אבא

1.

מאוחר. הבית שקט. כולם ישנים. אני בסלון, מחכה לאיזו שיחת טלפון שככל הנראה לא תבוא. בינתיים, בינתיים אני מהרהר שוב ושוב באיזה מאמר שקראתי לפני כמה ימים באלכסון, תחת הכותרת "תנו לילדים לשחק".

המאמר לא כתוב כל כך טוב, או שלא מתורגם כל כך טוב. השורה התחתונה שלו די ברורה, ומופיעה כבר בהתחלה: אנחנו לא נותנים לילדים שלנו לשחק מספיק. וביתר פירוט, אילו היינו נותנים להם לשחק יותר, כפי שנתנו לנו לשחק כשהיינו קטנים, הם היו לומדים על החיים הרבה יותר, ומגיעים לגיל הבגרות מוכנים יותר, בהשוואה למה שהם לומדים במסגרות שאנחנו מכניסים אותם אליהם. קרי, בבתי הספר, בחוגים אחר הצהריים, בבית מול המחשב או הטלוויזיה, וכיוצא באלה.

2.

מאז שקראתי את המאמר, אני מסתכל אחרת על אופן ההתנהלות שלי מול ילדוש. ילדושון עדיין קטן מדי, רק בן חמישה חודשים, ועיקר העיסוקים שלו נעים על הסקאלה שבין חיוכים שובי לב לבין הפרשות מסוגים שונים. ילדוש, לעומת זאת, כבר בן יותר משלוש וחצי, ובימים אלה נמצא בעיצומו של (עוד) גיל התבגרות שמקדים את זמנו.

אחרי שקראתי את המאמר, שמתי לב שאני כל הזמן אומר לו "לא". אל תעשה את זה ואל תעשה את זה, וזה אסור, וזה לא, וזה מסוכן, וזה ממש לא בא בחשבון. כל הזמן לא. ואני לא איזה אבא רע במיוחד, ואפילו לא קשוח במיוחד. אבל אני אומר לו יותר "לא" מאשר "כן, זה די בטוח.

וזה מפריע לי. זה הפריע לי גם קודם, באיזו רמה תת הכרתית, ועכשיו זה מפריע לי אפילו יותר.

למעשה, אם להיות מדויק, אני עושה לעצמי בחילה.

2.5

אני עושה לעצמי בחילה מהרגע שהבנתי שפעמים רבות האיסורים שאני מטיל על ילדוש לא קשורים בשום צורה לבטיחות או משהו כזה. כלומר, זה לא נגמר רק ב"אל תיגע בחשמל" או "אל תחצה את הכביש בלי לתת לי יד או בלי להסתכל לצדדים". לא. פעמים רבות האיסורים שאני מטיל, לעיתים באופן אוטומטי כל כך, סתם נובעים מחוסר רצון שמשהו יתלכלך, ישבר, יתקמט, יתכווץ, יתרחב, יותז, יפול, ינזק, יפתח, יסגר, יתעופף, יתמלא, יתרוקן, ימעך, יתגלגל או ירטב. ותסכימו איתי שאלה סיבות מטופשות למדי – קטנות, קטנוניות ומשמימות – למנוע מהילד שלך לגלות דבר מה חדש על העולם.

3.

את האמת צריך לומר – אני בעד משמעת. גדלתי על משמעת. על צייתנות. ודווקא משום שגדלתי על המתודה הזו, אני יודע היטב מה חסרונותיה, מתי היא מוגזמת, מתי היא מסרסת ומעקרת את שורשי היצירתיות. אבל דווקא משום שגדלתי על המתודה הזו אני מכיר גם את מעלותיה. אני יודע למה היא תורמת, כיצד היא דווקא מטפחת את שורשי היצירתיות, כיצד היא משרטטת עבורך קווי מתאר לעולם, בזמן שאחרת היית מחפש אותם לנצח ולא מוצא.

השאלה, כמו תמיד, היא רק שאלה של מינון. ואם לדייק, שאלה של מינון ושאלה של האם נלווים למשמעת שאתה מנסה להקנות לילדים שלך גם משקעים אחרים – בלתי נחוצים – כמו משקעים רגשיים וכל מיני ניסיונות לקשור את המשמעת בתחושות אשם – או שמא מדובר בחינוך למשמעת לשם המשמעת. כל עוד מדובר באפשרות השנייה, אני חושב שמדובר בעניין חיובי.

4.

