<לילה>

אני מלטף אותו בעיקר כשהוא ישן.
אור צהוב חלש מגיח מהמטבח ומאיר בדיוק את קצה המיטה שלו, היכן שהוא שוכב. הוא ישן בשלווה. הוא כל כך שליו ולא טרוד כשהוא ישן. אני מביט בו ארוכות ארוכות. העיניים שלו עצומות, הנשימות שלו שקטות, אין בו דאגה אחת.

אני שולח יד לשערו ומלטף אותו. ושם, בחושך, כשידי מלטפת את ראשו של בני, אני מבין פתאום, אלה לא הידיים שלי, אלה הידיים של אבא שלי.

*

אני אומר לו שאני אוהב אותו. אני כמעט שלא אומר לו את זה כשהוא ער. אבל כעת, כעת הוא לא שומע, הוא ישן. אני מלטף אותו. הוא זז מתוך שינה, ידו נשלחת את הפנים, מוחה את המקום שבו נישקתי אותו לפני רגע. הוא מתמתח ומרחיק את השמיכה בבעיטה. כעבור רגע גופו שוב מרפה, שוקע עמוק בחזרה אל דממת השינה.

הוא כל כך אחר כשהוא ישן.
וגם אני.

ברכת המזון

0
קודם כל, מוזיקה:

1
מתי למדתם לבשל, ואיך בדיוק זה קרה?

מבחינתי, זה קרה איפשהו בגיל 23. בערך. אם אני לא טועה, עד אז בקושי ידעתי להכין אפילו חביתה. אני זוכר בבירור איך כשחיזרתי אחרי נירית, חבר השאיל לי ללילה את הדירה של אחותו בתל אביב (הי לימור! תודה!). ניסיתי להרשים את נירית על ידי הכנת ארוחת בוקר. אני לא זוכר מה היה בארוחת הבוקר הזה, אבל אני כן זוכר שניסיתי לחתוך סלט. אני זוכר גם שנאבקתי כל כך הרבה עם העגבניה שבשלב מסוים נירית פשוט לקחה ממני את הסכין.

הכנת האוכל הראשונה באמת בחיי היתה במהלך שביל ישראל. בכל יום, לצהרים, יונתן ואני הכנו אורז. או פסטה. או אורז. או פסטה. וקבנוס. זה לא לגמרי נופל תחת הקטגוריה של ׳לבשל׳, אבל זו כנראה אחת הפעם הראשונות, אם לא ה, שנדרשתי להכין לעצמי מזון או לגווע ברעב.

אבל שביל ישראל נמשך רק חודש וחצי, ובשביל לפתוח קבנוס לא צריך המון ידע. הפעם הראשונה שבה למדתי לבשל באמת, להכין לעצמי ארוחה שלמה מאפס, היתה בקיץ אותה שנה, כשנירית ואני נסענו לאירופה. היו הרבה דברים שקרו לראשונה באותו קיץ. לראשונה עברנו לגור יחד. לראשונה לא הייתי בגבולות ישראל במשך קרוב לחצי שנה. לראשונה הבנתי שאנחנו עתידים יום אחד להתחתן ולהקים משפחה. ולראשונה גם למדתי לבשל. באמת לבשל.

כבר סיפרתי חלק מהסיפור הזה בעבר. בקיץ הזה למדתי להכין שניצל, למדתי להכין קציצות, למדתי להכין פסטה ורוטב לפסטה. למדתי להכין סלט כמו שצריך. יש מצב שהיו שם עוד דברים, אבל זה היה הבסיס. זה אולי לא המון, אבל בשביל ילד ששניה לפני כן ידע רק למרוח דברים על לחם (וגם זה לא תמיד) ולפתוח אריזה של חטיף, זה כמו לעבור פתאום למהירות על-חלל.

השאלה שלי היא רק – למה? למה לא למדתי לבשל קודם לכן?

2
אני לא באמת יודע. אני גם לא באמת זוכר מה קרה שם קודם לכן בזירה הזו. אני כן זוכר שהיה לנו בבית את הספר שנדמה לי שהיה רב מכר בקרב הרבה משפחות ישראליות ממעמד הביניים בשנות ה-80 – ׳ילדים מבשלים׳ של רות סירקיס. זוכרים את זה? הדבר העיקרי, אם לא היחידי, שאני זוכר מהספר הזה היה ׳משה בתיבה׳. נקניקיה עטופה בבצק כלשהו (בצק פילו קפוא מהסופר? היו כאלה דברים אז?) שמכניסים לתנור ומחכים שזה יהיה מוכן. נחמד, אבל לא בדיוק פסגת הקולינריה. אה, ואני זוכר עוד משהו משם – ׳ביצה בקן׳: לוקחים פרוסת חלה, עושים בה חור, שמים במחבת, ושופכים לתוך החור ביצה טרופה. איזה מאכל משונה, בחיי. ניסיתי להכין כזה לילדים שלי לאחרונה והם לא הבינו למה עשיתי להם חור בלחם.

