שמנים? סוכרתיים? בדיכאון? סבלתם מסרטן? לכו חפשו מי יחסוך לכם לפנסיה

1. ריקי כהן בסך הכל לקחה תרופה

הסיפור של ריקי כהן בטוויטר עם הפנסיה שלה באלטשולר הזכיר לי בעיה לא פתורה עם עולם הפנסיה. אבל לפני זה, הנה הציוץ שלה:


השיר הזה מתבסס על התשובה שהיא קיבלה מקרן הפנסיה של בית ההשקעות אלטשולר שחם. ריקי פנתה אליהם וביקשה לעבור מקרן הפנסיה שלה לקרן הפנסיה שלהם. מאחר שהיא עשתה זאת באופן עצמאי וישיר, שלא דרך מקום העבודה, קרן הפנסיה עורכת לה בדיקה רפואית?
למה? בתמצית, בתוך קרן הפנסיה שלכם יש גם ביטוח. זהו ביטוח חיים, למקרה שתמותו, וביטוח אובדן כושר עבודה, למקרה שתחלו או תפצעו ולא תוכלו לעבוד. בשני המקרים הללו הביטוח אמור לשלם לכם או לבני המשפחה שנשארו אחריכם סכום חודשי שאמור לפצות על ההכנסה שלכם שנעלמה. בקרנות פנסיה הביטוח הזה הוא ביטוח הדדי, כלומר שכל החוסכים באותה הקרן מכניסים כסף כל חודש לתוך קופה משותפת (הכסף הזה נלקח מתוך הסכום שאתם חוסכים לפנסיה), ובמידת הצורך, כשאנשים מתים, חולים או נפצעים, הקופה המשותפת הזו משלמת.
כשאנשים מצטרפים לקרן פנסיה דרך מקום העבודה שלהם קרן הפנסיה לוקחת סיכון ולא בודקת מה הרקע הרפואי שלהם. היא מניחה שהמצב הרפואי של אנשים במקומות עבודה מתפלג סטטיסטית באופן נורמלי, ושאין פה אנומליות מיוחדות. אבל, כשמישהו מצטרף לקרן פנסיה באופן עצמאי, לבדו, קרן הפנסיה יכולה להחליט שלא לקחת סיכון, ולבדוק את המצב הרפואי שלו. אם הוא חולה מדי, או שבעברו יותר מדי מחלות או מצב רפואי שמעמיד אותו בסיכון גבוה למות או להפסיק להיות מסוגל לעבוד, הקרן לא חייבת לקבל אותו אליה. בכל זאת, אלה גופים פרטיים.

זה בדיוק המקרה של ריקי. אני לא פוגע פה בצנעת הפרט כי היא פרסמה את התשובה של אלטשולר בעצמה. הנה היא:

למען הסר ספק: מותר להם לעשות את זה. אם תסתכלו על זה דרך העיניים שלהם, זו אפילו חובתם לעשות את זה כי הם מגינים על החוסכים האחרים בקרן. אחרי הכל, אם להיכנס לראש של הרופא שבדק את התיק של ריקי מטעם הקרן, העובדה שהיא סבלה או סובלת מדיכאון מגדילה את הסיכון שהיא תפסיק לעבוד מתישהו, והקרן תצטרך לשלם על כך את המחיר. לא תודה.

2. לא רק ציפרלקס, גם אם אתם שמנים מדי לא תקבלו פנסיה

הסיפור הזה של ריקי מתחבר ישירות לסיפור של חולה הסרטן שכתב פוסט בפייסבוק והגיע עד לתכנית חיסכון בערוץ 2, וגם את המקרה של רן מלמד, סמנכ"ל עמותת ידיד, מלפני כמה שנים שקיבל סירוב מקרן הפנסיה של מגדל על רקע סוכרת ומשקל יתר. כן, בגלל שהוא שמן לא קיבלו אותו לקרן פנסיה.
הוסיפו לזה עוד אוכלוסיות שנפסלות על ידי חברות ביטוח וקרנות פנסיה ותקבלו שאנשים עם בעיות נפשיות (גם הלם קרב, למשל, נכנס לקטגוריה הזו), אוטיסטים, חולי סרטן (גם כאלה שהחלימו), סוכרתיים, אנשים בהשמנת יתר, אלכוהוליסטים (גם כאלה שהשתקמו), ובטח עוד כמה שפספסתי, כולם כולם פסולים ולא יכולים לחסוך לפנסיה.
אגב, וזה הפלונטר הכי טרי, אם הם עצמאים ולא שכירים – נדמה לי כמו ריקי – המדינה מחייבת אותם לחסוך לפנסיה מצד אחד, אבל השוק החופשי לא מציע להם שום פתרון מצד שני. אם הם לא יצליחו למצוא קרן פנסיה שתהיה מוכנה לקבל אותם, בסוף השנה הם ישלמו קנס של 500 שקל למדינה על כך שלא חסכו לפנסיה.
כפיים.

