זמני

האהבה שלי לבן שלי כל כך עזה, שאפילו אם היו אוספים את כל הצער שבעולם ודוחסים אותו לקופסה אחת קטנה, בכל זאת הלחץ בחזה שלי היה גדול יותר מזה.

משהו בחיים שלי לא יושב כמו שצריך. זו תחושה שלא משנה כמה חזק אני מנסה לנער אותה, היא ממשיכה להקיז דם כמו קרציה.

משהו בחיים שלי לא יושב כמו שצריך. כמו פקק שהתברג קצת עקום, והמיץ מטפטף במקרר טיפה אחר טיפה במדף התחתון בלי שמישהו מרגיש, עד שמאוחר מדי.

אני גם יודע מה המשהו הזה. ואני גם יודע שאני צריך עוד לעבור תהליך ארוך של פירוק עצמי והרכבה עצמית עד שהכל יישב במקום כמו שצריך. לקלף מעצמי שכבה אחר שכבה, לפרק את עצמי לחתיכות מיקרוסקופיות, עד שאוותר לב חשוף ושותת, פועם אך בקושי, במרכז כיכר העיר.

מישהו מהעבודה סיפר לי פעם על תהליך דומה שעבר. איך השאיר מאחוריו משפחה, חברים, אישה, מקצוע, רכוש, תדמית. התפרק מחייו ומצא את עצמו ברחוב עם מברגה ביד ובגדיו לגופו וזהו, והלך לבנות לו חיים חדשים. הוא סיפר לי את זה כמעט כבדרך אגב, על קפה סתמי של צהריים, וכל הזמן הזה חיוך היה נסוך על פניו.

יש רגע אחד בחיי. 17 שנה חלפו מאז הרגע ההוא. שם, בחושך שמתחת למדרגות בקומת הכניסה לבניין של חגית תמרי ברחוב סולומון בפתח תקווה, משהו ברגע ההוא עיצב את חיי, ומסרב להשתחרר. משהו מהנער ההוא שיושב בחושך ומחכה נצח לראות אם מישהו ישים לב כבר שהוא נעלם.

הרבה רגעים חלפו בחיי מאז הרגע ההוא. נשים באו והלכו. חברים התקרבו והתרחקו. הכרתי את אהובתי, הקמנו בית, מצאתי את ייעודי והבאתי את בני אהובי לעולם. ובכל זאת, משהו ברגע ההוא לא משתחרר. משהו מהנער ההוא עדיין מחכה לראות אם מישהו כבר ישים לב שהוא נעלם.

בגפי

ריח של ביוב עולה באפי. ריח של ביוב עולה באפי ומשום מה, בניגוד למצופה, אני מרחיב ריאותיי ושואף את מלוא הניחוח פנימה. ריח של ביוב, מצחין, מחליא, מציף את כל כולי. עוד שנייה ואעלה על גדותיי.

ריח של ביוב מלווה אותי בהולכי ברחוב. אנשים חולפים על פני, מימין ומשמאל. אנשים בריח ביוב. אני לא מנופף להם לשלום. אני לא מניד להם בראשי. אני לא שולח חצי חיוך, גם לא רמיזות בעיניים. אנשים בריח ביוב, חיים בריח ביוב, חלומות בריח ביוב, תשוקות בריח ביוב.

ריח של ביוב בחדר של הילד. ריח של ביוב במטבח. ריח של ביוב שעולה מהאותיות שלי, שכותבות את עצמן על הדף הלבן, האלקטרוני, הריק. ריח של ביוב בפרוזדור, בחדר השינה, בסדינים, במצעי המיטה, בחרכי החלונות, בסדקים שבתקרה.

ריח של ביבו מוחק כל זכר לריחות אחרים. של פעם. של מה שהיה עד היום. של רגעים יפים, של אושר. של צחוק של בוקר שבת מקרית, של נחירות לעת ערב על הספה. ריח של ביוב מוחק כל זכר לחיים אחרים שהיו, ואינם עוד. ריח של ביוב ממלא את הקמטים, את תלמי המצח, את חריצי הלחיים.