יא אולוהים

יא אולוהים

לא שאלתי את אמא שלי (אבל אולי כדאי שאעשה את זה) למה אף פעם לא למדתי לבשל. אני חושב שאני יודע חלק מהתשובה לכך גם מבלי לשאול. אמא שלי לא באמת ידעה לבשל בעצמה. אני לא חושב שסבתא שלי אי פעם לימדה אותה. סבתא שלי, לעומת זאת, דווקא כן ידעה לבשל. לפחות נדמה לי, ממה שאני יכול לזכור בתור ילד קטן. אני זוכר אותה מכינה לי כל מיני מאכלים. לא כולם היו טעימים, זה נכון, אבל בגדול חיבבתי את האוכל שלה. בעיקר את הבלינצ׳יקי (בלינצ׳ס מטוגנים ממולאים בשר טחון, איזה מאכל משונה). בטח גם זה קשור איכשהו למלחמת העולם השניה, לטראומה שהיא השאירה אצל הדור ההוא, והדור השני, והשלישי, ובתקווה שלא על הרביעי.

בכל אופן, אמא שלי לא כל כך ידעה לבשל, ואני לא יודע באיזה שלב היא למדה את המעט שידעה (אני ממש צריך לשאול אותה את זה), אבל לא היו שם הברקות גדולות. רוצה לומר, עם ׳ילדים מבשלים׳ או בלי, זה לא בדיוק שהיה לי ממי ללמוד, למרות שאולי היא עשתה מאמצים בכיוון שאני פשוט לא זוכר.

3
בשבועות האחרונים, בעיקר הודות להשראה מחברים שלנו כאן, התחלתי ללמד את הבן הגדול שלי לבשל (ורגע אחרי שזה קרה, גם הקטן נסחף פנימה). הילדים שלנו תמיד היו בסביבה כשבישלנו, ובעיקר כשנירית אפתה, ובעיקר כשהם היו קטנים. ככל שגדלו הבן הגדול שלנו התרחק מהמטבח בחוסר עניין, והקטן עדיין עוזר מדי פעם ואפילו נהנה מזה, אבל אין שם עקביות.

הדבר הראשון שהכנו היתה גרנולה. זו היתה הצלחה מסחררת – הוא טעם ואמר שזה יצא מלוח וסירב לאכול מזה שוב. טעמתי בעצמי, זה באמת יצא מלוח.

הדבר השני שהכנו היה, איך לא, חביתה. עכשיו זו באמת היתה הצלחה מסחררת. כל כך מסחררת, שלפני כמה ימים, כששאלתי מה ירצו להכין לארוחת ערב, הוא אמר פתאום ׳אבא, אני אכין לעצמי חביתה׳. אמר, ועשה. לקח קערה, הוציא את הביצים מהמקרר, שבר בעצמו (הוא שונא לגעת בזה, שונא), קשקש בעצמו (׳אבא, זה מספיק מקושקש?׳), הדליק בעצמו את הכירה (הוא קצת חושש מזה), חימם את המחבת, את החמאה במחבת, ושפך את הביצה. המתין בסבלנות, שאל איך יודעים מתי להפוך, הפך בעצמו, וידע מתי להוציא לצלחת שלו. למעשה, זה היה כל כך מוצלח, שהוא הכין אחת גם לי.

העדיף לשבור את הביצים בעצמו

מטריף

4
ככל שאנחנו מתמידים בזה, אני רואה שקורה לו בדיוק מה שקרה לי כשהתחלתי אני ללמוד לבשל: הוא פחות פוחד מהאוכל. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון – הוא עדיין מאוד מאוד פוחד מאוכל. מאוד. הוא לא הסכים שאחיו הקטן יבוא לשבור את הביצים במקומו כי אחיו בדיוק היה שקוע בחיתוך ירקות לסלט (זה הדבר הכי מתוק בעולם, והוא אפילו לא רע בזה) והידיים שלו נגעו במלפפון. ואם צריך לבחור בין לגעת בביצים בעצמו (איכס) לבין לתת לאחיו לגעת בביצים עם הידיים המלפפונות שלו, אז הוא כבר מעדיף לשבור את הביצים בעצמו. וזו התקדמות, כי זה אומר שהוא פוחד מזה עכשיו, אבל פחות.

אני זוכר את עצמי, בקיץ ההוא בגיל 23, פוחד פחד מוות לגעת בחזה עוף, לחתוך אותו לשניצל. אלוהים ישמור, לגעת בחזה עוף! אבל הי, זה קרה. וזה היה דוחה בטירוף, אבל עם כל פעם נוספת כזו, אתה מבין שאתה יכול לעשות את זה. ולא רק לעשות את זה, אלא גם לאכול את זה. בתור אכלן בררני ואבא לאכלן בררני, השיטה הזו – לבשל בעצמך – היא אחת השיטות הבדוקות ביותר שאני יכול להעיד עליהן להקטנת הפחד מאוכל. הרבה יותר אפקטיבי מכל ׳חשיפה׳ שהיא למזון (כלומר, יותר מכל עצת ׳שימו את האוכל שהילדים לא אוהבים על השולחן שוב ושוב ושוב, מתישהו הם יטעמו ממנו׳, שעובדת בצורה מאוד מאוד מאוד מוגבלת, אם בכלל). אם המטרה היא ליצור safe zone לילד שבו הוא מרגיש שיש מזון בטוח עבורו, אני חושב שלבשל את המזון הזה בעצמו תורם ליצירת הsafe zone הזה יותר מכל דבר אחר. כי כך השליטה שלו בתוצאה הסופית היא מקסימלית, או קרובה לזה.

