יומן סוכר – פרק אחרון

לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע הארוך שלי לגמילה מסוכר. שנה לאחר מכן, הנה כמה תובנות רנדומליות מהשנה הזו.

1.
קוקה קולה היא אימפריית הרשע.
לאו דווקא קוקה קולה ישראל – לא שיש לי משהו טוב להגיד עליהם – אבל קוקה קולה העולמית. קוקה קולה כמוסד. הנה סיפור אחד לדוגמא שקראתי לאחרונה ב-(BMJ (British Medical Journal: מסתבר שקוקה קולה מימנה בחשאי כנס אקדמי של אוניברסיטת קולורדו בשביל להשפיע על הסיקור העיתונאי של מגפת השמנת היתר והסוכר. המטרה היתה אותה מטרה של תעשיית הטבק לפני כמה עשורים: לטעת ספק סביר אצל העיתונאים לגבי הקשר בין שתייה משקאות ממותקים (קוקה קולה ביניהם) לבין השמנת יתר וסוכרת. איך עושים את זה? על ידי מימון כנס אקדמי והצגת תיאוריה אלטרנטיבית, חרף כל העדויות המדעיות. במקרה הזה התיאוריה האלטרנטיבית היא שהשמנת יתר היא עניין של איזון קלורי. אם תעשו מספיק כושר, הכל יהיה בסדר.
לטובת המטרה זו, לטובת החדרת הספק, קוקה קולה השקיעה מיליון דולר בהקמת משהו שנקרא Global Energy Balance Network, שהמנהל שלה ישב באוניברסיטת קולורדו. היא עשתה את זה בחשאי, ואחרי שזה נחשף על ידי עבודה עיתונאית של הניו יורק טיימס, המרכז הזה נסגר בסוף 2015. מה שהכתבה הנוכחית חושפת הוא את פרטי הקשר המסחרי בין קוקה קולה לבין האוניברסיטה והחוקרים. למשל, העברה של 37 אלף דולר מקוקה קולה לאוניברסיטה ב-2014 למימון כנס בנושא, שגרם לפחות לחלק מהעיתונאים לפרסם כתבות כאילו הסיבה למגפת השמנת היתר היא היעדר פעילות גופנית מספיקה. (תודה לערן שהפנה את תשומת לבי לסיפור הזה).
זו ממש דוגמא קטנה. קוקה קולה מימנה לאורך השנים האחרונות הרבה מאוד חוקרים שמנסים ליצור את הספק הזה, חרף העדויות המדעיות החד משמעיות על הקשר שבין צריכת יתר של משקאות ממותקים וסוכר לבין מגפת השמנת היתר, הסוכרת ויתר התופעות שמרכיבות יחד את המחלה הנקראת הסנדרום המטבולי.
לפי כל מיני סקרים, הלוגו של קוקה קולה הוא הסימן המסחרי המזוהה ביותר בעולם. יש דרך קלה לבדוק את זה, וזה בדיוק מה שעשיתי בחודשים האחרונים: תשאלו אנשים אקראיים מה לדעתם הסמל המסחרי המזוהה ביותר בעולם. 9 מתוך 10 יגידו קוקה קולה. כשאתה הופך להיות חלק כזה אינטרגלי מהחיים של האנושות כולה, כנראה שתעשה הרבה מאוד דברים בשביל לשמור על הסטטוס הזה.