3. אוקיי, אז מה עושים?

יש עוד עולם מקביל שבו חברות הביטוח רואות לנגד עיניהן סיכון מוגבר ולא רוצות לקחת אותו על עצמן, אבל מצד שני המדינה מחייבת את האנשים עצמם לרכוש ביטוח. אני מדבר על ביטוח רכב חובה לרוכבי אופנועים. לפי חברות הביטוח, רוכבי אופנועים נמצאים בסיכון מוגדל והן לא רוצות לשאת בסיכון הזה. מצד שני, המדינה מכריחה אותם לרכוש ביטוח. בגלל זה קוראים לזה ביטוח חובה.
מה עושים?
המדינה המציאה פתרון: בואו נקים פול. כשמו כן הוא, חברות הביטוח יחויבו לשאת בסיכון הזה יחד (ויתר הנהגים, אלה שלא נוסעים באופנועים, יסבסדו את הסיכון הזה) ויציעו ביטוח לרוכבי אופנועים דרך הפול. כך הסיכון לא יפול על חברה ספציפית מצד אחד, ורוכבי האופנועים יוכלו לרכוש ביטוח כפי שמחייב אותם החוק מצד שני.
פתרון דומה נדרש גם בסיפור של האנשים שלא יכולים לרכוש לעצמם חיסכון לפנסיה. זה בדיוק המקום של הרגולטור, של המדינה, לפתור את כשל השוק המובהק הזה. כל יום שעובר וזה לא קורה פוגע מהותית באנשים האלה, על לא עוול בכפם.

הפתרון היחידי שעומד כרגע בפני ריקי ואחרים שסובלים מהבעיה הזו היא להצטרף לקופת גמל או ביטוח מנהלים, ולשלם על זה יותר. יותר במחיר הביטוח ויותר בדמי הניהול (לעומת קרן פנסיה). בעיני זה פשוט לא הוגן.

אגב, למיטיבי לכת, זה נכון לא רק לחיסכון לפנסיה אלא לכל סוג של ביטוח, למשל לביטוחים סיעודיים. גם שם חברות הביטוח לא רוצות לקחת על עצמן את הסיכון, והמדינה לא מציעה שום פתרון. הגיע הזמן שהמפקחת על הביטוח דורית סלינגר תתעורר ותיתן לכך מענה.

זהו, רק רציתי להגיד.

תוספת מאוחרת: פניתי לאלטשולר בשביל להבין, לא את המקרה הספציפי של ריקי אלא את המדיניות הכללית. אז התשובה היא כזו: בגלל שקרן הפנסיה של אלטשולר-שחם היא קרן פנסיה קטנה, היא עובדת עם מבטח משנה. זה אומר שכמו שאתם מעבירים לחברת הביטוח שלכם את הסיכון שלכם תמורת תשלום (למשל, הסיכון שיגנבו לכם את האוטו), כך חברת הביטוח מעבירה את הסיכון הזה למישהו אחר תמורת תשלום. המישהו האחר הזה הוא חברת ביטוח המשנה (וכן, אתם שואלים בצדק, האם היא מעבירה את הסיכון למישהו אחר, וההוא למישהו אחר, וכך עד לאינסוף, והתשובה היא שאני לא יודע).
חברת ביטוח המשנה, בגלל שהיא לוקחת על עצמה את רוב הסיכון, היא זו שקובעת את הכללים. באלטשולר-שחם הסבירו לי שהם לא יודעים מה הכללים המדויקים ושחברת ביטוח המשנה בודקת כל מקרה לגופו. אין כלל אחיד לסרטן כמו שאין כלל אחיד לבעיה נפשית, הסבירו לי, ולכן יהיו חוסכים שהחברה כן תהיה מוכנה לקלוט, יהיו כאלה שלא, ויהיו כאלה שהחברה תבקש עוד מסמכים רפואיים בשביל להעביר אותם להערכת רופא. בעיני, זה עדיין לא נותן מענה רחב מספיק, כך שכשל השוק – בעיני – עדיין קיים.
עד כאן.

הקו שמחבר בין בצאלאל סמוטריץ לדודי אמסלם

1. הנקודה של סמוטריץ

לפני קצת יותר מחודש, ב-14 בדצמבר, הוועדה לביקורת המדינה התכנסה לדון – שוב – בשאלה האם יש להרחיב את הביקורת של מבקר המדינה על קק"ל או לא. אבל האמת היא שאני לא רוצה לשעמם אתכם שוב בקק"ל, אני רוצה לספר על משהו שקרה די בתחילת הדיון, כשחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ קיבל את ראשות הדיון. הנה:

ח"כ בצלאל סמוטריץ. צילום: עומר מסינגר

ח"כ בצלאל סמוטריץ. צילום: עומר מסינגר

"אני חרד מאוד מהתנהלות משרד המבקר בחודשים האחרונים בהרבה מאוד סוגיות. כלל שזה תלוי בי, אנחנו נעשה הכול כדי שלא להרחיב כהוא זה בשום תחום, אגב, לא רק ביחס לקק"ל את סמכותו של המבקר, אני חושב שצריך אפילו לצמצם אותה".