5
אבל זה לא העיקר, מבחינתי. כבר השלמתי עם העובדה שיש לי ילד אכלן בררני, ומאחר שאני יודע שבעתיד הוא יהיה פחות בררני, פשוט כי ככה זה עובד, אני משתדל לשחרר מהעניין הזה ככל שאני יכול. העיקר מבחינתי הוא אחר: הבישול הזה, העובדה שהוא לוקח על עצמו את המשימה הזו עכשיו, לאט לאט מקרבת בינינו. לאט לאט משילה ממנו שכבות של מאבק (זו לא שגיאת כתיב).

כשאנחנו במטבח יחד, הוא נינוח יותר. הוא פתוח יותר לקבל, הוא פחות קוצני ופחות מתגונן. הוא רוצה ללמוד, הוא רוצה לדעת לעשות דברים חדשים, הוא רוצה להרגיש אחראי, מבוגר, פוטנטי. זה מקרב בינינו, ומגבש, וזה תענוג וגאווה גדולה לראות אותו מהצד עושה את זה. יכול לזה. נהנה מזה.

הזן את הכל

הזן את הכל

וזה גרם לי להבין את הבנאלי מכל – עד כמה אוכל והכנת אוכל יכולים להיות עמוד תווך משפחתי. וחוצמזה, הבנתי עד כמה הכנת אוכל יכולה להיות פעולה תרפויטית עבורי. קצת כמו כתיבה.

אני רחוק מלהיות בשלן גדול. אין לי הבנה אינטואיטיבית לבישול כמו שיש לנירית. היא מבינה את תהליכי הבישול. היא מבינה למה משהו בא לפני משהו אחר, או מה המשמעות של פעולה כזו או אחרת, ועם איזה דברים אפשר לשחק ומה אפשר לשנות. אני לא. אני בוק. אני מכונת אלגוריתם אנושית. אני צריך שיזינו לי אינפוט מדויק, ואני אבצע. אם משהו כתוב במתכון, מבחינתי הוא קדוש וכל סטייה ממנו היא חילול הקודש.

בדיוק מהסיבה הזו אני כל כך אוהב את ספר הביכורים שהוציאה רותי רוסו (״המטבח של רותי רוסו״) שבת דודתי קנתה לי במתנה וסחבה כל הדרך לניו יורק שם הביאה לי אותו לפני שבועיים. מעבר לזה שאני מאוהב בכתיבה של רותי – היא כותבת על אוכל כמו שאני חושב שאני כותב על פנסיה, ומבחינתי כך צריך לכתוב, סליחה על הטפיחה העצמית על השכם – אני מאוהב בגישה שלה לאוכל ולכתיבה על אוכל.

המתכונים שלה אינם מדויקים. לא במובן זה שהיא לא יודעת מה היא עושה, אלא דווקא במובן זה של היא יודעת בדיוק מה היא עושה. והיא מסבירה למה הדברים עובדים כמו שהם עובדים, והיא נותנת לי דרגות חופש בתהליך הבישול. היא לא זורקת אותי למים (סליחה על משחק הלשון), אלא מגדירה לי מה הגבולות הגזרה שבהם כדאי לי לשחות. זה כמו לבשל עם מצופים, כמו לבשל עם חבר שיודע לבשל.

זה נהדר.

מתחילת השנה יוצא שאני במטבח לא מעט. מאחר שנירית לומדת במשרה מלאה, ומעט מאוד בבית, אני מכין כמעט את כל האוכל שאנחנו אוכלים, אם לא את כולו. ומאחר שזמני מאפשר לי, אני משתדל להכין ארוחה חמה טריה כל יום, במקום לבשל לכמה ימים ולחמם בכל יום. אם אפשר, אז למה לא? (זה גם חידד לי את ההבנה עד כמה הכנת אוכל טרי למשפחה היא פריווילגיה שכמעט לא קיימת בידי משפחה שבה שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, קל וחומר היכולת לאכול כל ערב יחד כל בני המשפחה).

השבוע מצאתי את עצמי מכין דברים שלא נמצאים בסייקל הקבוע של הדברים שאנחנו אוכלים. קיש בטטה עם בצק כוסמין ויוגורט של אפרת ליכטנשטט, מסבחה מדהימה מהספר של רותי, שעועית ירוקה מטריפה מהספר של רותי, ירקות צלויים משגעים מהספר של רותי. נדמה לי שאתם שמים כאן לב למוטיב חוזר. ובכל צעד ושעל חזרתי שוב למתכון לראות מה הצעד הבא, אבל הרגשתי בנוח, הרגשתי שאני יכול לטעות, ולשנות פה ושם, כי הסבירו לי בדיוק מה אפשר לשנות, ואיך.

זה גורם לי להרגיש עצמאי יותר, ובטוח יותר, ופוטנטי יותר, וגם אבא יותר. זה גורם לי להשיל מעצמי פחדים שעוד יש לי מאוכל (רבאק, הכנתי גוואקומלי ואפילו אכלתי אותו) וליצור safe zone רחב יותר סביב האוכל שיש לנו בבית. זה מדהים אותי שהגעתי לזה רק בגיל 39.