2.
גם חברות המזון האחרות אינן צדיקות. אחדות – שטראוס, להתרשמותי – מנסות באמת להשתנות. אבל עדיין, כשהרגולטור עושה צעדים בכיוון, הן עושות הכל בשביל לעצור אותו, לעכב אותו, לבלום אותו, למסמס את הצעדים שלו. את מלחמת הבלימה הזו ניהלה בישראל בהתחלה קוקה קולה, עד שהיא הצליחה לגרום לשר הבריאות יעקב ליצמן להוריד מעל סדר היום את הכוונה להטיל מס על סוכר מוסף במשקאות (חברת הלובינג של קוקה קולה ישראל הוא המשרד של תומר עמיר ועליזה גורן). ברגע שזה קרה, קוקה קולה השתתקו ונתנו לחברות אחרות להילחם את המלחמה הזו.
מי שעברה להיות בחזית היא אסם. למה? אפשר לחשוב על כמה סיבות: היא שולטת בענף הקטשופ (25% סוכר), ובחטיפים (במבה, למשל, היא חטיף שכמות הנתרן שבו היא בערך רבע עד שליש מכמות הנתרן היומית המומלצת לילדים. וחוצמזה, זה חטיף ש-34% ממנו הם שומן. הייתם נותנים לילדים שלכם לצרוך גבינה 34% שומן כל הזמן?). ואלה סתם שתי דוגמאות, יש עוד.
כשהכוונות של משרד הבריאות לסמן את מוצרי המזון ולהחמיר את הרגולציה נכנסו ליישורת האחרונה אסם נעמדה על הרגליים האחוריו. יו"ר החברה דן פרופר השיל מעצמו את תדמית התעשיין הישראלי מלח הארץ (סליחה על משחק המלים) ועבר לתקוף חזיתית. אסם פעלה באגרסיביות גם מאחורי הקלעים (משרד הלובינג של החברה הוא פוליסי של בוריס קרסני, אותו משרד שגם תאגיד השידור שכר את שירותיו) ובסופו של דבר המלצות ועדת המזון של משרד הבריאות רוככו, ובעיקר היישום שלהן נדחה. וזה עוד כלום, אני מניח שהחברות יילחמו את הקרב האחרון שלהן בכנסת, כשהמשרד יביא בקרוב את ההמלצות בצורה של תקנות לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
*
חברות המזון צריכות להבין שהעולם השתנה. אם הן מוכרות לנו מזון מזיק, הן צריכות להבין שהן מכורות לזה לא פחות מאיתנו. כי ברגע שאנחנו נרים את הראש ונדרוש להתנער מהאוכל הלא בריא שלהן, ותהיה אלטרנטיבה בריאה וזולה – וכשיהיה מספיק ביקוש, יהיו אלטרנטיבות כאלה – הן יאבדו בבת אחת את ההכנסות שלהן. את תרנגולות ביצי הזהב שלהן. אלה בהן שיקדימו להתעשת, ישרדו.

3.
הנה רשימת הדברים החלקית שלא נכנסת אלי יותר הביתה:
מעדני חלב למיניהם. כלום. פשוט כלום. לא לילדים ולא לי. לעיתים נדירות אני קונה יוגורט חמוץ, אבל האמת שגם איתם כבר הפסקתי. אין לי צורך בהם יותר.
דגני בוקר. לא קונה את השיט הזה יותר. ואם כן, זה לעיתים נדירות ממש, וגם אז רק את הסוג הצהוב והפושט שיש בו מעט סוכר מוסף יחסית (בברנפלקס יש פחות סוכר מוסף, אבל הילדים שלי מסרבים לאכול את זה. התפשרתי איתם על הצהוב). וגם אז, רק הילדים אוכלים את זה, וממש מעט. אני פשוט הפסקתי.
שוקו. אין. כלום. נאדה. בהתחלה עוד קניתי לילדים את הסוג הזה של שטראוס שאין בו סוכר מוסף. בהדרגה הפסקתי גם עם זה. היום אין את זה יותר בבית.
שתיה ממותקת. האמת? גם קודם לא היה, אבל הפסקתי לשתות גם זירו. לחלוטין. לא נוגע. קודם שתיתי ליטר וחצי ביום, כל יום. הפסקתי עם זה בבת אחת. רק מים או תה בלי סוכר. כן, זה משעמם פצצה. לא נורא, מתרגלים.
מיצי פירות. אין יותר. לא קנוי (פויה) וגם לא סחוט (טעים!). למה? כי זה רק סוכר. זה לא בריא בשום צורה, זה פשוט רק סוכר. אם בא לי מיץ תפוזים – ובא לי – אני אוכל תפוז.
חטיפים. אין. פשוט נגמר. גם לא לילדים. האמת? זה אפילו לא חסר להם.
מתוקים. אני לא אוכל יותר. שום כלום. לא עוגיות, לא עוגות, לא ממתקים, לא בארוחות שישי ולא בבוקר ולא כלום. הילדים כן, אבל מעט מאוד קנוי. משתדלים מאוד להכין עוגיות/עוגות ביתיות עם מעט מאוד סוכר. ותתפלאו, לילדים אין שום בעיה עם זה. זה מספיק מתוק בשבילם גם כשיש בזה מעט מאוד סוכר.

וזה, השינוי הזה בדיוק, זה מה שחברות המזון ממש לא רוצות שיקרה.

מה כן?
הגדלתי משמעותית את כמות הירקות שאנחנו קונים ושאני צורך. אבל משמעותית. בחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה ירקות. אני אוכל כל כך הרבה ירקות שנהיה לי צורך בירקות. בחיים לא היה לי צורך בירקות. בטח לא בעגבניות. והנה, יש צורך. ללמדכם שצרכים הם דבר נרכש.
אני כן שותה קצת בירה. בערך אחת-שתיים בשבוע. סורי.
לחם. כמעט שלא אוכל לחם לבן או פיתות אלא רק לחם מלא שאנחנו אופים בבית בסופ"ש. הילדים לצערי כן אוכלים קמח לבן (אבל גם בזה אנחנו מטפלים, פשוט בהדרגה).

