הפוסט הכי פחות רהוט שאי פעם רשמתי

גוגל וויב פשוט מגניב רצח. אני לא רוצה להשתמש יותר במייל בחיים.

אין לי מושג אם יאמצו את זה, או לא יאמצו את זה, יאבל אפשר כבר להגיד שיחסית למשהו שבלתי אפשרי להסביר אותו הוא בהחלט מפתיע באינטואיטיביות שלו. מה שכן, לך תדע מה יגידו ההמונים.

בכל מקרה הוא מגניב רצח. ואם הטוויטר המטומטם הזה תפס, אין שום סיבה שהוא לא.

הייתי מקשקש לכם על כמה הוא אינטנסיבי, או לחילופין על האפשרויות שגלומות בצירוף חברים שלא משויכים זה לזה למשחק בזמן אמת, אבל זה הכול בולשיט של קוקסינלים.

פשוט חכו להזמנה ונסו את זה בעצמכם.

לא יודע מה להגיד על זה חוץ מזה שזה כיף.
ויו, כמה שזה יעיל החרא הזה, בחיי.

כמעט מתוך הכרח (2)

(המשך מהפוסט הקודם)

  1. הספרדים, כפי שנוכחתי לדעת בימים האחרונים, הם אנשים חמים וחביבים, המפצים על חוסר ידיעת האנגלית שלהם בהרבה מחוות ידיים וחיוכים. וברצלונה, כפי שניסח זאת היטב חבר טוב, היא כל מה שתל אביב הייתה, ובכן, אם תל אביב הייתה ברצלונה. תל אביב היא פסאדו ברצלונה, ממש כמו אותם שדות תעופה המורכבים ע"י הילידים מקוקוסים על מנת לחקות את פעולת המטוסים. באותה מידה יכלה להיות תל אביב כולה בנויה מקרטון, ממש כמו "עיר הסרטים" בנוה אילן. זוהי החטאה, חיקוי עלוב ותו לא של הדבר האמיתי.
  2. לא אזיין את השכל על המנטליות הספרדית, שהיא מצד אחד חמה וידידותית, ומנגד לא מלאת מרמור, ומהולה בתחמנות ובשנאת זרים כמו כאן, אך רק אחדד שלא חשתי שום גאווה לאומית או ערגה כאשר שבתי הנה. אלו שכן חשים כך, צריכים להקדיש מחשבה לכך שכל מה שאנו חשים שראוי להילחם למענו, (למעט כמובן מלחמות הקוראות לבטל עבדות, או לשחרר עמים נדכאים), נעלם כהרף עין בתוך שני דורות. במשך 400 שנה התגאו בני שושלת אמסטרדמסקי בהיותם רוסים. הם חיו את אמא רוסיה, נשמו את אמא רוסיה, והיו מוכנים לחרף את נפשם למענה. ובתוך שני דורות, כלומר כאשר אחד מבני דורי יביא ילדים, נמחה לחלוטין כל השקפת עולם רוסית, כל שאיפה להגשמה עצמית, או להזדהות עם העם הרוסי. ילדינו ירגישו ישראלים לכל דבר. או יפנים לכל דבר. תלוי היכן נחליט להביא אותם. תרבות, ממש כמו מוסר או כמו המושג הערטילאי כבוד, אינם משהו החקוק בסלע, גם אם לעיתים אנשים תופסים אותם ככאלה. לראייה, בדרך חזרה משדה התעופה, הסיע אותי נהג מונית אוזביקי, וסיפר לי בגאווה כיצד בבית שלו המושג "כבוד," עדיין חי ובועט. אף ילד שלו לא יעזוב את הבית, לפני החתונה, ואף בת שלו לא תחיה חיי פרצות. "רק מה?" הוא אומר לי במבטא כבד, "הבעיה בארץ זה שאין חינוך." "מי מחנך את הבת שלי? האבא נכון? אז אני צריך לכוון, לחנך, לתת כיוון. ואם אני עושה ככה רעש," הוא מדגים בידיו תנועות משיכה קדימה ואחורה,"ואם אני נותן איזה מכה קטנה, אז באים משרד החינוך, ורואים את הסימנים, ואומרים אבא לא טוב, ושוטרים באים לקחת את אבא. וזה מכה קטנה," הוא מבהיר ומוריד לי כאפה על הרגל, "קטנה, ככה."
  3. פסחתי על כך משום מה, אבל הסיבה שלמענה נסעתי לברצלונה מלחתחילה הייתה כנס אקדמאי הקשור לתחום בו אני עוסק. בניגוד לכנסי לקוחות המלאים בחברות מתחרות ולכן רב בהם הנסתר על הגלוי, הרי שהפעם זכיתי סוף סוף לאווירה ידידותית וכנה של החלפת רעיונות לשם החלפת רעיונות, וחשוב מזאת, בלבוש לא רשמי ונטול חליפות. סקוטי אחד, שהעביר הרצאה מעניינת על ויזואליזציה של מידע מנקודת מבט פסיכולוגית, התגלה בכלל כישראלי. הוא חי בסקוטלנד ומחכה כבר לחזור לארץ, אך ככל הנראה ישאר שם כי כאן לא יוכל למצוא עבודה. אולי יכיר שם מישהי, סקוטית ג'ינג'ית חביבה, ואולי ילדיו יהיו סקוטים. הם יתנו את נפשם למען סקוטלנד. הם ירגישו, אולי, חלק מהלאום הסקוטי. הם ישנאו את הצרפתים.
  4. מלבד הברנש הזה, הכנס כלל גורם מייצג כמעט מכל מדינה על הגלובוס. קבוצת היפנים, כתמיד, סקרנה אותי במיוחד. הם תמיד נראים תלושים למדי, מעט כאילו היו משחקים תפקיד של יפנים, אך כאשר יחזרו הבייתה יורידו את החליפות, ישילו את האטבים המחזיקים את עינייהם לחוצות לצדדים, וינהגו כמו כל אדם מערבי. כאשר אתה בחו"ל אנשים רבים נראים לך כשחקנים, ולא ממש כבני אדם, ובעיקר אלה המחזיקים באיקונוגרפיה של סרטי טלוויזיה הולווידים. בשדה התעופה ישב לידי כומר. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא כומר של ממש, עדיין היה נראה כאילו רק התחפש לאחד. היפנים הרצו על משהו הקשור להצגה תלת מימדית של כמויות גדולות של נתונים. הבעת הפנים החתומה התמידית שלהם לא איפשרה לי לדעת שום דבר על הלך רוחם. עמיתי לעבודה ניגש אל אחת מהן, סטודנטית יפנית לדוקטורט, על מנת לבקש איזשהו מסמך, או דמו להדגמה חיה. בקלות דעת הציע את ידו ללחיצה, שנדחתה בנימוס. ככל הנראה, היפנים, הזכרים כנקבות, הם "שומר נגיעה." ראיתי את אחד מהם קד קידה לאחר, בהפסקת הצהריים. שוב עניין העמדת הפנים. הם חסרי גיל, היפנים, אין לך שום דרך לדעת אם עומדת מולך נערה בת 18 או אישה בת 32. הם מדלגים הישר מהיותם ילדים, למעין מראה פנים מעורפל המכיל את גילאי 16-40, מה שמקשה מעט על ההתקשרות איתם. בניסיון להתחבב על הבחורה, עמיתי פנה אליה באחת ההרצאות ושאל אותה אם גם הבחור שמרצה כעת הוא מהאוניברסיטה שלהם. "הוא סיני," השיבה לו באנגלית רצוצה.
  5. הפוסט הזה חסר כל סדר או היגיון כי הוא נכתב לא בברצלונה עצמה, אלה שעה שחזרתי הבייתה ואני יושב בחדרי. שקט כאן, וחיכיתי לשקט הזה במשך שבוע, ואני רושם כאן כי אחי ביקש שאשלח לו מייל עם חוויותי, אבל מפאת חוסר מתאם חשמל לתקן אירופאי, הייתי מנותק משהו מהאינטרנט במשך שבוע. כך שהפוסט הזה הוא יותר בשבילו, מאשר בעבורכם.
  6. בעוד שבוע אני נוסע למדינה רעועה למדי, שלא אציין את שמה מפאת צנעת לקוחות, ואני יודע שתצוף בראשי אותה המחשבה שתמיד מופיעה בעת הנסיעות האלה:

כמה אנשים יש בעולם? כמה אנשים יש בעולם?