6
אם כבר אני ממליץ כאן על ספרים, אז יש עוד ספר מלבד הספר של רותי רוסו שאני ממליץ עליו בכל פה (סליחה #2). הספר של אסף אביר ״לא ספר בישול״. מבחינתי זה ספר משלים לספר של רותי, ולהיפך. אסף אביר מדבר בדיוק לאנשים כמוני – אנשים שלא באמת יודעים לבשל, אבל מאוד נהנים לבשל, ועוד יותר מזה – זקוקים נואשות להבין למה דברים עובדים כמו שהם עובדים. מה יוצר טעם, איזה טעמים עובדים עם איזה, מה בדיוק קורה כשחולטים משהו, ולמה לעזאזל חולטים דברים, מה קורה כשמחממים משהו, בטיגון או באפייה, ואיך מצילים ירוקים שהתעייפו.

זה ספר מבריק. אביר עשה עבודה מופלאה ואני אקנא בו עד סוף הדורות על הספר הזה. הספר הזה מתכתב במידה רבה מאוד עם קורס ה׳בישול ומדע׳ שלקחתי כאן בשנה שעברה, שפקח את עיני והצליח להצית אצלי סקרנות ותשוקה לאוכל שהיו רדומים בי קודם (והתעוררו, במידה רבה, בגלל המעבר לארה״ב). אם אתם סובלים מאותן בעיות שאני סובל, אני חושב שתהנו ממנו כמוני.

7
אני חושב שמחר אלמד את הבן שלי להכין אורז.

למה אני רץ

תמיד בזתי לאנשים האלה. האנשים האלה עם בגדי הריצה האלה. עם הטייצים הצבעוניים שלהם והכובעים הנושמים שלהם, והפרצופים המיוסרים בחשיבות עצמית שלהם. אף פעם לא סבלתי אותם. והנה, בשנה האחרונה הצטרפתי אליהם. בשנה האחרונה, מהשבוע שהגענו לכאן, אני רץ. שמונה קילומטר פלוס מינוס בכל פעם, בין פעמיים לשלוש בשבוע, כל שבוע (להוציא כמה שבועות בודדים, כשהיינו בחופשה וכאלה). בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב. רץ.

היום החלטתי לעצור, ולנסות להבין למה. למה אני רץ?

אני רץ במקרה. זה התחיל בטעות. לא תכננתי לרוץ. כשהגענו לכאן לראשונה, הייתי בג׳ט לג. קמתי בחמש וחצי, הכנתי לי כוס תה, והתיישבתי על יד החלון בסלון והתבוננתי בשחר העולם על הרחוב המנומנם שלנו. אחרי שסיימתי את התה, לא היה לי מה לעשות. אז נעלתי נעליים, ויצאתי החוצה, לרוץ. לא הייתי בכושר בכלל. רצתי רבע שעה וחשבתי שאני הולך למות. הרגשתי עלוב.

אני רץ בשביל לא להרגיש עלוב. בשביל לא להרגיש שאני הולך למות אחרי קילומטר וחצי של ריצה. אחרי הריצה ההיא, הראשונה, הגיעה עוד אחת, ואחריה עוד אחת. בכל פעם העליתי מעט את המרחק. ממש קצת. מעודד את עצמי בראשי בחישובים מנטליים משונים כמו ׳יאללה, עכשיו רק עד העמוד חשמל הבא׳. בכל פעם שהצלחתי להגדיל את מרחק הריצה בעוד חצי קילומטר, בעוד קילומטר, הרגשתי טיפה יותר טוב עם עצמי. טיפה יותר פוטנטי.

אני רץ בשביל לא להרגיש אימפונטני. בשביל לא להרגיש כאילו הגוף שלי קמל. הגוף שלי קמל, שום דבר לא ישנה את זה, אבל אני לא רוצה להרגיש את זה. הריצה גורמת לי לשכוח קצת מהקמילה. היא ממסכת אותה מעט, מדללת אותה מעט, מסתירה אותה בעשן. עכשיו, כשאני מסתכל במראה, אני יכול להגיד לעצמי לא רק ׳כמה אתה זקן׳ אלא גם ׳נו, לפחות אתה לא שמן כמו שהיית׳.

אני רץ בשביל לא להיות שמן. אני לא יודע למה זה בכלל חשוב לי, או למה זה חשוב בכלל, לא להיות שמן. אני מודה שפיתחתי אובססיה מסוימת לגבי זה בשנה האחרונה, והריצה היא חלק מזה. זה לא בריא, אני יודע, אבל אני לא בטוח שאני רוצה להיכנס לזה עכשיו. עוד לא מוכן להיפתח בעניין הזה. בפעם אחרת.

אני רץ כי אני אובססיבי. כי בראש שלי, אם בטעות לא יכולתי לרוץ יום אחד, כי הלו״ז לא הסתדר או משהו כזה, נדלק איזה קול בתוך ראשי שלא נותן לי מנוח. ׳אתה חייב לרוץ׳, ׳אתה חייב לרוץ׳, מנדנד לי הקול. זה אותו הקול שמעצים את כל החרדות שלי, זה אותו הקול שמגדיר את הטקסים הקטנים שאני מוכרח לעשות, גם אם אף אחד לא יודע עליהם.