4.
הדבר הכי מעצבן בלהפסיק לאכול סוכר הוא שהעולם בנוי על סוכר. כשאתה מנסה לאכול בחוץ, ולפחות ארוחה אחת אני אוכל כמעט כל יום בחוץ, אתה מגלה שיש לך מעט מאוד אפשרויות למצוא אוכל נטול סוכר מוסף. באידיאל, הדבר הזה אמור להיות כמו מנות טבעוניות. מי שרוצה, שתהיה לו אפשרות, וסימון ברור שהמנה לא כוללת סוכר מוסף. בפועל, זה כמעט שלא קיים. הכל מגיע עם רטבים עם סוכר, עם פחמימות מיותרות שלא ביקשתי, עם דבש, סילאן, וכו'. למה? כובע.
מקווה מאוד שבתוך שנתיים-שלוש מהיום המצב יהיה טוב יותר. ואתם יודעים מה צריך בשביל שזה יהיה טוב יותר: ביקוש. אם יהיה מספיק ביקוש ציבורי ליצירת מנות בלי סוכר וסימון שלהן, יהיו מנות כאלה.

5.
שנה אחרי שהתחלתי את המסע להפחתת הסוכר, כל המשפחה אוכלת פחות סוכר. זה חד משמעי וברור מאוד. אשתי צורכת משמעותית פחות סוכר מקודם, על אף שהיא לא לקחה על עצמה משימה להפחית סוכר. פשוט חפרתי על זה כל כך הרבה, שזה קורה לבד. הקנייה השבועית שלנו השתנתה, יש פחות אפשרויות בבית, ואנחנו מפחיתים את כמויות הסוכר בדברים שאנחנו אופים, אז זהו. אוכלים פחות סוכר.
הילדים, אגב, מאוד מאוד מבינים. הם יודעים שסוכר זה לא בריא, הם יודעים שאבא לא אוכל דברים עם סוכר, והם יודעים שהם מוגבלים בכמות הסוכר שמותר להם לאכול. זה לא שהם לא אוכלים, הם אוכלים, אבל משמעותית פחות. אבל עזבו, זה לא החלק החשוב. החלק הבאמת חשוב הוא שהצורך שלהם – קריז הסוכר היומי שלהם – קהה וכמעט נעלם.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא המסגרות – הם עדיין מקבלים מתוק בבית הספר ובגן. זה מעצבן אותי בצורה בלתי רגילה ואני לא מצליח לשנות את זה. זה, מבחינתי, האתגר הגדול באמת.

6.
שנה אחרי שהפסקתי לאכול סוכר (והקטנתי משמעות את צריכת הפחמימות) אני שוקל בערך 10-15 קילו פחות ממש ששקלתי לפני כן (לא נמדדתי לפני כן, אז אני לא יודע בדיוק כמה שקלתי, רק בערך). הירידה הזו לא התרחשה בתוך שנה אלא בתוך שבועות וחודשים ספורים, ועבורי היתה מפתיעה מאוד. לא התכוונתי להוריד במשקל, זה פשוט מה שקורה ברגע שמפסיקים עם הסוכר ומצמצמים מאוד את הפחמימות.
יחד עם הפסקת הסוכר עשיתי עוד משהו: התחלתי לאכול רק 3 ארוחות ביום. בניגוד לאיך שזה נשמע, זה אפילו לא ממש קשה. בבוקר אני לא אוכל כלום – שותה כוס תה והולך לעבודה. בסביבות שמונה וחצי אני אוכל כריך מלחם מלא עם ירק וגבינות. בצהריים אני אוכל ארוחת צהריים (לעיתים סלט, לעיתים בשר, מה שבא. משתדל מאוד מאוד שלא תהיה בארוחה הזו פחמימה, ואם כן, אז קצת). ואחרי זה, ארוחת ערב (דומה לארוחת בוקר, אבל תכלול גם ביצה או משהו כזה). וזהו. נגמר. אין אוכל בין לבין (להוציא איזה תפוח, וגם זה לא כל יום), ואין נשנושים.
כאמור, זה נשמע יותר קשה ממה שזה באמת. בפועל, אני לא מרגיש רעב. לפני שעשיתי את השינוי הזה הייתי רעב כל הזמן. מהרגע שהתחלתי לאכול מסודר, הרעב נעלם.
בשורה התחתונה, המשקל שלי היום הוא לגמרי תקין ביחס לגובה שלי. ובעיקר: הוא התייצב. אני לא יורד יותר במשקל.
במקביל, אני לא עייף, לא חסר אנרגיה ולא כלום. סתם נטול סוכר מוסף.

