שחור לבן

יונתן שלח לי לינק לריכוז די מגניב של תמונות ישנות, בעיקר של כבישים, מכוניות, ושאר סוגי תשתיות. בקיצור, יודע יונתן לב בהמתו.

הנה למשל גשר מעריב (בתל אביב) במהלך הקמתו (1976):
גשר מעריב בהקמה

והנה מגדל שלום בבנייה (1964):
למעלה עוד יהיה לונה פארק

הנה מפרץ אילת כשהוא באמת היה גן עדן (1960):
כי עוד לא בנו את הטיילת והקניון

והנה הכניסה לירושלים (1969):
בנייני האומה כבר עומדים על תילם

למתקדמים: מאגר תמונות אדיר של מקומות רבים (קרא: קדושים) בארץ ישראל, עוד משלהי המאה ה-19. באדיבות שחר, נדמה לי.

מוץ ותבן

ליאור שיתף ברידר את אחד הדברים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון. אין הרבה אנשים מה שאני הולך להגיד עכשיו ידבר אליהם באופן עמוק, אבל הי, שיהיה:

כשאני כותב לעיתון אני לרוב כותב ארוך. הרבה מלים. הרבה תיאורים. הרבה מילות קישור. הרבה מיליות יחס. ככה אני, נעזר במלים רבות. לא יודע לשורר שירים. מוגבל.

העורכים שונאים אותי בגלל התכונה הזו, ובגלל תכונות נוספות. במקום ידיעה של 150 מלים, אני שולח להם 300 מלים, ותוקע אותם עם כאב ראש גדול. בעיה.

הלינק הבא, מציג בתהליך הפוך את מה שעובר על חלק גדול מהידיעות שאני שולח לעיתון. אם מבין קוראי "תחשוב טעים, יהיה טעים." מסתתר אומן פלאש או מחשבים או השד יודע איך קוראים לטכנולוגיה שבה עושים את הדברים האלה, הוא מוזמן לעשות את אותו הדבר רק בסדר הפוך, ואז זה יתאר במדויק את מה שעובר על הדברים שאני כותב.

בכל אופן, להנאתכם: יצירת המופת של ג'ו דייוויס.

למתקדמים: תמונות של ג'ו דייוויס. הוא מצלם כמו צלם בריטי אחר, מפורסם מאד, שאת תערוכתו ראיתי במוזיאון הריינה סופיה במדריד בשנת 2003. חבל שאני לא זוכר את שמו. זו היתה אחלה תערוכה.

גם אני אוהב את האחים עופר

קיבלתי את התכניה של הסינמטק לחודש ספטמבר. נרגש, כתמיד, נכנסתי לשירותים והתחלתי לדפדף.

והנה, כפי שכבר ידעתי מאינשהו, סרטו של מיקי רוזנטל, שיטת השקשוקה, יוקרן בסינמטק (ירושלים, ירושלים) ב-15/9.

אז דפדפתי להנאתי והגעתי לתאריך המדובר, וביקשתי לראות מה התקציר שכתב הסינמטק על הסרט.

והנה, הפתעה. אנשי הסינמטק, הידועים בכל החלד בכולם הפנומנלי לכתוב את התקצירים המהללים והפיוטיים ביותר אודות הסרטים המביכים ביותר, הסתפקו בתיאור הבא:

העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי יוצאים למסע המנסה לברר את יחסי ההון עם השלטון במדינת ישראל. הנוסע מתמקד בניסיון להבין "כיצד זורמים מיליארדים" מהכיס הציבורי אל משפחות האלפיון העליון. במהלך הצילומים נתקל רוזנטל בקשיים שמאלצים אותו להכריע בין מצפונו העיתונאי לבין הידיעה שהשלמת הסרט תפגע בהמשך הקריירה שלו. (91 דקות, עברית)
מובן מאליו שלסינמטק אין כל עמדה ביחס לאמיתות הטענות המועלות בסרט, וכי אין לראות בעצם הקרנת הסרט משום עמידה של הסינמטק מאחורי הנטען בו. יש להדגיש שהשיקול המדריך את הסינמטק בהחלטה להקרין את הסרט הוא שיקול קולנועי-אמנותי-ציבורי, ולא מידת האמת או אי האמת שבטענות המועלות בסרט.

(ההדגשה שלי, הכסת"ח במקור)

אהה.

גם אני פרסומת למי עדן

כמה תובנות למקום עלינו:

1.
חיי לא היו אותם חיים ללא האח הגדול.

2.
יוסי בובליל המלך.