אני רץ כי אני אנאלי, וזה מתיישב בול על הצורך שלי בתבניות. אני רץ כי אני סובייטי. כי אנחנו לא כאן בשביל ליהנות, ואם כבר מתחייבים, אז מתחייבים.
אני רץ כי אני רוצה להעלות את רמת האנדרופינים במוח.
אני רץ כי זה עוזר לי לחשוב.
אני רץ כי זה עוזר לי לא לחשוב.

אני רץ כי אני רוצה לדעת שאני מסוגל להתמיד במשהו שאני לא הכי נהנה ממנו, שאני מסוגל להתעלות מעל החיווט הבסיסי שלי כאדם. גם עכשיו, אחרי שנה, בעיקר בתחילת כל ריצה, האינסטינקט הטבעי שלי הוא לרצות לעצור. לרוץ זו פעולה מוזרה. הגוף שלך לא רוצה לרוץ. למה לרוץ, בנאדם? אתה ממהר לאנשהו? יש משהו שרודף אחריך? אתה צד ממותה? כי אם התשובה לשלוש השאלות האלה היא לא, אין לך באמת סיבה לרוץ. למה אתה ממשיך לרוץ?

אני רץ כי זה הזמן שלי עם עצמי. כי זה עוזר לי למצוא נתיבים חדשים במרחב הזה, במרחב הלא מוכר והלא שלי הזה. אני רץ כי אני מרגיש שהריצה עוזרת לי לפלס את דרכי בעולם. אני רץ כי זה משהו שמעולם לא עשיתי בעבר, או לפחות מאז היסודי. אני רץ כי זה מאוד לא אני לרוץ. אני רץ כי זה ההיפך מלהדליק עוד סיגריה. כי זה ההיפך מלהתלונן על העולם. כי זה מחייב אותך לתת איזה חצי חיוך לרצים בכיוון הנגדי שחולפים על פניך.

אני רץ כי זה עושה אותי חלק ממועדון גדול יותר של אנשים שרצים. לא אלה שמספרים לחברים שלהם ׳עשיתי שניים עשר קילומטר היום בקצב חמש׳, אלא אלה שרצים כי הם צריכים לרוץ. אלה שרצים כי הם צריכים להרגיש שהם בחיים.

אני רץ כי הבנים שלי חושבים שזה הופך את אבא שלהם ליותר קול. אני רץ כי בת זוגי מתפעלת שאני עדיין מתמיד בזה. אני רץ כי מישהו הכניס לי לראש שאני חייב לשפר את המראה החיצוני שלי (לא שזה עוזר). אני רץ כי פוחד לעמוד במקום, להתנוון, להתאבן.

אני רץ בשביל לא להרגיש בן שלושים ותשע.

תמרות עשן

לפני כמה שנים, באחרי צהריים אחד, האש התקרבה אל הבית. אני זוכר שעמדתי במרפסת וצפיתי ביער נשרף. האש השתוללה מהצד השני של השלוחה, אבל הלהבות היו גבוהות כל כך שניתן היה לראות את קצותיהן אפילו מהמרפסת שלנו. גרנו אז במסילת ציון, ולאנשים שלא ידעו היכן היישוב הקטן הייתי אוהב להגיד שאנחנו גרים ׳קו ראשון ליער׳. וזה היה נכון. למעשה, נוף האורנים, הברושים, האלונים, עצי הזית, החרוב האקליפטוס שניבט מהמרפסת היה הסיבה המרכזית מדוע החלטנו לשכור את הדירה מלכתחילה. להתעורר בבוקר, להכין כוס תה, לצאת אל המרפסת ולצפות ביער נושם בשלווה. ואז, באחרי צהריים אחד, היער נשרף.
20150724_164003
אני זוכר שהבטתי במטוסי הכיבוי חגים שוב ושוב ושוב מעל לביתנו, מתיזים חומר מעכב בעירה אדום על השלוחה שממול, מנסים להילחם בלהבות. כבאיות של קק״ל ושל מכבי האש דהרו בשבילי העפר שמוליכים אל מעבה היער. הילדים שיחקו בחצר בצד השני של הבית בזמן שאני עמדתי במרפסת וצפיתי בגיהינום הזה. ורק אחרי דקות ארוכות הבנתי פתאום: צריך להכין תיק. אחרי הכל, הרוח יכולה לשנות כיוון בכל רגע והאש תתפשט לכיווננו. זוגתי היתה במטבח או בסלון כשנכנסתי חזרה מהמרפסת ואמרתי בקול רם ׳צריך להכין תיק׳. היא לא הבינה על מה אני מדבר. איזה תיק, למה תיק. אמרתי לה שהלהבות משתוללות, ושזה קרוב מדי, ושרק ליתר ביטחון, אם נצטרך להתפנות, בואי נכין תיק. היא, בת הרי ירושלים, למודת שריפות בעצמה, חשבה שזה מיותר. שאנחנו עוד לא שם. אבל אני, דור שלישי לשואה, לא נותן לואדיות ולהפכפכות משטר הרוחות לעצור אותי, אני אכין תיק. השאלה היא רק מה לשים בו.