קראתם נכון – לצמצם את סמכות מבקר המדינה ולא רק בנוגע לקק"ל, אלא בכלל. ח"כ סמוטריץ הרחיב ופירט:

אני רואה שהמבקר – בשונה, אגב, מאיך אני תפסתי את מוסד הביקורת לאורך השנים כמשהו שתמיד עוכר לאחר מעשה. אני רואה את המבקר מתערב יותר ויותר בתהליכים תוך כדי ההתרחשות שלהם, בעיניי בחוסר סמכות מוחלט, וגם בניגוד להגיון ולמהות של מוסד הביקורת.

הממ.
מבקר המדינה מתערב במהלך התהליכים בשביל להשפיע עליהם ולא רק מבקר בדיעבד, זה דבר רע? לפי ח"כ סמוטריץ – כן, זה דבר רע. והוא הסביר:

"אדוני המבקר, אתה בחודשים האחרונים בשורה של מקרים, בעיניי, בחוסר סמכות מתערב בתוך תהליכים תוך כדי שהם מתרחשים. עוד פעם, זה חותר תחת עצם הרציונליים של המבקר. – – – שיגיד אין בעיה, אם המבקר הוא חלק מהמשחק, והוא מתערב בקבלת החלטות תוך כדי, אז הוא צריך להיות חלק מהמשחק. אז הוא לא מחוץ למשחק, והוא לא עצמאי. או שאתה מחוץ למשחק, ואז מאוד ברור מה הביקורת, ואתה בא עם תהליכים רק לאחר מעשה, ואתה נותן את ההדגשים כדי שאנחנו נדע ללמוד ולתקן כל אחד בתחום שלו את דרכיו, בסדר".

מפה הדיון הלך והתפזר קצת, אבל השורה התחתונה ברורה. כך הלוגיקה של ח"כ סמוטריץ עובדת: למבקר אין סמכות לבקר תוך כדי תהליך, אלא רק בדיעבד, אחרי שכל הסוסים ברחו מהאורווה. אם המבקר רוצה להתערב במהלך התהליך, זה אומר שהוא לוקח חלק במשחק הפוליטי, ואז הכללים שחלים עליו צריכים להיות שונים. כלומר, הוא לא יכול להיות שחקן עצמאי, אלא אנחנו – הפוליטיקאים – צריכים לשלוט בו.

והנה הפאנץ' ליין – ח"כ סמוטריץ לא מתכוון להסתפק בהערות צד בדיון אקראי בוועדה לביקורת המדינה. הוא עמל על הצעת חוק שתצר את צעדיו של מבקר המדינה ותמנע ממנו לבקר תהליכים תוך כדי שהם קורים. הנה הציטוט שלו מהמשך הדיון:

"קודם כל, אני עובד על תיקון לחוק, אדוני המבקר. אני אכן עובד על תיקון לחוק, לא לבד, יחד עם חברים רבים. צריך ביקורת… אבל על השאלה האם תפקידו של המבקר והדוחות הם דוחות עוכרים שלאחר מעשה, או שהמבקר מרשה לעצמו, שוב, בעיניי בחוסר סמכות מוחלט להתערב בתהליכים תוך כדי קבלתם…
יש מורכבות אינהרנטית במושג של ביקורת חיצונית. היא תמיד באה מבחוץ, ולכן מי שבפנים יטען שהוא לא מבין את התהליכים וכו'. צריך אותה, לא אמרתי שבגלל שהיא לא מושלמת לא צריך אותה. כן אמרתי, שלא נכון שהיא תתערב בתהליכים תוך כדי קבלת ההחלטות שלהם. כן אמרתי שאני רואה פעלתנות יתר אצל המבקר בשנים האחרונות – אקטיביזם ביקורתי בעיניי מוגזם, לא נכון, פוגע במוסד המבקר, פוגע בתהליכי קבלת החלטות בתוך המדינה. לכן, ככל שזה תלוי בי, כל עוד זה נראה ככה, אני לא אתן להרחיב את סמכויותיו של המבקר".

