ברכת המזון

0
קודם כל, מוזיקה:

1
מתי למדתם לבשל, ואיך בדיוק זה קרה?

מבחינתי, זה קרה איפשהו בגיל 23. בערך. אם אני לא טועה, עד אז בקושי ידעתי להכין אפילו חביתה. אני זוכר בבירור איך כשחיזרתי אחרי נירית, חבר השאיל לי ללילה את הדירה של אחותו בתל אביב (הי לימור! תודה!). ניסיתי להרשים את נירית על ידי הכנת ארוחת בוקר. אני לא זוכר מה היה בארוחת הבוקר הזה, אבל אני כן זוכר שניסיתי לחתוך סלט. אני זוכר גם שנאבקתי כל כך הרבה עם העגבניה שבשלב מסוים נירית פשוט לקחה ממני את הסכין.

הכנת האוכל הראשונה באמת בחיי היתה במהלך שביל ישראל. בכל יום, לצהרים, יונתן ואני הכנו אורז. או פסטה. או אורז. או פסטה. וקבנוס. זה לא לגמרי נופל תחת הקטגוריה של ׳לבשל׳, אבל זו כנראה אחת הפעם הראשונות, אם לא ה, שנדרשתי להכין לעצמי מזון או לגווע ברעב.

אבל שביל ישראל נמשך רק חודש וחצי, ובשביל לפתוח קבנוס לא צריך המון ידע. הפעם הראשונה שבה למדתי לבשל באמת, להכין לעצמי ארוחה שלמה מאפס, היתה בקיץ אותה שנה, כשנירית ואני נסענו לאירופה. היו הרבה דברים שקרו לראשונה באותו קיץ. לראשונה עברנו לגור יחד. לראשונה לא הייתי בגבולות ישראל במשך קרוב לחצי שנה. לראשונה הבנתי שאנחנו עתידים יום אחד להתחתן ולהקים משפחה. ולראשונה גם למדתי לבשל. באמת לבשל.

כבר סיפרתי חלק מהסיפור הזה בעבר. בקיץ הזה למדתי להכין שניצל, למדתי להכין קציצות, למדתי להכין פסטה ורוטב לפסטה. למדתי להכין סלט כמו שצריך. יש מצב שהיו שם עוד דברים, אבל זה היה הבסיס. זה אולי לא המון, אבל בשביל ילד ששניה לפני כן ידע רק למרוח דברים על לחם (וגם זה לא תמיד) ולפתוח אריזה של חטיף, זה כמו לעבור פתאום למהירות על-חלל.

השאלה שלי היא רק – למה? למה לא למדתי לבשל קודם לכן?

2
אני לא באמת יודע. אני גם לא באמת זוכר מה קרה שם קודם לכן בזירה הזו. אני כן זוכר שהיה לנו בבית את הספר שנדמה לי שהיה רב מכר בקרב הרבה משפחות ישראליות ממעמד הביניים בשנות ה-80 – ׳ילדים מבשלים׳ של רות סירקיס. זוכרים את זה? הדבר העיקרי, אם לא היחידי, שאני זוכר מהספר הזה היה ׳משה בתיבה׳. נקניקיה עטופה בבצק כלשהו (בצק פילו קפוא מהסופר? היו כאלה דברים אז?) שמכניסים לתנור ומחכים שזה יהיה מוכן. נחמד, אבל לא בדיוק פסגת הקולינריה. אה, ואני זוכר עוד משהו משם – ׳ביצה בקן׳: לוקחים פרוסת חלה, עושים בה חור, שמים במחבת, ושופכים לתוך החור ביצה טרופה. איזה מאכל משונה, בחיי. ניסיתי להכין כזה לילדים שלי לאחרונה והם לא הבינו למה עשיתי להם חור בלחם.

יא אולוהים

יא אולוהים

לא שאלתי את אמא שלי (אבל אולי כדאי שאעשה את זה) למה אף פעם לא למדתי לבשל. אני חושב שאני יודע חלק מהתשובה לכך גם מבלי לשאול. אמא שלי לא באמת ידעה לבשל בעצמה. אני לא חושב שסבתא שלי אי פעם לימדה אותה. סבתא שלי, לעומת זאת, דווקא כן ידעה לבשל. לפחות נדמה לי, ממה שאני יכול לזכור בתור ילד קטן. אני זוכר אותה מכינה לי כל מיני מאכלים. לא כולם היו טעימים, זה נכון, אבל בגדול חיבבתי את האוכל שלה. בעיקר את הבלינצ׳יקי (בלינצ׳ס מטוגנים ממולאים בשר טחון, איזה מאכל משונה). בטח גם זה קשור איכשהו למלחמת העולם השניה, לטראומה שהיא השאירה אצל הדור ההוא, והדור השני, והשלישי, ובתקווה שלא על הרביעי.

בכל אופן, אמא שלי לא כל כך ידעה לבשל, ואני לא יודע באיזה שלב היא למדה את המעט שידעה (אני ממש צריך לשאול אותה את זה), אבל לא היו שם הברקות גדולות. רוצה לומר, עם ׳ילדים מבשלים׳ או בלי, זה לא בדיוק שהיה לי ממי ללמוד, למרות שאולי היא עשתה מאמצים בכיוון שאני פשוט לא זוכר.

3
בשבועות האחרונים, בעיקר הודות להשראה מחברים שלנו כאן, התחלתי ללמד את הבן הגדול שלי לבשל (ורגע אחרי שזה קרה, גם הקטן נסחף פנימה). הילדים שלנו תמיד היו בסביבה כשבישלנו, ובעיקר כשנירית אפתה, ובעיקר כשהם היו קטנים. ככל שגדלו הבן הגדול שלנו התרחק מהמטבח בחוסר עניין, והקטן עדיין עוזר מדי פעם ואפילו נהנה מזה, אבל אין שם עקביות.

הדבר הראשון שהכנו היתה גרנולה. זו היתה הצלחה מסחררת – הוא טעם ואמר שזה יצא מלוח וסירב לאכול מזה שוב. טעמתי בעצמי, זה באמת יצא מלוח.

הדבר השני שהכנו היה, איך לא, חביתה. עכשיו זו באמת היתה הצלחה מסחררת. כל כך מסחררת, שלפני כמה ימים, כששאלתי מה ירצו להכין לארוחת ערב, הוא אמר פתאום ׳אבא, אני אכין לעצמי חביתה׳. אמר, ועשה. לקח קערה, הוציא את הביצים מהמקרר, שבר בעצמו (הוא שונא לגעת בזה, שונא), קשקש בעצמו (׳אבא, זה מספיק מקושקש?׳), הדליק בעצמו את הכירה (הוא קצת חושש מזה), חימם את המחבת, את החמאה במחבת, ושפך את הביצה. המתין בסבלנות, שאל איך יודעים מתי להפוך, הפך בעצמו, וידע מתי להוציא לצלחת שלו. למעשה, זה היה כל כך מוצלח, שהוא הכין אחת גם לי.

העדיף לשבור את הביצים בעצמו

מטריף

4
ככל שאנחנו מתמידים בזה, אני רואה שקורה לו בדיוק מה שקרה לי כשהתחלתי אני ללמוד לבשל: הוא פחות פוחד מהאוכל. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון – הוא עדיין מאוד מאוד פוחד מאוכל. מאוד. הוא לא הסכים שאחיו הקטן יבוא לשבור את הביצים במקומו כי אחיו בדיוק היה שקוע בחיתוך ירקות לסלט (זה הדבר הכי מתוק בעולם, והוא אפילו לא רע בזה) והידיים שלו נגעו במלפפון. ואם צריך לבחור בין לגעת בביצים בעצמו (איכס) לבין לתת לאחיו לגעת בביצים עם הידיים המלפפונות שלו, אז הוא כבר מעדיף לשבור את הביצים בעצמו. וזו התקדמות, כי זה אומר שהוא פוחד מזה עכשיו, אבל פחות.