הייתי רוצה לנוח קצת. לאכול, ולנוח, ולשתות מעט, וזהו זה. משונה לפעמים המחשבה הפוקדת אותך במקומות הומי אדם, שכל יצור חי שנחה עליו עינך ימות. ברצלונה במידה רבה לא התקיימה עד אתמול בערב, מלבד בתמונות, וכעת חדלה שוב מלהתקיים, אבל העובדה שכל אדם שחלף לידך, וכל אדם שאי פעם הכרת ימחו מן העולם, ולא בעוד זמן רב, היא זו שאמורה להדיר שינה מעיניינו, או אולי דווקא לספק לנו שנת ישרים. קל יותר לתפוס זאת אולי אם מצמצמים את המחשבה הזו לקנה מידה קטן יותר. האוניברסיטה, או הבניין בו אתה עובד. אבותיהם נמחו מן העולם בזה אחר זה, והתהליך הזה עתיד לחזור על עצמו באין מפריע גם הפעם. אל מול זה, ואל מול הכמות המגוחכת של האנשים שלהם זה עתיד לקרות, ובהיותך הפסיק הבלתי נראה בהיסטוריה של הפלאנטה הזו, או של היקום בכלל, לא נותרת כל בקשה מלבד מעט שלווה, וקורת גג, וחום, וזהו זה.

We do, doodley do, doodley do, doodley do,

What we must, muddily must, muddily must, muddily must;

Muddily do, muddily do, muddily do, muddily do,

Until we bust, bodily bust, bodily bust, bodily bust.

כמעט מתוך הכרח (1)

