בין לבין: החיים כבצל

1
כבר כתבתי כאן, ובטח יותר מפעם אחת, שמאז שהגענו לכאן אני חושב הרבה יותר על אוכל. זה לא בגלל שאני רעב, אלא בגלל שאני בסוג של מצוקה. האמת? כשאני חושב על זה לעומק, אני חושב שגדלתי ככה – במצוקה בגלל אוכל. לא בגלל שהיה חסר לי אוכל, אלא משום שהייתי מוקף באוכל לא טעים.

אני אסביר.
להמשך קריאה

21

1
קודם כל מוזיקה. והפעם, ׳אני רוצה גם׳ של יהודה פוליקר (מלים: יהודה פוליקר ויעקב גלעד)

2
אני שמח שלא אהיה בארץ בתקופת הבחירות. אני לא סובל את תקופת הבחירות. היא מביאה איתה לשיא את עיתונות הפקה פקה, את השיח הלוהט על כלום, בלונים בלונים מלאי אוויר חם שמתעופפים להם באוויר לכל עבר. אולפנים מלאים במומחים ופרשנים ויועצים ויועצים ליועצים. זה כמו לקרוא את מדור האסטרולוגיה ברצף במשך שלושה חודשים – תודה, אבל אני מוותר.

מה שכן, זה בדיוק האתגר. אני זוכר כיצד שברנו את הראש בכלכליסט בשביל לייצר תוכן איכותי סביב הבחירות. לנתח מצעים, לנתח תכניות, לחשוף שקרים והבטחות שווא, לתת לגולשים את האפשרות להבין איפה הם על הסקאלה הכלכלית ואיזו מפלגה מתאימה להם. זה היה דווקא נחמד, לזה אני מתגעגע.

ביממה האחרונה רצות בי מחשבות מה הייתי עושה לו בכל זאת הייתי בישראל. זה היה מוזר לראות באיזו מהירות הרעיונות שוב צצים, למרות שהשרירים העיתונאיים שלי די החלידו בארבעת החודשים האחרונים.
להמשך קריאה

20

1
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, הפסקול של מרי פופינס המקורי. השיר האהוב עלי מתוך הסרט הוא Feed The Birds, שידוע גם בשם Tuppence the Bag, אבל אתם מוזמנים לבחור מה שבא לכם:

2
השבוע היה שבוע מדהים. הוא היה כמו החיים הרגילים שלנו, רק הפוך ב-180 מעלות. לשם שינוי, הילדים היו בבית הספר ואנחנו היינו בחופש. הסמטר נגמר, הסמסטר הבא יתחיל רק בסוף ינואר, ואמנם באמצע הילדים יוצאים לחופש של שבועיים, אבל השבוע הם עדיין היו בלימודים. ופתאום, כמו בגיל 24, מצאנו את עצמנו היא ואני כמעט בלי מחויבויות בכלל. לפחות במחצית הראשונה של היום. אז עשינו את מה שאהבנו לעשות בגיל 24: הלכנו למוזיאונים ולסרטים.
צפינו בשני סרטים השבוע, מאוד שונים זה מזה: רומא, וסרט ההמשך של מרי פופינס. ובזמן שב׳רומא׳ היו כמה מהסצינות הקולנועיות החזקות ביותר שיצא לי לראות מזה זמן, מרי פופינס לקח אותי למקום אחר לגמרי. זה נכון שאני נוח להתרגש מסרטים, אבל הפעם זה היה משהו אחר לגמרי.

אני לא רוצה להרוס את הסרט, ואם אהבתם את הסרט המקורי וגדלתם עליו כמונו, אני ממליץ לכם בחום רב ללכת לראות את הסרט החדש בהקדם האפשרי, ולקרוא עליו באינטרנט מעט ככל שתוכלו לפני כן. אני לא הולך לכתוב כאן ספוילרים, אלא רק את מה שהסרט עשה לי באופן אישי, אבל פה ושם יהיו אזכורים לתוכן עצמו. אם לא בא לכם, פשוט דלגו לקטע מספר 3.
להמשך קריאה