2. הנקודה של אמסלם

הסיפור הזה התחבר אצלי לפעילות של חבר כנסת נמרץ אחר, ח"כ דודי אמסלם. אם סמוטריץ' לא רוצה שמבקר המדינה יהיה פעלתן יתר על המידה, ח"כ אמסלם לא מעוניין שהמשטרה תהיה פעילה יתר על המידה. וליתר דיוק, הוא מעוניין שהמשטרה לא תחקור ראשי ממשלה מכהנים, אלא אם הם מבצעים פשע (כמו רצח, או שוד או משהו כזה, שדי מובן מאליו שראשי ממשלה לא יבצעו ממילא). ה

ח"כ דודי אמסלם. צילום: אלכס קולמויסקי

ח"כ דודי אמסלם. צילום: אלכס קולמויסקי


ח"כ אמסלם הגיש הצעת חוק פרטית בנושא (זהירות, קובץ וורד).
הסיפור הזה כבר נדון בהרחבה בתקשורת אז לא אטרחן עליו, אצרף רק את דברי ההסבר להצעת חוק של אמסלם, כפי שהוא כתב אותם, בשביל שהלוגיקה שלו תדבר בעד עצמה:

amsalem

3. הקו שמחבר בין שתי הנקודות

ככה נראית ישראל בתחילת שנת 2017. מי שהביקורת לא נושאת חן בעיניו מבקש לצמצם את הביקורת, ומי שחושב שהמשטרה היא שמאלנית מבקש לכבול את ידי המשטרה. בין שתי הנקודות האלה מחבר, לטעמי, קו אחד: אנחנו מורמים מעם, אנחנו לא צריכים ביקורת, אנחנו לא צריכים הפרעות לשלטון. באנו לשלוט, אז נשלוט. הנקודות הבאות על הקו הזה יכולות בקלות להיות הצעת חוק שתגביל את יכולתו של בג"ץ לדון בעניינים שמתרחשים ממש עכשיו, כי למה להפריע לתהליכים ולמה שבגץ יהיה חלק מהמשחק הפוליטי, או הצעת חוק להגביל את חוקרי רשות המסים לבל יתקרבו לנושאי משרה מכהנים, כי למה להפריע כל הזמן עם חקירות. אותה לוגיקה משונה שתקפה לשתי הצעות החוק של סמוטריץ ואמסלם תקפה גם לשתי ההצעות הפיקטיביות (בינתיים) האלה.

הקו שמחבר בין הנקודות האלה מפחיד אותי, ולדעתי צריך להפחיד גם כולם. תגידו, יאללה, כולה שני חברי כנסת לא חשובים במיוחד מהקואליציה שרוצים לתפוס כותרות, כל אחד בשביל הפריימריז העתידיים שלו. האמת שבמשך הרבה שנים חשבתי כך בעצמי ולא ראיתי סיבה להתייחס להצעות חוק שכאלה. ובכל זאת, כשהנקודות האלה מתרבות, וכשהקו שמחבר ביניהן נהיה ברור מאוד ואנטי דמוקרטי, וכשהאווירה הפוליטית והציבורית היא כזו שתאפשר אישור חוקים כאלה בלי מפריע, אם הם ירצו מספיק, זה מתחיל להטריד אותי ממש.

הסיפור המטריד עם ניסן סלומיאנסקי

1.
הסיפור הזה עם ניסן סלומיאנסקי מוציא אותי מדעתי מסיבה מרכזית אחת: ידעתי. אני ממש לא הסיפור פה ולא מנסה להיות כזה, אבל העובדה שידעתי ולא עשיתי כלום מעצבנת אותי ואני רוצה לנסות לחשוב רגע בקול רם האם אפשר למצוא פתרון.

אזקק שניה את הבעיה שמטרידה אותי:
גבר מטריד נשים. הנשים אינן רוצות להתלונן. אני לא מאשים אותן ולא שופט אותן. המחיר האישי שעלול להיות כרוך בתלונה במשטרה ובחשיפה פומבית הוא אדיר. אישה מספרת למישהו או למישהי שהוטרדה בידי אדם ספציפי. מה אותו אדם שמכיר עכשיו את הסיפור יכול לעשות בקשר לזה?
הוא אינו יכול להפר את האמון שהאישה נתנה בו כחבר, כך שהוא אינו יכול ללכת להתלונן במקומה. המצב הזה יוצר את הבעיה: יש מטריד, יש אנשים שיודעים שהוא מטריד, ובכל זאת הדבר לא נעשה פומבי, ולכן המטריד ממשיך להטריד.

כך שיותר מהכל, אני מחפש מנגנון שלכל הפחות יסמן את המטריד באופן פומבי, בשביל שיהיה מעליו ענן מספיק כבד, כך שלכל הפחות יהיה לו יותר קשה להמשיך להטריד.

2.
מה שממש הביא לי את הסעיף הבוקר במיוחד היתה התגובה הדוחה של ניסן סלומינאסקי. הנה היא בציוץ של דפנה ליאל מחדשות 2:

התנהלותו הלבבית. אתם מבינים? התנהלותו הלבבית. רוצה לראות איך היה מגיב לו מישהו היה מתנהל בצורה לבבית כזו על הבנות שלו. העולם שייך לגברים שלא מבינים מהחיים שלהם, שלא מבינים מה הידיים הגועליות והחרמניות שלהם עושות. או שמבינים ולא רוצים להבין. כך או כך, זה גועל נפש. נקודת האור: גם זה זמני.