אני זוכר את עצמי, בקיץ ההוא בגיל 23, פוחד פחד מוות לגעת בחזה עוף, לחתוך אותו לשניצל. אלוהים ישמור, לגעת בחזה עוף! אבל הי, זה קרה. וזה היה דוחה בטירוף, אבל עם כל פעם נוספת כזו, אתה מבין שאתה יכול לעשות את זה. ולא רק לעשות את זה, אלא גם לאכול את זה. בתור אכלן בררני ואבא לאכלן בררני, השיטה הזו – לבשל בעצמך – היא אחת השיטות הבדוקות ביותר שאני יכול להעיד עליהן להקטנת הפחד מאוכל. הרבה יותר אפקטיבי מכל ׳חשיפה׳ שהיא למזון (כלומר, יותר מכל עצת ׳שימו את האוכל שהילדים לא אוהבים על השולחן שוב ושוב ושוב, מתישהו הם יטעמו ממנו׳, שעובדת בצורה מאוד מאוד מאוד מוגבלת, אם בכלל). אם המטרה היא ליצור safe zone לילד שבו הוא מרגיש שיש מזון בטוח עבורו, אני חושב שלבשל את המזון הזה בעצמו תורם ליצירת הsafe zone הזה יותר מכל דבר אחר. כי כך השליטה שלו בתוצאה הסופית היא מקסימלית, או קרובה לזה.

5
אבל זה לא העיקר, מבחינתי. כבר השלמתי עם העובדה שיש לי ילד אכלן בררני, ומאחר שאני יודע שבעתיד הוא יהיה פחות בררני, פשוט כי ככה זה עובד, אני משתדל לשחרר מהעניין הזה ככל שאני יכול. העיקר מבחינתי הוא אחר: הבישול הזה, העובדה שהוא לוקח על עצמו את המשימה הזו עכשיו, לאט לאט מקרבת בינינו. לאט לאט משילה ממנו שכבות של מאבק (זו לא שגיאת כתיב).

כשאנחנו במטבח יחד, הוא נינוח יותר. הוא פתוח יותר לקבל, הוא פחות קוצני ופחות מתגונן. הוא רוצה ללמוד, הוא רוצה לדעת לעשות דברים חדשים, הוא רוצה להרגיש אחראי, מבוגר, פוטנטי. זה מקרב בינינו, ומגבש, וזה תענוג וגאווה גדולה לראות אותו מהצד עושה את זה. יכול לזה. נהנה מזה.

הזן את הכל

הזן את הכל

וזה גרם לי להבין את הבנאלי מכל – עד כמה אוכל והכנת אוכל יכולים להיות עמוד תווך משפחתי. וחוצמזה, הבנתי עד כמה הכנת אוכל יכולה להיות פעולה תרפויטית עבורי. קצת כמו כתיבה.

אני רחוק מלהיות בשלן גדול. אין לי הבנה אינטואיטיבית לבישול כמו שיש לנירית. היא מבינה את תהליכי הבישול. היא מבינה למה משהו בא לפני משהו אחר, או מה המשמעות של פעולה כזו או אחרת, ועם איזה דברים אפשר לשחק ומה אפשר לשנות. אני לא. אני בוק. אני מכונת אלגוריתם אנושית. אני צריך שיזינו לי אינפוט מדויק, ואני אבצע. אם משהו כתוב במתכון, מבחינתי הוא קדוש וכל סטייה ממנו היא חילול הקודש.

בדיוק מהסיבה הזו אני כל כך אוהב את ספר הביכורים שהוציאה רותי רוסו (״המטבח של רותי רוסו״) שבת דודתי קנתה לי במתנה וסחבה כל הדרך לניו יורק שם הביאה לי אותו לפני שבועיים. מעבר לזה שאני מאוהב בכתיבה של רותי – היא כותבת על אוכל כמו שאני חושב שאני כותב על פנסיה, ומבחינתי כך צריך לכתוב, סליחה על הטפיחה העצמית על השכם – אני מאוהב בגישה שלה לאוכל ולכתיבה על אוכל.

המתכונים שלה אינם מדויקים. לא במובן זה שהיא לא יודעת מה היא עושה, אלא דווקא במובן זה של היא יודעת בדיוק מה היא עושה. והיא מסבירה למה הדברים עובדים כמו שהם עובדים, והיא נותנת לי דרגות חופש בתהליך הבישול. היא לא זורקת אותי למים (סליחה על משחק הלשון), אלא מגדירה לי מה הגבולות הגזרה שבהם כדאי לי לשחות. זה כמו לבשל עם מצופים, כמו לבשל עם חבר שיודע לבשל.

זה נהדר.

מתחילת השנה יוצא שאני במטבח לא מעט. מאחר שנירית לומדת במשרה מלאה, ומעט מאוד בבית, אני מכין כמעט את כל האוכל שאנחנו אוכלים, אם לא את כולו. ומאחר שזמני מאפשר לי, אני משתדל להכין ארוחה חמה טריה כל יום, במקום לבשל לכמה ימים ולחמם בכל יום. אם אפשר, אז למה לא? (זה גם חידד לי את ההבנה עד כמה הכנת אוכל טרי למשפחה היא פריווילגיה שכמעט לא קיימת בידי משפחה שבה שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, קל וחומר היכולת לאכול כל ערב יחד כל בני המשפחה).

השבוע מצאתי את עצמי מכין דברים שלא נמצאים בסייקל הקבוע של הדברים שאנחנו אוכלים. קיש בטטה עם בצק כוסמין ויוגורט של אפרת ליכטנשטט, מסבחה מדהימה מהספר של רותי, שעועית ירוקה מטריפה מהספר של רותי, ירקות צלויים משגעים מהספר של רותי. נדמה לי שאתם שמים כאן לב למוטיב חוזר. ובכל צעד ושעל חזרתי שוב למתכון לראות מה הצעד הבא, אבל הרגשתי בנוח, הרגשתי שאני יכול לטעות, ולשנות פה ושם, כי הסבירו לי בדיוק מה אפשר לשנות, ואיך.

זה גורם לי להרגיש עצמאי יותר, ובטוח יותר, ופוטנטי יותר, וגם אבא יותר. זה גורם לי להשיל מעצמי פחדים שעוד יש לי מאוכל (רבאק, הכנתי גוואקומלי ואפילו אכלתי אותו) וליצור safe zone רחב יותר סביב האוכל שיש לנו בבית. זה מדהים אותי שהגעתי לזה רק בגיל 39.

6
אם כבר אני ממליץ כאן על ספרים, אז יש עוד ספר מלבד הספר של רותי רוסו שאני ממליץ עליו בכל פה (סליחה #2). הספר של אסף אביר ״לא ספר בישול״. מבחינתי זה ספר משלים לספר של רותי, ולהיפך. אסף אביר מדבר בדיוק לאנשים כמוני – אנשים שלא באמת יודעים לבשל, אבל מאוד נהנים לבשל, ועוד יותר מזה – זקוקים נואשות להבין למה דברים עובדים כמו שהם עובדים. מה יוצר טעם, איזה טעמים עובדים עם איזה, מה בדיוק קורה כשחולטים משהו, ולמה לעזאזל חולטים דברים, מה קורה כשמחממים משהו, בטיגון או באפייה, ואיך מצילים ירוקים שהתעייפו.

זה ספר מבריק. אביר עשה עבודה מופלאה ואני אקנא בו עד סוף הדורות על הספר הזה. הספר הזה מתכתב במידה רבה מאוד עם קורס ה׳בישול ומדע׳ שלקחתי כאן בשנה שעברה, שפקח את עיני והצליח להצית אצלי סקרנות ותשוקה לאוכל שהיו רדומים בי קודם (והתעוררו, במידה רבה, בגלל המעבר לארה״ב). אם אתם סובלים מאותן בעיות שאני סובל, אני חושב שתהנו ממנו כמוני.

7
אני חושב שמחר אלמד את הבן שלי להכין אורז.

חלקים בפאזל

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
אני מאוד אוהב סופרמקטים.
אני לא יודע אם זו שריטה מוכרת, ואם כן עד כמה היא נפוצה, אבל זה לא חשוב: גם אם תגידו שאני מפגר, אני עדיין ממש אוהב סופרמרקטים. כשאני בחו״ל, אחד המקומות שאני הכי אוהב לבקר בהם הוא הסופרמרקט. ואם אפשר יותר מאחד, מה טוב.