  1. אני נוסע לברצלונה עם חברת התעופה הלאומית של אוסטריה. זוהי טיסת קונקשן, והנסיעה לברצלונה שהייתה אמורה להיערך 3.5 שעות, התארכה באורך פלא לזמן כפול מזה. אני צמא, והדיילות מדלגות עלי משום מה באופן מעורר חשד. לקראת הנחיתה, הטייס פונה אל קהל הנוסעים באוסטרית, אך לא מוסיף דבר באנגלית. אני מוצא את עצמי תוהה אם אמר כרגע: "נוסעים יקרים, התגלה לנו ששני יהודים הסתננו אלינו למטוס. אנא, הישארו במקומותכם, ואל תיתפסו לסימני דאגה. בירידה, הקפידו לעלות לאוטובוס הימני."
  2. התוכנה הארורה עליה כתבתי בפוסט על צ'כיה, מיידעת אותי שאני מתקרב לספרד בעזרת ציור מגושם של יבשת אירופה, ופס אלכסוני החוצה אותה. משהו בטיסה הזו מוציא אותי מדעתי. אני תוהה אם הטייס מנתב בעזרת אותה התוכנה ממש. לעיתים וודאי מתחשק לו להרים את מערכת הכריזה, ולהודיע לכולם שברצלונה באמת הגיעה לו עד מעל הראש, ושיש שינוי בתוכניות: נוסעים לאיביזה. בינתיים, כולם ממהרים לחגור את חגורות הבטיחות שאמורות להסיח את דעתנו מהעובדה שאנו תלויים בין שמיים לארץ, על גבי חבית דלק שיכולה להתלקח בכל רגע, מונעים רק ע"י מדחפים שיכולים לשבוק חיים בגלל איזה להקת עופות נודדים. כאשר הגלגלים חובטים לבסוף בקרקע אני פולט אנחת רווחה, וממהר לצאת. בירידה מכבש המטוס, אני מבחין בשני אוטובוסים. אחד מהם עומד כמעט ריק. אני עולה לימני.
  3. לא שלחתי הודעת תמונה מהפלאפון לאף אחד לפני העליה למטוס, עניין שהוא כמעט חובה לפני טיסות. כל תצלום עדכני, ובפרט שצולם במטוס רגע לפני ההמראה, יזכה אותך בתמונת שער בידיעות במידה והמטוס יתרסק. לצד עשרות תמונות הנוסעים שיופעו במוקטן בחלק התחתון של העמוד, תמונתך תימרח בענק על פני העמוד הראשון תחת הכותרת "התמונה האחרונה." חשוב להקפיד ללבוש לאירועים אלה חולצה עם כיתוב שיאפשר למטרה ראויה לזכות למעט פרסום חינם. לדוגמא, החולצה שקיבלתי פעם כמתנת יומולדת מבחורה מדהימה ויקרה, ונושאת את הכיתוב: "די לקידוש." שדה התעופה בברצלונה ריק מאדם, ואין בו נפש חיה בשעה שאני נכנס אליו. הוא מבריק אלי חזרה מן התקרות והאריחים, כאילו נבנה ברגע זה ממש. אני נזכר באריחים שבמטבח אבי בביתו שבפתח תקווה, שבורים, ודהויים, ועייפים מאוד. ביציאה, מכוונת אותי אישה אחת אל המונית. זוהי העבודה שלה. למה היא מחכה בבוקר? מה כבר יכול לקרות היום בעבודה? לכוון, וזהו זה. אותו המשפט, אותן התנועות, אולי הפסקה של 10 דקות. ניתן לשער גם שהמשכורת אינה בשמיים. אם כך, מה היא עושה? כלום. חיה. מרבית האנשים אינם מעריכים כנראה עד כמה עבודתם לא חדגונית, ועד כמה הגשמה עצמית היא פריוולגיה השמורה לעשירים ולבריאים.
