אתמול, בדרכי חזרה לירושלים בשעת לילה מאוחרת, צילמה אותי מצלמת מהירות בכביש מספר ארבע, מעט לפני גשר גהה. נסעתי על 120 קמ"ש, כאשר התמרורים הרבים במקום לא השאירו מקום לספק לגבי המהירות המקסימלית המותרת: 80 קמ"ש.

הפלאש היה מאד מאד ברור, ומאד מאד כואב. הרגע שאחרי הפלאש, הרגע שבו אתה מבין ש- BUSTED! – הוא רגע מעיק מאד, מתסכל מאד, ריקני מאד, שבו אתה עושה הכל חוץ מלהתרכז בנהיגה. וזה חבל, כי, כאמור, אתה נוהג במהירות גבוהה למדי.

משהו בצילום הזה עצבן אותי. מעבר לעובדה שהכביש היה ריק לחלוטין ושתנאי הדרך איפשרו נסיעה גם במהירות כפולה מזו, יש משהו בעובדה שהחוק במדינת ישראל לא תקף לגבי כולם במידה שווה. כלומר, אני יודע שעברתי על החוק, ואני יודע שאני לא מעל לחוק, ואני יודע שאני צריך לקבל את העונש הקבוע בחוק על העברה הזו. אם אני מבין נכון, הקנס יהיה 750 שקלים. זאת בהנחה שלא עברתי ולו בקמ"ש אחד קטן את ה-120, כי אחרת אני אמצא את עצמי מול שופט.

בתקופת ההתנתקות, להבדיל, היו הרבה אנשים בישראל שעברו על החוק. היו כאלה שחסמו את נתיבי איילון, היו כאלה שהתפרעו, היו כאלה שסירבו להתפנות, היו כאלה שתקפו שוטרים בכל מיני חומרים כימיים, היו כאלה שפיזרו נינג'ות על הכביש ליד כפר חב"ד. הרבה הרבה אנשים שנפתח להם תיק פלילי במשטרה.

ולמה אני מזכיר את זה? משום שח"כ עמירה דותן (קדימה) חשה שזה לא פייר. היא בעיקר חשה את חוסר הצדק אל מול העובדה שרבים מבין המתפרעים ופורעי החוק של תקופת ההתנתקות הגיעו לגיל גיוס, והגיוס הזה עומד בסימן שאלה כל עוד יש לך רישום פלילי. אז מה החליטה ח"כ דותן לעשות? היא הגישה הצעת חוק – שלדעתי גם אושרה באחת מן הקריאות, לא זוכר באיזו – שהרישומים הפליליים בגין עבירות כאלה ואחרות בתקופת ההתנתקות יימחקו, או לא ייחשבו לצורכי גיוס לצה"ל. מגניב לא? יש חוק, ויש מי שמעל לחוק. ועוד באיזו תואנה – בשביל הגיוס לצה"ל. זהו אותו הצה"ל שכלל לא מעוניין באותם פורעי חוק, שביום פקודה עתידי ממילא לא יקשיבו למפקדים שלהם אלא לרבנים שלהם. ואת זה לא אני אמרתי, את זה אמר תחקיר בערוץ אחד מהשבוע שעבר שהציג את הפטורים מגיוס על סעיף 21 נפשי שצה"ל מחלק בימים אלו בסיטונאות לפרחחי ההתנתקות האלה.

ולסיום, אני אשלם את הקנס המגיע לי, למרות שאני חושב שזה טיפשי מאד. מחוקק נאור היה מאפשר דיפרנציאציה בהגבלת מהירות הנהיגה המותרת – על פי שעות מסוימות, על פי מידת נפח התנועה, על פי כל מיני קריטריונים אחרים שאפשר לחשוב עליהם. אבל לא, המחוקק קבע, אני עברתי על החוק, ולכן מגיע לי העונש. חבל רק שהמחוקק חושב שישנם חוקים שניתן לבטל אותם, או להתעלם מהם, בעבור קבוצות כאלה ואחרות. אם להם מגיעה מחיקה של הרישום הפלילי שלהם בעבור עבירות של ממש, עבירות שמסכנות חיים לא פחות מהנהיגה במהירות המופרזת שלי, לי מגיע שיוותרו לי על ה-750 שקלים. אני אסתפק באזהרה.

ועכשיו, התלבטות:
יש שני דברים שקשורים לעבודה שלי שהייתי רוצה לספר עליהם. אחד קשור לכתבה שכבר פירסמתי. השני לכתבה שאני עומד לפרסם. טבען של שתי ההתרחשויות הנפרדות והבלתי תלויות האלה משפטי משהו, ולכן אני לא בטוח שדיון פומבי בהן לעיני כל הוא צעד נבון מצידי. עם זאת, אני חושב שזה יכול לעניין חלק מהאנשים, ולשפוך מעט אור על מאחורי הקלעים של עולם העיתונות, תחום די אפור לכשעצמו.
עד כאן ההתלבטות.