ההתנגשות הזו בין הניסיון למשמע לבין המאמר ההוא, ההתנגשות הזו היא שעושה לי בחילה מעצמי. בבת אחת התחלתי מתבונן בעצמי מהצד, רואה כיצד אני שוב ושוב, באופן תכוף להבהיל, מרבע את ילדוש האהוב שלי. אני תוחם לו גבולות רבים כל כך, שלא ברור בכלל היכן עוד ניתנת לו הזדמנות להבקיע, לפרוץ, למצות את מי שהוא.

אני מגזים כמובן. אבל אני מגזים בכוונה. משום שאם המגמה הנוכחית של שרטוט הגבולות תימשך, לא בטוח שהיא לא תעבור בעצמה את הגבול. וזו נקודה שאני לא רוצה להגיע אליה.

5.

כך שבימים האחרונים אני מנסה להרפות. אני לא הורה לחוץ במיוחד, לפחות לא נדמה לי שאני כזה. בתחילה הייתי יותר, בעיקר במישור הרפואי. אבל מאז שילדושון נולד משהו בי נרגע. ובכל זאת, אני מנסה להרפות עוד. אם הוא רוצה לשחק במשהו שממש לא נראה לי – למשל, לבדוק מה קורה אם פותחים את הברז שמפעיל את הממטרות, דווקא כשהשקיות מהסופר מונחות על הדשא – אני מנסה לעצור את התנועה המוכנית, את היד הנשלחת לאסור, ולתת לו לעשות דבר מה שאיני רוצה שיעשה. לתת לו לשחק, לחקור, לבדוק מה קורה, איך העולם מתנהג כשחוצים לרגע את הקווים, אפילו אם הוא בכלל לא יודע שהוא חצה איזה קו.

6.

אני אוהב מאוד את הילדים שלי. אני אוהב מאוד את מה שהם עושים ממני, באותה מידה שלעיתים אני לא מסוגל לסבול את הדברים שהם עושים, את כאב הראש שהם גורמים, את בלוטות הסבלנות שהם שוחקים בי. אני אוהב אותם מאוד, ממיליון ואחת סיבות שאין שום סיכוי בעולם שיום אחד אצליח למנות במדויק, אבל גם משום שאם אני תופס את עצמי בזמן, הם נותנים לי להיות הילד שלא הייתי.

או, לכל הפחות, להתבונן מהצד בילד הזה.

במובן מסוים, אם להודות על האמת, כשאני נותן לילדוש לשחק, לעשות דבר מה שהייתי מעדיף שלא יעשה, אני בעצם מרשה את אותו הדבר גם לעצמי.

נמס

1.
חם לי.
חם לי ומר לי.
חם לי ומר לי ואני עייף נורא.

2.
אני מת על העבודה שלי. מת עליה באמת. אבל לאחרונה היא מכניסה אותי לסחרור. אני נפגש עם עוד ועוד ועוד אנשים, ומכל עבר אני מקבל את הכאפה. מכל עבר אנשים אומרים לי: הולך להיות כאן רע. זה בלתי נמנע. הגדיל לעשות אחד מהם השבוע, אחד שיודע, שאמר בפשטות, כמעט באדישות: זה כבר קרה.

נמאס לי. אני יודע יותר מדי. אני לא מתכוון לזה בהתנשאות, אלא לתאר מצב של חריגה מהקיבולת. אני יודע יותר מדי. אני יודע יותר מדי על המתקפה שהעתיד שלנו נמצא תחתיה. על איך הולכת להיראות מערכת הבריאות בעוד עשור וחצי, על איך הולכת להיראות מערכת החינוך בעוד עשור וחצי, על איך הולכים להיראות הכבישים בעוד עשור וחצי.

אני יודע יותר מדי על המתקפה על הפנסיה שלנו. אני יודע יותר מדי על מה שהולך לקרות לכל מי שיהפוך לסיעודי. לעזאזל, אני יודע שיותר ויותר אנשים הולכים להפוך לסיעודיים. הי, אפילו אני, סביר להניח.

נמאס לי מכל זה. המוח שלי מתחיל להראות מצוקה. אני מזיע. אני מזיע פחדים וחרדות. אני הולך לשירותים ויוצאים לי שם פחדים וחרדות. אני שוכב לישון וחולם על זה. אני קם בבוקר וחושב על זה. אני רואה את הילדים שלי, ומאחוריה עומדים גדודים של פחדים וחרדות. מאחוריהם נפרשת תמונה של חיים בצפיפות, בלכלוך, בזיהום סביבתי, בעולם של משאבים נעלמים, בעולם של מצוקה כלכלית.

