1.
מאוחר. הבית שקט. כולם ישנים. אני בסלון, מחכה לאיזו שיחת טלפון שככל הנראה לא תבוא. בינתיים, בינתיים אני מהרהר שוב ושוב באיזה מאמר שקראתי לפני כמה ימים באלכסון, תחת הכותרת "תנו לילדים לשחק".
המאמר לא כתוב כל כך טוב, או שלא מתורגם כל כך טוב. השורה התחתונה שלו די ברורה, ומופיעה כבר בהתחלה: אנחנו לא נותנים לילדים שלנו לשחק מספיק. וביתר פירוט, אילו היינו נותנים להם לשחק יותר, כפי שנתנו לנו לשחק כשהיינו קטנים, הם היו לומדים על החיים הרבה יותר, ומגיעים לגיל הבגרות מוכנים יותר, בהשוואה למה שהם לומדים במסגרות שאנחנו מכניסים אותם אליהם. קרי, בבתי הספר, בחוגים אחר הצהריים, בבית מול המחשב או הטלוויזיה, וכיוצא באלה.
2.
מאז שקראתי את המאמר, אני מסתכל אחרת על אופן ההתנהלות שלי מול ילדוש. ילדושון עדיין קטן מדי, רק בן חמישה חודשים, ועיקר העיסוקים שלו נעים על הסקאלה שבין חיוכים שובי לב לבין הפרשות מסוגים שונים. ילדוש, לעומת זאת, כבר בן יותר משלוש וחצי, ובימים אלה נמצא בעיצומו של (עוד) גיל התבגרות שמקדים את זמנו.
אחרי שקראתי את המאמר, שמתי לב שאני כל הזמן אומר לו "לא". אל תעשה את זה ואל תעשה את זה, וזה אסור, וזה לא, וזה מסוכן, וזה ממש לא בא בחשבון. כל הזמן לא. ואני לא איזה אבא רע במיוחד, ואפילו לא קשוח במיוחד. אבל אני אומר לו יותר "לא" מאשר "כן, זה די בטוח.
וזה מפריע לי. זה הפריע לי גם קודם, באיזו רמה תת הכרתית, ועכשיו זה מפריע לי אפילו יותר.
למעשה, אם להיות מדויק, אני עושה לעצמי בחילה.
2.5
אני עושה לעצמי בחילה מהרגע שהבנתי שפעמים רבות האיסורים שאני מטיל על ילדוש לא קשורים בשום צורה לבטיחות או משהו כזה. כלומר, זה לא נגמר רק ב"אל תיגע בחשמל" או "אל תחצה את הכביש בלי לתת לי יד או בלי להסתכל לצדדים". לא. פעמים רבות האיסורים שאני מטיל, לעיתים באופן אוטומטי כל כך, סתם נובעים מחוסר רצון שמשהו יתלכלך, ישבר, יתקמט, יתכווץ, יתרחב, יותז, יפול, ינזק, יפתח, יסגר, יתעופף, יתמלא, יתרוקן, ימעך, יתגלגל או ירטב. ותסכימו איתי שאלה סיבות מטופשות למדי – קטנות, קטנוניות ומשמימות – למנוע מהילד שלך לגלות דבר מה חדש על העולם.
3.
את האמת צריך לומר – אני בעד משמעת. גדלתי על משמעת. על צייתנות. ודווקא משום שגדלתי על המתודה הזו, אני יודע היטב מה חסרונותיה, מתי היא מוגזמת, מתי היא מסרסת ומעקרת את שורשי היצירתיות. אבל דווקא משום שגדלתי על המתודה הזו אני מכיר גם את מעלותיה. אני יודע למה היא תורמת, כיצד היא דווקא מטפחת את שורשי היצירתיות, כיצד היא משרטטת עבורך קווי מתאר לעולם, בזמן שאחרת היית מחפש אותם לנצח ולא מוצא.
השאלה, כמו תמיד, היא רק שאלה של מינון. ואם לדייק, שאלה של מינון ושאלה של האם נלווים למשמעת שאתה מנסה להקנות לילדים שלך גם משקעים אחרים – בלתי נחוצים – כמו משקעים רגשיים וכל מיני ניסיונות לקשור את המשמעת בתחושות אשם – או שמא מדובר בחינוך למשמעת לשם המשמעת. כל עוד מדובר באפשרות השנייה, אני חושב שמדובר בעניין חיובי.
4.
ההתנגשות הזו בין הניסיון למשמע לבין המאמר ההוא, ההתנגשות הזו היא שעושה לי בחילה מעצמי. בבת אחת התחלתי מתבונן בעצמי מהצד, רואה כיצד אני שוב ושוב, באופן תכוף להבהיל, מרבע את ילדוש האהוב שלי. אני תוחם לו גבולות רבים כל כך, שלא ברור בכלל היכן עוד ניתנת לו הזדמנות להבקיע, לפרוץ, למצות את מי שהוא.
אני מגזים כמובן. אבל אני מגזים בכוונה. משום שאם המגמה הנוכחית של שרטוט הגבולות תימשך, לא בטוח שהיא לא תעבור בעצמה את הגבול. וזו נקודה שאני לא רוצה להגיע אליה.
5.
כך שבימים האחרונים אני מנסה להרפות. אני לא הורה לחוץ במיוחד, לפחות לא נדמה לי שאני כזה. בתחילה הייתי יותר, בעיקר במישור הרפואי. אבל מאז שילדושון נולד משהו בי נרגע. ובכל זאת, אני מנסה להרפות עוד. אם הוא רוצה לשחק במשהו שממש לא נראה לי – למשל, לבדוק מה קורה אם פותחים את הברז שמפעיל את הממטרות, דווקא כשהשקיות מהסופר מונחות על הדשא – אני מנסה לעצור את התנועה המוכנית, את היד הנשלחת לאסור, ולתת לו לעשות דבר מה שאיני רוצה שיעשה. לתת לו לשחק, לחקור, לבדוק מה קורה, איך העולם מתנהג כשחוצים לרגע את הקווים, אפילו אם הוא בכלל לא יודע שהוא חצה איזה קו.
6.
אני אוהב מאוד את הילדים שלי. אני אוהב מאוד את מה שהם עושים ממני, באותה מידה שלעיתים אני לא מסוגל לסבול את הדברים שהם עושים, את כאב הראש שהם גורמים, את בלוטות הסבלנות שהם שוחקים בי. אני אוהב אותם מאוד, ממיליון ואחת סיבות שאין שום סיכוי בעולם שיום אחד אצליח למנות במדויק, אבל גם משום שאם אני תופס את עצמי בזמן, הם נותנים לי להיות הילד שלא הייתי.
או, לכל הפחות, להתבונן מהצד בילד הזה.
במובן מסוים, אם להודות על האמת, כשאני נותן לילדוש לשחק, לעשות דבר מה שהייתי מעדיף שלא יעשה, אני בעצם מרשה את אותו הדבר גם לעצמי.