בסופו של דבר לוחמי האש הצליחו להשתלט עליה, והשריפה לא חצתה את קו הרכס. התיק הוכן, אגב, ולא כלל שום דבר מיוחד. למחרת בבוקר, כשהילדים היו צריכים ללכת לגן ולבית הספר, הוא רוקן אחר כבוד. נזכרתי באירוע הלא נעים הזה אתמול בצהריים, כשהכותרות על שריפות עזות בסביבות בית שמש החלו להציף את אתרי האינטרנט.

גופנו אמנם במערב, אך ליבנו וחברינו במזרח, וחלקם אף בהרי ירושלים. התחלנו לשלוח הודעות. האם כולם בסדר, השלום לילדים, לחיות המחמד, לרכוש. התגובות זלגו לאט. אחדים נמצאו מחוץ למעגל האש, אחרים היו בעבודה אך הילדים היו נצורים בבית כשהאש משתוללת במושב הסמוך, אחרים ממש פונו מבתיהם. עקבנו אחרי התמונות, הסרטונים והכותרות במשך יותר משעה, כשלפתע היא קיבלה מייל: המחסן עלה באש, נאלצנו להתפנות, נעדכן.

בבת אחת, נכנסו שנינו להלם. שכחנו מזה לגמרי.

לפני שנסענו לכאן, לארה״ב, התחלנו להיפטר מדברים. הילדים מכרו את רוב המשחקים שלהם. אנחנו מסרנו ספרים, דיסקים, רהיטים, בגדים, מה לא. את הבגדים שנותרו העמסנו בתוך שישה תיקים גדולים ולקחנו איתנו לכאן. את כל היתר, את מוצרי החשמל הגדולים, כלי המטבח, הרהיטים הגדולים של הבית, את כולם הובלנו למחסן קטן במתחם האחסון בקיבוץ הראל. במשך שעתיים צפינו בצוות ההובלה המיומן מעמיס את הכל על המשאית, מוביל אל המחסן, ואחר כך פורק ומסדר בזריזות וביעילות את כל הדברים בתוך שטח האחסון הקטן ששכרנו לנו. כשהם סיימו, סגרנו את הדלת, נעלנו במנעול, ורשמנו על פתק – תאריך חזרה משוער, יולי 2019.

הבוקר קיבלנו הודעת עדכון: המחסן נשרף כליל. כעבור איזו שעה, חברים שלחו גם תמונה. מישהו צילם סרטון בקיבוץ הראל לאחר שהלהבות שככו מעט, באופן מוזר, דווקא מחסן מספר 2 נלכד בעדשת הטלפון שלו. המחסן שלנו. צפיתי בסרטון של המחסן הבוער, והלב שלי נשבר.

להתראות מחסן מספר 2

להתראות מחסן מספר 2


לעזאזל מכשירי החשמל, לעזאזל הרהיטים, לעזאזל כלי המטבח. את חלקם ביטחנו, את חלקם לא, מעליש. אבל מלבד כל אלה, חתומים בקופסאות, היו במחסן הזה גם זכרונות ורסיסי חיינו. כל אלבומי הילדות שלה, היומנים שכתבתי כשהייתי בגיל של הבן שלנו, עיתוני מחתרת שהפצנו בחטיבה, עיתונים שכתבנו בתנועת הנוער, תעודות, מגילות קלף, יומנים שכתבנו בתיכון ובצבא, תמונות אנלוגיות מתקופת השירות, מכתבי אהבה שהחלפנו לפני כמעט עשרים שנה, יומן שכתבתי אחרי שהשתתחררתי שאין לי ממנו כל עותק, כל התמונות האנלוגיות שאי פעם צילמתי, על פילם או בשקופיות, במהלך קורס הצילום שעשיתי במסע אחר אחרי שחזרתי מאירופה. כל המזכרות הקטנות שאספנו בעמל רב במסעותינו סביב העולם, כל אחת נושאת איתה רגע קטן שרק שנינו זוכרים. ציורים של הילדים כשהיו בגן, פנקסי טיפות החלב, צמידי חדר הלידה. ועוד מיליון דברים שאיני זוכר שהיו שם, אבל כאלה שקיוויתי לחזור ולפגוש בהם שוב יום אחד, או להשאירם ככמוסת זמן לילדי.

הכל, ככל הנראה, נשרף.

ההכרה שכל רכושנו נשרף תפסה אותנו לא מוכנים. באורח מקרי, בדיוק בימים אלה אנחנו עסוקים בחיפוש רהיטים לדירה שאליה נעבור בתחילת יולי. הדירה ששכרנו השנה היתה דירה מרוהטת, ואילו הדירה החדשה לשנה הבאה עירומה לגמרי. והנה, בעודנו מחפשים לקנות או להשיג רהיטים, מגיעה ההודעה מעבר לים המבשרת על כך שכל רכושנו, זולת הבגדים ומעט המוצרים שצברנו כאן בשנה האחרונה, הכל נשרף.

ופתאום אתה חושב: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אנשים איבדו את בתיהם בשריפה הזו, אנשים נותרו עם בגדיהם לעורם ותו לא. ואתה חושב: איזה מזל שכולם בחיים, איזה מזל שלפחות לא היינו שם. ואתה חושב: איזה מסכן היער.