3.
אחרי שצייצתי משהו על כך שדרוש פורום תקנה גם בציבור החילוני, מתן קאופמן ואחרים העירו שמנגנונים כמו פורום תקנה הם בעייתיים. האמת שהציוץ של מתן ממש קולע. הנה:

בעיקרון, אני מסכים. בעולם אידיאלי אין מקום לפורום תקנה. המשטרה צריכה לטפל בהטרדות מיניות, לחקור אותן, ולהביא להגשת כתבי אישום במקרים שנמצאה התנהגות פלילית.
ובכל זאת, שתי שאלות: ומה אם זה לא פלילי, אבל עדיין מטריד? ולא פחות חשוב מזה: מה אם המתלוננות אינן רוצות להתלונן? מה אם הן אינן רוצות את מחול השדים שייפתח לאחר מכן, מה אם הן אינן רוצון ששמן יושחר, מה אם הם אינן רוצות את החשיפה? זה גופן, אלה החיים שלהן, זכותן?
בשביל להגן על נשים אחרות מפני אותם מטרידים קם פורום כמו פורום תקנה. אני לא מת על השיטה הזו בכלל, אבל היא לפחות מהווה תחליף לכשל שקיים – המנגנון הממוסד לא נותן מענה מספיק טוב.
אגב, כפי שהעירו אחדים בטוויטר, גם המנגנון של פורום תקנה אינו מספיק טוב. המקרה של ראש מועצת גוש עציון לשעבר דוידי פרל ממחיש זאת היטב. במקרה ההוא, פורום תקנה לא סיפק את הסחורה. מה שהביא בסוף לכך שפרל פרש, ולמעשה מוקע מהחיים הציבוריים – כפי שראוי שייעשה בכל מטריד ומטריד, משל היו מצורעים – היה הלחץ הציבורי של הקהילה המקומית. אנשי הקהילה המקומית הקיאו את פרל מתוכם ואמרו – אתה לא תהיה המנהיג שלנו, לא תהיה חלק מאיתנו.
זה בדיוק מה שאני מחפש.
זו לא אנרכיה. קיומם של מנגנונים מוסדיים לטיפול בעניינים האלה לא צריך לייתר את הקהילה מלהיות מעורבת. להיפך. קהילה חזקה פועלת גם כשיש מנגנונים ממוסדים טובים. זה מה שהופך אותה לקהילה.

4.
ולכל מי שחושב שמצב כזה יפגע בגברים ויביא לתלונות שווא:
כל עוד מאזן הכוחות מופר בצורה בוטה כל כך לטובת הגברים, so be it.
תאמינו לי, אני יודע באופן אישי.

זה רק הכסף שלנו, למה שנדע? | הערת שוליים על סיפור ספינות חיל הים והגז

רגע, איך בעצם אמורים לרכוש צוללות? או ספינות לחיל הים? או מגפיים לחיילים במוצבים בצפון?
מאחורי הסיפור המרכזי של הצוללות – המשולש של הון, שלטון ודוד שמרון – מסתתר סיפור נוסף. איך בדיוק עובד תהליך הרכש בצה"ל ומשרד הביטחון. איך בדיוק עובד התהליך שבקצה אחד שלו כספי המסים שלנו, ובקצה השני נרכשות שלוש או שש או תשע צוללות מגרמניה. איך בדיוק זה עובד. אז בשביל להציץ פנימה, הנה איך שזה עבד בתהליך רכישת ספינות סיור חדשות לחיל הים בשביל להגן על המים הכלכליים של ישראל (כלומר, שדות הגז), שגם הן קשורות לסיפור הצוללות הגרמניות.

הסיפור הזה התחיל אי שם ב-2012, אחרי גילוי מאגר הגז לוויתן. חיל הים וצה"ל קפצו על גילוי המאגר כמוצאי שלל רב וגיבשו עבודת מטה שהגדירה את צרכי חיל הים בציוד חדש – ספינות סיור – בשביל להגן על המים הכלכליים. בעיקרון, מאותה שנה, כל רכש הוא מעבר ל-300 מיליון שקל מחייב את החלטת הממשלה (או ליתר דיוק, את החלטת ועדת השרים להצטיידות בראשות ראש הממשלה).

הואיל ושרי הממשלה לא באמת יודעים מה לעשות עם בקשות הרכש האלה, ואין להם שום כלים בשביל לדעת אם הצרכים האלה מנופחים (מבחינה מבצעית או תקציבית), מי שאמור לרכז את עבודת המטה האזרחית בנושא היא המועצה לביטחון לאומי – המל"ל.
ואמנם, במהלך 2014 נערכו דיונים מקדימים במועצה לביטחון לאומי, עם נציגי צה"ל ומערכת הביטחון מצד אחד ונציגי משרד האוצר מצד שני. במשרד האוצר, לא תופתעו, התנגדו לרכש הספינות האלה. או ליתר דיוק, כפי שנמסר לי ממשרד האוצר באופן רשמי בימים האחרונים, הם סברו שאם צה"ל רוצה לרכוש ספינות חדשות לחיל הים הוא מוזמן לעשות זאת מתקציבו שלו – כלומר על ידי רה-ארגון של סדרי העדיפויות במסגרת התקציב הקיים – ולא לדרוש על כך תוספת.