  4. בסופשבוע הצטופפתי בחברת ישראלים רבים אחרים במלון קטן ורועש, שחלונותיו לא נסגרים עד הסוף ומותירים די אור בחדר, באם אתה רוצה בכך או לא. לעומת זאת, במהלך השבוע, חדר השינה שהתאכסנתי בו עלה במעלותיו בהרבה על כל מלון אחר שהשתכנתי בו עד עתה מטעם החברה. החדר היה מרווח, מעוצב להפליא, ובאופן חשוד מכיל מספר רב מדי של מראות המשמשות כנראה זוגות נאהבים, אך לא יצור חיוור ורזה למראה כמוני הזוכה לראות את גופו המגושם מכל זווית אפשרית ומוכפל עד כדי אינסוף. האמבטיה גדולה במיוחד, והרצפה מכוסה שיש יוקרתי. ישנם גם שירותים, ומכונת קרח, וחשוב מהכול: בידה. מן החלון נשקף מפעל ישן, כזה הנראה כאילו לקוח הישר מסרט של צ'רלי צ'פלין. האוניברסיטה שאשהה בה במהלך השבוע, בנויה על פני חורבות מפעל שכזה. חלק מהמבנים הושארו במכוון, רוקנו מתוכנם, ומולאו בכיתות לימוד. במרכז האוניברסיטה עומדת ארובה ענקית ואפורה, בעוד שעל המפעל שמול המלון שלי עומד שחף, ואחריו מתגלים המבנים הענקיים של ברצלונה, בחלקם בניינים שבורים, ובחלקם ניצבים משונים כמו הבניין הקולוסאלי הנראה כמו ביצה ענקית. מחלון חדרי, משתקף הים. רצועת החוף רחבה מאוד, ומכילה גם טיילת הליכה מעץ, לאלו שאינם רוצים למלא את נעלייהם בחול, אך עדיין רוצים לצעוד ממש על שפת הים. בלילה, כאשר אטייל על הים, אבחין בצעירים רבים שבאים לשבת שם ולנגן. גם הפארקים מלאים בצעירים. הם מנגנים בגיטרה, מעשנים ג'וינט, ושרים. אחת מהם הביאה כינור וליוותה את השאר בפריטה. במטרו בחור מבוגר אחד מקבץ פרוטות מהקהל, ומנגן מנגינה עליזה על אקורדיון, לקול ליווי של מכונת תופים אותה הוא סוחב בתיק שוק ישן. אולי גם הוא בצעירותו ישב בפארקים האלה, או על גדות האנדרטאות הענקיות, והקיש על הקלידים האלה בחברת נערה צעירה. ישנן רבות מאלו בברצלונה, והן יפות יותר ממרבית הנשים שראיתי בחיי. זוהי לא תהיה הגזמה פרועה להגיד, שברצלונה מכילה את האחוז הגבוה ביותר של דוגמניות שמאיזו סיבה לא ברורה עדיין לא שמו לעצמן כמטרה להתפרנס מכך. גברים מלוכלכים יותר ממני ינסו לאמוד את העניין בסממנים פיזיים ספציפים: ישבנים יוצאי דופן, מותניים, או רגליים שאינן נגמרות. רומנטיקנים גדולים ממני ידברו על הלהט שבשפה הספרדית. אני אסתפק בלהגיד שמעבר להלך הרוח המטופש הכללי שגורם לאנשים להימשך לכל דבר שונה או אקזוטי, הרי שהכנס באוניברסיטה אפשר לי הצצה לעולמם של צעירים ספרדים בני 18, ואני יכול להעיד שהאחרונים בהחלט חיים את החיים הטובים. ממש כמו הארכיטקטורה בעיר, או הבניינים המפורסמים של גאודי, גם נשות ברצלונה מלאות קימורים, וקווים בלתי אפשריים, וקומפוזיציה. יחד עם זאת, לא נראה שניכרת התרגשות מיוחדת על פני הנערים כאשר אחת מאותן יצורים טווסיים למראה עוברת בסמוך אליהם. בכך, הם נוהגים בהן באותו חוסר הצדק בו נוהגים נוסעים במחלקת העסקים בנוף הנשקף מחלונותיהם. כבר הערתי כאן בעבר שאנשי עסקים כמעט תמיד סוגרים את החלון בזמן הטיסה, ומבטלים לחלוטין את הפלא הזה שלו זוכים כה מעטים. כאשר אתה ממש שוחה בזה, באם אתה נער בברצלונה או איש עסקים, אתה פשוט הופך עיוור לדברים האלו במרוצת הזמן.