ריח של ביוב אוחז, ואינו מרפה. הוא נדבק לעור. הוא הופך לעור שני. הוא מכסה את העיניים. העולם מתכסה ביוב. ביוב בגוונים של ביוב. ביוב אפור, ביוב עכור, ביוב לבן מלוכלך.

בסוף היום אתה חוזר הביתה. לילה. מאוחר. קר. האוויר בחוץ נקי ורענן. אתה שואף מלוא הריאות. אוויר נקי וקר של לילה מתפרץ פנימה. אל קנה הנשימה, אל הסימפונות, אל נאדיות הריאה. אוויר נקי וקר של לילה מציף את כל כולך. ואז, נשיפה. מה שנכנס יצא, מה שיצא נכנס. ושוב, ריח של ביוב. אתה מנתק את עצמך מהמדרכה וסוחב אותך הביתה. דוחף אותך במעלה המדרגות, מביא אותך עד לכניסה, מצלצל בפעמון ומשאיר אותך זרוק על מפתן הדלת. בעוד רגע היא תיפתח את הדלת ותמצא אותך שוכב שם. יש לך בדיוק רגע בודד עד שזה יקרה.

שלוש תחנות וחצי

(לפוזי)

1.
לפני תשע שנים בדיוק, אלפי מילין מכאן, ישבתי בכוך השכור והצפוף שלנו בשעה שאת קיפלת איזה טורטליני, והכנתי לך מתנה בעבודת יד. התיימרתי להכיר אותך טוב מספיק כבר אז בשביל להיות מסוגל להכין לך את המתנה שהכנתי לך אז. איזו יוהרה.
אני זוכר שהייתי בלחץ. היית אמורה לחזור בכל רגע ואני לא הייתי אפילו קרוב לסיום. לבי דפק במהירות ובכוך הקטן שלנו היה חם כל כך שעורי חשב להתקלף. הייתי חייב לסיים במהירות בשביל שלא תחשדי בדבר. ניסיתי לזקק את כל כולו של הקיום לכדי אוסף מצומצם של מלים יפות כתובות בעיפרון על גבי ניירות לבנים וקטנים. כמה אהבתי אותך אז, וכמה אני אוהב אותך היום, ועד כמה שונה האהבה הבוסרית, הקופצנית, ההיא מהאהבה טרוטת העיניים שלנו היום.

2.
לפני קצת יותר מחצי שנה, טסת אל הצד השני של העולם, ובדיוק באותם הרגעים, פקע במוחי איזה וריד. באופן פולני-חרדתי-אשכנזי מאוד, אני לא חושב שהייתי יכול לחשוב על מחוות אהבה גדולה מזו. שהגוף יתפרק רק משום שזו שאהבה נפשו מתרחקת.
אני זוכר את שיחת הטלפון ההיא, מהמיון בעין-כרם. פתאום ראיתי אותך על המסך, וכל הכאב שהייתי נתון בו התפוגג לרגע סינגולרי. ואני זוכר היטב רגע אחר, כמה ימים ארוכים לאחר מכן, כמה ימים ארוכים של כאב בלתי נתפס לאחר מכן, כשנכנסת לחדר ששכבתי בו במחלקה, עם הבן שלנו בידיך, וניגשת אל המיטה שלי. בבת אחת כמו נמס בי הכל, והתפרקתי בבכי. אני לא יודע לגמרי למה אני נזכר בזה כעת. הדברים שנחקקים על לוח הלב נחקקים מבלי שתרגיש, מבלי לשאול אותך. אין עוד בן אדם בעולם מלבדך שהייתי יכול לחוש נוח מספיק בשביל להתפרק בפניו כך. אין עוד נפש חיה אחת על הפלנטה שיכולה להמיס אותי כך, מלבד אולי הבן שלנו.