חחח.

אגב, מי שניהל את הדיונים האלה במל"ל הוא תא"ל במיל' אבריאל בר יוסף, שחשוד כיום כי לקח שוחד וקידם עניינים זרים בדיונים של ועדת צמח על משק הגז. (תודה לקוראת אור-לי ברלב על התיקון).

במאי 2015 משרד הביטחון הודיע חגיגית על הטקס לחתימת החוזה מול הגרמנים לרכישת הספינות האלה. הנה, עיניכם הרואות, יש אפילו תמונה:

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם צילום: אריאל חרמוני

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם
צילום: אריאל חרמוני

אז חיל הים קנה 4 ספינות, בעלות כוללת של 430 מיליון יורו. מתוכם, ממשלת גרמניה נתנה לישראל מתנה של 115 מיליון יורו, כלומר שנשאר לנו לשם רק 315 מיליון יורו, שהם פחות או יותר 1.5 מיליארד שקל.

אה-מה-מה, מיליארד וחצי שקל הם המון כסף. איך אפשר לקבל החלטה בעלות כזו חרף התנגדות משרד האוצר? איך מנפנפים את המעצבנים האלה מאגף התקציבים? מהנדסים פיתרון חוץ תקציבי. עדות לכך אפשר למצוא בפסקה האחרונה, האחרונה ממש, של ההודעה החגיגית של משרד הביטחון. הנה זה בשפה שלהם:

עסקת "מים כלכליים" תמומן מתקציב ייעודי נפרד מתקציב הביטחון, שאישרה הממשלה. את המעטפת המימונית לעסקה יעניק בנק דיסקונט, שזכה בהליך תחרותי בינלאומי שקיים אגף הכספים, ובו התמודדו שלושה בנקים אירופאיים וחמישה בנקים ישראליים.

מה זה בדיוק "תקציב ייעודי נפרד מתקציב הביטחון", אתם שואלים? מה זה בדיוק "מעטפת מימונית", אתם תוהים? התהייה במקום. מה שקרה פה הוא אירוע נדיר למדי – משרד הביטחון לקח הלוואה. הוא לקח הלוואה בשביל לפרוס את העלות של העסקה הזו, בשביל שלא תהיה בעיה תקציבית, וכך אנשי אגף התקציבים לא יוכלו להגיד מילה ולא יוכלו להתנגד לעסקה. לא משנה שמשרד הביטחון הוא לא בדיוק איזו חברה עסקית שיכולה לקחת הלוואה, להשקיע אותה בפיתוח וצמיחת העסק ולהחזיר את ההלוואה בעתיד מפירות הצמיחה הזו – משרד הביטחון הוא לא פירמה עסקית והוא לא צומח לשום מקום, יש לו תקציב שנתי והוא עובד על פיו.

במשרד הביטחון פשוט פרצו את המסגרת הזו. ככה, פשוט ככה, בחסות היצירתיות של אגף החשבת הכללית במשרד האוצר.

כשההודעה הזו יצאה פניתי מיד למשרד הביטחון בדרישה לקבל את תנאי ההלוואה. תהיתי, למשל, כמה ריבית אנחנו משלמים על ההלוואה הזו, מה הפריסה לתשלומים, וכל מידע שאני יכול לקבל. במשרד הביטחון השיבו שלא ישיבו. אז הגשתי בקשת חופש מידע, באמצעות התנועה לחופש המידע.

כעבור ארבעה חודשים הגיעה תשובה רשמית ממחלקת חופש המידע במשרד הביטחון. הם השיבו לנו בשלילה – הם לא ימסרו לנו את המידע על תנאי העסקה. הנימוק שלהם היה מפתיע במיוחד. הנה ציטוט מתוך התשובה שלהם:

הסכמי המימון המבוקשים הם מסמכים פיננסיים אשר הצדדים להם הינם מוסדות פיננסיים בארץ ובחו"ל. הסכמים אלה מצוים במשרד הביטחון, ואולם המשרד אינו צד להם.

רגע, מה?

אז כן, מסתבר שמשרד הביטחון כלל לא היה צד להסכם הפיננסי, לקונץ פטנט הזה שאפשר לפרוץ את מסגרת התקציב ולהביא כסף מהירח בשביל לממן את עסקת הספינות האלה. אז אם משרד הביטחון שקנה את הספינות הוא לא צד לעניין, מי לעזאזל כן צד לעניין? בנק דיסקונט פה בישראל שלמעשה מלווה את הכסף למספנה שמייצרת את הספינות, או משהו כזה. תקציב הביטחון – אם אני מבין נכון, כי בתכל'ס מעולם לא קיבלתי על זה תשובה – משלם בחזרה לבנק דיסקונט את הכסף בתשלומים. כמה תשלומים? מה הריבית? קדחת, לא תדעו. לא בחופש המידע ולא בכלל.