ואני כותב על זה. אני כותב על זה הרבה כי אני חושב שזה חשוב. אני חושב שאנשים צריכים לדעת. אולי אני סתם לא רוצה להרגיש לבד בתוך כל אובדן העשתונות הזה.

3.
ואולי זה בכלל הכל בראש שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי שזה הכל בראש שלי. שאני סתם דפוק. רואה שחורות. לא מסוגל לראות את חצי הכוס המלאה. אבל אז אני נפגש עם אנשים, ועוד ועוד אנשים, והם כולם אנשים שמבינים, אנשים מתוך המערכת, והם כולים אומרים לי את אותו הדבר. ומכל פגישה אני יוצא יותר ויותר מרוסק.

ואתם יודעים מה משותף לכל האנשים האלה? רק השבוע זה התבהר לי. הם כולם מסודרים. לכולם יש משכורות יפות, לחלק גם פנסיה תקציבית מפנקת שהמסים שלי משלמים, וישלמו. ואם לא זה, אז יש להם מלא נכסים. או עתיד מלא בנכסים. איך שלא יהיה, הם מסודרים רבתי. הם יושבים בכסאות הנוחים שלהם, במשרדים המרווחים שלהם, בבגדים המגוהצים שלהם, בנעליים המצוחצחות שלהם, בתסרוקות המוקפדות שלהם. ואני? אני מסתכל עליהם, ומקשיב, ושומע מה שהם אומרים, והכל מחלחל פנימה, ואז אני נפרד מהם, הולך, הולך בחזרה אל חיי נטולי הנכסים, אל האוטובוס או אל האוטו שכבר דפק 45 אלף קילומטר למרות שהוא רק בן שנה וחצי, והכל מפעפע שם בפנים, אל פרוזדורי הלב, ושוקע, עוטף ברקמת שומן את הלב שלי, ומחכה ליום פקודה.

הם אומרים לי, האנשים המסודרים האלה, שנצטרך לעבוד עד גיל 75. לפחות. כלומר, אתם ואני נצטרך, הם לא. אחד אמר לי שצריך להתכונן לעולם של שלוש קריירות. אחרח השווה והעלה – ארבע קריירות. ובמה עובדים כשאתה בן 75, שאלתי אותו. במקדונדלס, הוא אמר בלי למצמץ. המשכורת שלו היא שש ספרתית. כמו גם של האישה שבמשרדה ישבתי השבוע בשביל לשמוע אותה אומרת שהמדינה התפרקה מהאחריות לענייה. התפרקה מאחריות. התפרקה התפרקה, אבל המשכורת שלך היא שש ספרות בחודש, חשבתי. שש ספרות. התפרקה מאחריות. תני לי שש ספרות בחודש וגם אני אגיד לך שהמדינה התפרקה מאחריות. הי, אני אגיד לך מה שאת רוצה בשביל שש ספרות לחודש.

די. נשבר לי מזה. נשבר לי מלדעת את זה. רוצה לא לדעת את זה. רוצה להסתכל בעיניים של הבן הגדול שלי ולחשוב שאני משאיר לו עולם טוב יותר אחרי. שאני משאיר לו חיים של רווחה כלכלית, ועולם מלא בצדק, ויופי טופי, ים בריכה בנים וכיף. תעשו לי ממנטו. תעשו לי שמש נצחית בראש צלול. לא רוצה לדעת יותר את מה שאני יודע.

4.
גם ככה לאפאחד לא אכפת.

סליחה. יש הרבה אנשים שאכפת להם. חלקם אפילו צועקים ברחובות מדי פעם, אפילו לעיתים קרובות. אבל האחרים, הרוב, יושבים בבית ומודאגים. ואם לא מודאגים, אז מדחיקים. ואם לא מדחיקים, אז סתם אובדי עצות. מה עושים? איך מתמודדים עם זה? איך מתמודדים עם זה שהאוכלוסיה כאן הולכת להפוך לזקנה יותר בבת אחת, וכל התשתיות הסיעודיות במדינה בכלל לא מוכנות לקפיצה הזו, ורק מי שיש לו מלא כסף יצליח לדאוג לעצמו, או להוריו, להזדקנות מכובדת. מה עושים עם זה עכשיו? מה עושים עם המידע הזה בזמן שהילד בוכה על זה שהצעצוע שלו נשבר, ובזמן שאתה עייף עד מוות, ובזמן שהמשכורת שלך לא עולה לשום מקום, ובזמן שאתה כבר שמונה שנים לא מבין איזה קסם צריך לעשות בשביל שתוכל לקנות דירה מתישהו בחיים שלך, מבלי שאחד ההורים שלך ימות.

