12

0
קודם כל, מוזיקה:

1
בפרק השני של העונה האחרונה של אחד הפודקאסטים האהובים עלי ביותר, Heavyweight, גיבורת הפרק מספרת כיצד בכל ערב יש לה שיחה עם הבן שלה, בסך הכל בן 11. בכל ערב, לפני שהוא הולך לישון, היא יושבת על יד המיטה שלו, והם מדברים. הוא הבן היחיד שלה, אם הבנתי נכון, וברגע ששומעים שיחה ביניהם (לא יודע אם היא תמיד מקליטה אותן או שזה הוקלט במיוחד עבור הפודקאסט), אפשר להבין שמדובר במערכת יחסים מיוחדת מאוד.
הם מדברים בפתיחות גדולה, הרבה מעבר למה שהייתם מצפים במערכת יחסים של הורה וילד. היא מספרת לו על מה שמפריע לה, על מה שמציק לה עמוק בפנים, והוא נותן לה עצות, ומבקר אותה. את ההתנהגות שלה, את דפוסי האופי שלה. הוא דוחף אותה לבצע פעולות מסוימות. ואני לא רוצה להרוס את הפרק למי מכם שמתכוון לשמוע אותו – ואני ממליץ לכם לעשות את זה, ממש ממש ממליץ – אבל בהמשך הפרק אפשר לשמוע שהוא עושה אפילו הרבה יותר מזה.
למען האמת, הקשר ביניהם היה כל כך יוצא דופן, וההתנהגות של הילד הזה ביחס לאמא שלו היתה כל כך מעוררת התפעלות, שממש מצאתי את עצמי דומע בסוף הפרק מרוב התרגשות.

2
למען האמת, זה לא היה רק מרוב התרגשות.
זה גרם לי לתהות האם אני יכול להגיע למערכת יחסים כזו עם הבן הגדול שלנו.
אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, אבל אני חושש שלא בא לי לחפור בזה הפעם.
להמשך קריאה

11

0
קודם כל, מוסיקה (מומלץ, הגבירו את הווליום, באזניות או ברמקול חיצוני, ותהיו מוכנים להתחיל לרקוד):

1
לפעמים, כל מה שאני רוצה לעשות הוא לשבת מול החלון, ולהזדקן.

שבת שלום.

10

1
קודם כל, מוסיקה:

2
כשהבן הגדול שלנו היה בערך בן שנה וחצי, היא ואני היינו שפוכים לגמרי. בכל לילה, אבל בכל לילה, הוא היה מתעורר באמצע הלילה ובוכה. אחד מאיתנו היה קם, ניגש למיטה שלו בעיניים טרוטות וברגליים כלות, מרים אותו ממיטת התינוק, לוקח אותו למטבח, מכין לו בקבוק, חוזר לחדש שלו, מתיישב בכורסא, ומתחיל להאכיל אותו. הוא אכל נורא נורא לאט. אחרי חודשים רבים הבנו שזה בגלל שכל מערכת האף שלו סתומה לחלוטין והוא לא היה מסוגל גם לאכול וגם לנשום באותו זמן (אבל זה סיפור אחר). ואחרי שסיים לאכול, היה לוקח לו מלא מלא זמן להירדם. וגם אז, היינו צריכים להניח אותו ממש ממש בעדינות במיטה, כי אחרת היה מתעורר וכל הסיפור היה מתחיל מהתחלה. בממוצע, ובלי הגזמה, זה היה לוקח בערך שעה וחצי כל לילה.

היינו מותשים. היינו מרוטים. היינו צלליות של אנשים.
להמשך קריאה

9

0
זה לא פוסט מעניין. תיכף תראו לבד. שלא תגידו שלא אמרתי מראש.

1
השבוע שום דבר, כמעט, לא הסעיר אותי. ממש, סתם שבוע.

2
מה שכן, למדתי השבוע שהרצאה של ראש היחידה לכלכלה התנהגותית ברגולטור הפיננסי של בריטניה וגם הרצאה של בכירים בדיסני על איך עושים סטוריטלינג נסיוני, יכולות להיות משעממות באותה מידה. בכלל, אני מתחיל לחשוב שהאומנות האמיתית פה היא להצליח לדעת מראש איזה אירוע נשמע מעולה על הנייר, אבל בעצם הוא רק עטיפה מנצנצת שאין מאחוריה שום דבר. עוד לא פיצחתי את זה. אעדכן.
להמשך קריאה

8

0
קודם כל, ולפני הכל, מוסיקה (הייתי מת ללכת להופעה שלו כאן, או בכלל):

1
אני לא אכנס ליותר מדי פרטים, כי זה סתם טכני, אבל תצטרכו להאמין לי שהשילוב של השירות שמעניקים משטרת ישראל ודואר ישראל הוא, איך לומר בעדינות, דפוק באופן קטלני.
בשביל לקנות את הביטוח לאוטו לא מספיק לחברת הביטוח האמריקנית שנביא לה הצהרת היעדר תביעות מחברת הביטוח הישראלית שלנו (כפי שעשינו מבעוד מועד). ידענו שחברות הביטוח כאן רוצות גם את ההיסטוריה התעבורתית שלנו, היסטוריה שמנפק רק גוף אחד – משטרת ישראל.
אז נירית הלכה למשטרת ישראל מבעוד מועד, לפני הנסיעה שלנו. אחרי לא מעט תלאות בירוקרטיות, במשטרה נתנו לה את המסמך המבוקש.
בעברית.
< אימוג׳י יד-פרצוף>
להמשך קריאה