  5. בערב חיפשתי פאב אירי לשתות בו. הקולגה המליץ על המלצה שקיבל מהלונלי פלאנט, (מה שהופך את זה להמלצת צד שלישי?) ליד איזו כנסייה שבונים כבר מאה שנה ברציפות. שתינו שם, וכשהוא התעייף וחזר לחדר, אני המשכתי לבירה נוספת. שיר אחד שאני מתעב ומנוגן בקביעות בפאב המקומי שלי גרם לי להרגיש בבית. הפאב החביב הזה, שנראה כמו כל פאב אירי אחר בעולם, (כנראה למעט באירלנד עצמה,) מנוהל ע"י כמה אירים חביבים שעברו לברצלונה ומאז דואגים להרוות את צימאונם של הספרדים. הוא מונה מקומיים רבים, ותיירים מעטים יחסית, מה שהופך אותו אטרקטיבי אפילו יותר. כאשר נהיה מאוחר, שני נערים עלו על הבמה והחלו לנגן. הם ביצעו שיר של בוב דילן, ואחר כך של דייר סטרייטס. הקהל הריע כאילו מארק קנופפלר עצמו הופיע מולם. חשבתי לעצמי שזה וודאי נחמד לנגן ככה, ושאם אמא שלי הייתה בחדר וודאי הייתה בוחרת להעיר כעת משהו על כך שזו אשמתי האישית שעזבתי את הנגינה, לא שיש הרבה נגני כינור שמנגנים דייר סטרייטס בפאבים בברצלונה. במרוצת הערב, וכעבור כמה בירות, בחור אחד שישב פצח איתי בשיחה. הוא סיפר לי שקוראים לו ג'רמי, ושעבר לפני 9 שנים לברצלונה מצרפת. הוא מתגעגע הבייתה, אבל טולוז היא במרחק נסיעה של 3 שעות. אין לי מושג היכן טולוז נמצאת, (וכל מה שאני יודע עליה הוא שסבא שלי היה גר שם לתקופה), אבל אני לוקח את המילה שלו בקשר לזה. אחר כך הוא שואל אותי מה דעתי על הסכסוך הישראלי פלשתינאי. אני תוהה מה להגיד ואומר לבסוף שהאשמה, בין היתר, היא באנשים הדתיים המשוגעים בשני הצדדים. בתגובה השיחה מסלימה בן רגע וג'רמי פולט שצף של קללות באנגלית. "שיזדיינו" הוא צועק, "שיזדיינו! צריך להרוג את כולם על זה שהם כאלה שקרנים! שיזדיינו!" בחור נחמד. אחרי שנרגע הוסיף שבצרפת לא ניתן ללבוש שום סמל דתי לבית ספר. הוא איש מכירות, ג'רמי, ולדבריו נהנה מאוד מהחיים בברצלונה. זהו חופש אמיתי, לא כמו זה שאנשים בני גילי מנסים כל כך להאחז בו בישראל. החופש של ג'רמי לא נובע מאיזה ניסון מגוחך להרבות בשתייה עד כדי שכרות, או ליסוע רחוק ככל הניתן רק כדי להרגיש בחיים. אלה חיים שלווים, כאלו המעריכים את הנעורים שיחלפו בקרוב באם מתוך הזמן האוזל, או מחמת מלחמה או מחלה קשה, וגם הבית לא רחוק בעצם והמשפחה שלו עדיין באה לבקר. הנה, אחיו הצעיר נמצא בדיוק כרגע בברצלונה, וכעבור כחצי שעה מצטרף אלינו לשתייה. ג'רמי מציג אותי, וכולנו שותים יחד. לאחר זמן מה שניהם הולכים, ומשאירים אותי עם חברתו של אחיו. נערה צעירה, יפייפיה ועדינה להחריד, העונה לשם מארי. היא מורה, לא הרחק מפריז, לכלכלה וסוציולוגיה, המלמדת ילדים בני 16 ברי מזל שמשקימים קום כדי לא לאחר לעולם לשיעורים שלה. על כל שאלה שלי היא עונה כמטעט ללא קול ב"ווי, ווי". היא שואלת אותי מהיכן אני, וכאשר אני עונה מישראל, היא שואלת אם באתי הנה באוטו. אחר כך שאלה אם יש לי חברים בברצלונה, וכשהשבתי שלא, הוסיפה: "עדיין." היא צודקת. במהלך היום הזה שהסתובבתי לבד התחילו לדבר איתי מספר אנשים שונים באופן ספונטני, בחלקם תיירים, ובחלקם ספרדים. השאר היו נראים מזמינים מאוד. תיירת אוסטרלית אחת התיישבה לידי באיזה פארק ופצחה איתי בשיחה. זה רגיל, אני מניח, בטיולים. אני לא מטייל הרבה. אולי אני צריך לטייל יותר.