3.
יותר מהכל, מזכירה לי האח הגדול שבת שמירות בבסיס ברמאללה. אתה תקוע עם מעט אנשים, כולם מעפנים, אין לך מה לדבר איתם, נגמרות לך הסיגריות בקצב, אתה מת ללכת, ואין מה לעשות.

4.
יוסי בובליל המלך. היום, כשהייתי אמור לעבוד, הקשבתי לו מדבר עם אשר על חרבונים. זו היתה פסגת יומי. להקשיב לבובליל מדבר על חרבונים. ופלוצים, גם. לא המצאתי, בחיי.

5.
אני חושב שהאח הגדול היא קלאסיקה בהתהוות. ניסוי סוציו-אנתרופו-וכו' מרתק. צריך לשים שלושה אנשים, במשמרות, שישבו על האינטרנט ויתמללו את מה שהולך לשם. לטובת הדורות הבאים, למען עתיד ילדינו, לשם חיסול הטרור.

5.5
המון תובנות היו שם במהלך היום. הם הכינו צהריים. הם דיברו על זה שאסור לשתות מים מהברז כי ההפקה הבטיחה להם אספקה שוטפת של מי עדן. הם דיברו על מי צריך לשטוף כלים. הם דיברו על אלוקים. ועל המדע. ועל ההתנתקות. ואז היו כמה שוטים של כסאות. סתם כסאות, בלי כלום. והיה גם דיון קצר על סיגריות. את זה לא ראיתי, את זה אני מנחש. וגם, וזה באמת היה רגע מרגש, קלטתי את רנין שוטפת אפרסק. או תפוח. אני לא בטוח.

5.75
ותהיתי – מה יקרה אם אחד המשתתפים יתחיל להגיד כל הזמן, באופן בלתי תלוי, "נביעות"? או, "מי עין גדי"? או, "סאן בנדטו"? מה יקרה אז? או נגיד – ערוץ 2 זה קקי. או, אני שונא את הוט. או, יגאל עמיר המלך. מה יקרה אז?

6.
תסלחו לי על הבוטות, אבל אם לצאת מנקודת הנחה שבשלב כלשהו – נניח, עוד יומיים – כולם יתחילו להזדיין עם כולם, הרי שאני מחכה לרגע שבובליל הגדול יזדיין עם הבת שלו. אני לא אומר את זה מתוך כוונה רעה. אולי הם יהיו שיכורים, אולי הוא יתבלבל במיטה. אבל דבר אחד אני יודע, ביום שאחרי, מהדורת החדשות של ערוץ 2 תקבל 100 אחוז רייטינג.

7.
צפייה נעימה.

האח הקטן

הו, כמה שיש לי להגיד על האח הגדול. בעיקר על הקקופוניה הצפוייה לנו בתקופה הקרובה. אבל, אני עייף מדי בשביל לחשוב. ולכן, כשירות לציבור, וכמיטב המסורת, הנה עוד הודעה יח"צנית מבית היוצר של תקשורת שר הבטחון. תבלו.

‏א' באלול התשס"ח
1 בספטמבר 2008
סימוכין: יועץ תקשורת-1496-010908

משלכת יועץ שר הביטחון לתקשורת נמסר:

להלן דברי שר הביטחון, אהוד ברק, באירוע לרגל השקת הספר, "יצחק שמיר- כסלע איתן", באודיטוריום רוטשילד, במוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב, 1/9/08:

"קודם כל אני רוצה לברך את כל מי שיזמו והובילו את הוצאת הספר הזה. זה מסמך חשוב ובעיתו.

על הקשר שלי עם יצחק שמיר וההערכה שלי אליו, כתבתי בספר. באירוע החגיגי הזה אני ארצה להוסיף רק כמה מילים.

שיבוש הסדר של הסרט מקשה  את העניין, כי קשה מאוד לדבר אחרי הדברים הכל-כך ישירים, מדויקים וקולעים של יצחק שמיר עצמו.

יצחק שמיר, "מיכאל" בשם המחתרת שלו, שייך לזן המיוחד של אנשי השורה המצומצמת שמעולם לא יצאו לגמרי מן המחתרת. הוא באמת נותר לדידי איש חתום, לא-מפוענח עד הסוף, ולכן דווקא משום כך כל-כך מסקרן, מעניין ומרתק.

מעורב בפולין, דרך לח"י, המבצעים והמשבר של רצח יאיר, במוסד, כשר החוץ, כראש הממשלה במלחמת המפרץ ובוועידת מדריד, בכל שנות פעולתו ופעילותו פועל יצחק שמיר מכח אותה אישיות ייחודית וגרניטית. שואת ישראל, המאבק על תקומת ישראל ועומק ההיסטוריה היהודית עיצבו את זהותו.