7.
את יומן סוכר התחלתי לפרסם בכלכליסט. אחרי פרק 7 עזבתי ועברתי לתאגיד השידור והיומן נגדע. פרסמתי עוד פרק וחצי פה אצלי בבלוג, והנה הפרק האחרון.
אבל עוד לפני הגדיעה שלו, היומן הזה לימד אותי דבר מדהים על עיתונות דיגיטלית.
יומן סוכר היה מוצר דיגיטלי בלבד. אף מילה ממנו לא התפרסמה בעיתון המודפס, רק באתר. אלון רייס ונעם תמרי המדהימים נתנו לו מראה מרהיב וכמה פיצ'רים אינטראקטיביים קטנים, וזה כל מה שהיה צריך. בבת אחת יומן סוכר הפך להיות המוצר העיתונאי שקיבלתי עליו הכי הרבה פידבק אי פעם מאנשים שמעולם לא הצלחתי להגיע אליהם עם הכתבות שלי. קיבלתי פתאום פידבק הרבה רחב ועצומתי מהכתבות על הפנסיה, בטח יותר מאלה על תקציב הביטחון וכו'. יומן סוכר לקח בענק. זה לא שהפרינט מת, אבל יחי הדיגיטל ודרכי ההפצה שלו!
זו גם היתה התשובה שלי לכל האנשים שהתקשרו מדי פעם והתעניינו אם אני עדיין בדבר הזה של הסוכר או שמא הפסקתי לכתוב על שטויות וחזרתי לנושאים רציניים.
יותר מזה, ככל שהקרב על הסוכר הלך והתקדם, הבנתי עד כמה הנושא הזה רציני ולגמרי לא נופל תחת הקטגוריה של שטויות. הקרב על הסוכר, הקרב על המזון שאנחנו אוכלים, הוא קרב כלכלי-פסיכולוגי-פוליטי אדיר מימדים. הוא קרב גלובלי. שותפות בו כל יצרניות המזון והמשקאות הגדולת ביותר בעולם. עשרות מיליארדי דולרים בשנה מוטלים על המאזניים, אם לא למעלה מזה. פוליטיקאים מעורבבים ומתערבבים, כך גם רופאים, תזונאים, וכלכלנים. כל אחד יודע לכתוב חוות דעת מטעם, כל אחד יודע להציג ראיות. כשנחשפים לזה מקרוב זה די מדהים.
הכסף שחברות המזון משקיעות בלובינג ובמאמצאים לבלום חקיקה שמטילה מס סוכר על המשקאות שלהן הוא אדיר. כך גם הכסף שהן שופכות על מימון מחקרים ובכלל. בסוף בסוף בסוף, מבחינתן זה קרב על כסף. מבחינת הפוליטיקאים זה קרב אדיר על הון פוליטי. ומבחינתנו, זה קרב על הבריאות שלנו, על האוכל שאנחנו מכניסים לפה של הילדים שלנו. אין קרב מוצדק מזה.

8.
ועוד משהו חשוב למדתי: זה לא רק הסוכר. גם לא המלח, גם לא השומן. זה לא רק מה שאנחנו מכניסים לתוך הגוף שלנו, שאנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול, אלא גם איך. איך אנחנו אוכלים את המזון שלנו. כיחידים, וכמשפחה.
משחר ההיסטוריה האנושית, מזון היה חלק חשוב מאוד מהיום יום, אם לא ה. חשבו כמה דברים נעשו סביב מזון, כמה דברים נבנו סביב מזון, מקשרים אנושיים ועד תעשיות שלמות. והנה, אחרי שהתקדמנו בפירמידת הצרכים של מאסלו, ואנחנו עסוקים כל היום בהגשמה עצמית וכל זה, אנחנו לא מקדישים תשומת לב למזון שלנו. לא רק למזון עצמו, אלא גם לאופן שבו אנחנו אוכלים.
כמה פעמים השבוע אכלתם על יד השולחן במשרד שלכם תוך כדי שאתם מנסים לעשות על מיילים או לגמור איזה פרויקט? כמה פעמים השבוע, החודש, בשנה האחרונה, אכלתם ארוחת ערב עם כל המשפחה שלכם בשעה סבירה? ולמיטיבי לכת, כמה פעמים השנה אכלתם ארוחת צהריים עם כל בני המשפחה שלכם שלא בסוף השבוע?
האם אתם יודעים איך הילדים שלכם אוכלים? האם הם אוכלים את מה שהכנתם להם במיקרו או במקרר? האם הם אוכלים על יד השולחן? האם הם אוכלים לבד או ביחד? האם הם מטביעים את האוכל שלהם בכמויות בלי הגיוניות של קטשופ רק כי אין אף אחד בסביבה. האם הם רואים את ההורים שלהם יושבים ואוכלים בנחת, או שהם רואים את ההורים שלהם חוטפים משהו על הדרך בשביל להספיק משהו אחר, או שהם לא רואים את ההורים שלהם אוכלים בכלל?
זה לא רק הסוכר. זה לא רק המלח או השומן. זה גם האופן שבו אנחנו אוכלים, האופן שבו אנחנו מרגילים את הילדים שלנו לאכול, להבין מהי תחושת שובע, ומה חשוב ומה לא חשוב במזון, ומהי משפחה ולמה חשוב לאכול יחד.