ובאותו עניין

בבוקר אני קם בבעתה ושטוף זיעה מתוך ספק חלום ניבואי ספק סיוט, ונזכר שאני בפראג. החירבון (הראשון) של הבוקר מבהיר לי במהירות היכן אני נמצא. האסלה פה מאוד גבוהה משום מה, וכשאתה מחרבן הרגליים לא מגיעות עד הסוף לרצפה. מלבד זה, ישנה מאפרה בשירותים, וכעת, יותר מ14 שעות אחרי, תשע ורבע בערב, ועדיין יש אור.

ובכל זאת בחוץ מזג אוויר משונה, מעין חורף ישראלי, והגשם יורד במידה המספיקה לצנן אותך, אך לא די בה כדי לשלוח אותך להסתתר מתחת למכסה. נעים.

ישנם הרבה דברים כאן שהקולגות הצ'כים מקבלים בנונשלנטיות, ועדיין נראים לי תמוהים. העובדה שאנחנו עובדים בתוך בניין שקיים למעלה ממאה שנה. כנסיית הענק שנשקפת מהחלון. המערכת האוטומטית שמחנה לך את המכונית בחניון תת קרקעי נסתר, ומוציאה אותה בתגובה להעברת כרטיס מגנטי. גם הנשים הצכיות, בכללן, נתפסות כמצרך עודף שרצוי להיפטר ממנו, עדיף במכליות, ובהמלצתם, לישראל.

אני אישית אינני חובב גדול של נשים אירופאיות, ונראה שהדבר טבוע בעובדה שאימי סיפקה לי מראה מקום כללי של כיצד יראו חיי בחברת אישה בעלת נימוסים ומנטליות אירופאית, אם כי וודאי שבמקרה הזה הדבר מעט שונה. כאשר הייתי בהולנד למשל, כלל הנשים היו גבוהות ממני, ולמרות שאני 1.82, כלומר לא נמוך בסטנדרטים מזרח תיכוניים, עדיין לא הייתי יותר מבינוני שם. ככה זה. בהולנד יש כמו זבל כמוני. באפריקה, אני עוד עלול להיחשב אקזוטי. הולנד ככל הנראה היא המדינה היחידה בה אתה יכול לחזות באישה דמוית אמזונה שממתינה בסבלנות לאוטובוס, ואמסטרדם, כפועל יוצא, היא כנראה העיר האחרונה בה דוגמניות עדיין נוסעות בתחבורה ציבורית.

