רשימה עובדתית קצרה ורשלנית מחמת רעב

 

  1. בטיסה ישבתי ליד החלון. לא יוצא לי לטוס לעיתים קרובות, אבל גם אם הייתי טס מדי חודש, אני לא חושב שהייתי מתרגל לתחושה המשונה הזו שמלווה אותי כל המראה. עצם הידיעה שהחוויה הזו הייתה נחלתם של פריטים מעטים כל כך לאורך כל שנות ההיסטוריה, מספיקה כדי לגרום לי לחייך כמו ילד בכל פעם מחדש. 
  2. את הטיסה העברתי בחברת אישה שבדית חביבה, שנראתה בשנות ה60 שלה. היא שבה מהארץ, כאן ביקרה חבר ותיק שהכירה כאשר היה שגריר ישראל בשבדיה. לא שאלתי לשמו. ממילא אני לא בקיא בהיסטוריית יחסי שבדיה ישראל, או בשבדיה באופן כללי.  פיטפטנו מעט, שיחת סרק של העברת זמן. סיפרה לי על הילדים שלה. הצעיר אמור להיות פחות או יותר בגילי, והוא מתגורר כעת בדנמרק, שם הוא לומד ייעוץ ארגוני. האיחוד האירופאי מאפשר לו ניידות שאנחנו יכולים רק לחלום עליה, והוא עבר לדנמרק באותו האופן שבו אני עברתי מתל אביב לכפר סבא. היא עצמה קיבלה חופשת לידה של שנה וחצי כשילדה אותו. הכול היה ירוק מסביב. אלה חיים אחרים. אחר כך הציגה את  בעלה, אך הוא מצידו זרק לאוויר שלום מנומס וחזר לקרוא בספר שהחזיק. סיפרה לי ששניהם גרו תקופה יחד בקיבוץ בישראל, בשנות ה70, מעט אחרי מלחמת יום כיפור. היו אז הרבה מתנדבות משבדיה. יום אחד היא תשכב באיזה בית חולים ותגסוס. הילדים שלה יעמדו סביבה. הם לא יבינו איך זה יכול להיות שהיא הולכת מהם. אני אפילו לא אזכור שהיא קיימת.  
  3. במהלך הטיסה צפיתי בכמה הרצאות שלקחתי איתי באייפוד. אחת משעממת למדי של טים ברנס לי שהתגלה כמרצה לא מוצלח בצורה יוצאת דופן, ושתיים מעניינות יותר. משהו על הגנום האנושי, והשנייה על אנרגיה אפלה. אני לא מבין בזה כלום, אבל לפחות זה נותן לי איזה מושג כללי לגבי כמה גדול היקף המידע שחסר לי. זה גם משהו. לקבל איזו הבנה בסיסית שהעולם הוא מקום פלאי שעולה על כל דמיון, ושאני והכלב שלי עשויים מאותם אבני בניין ביולוגיות. 
  4. אחרי ההרצאה חזרתי להביט מהחלון. מהמטוס היה אפשר לראות עד קו האופק, את ההרים והכול. בעיתון הייתה תמונה של שלושה אירניים שנתלו בכיכר העיר. איפה הם, ואיפה אני.