3.
והנה, הבוקר, יבואו המובילים ויביאו לנו שולחן זעיר-בורגני למופת. וברגע אחד השריד האחרון לשותפות שלנו מהגלגול הקודם, נטול הצאצאים, יתייתר ויעבור אחר כבוד לאגף עולי הגרדום. השולחן שלנו, זה שהרכבנו יחד באיזו שבת מצירוף מוזר של אחת מדלתות הארון הישן ששבק חיים עם ארבע רגלי עץ פשוטות מהום סנטר שבטח עלו לא יותר מעשרים וחמישה שקלים. השולחן שלנו, שציפינו באהבה בגלויות ובתמונות מכל אשר ביקרנו. השולחן שלנו, שטרחנו ונסענו באוטובוס עד לצד השני של העיר הזו בשביל להזמין מהמפעל חתיכת זכוכית מגלוונת בשביל לכסות אותו. השולחן שלנו, ששרד את כל תחלופת הרהיטים בבית, שנתן מכות אינספור לילד שלנו בכל מקום אפשרי בגוף. השולחן שלנו, שיותר מהיותו שולחן הוא בעיקר שלנו, יפנה היום את מקומו לטובת רהיט ממוסחר, שיצא מפס הייצור של הבורגנות העייפה, זו שמודעת לעצמה אבל לא ממש נהנית מזה. השולחן שלנו ייצא החוצה. משהו בזה עושה לי עצוב, ומשום מה משמח אותי לראות שלך זה לא עושה שום דבר. זה משמח אותי משום שמלבד הנוסטלגיה, שלרוב זרה לי מאוד, אני מבין שאין כאן דבר מלבד עוד צעד טבעי במה שאנחנו הכי טובים בו: לחיות ביחד.

4.
אני מצטער אם אני מכביד עליך, אני מצטער אם אני לא תמיד מבין, אני מצטער על כל הלילות שהגעתי מאוחר מדי, מעט מדי, מרוחק מדי. אני אוהב אותך אהבה גדולה, אהבה בת יותר מעשור. אני אוהב אותך בבקרים, בלילות. אני אוהב אותך בקשקושי העיפרון שעל הקירות, בצעצועים שמפוזרים על הרצפה. אני אוהב להתבונן בך, לשתוק איתך, לשבת על ידך, לישון איתך בשלווה. אני אוהב לחזור אליך, לצעוד איתך, לחבק אותו. לאכול איתך ארוחת ערב במטבח הקטן מדי, לאורה של הנורה העגומה מדי, אחרי יום ארוך מדי. להתמוטט איתך, לקרוס איתך, בקושי להתעורר בבוקר מרוב עייפות איתך. להפוך איתך עוד ועוד דפים בספר הזה.
יום אחד, בעוד עשר שנים, אם עוד לא אהיה גריאטרי, כשכל העולם כבר יהיה מחובר לרשת דרך המוח והטחול, אני מבטיח להתנתק, להוריד אנטנות, לכבות את כל מה שאפשר, ולנצל איזה רגע פנוי כשתלכי לאנשהו, בשביל למהר ולשרבט לכבודך כמה מלים יפות בכתב יד בעיפרון על גבי דף נייר לבן. אחר כך אקפל אותו, ואתחב בסתר אל תוך התיק שלך. המלים שאכתוב לך יהיו כולן שלך, כמו לבי.

יום הולדת שמח, לך, שאהבה נפשי.

ממה

0.
שולחן ניתוחים, מתברר, הוא לא ממש שולחן. יותר כמו קורה צרה וקרה. גם הידיים של גרגורי, טכנאי הרנטגן, היו קרות כשהוא העביר אותי במיומנות ממיטת בית החולים אל שולחן הניתוחים. את ראשו כיסה כובע ניתוחים ירוק, ומרבית פניו היו מכוסים במסכה. נותרו רק העיניים.
כששכבתי על שולחן הניתוחים, בזמן שפרופ' חוסה כהן חיטט לי במוח או משהו כזה, הדבר המרכזי שחשבתי עליו הוא שאני רוצה שזה ייגמר. הדבר השני שחלף לי בראש היה "איך לעזאזל הגעתי למצב הזה"?
כשאתה שוכב על שולחן ניתוחים כל קיומך עובר רדוקציה אגרסיבית עד שלא נשאר ממך דבר זולת שק של הפרשות ונוזלים. סטייה לא נכונה של פרופ' חוסה כהן בכמה מילימטרים לכאן או לשם, ולא הייתי כותב את הדברים האלה. שק של הפרשות ונוזלים, ותו לא.

