6

בעוד 20 ימים, ילדוש יהיה בן 6.
בגלל שהוא מחכה לזה כבר כל כך הרבה זמן (וכבר הכין בראשו רשימת מתנות מפורטת וומוגדרת + מתכנן ללכת לחנות הצעצועים עם קופת החיסכון שלו שהצטברו בה 88 שקלים ולקנות את כל הלגו שבחנות), הכנו לו טבלת ייאוש. כל בוקר הוא מסמן בה עוד איקס.

בשנה הבאה הוא יעלה לכיתה א'. שלב הרישום לכיתה א׳, יודעים ההורים שקוראים את זה, נמצא בימים אלה בין לקראת סיום או שכבר הסתיים ממש. אנחנו אמנם בסוף ינואר תחילת פברואר, אבל ככה זה.


להמשך קריאה

המסע המופלא של ילדוש

איפהשהו לפני כמה חודשים הבנו שלא ניסע הקיץ לשום מקום. זה לא שיש לנו צורך לטוס לחו״ל בכל קיץ, ואם כבר היינו מעדיפים לעשות את כל החגים בחו״ל, כמו שממילא צריך למצוא סידור לשבועות האלה באוגוסט כשאין קייטנות. אבל הקיץ, בגלל שילוב של נסיבות, הבנו בשלב די מוקדם שלא ניסע לשום מקום.

ואז היה לה רעיון:
בוא נעשה משהו לילדוש (היא לא קוראת לו ככה, אבל בואו נעמיד פנים לרגע שכן).
משהו מגניב. משהו שצריך ללמוד משהו, לחקור משהו, להתעסק במשהו. משהו שיגרום לו לזכור את הקיץ הזה.

מפה לשם, אחרי כמה לילות של חשיבה, החלטנו לבנות לו הרפתקת קיץ. סוג של תעלומה שבשביל לענות עליה הוא יצטרך לעבור כמה שלבים. אם זה נשמע לכם קצת חנוני, אתם טועים = זה מגה-חנוני. אבל הי, כאלה אנחנו, אין טעם להתכחש.

בסופו של דבר, כמה ימים לפני תום הקייטנה ותחילת החופש שלו, נתנו לו שלוש אפשרויות לתעלומת/הרפתקת קיץ.

הראשונה – איך חיים במדבר?
השניה – איזה עמים חיו בארץ ישראל?
והשלישית – איך עושים מסע מסביב לעולם?

לא היה לנו ספק באיזו תעלומה הוא יבחר.


אחרי קצת פחות משבוע של הכנות, החופש הגדול יצא לדרך ואיתו גם המסע המופלא של ילדוש. הקלטתי כמה אנשים בעבודה שלי (תודה לנעמה, אמיר, רון ומיכל) שיזניקו אותו בכל שלב. למשל, בואו נביך את רון (האחרים היו הורגים אותי):

אתם צריכים לראות את העיניים של ילד סקרן בן חמש שפתאום מישהו שהוא לא מכיר מדבר אליו בסרטון וידאו ושולח אותו למשימות. רק זה היה שווה את זה.


השלב הראשון היה להכיר נוסעים מפורסמים מההיסטוריה, וללמוד איזה מסעות הם עשו מסביב לעולם. בחרנו את הקלאסיים – מרקו פולו וכריסטופר קולומבוס – וגיוונו עם ג׳אנג חה (שייצא עוד משהו מלימודי מזרח אסיה שלה, מלבד הזכרונות מהטיולים שלנו בסין) ואיבן בטוטה. על הדרך גילינו שאפילו יש רחוב על שמו בירושלים.


travallers

batuta

בשלב השני היינו צריכים ללמוד עם איזה כלי תחבורה אפשר לעשות מסעות מסביב לעולם. חיפשנו איזה מוזיאון תחבורה מגניב, אבל לא הצלחנו למצוא כזה (פספסנו? אתם מכירים בישראל איזה משהו סטייל אלה שיש בארה״ב?), אז החלטנו לנסוע ברכבת לחיפה. קפצנו למוזיאון הרכבת וראינו קרונות וקטרים ישנים לאללה, ואחרי זה הלכנו למוזיאון חיל הים שהיה בשיפוצים, אבל בכל זאת הצלחנו להיכנס לתוך צוללת ולתוך ספינת טילים ענקית. על הדרך, עלינו וירדנו ברכבל (אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן בתחילת שנות ה-80 עולה ברכבל הזה ומת מפחד. די מדהים שנראה ששום דבר לא השתנה בו מאז).