מה דעתכם? איך פותרים את העניין? הרי לשם כך נועד המרחב הזה. או, לפחות, גם לשם כך.
רעיונות בטוקבקים/מיילים יתקבלו בברכה.

1.
בעודי יושב ומקשיב לשרת החינוך, יולי תמיר, מדברת באיטיות מרובה על הרפורמות במערכת החינוך שתתתחזקנה ביתר שאת בשנת הלימודים הקרובה, העיר בציניות יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ מיכאל מלכיאור (עבודה), כי נערי האוצר בכלל לא משפיעים על אופייה של מערכת החינוך הישראלית. הואיל והיה לי קשה עד מאד להתרכז בדבריה של תמיר, התחלתי מהרהר בהערה הזו של מלכיאור.

2.
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה מקומם כל כך בהתנהלות של אגף התקציבים של משרד האוצר שמצליח להשניא לחלוטין את אנשי האגף על סקטורים רבים כל כך באוכלוסיה. האם זו העובדה כי הכוח לשבת על הברז התקציבי ניתן בבלעדיות לקבוצה קטנה של אנשים? לא סביר, משום שאך טבעי הוא (למען הסר ספק: זוהי אמירה צינית) לרכז את הכוח בידי קבוצה קטנה ולא לרכזו בידי ערב רב של אנשים. זה קורה בכל מקום במשטר דמוקרטי: קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מצבור הקרקעות של המדינה (מינהל מקרקעי ישראל), קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מנגנון המיסוי, וכן הלאה והלאה והלאה. אז אולי זו העובדה שהם כולם מחזיקים באג'נדה כלכלית ניאו-ליברלית, כלומר ימנית, כלומר קפיטליסית חזירית, שמרגיזה כל כך הרבה אנשים? אבל קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית, וזאת משני טעמים. ראשית, מותר להם להחזיק באג'נדה, כמו שלמשרד החינוך מותר להחזיק באג'נדה, וכך גם למשרד הרווחה, למשרד התשתיות וכו'. ואני לא מדבר על השרים, אני מדבר על הפקידות. בסופו של דבר מדובר באנשים, ואנשים הם לא טאבולה רסה. שנית, גם אנשים בעלי אג'נדה ניאו-ליברלית מתקוממים, לעיתים, אל מול ההתנהלות של אנשי אגף התקציבים בכל הנוגע לבניית התקציב ולבניית חוק ההסדרים. אז מה הבעיה?

3.
ואז חשבתי לתומי, שאולי התשובה טמונה בעצם הכינוי "נערי האוצר". מדוע לקרוא להם "נערי" ולא סתם "פקידי", "אנשי", "עובדי" וכולי? ייתכן שהתשובה לשאלה – מה מרגיז כל כך הרבה אנשים בהתנהלות נערי האוצר – היא בעצם – העובדה שהכוח מרוכז בידי קבוצה של נערים, קרי, אנשים צעירים, קרי, חסרי ניסיון, שמחליטים החלטות הרות גורל בעבור סקטורים שלמים באוכלוסיה, שאין להם היכרות של ממש איתם, ואין להם את הבגרות הנדרשת על מנת להיכנס לנעליהם של האנשים שאת גורלותיהם הם חורצים.

4.
עכשיו, אני יכול להבין איך זה מעצבן אנשים. זה בהחלט עשוי לעצבן. אחרי הכל, ככל שגילו של הפרחח שמחזיק בסמכות הבלעדית להחליט בעבורי מה טוב לי צעיר יותר, כך ההתקוממות תהיה גדולה יותר. כך למשל, ניתן להסביר מדוע לאורך ההיסטוריה עמים שונים העדיפו להעניק את סמכות השיפוט, אם לא את סמכות קבלת ההחלטות כולה, בידי זקני העם, זקני השבט, וכו'. נקודת המוצא היתה כי מדובר באנשים עם ניסיון חיים ארוך, שראו איזה דבר או שניים, ולכן יכולים לקבל החלטות מושכלות שתבאנה בחשבון את מגוון השיקולים ולא תסתפק בספקטרום שיקולים צר. אז כן, בהחלט יכול להיות שזה מה שמעצבן כל כך בנערי האוצר.