נהיה הוגנים: ביום יום, איש מאיתנו, לא היא ולא אני ולא הילדים, לא נברנו בזכרונות האלה. לא עברנו על מסמכים ישנים, לא צללנו אל יומנים נשכחים, לא גילינו מחדש את רזי האהבה ששיתפנו זו עם זה בתחילת הזוגיות שלנו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הכל היה מאוחסן בארגזים ובקופסאות, מגובב בערימות בממ״ד, זכרונות צוברי אבק. ביום יום, בקושי זכרנו שהם שם. גם את ציורי הילדים, אני מודה, אף פעם לא הבנתי עד הסוף מדוע אנחנו שומרים. ואם כבר שומרים, מדוע כל כך הרבה. אני מתיימר לתפוס מעצמי אדם בלתי נוסטלגי. איש שאין לו צורך בחפצים מפעם רק משום שהם מפעם.

אבל אז הודעה, ואתה מבין שנשרף, וחרף היומרה הבלתי נוסטלגית משהו בכל זאת צורב לך בלב. לא כי עכשיו הילדים לא יוכלו לחטט בעברך יום אחד, לא כי עכשיו לא תוכל לשבת בזקנתך ולתמוה על המלים שכתבת פעם בעודך איש צעיר, לא משום שעכשיו לא תוכל להתרפק על ׳מה היה קורה לו הייתי ממשיך עם הצילום׳. לא בגלל כל אלה. אם לא השריפה, לא הייתי זוכר שהם קיימים. לא. משהו בליבך צורב כי כשהאש איכלה הכל, היא כמו שרפה חלק מפתיל החיים שלך, והותירה אותך בהווה, לבד, וחשוף.

מדוע אנחנו רצים להציל את אלבומי התמונות כשהאש מתקרבת לאחוז בגלימת קיומנו אם לא בשביל להציל את החלקים בנשמתנו שעוזרים לנו לזכור – אנחנו חוויה מתמשכת. תאי גופנו מתחלפים ומתים, אבל אנחנו לא רק הקיום הנוכחי ברגע הזה, האפור, הדל המשמין והמקריח. אנחנו גם הילד ההוא, אנחנו גם הילדה ההיא. צחקנו פעם וציירנו פעם וקפצנו פעם וטבלנו במים והתכלכלנו בבוץ. בכינו ואהבנו וחשקנו והשתוקקנו. היינו אנחנו על פני כל חלקי הזמן, אנחנו לא לבד, אנחנו לא לבד.

והנה, כעת, גופנו במערב ופנינו אל העתיד. אך הילדה והילד שהיינו נותרו במזרח, מפוזרים לנצח באפר בין שרידי מחסן מספר 2.

כאן, באמת

1.
וואי וואי איזה בלגאן הולך להיות מחר.

2.
לפני עשרה חודשים – אלוהים, אשכרה עברו עשרה חודשים – נכנסתי לחדר קטן בקומה השלישית בבניין משרדים בלתי מרשים ברחוב קרמניצקי 6 בתל אביב, התיישבתי על כיסא וחתמתי על כמה דפים. וכך, בבת אחת, הכנסתי את עצמי להרפתקה ששמה תאגיד השידור הישראלי.
למען הסר ספק: אני לא מדבר על כמה מה שאירע מאז בזירה הפוליטית. כל זה היה רק רעש רקע שהפריע לעבוד וחיבל באפשרות שלנו לעשות משהו טוב. שימו את זה בצד. ההרפתקה שאני מדבר אליה, זו שהצטרפתי אליה ביולי האחרון, תתחיל רק מחר. עם שחר. כשיתחילו שידורי הרדיו של תאגיד השידור הישראלי, ואחר הצהריים, כשיתחילו שידורי הטלוויזיה החדשים.
וואו, איזו הרפתקה זו הולכת להיות.

3.
אבל היום אני לא רוצה לדבר לא על הרדיו ולא על הטלוויזיה. הם מקבלים את הכבוד שלהם גם ככה, בלי העזרה שלי. הערב, רגע לפני שמתחילה המהומה, אני רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי. אני רוצה לדבר על כאן באמת.
כאן באמת הוא עמוד פייסבוק של הזרוע הדיגיטלית של הדסק הכלכלי של תאגיד השידור הישראלי. ובגלל שזה כל כך ארוך ולא קליט, אנחנו נסתפק בכאן באמת. וגם בגלל שאנחנו נורא אוהבים את השם הזה.
כשיצאנו לדרך היה ברור לי ולשותפים שהצטרפו אלי שאנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות שמקימים בישראל גוף שידור חדש מאפס, בשביל לבנות בו משהו שאין בגופי תקשורת אחרים. ההשראה שלנו היתה Vox. למי שלא מכירים, ווקס הוא כלי תקשורת אמריקאי דיגיטלי לחלוטין, ששורת המשנה שלו היא explaining the new.
בעוד שווקס הם כמעט 70 אנשים, אנחנו קטנים בהרבה. בעוד שווקס מתעסקים במנעד רחב מאוד של נושאים – פוליטיקה, מדע, תרבות, ספורט, כלכלה, זהויות ועוד מיליון בערך – אנחנו נתרכז בתחומים כלכליים-חברתיים. ומאחר שאנחנו מאמינים שההגדרה של כלכלה זה דבר רחב מאוד, כזה שמקיף למעשה כמעט את כל החיים עצמם, יוצא שאנחנו רוצים להתעסק בלא מעט חומר.
אז מה זה כאן באמת?
כאן באמת הוא קודם כל יצור דיגיטלי. אנחנו חיים בפייסבוק, בטוויטר ובכל מקום שנוח לכם לצרוך תוכן. אנחנו יוצרים סרטונים אבל גם כתבות טקסט, מאמרי דעה, ניתוחים, אקספליינרים, ויש לנו אפילו פודקאסט. בעתיד, אם נצליח, יהיה לנו לפחות עוד אחד. אבל אנחנו לא רק דיגיטליים. אנחנו נהיה גם ברדיו שלכם וגם בטלוויזיה, ובכל פלטפורמה שתאפשר לנו להגיע אליכם.
אנחנו מפתחים מוצרים חדשים כל יום. סוגים חדשים של סרטונים, של טקסטים, של אלבומי תמונות, מה שזה לא יהיה, העיקר שיצליח להעביר סיפורים כלכליים מורכבים בצורה נגישה, פשוטה וברורה. אנחנו שוברים את הראש בכל יום מחדש איך מעבירים מסרים מורכבים בסרטון של דקה וחצי, או פחות, מבלי לאבד את הניואנסים, ומבלי לעוות את המציאות. זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה.