יש משהו בסופרמרקטים שמלמד אותך המון על המקום שאתה מבקר בו, על חברת בני האדם שחיים שם. איזה דברים אוכלים בני האדם האלה, עד כמה נעים או עגום המקום שבו הם קונים את המזון שלהם. עד כמה המדפים עולים על גדותיהם מרוב שפע, עד כמה הם עומדים שוממים, מאובקים, בעליבותם. מה הם אוכלים. ממה המזון שלהם עשוי. באיזה סוג של עטיפות הם משתמשים, עד כמה גדולים וצעקניים הפונטים שעל האריזות שהם קונים. איזה מקום תופס הבשר בחיים שלהם, ואיזה מקום מוצרי החלב. בסין, למשל, בביקורנו הראשון ב-2006, כמעט שלא הצלחנו למצוא מוצרי חלב, למעט בסופרמרקט יקר במיוחד באיזו שכונה בשנחאי ששירתה בעיקר תושבים זרים. כששבנו למדינה ב-2008, מוצרי החלב כבר היו נפוצים בהרבה. היום, אני מתאר לעצמי, אפילו יותר, מה שמשקף את ההתקרבות של מעמד הביניים הסיני אל תרבות המערבים. בקיצור, סופרמרקטים הם הצוהר העדכני, הנגיש המקיף ביותר שתוכלו למצוא לתרבות האנושית במקום שאתם נמצאים בו. אבל הם לא רק זה.

הסופרמקט הוא גם אחת ההמצאות האנושיות שהשפיעו יותר מאחרות על מה אנחנו אוכלים. זה נשמע משונה, כי מהו סופרמקט אם לא מבנה גדול עם מדפים. מבחינה חדשנית, אין בזה איזה גליק גדול. ובכל זאת, המבנה הזה עם המדפים חולל תמורות אדירות באופן שבו בני האדם מייצרים את המזון שלהם (בוודאי בארה״ב, מולדת הסופרמרקט), ובהרכב של המזון שהם צורכים. ולא לטובה. ואם אני צריך לרדד את זה לדבר אחד, דבר אחד שבגללו לסופרמרקט היתה השפעה כל כך גדולה על המזון שאנחנו קונים ואוכלים, הרי שזה זה: המדפים שבתוכו.

הדבר שקובע יותר מכל את הרכב המזון שאנחנו אוכלים, וכתוצאה מכך את מידת בריאות הציבור, הוא אורך חיי המדף שהסופרמרקט קובע ליצרנים בשביל שיהיה מוכן להציג את המוצרים שלהם על המדפים שלו. ככה, פשוט.
את התובנה הזו סיפק לי יזם מתחום המזון שביקש בשלב הזה לא להיות מצוטט בשמו. אולי בעתיד. ׳אני יודע לייצר את המוצר שלי ממש טוב. בריא, מזין, הכל. אבל בגלל שהדרך העיקרית שלי להגיע ללקוחות שלי היא דרך הסופר, אני חייב לעמוד במה שהסופר מכתיב לי. והסופר דורש שהמוצר שלי יהיה בעל חיי מדף של כמה חודשים. אז אני נאלץ לדחוף אליו חומרים שאני לא רוצה שיהיו בו, בשביל שאוכל למכור אותו.

הסופרמרקט הומצא בארה״ב לראשונה בתחילת המאה ה-20, ערב מלחמת העולם השניה. היו בו שני חידושים מרכזיים. הראשון, הוא היה חנות שהיה בה הכל. לא עוד ביקור אצל הקצב ובחנות הגבינות ובמאפיה ואצל היקרן ולחכות לחלבן שיבוא, פתאום אפשר היה למצוא הכל בחנות אחת. אבל האמת שחנויות כאלה כבר היה ניתן למצוא כמה שנים קודם לכן, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. ולכן החידוש השני, היה לא פחות חשוב: הסופרמרקט היה חנות בשיטת ״עשה זאת בעצמך״׳.
לפני הסופרמרקט הייתם הולכים לחנות השכונתית, עומדים יפה בתור, וכשתורכם היה מגיע הייתם צריכים לבקש מהחנווני או הקצב או הגבן או האופה או מי שזה לא יהיה, שיביא לכם משהו. גוש גבינה, חצי כיכר, מה שזה לא יהיה. ואז הייתם מחכים שיביא, ויפרוס ויחתוך ויארוז וישקול והכל. בסופרמרקט, הדברים חיכו לכם ארוזים, יפים ונוצצים, על המדפים. קחו מה שבא לכם, שלמו ולכו.

החידוש הזה, או למען הדיוק, השילוב של שני החידושים יחד – הכל מחכה לכם על המדף – שינו לחלוטין את האוכל שלנו. מדהים, לא?

בספר שלו Supermarket USA: Food and Power in the Cold War Farms Race ההיסטוריון האמריקני שיין המיליון מספר שלסופרמרקט היה תפקיד מרכזי במלחמה הקרה בין ארה״ב לברית המועצות. התוודעתי לסיפור הזה באחד הפרקים האחרונים של הפודקאסט פריקונומיקס, ואני ממליץ מאוד לכולכם להאזין לו, כי הוא מצוין.
לפי ההסבר של המילטון, הסופרמרקט היה תצוגת התכלית המרהיבה והחותכת ביותר של השפע האמריקאי. וליתר דיוק, הסופרמרקט היווה הוכחה חותכת לניצחון הקפיטליזם על פני המדפים הריקים של הקומוניזם מעבר לאוקיאנוס. עד כדי כך שבשיא המלחמה הקרה האמריקנים אשכרה בנו סופרמרקט של כמעט אלף מטר מרובע בתערוכה הבינלאומית שנערכה בזגרב (אז, חלק מיוגוסלביה) בשביל להראות למזרח מאיפה משתין הדג. תצוגת התכלית היתה כה משכנעת שבתום התערוכה, אגב, היוגוסלבים, בפקודת מרשל טיטו, קנו את הסופרמרקט הזה בתום התערוכה וניסו להפעיל אותם בעצמם.

היופי בסיפור הזה של הסופרמרקט, מספר המילטון (והמרואיינים האחרים בפרק, אני ממש ממש ממש ממלי להאזין לו), הוא שהוא השפיע לא רק על הצרכנים, אלא גם על היצרנים. כמו בעניין הזה של חיי המדף, כל שיטת הייצור נדרשה להתאים את עצמה למאפיינים של הסופרמרקט.
לסופרמרקט, למשל, אין כח להתעסק עם מאה ספקים שונים. הוא מעדיף להתקשר עם שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, ולחסוך לעצמו כאב ראש. הנטייה הזו יוצרת תמריץ ליצירתם של ספקים גדולים, כאלה שמביאים לסופר הרבה סוגי מזון (או מוצרים אחרים) ולא רק ופלים לימון. התמריץ הזה פעל היטב גם בתעשייה החקלאית, ודחף חוות קטנות לגדול או למות.
רצה הגורל וזה קרה בערך במקביל לתהליכים מרתקים אחרים שקרו בחקלאות האמריקאית, שכתבתי עליהם בפרק הראשון של יומן סוכר. אתם מוזמנים לקרוא את זה כאן, אבל אם אין לכם כח, הנה תמצית: בתחילת שנות ה-70, כשניקסון התמודד לכהונה שניה וכבר נאלץ להדוף את סיפור ווטרגייט, מחירי המזון בארה״ב התחילו לעלות. מאחר שזה הדבר האחרון שהוא היה צריך, ניקסון הטיל על שר החקלאות שלו לפתור את המצב. וזה אכן פתר את המצב. הוא התחיל לחלק סובסידיות לחקלאים, ותמרץ אותם לגדול ולגדול ולגדול (וגם לגדל סוג אחד של גידול, אבל נעזוב את זה כרגע). Get big or get out, היה המוטו. וזה בדיוק מה שקרה.

לתהליך הזה היו המון תוצאות לוואי. מצד אחד, האוכל פתאום היה זמין בהרבה לבני האדם. פתאום השפע היה בהישג יד ממש.
מצד שני, הסופרמרקט הביא לעליית האוכל המעובד, הארוז בקופסאות יפות עם שמות נוצצים וצבעים בוהקים והמון המון חומרים לא בריאים בפנים.
תוצר לוואי אחר של התהליך הזה היה סטנדרטיזציה – תיכנסו היום לסניף כלשהו ברשת של סופרמרקטים, ותמצאו את אותם הירקות, אותם הפירות, אותם מוצרי החלב, אותו הכל. אם פעם היו בחנות שפע של זני תפוחים, היום יש שלושה. למה? סטנדרטיזציה. בדרך, הלכו לאיבוד לא רק המגוון אלא גם הטעם והערכים התזונתיים.