  5.  על המסך בטיסה הקרינו איורים מתחלפים של המטוס, ומיקומו המשוער כרגע. אנשים הביטו בתמונות המתחלפות כמו תינוקות שהושיבו מול "בייבי איינשטיין" כדי שלא יפריעו לטייס. יצא לי להחליף איתו כמה מילים, עם הטייס, בתחילת הטיסה. כשהייתי בדרך לשער הכניסה, חצי שעה לפני מועד הטיסה המתוכנן, נתקלתי בבחור אחד מהעבודה. הוא הציע לי לבלות איתו קצת בלאונג' של לקוחות הזהב. לא מדובר בלאונג' העסקי שאליו גם אני יכול להיכנס, אלה לזה ששמור רק לאנשים שטסים למעלה מ9 טיסות בשנה עם אל על. לא בשמיים, עבור כל איש מכירות לפחות, אבל ללא ספק המון בכל קנה מידה סטנדרטי. המקום היה מרווח בצורה מגוחכת. שתי קומות של כורסאות, ספות מסג', ואפילו מסג' תיאלנדי לפני טיסות ארוכות. משקאות ואוכל בחינם, טלוויזיה, אינטרנט, ובעיקר אווירה שתלושה מכל מה שאנשים נורמלים מכירים בשדה תעופה. ישבתי, שתיתי קולה, ואכלתי עוגה. שוחחנו. אחר כך שמתי לב לשעון, ונזכרתי שאני מאחר לטיסה. רצתי לכיוון השער, וכשנכנסתי למטוס לא היה שם אף אחד. הטייס חלף לידי. שאלתי אותו אם אני נמצא בטיסה הנכונה, כי לפי מה שהבנתי המטוס כבר היה אמור להיות עמוס באנשים. הוא הביט בכרטיס שלי, ואז שאל: "לאן אתה צריך?" רציתי להשיב לו "למינסק," כדי לבדוק עד כמה הוא גמיש בעניין. על כל עצירה הוא לוקח עוד 5 שקל. 
  6.  כשהייתי קטן, חלמתי על מכשיר כמו האייפוד. להסתובב עם כל ספריית המוזיקה שלך עליך זה פשוט לא נורמלי. יצא לי לשמוע היום כמה שעות טובות של מוסיקה. היו שם אבישי כהן, ולד זפלין, ושופיין, ומאיר אריאל, וניק קייב, ופורטיס, וטום וויטס, ולאונרד כהן. כדי להעביר את הזמן הבטתי כמו כולם במצב הטיסה. על המסך נרשם שאנו מתקרבים למדינת היעד, ושאר פריטי מידע אקראיים. זה תמיד נראה לי משונה שטורחים לספר לנו על הטמפרטורה מחוץ למטוס, תמיד זה איזה 20 מעלות מתחת לאפס. לא לגמרי ברורה לי הסיבה שהם מיידעים אותי בזה, אבל אני מניח שזה לטובה. הפעם, אני אשאר בתוך המטוס.
  7. הנהגי מוניות כאן מטורפים לגמרי. הוא נסע 140 כל הדרך. הייתי בטוח שזה הסוף.
  8. אין לי מה לאכול. אני לא אוכל בשר, וכל התפריט במלון הארור הזה בשרי. השעה מאוד מאוחרת, ושום דבר לא פתוח. הזמנתי פה קצת פסטה, ואורז, ותפוח אדמה. להכול היה טעם לוואי נוראי. האורז היה מזוויע, אפילו לא סיימתי אותו. התפוח אדמה הזכיר לי את ימי הצבא העליזים. החביתה גם כן הייתה משונה. אכלתי את הכול ברעבתנות. אני עדיין רעב. צריך לאכול משהו. מתי כבר יגיע הבוקר? צריך לאכול משהו. וצריך להשיג כוס מים.