אז זהו, זו היתה רק הערת שוליים לסיפור הגדול של הצוללות בשביל להזכיר שתהליכי הרכש הגדולים ביותר והיקרים ביותר של צבא ההגנה ומערכת הביטחון לא תמיד עובדים כמו שאתם חושבים, לא בפן המבצעי, לא בפן הניהולי, וגם לא בפן המימוני. הערת שוליים קטנה, קטנטנה ממש, על איך הגנרלים והגנרלים במיל' יכולים לכופף איזה חוקים שהם רוצים כשהם מפעילים את תקציב הביטחון, ואתם לעולם לא תדעו.

ובעצם, למה שתדעו? זה כולה כספי המסים שלכם.

כששר האוצר רוצה להסתיר נתונים, זה הזמן להתנגד

הידיעה החשובה ביותר של השבוע שייכת לעורכת הכלכלית של חדשות 2 קרן מרציאנו. לפי הפרסום, שר האוצר משה כחלון נחוש בדעתו להעביר החלטה בקבינט הדיור שהוא עומד בראשו לפי השמאי הממשלתי במשרד המשפטים לא יורשה יותר לפרסם לציבור את נתוני מחירי הדיור שהוא אוסף.
%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a1%d7%9a-2016%e2%80%8f-09%e2%80%8f-21-%d7%91%e2%80%8f-8-10-50
הידיעה הזו לא תפסה לדעתי את הנפח שמגיע לה, למעט ניתוחים בעיתונות הכלכלית. לדעתי מדובר בסיפור מטורף, לא פחות, שכל מי שעיניו בראשו צריך להתנגד לו בצורה חד משמעית ונחרצת, בשביל שהרעיון הזה ייגנז במהירות.


לפני שאסביר למה אני חושב ככה, בואו נעשה קצת סדר בנתונים, ובאינטרסים הפוליטיים:
בישראל יש כמה וכמה גופים שמפרסמים נתונים על מחירי הדיור, בתדירות משתנה. בהם גם השמאי הממשלתי במשרד המשפטי, וגם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס).
בחודש שעבר נרשמה מבוכה לשר האוצר כשיום לאחר יום שני הגופים האלה פרסמו נתונים סותרים. לפי נתוני הלמ״ס, מחירי הדיור היו בירידה. לפי השמאי הממשלתי, הם דווקא היו בעליה.

הפרדוקס הזה נובע מכך ששני הגופים מודדים דברים שונים לחלוטין. באופן כללי, קשה מאוד למדוד מה השינוי במחירי הדירות. חשבו על זה רגע, מה זה דירה בכלל? אני גר בדירת 4 חדרים בבית צמוד קרקע במושב בשפלת יהודה. מה הקשר בין הדירה שלי לדירה שאתם גרים בה בתל אביב, בפתח תקווה, ביקנעם או בכל מקום אחר? אין לנו את אותו מספר החדרים, את אותו מספר כיווני אוויר, את אותו מספר המטרים הרבועים, וכל הדברים שמסביב. דירה חדשה היא לא דירה ישנה, דירה בקומה 2 היא לא דירה בקומה 15, וכך הלאה. מסובך.

שני הגופים, הלמ״ס ומשרד המשפטים מסתמכים על אותו בסיס הנתונים – של רשות המסים. כל עסקה למכירת דירה נרשמת ברשות המסים. בתהליך הרישום הזה אמורים להירשם כל הפרטים של הדירה כולם, ממספר הקומה דרך גודלה המדויק במטרים רבועים וכלה בהאם יש לה חניה צמודה או לא.
בפועל, כפי שהראה כבר מבקר המדינה וכפי שיודעים כל מי שעוסקים בתחום הזה, הנתונים האלה פשוט אינם מהימנים. בכלל. כתבתי על זה כאן בהרחבה, ממליץ לכם לקרוא. בשורה התחתונה, לפי בדיקת המבקר – ב-80% מהנתונים המוקלדים על ידי עובדי רשות המסים יש טעויות (שכן הדיווח הוא עדיין ידני, ורק בפברואר הקרוב יהפוך לדיגיטלי). רק ב-20% אין טעויות. ועל בסיס המידע הבלתי מהימן הזה נעשים כל חישובים המחירים.

בשביל להתמודד עם הבעייתיות של מאגר המידע הזה, החליטו במשרד המשפטים לצמצם את קבוצת הייחוס. הם לא מסתכלים על כל הדירות, אלא רק על דירות 4 חדרים, כי מהבדיקה שלהם זה המוצר הנפוץ ביותר בשוק הדירות. ומלבד זה, בשביל לנקות רעשים, הם לא מסתכלים על כל העסקאות בכל הארץ, אלא רק על 16 הערים הגדולות (שמכסות את מרבית האוכלוסיה החיה בישראל). המתודולוגיה המלאה נמצאת פה.