9.
יומן סוכר היה ניסיון לתיעוד אישי-פוליטי-כלכלי-חברתי של הדברים שלמדתי כשהתחלתי להפסיק עם סוכר. לשמחתי, זה הפך להיות משהו מעבר לזה. הרגשתי שהצלחתי לעשות שינוי מסוים בעולם, ולו בתודעה של כמה וכמה וכמה אנשים. אני מודה, כשהפסקתי לפרסם אותו בקביעות, התמלאתי ריקנות.
מה עכשיו?
עכשיו נחכה. כמו בפעמים הקודמות, דברים כאלה, כמו יומן סוכר, כמו המסע בערבות הפנסיה, דברים כאלה מפציעים יום אחד בלי התראה מוקדמת. בלי שתכננת, בלי שאתה לגמרי מבין מאיפה הם הגיעו. אלה דברים שנבטו בך בלי ששמת לב בכלל, וחיכו לרגע המדויק שבו הם צריכים להוציא גבעול זעיר מעל לפני הקרקע.
אז בינתיים, תודה גדולה לכל מי שעזר לי במסע הזה, לכל מי שתמך, לכל מי שחשף אותי לדברים חדשים ומרתקים שלא הכרתי (יש המון אנשים שמייצרים כל מיני דברים מגניבים בשביל להתגבר על הסוכר או על הצורך במתוק), לכל מי ששיתף, לכל מי שכתב לי על החוויה שלו, לכל מי שהדליף לי פרטי מידע מספרים ונתונים, לעורכים שלי שהבינו שזה מספיק חשוב ושנתנו לי לפרסם את היומן וכתבות וראיונות נוספים בנושא, ולכל מי שקרא.
*
זהו. אין לי מילות סיום חכמות מאוד חכמות להגיד.
חג חירות שמח שיהיה.

לינקים:
יומן סוכר, פרקים 1-7
פרק 8
פרק 9

ועד בית

הספר החדש של אמירזיו והתכתבות מקרית עם אמירבןדוד בטוויטר גרמה לי להיזכר בדבר הזה

אי שם בשלהי שנת 1999, כחצי שנה לפני פורים 2000, זמן לא רב אחרי שגוייסתי לצבא ההגנה, עשיתי בעצם את הפריצה הראשונה והבלתי מורגשת שלי לעולם התקשורת. נועם פיינהולץ, שבאותה העת שירת כחייל מן השורה במחלקת התרבות של גלי צה"ל, בא אלי ובשורה בפיו. "פורים מתקרב ואני רוצה להעלות תכנית מוקומנטרית על להקת רוק שלא היתה. אני רוצה שתכתוב לה את התסכית", אמר לי. מהיוזמה הזו נולד בסופו של דבר "ספיישל ועד בית" – תכנית עם טל ברמן במלאת עשור להקמת הלהקה הפיקטיבית, לרגל הוצאת דיסק האוסף שלה "אולי מספיק?".

מי שהכיר אותי אז יודע שלא היה צורך ביותר מדי מאמצים בשביל להוציא אותי מביצת הבינוניות העגמומית שטבלתי בה. אימצתי את המשימה בשתי ידי כאילו זו היתה הזדמנות להתקבל לגל"צ.

את התכנית התחלתי לכתוב בלילות ההזויים והבודדים של האבט"ש שעשיתי בקיבוץ אלמוג, אי שם בבקעת הירדן בצפון ים המלח. ישבתי בלילה בבקתת השמירה הפרוצה לרוח המדברית החמה. בעודי מחכה למשאית החלב ולמשאית הלחמניות של אנג'ל שיורדות מירושלים חיפשתי רעיונות להתחיל. בבקתת השמירה שבכניסה ליישוב לא היה דבר מלבד דפים מצהיבים שהיו תלויים על הקירות, הוראות לשמירה נכונה מאת מח"ט הבקעה דאז, אל"מ אפי מושקטו, ורדיו טייפ ישן. מי ששירת בבקעה יודע שאין ברדיו שם שום קליטה לשום תחנה מלבד אחת – רדיו עמאן. וברדיו עמאן, אם לא ידעתם, היה אז מנהג מגונה לנגן בכל לילה על טייס אוטומטי את האלבומים של בוב דילן. וכך, לאחר כמה שעות רצופות של ניסורי מפוחית מורטי עצבים, הבזיק במוחי הרעיון כיצד להתחיל. נכתוב את סיפורה של להקת רוק אנטי-מחתרתית שקמה במחאה כנגד שילוב מפוחית במוסיקת רוק.