הרעב הזה לא עוזר לי לישון. 

זה הזמן להילחם בפשע

הקמפיין החדש של אפרים סנה ומפלגתו "ישראל חזקה" (מה לכל הרוחות זה אומר?) רץ תחת הסיסמא: "נלחמים בפשע", כשתמונתו של סנה מעטרת את הפוסטר. יש החוששים לחייו של סנה, ומביאים את ההספין ההצתה האחרונה של מכוניתו של סנה כדוגמא.

אני, אינני חושש כלל. עובדה ידועה היא שלאחר שסנה הלשין על שוטרים מושחתים והופלל בפשע שהוא לא ביצע, סודרה לו תאונה מצערת שבעקבותיה הפך חסין לנסיונות התנקשות שכאלה.

למעלה: רשימתו החדשה של סנה נלחמת בפשע- מתוך סרטון הבחירות החדש שמופץ בימים אלו.

יחד עם זאת, אל לכם להאמין לשקריו של סנה. הוא מבטיח להיות חזק, אבל ביבי גומר אותו בהורדת ידיים, והוא גם הרבה יותר טוב במתח, ובכפיפות בטן. לא שביבי הוא אלטרנטיבה ראויה. נתניהו, ביסודו, הוא לא יותר מעוד סוחר מכוניות משומשות, קדימה חסרי חוט שדרה, וברק, כמו עופר נחשון, רק מבאס ת'אווירה.

לכן עשו כמוני, והצביעו למפלגה הלאומית סוציאליסטית. יש בה את כל מה שאנחנו אוהבים.
היא לאומית, היא סוציאליסטית, מצד אחד מאוחדת, ומצד שני לא לא שוכחת את השכבות החלשות ונאמנה לרוח הסוציאליזם. והיא חזקה. חזקה חושרמוטה.

"מה עם הכסף?!"

היום בדרך חזרה מ"עיר רפאים" (עוד הזדמנות לחזות בריקי ג'רביס הגאון, גם אם הפעם לא לקח חלק פעיל בכתיבה), השיר הזה התנגן ברדיו. 

מעבר לזה שזה ההיפ הופ/ראפ/מה שזה לא יהיה הראשון שאני שומע שאשכרה נשמע כמו משהו ישראלי מקורי, ולא איזה חיקוי גרוע לגנגסטה-ראפ אמריקאי, הוא ממש קליט, וגם הקליפ די מצחיק.

אז נכון, אני יודע שזה חורג מהטון האסטמתי הרגיל של הפוסטים המעטים שרשמתי, שברובם נסובו סביב וויכוחים נוקבים על אתיאזם, הפניות לספרים של וונגוט, או לינקוקים לקטעי וידיאו של החמישיה. 

אבל מצד שני, מניח שזה יכול לההפך בקלות להמנון הפרילנסרים באשר הם.

(ורק לצורך האיזון, ביצוע לFalling Down של טום וויטס מתוך הופעה חיה. הידד לכרישגרוב! )

עוד אחד לסטטיסטיקה

היום, לפנות ערב, נכנס לביתי נציג של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הוא היה בחור בעל מראה ממשוקף למדי, למרות שלא חבש בפועל משקפיים, וקמטים של זקנה בצידי פניו העידו עליו את מספר שנותיו. כבר שבועיים שהם מתקשרים מהלשכה ומנסים לתאם ראיון, ועברי כסוקר במפעל ניצול פתח תקוואי הקשה עלי לסרב להם. 

לאלה מכם שתוהים מה לובש סוקר בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אציין שלבש חולצה מכופתרת שאמורה הייתה לשוות לו מראה רשמי, למרות שנראתה כאילו נרכשה באחת מרשתות השיווק הגדולות, במבצע של שתיים ב99.99. על דש החולצה חבש סימן מזהה של הלשכה, מעין תג קל לזיוף שהיה אמור לנסוך בי תחושת ביטחון שלא מדובר במתחזה המנסה לדלות ממני פרטים אישיים למטרת איזו הונאה מתוחכמת. הצעתי לו כוס מים,  והוא סירב בנימוס. הפצרתי בו כמארח רוסי טוב לקבל  כוס תה, או לפחות קולה, אבל הוא לא רצה שום דבר. במקום זאת הניח את המחשב על השולחן, התיישב, ופתח בסדרת שאלות מנוסחות בקפידה בלי שום הכנה מוקדמת. זו תחושה קצת מוזרה, כאשר אדם זר נכנס אליך הבייתה ובלי להרים את ראשו מצג המחשב מייד מתחיל לשאול שאלות. 

מאחר וכולנו חווינו סקרים ארוכים ומשעממים בצורה כזו או אחרת לא אטריח אתכם בלתאר את כל החוויה, למעט מספר אירועים קטנים שתפסו את תשומת ליבי. 