1.
כל זה היה לפני ארבעה חודשים בדיוק. העובדה שחלפו מאז רק ארבעה חודשים וכבר אני מסוגל לכתוב על זה הופכת אותי לבר מזל. בקלות רבה, מיקרוסקופית, גורלי היה יכול להיות אחר. אני בר מזל, ואני מכיר בכך.
הדבר הטוב היחידי שקרה בשבועות ובחודשים ששכבתי בבית, בין כאב לכאב, הוא שלראשונה זכיתי לראות את הבן האהוב שלי לא רק מדי בוקר, אלא גם מדי ערב. האושר שלו כשהיה חוזר מהגן ומוצא את אבא שלו בבית, גם אם מפורק מכאב ושוכב על הספה, היה אושר בלי גבול. ואושר, לפעמים, הוא דבר מדבק. ניצני ההבנה שאני צריך לשנות משהו בסיסי בחיים שלי פרחו עוד עם כל חיוך שלו.

2.
מה שרציתי לשנות בחיים שלי לא היתה מידת האינטנסיביות של העבודה שלי. לא רציתי לעבוד פחות קשה. אפילו לא חיפשתי לעבוד פחות שעות. כל שרציתי הוא לראות את הילד שלי יותר. לעזאזל, רציתי לראות אותו. ליצור רציפות אבהית, זה הכל.
אבל שוק העבודה הישראלי של 2012 לא תמיד מאפשר לך את הלוקסוס הזה. בין אם אתה גבר ובין אם את אישה שוק העבודה מציב בפניכם בחירה: תעבדו הרבה, ותגדילו לעצמם את הסיכוי לקידום. תעבדו פחות, ותחסלו את הסיכוי הזה כליל. אלא ש"תעבדו הרבה", אין משמעו "תעבדו קשה", או "תהיו עובדים יעילים מאוד ותתרמו המון לחברה". פירושו, כמעט תמיד, הוא "תעבדו הרבה שעות". והואיל והדבר היחידי שאנחנו מסוגלים להעמיד למכירה בשוק העבודה הוא הזמן שלנו, לעבוד הרבה שעות פירושו לוותר על הפנאי שלנו, לוותר על חיי המשפחה.
אז החלטתי לוותר. לא על חיי המשפחה, אלא על הקריירה, במובן מסוים. כל חיי חינכו אותי שצריך להתמסר לעבודה, לתת לה את כל כולך, לשאוף להתקדם עוד ועוד. אני לא יודע אחרת. והנה, החלטתי לשים בצד את כל העקרונות האלה, לשים את הקריירה שלי בצד, ולצאת מהמירוץ הזה. אם הבחירה היחידה שיש לי בשוק העבודה היא בין העבודה לבין המשפחה, ויכולת האיזון ביניהם מחייבת אותי להעדיף את האחד על פני השני, אני מעדיף להקריב את הקריירה. זכיתי לעבוד עם חבורה מוכשרת של אנשים מצוינים. המוכשרים שבהם התקדמו לתפקידי מפתח, ונאלצו במקום מסוים לעשות זאת על חשבון המשפחה. גם אני רוצה להתקדם, אני רוצה להבקיע, אני רוצה להצליח ולהגיע לראש הפירמידה. אבל אני רוצה להגיע לשם כשהבן האהוב שלי הולך איתי יד ביד, ולא נעזב לאנחות.