לילות על גבי לילות, שבוע שלם של כתיבה מאומצת ועוד כמה לילות של ליטושים לאחר מכן, בבסיס האם ברמאללה, הביאו בסופו של דבר לתוצאה הבוסרית הזו. אחרי שכתבתי את הכל, העברתי את החומר לנועם לעריכה. נועם, שהוא כנראה עורך הרדיו הטוב ביותר שאני מכיר, חתך בבשר החי ללא בושה ועשה שמות בטקסט עד גרסתו הסופית. אפילו שינינו את שמה המקורית של הלהקה הפיקטיבית מ"תצרף" ל"ועד בית". את השלד למרבית שירי הלהקה הפיקטיבית כתבתי אני, אם אני זוכר נכון, ואחר כך הוספנו עליהם נדבכים נוספים ביחד עם יונתן יעקבי וחברים נוספים.

עמוד השדרה של התסכית הבוסרי הזה היו השירים המומצאים של הלהקה. הם היו מלאים בבדיחות פנימיות, והשד יודע מי אישר לשדר ברדיו דבר טיפשי שכזה.

האחראים על הלחנים הם יונתן ונועם. על הביצוע להקת חיל האוויר דאז שכללה את עיליי בוטנר, מיקי ורשאי, איתי ניצן ואיתמר גרוס. עוד ניגנו, זיו רהב ונועם בעצמו. סולן הלהקה הוא מי שהפך לימים המנהל המוסיקלי האגדי של כוכב נולד, עמוס בן דוד.

השחקנים שהשתתפו בתכנית: טל ברמן, יואב גלזנר, אילן ברמן, רוני קובן, יואב קוטנר, אהוד גרף, יוסי חרסונסקי, שני ארז וגיא פינס.

אני זוכר שביום שידור התכנית לקחתי יום חופש מהצבא. לקחתי את המכונית של אמא ונסעתי לתל אביב, משום מה. החניתי את הרכב במגרש החניה הסודי של בית בני ברית בתל אביב, והסתתרתי מן העולם. שם, באוטו, במסתור, האזנתי לתכנית לראשונה מתחילתה ועד סופה. הרגשתי כמו ילד שעולל תעלול מוצלח במיוחד ואיש אינו יודע זאת. נדרשו לי כמה שנים טובות עד שהצלחתי להגיע לאושר רב מזה שהציף אותי באותו יום.

אני זוכר שלפני השידור גזרתי מהעיתון את החלק הרלוונטי בלוח השידורים של גל"צ שבישר על התכנית. הגדלתי את זה במכונת הצילום, ניילנתי, והסתובבתי עם פיסת הגאווה הקטנה והסודית הזו בארנק שלי למשך הרבה שנים אחר כך. כאילו ניסיתי להיאחז באיזו תעודה לכך שגם אני מגניב, שגם אני ראוי.

מתישהו, אחרי הרבה שנים, זרקתי את זה.

שמונה שנים אחרי שידור התכנית נועם עשה מצווה. הוא שלף אותה התכנית מהסרטיה של גל"צ והפך אותה לדיגיטלית. אז הנה, אני גאה לשים כאן את התכנית כולה, כולל מילות השירים למי שממש מעוניין.

אגב, רק אחרי ששמעתי את התכנית, הבנתי עד כמה היא דומה לספיינל טאפ. אני נשבע בהן צדקי שלא התכוונתי להעתיק. בחיי.

הנה התכנית המלאה:

על ההתקרחות

הגיע הזמן להוציא את זה החוצה:
הדבר שאני הכי הכי הכי שונא בעולם כרגע היא ההתקרחות שלי. זה גומר אותי מבפנים.

אני מתקרח בערך מגיל 14. אני זוכר בדיוק כיצד זה התחיל. זה היה נורא. זה היה ממש נורא. גיל 14 הוא גם ככה גיל נורא מכל בחינה אפשרית שהיא. אז תוסיפו לזה נשירת שיער מוגברת, וקיבלתם מתכון לאסון הורמונלי וחברתי. פויה.

אני זוכר את התחושה המבעיתה הזו, שבכל פעם שאתה מעביר את המסרק בשיער הוא חוזר משם עם מיליון שערות שנשרו ולא יצמחו עוד. הייתי מוציא אותן אחת אחת מהמסרק, מתבונן בכל אחת מהן באור הקלוש של האמבטיה, מנסה להביא מה לעזאזל הולך פה, ואיך עוצרים את הקטסטרופה הזו. בשלב מסוים הפסקתי להסתרק, ומאז לא שבתי להסתרק. לא מסוגל, מפחיד אותי מדי. הפסקתי למרוח ג׳ל, הפסקתי לחבוש כובעים, החלפתי שמפואים כמו מטורף בשביל למצוא איזה משהו שעושה ניסים.

כלום לא עזר.