old_engine

sea_museum

בשלב השלישי היינו צריכים ללמוד על עמים שפוגשים מסביב לעולם. בשביל זה עלינו לירושלים למוזיאון ישראל. הסתובבנו בארכיאולוגיה יום לפני שהילדה ההיא שברה את הכד ההוא, וגם בתערוכה של התרבויות וראינו איך חיו וחיים עמים שונים במקומות שונים. הוא אמנם רק בן חמש, אז יש גבול כמה הוא מסוגל ומוכן להסתובב בתערוכות כאלה, ועדיין היה כיף. הוא בעיקר מזכיר לי את עצמי כשהייתי קטן.
משם המשכנו למחנה יהודה, עאלק בשביל לטעום אוכל שאוכלים עמים שונים מסביב לעולם. בתכלס היה חם וצהריים, וממילא הוא לא באמת אוכל שום דבר (כמו אבא שלו), אז פשוט הלכנו לאכול חומוס ברחמו. ומה אתם יודעים, מסתבר שזה האוכל הכי טעים בעולם.


השלב הרביעי והאחרון היה מחולק לשניים. בחלק הראשון, הוא מילא איתנו חוברת שהכנו לו מראש עם ארצות נבחרות. למדנו מתי הוקמו המדינות ומה הארצות הכי גדולות ואיפה חיים הכי הרבה אנשים, והוא גילה מה המטבע של כל מדינה ואיזה אוכל אוהבים לאכול בכל ארץ.


book

iceland

בחלק השני של השלב הזה הכנו דגלון קטן לכל מדינה שציירנו לפי החוברת, תקענו במקומות המתאימים במפה גדולה שהדפסתי לו מראש, והוא החליט בעצמו איך בונה את המסע המופלא שלו מסביב לעולם. מה סדר המדינות שהוא רוצה לבקר בהן, באיזה כלי תחבורה עוברים ממדינה למדינה, ומה עושים בהן.
וילדוש, כמו ילדוש, החליט על הדרך שהוא מוסיף המון המון מדינות שהוא למד עליהן על הדרך.

map


הנה המסע שהוא בנה לעצמו:

יוצאים מישראל
מפליגים בים לטורקיה
משם טסים למוסקבה
משם נוסעים ברכבת הטרנס סיבירית לסין, עם עצירה במונגוליה
מסין מפליגים דרך הפיליפינים ואז מקיפים את אפריקה מדרום, מריחים את הקוטב הדרומי, וממשיכים עד לברזיל
מברזיל יורדים לארגנטינה
ממשיכים לצ׳ילה
עולים דרך כל מרכז אמריקה עד לארה״ב
לא מוותרים על אלסקה (בטיסה)
ומשם ממשיכים צפונה צפונה, עד לגרינלנד (העיניים שלו נוצצות כשהוא אומר גרינלנד)
מגרינלנד שטים לאיסלנד, שילדוש החליט לקרוא לה ארץ הברווז (תסתכלו על הצורה שלה במפה, היא באמת דומה לברווז)
מגרינלנד נשוט לנורבגיה
משם נשוט דרך בריטניה עד לספרד
נחצה את מיצרי גיברלטר למרוקו
נטוס דרומה דרומה עד לזימבבואה
קפיצה קטנה למגדסקר
נשוט עד לאוסטרליה
גיחה ליפן
טיסה למצרים
ובחזרה דרך סיני לישראל.
תם ונשלם.

אחר יומיים הוא החליט שהוא מוחק הכל ומתחיל לתכנן מסע חדש.


זהו. מסע הקיץ תם. עוד רגע תתחיל השנה האחרונה שלו בגן, והעבודה שוב תשאב אליה באינטנסיביות. תקציב וגז וגז ותקציב ופוליטיקה ופתיחת שנת הלימודים ודברים בפנסיה ותקציב הביטחון והקרב על התרופות מצילות החיים וכל מיני כאלה.

ומתישהו, אולי, כשהדברים יירגעו, ניקח פסק זמן, נעמיס את התרמילים, ונצא כולנו יחד למסע מופלא מסביב לעולם.
וזה יהיה לא פחות אדיר.