הסיפור הנהדר הזה משלים בעיני עוד חלק בפאזל הענק שנקרא ״למה אנחנו אוכלים את מה שאנחנו אוכלים״. פאזל שעל אחד החלקים האחרים שלו – כיצד הצבא האמריקני עיצב את מה שאתם אוכלים – סיפרתי כאן וב״חיות כיס״, הפודקאסט שלנו.

מאחר שבפאזל הזה עוד חלקים רבים, אני ממשיך לחפש אחרים. נדמה לי ששני החלקים האלה – הצבא והסופרמרקט, הם חלקים גדולים מהמסגרת. אם אתם מכירים חלקים נוספים, ספרו לי, אשמח ללמוד.

2.
כשהחוות האמריקאיות (ובכלל) גדלו למימדים מפלצתיים והחלו לגדל את הגידול האחד שלהן בכמויות ענק, הצורך של החקלאים בחומרי הדברה וקוטלי עשבים וקוטלי מזיקים וכו׳ גדל מאוד. בשביל להיות מסוגלים לעמוד בהיקף הייצור שהם נדרשו לעמוד בו בשביל לשרוד, הם עברו להסתמך על חומרי הדברה כימיים בכמויות גדולות, מסוגים שונים. ולשימוש הכרוני בחומרים הכימיים האלה יש מחיר, שחלקיו מתחילים להתברר היום, עשרות שנים לאחר תחילת השימוש בהם, בכל מיני מקומות.

אחד הנזקים של המעבר לשימוש מסיבי בחומרי הדברה בחקלאות היה הפיכת הסביבה החקלאית – קרקע, מים וכו׳ – לרעילה פי 48 ממה שהיתה לפני 25 שנה. סליחה, אני אדייק את זה: רעילה פי 48 לדבורים ממה שהיתה לפני 25 שנה. כך לפי מחקר שהתפרסם בשבוע שעבר בז׳ורנל המדעי PLOS ONE (שמפרסם מחקרים בתחום המדע והרפואה). על המחקר הזה קראתי בכתבה הזו של הנשיונל ג׳אוגרפיק.

חומרי ההדברה הספציפיים שנבחנו במחקר הם בעצם גז עצבים לחרקים. מאחר שהם נשטפים בקלות, הם לא מהווים (בלי נדר) שום סכנה לבני האדם שאוכלים את הגידולים החקלאיים האלה. אבל מאחר שהם נשטפים בקלות, הם חודרים אל הקרקע ואל מקורות המים ונשארים בסביבה החקלאית שנים אחרי שהיבול כבר מזמן נקצר.

לפי החוקרות, העובדה שהסביבה החקלאית הפכה להיות כל כך רעילה לדבורים, יכולה להיות הסבר (או אחד ההסברים) לצניחה העולמית במספר הדבורים בשנים האחרונות. צניחה שמשפיעה על היכולת של בני האדם להמשיך ולגדל את כל האוכל שאנחנו אוכלים, כי האבקה על ידי דבורים (וחרקים נוספים כמו פרפרים) אחראית לשליש מהגידולים שאנחנו מגדלים לאכילה (כך לפי הכתבה).

או במלים אחרות – פיתחנו במשך השנים שיטות טכנולוגיות חדשות בשביל לגדל מספיק אוכל להאכלת מיליארדי בני אדם, ועל הדרך אותן הטכנולוגיות ממש כורות את הבור מתחת ליכולת שלנו להאכיל את כל האנשים האלה.

מילה של ביקורת: המאמר הזה לא מוצא קשר סיבתי ישיר בין העלייה בשימוש בחומרי ההדברה (מסוג מאוד מסוים שאין לי סבלנות לתרגם) והעלייה ברעילות הסביבה החקלאית שנובעת מהשימוש הזה בחומרי ההדברה לבין הצניחה במספר הדבורים. הכתבה והמחקר מציינים זאת במפורש. ואולם, החוקרות טוענות שמאחר שההשפעה של חומרי ההדברה הללו על דבורים מתועדת היטב בספרות המחקרית, עצם העובדה שהחומרים הללו מרעילים את הסביבה למשך כל כך הרבה זמן, קרוב מאוד לוודאי שאכן יש קשר סיבתי בין השימוש בחומרים האלה לבין הפגיעה בדבורים.

3.
ואחרון:
ציוץ של חתן פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן בטוויטר שלח אותי לקרוא את המאמר הבא (אוקי, את התקציר של המאמר הבא):
מותם של כוכבים אקדמיים בטרם עת משמש בתור מפץ גדול שמגדיל את היקף המאמרים המפורסמים בתחום המדעי שאותם כוכבים היו כוכבים בו. יותר מזה: מותם של הכוכבים האלה מאפשר לחוקרים אחרים, כאלה שלא נמנו על המחנה האקדמי של אותם כוכבים, להשמיע את קולם. כל עוד הכוכבים האלה היו בחיים, הדומיננטיות שלהם בתחום המדעי שלהם היתה כל כך גדולה שהיה קשה לחוקרים אחרים להשמיע דעות מנוגדות. אחרי מותם, הדלת נפתחה והדעות החדשות זרמו בה, והמדע התקדם. מהמם, לא? החוקרים אמנם בדקו במחקר הזה רק את תחום מדעי החיים, אבל קשה להאמין שהעולם הזה מתנהג מאוד אחרת בדיסציפלינות מדעיות אחרות. אחרי הכל, בני אדם הם בני אדם.

קללת המזון: המקום שממנו מגיע הפחד

0
קודם כל, מוזיקה:

1
בדרך חזרה ברכבת מניו יורק לפני כמה שבועות לי ולאחי היה ויכוח. גם הוא, כמוני, אכלן בררני, ולכן ידעתי שהוא יוכל להבין אותי. אמרתי לו שאני כותב על זה, על הפחד שלי מאוכל. הוא התחבר להכל, מלבד הקטע של הפחד. זה לא פחד, הוא אמר, זה גועל.
אני נוטה שלא להסכים. כלומר, זה בוודאי גם גועל. אבל בתחושה שלי זה משהו שהוא מעבר לגועל. אני אמנם נגעל מפטריות, אבל אני מסוגל לגעת בהן, לחתוך אותן, רק לא לאכול אותן, לא לשים אותן בפה. והקושי שלי להכניס אותן לפה, להרגיש את המרקם ולבלוע – אלוהים, לבלוע פטריה – מרגיש לי כמו פחד, חרדה ממש, לא רק גועל. זה לא רק מגעיל אותי, זה מפחיד אותי. לו זה היה רק גועל, אני חושב, הייתי יכול להתגבר על זה. להכניס לפה, להיגעל, ולעבור הלאה. אבל אני לא יכול. בדיוק כשם שאני פוחד לעלות על רכבת הרים. אני פשוט לא מסוגל.

2
בניסיון לקבל הקשר רחב יותר על מה זה הפחד הזה מאוכל, מה המקור שלו ומה גורם לו להשתנות לאורך השנים, הלכתי לדבר קצת עם פרופ׳ סטיבן פינקר. פרופ׳ פינקר הוא אחד החוקרים המובילים בתחום הפסיכולוגיה בעולם. סיכוי לא רע שקראתם אחד ממיליון הספרים שהוא פרסם לאורך השנים, שחלקם תורגמו גם לעברית (״כיצד פועל המוח״, ״הלוח החלק״ או ״נאורות עכשיו״). אני הולך לקורס של פינקר פעמיים בשבוע – מבוא לפסיכולוגיה, כיף חיים – ובאחד השיעורים, כשהוא התחיל לדבר על אבולוציה, ועל הסברים אבולוציוניים לכל מיני התנהגויות, חשבתי לעצמי שהוא יהיה מישהו שיהיה כיף לדבר איתו על מאיפה באים פחדים, ואיך מסבירים את המקור שלהם.

אז הלכתי.