כאן באמת הוא לא יצרן חדשות קלאסי. אנחנו לא פה סתם בשביל לדווח על מה קרה היום. לפעמים הדברים החשובים של החיים לא נמצאים בתוך האקטואליה, אלא מחוצה לה, עומדים בשקט בצד ההמולה ולא מבינים איך אפאחד לא מבחין שהם שם. אבל אנחנו גם לא מגזין. אנחנו לא כאן בשביל לתת לכם כתבה נחמדה ומעוררת מחשבה אחת לשבוע. אנחנו משהו שהוא בין לבין, בין ההארד קור ניוז לבין המגזין. אנחנו רוצים לקחת נושאים וללעוס אותם שוב ושוב בשביל לעשות שינוי בעולם, לא רק בשביל לדווח.

אם עוד לא עשיתם לנו לייק, זה הזמן, ממש עכשיו, להקליק כאן, ולעשות. אני אמתין עד שתחזרו.

4.
את כאן באמת אני לא עושה לבד. בנינו לנו צוות מדהים של אנשים מוכשרים ומסורים ששותפים כולם לחזון ולרעיון. כתבים, מעצבות, מפיקה, עורכות, אנימטורים ועוד כמה אנשים טובים בתאגיד ומחוצה לו שעוזרים לנו כשאנחנו צריכים, בשביל לייצר עבורכם משהו חדש, ייחודי, שכולי תקווה שרק יתפתח ויגדל.
אחרי עשרה חודשים של ריצה, שלפעמים נראתה כמו ריצה במקום, ולימים כמו ריצה ברוורס, יש לי הזדמנות נדירה להגיד תודה אישית לשתיים מתוך הצוות שהולכות איתי ממש מההתחלה של כאן באמת, כשעוד לא קראו לו כאן באמת אלא הוא היה רק ערפל בתוך הראש שלנו. לצליל אברהם, העורכת של כאן באמת, ולאביטל צייטלין, הארט דיירקטור ומי שאחראית שהוא נראה כל כך כל כך טוב.
זה נדיר למצוא שותפים למסע שמתלהבים מהחזון שלך מהשניה הראשונה, וכבר בשניה השניה יודעים מה צריך לעשות לא רק בשביל להוציא אותו מהכח אל הפועל, אלא מה צריך לעשות בשביל להפוך אותו ליותר טוב מכפי שאתה דמיינת אותו.
אז תודה צליל, ותודה אביטל, ותודה גדולה לכל חברי הצוות הנוספים שאיתנו. אתם משמחים אותי בכל בוקר מחדש.

5.
אחרי עשרה חודשים בהם חשבנו איך לבנות את כאן באמת, והלכנו אחורה וקדימה וקדימה ואחור, ועשינו כל טעות אפשרית, אבל למדנו מהן (רק בשביל לעשות טעויות חדשות), מחר תורה של המדיה הישנה. של הרדיו, של הטלוויזיה. יש לי עוד המון המון מה ללמוד, ואני לומד בכל יום מניסיון האנשים הטובים שמקיפים אותי.
אני משוכנע שבהתחלה זה יהיה קשה, ובטוח שיהיו תקלות, ותהיה המון המון ביקורת, חלקה מוצדקת, חלקה לא. זה בסדר. זה תמיד כך. כך היה גם לפני תשע וחצי שנים, כשנפלה בידי הזכות להיות חלק מההקמה של כלכליסט. זה לקח לנו זמן, בעיתון, אבל הפכנו להיות מספר אחת.
אין לי ספק שאותו הדבר יקרה גם עם התאגיד. זה רק עניין של זמן, התמדה וסבלנות.
אם יצא לכם להאזין מחר, או לצפות, כתבו לי איך היה. מה היה טוב ומה לא, שנלמד להשתפר ולהיות טובים יותר.

6.
בינתיים, לא משוכנע שממש אצליח לישון הלילה.