"הנשים הפולניות," אמר לי היום עמיתי הצ'כי, "כולן מגעילות נורא. נשים מגעילות שמתלבשות כמו זונות." יאמר לזכותו שכשאמר את הדברים האלו היינו כבר שנינו שתויים למדי במבשלה מקומית, ולאחר יום עבודה ארוך, ולכן נחה עלינו רוח לא מנומסת שאינה מאפיינת בדרך כלל מפגשים שכאלה. אמרתי לו שלמיטב ידיעתי הפולנים כולם יבצעו התאבדות קולקטיבית בעוד 15 שנה לערך, לאחר שיחליטו שהם מאסו זה בזה. הם ניסו, באמת שניסו, אבל המדינה נותרת אפורה, מלאה במחנות ריכוז, ובנשים שנראות דודתיות למראה, כאלו שכבר מזמן הפכו עיסה ולא מאפשרות לך לדעת היכן הגב נגמר, והיכן התחת מתחיל. אולי הדבר יהיה ב2056. לפני כמה שנים, הבחנו שמייקרוספט פרוג'קט, מגיע רק עד שנת 2056. ההנחה הרווחת הייתה שאולי מייקרוסופט יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.

מה יש באירופה, שתמיד גורם לי להרגיש שאנחנו חיים במחראה? מחראה חמימה ומלאת צבעים, אבל בכל זאת מחראה. לא יודע. אולי זה העובדה שקשה לי לדמיין כיצד יש כל כך הרבה אנשים שמתקיימים במקום הזה בכל רגע נתון, מבלי להיות מודעים כלל לקיומי, וללא להעלות על בדל שפתם ולו פעם אחת את צירוף האותיות צדיק, היי, לאמד. אולי זה בגלל שתבנית נוף ילדותי עוצבה בצל רחובות נמוכים ומדרכות שבורות ועיר שלמה שבה האנשים נראים כאילו שהו יותר מדי זמן בתנור, כבויים מאוד, ונטולי תקוות, וללא היכולת אפילו להשיג בקבוק קולה אחרי 8 וחצי. עימדו בתחנת אוטובוס בפתח תקווה, ולא תראו בנאדם אחד שפוי לידכם. כל אחד, מבלי יוצא מן הכלל, נראה כמו מטורף גמור. כזו היא העיר הזו. ואילו כאן, ישנם ילדים שמשחקים על אגמים קפואים, ורצים בין בניינים עתיקים, ונפגשים בצל כנסיית הקבר של קארל צ'אפק. וכנסיית הקבר של קארל צ'אפק, רחוקה שמיים וארץ מ"הזולה של אלי," שהיה מוכר לנו מלוואחים בנייר כסף, ומשתמש בכסף כדי להלבין סמים קלים.

באופן מוזר אני מעדיף לעבוד בחו"ל, על לטייל בחו"ל. לפחות הדבר נכון לגבי אירופה. בטיול אתה נודד חסר מטרה אחר עוד טירה, ועוד מדרחוב עמוס תיירים, ואילו בעבודה, אתה יכול פשוט לקחת את הזמן ולהנות מהעיר עצמה. לעצם השהות שלך יש מטרה בעוד שהעיר נגלית כתופעת לוואי, והעולם האלטרנטיבי אליו אתה מתרגל מהר מאוד, מצג שווא של החיים היום יומיים בעיר זרה, גורם לך לשקוע ולשכוח לרגע שבעצם כלל האנשים שיקרים לך רחוקים מאוד עכשיו, ואתה לבד מאוד, והשפה זרה, ואתה לא בקיא בנהלי המקום. אחד הדברים הבעייתים יותר בשהות בחו"ל, היא העובדה שאתה לא מצליח לזהות מבין בליל האנשים את הטיפוסים המפוקפקים. בישראל קל מאוד לזהות בחור שלא כדאי לך להתעסק איתו, ואתה יכול להבדיל בין סתם ערס, לנרקומן לא מזיק, או לחילופין לפושע של ממש, (למעט בירושלים שם הערסים והערבים נראים בדיוק אותו הדבר.) אבל כאן אין לך שום דרך לדעת אם הבחור שצועד ממולך עם סכין ומבט של רצח בעיניים הוא עוד פאנקיסט לא מזיק, או ניאו נאצי שרק מחכה לחזרזיר היהודי שיקרה בדרכו. אלה הם וודאי "הפושטקים" שאמא סירבה לקנות לי רובוטריקים על מנת שלא אדמה להם כשאגדל. אני משתדל להיטמע באוכלוסיה, וכדי להיראות ככלל תושבי המקום מסנן "זר מחורבן" בכל פעם שאני חולף על פני תייר יפני מבולבל, ויורק בהפגנתיות על הרצפה.