5.
אבל אז, תהיתי ביני לביני, מה מותר האדם מן הבהמה, ומה ההבדל בין נערי האוצר – שאינם נערים צעירים כל כך, למען האמת. טווח הגילאים באגף התקציבים נע בין 23 לבין 36, כאשר הגידול בסמכות שמחזיק "נער האוצר" נע בכיוון אחד עם העלייה בגילו – מה ההבדל ביניהם לבין "נערי הצבא"? מדוע איש לא קורא ללוחמי הסיירות, לאנשי הקומנדו, לפקידי המודיעין בקרייה, ולשאר מקבלי ההחלטות והאוחזים בנשק, "נערים"? הרי גיל הפרישה (הרשמי) בצה"ל נע בין 42 לבין 45. והלוחמים עצמם, המקבלים לעיתים החלטות הרות גורל באמת בשבבי זמן שאינם ארוכים מהרף עין, הם בני תשחורת, פוחזים צעירים שגילם אינו עולה על 21 לכל היותר! מדוע אין כאן התקוממות רבתי על כך שאחריות כבדה כל כך, והיא לכל הפחות כבדה כמו האחריות שמוטלת על "נערי האוצר", ניתנת בידי אנשים צעירים כל כך, רכים בשנים כל כך, שנפשם טרם עוצבה, שעולמם הערכי טרם מכיל תוכן של ממש ושיכולת קבלת ההחלטות של במקרים של חיים ומוות, יכולת העמידה שלהם בתפקיד שלמה, מוטלת בספק עז? מדוע?

6.
יש לי דיעה בנושא הזה, אבל אני מעדיף שלא להיכנס אליה בשלב זה. אני לא מעוניין לקטגר בנושא שירות החובה בצבא ההגנה והמשמעויות המוסריות של הנושא הזה, כשם שאיני מעוניין ללמד סניגוריה על אופיים של אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר. כל מה שברצוני היה הוא להצביע על העובדה שאין אנו יכולים לנהוג במוסר כפול בכל הנוגע לגילם של האנשים היושבים על הברזים התקציביים של ישראל, כל עוד אין אנו בוחנים באופן ביקורתי ומעמיק את המשמעות העמוקה של גיוס החובה של עוללים צעירים. ומשום שלעולם לא נערוך את הדיון הביקורתי הזה כמדינה, אולי משום שאין ברירה אחרת ואולי מסיבות אחרות, אין לנו מה להלין בינתיים.

מעשה שהיה כך היה.

פסעתי לי מעדנות ברחובה הראשי של עיירת הקיט הגרמנית לינדאו, ולפתע חשקה נפשי בגלידה. והנה, מימין, הזדמן לי דוכן גלידה. נו, לא דוכן כי אם חנות. ובכן, נחפזתי לי אל הדוכן, כלומר אל החנות, וחיכיתי לתורי.
עת דמיינתי בתאווה כיצד אלקק בקרוב גלידת אוכמניות ושוקולד לבן, התבוננתי ברוב שימת לב בזקנה שעמדה לפני בתור. הזקנה הגישה למוכרת קערה ירוקה שהביא עימה מבעוד מועד, וביקשה ממנה משהו שלא הבנתי מה היה, כי השתיים דיברו גרמנית. המוכרת הצעירה נראתה מופתעת מבקשתה של הגרמניה. אף על פי כן נטלה היא את קערת החרס הירוקה ונעלמה בירכתי החנות.
כעבור כמה רגעים שבה המוכרת אל החזית, והגישה את הקערה אל הזקנה. הקערה, כך הופתעתי לראות, היתה מלאה מעל לגדותיה בקצפת לבנה וסמיכה.
אולם הזקנה לא שבעה נחת מפרי ידה של המוכרת. ביקשה היא ממנה שוב דבר מה, והנה שוב נעלמה לה המוכרת הצעירה בירכתיים, וכעבור רגע שבה. היא הגישה בפני הזקנה את הקערה, והפעם עם קצת פחות קצפת.
והנה, אורו פניה של הזקנה. היא פנתה אל ארנקה ושלפה ממנו אי אילו מטבעות ושטרות והניחה אותם על הדלפק.

ואז, או אז, שלפה הזקנה מאין שהוא שקית פלסטיק כחולה מבריקה, כזו שמקבלים אלו הקונים בשמים בחנויות הפרפומריה, וביקשה מן המוכרת שתשים את קערת הקצפת בשקית.

אותי זה מאד הצחיק. אחי, כשסיפרתי לו את הסיפור הזה, אמר שזה יכול היה להיות הרבה יותר מצחיק לו הזקנה היתה לוקחת מן המוכרת את קערת הקצפת, ותוקעת לה אותה בפרצוף.