19

— סורי, יצא קצת ארוך הפעם. עמכם הסליחה —

0
קודם כל, מוזיקה. וברוח החגים, וסוף השנה האזרחית שמתקרב אלינו בצעדים מהירים, הנה הסיכום האוטומטי שספוטיפיי הכינו לי. אלה השירים הכי מושמעים שלי. ואם אתם תוהים למה ׳מהפכה של שמחה׳ ו׳סלסולים׳ נמצאים שם, אז נסו רק לדמיין נסיעה של חמש שעות עם שני בנים זכרים מאחורה שמתלוננים שמשעמם להם:

1
השבוע עשיתי משהו שלא עשיתי מזה זמן: צייצתי מחרוזת ציוצים על משהו שאשכרה נמצא באקטואליה הישראלית. כתבתי על זה שאני לא מבין למה אנשים מוחים נגד נתניהו בכל מה שקשור ליוקר המחיה (וספציפית, לגבי עליית מחירי המוצרים של אסם), וכל מיני כאלה. זה התחיל כאן:


להמשך קריאה

18

0

קודם כל, מוזיקה. והפעם, רגע לפני חג המולד, קצת דניאל קורן. הוא הוציא הרגע אלבום חדש – בין האיילות – שבשמיעה ראשונה לא אהבתי אותו בכלל ולא הבנתי אותו בכלל. אבל בשמיעה שניה, ושלישית, התחלתי להתחבר, ומאז אני שומע אותו ללא הפסקה. הנה אחד השירים החביבים עלי מתוך האלבום הזה:

1
השבוע שחלף היה כנראה אחד השבועות החשובים ביותר מבחינתי בתכנית שאני משתתף בה. למעשה, מאז שהתחילה התכנית, אי שם לפני שלושה חודשים ויותר, התכוננתי לשבוע הזה.
התכנית שאני משתתף בה – Nieman Fellowship – היא תכנית שאוצרת 24 עיתונאים מרחבי העולם (מחציתם מארה״ב ומחציתם ממדינות שונות), ומביאה אותם לשנת שבתון אחת בהרווארד (שני סמטרים, למען האמת). המטרה: לנוח, ללמוד, ולחזור לעיתונות טובים יותר.
זו אינה תכנית אקדמית. על אף שאני לוקח קורסים ברחבי האוניברסיטה אני לא נחשב לסטודנט מן המניין, מה שאומר שאני לא אקבל פה תואר (דבר שאין לי צורך בו ממילא), אבל גם אני גם לא מחויב במטלות האקדמיות (יאי!). אני שומע חופשי, וזה נפלא מבחינתי.
מלבד הקורסים האקדמיים יש גם פעילויות אינהרנטיות לתכנית עצמה. יש לנו סמינרים עם אורחים מעניינים (אנשי ואנשות אקדמיה, עיתונאיות ועיתונאים, חוקרות וחוקרים, ואפילו השף מאסימו בוטורה הגיע לדבר איתנו), יש לנו סדנאות (פודקאסטים, כתיבה, תסריטאות, ואחרות), ובאופן כללי מלא דברים שאנחנו ממציאים לעצמנו.
כל הפעילויות האלה נערכות בבית של התכנית – Lippman House – על שמו של אחד העיתונאים האמריקניים המשפיעים והמפורסמים ביותר בכל הזמנים, וולטר ליפמן. זה אחד הדברים הכי כיפיים בתכנית הזו – יש לנו חלל משלנו. לאורך כל השנה אנחנו באים והולכים, אוכלים ארוחות צהריים יחד, רואים סרטים, מביאים את הילדים לשחק, סתם מעבירים איזו שעה מתה, קוראים, כותבים, שותים, חוגגים, ועושים עוד מיליון דברים אחרים בחלל הזה, בבית הזה. בית ניו אינגלנדי קלאסי, ענק, מרווח, מואר באור טבעי יפהפה, מחומם (יש אח!), ובעיקר עוטף אותך בחיבוק חם ונעים. זה פשוט מרגיש כמו בית, מהרגע הראשון שנכנסתי אליו. ומי שמכיר אותי באופן אישי יודע עד כמה נדיר לי להרגיש ככה.
להמשך קריאה