ויש גם כאלה שמשום מה מתעקשים כל הזמן להגיד לך שאתה טועה. לא חשוב שזה לא אתה שאומר את הדברים האלה, כי אתה מביא את הדברים בשם אומרם, אבל הם בכל זאת חשים צורך להוקיע. להעמיד על טעות. להגיד לך שהכל טוב, והכל זורם, וצריך שתהיה תחרות, וכאלה, ואתה פופוליסט, ודמגוג, ושמאלן. למרות שפעם בכלל הצבעת לאריק שרון. אריק פאקינג שרון. שמאלן עאלק.

5.
זה כבר קרה, אמר לי האיש שישבתי איתו השבוע, זה כבר קרה. העשור האחרון, זה עם הצמיחה הגבוהה, נסמך על פירמידת הגילאים, הוא אמר לי. פירמידה עם הרבה מאוד אנשים בגילאי העבודה. ועכשיו האנשים האלה מגיעים כולם לפנסיה בבת אחת, ולא יהיו מספיק אנשים שיעבדו. זה לא תסריט פסימי, זו המציאות הבלתי נמנעת. ומה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה? עם העובדה שהנשיאה בנטל רמת החיים הקולקטיבית שלנו תיפול על כתפיים מועטות יותר? שאלתי אותו. הוא רק חייך באפאטיות האופיינית לו ואמר, זה כבר קרה, אין מה לעשות עם זה, יהיה כאן עשור ומשהו מאוד לא טובים. תתנחם בזה שבמקומות אחרים יהיה יותר גרוע, אמר לי.

אני מצטער. אני חוזר על עצמי. אני לא רוצה להלאות אתכם. יש אנשים שצועקים ריכוזיות! ועדים גדולים וחזקים! אני מעדיף להיות זה שצועק פנסיה! ודמוגרפיה! וכאלה. אבל זה לא עוזר לי הרבה.

אולי אני צריך להתחיל לכתוב על חדשות טובות. על אנשים שממציאים דברים. אנשים שמגלים דברים. אנשים שיוצרים. אנשים שיש להם אופק. אנשים טובים ונחמדים.

6.
בקרוב אנחנו עוברים מכאן. 9 שנים בירושלים מסתיימות להן, ואני אפילו לא מתרגש מזה. חם לי מדי. מר לי מדי. עייף לי מדי. אני צריך לעשות ריסטארט. סליחה שהוצאתי את זה עליכם. אפשר להתפזר.

מאי 2013

כמה את יפה ירושלים. בבקרים, כשאני נוסע ברכבת הקלה למרכז העיר להתהלך ברחובותייך. כמה את יפה ירושלים, כשהאוזניות תחובות באוזניים והמוזיקה רועמת כך שלא אצטרך לשמוע את האנשים מקללים, מגדפים, מתלהמים.

כמה את יפה ירושלים. בצהריים, כשאני נוסע באוטובוס לאסוף את הבן שלי מהגן בהר הצופים. בדרך, אני יכול לראות באופק את כיפת הזהב. נוצצת בשמש אחר הצהריים כמו בגלויה. כמה את יפה ירושלים. כמה את יפה, ובלויה, ומסוכסכת וחסרת כל סיכוי.

כמה את יפה ירושלים. לפנות ערב, כשאנחנו מטיילים בשכונה. הבן שלי על אופניו, ואני דוחף אותו קלות בעליות. כמה את יפה ירושלים. כשאנחנו חולפים על פני עובדים של העירייה שמחליפים את עמודי התאורה כי או־טו־טו בחירות וצריך לעשות משהו, במקום לנקות את השכונה המתלכלכת שלנו, במקום להתקין כבר צילייה בגן השעשועים, כדי שלילדים יהיה קצת פחות חם.

כמה את יפה ירושלים. בלילות, כשרוח קרירה מצמררת את הגוף. כשניידות המשטרה ומשמר הגבול מפטרלות בשכונה או מקימות איזה מחסום דרכים ארעי לתפוס מישהו מעיסאוויה. כמה את יפה ירושלים. כשעוצמים את העיניים, כשמכסים את המוגלה מתחת לשלטים יפים של העירייה על עיר הקרח או פסטיבל אבירים או על מירוץ פורמולה 1.