3.
אהבתי את התפקיד שלי מאוד. במובנים מסוימים, אני חושב שהוא הפך אותי לאדם שלם יותר. וגם אם לא, אני מרגיש ריקנות מסוימת בלעדיו. אבל אולי זה עוד יעבור לי.
ובכל מקרה, אני רואה את הבן האהוב שלי בבוקר, ובערב. והוא מחייך אלי, ואני אליו. ואנחנו משחקים, ורבים, וכועסים, ועושים שטויות, ושרים שירים, ומטיילים, ומשתוללים על הספה, ובאמבטיה, ואחר כך אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.
ואז אני מתיישב על המחשב, וממשיך לעבוד. בחיוך. בנפש חפצה. בגעגוע מסוים למי שהייתי עד לפני כמה חודשים, ואיני עוד, ובציפייה להבין מי בדיוק אני הולך להיות מעכשיו.

הסניף המקומי

השכונה שבה אני גר בירושלים מזה שמונה שנים – הגבעה הצרפתית – מתחרדת. הבנתי את זה היטב בפעם הראשונה שצלצל הטלפון בבית באחד הערבים ומעברו השני של הקו נשמע קולו של גבר שסיפר לי שהוא עורך סקר בקרב המגזר החרדי. בפעם השניה, השלישית, ובפעמים שבאו עד שניתקתי את קו הטלפון, כבר אי אפשר היה לטעות – מישהו במנגנון ההתחרדות קטלג את השכונה שלי, את הבית שלי, אפילו את הדירה שלי, כאזור חרדי. את הנעשה אין להשיב.
מנגנון ההתחרדות עובד כה מהר שעד שהספקתי להבין מה קורה סביבי, המרקם של השכונה כבר השתנה. זה התחיל בדיוק בשבוע שנולד בני, בסוף פברואר 2010. כשחזרנו מבית החולים הביתה, גילינו שאת הדירה בקומה מעלינו רכשה משפחה חרדית. היום, שנתיים ושלושה חודשים לאחר מכן, כבר מתגוררות בבניין שלנו ובבניין הסמוך לפחות ארבע משפחות חרדיות.
קשה לכתוב על החיים בשכונה מתחרדת מבלי להרגיש אשם, מבלי להרגיש אנטישמי. הדימויים שעולים בראש לוקחים אותך מדי למקומות אחרים, לא נעימים כלל. כי כשאתה מנסה לזקק את הבעיה בכך שהשכונה שלך מתחרדת, את הבעיה בכך שפלטת הצבעים שמרכיבה את היום יום שלך מחליפה את גווניה לשחור ולבן, האמת העירומה שנותרת היא שאתה פשוט לא רוצה לגור עם אנשים שונים ממך.
רק במקרה מדובר בחרדים. באותה קלות, לו השכונה היתה מתמלאת לאט בעובדים זרים, בפליטים מאפריקה, בערבים מהשכונות הסמוכות, במשפרי דיור ממעלה אדומים, גם אז לא היית מרוצה כל כך. גם אז היית מרגיש שמישהו משתלט על המעוז האחרון שלך. אז אולי הבעיה היא בעצם בכך, לא בהם.
למה זה כל כך מפריע לך שבאותו הזמן שאתה משאיר בבוקר את הילד בגן ונוסע לעבודה, אבא של מאיר, שגר שתי קומות מעליך, הולך לישיבה? ומה זה מפריע לך שאשתו כבר בהריון עם הילד השלישי? ומה זה משנה שבגן השעשועים שצמוד לבית, אליו אתה לוקח את הילד להתנדנד ולשחק, פתאום מלא בגדודים של ילדים שומרי מצוות? ומה זה חשוב שבשבת כולם הולכים ברחוב בטליתות, שבראש השנה עובר אורח מציע לך לתקוע בשופר ושבפסח האוויר מלא בריח שריפת חמץ?