בצר לי, השד יודע למה, עשיתי קרחת. לא סתם, על הסכין. אפס ממש. זה רק הפך את כל המצב לגרוע יותר. נראיתי כמו ביצה בלתי אסתטית בעליל. התקופה הזו היתה כל כך טראומטית בשבילי שאני ממש נמנע מלהסתכל בתמונות מאז. זה עושה לי צמרמורת רק לחשוב על זה.

הייתי משוכנע שזהו זה, שעד גיל 30 לא תישאר לי אפילו שיערה אחת על הראש. שאני אהיה בדיוק כמו אבא שלי, וכמו אבא שלו. אבל אז קרה משהו, אין לי מושג למה (הלוואי וידעתי!) ונשירת השיער המוגברת הפסיקה לתקופה ארוכה מאוד.

עכשיו היא חזרה – מה זה חזרה, משתוללת – ושוב בא לי למות.
להמשך קריאה

6

בעוד 20 ימים, ילדוש יהיה בן 6.
בגלל שהוא מחכה לזה כבר כל כך הרבה זמן (וכבר הכין בראשו רשימת מתנות מפורטת וומוגדרת + מתכנן ללכת לחנות הצעצועים עם קופת החיסכון שלו שהצטברו בה 88 שקלים ולקנות את כל הלגו שבחנות), הכנו לו טבלת ייאוש. כל בוקר הוא מסמן בה עוד איקס.

בשנה הבאה הוא יעלה לכיתה א'. שלב הרישום לכיתה א׳, יודעים ההורים שקוראים את זה, נמצא בימים אלה בין לקראת סיום או שכבר הסתיים ממש. אנחנו אמנם בסוף ינואר תחילת פברואר, אבל ככה זה.


להמשך קריאה

המסע המופלא של ילדוש

איפהשהו לפני כמה חודשים הבנו שלא ניסע הקיץ לשום מקום. זה לא שיש לנו צורך לטוס לחו״ל בכל קיץ, ואם כבר היינו מעדיפים לעשות את כל החגים בחו״ל, כמו שממילא צריך למצוא סידור לשבועות האלה באוגוסט כשאין קייטנות. אבל הקיץ, בגלל שילוב של נסיבות, הבנו בשלב די מוקדם שלא ניסע לשום מקום.

ואז היה לה רעיון:
בוא נעשה משהו לילדוש (היא לא קוראת לו ככה, אבל בואו נעמיד פנים לרגע שכן).
משהו מגניב. משהו שצריך ללמוד משהו, לחקור משהו, להתעסק במשהו. משהו שיגרום לו לזכור את הקיץ הזה.

מפה לשם, אחרי כמה לילות של חשיבה, החלטנו לבנות לו הרפתקת קיץ. סוג של תעלומה שבשביל לענות עליה הוא יצטרך לעבור כמה שלבים. אם זה נשמע לכם קצת חנוני, אתם טועים = זה מגה-חנוני. אבל הי, כאלה אנחנו, אין טעם להתכחש.

בסופו של דבר, כמה ימים לפני תום הקייטנה ותחילת החופש שלו, נתנו לו שלוש אפשרויות לתעלומת/הרפתקת קיץ.

הראשונה – איך חיים במדבר?
השניה – איזה עמים חיו בארץ ישראל?
והשלישית – איך עושים מסע מסביב לעולם?

לא היה לנו ספק באיזו תעלומה הוא יבחר.


אחרי קצת פחות משבוע של הכנות, החופש הגדול יצא לדרך ואיתו גם המסע המופלא של ילדוש. הקלטתי כמה אנשים בעבודה שלי (תודה לנעמה, אמיר, רון ומיכל) שיזניקו אותו בכל שלב. למשל, בואו נביך את רון (האחרים היו הורגים אותי):

אתם צריכים לראות את העיניים של ילד סקרן בן חמש שפתאום מישהו שהוא לא מכיר מדבר אליו בסרטון וידאו ושולח אותו למשימות. רק זה היה שווה את זה.


השלב הראשון היה להכיר נוסעים מפורסמים מההיסטוריה, וללמוד איזה מסעות הם עשו מסביב לעולם. בחרנו את הקלאסיים – מרקו פולו וכריסטופר קולומבוס – וגיוונו עם ג׳אנג חה (שייצא עוד משהו מלימודי מזרח אסיה שלה, מלבד הזכרונות מהטיולים שלנו בסין) ואיבן בטוטה. על הדרך גילינו שאפילו יש רחוב על שמו בירושלים.