20141012_090832

תודה שקראתם.

7 ימים

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

1.
במקום תקווה, מערכת הבחירות הזו ממלאת אותי בעיקר ריקנות וקצת ייאוש.
אולי אני סתם טיפוס פסימי, אולי אני סתם מריר. לא יודע. אני מסתובב ומדבר עם אנשים ורואה את הפוליטיקאים. חלקם מבלבלים את השכל, מוכרים לוקשים בשקל בלי למצמץ, לוקחים קרדיט על דברים לא להם, העיקר להגיד משהו, העיקר למכור משהו. בשביל מה זה טוב, השד יודע.

2.
מפלגת השלטון הבאה, לא משנה מאיזה צד תגיע, תחזיק בעשרים ומשהו מנדטים. וזהו. העובדה הזו תשפיע יותר מכל דבר אחר גם על אופי הקדנציה של הממשלה הבאה, וגם על המשך שלה. איך מישהו אמר לי היום – זה כמו לתת לילד בן 3 להרכיב פאזל של 40 חלקים: זה לא משהו שהוא מסוגל לעשות בכלל.
רוצה לומר, גם אם נתניהו או הרצוג יצליחו להרכיב קואליציה בעור שיניהם, יהיה לזה מחיר כלכלי כבד, וכך גם מחיר החזקת הקואליציה הזו בחיים. היכולת למשול – כלומר, להעלות רעיון לסדר היום ולקדם אותו מתחילתו ועד סופו – תצטמצם למינימום. וכבר היום אנחנו לא בדיוק בגבהים המאושרים של המשילות, נכון?
בקיצור, דיכאון. ניפגש בבחירות 2017.

2.5
אגב, גם ממשלת אחדות לא אמורה להיות מתכון ליציבות שלטונית. זה נכון שממשלת אחדות הצליחה להעביר את תוכנית הייצוב ב-85 – שהיא קו פרשת המים בתולדות המשק הישראלי, וביולי ימלאו לה 30 שנה – אבל זה היה יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל.
דמיינו ממשלת אחדות, לא משנה מי ראש הממשלה, שיושבים בה הליכוד והמחנה הציוני ועוד איזה שתי מפלגות לשון מאזניים (נגיד, כחלון ואחת או שתיים מפלגות חרדיות). ואז, נניח שמתישהו עולה איזה עניין מדיני על השולחן. איך בדיוק אמורה ממשלה כזו לתפקד כשמצד אחד יהיו לה לחצים ממחנה דני דנון, ומצד שני לחצים ממחנה ***תגידו לי אתם מי זה הדני דנון של השמאל כי אין לי מושג. יוסי יונה?*** איך ממשלה כזו אמורה למשול, לקדם רעיונות וליישם אותם. איך? ואם הלחצים האלה משני הקצוות יהיו חזקים מדי, עד כדי קרע ממפלגת האם, אז שוב חזרנו לממשלה קואליציונית מדי.

3.
איך פותרים את זה? אין לי שמץ של מושג. בן שיחי אמר לי הבוקר שביוון מפלגת השלטון אוטומטית מקבלת תוספת של אי אילו מנדטים, בשביל להגדיל את הכוח שלה בבית הנבחרים. אני לא מכיר את הפרטים של המנגנון הזה, אבל זה נשמע לי כמו רעיון משונה. בכל מקרה, זה לא שיש לי רעיון יותר טוב. אמרתי כבר בהתחלה, זה קצת מייאש אותי כל זה.