היום חלפה לצידי נערה שנשאה סלסלה מלאת בתותים, ממש כמו בציור, והזכירה לי נערה אחת שהכרתי בישראל, שהייתה מתוסכלת תדיר מכך שאיתה כולם רוצים לשכב, ואילו עם חברה שלה כולם רצו לנהל שיחות גלויות מלב אל לב. חברה שלה, באופן מובן, הייתה מתוסכלת מאותה הסיבה בדיוק. תהיתי אם הבחורה עם התותים מתמודדת עם אותם הלבטים. ככלל, נראה שהדברים אינם שונים כאן כל כך. העובדים הצ'כים למשל, על אף היותם גברים אירופאים מבוגרים ולובשי חליפות, לא חסכו את מבטם ממנה, ובשאר היום שוחחו בעיקר על המזכירה החדשה ועל מה שהיו עושים לה. נראה אם ככה, שכלל הגברים נתקעים בגיל מסוים עם הלך רוח זהה, ולא משנה אם הם מעבירים את זמנם בבנק, במשרד עורכי דין, או בנאס"א, עיקר היום מועבר במסגרת ישיבה מדומה על ברזלים וצפייה בנשים שחולפות. הם ככולם עדיין תקועים בתיכון, אוכלים טוסטים, ומסתכלים על כוסיות. אחד מהם, סיפר לי היום על התקופה הארוכה בה שירת בצבא הצ'כי, בתקופה שהרוסים עדיין היו פה. אמר שהיה תקוע בין הכיסאות. מצד אחד הרוסים לא בטחו בו, ומנגד, העם התייחס אליו ככוח מדכא. לפי דבריו, בתקופה בה אני שירתתי בצה"ל, יצא לו להיפגש עם האלוף שפיקד באותו הזמן על החייל בו שירתתי. שניהם ישבו שם, טוחנים בורקסים ומוקפים בחיילים המסתובבים עם חיוך ומרגישים בלי, בעוד אני המתנתי בסבלנות ליום בו אוכל לשבת עם אותו האדם ממש, רחוק מאוד, ובבגדים אזרחיים, ולדבר על כל זה בזמן עבר. לו רק הכרנו אז, אולי היה מדבר בעדי אצלו.

החיים הללו, של אכילה במסעדות על חשבון אנשים אחרים, ושינה במלונות, ונסיעה במוניות, , ושתייה לשוכרה, ומילוי הכרס בעוגות ומטעמים, הם אינם חיים רעים. אם יש משהו אחד שגורע מהם, זה ללא ספק העובדה שכלל האירועים האלה מתקיימים בצל משהו אחר, המונע ממני לחוות את כלל התענוגות שהגוף מציע, או אפילו לחשוב בשקט ולספוג לתוכי את הרחוב, ואת הרעשים, ושאר מיני חוויות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, אישי יותר, ופומבי פחות, אם בכלל.

ובינתיים? לנסות למצות את הדברים עד כמה שאפשר.

בצ'כיה יש סופגניות כל השנה. וגם בארץ, יש ים, וספרים, ושיחות טובות, ורביצה במיטה, ואכילת ארוחה גרועה בשעה מאוחרת, וצפייה בטלוויזיה, ובטלה, והבתים אינם תפאורה, ומאחורי כל פינה יש רחוב מוכר, ואנשים צמודי קרקע אולי שונאים אותך ממגוון סיבות, אבל לפחות עושים זאת בשפתך שלך. ובכל מקרה, אין אנו אוכלים מקופסאות שימורים בינתיים, ורעש המטוסים המגיחים מבעד לעננים עוד לא נשמע, וגם בשוקולד אין מחסור.

טוב להיות בצד הנכון של הפלאנטה.