הלמ״ס, לעומת זאת, מסתכלת על בסיס נתונים רחב יותר, שכולל 67 ערים ויישובים. היא מנקה דירות חריגות בשטח שלהן (למשל, דירות 4 חדרים שגדולות מ-130 מ״ר) ודירות חריגות במחיר שלהן (למשל, דירות שנמכרו במחיר שגבוה יותר מפי 2.2 ממחיר הדירה הממוצע באותו יישוב).
המתודולוגיה של הלמ״ס נמצאת פה. זהו מדד מורכב מאוד שמביא בחשבון במחיר הממוצע של הדירה לא רק את המחיר עצמו, אלא גם פרמטרים כמו המדד הסוציו-אקונומי של כל יישוב, את גיל הדירה, גודלה וכו׳. בקיצור, זה ניסיון מדעי לבנות מחיר ממוצע של דירות מסוג מסוים במעלות תרשיחא יחד עם דירות חדשות בקריית מוצקין, נתניה ואילת.

עוד על ההבדלים בין שיטות המדידה אפשר למצוא בסקירה העדכנית הזו בדה-מארקר.

בשורה התחתונה, אני לא בא להגן על אף אחד מהמדדים האלה, שניהם סובלים מבעיות, בעיקר בגלל בסיס הנתונים הדפוק. רציתי רק להסביר את מקור הפער ביניהם.


אז זה הסיפור שמאחורי הסיפור. ועכשיו, למה צריך כל כך להתנגד לשאיפה של כחלון להסתיר את הנתונים? הרי אפשר להתייחס לזה כאילו שר האוצר מבקש בסך הכל לעשות סדר בנתונים. אבל זהו, שלא.
אם שר האוצר היה מעוניין לעשות סדר בנתונים מה שהוא היה באמת צריך לעשות הוא ללכת לבסיס הנתונים המקורי – כלומר לנתוני רשות המסים (שממילא נמצאת תחת סמכותו) – ולעשות שם סדר. לוודא שמתודולוגיות העבודה הן אמינות, להטיל סנקציות על מנהלים שלא מקפידים עליהם, להוסיף תקציבים ותקנים אם צריך, מה שלא יהיה. אין בעיה לעשות שם סדר, אם רוצים.
אבל כחלון עושה משהו אחר. הוא בסך הכל משמיט נתונים מן הציבור. גם ככה בישראל יש בעיית נתונים. רוב הנתונים שאנחנו (בכל מיני נושאים, לא רק בענייני דיור) הם נתונים ישנים בני שנה או שנתיים שמקשים על תהליך קבלת החלטות אפקטיבי. נתונים אחרים הם חלקיים או בלתי ניתנים לחיתוך והצלבה עם בסיסי נתונים אחרים.
בשנים האחרונות ישנה התעוררות גוברת בקרב העיתונות וגופים מהחברה האזרחית בכל מה שקשור למידע ונתונים. השלטון נמצא תחת מכבש לחצים להשקיף מידע, להנגיש אותו, להפוך אותו לזמין. הלחץ הזה אפילו עשה את שלו ובכמה מקומות במשרדי הממשלה ישנם פקידים שהתחילו לפעול בכיון הזה, כמו במשרד החינוך (בחלקים מסוימים שלו) ובמשרדי הבריאות.
אז עד שהמגמה הזו מתפתחת, איך יכול להיות שהציבור – שהנתונים שייכים לו – יוכל להרשות לשר האוצר למנוע ממנו מידע, רק בגלל שהמידע הזה לא מתיישב עם השאיפות הפוליטיות שלו? שר האוצר רוצה ליצור מדד דיור חדש, אמין טוב? יאללה, שיעשה את זה. זו לא הדרך.

מדינה שבה הציבור יאפשר לנבחרי הציבור לבחור איזה נתונים יתפרסו ואיזה יוסתרו תהפוך עד מהרה למדינה חשוכה. זה כמעט הגדרתי, לא? המקרה הזה הוא מקרה בוחן. אם שרי הממשלה, לא רק שרי האוצר, יראו שמהלך כזה – של הסתרת מידע מטעמים פוליטיים – יעבור בקלות ללא התנגדות ציבורית, זו לא תהיה הפעם האחרונה.
בפעם הבאה, כשנתוני האבטלה לא יתאימו לשר האוצר או לראש הממשלה, אחד מהם ידאג לעשות בהם ״רפורמה״. אחריהם בתור יגיעו נתוני העוני, נתונים על האינפלציה (בשביל מה לדעת מה יוקר המחיה האמיתי במשק?), ולכו תדעו אולי גם ישחקו עם מפלס הכנרת.

שר האוצר צריך להיות מגדלור של שקיפות בקרב משרדי הממשלה. אין לו את הפריבילגיה לנהוג בדרך ההפוכה. ולציבור אין את הפריבילגיה לאפשר לו לנהוג אחרת.