4.
מיד אחרי הרכבת הממשלה – עניין שייקח די הרבה זמן, אני מניח – הממשלה החדשה תתחיל להתעסק בתקציב המדינה. ואז, עם כל הכבוד להבטחות ולתוכניות הכלכליות הגדולות, אגף תקציבים יחזור לתמונה, ובגדול. למעשה, אגף תקציבים יחזור עוד קודם, כבר במשא ומתן הקואליציוני, וינסה לדחוף כבר בשלב הזה רפורמות שהוא רוצה לקדם. העלאת גיל הפרישה? רפורמה מקיפה במנהל מקרקעי ישראל? פירוק מונופול הגז אבל בלי פיקוח על מחירים? לכו תדעו, זה תלוי בעיקר במפה הפוליטית ובמי שירכיב את הממשלה. הכל פתוח.
כך או כך, חוק ההסדרים הבא צפוי להיות עמוס מאוד, וסביר מאוד להניח שסביב הרכבת הממשלה או סביב דיוני התקציב שייפתחו מיד לאחר מכן צפוי גם מאבק גדול עם ההסתדרות, שמחכה בסבלנות בצד עם שני עניינים בקנה: 1. הסכם שכר חדש במגזר הציבורי 2. דרישה לקליטת כל עובדי הקבלן בכל שירות המדינה (גם במשרדי הממשלה וגם ברשויות המקומיות, שם נמצאת המאסה הגדולה).
בקיצור, עם כל הכבוד לתוכניות ולהבטחות, בסופו של דבר הפקידים צפויים לשרטט את גבולות המגרש ולשים על השולחן חלופות שתואמות את תפיסת העולם שלהם, לא בהכרח של שר האוצר. אם זה יהיה שר אוצר דוגמת משה כחלון (סיכוי גבוה לטעמי) או גלעד ארדן (סיכוי בינוני), סביר מאוד שהם ימצאו בו שותף טבעי להרבה רפורמות שהם רוצים לקדם. אם זה יהיה מישהו כמו מנואל טרכטנברג (והסיכוי לכך קלוש לדעתי), זה ילווה בחריקות, אבל בתכלס לא יותר מדי.
ככה זה. עם כל הכבוד לתוכניות ועם כל הכבוד להבטחות, בסוף כל מערכת בחירות מחכה פקיד אגף תקציבים עם אקסל. בסוף צריך לקצץ קצת מפה וקצת משם, לדחות שוב את יישום חוק חינוך חובה מגיל 3 ואת צמצום מספר התלמידים בכיתות, כי ככה המכונה עובדת.

5.
הבן הגדול שלנו חגג חמש לפני שבועיים. מאז שנולד, כל העולם שלי השתנה. בנאלי, אני יודע. ובגלל שהעבודה שלי תופסת חלק גדול מהעולם שלי, הלידה שלו וכל מה שבא אחר כך השפיעה מאוד על תחומי העניין העיתונאיים שלי, על הכתיבה שלי, על הגישה שלי.
אני מסתכל עליו גדל. אני אוהב אותו מאוד. בעוד שנה או שנתיים (אל תשאלו) הוא ייכנס לכיתה א׳. ומתישהו הוא יילך לצבא. ומתישהו יקים משפחה ויחפש עבודה ויתלבט מה לעשות עם עצמו, ומה להיות, ומה לאהוב, ומה לשנוא, וממה להתלהב, וממה להתרגז, ממה לצחוק וממה לבכות, ממה להתרגש ולספוג השראה, ממה להתבייש ולהתרחק, אחרי מי ללכת ואת מי להוביל, איפה לטייל ואיפה לגור ולאן להתגעגע ועל מה לקטר ואת איזו קבוצה לאהוד ואיזה שירים לזמזם ועם איזה אתוס להזדהות ובאיזה פאתוס לזלזל, ואיך להשפיע ולמי להצביע.
אני מסתכל עליו גדל. אני אוהב אותו מאוד. אני מנסה לנטרל את כל הדברים שקראתי עליהם ואת כל מה שאני יודע על העתיד ולהגיד לעצמי – עזוב אותך, העתיד אינו ידוע, הכל יכול להיות. לך תדע, אולי באמת יהיה כאן דבש כשהוא יהיה בגילך.
אבל בינינו?
זה לא תמיד מצליח לי.
לילה טוב.

בלימהסיבובנסיקה

פעם במיליון שנה הכוכבים מסתדרים ככה שאתה מסוגל לארוז בצפיפות שלושה תיקים, להעמיס שני ילדים, ולצאת עם זו שאהבה נפשך למסע קצר/ארוך בארץ רחוקה. השנה, מכל מיני סיבות, חלקן טובות, חלקן לא, הכוכבים הסתדרו ככה, והלילה אנחנו נוסעים.
אנחנו מתרגשים מאוד. אני לפחות. מהמסע, מהזמן ביחד, מהמראות, מההתנתקות.
ואנחנו אוהבים מאוד, היא ואני. לפני 13 שנה, במקום אפל וחשוך, הצטלבו דרכינו. לא הייתי יכול לחשוב על פרטנרית מוצלחת יותר להעביר את חיי, לנסוע, לראות, לגלות, לחקור, לשמוח, להתעצב, להתעצבן, להביא ילדים, לגדל אותם, לשמוח איתם, להתעצבן עליהם, לשחק איתם, להשתולל, לקפוץ, לרקוד, לשיר, לגנן בגינה, לסדר את הבית, לבשל, לאכול, לטייל, לשתוק, להתייעץ, להתנחם, להתכרבל ולאהוב יותר – ממנה, זו שאהבה נפשי.