מחויבות עליונה לבנייניה, ביטחונה ועתידה של ישראל ושל ארץ ישראל, מחויבות שאיננה יודעת גבולות ומשעבדת את כל הווייתו ופועלו. אישיות מיוחדת, עניינית, סגורה, לא מסתחבקת אבל חזקה, יציבה ושאיננה מתנדנדת בשום מצב ותחת שום סוג של לחצים. עצמאות פנימית מוחלטת.

יצחק שמיר מעולם לא ניסה להרשים איש. האשימו אותו לא פעם שהוא אינסטרומנטלי בייחסו לאנשים, בהיכרותי איתו, אני משוכנע כי לא מדובר באינסטרומנטליות, אלא פשוט בענייניות. הוא חש בשירות ובשליחות העניין שבשמו הוא פועל, הוא לא האמין ולא העלה על הדעת שאחרים יכולים להיות שונים. הוא היה חשדן, יש פה לא מעט אנשים בעולם שיכולים לספר על המבחנים והתהליכים שהם היו צריכים לעבור לפני שהם יצליחו לזכות באמונו, אבל אי אפשר שלא להבין את החשדנות הזאת כשזוכרים ורואים את מה שהוא עבר כאיש צעיר, במבחנים של המחתרת.

פשוט אין קץ מרגע ההחלטה – פוליטיקה ומניפולציה לא היו זרות ליצחק שמיר, אבל זה מעולם לא היה בשירות של עניין אישי, מעולם לא היה מלווה באמת בשנאה.

מנהיגות ששואבת את הסמכות ממצפן פנימי, לא משבשבת, מאישיות גרניטית.

הייתה לו השקפת עולם, הייתה לו השקפת עולם איך להתמודד עם אי-הוודאות שאורבת לעם ישראל ולארץ ישראל בתהפוכות ההיסטוריה, השקפת עולם שבמרכזה הגנה על הקיים, גם במחיר שיתוק היוזמה, גם במחיר הימנעות מלקיחת סיכונים.

הייתה לו השקפת עולם שבתמציתה עמדה העמדה שאסור לוותר ואסור לזוז ואסור לסדוק את העמדה המוצקה שלנו. זו הייתה השקפת עולם שעל חלקים גדולים ממנה חלקתי, אבל לא יכולתי שלא לכבד אותה בכל אורך דרכו. השקפת עולמו מעולם לא השתרבבה או הסתבכה עם פעולתו שהייתה תמיד נקייה, עצבי פלדה, לקיחת אחריות בכל מצב, והסתכלות מיוחדת על המציאות.

יצחק שמיר הביט בפניה של המציאות בלי שום מחיצה, אכזרית ככל שתהיה, רצויה או מאתגרת, הוא הביט בפניה ישר ולא שאל את עצמו שום דבר מלבד מה צריך לעשות מול המציאות הזאת, מה נכון וטוב למאבק, מה נכון למדינה, מה נכון וטוב לעם ישראל, לא מה נכון וטוב ליצחק שמיר או לכל בן תמותה או בן אנוש אחר. זו מנהיגות מסוג יקר לאומה כישראל בסביבה המיוחדת שבה אנחנו רוצים לבנות דמוקרטיה חפצת חיים ובמבחנים שעוד נכונו לנו לאורך הדרך.

יצחק שמיר לא היה איש של כתיבת שירים, למרות שמי שהכיר אותו מקרוב ידע ויודע שהיה לו יחס מיוחד, גם לספרות ואפילו לשירה.

מי שקרא את הספר יודע שיצא לי להיוולד באותו יום ובאותה שעה שבה נרצח יאיר. והשעה הזו הייתה משעות המבחן היותר גדולות של יצחק שמיר כמנהיג, שבצניעותו מתאר את עצמו בין שני ענקי האידיאולוגיה והיחסי ציבור, כמי שבסך הכל הוטלה עליו המטלה "הקטנה" של עניין המבצעים. אז לא מצאתי משהו יותר מדויק לתאר את מה שהיה בשורש הווייתו של יצחק שמיר ושל רבים מבני ובנות דורות, בודדים מהם גם פה באולם, מהמילים שכתב "יאיר":

"שכח הכל! היה? איננו!

הכל כלה ומת אתמול.

שכח הכל ובוא אלינו

לחיות, ללחום, לבנות לגאול.

… להיות אחד מאלה

החיילים האלמונים,

שבחזית-מחתרת-כלא

עיי עמם מכוננים…""

תקשורת שר הביטחון.