גם פינקר, כמו אחי, חשב שאין מדובר בפחד אלא במשהו אחר. בהתחלה דיברנו על גועל (disgust) והוא הפנה אותי לספרות רחבה שנכתבה על זה. ואחר כך התחלנו לדבר על משהו קצת שונה, שהוא הגדיר בתור distaste – משהו שיותר קרוב לחוסר נעימות. כך או אחרת, אני מרגיש שהוא טועה. לפחות במקרה שלי. מה שכן, הוא כן נתן לי שיעורי בית (שמות של כל מיני חוקרים להתחקות אחריהם) וכך מצאתי את עצמי צולל אל תוך האוקיאנוס הבלתי אפשרי של הספרות המדעית (בפסיכולוגיה) שנכתב על הנושא של הימנעות מאוכל, וכו׳. הנה מה שלמדתי (למען הסר ספק, אני לא מתיימר לטעון שהקפתי את כל הספרות הקיימת בנושא. אם יש לכם מה לחדש לי מעבר לזה אשמח לשמוע):

3
קודם כל, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, מדובר בספקטרום.

בקצה אחד של הספקטרום הזה, הרצף הזה, ישנם אנשים שנמנעים מאוכל חדש בכל מחיר. בקצה השני של הרצף הזה ישנם אנשים שמחפשים אוכל חדש כל הזמן. וביניהם, נמצאים רוב האנשים. יש ילדים שנמנעים יותר, יש ילדים שנמנעים פחות. יש ילדים שלא מוכנים לאכול קטגוריות שלמות של אוכל (ירקות ופירות הן הקטגוריות הפופולריות ביותר), ויש ילדים שלא יאכלו דברים ספציפיים בלבד (עגבניה, למשל). חוקרים גם מצאו קשרים אחרים: ילדים עם נטייה כללית לקחת סיכונים ולחפש ריגושים ולהיות הרפתקנים הם פחות נמנעים מאוכל חדש, לעומת ילדים שלא אוהבים לקחת סיכונים באופן כללי. גם קושי כללי עם שינויים נמצא במתאם עם הימנעות מדברי מזון חדשים. וגם ילדים עם בעיות פסיכולוגיות אחרות נוטים להימנע מדברי מזון חדשים.

וגם בתוך הספקטרום הזה, יש ספקטרום פנימי. בצד אחד שלו, משהו שנקרא בשם נורא חמוד AFRID, שהוא ראשי תיבות של Avoidant/restrictive food intake disorder – ואתם מבינים לבד גם מבלי שאתרגם. זה לא מה שיש לי. כלומר, זה מרגיש לי מאוד דומה, אבל זה לא זה. זו נחשבת להיות הפרעת אכילה של ממש, שאחד הקריטריונים לאבחן אותה הוא אם אתם סובלים מתת משקל (תוספת מאוחרת, ותודה לתרצה: או מחוסר תזונתי משמעותי). ובכן, אני לא, וגם הבן שלי לא.

חוץ מהפרעת האכילה הזו, הספרות מדברת על משהו שנקרא NeoPhobia – שגם הוא פחד או הימנעות מאוכל חדש. אבל בעוד שהדבר הקודם היה הפרעת אכילה, כאן מדובר על מצב טבעי, שאמור פשוט לעבור מתישהו.

להימנעות הזו מאוכל יש מקור אבולוציוני ברור. בגלל שאנחנו אומניבורים, כלומר אוכלי כל, אנחנו ניצבים כל העת בפני דילמה: האם לנסות מזון חדש או לדבוק בישן והמוכר? אם היינו דובי קואלה, זה היה קל – רק אקליפטוס פור מי. (הדוגמא הזו היא מתוך הספר הקאנוני של מייקל פולן מ-2006, The Omnivore's Dillema).
רק שאנחנו לא דובי קואלה. אנחנו אוכלי כל. עכשיו דמיינו את אבות אבותינו, יוצאים מאיזו מערה והולכים לחפש אוכל. הם מצאו גרגרים ואגוזים ופירות ופטריות ועלים וצמחים ואולי גם איזו גוויה של חיה עם עוד קצת בשר עליה. פיזית, הם יכלו לאכול כל אחד מאלה. אבל מה לבחור? מצד אחד, יכול להיות שהמזון החדש הזה הוא מקור נהדר לאנרגיה. שהוא טעים וגם מזין! אבל מצד שני, יכול להיות שהוא יהרוג אותנו. במלים אחרות, הנטייה לא להכניס אוטומטית כל אוכל חדש לפה, וקצת להימנע מאוכל חדש, היא נטייה שאפשר להסביר אותה מבחינה אבולוציונית. יש לה שימוש הישרדותי שאפשר להעלות על הדעת.

ההסבר הזה כולל גם את ההסבר מדוע ילדים קטנים, בסביבות גיל שנתיים, מפסיקים להכניס כל דבר שזז לפה שלהם, ומצמצמים בבת אחת באופן דרסטי את התפריט שלהם. הם הופכים להיות יותר מודעים למה שהם אוכלים, והם עוברים למצב אחר – לבדוק קודם כל שאחרים אוכלים את מה שהם אוכלים. ׳אחרים׳, במקרה הזה, יכולים להיות ההורים שלהם, אבל גם האחים שלהם וגם החברים שלהם, ולפי חלק מהמחקרים אפילו דמויות לא אמיתיות (כמו גיבורי על, למשל). בתכלס, זה כמו סולטן פרנואיד שיש לו טועמי מזון שמוודאים, בדרך הקשה, שהמזון לא מורעל לפני שהסולטן עצמו אוכל אותו. כל ילד בן שנתיים הוא סולטן בפוטנציה.

4
ב-1992 זוג חוקרות מאוניברסיטת טורונטו, פטרישה פליינר (Pliner) וקארן הובדן (Hobden) בנו מבחן שעוזר לקבוע איפה אתם נמצאים על הספקטרום של הימנעות מאוכל חדש. למיעשה, המבחן שהן פיתחו ממש מגדיר את הספקטרום. אז הנה מזה מגיע – הימנעות מאוכל, שלב הבחן את עצמך. נסו לענות על השאלות האלה, וסמנו לעצמכם באיזה מידה אתם מסכימים או לא עם כל אחד מההיגדים האלה? הסקאלה של התשובות היא 1-7 (כאשר 1 פירושו מאוד מאוד לא מסכים. 7 פירושו מאוד מאוד מסכים):

1) אני כל הזמן דוגם אוכל חדש או שונה.
2) אני לא סומך על אוכל חדש.
3) אם אני לא יודע מה יש בתוך אוכל חדש, אני לא אנסה אותו.
4) אני אוהב אוכל ממגוון מדינות.
5) אוכל אתני נראה מוזר מדי לאכילה.
6) באירועים חברתיים, אני אנסה אוכל חדש.
7) אני מפחד לנסות אוכל שמעולם לא ניסיתי בעבר.
8) אני מאוד ספציפי לגבי האוכל שאני מוכן לאוכל.
9) אני אנסה כמעט כל אוכל חדש.
10) אני אוהב לנסות מסעדות אתניות חדשות.

חברו את הנקודות וגלו איפה אתם על הספקטרום (עבור שאלות 1,4,6,9 ו-10 תנו לעצמכם ציון הפוך. כלומר, אם עניתם 1, תנו לעצמכם ציון 7. אם עניתם 6, הציון שלכם בשאלה הזו הוא 2, 3 פירושו 5, ו-4 הוא פשוט 4).

ככל שהציון המצרפי שלכם הוא קרוב יותר ל-10, כך אתם יותר רוצים ואוהבים להתנסות באוכל חדש. ככל שאתם קרובים יותר ל-70, ובכן, ברוכים הבאים למועדון שלי.
הרצתי את המבחן הזה על עצמי ועל בת זוגי. היא קיבלה ציון של 30 (כלומר, איפשהו באמצע, עם נטייה לאי-בררנות. הופתעתי מזה, הייתי בטוח שהיא פחות בררנית מזה). אני קיבלתי 59 (כלומר, נטיה ברורה מאוד לבררנות), וגם זה רק אחרי שחלו תמורות משמעויות בדפוסי האכילה שלי בשנים האחרונות. אם הייתי עושה על עצמי את המבחן הזה לפני חמש שנים, או עשר, אני חושב שהייתי מקבל ציון עוד יותר קרוב ל-70 (הממוצע במחקר, אגב, היה בערך 34 עם סטיית תקן של בערך 11).