אז אנחנו נוסעים. ענייני התקציב ייסגרו בינתיים, או מתישהו, עולם כמנהגו ינהג. שתהיה לכולכם שנה טובה ומוצלחת, שנגיע כולנו השנה לגבהים המאושרים.



נתראה בצד השני.

כל הדברים שאני לא אוכל

קודם כל, קצת מוסיקה

ועכשיו, לרשימה המלאה (ככל שהצלחתי לחשוב) של הדברים שאני לא אוכל. 99% מהדברים ברשימה הזו מעולם לא טעמתי, ואין לי שום כוונה לטעום לעולם. אני לא מסוגל לעשות את זה, לא מסוגל אפילו לחשוב על זה שאני מכניס אותם לפה. כל דבר מגעיל אותי מסיבה אחת לגמרי. אחד בגלל הצבע, אחר בגלל השם. זה מוזר, אני יודע. שנים חשבתי שאני תמוה. אבל היום, כשאני כבר גדול, אני מבין שאולי אני תמוה, אבל לגמרי לא לבד. זה מוקדש לכם, כל האוכלים הבררנים שנמצאים שם בחוץ.

אתם לא לבד.

הנה זה, בסדר אקראי לגמרי:

פטריות, כל סוג של פטריות. רק המחשבה על פטריה בפה שלי עושה לי בחילה
דגים. כל סוג של דג שהוא
שרימפס. כל סוג של פירות ים. גם לא אצות. גם לא סושי. רבאק, יש בזה אצות
טונה
אבוקדו
פרג. איכ, פרג זה מהשטן
סלק
במיה
חצילים
קישואים
ברוקולי (גם קולורבי אני לא מסוגל לאכול סתם ככה, אבל אהיה מוכן לסבול אותו במרק)
אספרגוס
כוסברה
כרובית. אלוהים ישמור איזה גועל נפש
קיווי
ליצ'י
לפת
עוף בצורתו (כלומר, כרעיים, שוקיים, כנפיים, אין סיכוי שאני אוכל את זה. שניצל כן)
לבבות
קורקבנים
טחול
כליה
שקדים (כמו שקדי עגל)
אשכים
צלעות
הודו
אווז
כל בשר שהוא לא בקר/עוף, וגם את רוב מה שהוא כן בקר/עוף אני לא מסוגל לאכול אם זה לא טחון או נראה כמו שניצל
ארטישוק
תאנים (לא יבשות, ולא טריות)
ירקות מבושלים באופן כללי עושים לי תחושה לא נעימה כשאני אפילו חושב עליהם, אבל הסתגלתי בשנים האחרונות לרעיון של מרק ירקות, כל עוד הוא מוגבל לבצל, תפוח אדמה, גזר, דלעת וקולורבי. ואת שלושת האחרונים סביר להניח שאשאיר בקערה
קינואה
גויאבות
דלורית


את הדברים הבאים אני אוכל, אבל לעיתים לא קרובות בכלל, ורוב הזמן אעדיף להימנע מהם:
בננות
אבטיח
בטטות
דלעת
שעועית ירוקה
תרד
ביצה נוזלית מצורה כלשהי (עין, למשל. למרות שבזמן האחרון התחלתי לחשוב שזה דווקא טעים)
עוף (כאמור, אני לא אוכל עוף בצורתו הגולמית. אבל מכינים אצלנו עוף בבית וחותכים לי כמו לילדים. אני לא מת על זה, אבל אוכל בשביל שגם הילדים יאכלו. כמה מביך)
פירות באופן כללי
עגבניות. לא עף על עגבניות. לא יקרה שאחתוך לי עגבניה סתם ככה, ורוב הזמן אעדיף לא להכניס עגבניה לכריך שלי
פלפל קלוי
קטשופ