כמה את יפה ירושלים. עם שחר. כשצריך לקום בבוקר, ולנסוע לעבודה, לתל אביב.

(פורסם בעיתון)

הבוקר

הבוקר, בדרך לעבודה מירושלים לתל אביב, ראיתי כיצד דחפורים עוקרים את הברושים הזקופים בצד הכביש בשביל לפנות הדרך לסלילת כביש חדש לשכונה החרדית רמת שלמה. ראיתי כיצד בעודי עובר במחסום דרכים צהלי איש פלסטיני מבוגר הולך לו בין גדרות, במה שנראה כמו משהו אחר אבל אסור להשוות, ולאיש מסביב – אפילו לא לו – זה לא נראה משוגע. ברדיו שמעתי על תוצאות משפט רמדיה, על הכרעת הדין לגבי מי שהואשמו – אך רק אחד הורשע – בגרימת מוות ברשלנות לתינוקות משום שלא היה במזון התינוקות שלהם ויטמין חיוני. ושמעתי גם על אסירים שמתים בתאים לא תאים בדרכים לא דרכים בעלטה גמורה.

בעוד שבוע הבן שלי יהיה בן 3. בני, אהובי, הסיבה היחידה לקיומי, יגדל ויבין לאט לאט באיזו מדינה אנחנו חיים, באיזה עולם.

ואם לא אצליח לשנות שום דבר ממה שמסביב, למרות שאתאמץ שוב ושוב, לפחות אעשה את הכל שיהיה לו אכפת מהצחנה שעולה מהקיום שסביבנו. שלכל הפחות לא יהיה אדיש לה. שלכל הפחות יכעס עלי. על מי שעולל את הדברים האלה מסביב. על מי שהפכו את הקיום הנאיבי, הטהור שלו ושל ילדים אחרים, לעולם של מדון, רוע וריב.

 

זמני

האהבה שלי לבן שלי כל כך עזה, שאפילו אם היו אוספים את כל הצער שבעולם ודוחסים אותו לקופסה אחת קטנה, בכל זאת הלחץ בחזה שלי היה גדול יותר מזה.

משהו בחיים שלי לא יושב כמו שצריך. זו תחושה שלא משנה כמה חזק אני מנסה לנער אותה, היא ממשיכה להקיז דם כמו קרציה.

משהו בחיים שלי לא יושב כמו שצריך. כמו פקק שהתברג קצת עקום, והמיץ מטפטף במקרר טיפה אחר טיפה במדף התחתון בלי שמישהו מרגיש, עד שמאוחר מדי.

אני גם יודע מה המשהו הזה. ואני גם יודע שאני צריך עוד לעבור תהליך ארוך של פירוק עצמי והרכבה עצמית עד שהכל יישב במקום כמו שצריך. לקלף מעצמי שכבה אחר שכבה, לפרק את עצמי לחתיכות מיקרוסקופיות, עד שאוותר לב חשוף ושותת, פועם אך בקושי, במרכז כיכר העיר.

מישהו מהעבודה סיפר לי פעם על תהליך דומה שעבר. איך השאיר מאחוריו משפחה, חברים, אישה, מקצוע, רכוש, תדמית. התפרק מחייו ומצא את עצמו ברחוב עם מברגה ביד ובגדיו לגופו וזהו, והלך לבנות לו חיים חדשים. הוא סיפר לי את זה כמעט כבדרך אגב, על קפה סתמי של צהריים, וכל הזמן הזה חיוך היה נסוך על פניו.

יש רגע אחד בחיי. 17 שנה חלפו מאז הרגע ההוא. שם, בחושך שמתחת למדרגות בקומת הכניסה לבניין של חגית תמרי ברחוב סולומון בפתח תקווה, משהו ברגע ההוא עיצב את חיי, ומסרב להשתחרר. משהו מהנער ההוא שיושב בחושך ומחכה נצח לראות אם מישהו ישים לב כבר שהוא נעלם.

הרבה רגעים חלפו בחיי מאז הרגע ההוא. נשים באו והלכו. חברים התקרבו והתרחקו. הכרתי את אהובתי, הקמנו בית, מצאתי את ייעודי והבאתי את בני אהובי לעולם. ובכל זאת, משהו ברגע ההוא לא משתחרר. משהו מהנער ההוא עדיין מחכה לראות אם מישהו כבר ישים לב שהוא נעלם.