בשבוע שעבר, לרגל המארדי גרא, היינו בארוחה שבה הוגש הדבר הזה. אני לא העזתי, אבל היא אשכרה פיצחה את הדבר הזה ואכלה

בשבוע שעבר, לרגל המארדי גרא, היינו בארוחה שבה הוגש הדבר הזה. אני לא העזתי, אבל היא אשכרה פיצחה את הדבר הזה ואכלה


אחד הדברים הנחמדים במחקר הזה הוא שהחוקרות הבחינו בין נטייה להימנע מאוכל חדש, לבין סלידה מטעם של מאכלים מסוימים. זה לא אותו הדבר. מוזר ככל שזה יישמע, אני יכול לאהוב או לא לאהוב טעם של משהו בדיוק באותה מידה כמו מישהו אחר, אבל הוא יהיה נוטה יותר להתנסות במאכלים חדשים, ואילו אני לא. זה נחמד כשמבינים אותך. אגב, זו בדיוק הסיבה שבגללה פחות או יותר כל מומחה לתחום יגידו לכם שלא רק שאין שום מקום להכריח את הילדים הבררנים שלכם להתנסות באוכל חדש, אלא שזה גם ממש מזיק כי זה רק מגביר את החרדה שלהם. כי מה שמשנה הוא לא הטעם הממשי של המזון שהם נמנעים ממנו, אלא הטעם שהם מדמיינים.

5
מחקר אחר של פליינר, שנה לאחר מכן ב-1993, הראה שילדים קטנים, בגילים שנתיים עד שש, בונים לעצמם סכמות דמיוניות של איך מזון ״טוב״, כלומר מאכלים שהם מוכנים לאכול, צריכים להיראות. מבחינתי, למשל, מדובר בקוביות. אני אהיה מוכן לנסות הרבה דברים אם הם יבואו בצורה של קוביות. על פי אותו מחקר, מה שלא נופל לאותה סכמה דמיונית של הילד, ייחשב מבחינתו כמזון שצריך להימנע ממנו.

פטרישה פליינר, תודה שנתת לי להצמיד מספר לבעיה שלי

פטרישה פליינר, תודה שנתת לי להצמיד מספר לבעיה שלי


וכמעט כל המחקרים המרכזיים מצאו שהרתיעה וההימנעות והפחד מאוכל חדש פוחתים עם הגיל. השיא הוא בין הגילים שנתיים לשש, ולפי כל מיני מחקרים זה אמור להתייצב עד גיל 13. מחקרים אחרים מצאו עדויות לכך שהפחד והרתיעה ממשיכים גם הלאה, ולעיתים גם אפילו בקרב מבוגרים, אבל זו כבר ממש נחשבת סטייה מהנורמה. יאי! אני לא נורמלי! אגב, ההסבר העיקרי של החוקרים לכך הוא כפול. ראשית, פז״ם. ככל שאתה חי יותר שנים הסיכוי שנחשפת למאכלים חדשים הוא גדול יותר, וכל המחקרים מראים שחשיפה (הכוונה לחשיפה ממושכת, לא חד פעמית) מקטינה את הרתיעה ממאכלים מסוימים (בתנאי שזה אכן טעים לך). ההסבר השני הוא עלייה בקוגניציה, ביכולת של מבוגרים להבין את עצמם ואת העולם טוב יותר מאשר ילדים, ולדעת להסביר לעצמם מהו מזון טוב ומהו לא. אני חושב שמי שכתב את החלק הזה במחקרים לא היה אכלן בררני בעצמו, שכן אחרת לא היה כותב דברים כאלה. אחרי הכל, אנשים עם רמת מודעות מפותחת מאוד עושים כל מיני פעולות מזיקות מאוד לעצמם, כמו עישון או סמס תוך כדי נהיגה, לא?

סליחה שהפוסט הזה נהיה משעמם כמו סקירת ספרות, אני פשוט מנסה לעשות לעצמי סדר.

כשילדים גדלים, ונכנסים לטווח הגילים של שש עד שתיים עשרה, מתחיל שלב פסיכולוגי חדש. ובשלב הזה, אם ילדים ממשיכים עם הימנעות או רתיעה מאוכל, ההגדרה של זה משתנה. אנחנו כבר לא בשלב הטבעי, האבולוציוני, אלא בשלב אחר. כל עוד לא מדובר בבעיה קלינית, כלומר בהפרעת אכילה שגורמת לבעיות פיזיולוגיות, הספרות מגדירה את זה פשוט בתור Picky או Fussy eating.
השלב הזה יכול לבוא לידי ביטוי גם ברתיעה או בהימנעות ממאכלים שהילדים כבר טעמו בעבר, ולא רק ממאכלים חדשים. אני מכיר את זה מעצמי (בעיקר מהילדות), אבל גם מהבן שלי. למשל, גם אם הוא ניסה דגים בעבר, וזה היה לו טעים, ייתכן שבעתיד הוא יסרב לאכול דגים כשנכין לו, בטענה שהוא כלל לא אוכל דגים. זה בדיוק מה שקרה השבוע.
האמת, כשאני חושב על זה, זה קורה מדי פעם, אבל קשה לי להגיד שזה הכלל. למעשה, זה בדרך כלל עובד הפוך – כשהוא מוצא משהו שהוא אוהב, הוא נצמד אליו ולא מרפה. זה נמל המבטחים שלו, ועד שהוא מצא אותו, הוא לא יסתכן בלאבד אותו ולנסות דברים אחרים. לאחרונה, מדובר בחמאה. הילד אוכל המון חמאה. בתכל׳ס, גם אני הייתי ככה. נמל המבטחים שלי היתה פרוסה (יבשה, בלי ממרח) עם גבינה צהובה. או פיתה עם חומוס.
אבל זה לא רק זה. במקרה של Picky Eaters לא מדובר רק בצורה, אלא גם במרקמים, בצבעים ואפילו בשמות של המאכלים שיוצרים רתיעה. ילדים כאלה נוטים להימנע מקטגוריות שלמות (למשל, ירקות ופירות). לכן, חלק מהמחקרים מצאו שילדים כאלה נוטים להיות עם רמות נמוכות יותר של ויטמינים מסוימים, ולהיות בעלי BMI נמוך יותר. מחקר אחד, מ-2004), מצא גם – וזה מלחיץ קצת – נוטים יותר לאוביסטי ולהשמנת יתר, בגלל שהם נוטים לפצות את אכילת החסר באכילת יתר של מזונות עתירי אנרגיה כמו ממתקים.

היה משהו משחרר ומרענן בלקרוא את כל הספרות הפסיכולוגית הזו. לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי שמישהו אשכרה מבין אותי. שיש שם ופנים ומספרים ועדויות למה שאני מרגיש כל חיי. עוד לא קראתי מספיק בשביל לראות מה הספרות אומרת על מבוגרים שנשארים עם התופעה הזו, אבל זו התחלה לא רעה.

רק לגבי דבר אחד עדיין לא מצאתי תשובה ברורה: מה מסביר את זה שלפעמים ההימנעות מאוכל פשוט לא נעלמת, כמו במקרה שלי?

6
הפוסט הזה כבר מתארך מעבר לסביר ומרגיש כמו ההתחלה של עבודה סמינריונית, ואף אחד לא רוצה לקרוא עבודה סמינריונית להנאתו. אז רק מילה אחרונה לגבי חשיפה למזון וסיימנו:
כל המחקרים שקראתי דיברו על כך שהמפתח לצמצום הימנעות ממזון ואכילה בררנית היא חשיפה. לא חשיפה רק בקטע של ״תראה, ככה נראית גבינה לבנה״ אלא חשיפה גם במובן של ״זה הטעם של גבינה לבנה״. וגם לא מדובר בחשיפה חד פעמית, כלומר לא לתת לילד להתנסות פעם אחת במזון חדש ולהיות מבסוטים עד הגג שהוא הסכים לטעום ממנו או שאפילו היה לו טעים, אלא בחשיפה ממושכת. שוב ושוב ושוב. בממוצע, מדובר על לפחות 15 פעמים. ואם הילד הוא אכלן בררני, החשיפה יכולה להיות גם של עשרות פעמים עד שתהיה הבקעה, אם בכלל.