  1. אחת השאלות הראשונות הייתה האם אני יהודי. שאלתי אותו למה הוא מתכוון, לדת או ללאום, והוא אמר שהאופציות הם "יהודי, נוצרי, מוסלמי, ודרוזי." הערתי שאני ישראלי, לא יהודי, אבל לאחר שתיקתק כמה רגעים התנצל ואמר שהמחשב לא מאפשר לו להזין את זה. חשבתי לעצמי, שהעניין מעט סימבולי. 
  2. במסגרת סדרת שאלות שנושאן היה "עד כמה הנתון הבא משפיע בישראל על מעמדו הכלכלי חברתי של אדם" נשאלתי עד כמה משנים לאומו, כישרונותיו, קשריו, וכו' של אזרח במסעו לצבור הון וכוח. השאלה על מידת הקשר בין כשרונותיו של אדם, לבין הונו ומעמדו, הרגישה קצת כמו שאלה מכשילה. אחרי שהרהרתי בה מעט בחרתי ב"בכלל בכלל לא."
  3. מיד לאחר מכן נשאלתי עד כמה השגחה עליונה משפיעה על מעמדו הכלכלי חברתי של אדם בישראל. ציינתי באוזניו שזה שווה ערך ללשאול "עד כמה משפיע יוגורט על מעמדו של אדם בישראל." זה פשוט ביטוי חסר משמעות. 
  4. אני לא יודע מה מלמדים אותם שם בקורס סוקרים, אבל הבנאדם לא הסכים לשום דבר שהצעתי לו. לא לכוס מים, לא לפרוסת עוגה, נאדה. אולי פחד שאדחוף לו משהו למשקה שיוציא אותו מאיזון וימנע ממנו למלא את תפקידו כראוי. אולי קוד הנימוס שלהם מחייב אותם לא לקבל דבר. אולי סתם לא היה רעב. 
  5. לאורך כל הראיון הטרידה אותי המחשבה שמה הוא עובד בתפקיד המשונה הזה במשרה מלאה. לא היה לי נעים לשאול אותו את הדבר באופן ישיר, כך שבמקום זה שאלתי אם הסקרים האלה נערכים רק פעם בשנה, והוא העיר בתגובה שזה משהו שמתרחש כל הזמן. בכלל, עשה רושם שהבחור היה מעט מיואש ובפרט כאשר חקר אותי אודות ההטבות שמציע לי מקום עבודתי. סדרה של שאלות נועדו לבדוק האם אני מקבל רכב, קרן השתלמות, השתתפות בפלאפון, ושאר ירקות שהחברה שלי מעניקה, (וכנראה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא), ובכל פעם שעניתי "כן," הוא הלך ונהיה מדוכדך יותר. לא יודע מה מציעים לו שם, אבל אני מניח שבשרשרת המזון של הלשכה המרכזית הסוקרים נמצאים מעט אחרי הפלנקטון. 
  6. בכל מה שנוגע לשאלות רדופות פחדים וחששות, קל יותר לנפנף אמא, מאשר סוקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. סדרת השאלות האחרונה נעה מסביב לקושיות כגון "מה הסיכויים שתאבד את מקום עבודתך? על אילו חסכונות אתה מתכנן להישען משתגע לגיל זקנה?" וכו'. בכלל, עניין משונה משהו להגיע לביתו של אדם ולשאול אותו באופן ישיר: "עד כמה אתה מרוצה מחייך?" מניח שהמלנכוליה קצת עברה לו כאשר שאל אותי "עד כמה אתה חושב שאיכות חייך תשתפר בעתיד?"
  7. כשסיים לתקתק את המילים האחרונות, אמר "סיימנו," סגר את המחשב הנייד, והלך. בלי לחיצת יד, בלי לשתות כוס מים, בלי להגיד לי את שמו. הסטטיסטיקה נכנסה, בלי שום הצגה מוקדמת, וצירפה אותי למשפחתה המורחבת. 

וזו כבר הסטטיסטיקה השנייה שנוהגת בי בחוסר נימוס שכזה.