האם אתה פוחד שהמקום היחידי שעוד אפשר להזמין ממנו אוכל לא כשר, סניף הפיצה המסכן של דומינו'ס בכניסה לשכונה, ייסגר בקרוב? האם אתה חושש שמתישהו גם לא ירשו לך לנסוע לטייל בשבת? האם אתה חרד שהילד שלך יתחכך בילדים שלהם ויתחיל לשאול שאלות שאין לך תשובות טובות להן? שהגנים החילונים בשכונה ייסגרו ולא יהיה לאן לשלוח אותו? האם אתה פוחד שגורל השכונה שלך יהיה גורל שכונת רמת אשכול, שהיתה פעם פנינה חילונית והפכה עד מהרה לגטו חרדי?
כשישבנו במערכת לפני כמה חודשים עם סגן ראש העיר יוסי דייטש, איש יהדות התורה, וסיפרתי על הקושי לחיות כחילוני בשכונה מתחרדת, הוא לגמרי לא הבין מה הבעיה. מבחינתו, מדובר בתהליך טבעי לחלוטין. כשנגמר המקום בשכונות מסביב, עוברים לשכונה הבאה. זה רק היה עניין של זמן עד שיגיע תורה של הגבעה הצרפתית. למה אני לא יכול לקבל את זה ופשוט לחיות בהרמוניה עם השכנים החדשים?
התשובה היחידה שיש לי לשאלה הזו היא שתחושת הבטן שלי אומרת לי שלאורך זמן המצב הזה לא יהיה בר קיימא. האוכלוסיה החרדית משקפת סל ערכים שלם שאינו הסל שלי, ולהיפך. מתישהו, אני חושש שהקהילה החרדית תיאלץ אותי להצטמצם. לצמצם את חופש התנועה בשבת, לצמצם את חופש הלבוש, לצמצם את חופש הפעלת מוסיקה בשבת, או אי שמירת כשרות בפסח. זה מה שקרה ברוממה, ברמת אשכול, ובכל שכונה שהתחרדה. לכן מבחינתי, האפשרות היחידה היא לבנות אסטרטגית יציאה מכאן.
הייאוש, המרמור והרמת הידיים שאני מבטא הם לא נחלת הכלל. לעומתי, יש בשכונה גרעין של צעירים חילונים שהחליט להיאבק בהתחרדות. הם יצאו, למשל, בכוונת ראש העיר להקים בשכונה קרית חינוך חרדית, ונגד יוזמות אחרות. לטענתם, אפילו קטלוג השכונה כחרדית מחליש את כוחם של החילונים, כי מה שחשוב לאנשים היא התדמית לא פחות המציאות עצמה. ככל שנדבר יותר על התחרדות, כך זה התודעה תתעצב יותר, גם אם מעשית ניתן לשמר בשכונה ציביון חילוני.
מדי שנה, יום ירושלים הוא יום עצוב מאוד עבורי. הפוליטיקאים מדברים גבוהה גבוהה על ירושלים, ועל תקציבי העתק שמופנים לחידוש העיר ולהתפתחותה. הפער בין הדיבורים האלה לחיים היום יומיים יכול להוציא מהדעת. זה כלל לא חשוב כמה כסף העירייה שופכת על חידוש מרכז העיר, על אירועים תרבותיים ועל משיכת צעירים לירושלים, כשהשכונה שאתה מגדל בה את הילד שלך נשמטת לך מתחת לידיים.
נולדתי בירושלים. ולמרות שגדלתי כל חיי באזור המרכז, היה ברור לי שיום אחד אחזור לעיר. באופן שקשה לי מאוד להסביר, ירושלים היא בעורקיי, בדמי. משהו באבני הבניינים, בבקרים הקפואים של החורף, בערבים הקרירים של הקיץ, בקדרות העננים, בקדרות האנשים, בצפיפות שבשוק, בעוינות המבטים, ברצון הפשוט רק לעבור את היום וזהו, בפוליטיות הבלתי מתפשרת של מרקם החיים היום יומי. הילד שלי ירושלמי. הוא יהיה כזה גם אחרי שנעזוב את העיר. ירושלים תזרום גם בעורקיו. יום אחד, אולי גם הוא ירגיש שהוא חייב לחזור.
**
(גרסה ערוכה ובעיקר מקוצרת של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון)