי משרד האוצר.
ופה נמצאת הבעיה הגדולה ביותר: משרדי האוצר והבריאות אמנם החליטו על הסכום שיגיע לקופות השנה עבור קיצור תורי ה-MRI – אבל עד כה אפילו שקל אחד לא הגיע אל קופות החולים. מדובר ב-25 מיליון שקל שאמורים להיות מחולקים לקופות לפי גודלן היחסי (כך שקופת חולים כללית, שנתח השוק שלה הוא קצת יותר ממחצית מהישראלים, תקבל כ-13 מיליון שקל, וכן הלאה), רק שאין עדיין הסכמה על המודל המדויק של העברת הכסף.
במשרד האוצר השיבו לי שמבחינתם הכסף תוקצב והיה כבר צריך להיות מחולק, במשרד הבריאות השיבו לי שאו-טו-טו מאשרים את מודל התקציב והנה זה קורה, ובקופות החולים אמרו לי שהם שומעים את המשפט הזה כבר חודשים ארוכים. זאת ועוד, בקופות החולים אמרו לי שהכסף ממילא לא יעבוד שכן הוא לא באמת נותן להן שום תמריץ לקצר את התורים.
למי שממש מעוניין לצלול לפרטים, זה נראה ככה: ה-25 מיליון שקלים האלה אמורים לתמרץ את קופות החולים לקצר את התורים. אבל, במשרד האוצר לא מתכוונים לתת כסף לקופות על בדיקות MRI שהיו נעשות בכל מקרה, גם בלי להאיץ התורים. הנוסחה שנקבעה אומרת שהקופות לא יקבלו שום פיצוי כספי על הגידול הטבעי בבדיקות בין שנת 2015 לשנת 2016, ועוד 2%. הגידול הטבעי הוא בערך 6% בשנה, ולכן הקופות לא יקבלו שום פיצוי על גידול של כ-8% בבדיקות. רק גידול גבוה יותר יזכה את הקופות בפיצוי (על החלק שגדול מ-8%). כל בדיקה נוספת שקופת החולים שלכם תבצע מעבר לגידול של 8% לעומת השנה שעברה תמומן במלואה על ידי המדינה במקום על ידי הקופה.
לפי הקופות, זה לא באמת תמריץ. אם משרד האוצר היה רוצה, הוא היה נותן לקופות יותר כסף עבור כל בדיקה נוספת, כך שהכסף הזה יממן גם בדיקות קודמות, כאלה שנמצאות בתוך הגידול הטבעי. שאלתי את האוצר והבריאות, למה לא הצעתם מודל תמרוץ כזה? התשובה היתה מאוד מאוד פשוטה: כי אז היו נעשות בדיקות MRI מיותרות, ואנחנו לא רוצים בזה.

כך שזו בסוף השורה התחתונה: כמעט שנה מאז ההבטחה של ליצמן, יש יותר מכשירים, יותר כוח אדם, אבל הכסף טרם הגיע למי שאמור לממן את הבדיקות האלה, וגם כשיגיע ספק אם יעזור משמעותית. התורים התקצרו בחלק מהמקומות (בעיקר בצפון) אבל ממש לא מספיק, וממש לא בכל מקום. כוונות טובות יש, אבל זה עדיין לא מספיק. בישראל של סוף 2016, אם תרצו בדיקת MRI מהירה, תאלצו להמתין שבועות ארוכים, או להוציא את הארנק ולשלם.

קרנות הפנסיה המוזלות, כל מה שצריך לדעת

תאמינו או לא אבל לפני זמן קצר התרחשה היסטוריה לא קטנה בשוק הפנסיה הישראלי.

משרד האוצר הודיע על הקמת שתי קרנות פנסיה מוזלות, בדמי ניהול אפסיים ממש, שיהיו קרנות ברירת מחדל לכל מי שמתחיל לחסוך לפנסיה ולא בוחר קרן באופן אקטיבי. שתי הקרנות שנבחרו הן הקרן של מיטב דש והקרן של הלמן אלדובי, שתיהן קרנות קטנות מאוד, וההצטרפות אליהן תהיה אפשרית מחודש נובמבר הקרוב. כל אחד יוכל להצטרף אליהן, גם מי שחוסכים כיום בקרנות פנסיה אחרות, אבל קהל היעד שלהן יהיה בעיקר המצטרפים החדשים.
כיום בערך מחצית מהעובדים השכירים משלמים דמי ניהול מקסימליים לקרנות הפנסיה. אלה בעיקר העובדים בעל השכר הנמוך, וזה קורה בעיקר משום שהם לא מבינים בזה מספיק, או סומכים על המעסיק שלהם או על סוכן הביטוח שלהם ולא יודעים שהם גובים דמי ניהול מופקעים. דמי הניהול המופקעים האלה מקטינים לעובדים את הפנסיה, כלומר את רמת החיים העתידית, בעשרות אחוזים. זה בדיוק המצב שמשרד האוצר רוצה לשנות.

שתי הקרנות שנבחרו הן קרנות קטנות יחסית, והתשואות שהן השיגו בשנים האחרונות על הכסף של החוסכים שלהן לא מדהימות ביחס לקרנות הגדולות יותר. במלים אחרות, יהיה להן חתיכת מבחן להוכיח שדמי הניהול הזולים שלהן מפצים על התשואות הנמוכות יחסית. הנה זה במספרים:


קרנות פנסיה מוזלות 2

אבל האמת היא המבחן יהיה לא רק שלהן, אלא גם של המעסיקים וגם של סוכני הביטוח. ההצטרפות האוטומטית לקרנות המוזלות תהיה אם ורק אם המעסיקים או סוכני הביטוח שלהם לא ישכנעו את העובדים להצטרף לקרנות הגדולות, בדמי ניהול גבוהים יותר.
הבעיה היא שבמבנה הנוכחי של שוק הפנסיה, כשאתם שמים את העובדים בעלי השכר הנמוך ביותר אל מול המעסיקים שלהם או מול סוכני הביטוח, זה עלול להיות לא כוחות, ולהיגמר לא טוב. לכן זה יהיה המבחן הגדול גם של משרד האוצר – לוודא שאנשי השטח לא הורגים את הרפורמה הזו בשביל להרוויח עוד שקל על גבם של העובדים.



והנה קצת שאלות ותשובות על בסיס מה ששאלתם אותי בפייסבוק

כמה זה באמת נכון לנייד אליהם קרנות קיימות, עם תשואות כאלו? מה רמת הסיכון שלהן?

אין פה נכון ולא נכון, ואני לא יכול להמליץ לך מה לעשות (רק עיתונאי, לא יועץ פנסיוני). מה שכן, אני מקווה ליצור בהמשך כלי שיאפשר לך לשקלל את התשואה ודמי הניהול ולקבל החלטה מושכלת.

האם כל העובדים יוכלו להצטרף לקרנות האלה? האם הצפי הוא שכל קרנות הפנסיה יפחיתו משמעותית את דמי הניהול שהן גובות?

כל העובדים יוכלו להצטרף. אני מאוד מאוד מאוד מקווה שזה ייצור לחץ תחרותי על קרנות הפנסיה הגדולות וישלח את דמי הניהול למטה (הם גם ככה במגמת ירידה, אני מקווה שזה יאיץ את זה)

האם יהיה פיקוח מיוחד על קרנות אלו?

לא, יהיה את אותו הפיקוח בדיוק שיש על כל הקרנות.

מה עדיף, קרן פנסיה שגובה דמי ניהול גבוהים אך מעניקה תשואות גבוהות תוך סיכון גבוה של כספי החוסך, או, קרן פנסיה שגובה דמי ניהול נמוכים אך מעניקה תשואות נמוכה ( ולעיתים אפסית ) על כספי החוסך?

אני לא יכול להמליץ על קרן ספציפית, אבל ראה מה כתבתי למעלה – החשיבות של דמי הניהול ושל התשואות היא זהה, אין חשוב יותר או פחות. זה בדיוק אותו הדבר.

מה תוקף דמי הניהול הנ"ל? עד אשר יוחלט אחרת או לזמן מוגבל וידוע מראש?

עשר שנים, אחרי זה ייערך מכרז חדש.

מה עם ביטוחי מנהלים? לא תוכנן לאפשר ניוד \ הורדת עלויות?

מתוכנן, כרגע תקוע בכנסת.

איפה אפשר לראות את תשואות קרנות הפנסיה?

באתר פנסיה.נט של משרד האוצר. מקווה שיש לך אקספלורר. אם לא, אפשר גם פה.

איך משקללים בין תשואה לדמי ניהול?

לצערי אין היום שום כלי שמאפשר את זה. אני מאוד מקווה לבנות כלי כזה בקרוב.

5 דברים שלמדתי הערב מחוק ההסדרים

1 | זה לא באמת חוק ההסדרים

החוברת שמשרד האוצר פרסם ביום חמישי האחרון (והפיץ להערות הציבור. אם נורא בא לכם יש מייל שאפשר לשלוח אליו הערות) אמורה להיות טיוטת חוק ההסדרים. בפועל, זה רק חלק מחוק ההסדרים.

צילום מסך 2016‏.07‏.30 ב‏.21.16.38

החוברת שמשרד האוצר פרסם מכילה רק את מה שבמשרד קוראים לו ״שינויים מבניים״. בחוק ההסדרים הסופי יהיה עוד חלק משמעותי מאוד, שכולל את כל הצעדים התקציביים והמיסויים שמשרד האוצר יביא לממשלה והכנסת יחד עם התקציב.
הקיצוצים הרוחביים, הפחתת המסים, הטלת המס על ביטוחי הבריאות, קיצוצים נקודתיים בכל מיני תקציבים שונים (הקלאסיקה החוזרת על עצמה היא ניסיון אינסופי לסגור את תזמורת המשטרה) וכל מה שקשור לתקציב הביטחון – כל אלה יופיעו בחוברת הזו. בשנה שעברה, למשל, היתה בחוברת הזו הצעה לפגוע בפנסיה התקציבית של עובדים שטרם יצאו לפנסיה. ההצעה זו – הפתעה! – לא יצאה בסופו של דבר לפועל (שר האוצר נסוג בו), אבל אני מביא אותה בשביל להמחיש עד כמה החוברת שהאוצר פרסם ביום חמישי היא רק חלק קטן ממה שצפוי להגיע לממשלה ב-11 באוגוסט.
למה האוצר יפרסם רק ברגע האחרון את החוברת המלאה? זו שכוללת גם את הגזרות התקציביות? נחשו לבד.

2 | הכרזת מלחמה על מכון התקנים

אז מה בכל זאת יש בחוק ההסדרים הפעם? לא מעט דברים שקשורים ליוקר המחיה, בעיקר בפן של הסרת חסמים בירוקרטיים וכו׳. למשל, שר האוצר ממש מכריז מלחמה רבתי על מכון התקנים, מתכוון לפרק את מוקד הכוח העיקרי שלו (העובדה שהוא מונופול על קביעת תקנים), להקטין משמעותית את הכוח של התעשייה הישראלית במכון, וכיוצא באלה. האם זה יעבור בקלות? עד כמה התעשייה תילחם בכך בכנסת? אני מניח שהיא תילחם, ואני מניח שבסוף תהיה שם איזו פשרה כלשהי, או על דחיית היישום או יישום בהדרגה, או השד יודע מה.
אבל אפילו אם ההצעה הזו תעבור כלשונה, אל תצפו שהיא תחסוך לכם יותר מדי כסף בכיס כל חודש. לפי הערכות האוצר, התועלת המקסימלית מכל המהלכים לכל המשק האלה תהיה פחות ממיליארד שקל בשנה. לשם השוואה, שוק המזון לבדו מגלגל בישראל -35 מיליארד שקל – והוא השוק הגדול ביותר.
מה שכן, על הדרך האוצר השחיל פנימה טבלה מהממת של איך עובדות היום הוועדות של מכון התקנים, ומה הפלא שהן חוסמות את התחרות ביצרנים הגדולים:

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

3 | שינוי קוסמטי

אני לא יודע למה האוצר החליט להתלבש דווקא על השוק הזה אבל הוא מתכנן שינוי משמעותי באופן ייבוא קוסמטיקה לישראל (שוק התמרוקים הישראלי מגלגל 10 מיליארד שקל בשנה, אולי בגלל זה). הרעיון המרכזי אם לפשט אותו: אין סיבה לבירוקרטיית יתר של משרד הבריאות על יבוא מוצרי קוסמטיקה לישראל. מי אנחנו ומה אנחנו שנקבע הגבלות מחמירות על מוצרי קוסמטיקה. אם יש להם תקן בחו״ל, זה מספיק טוב גם לנו. זה בדיוק היה גם הרעיון המנחה מאחורי רפורמת הקורנפלקס של משרד האוצר מהשנה שעברה (רפורמה שאמנם נחקקה, אבל עדיין לא מיושמת בגלל, תחזיקו חזק, חסמים בירוקרטיים). אני לא יודע אם הרפורמה הזו תעבור בסוף כמו שהיא, אבל אני מציע שתבחנו טוב טוב את הקרמים שיגיעו לישראל בייבוא מקביל. אם הייתי משתמש בקרמים, זה מה שאני הייתי עושה.

4 שובה של קרן הארנונה

אני עיתונאי מאז נובמבר 2007. התחלתי בתור כתב הכנסת של כלכליסט, והגעתי לכנסת בדיוק לתחילת הדיונים בחוק ההסדרים לשנת 2008. לא ידעתי להבחין בין ימיני לשמאלי, אבל אני זוכר היטב שאחד הסעיפים בחוק ההסדרים ההוא קרא להקים קרן ארנונה ממשלתית. כמעט עשור חלף מאז, והנה שוב חוק ההסדרים כולל את הרעיון להקים קרן ארנונה כזו. זהו אחד מסימני ההיכר הברורים ביותר של אגף התקציבים, יש להם די.אן.איי נצחי, והם מעבירים אותו מדור לדור. מבחינתם זה כמו מים על סלע. הם ינסו שוב ושוב ושוב, אולי מתישהו הם יצליחו להבקיע חור בחומת האינטרסים הפוליטיים.
הרעיון מאחורי קרן הארנונה הוא כזה: כיום משרדי הממשלה משלמים ארנונה. בחלק מהערים זה בשיעור מלא (זה ישראבלוף מסוג אחר שקרוי ״ערי עולים״, אבל לא ניכנס לזה כרגע), וברובן זה בשיעור מופחת אחרי הנחה. בכל מקרה, בגלל המיקום של משרדי הממשלה ובסיסי צה״ל, יוצא שהממשלה משלמת ארנונה לערים חזקות כמו תל אביב, ובאופן כללי שיש רשויות מקומיות שלעולם לא יקבלו נתח משמעותי מהעוגה הזו (רמז רמז, המגזר הערבי).
לכן, במשרד האוצר מציעים שהממשלה תפסיק לשלם ארנונה, שהכסף הזה (850 מיליון שקל בשנה, רובו ממשרד הביטחון) ייכנס לקרן ארנונה מרכזית, ומשלם יחולק באופן דיפרנציאלי לרשויות החלשות שזקוקות לכסף. או בתרגום חופשי: באוצר היו מעוניינים להזרים חלק גדול יותר מתשלומי הארנונה הממשלתית לרשויות במגזר הערבי. כל עטיפה אחרת שישימו על זה תהיה מסך עשן.
בעיני מדובר ברעיון יפה, אבל קשה מאוד להעברה מבחינה פוליטית. 15 הערים החזקות צפויות להתנגד מאוד, ואם לשפוט מניסיון רפורמות דומות מהשנה הקודמת, שר האוצר לא באמת יכול על רון חולדאי או על יו״ר השלטון המקומי ומקורבו (גם שלו וגם של ראש הממשלה) חיים ביבס.

5 | ההזדמנות והחשש מפני הרפורמה בתקציב החינוך

אם הייתי צריך לבחור רק סעיף אחד מחוק ההסדרים שהייתי שמח שיעבור (באופן כללי, אני יותר בעד חוק ההסדרים מאשר נגד. כתבתי על זה בעבר כאן) הרי שזהו הסעיף של התקצוב הדיפרנציאלי במערכת החינוך.
תקציב החינוך יעמוד בשנה הבאה על יותר מ-52 מיליארד שקל. זה התקציב השני בגודלו אחרי הביטחון, והוא גדל מאוד מאז שנתניהו חזר לשלטון ב-2009 (אחרי חצי עשור אבוד של קיצוצים תקציביים).
הכסף הזה לא מחולק באופן שוויוני כלל. גם במקרה הזה המדינה מפלה לרעה את המגזר הערבי ומפלה לטובה את המגזר הממלכתי דתי. השינוי באופן התקצוב הזה התחיל ממש בימים האחרונים לכהונתו של שי פירון כשר החינוך. מה שנעשה שם הוא לקחת מיליארד שקל ולהקצות אותם מחדש באופן דיפרנציאלי לבתי הספר היסודיים, כך שהחלשים יקבלו יותר והחזקים פחות. זה נעשה מאוד במשורה (מיליארד שקל לעומת 52 מיליארד זה מצחיק), ורק בבתי הספר היסודיים, ובפריסה לכמה שנים. אבל בכל זאת, זו רגל בדלת. וכך בדיוק אגף התקציבים אוהב לעבוד: הוא אוהב להכניס רגל בדלת לכל מיני מנגנונים, ובשנים שלאחר מכן להמשיך להרחיב את הפתח הזה.
אז אחרי שהם נכנסו לבתי הספר היסודיים, הם מעוניינים להרחיב עכשיו את התקצוב הדיפרנציאלי גם לתיכונים (שם האפליה לרעה של המגזר הערבי אפילו קשה יותר). מה שיפה הוא ששר החינוך נפתלי בנט ממש התבטא בפומבי בעד הרפורמה הזו, על אף שהיא מעבירה כסף מהמגזר שלו אל המגזר הערבי (שלא בדיוק מזוהה איתו פוליטית, בלשון המעטה). אני לא יודע אם זה נעשה בציניות, אני רוצה להאמין שלא.
אני מאוד בעד המהלך הזה כל עוד המטרה שלו היא לא לקצץ בתקציבי החינוך בדלת האחורית. החלק הזה עדיין עמום ומשרד האוצר אפילו לא פירט איזה היקף של תקציב יחולק באופן דיפרנציאלי (מיליארד? חצי מיליארד? כל מספר זוכה) אלא רק כתב משהו מעורר חשש: שהתקצוב מחדש לא יפגע במספר שעות הלימוד הבסיסיות בבתי הספר החזקים ושמדובר בהפחתה מצומצמת בלבד. הניסוח הזה לבדו מעורר בי חשש (בתחילת שנות ה-2000, כשנתניהו היה שר האוצר, האוצר כבר קידם רפורמת תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, שבסופו של דבר כל מטרתה היתה קיצוץ בתקציבי החינוך ותו לא).

הערת שוליים

ועוד דבר אחרון: למדתי שחוק ההסדרים כבר לא מסעיר אותי כמו פעם. או שהזדקנתי, או שהפכתי מתנשא עוד יותר ממה שהייתי, או שזו העובדה שאני לא חלק מעיתון יומי ולא צריך לכתוב על זה למחר או שהפכתי לאדיש אל מול אי היכולת של הממשלה לשפר את חיינו לטובה בצורה משמעותית, ומהר. ואולי כל התשובות נכונות.