אבל בדיוק כאן טמון התסכול הגדול באמת, גם בתור אכלן בררני, וגם כאבא לילד שהוא כזה: החרא הזה של החשיפה זה חתיכת מלכוד 22 (סליחה על הקלישאה). כי בשביל להפסיק להימנע מאוכל חדש הוא צריך להפסיק להיות חדש, כלומר שצריך לטעום אותו. אבל בשביל לטעום אותו הוא צריך להפסיק להיות חדש.

שיזדיין מי שהמציא את הפונקציה הזו באבולוציה.

קללת המזון: אז מה אתה כן אוכל

0
קודם כל, מוזיקה:

1
׳אז מה אתה כן אוכל?׳
השאלה שלה, על הוריאציות השונות שלה, היא אחת מחמש השאלות ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. ותמיד יש שם דגש על המילה כן – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳. כאילו העולם מורכב רק מחצילים, קישואים, פטריות או דגים או אבוקדו או כרובית או ברוקולי או כאלה מגעילים אחרים. כאילו שאם אתה לא אוכל את אלה, אז נגמר מה לאכול.
׳אז מה אתה כן אוכל?׳ היא שאלה שיש בה סקרנות, אבל גם שיפוט, וגם אדנות. תחושת עליונות קולינרית – ׳אז מה אתה כן אוכל, יא מוזר? אם אתה לא אוכל את כל אלה, שאנחנו כן אוכלים, זה אומר שאתה נחות מאיתנו. אז מה אתה כן אוכל? מה אוכלים אצלכם שם במישור התחתון של המוזרים?׳
בתור ילד שנאתי את השאלה הזו. בתור מבוגר, אני סתם מחייך חצי חיוך ועונה תשובה עקמומית. אני עדיין שונא את השאלה הזו. השאלה הזו לבדה גרמה לי בתור ילד לפחד מאוכל אפילו יותר.

2
והנה, כשהיה בן שנה וחצי, אני עצמי העברתי את בני הבכור בדיוק את אותו הדבר.
בן שנה וחצי, והילד אכל בעיקר סימילאק. אולי לא בעיקר, אבל לא מעט. ילדים בגיל שנה וחצי לא אמורים לקבל חלק גדול מהתזונה שלהם מתחליף חלב אם. זה לא שהוא לא אכל ״מוצקים״ – איזו מילה דוחה לתאר אוכל. זה מזכיר לי יותר תיאור של חרא מאשר של אוכל – הוא אכל, פשוט לא הרבה, ומגוון מאוד קטן.
הוא תיעב פירות וירקות די מההתחלה. כבר בתור תינוק רך, בחודשים הראשונים שבהם התחלנו לחשוף אותו למזון שאינו חלב אם או תחליף חלב אם, הוא די סירב לאכול אותו. כל הקלאסיקות, בטטות, תפוחים, גזרים, הכל מרוסק לכדי פירה דוחה שגם אני לא הייתי נוגע בו – הוא לא סבל אותם.
בתור הורה טרי, דור שלישי לשואה, ילד שלא אוכל מאותת לך ישר לתוך החלק הזה במוח שמהבהב לך באורות אזעקה אדומים – ׳תקלה! תקלה!׳
מה זאת אומרת הילד לא אוכל? בעצם, זה הרגיש כאילו לשאלה הזו היו שלוש תשובות אפשריות בלבד:
א. אתה הורה חרא.
ב. הילד הולך למות.
ג. כל התשובות נכונות.

בניסיון שלא להפוך את הסיפור הזה ליומן מדוקדק של כל הנסיונות, כל הטעויות, כל הלחצים המיותרים שהעמסנו עליו ועל עצמנו בניסיון לשכנע אותו לאכול משהו ״אמיתי״, אדלג קדימה. מתישהו כשהיה בן שנה וחצי החלטנו לקחת אותו לבית החולים אלין בירושלים, היכן שמטפלים בילדים שסובלים מכל מיני דברים (לא רק הפרעות אכילה, אלא הפרעות ובעיות מוטוריות קשות, ואחרות).
במאמר מוסגר מאוד – אלין הוא בית חולים מופלא ונפלא. אני מאחל לכם ולילדיכם שלעולם לא תגיעו אליו. אבל אם קרה משהו ואתם נאלצים להגיע אליו, דעו שהגעתם לאחד המקומות הנדירים בישראל. עם אנשי צוות שההגדרה המילונית של המילה ׳מסירות׳ מחווירה לעומת האופן שבו הם מטפלים בילדים. בחיי, המקום הזה שווה לא רק כתבה אחת, אלא סדרה שלמה.
הבן שלנו לא באמת היה צריך להגיע לאלין, אבל קראנו שיש שם מרפאת אכילה שבוחנת את הילד מכל ההיבטים האפשריים: מוטורית, תזונתית, פסיכולוגית, ריפוי-בעיסוקית, ובטח עוד כמה היבטים ששכחתי. הניסיון הוא להבין מה מקור בעית האכילה, בשביל לתת לה מענה אמיתי, לעיתים רבות משולב. הגישה הזו דיברה אלינו, אז הלכנו לשם.

למען הדיוק, הגענו לאלין פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיה בן שנה וחצי. בפעם השניה, כשהיה כבר גדול יותר. אני לא זוכר את הגיל המדויק, אולי חמש, אולי שש, אבל אני זוכר בהחלט מה קרה שם. התזונאית שאלה אותנו, ההורים, ׳אז מה הוא כן אוכל?׳. ולראשונה, שמעתי את השאלה הזו מגיעה שלא ממקום שיפוטי, מתנשא ופוגעני, אלא ממקום טיפולי ואמיתי. והנה שם, כשנשאלנו ׳אז מה הוא כן אוכל?׳, גילינו דבר די מדהים – שהוא אוכל לא מעט.
הגענו לאלין בפעם השניה כי הרגשנו שהכלים שקיבלנו בפעם הראשונה, כשהוא היה בן שנה וחצי, עזרו למשך תקופה, ואז הפסיקו לעזור. מצאנו את עצמנו רבים איתו שיאכל, מביאים אותו לכדי סערת רגשות כזו שלא הצליח להכיל יותר, מה שלא שיפר את המצב אלא רק החמיר אותו.
אודה ולא אבוש – הבעיה לא היתה אצלה. הבעיה היתה אצלי. העובדה ש׳הילד לא אוכל׳ שיגעה לי את השכל. הוציאה אותי מדעתי ממש. כן, דווקא אותי, האכלן הבררני, זה שהיה בעצמו ילד כזה. דווקא אותי. למה? זה לא מאוד מסובך – מגיל צעיר חונכתי, גם אם שלא במתכוון, שהאכלת ילדים היא אחד התפקידים החשובים ביותר של ההורה בחיי ילדו. אם האכלת את ילדיך, אם הזנת אותם, אתה יכול לשים וי די גדול ברשימה היומית שלך ולהיות מרוצה מעצמך. אבל אם לא האכלת? הו הו הו, תתחדש, בזה הרגע קנית כרטיס כניסה למדור מיוחד בגיהינום השמור בלעדית להורים מזניחים.
על כל פנים, כשהגענו לשם בפעם השניה, וכשנשאלנו ׳אז מה הילד כן אוכל׳, התשובה האוטומטית שלי היתה – ׳פחות או יותר כלום׳. רק ששם, באלין, נדרשתי לפרט קצת יותר, בשביל שהתזונאית תוכל לבצע הערכה קלינית של הילד. מה הוא כן מקבל, ומה הוא לא, ומה אולי צריך להשלים בדרך אחרת.
אז התחלנו לפרט.

3
לחם. קוטג׳. גבינה צהובה. חומוס. חביתה. ביצה קשה (אבל בלי הצהוב). פיתה. שניצל. עוף. תפוח אדמה. פסטה. מרק שקוף. חמאה. חלב. דגני בוקר. נקניק. פיצה. כל דבר מתוק.
היו עוד דברים, אבל אני לא רוצה לבלבל את הדברים שהוא אכל אז עם הדברים שהוא התחיל לאכול מאז (היום הוא אוכל קצת יותר. קציצות, למשל, ובולונז, ולזניה, ועוד).

ואתה מפרט ומפרט, והיא רושמת ורושמת, ואתה קולט ש, בעצם, הילד אוכל לא מעט.
ועוד לפני שהיא מסיימת לרשום ומביטה בך, בזמן שהילד שלך נמצא מאחורי מראה חד כיוונית ואתה רואה אותו בזווית עינך משחק עם קוביות או משהו, עוד לפני שהיא מסיימת לרשום אתה מבין פתאום – זה לא הילד שיש לו בעיה, זה אתה.