travallers

batuta

בשלב השני היינו צריכים ללמוד עם איזה כלי תחבורה אפשר לעשות מסעות מסביב לעולם. חיפשנו איזה מוזיאון תחבורה מגניב, אבל לא הצלחנו למצוא כזה (פספסנו? אתם מכירים בישראל איזה משהו סטייל אלה שיש בארה״ב?), אז החלטנו לנסוע ברכבת לחיפה. קפצנו למוזיאון הרכבת וראינו קרונות וקטרים ישנים לאללה, ואחרי זה הלכנו למוזיאון חיל הים שהיה בשיפוצים, אבל בכל זאת הצלחנו להיכנס לתוך צוללת ולתוך ספינת טילים ענקית. על הדרך, עלינו וירדנו ברכבל (אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן בתחילת שנות ה-80 עולה ברכבל הזה ומת מפחד. די מדהים שנראה ששום דבר לא השתנה בו מאז).


old_engine

sea_museum

בשלב השלישי היינו צריכים ללמוד על עמים שפוגשים מסביב לעולם. בשביל זה עלינו לירושלים למוזיאון ישראל. הסתובבנו בארכיאולוגיה יום לפני שהילדה ההיא שברה את הכד ההוא, וגם בתערוכה של התרבויות וראינו איך חיו וחיים עמים שונים במקומות שונים. הוא אמנם רק בן חמש, אז יש גבול כמה הוא מסוגל ומוכן להסתובב בתערוכות כאלה, ועדיין היה כיף. הוא בעיקר מזכיר לי את עצמי כשהייתי קטן.
משם המשכנו למחנה יהודה, עאלק בשביל לטעום אוכל שאוכלים עמים שונים מסביב לעולם. בתכלס היה חם וצהריים, וממילא הוא לא באמת אוכל שום דבר (כמו אבא שלו), אז פשוט הלכנו לאכול חומוס ברחמו. ומה אתם יודעים, מסתבר שזה האוכל הכי טעים בעולם.


השלב הרביעי והאחרון היה מחולק לשניים. בחלק הראשון, הוא מילא איתנו חוברת שהכנו לו מראש עם ארצות נבחרות. למדנו מתי הוקמו המדינות ומה הארצות הכי גדולות ואיפה חיים הכי הרבה אנשים, והוא גילה מה המטבע של כל מדינה ואיזה אוכל אוהבים לאכול בכל ארץ.


book

iceland

בחלק השני של השלב הזה הכנו דגלון קטן לכל מדינה שציירנו לפי החוברת, תקענו במקומות המתאימים במפה גדולה שהדפסתי לו מראש, והוא החליט בעצמו איך בונה את המסע המופלא שלו מסביב לעולם. מה סדר המדינות שהוא רוצה לבקר בהן, באיזה כלי תחבורה עוברים ממדינה למדינה, ומה עושים בהן.
וילדוש, כמו ילדוש, החליט על הדרך שהוא מוסיף המון המון מדינות שהוא למד עליהן על הדרך.

map


הנה המסע שהוא בנה לעצמו:

יוצאים מישראל
מפליגים בים לטורקיה
משם טסים למוסקבה
משם נוסעים ברכבת הטרנס סיבירית לסין, עם עצירה במונגוליה
מסין מפליגים דרך הפיליפינים ואז מקיפים את אפריקה מדרום, מריחים את הקוטב הדרומי, וממשיכים עד לברזיל
מברזיל יורדים לארגנטינה
ממשיכים לצ׳ילה
עולים דרך כל מרכז אמריקה עד לארה״ב
לא מוותרים על אלסקה (בטיסה)
ומשם ממשיכים צפונה צפונה, עד לגרינלנד (העיניים שלו נוצצות כשהוא אומר גרינלנד)
מגרינלנד שטים לאיסלנד, שילדוש החליט לקרוא לה ארץ הברווז (תסתכלו על הצורה שלה במפה, היא באמת דומה לברווז)
מגרינלנד נשוט לנורבגיה
משם נשוט דרך בריטניה עד לספרד
נחצה את מיצרי גיברלטר למרוקו
נטוס דרומה דרומה עד לזימבבואה
קפיצה קטנה למגדסקר
נשוט עד לאוסטרליה
גיחה ליפן
טיסה למצרים
ובחזרה דרך סיני לישראל.
תם ונשלם.

אחר יומיים הוא החליט שהוא מוחק הכל ומתחיל לתכנן מסע חדש.


זהו. מסע הקיץ תם. עוד רגע תתחיל השנה האחרונה שלו בגן, והעבודה שוב תשאב אליה באינטנסיביות. תקציב וגז וגז ותקציב ופוליטיקה ופתיחת שנת הלימודים ודברים בפנסיה ותקציב הביטחון והקרב על התרופות מצילות החיים וכל מיני כאלה.

ומתישהו, אולי, כשהדברים יירגעו, ניקח פסק זמן, נעמיס את התרמילים, ונצא כולנו יחד למסע מופלא מסביב לעולם.
וזה יהיה לא פחות אדיר.


20141012_090832

תודה שקראתם.