פתאום אתה מבין שהשאלה הזו ששמעת כל כך הרבה בעצמך – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳ – היא השאלה המפוספסת של חייך. לו מישהו היה משתמש בה נכון, לו אתה היית מבין איך לתפוס אותה נכון, היית יכול להשתמש בה כמקור לעוצמה, במקום כמקור להגברת הפחדים. השאלה הזו היתה יכולה לחזק אותי בתור ילד, לתת לי ביטחון, קרקע מוצקה לעמוד עליה, תחושת שליטה על כל מה שאני כן מכניס אל הגוף. היא היתה יכולה לעזור לי להבין שאני מסוגל לאכול הרבה דברים, ולבנות תחושת ביטחון לנסות, אולי, דברים נוספים. תחת זאת, השאלה דחקה אותי לפינה, ממשש בידי את הקירות מאחורי גבי, חש מותקף כל הזמן מכל הכיוונים האחרים.

אפילו על הפוסט האחרון, מישהי הגיבה ׳אתה כותב המון על מה אתה לא אוכל. עשית פעם רשימה של מה אתה כן אוכל?׳
ובכן, התשובה היא ׳לא׳. אז הנה, אני מתכוון לעשות את זה בפעם הראשונה. זו לא הרשימה של הדברים שאני אוכל ביום יום. זה לא איך שנראה התפריט שלי. זו רשימה של הדברים שאני מוכן לאכול:

לחם – כל סוג, כמעט, של בצק. מעדיף לחמים כהים, לחם שיפון, לחם כוסמין (והפסקתי עם פיתות כליל), אם כי לאחרונה הפחתתי מאוד את כמויות הלחם שאני אוכל
חומוס, טחינה
כל סוג גבינה, כמעט, רכה, קשה, צהובה, לבנה. מעדיף כאלה שאין בהן דברים בפנים (סתם כי אלה תוספות מיותרות), לא מת על גבינות כמו ברי או קממבר, אבל משוגע על רוקפור וגורגונזולה
מלפפונים, עגבניות, פלפלים מכל סוג חוץ מירוק (פויה)
גזר, קולורבי, צנוניות, תפוח אדמה, בטטה, בצל, שום, דלעת
בכלל, סלטים. אני מת על סלטים. בעיקר סלט ירקות, אבל לא רק. קולסלאו, תפוח אדמה, טורקי, מטבוחה, תירס. אם נשב איפשהו ויגישו סלט, אני כמעט תמיד אטעם אותו אלא אם אני יודע שיש בו משהו שאני לא אוהב. סלט קיסר, למשל, זה משהו שאכלתי פעם אחת לפני שידעתי שיש בו אנשובי ברוטב (או משהו כזה) ומאז אני לא נוגע.
אני עדיין מעדיף ירקות חיים מאשר ירקות מבושלים, אבל אני יכול לחיות עם בצל מבושל, גזר מבושל, תפוח אדמה מבושל, ואולי טיפה טיפה דלעת. אבל טיפה
פירות, אבל לא צריך להיסחף עם האקזוטיות. אם זה פירות שאני מכיר, אני אוכל. מבחינתי פסיפלורה זה הגבול (זה פאקינג נזלת זה)
שניצל, שוקי עוף, פרגיות (אבל לא כנפיים, לא מסוגל לגעת בכנפיים)
כל צורה של בשר טחון שאפשר לחשוב עליה (אם כי לא עף על ממולאים. לא ממש טעים לי)
סטייקים, אבל מאוד במשורה, ורק אם הבשר רך ממש. אחרת זה לא מאוד טעים לי
אני מסוגל לאכול את כל הג׳אנק פוד, אבל משתדל להימנע ממנו כבר כמה שנים (פה בארה״ב זה קצת יותר מאתגר)
פסטה, רצוי בעבודת יד (סליחה על הפלצנות, זה פשוט עולם אחר), ואני אזרום עם כמעט כל רוטב שתציעו (כל עוד אין בו פיטריות, קישואים, חצילים או פירות ים, מה שמשאיר מבחר די גדול)
אוכל הודי
אוכל סיני

לגבי שני האחרונים – אני יודע שזה קצת רחב לכתוב סתם ככה ׳אוכל סיני׳ או ׳אוכל הודי׳, אבל זו האמת. כשהיינו בהודו, ועוד לפני זה כשהיינו בסין, באופן מאוד מפתיע הסתדרתי עם האוכל לגמרי לא רע. למעשה, טוב יותר מכפי שהיא הסתדרה איתו. משהו בחריפות המטורפת שלהם נעים לי. ובכלל, מגוון הצבעים והטעמים במטבח ההודי פשוט מטמטם. וכשחשבתי על זה לעומק, אני חושב שהבנתי למה אני מוכן לטעום כמעט כל דבר הודי שמגישים לי, גם אם זה מגיע בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי: בדיוק בגלל שזה מגיעה בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי. אני לא רואה את הרכיבים. אני לא צריך להסתכל על הכרובית, והכרובית לא מסתכלת עלי. גם לא הדברים האחרים שיש בפנים. זה פשוט שם, מעורבב. וזה קצת מוזר, כי זה עומד בסתירה לצורך שלי להיות בשליטה על הדברים שאני אוכל. אם היה משהו ששנאתי בתור ילד, שנאתי ממש, זה שהיו מנסים לעבוד עלי. לשקר לגבי הרכיבים במאכל מסוים, או לנסות לשכנע אותי לטעום משהו ואז לגלות לי מה זה. זה היה חוסר הבנה מוחלט של הפחד שלי. למען האמת, זה עדיין די ככה, ולכן זה די מוזר לי שאני חש בנוח כל כך עם אוכל הודי דווקא בגלל שאין לי שום דרך להבין מה יש בפנים. אה, וחוצמזה, באוכל הודי הבשר, או הטופו, לרוב חתוכים לקוביות. ואני, אין דבר בעולם שישמח אותי יותר מאשר שכל סוגי המזון יעברו להיות חתוכים ומוגשים בצורה של קוביות. המזון לא מפחיד אותי משום מה שכשהוא מגיע בצורה של קוביות.

יש עוד דברים שאני אוכל ושכחתי כרגע, אבל יש שלושה דברים שאני זוכר היטב, כי התחלתי לאכול אותם רק בחצי השנה האחרונה. חייתי שלושים ושמונה שנה והייתי צריך לנסוע עד כאן בשביל להעז לטעום מהם, ולגלות שהם טעימים לי:
ברוקולי היה הראשון ששבר את חומת הפחד,
אחר כך הגיעה טעימה מאבוקדו (או ליתר דיוק, קודם גוואקמולי ואחרי זה אבוקדו בצורתו המקורית),
ולבסוף, כרובית.

מסתבר שגם כרוב ניצנים זה טעים, למרות שקוראים לו כרוב ניצנים!

מסתבר שגם כרוב ניצנים זה טעים, למרות שקוראים לו כרוב ניצנים!

4
רגע, מה? כרובית? לא אמרת שיש לה ריח מסריח ושהעדפת לצאת מפגר בפני המשפחה של אשתך לעתיד בארוחה המשותפת הראשונה שלכם מאשר לאכול אותה?
ובכן, כן. אבל זה היה לפני שמונה עשרה שנה. בחצי השנה האחרונה, קרה משהו.

בין לבין: ארוחה בקופסה

1
הקופסה הגיעה יום לפני שהיתה אמורה להיות.
זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת. יום שישי. בדיוק חזרנו מאיפשהו לארוחת ערב בבית. שניצל ופסטה תוצרת בית, לא משהו מתוחכם מדי. הקופסה חיכתה לנו על המדרגות, על יד מפתן הדלת. קופסה חומה בינונית-גדולה.
אנחנו כל כך רגילים לקבל כאן מיליון חבילות שלא התרגשנו. אבל לשם שינוי לא היתה זו חבילה של אמזון. לא עוד תה או טחינה או גרביים לילדים. הפעם זה היה משהו אחר. לוגו בצורת סינר כחול הסגיר מה יש בתוכה.
להמשך קריאה