ספינות חיל הים: 3 נקודות חדשות

אספתי עוד כמה לגבי אופן מימון רכישת ספינות חיל הים מטיסנקרופ, והמעורבות של החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי בסיפור הזה ואני לא חושב שהם מצדיקים פרסום קוהרנטי בפני עצמו. אז אני פשוט אניח אותם כאן במפוזר, בלי סדר חשיבות כלשהו

1. קודם החליטו על פריסה, אחרי זה על אופן המימון

הסגירה של מימון העסקה נעשה בשני שלבים. כפי שכתבתי בעבר, כשהצבא העלה את הצורך ברכישת 4 ספינות חדשות לחיל הים להגנה על קידוחי הגז והמים הכלכליים של ישראל, אגף התקציבים התנגד. הוא אמר שאם צה"ל רוצה, הוא מוזמן לממן את זה מתקציבו שלו.
בצה"ל ניסו תקופה ארוכה להשפיע על החוק שקובע איזה שימושים המדינה תעשה בפירות שיגיעו מהקרן המיוחדת שאליה יועברו ההכנסות ממיסוי הגז (שיתחילו רק בעוד כמה שנים), כך שהשימוש העיקרי יהיה לצרכי הביטחון. בסופו של דבר המאמצים האלה כשלו, אבל אז צה"ל קיבל משהו טוב יותר: החלטה שתקציב המדינה יממן את רכישת הספינות האלה, ולא תקציב הביטחון.
זה השלב שבאגף תקציבים טוענים שהם היו מודרים וממודרים ממנו, אם כי יש לי מספר אינדיקציות שזה לא מדויק. בכל מקרה, הדיונים על איך לעשות את זה נעשו על ידי החשבת הכללית במשרד האוצר דאז מיכאל עבאדי מול אנשי מערכת הביטחון.
מה שהוחלט בשלב הזה היה לפרוס את עלות המימון של רכישת הספינות (יותר מ-300 מיליון יורו). ההחלטה היתה על פריסה לשלוש שנים, החל ממרץ 2020.
השלב השני היה להחליט כיצד לבצע את הפריסה הזו כך שתהיה מחוץ לתקציב המדינה. זה נעשה באופן מוזר שכבר הראיתי בעבר: המדינה סידרה למספנה הגרמנית לקחת הלוואה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בשביל לבנות את הספינות. המדינה, מצידה, תתחיל לשלם למספנה את עלות הספינות שנה אחר שנה, בהתאם לפריסת התשלומים שהוחלט עליה בחלק הראשון. התשלומים האלה יכללו את הריבית שהמספנה תצטרך להחזיר לבנק דיסקונט והגופים הפיננסיים האחרים בתמורה להלוואה שהיא לקחה.
*
במספרים: המספנה לקחה הלוואה של 236 יורו ותחזיר 248 יורו. את הריבית תשלם ממשלת ישראל. זה יוצא ריבית של 3.3% לשנה (בהנחה של החזר חודשי קבוע).
בנוסף לזה, הממשלה תשלם ישירות מתקציבה 79 מיליון יורו (ככל הידוע לי בתשלום אחד, שייתכן שכבר שילמה אותו), ובנוסף על זה ממשלת גרמניה התחייבה לשלם 115 מיליון יורו.

Capture

2. החשבת הכללית פעלה בניגוד לאתוס של אגף החשב הכללי

זה אולי טיפונת למיטיבי לכת, אבל זה לב העניין. עד עכשיו היינו בטכניקה, עכשיו זו המהות.
זה מאוד מאוד משונה שמכל הפקידים במשרד האוצר דווקא החשבת הכללית הציעה מסלול עוקף תקציבי בשביל לממן את רכישת הספינות, ובנתה את האופן שבו זה ייעשה.
אם חושבים על זה לרגע, אגף התקציבים היה צריך לקפוץ על הצעה כזו בשתי ידיים. לאגף תקציבים יש כאב ראש עיקרי אחד: לשמור שמשרדי הממשלה לא יוציאו יותר מדי כסף בשנה נתונה. אם מישהו בא ומציע להם לפרוס הוצאה מסוימת לתשלומים רבים, וכך להקטין את ההוצאה השנתית, באגף התקציבים אמורים לחבק אותו.
מנגד, אגף החשב הכללי באוצר אמור לדחות רעיונות כאלה על הסף. כל רעיון לפרוס משהו לתשלומים פירושו להגדיל את ההתחייבויות של הממשלה לעתיד, על ידי הגדלת החוב. אם יש משהו שמנחה את החשב הכללי הוא החשיבה כיצד להפחית את החוב עוד ועוד, לא להגדיל אותו.
והנה במקרה הזה, תעלומה: מי שמציע את פריסת התשלומים (ואגב כך את הגדלת החוב) הוא אגף החשב הכללי, ואגף התקציבים מתנגד.
למה תמכה החשבת הכללית לשעבר בהגדלת החוב? למה היא פעלה בשביל להנדס את הפיתרון הזה (ועוד במחיר של ביטול מכרז)? האם מישהו הפעיל עליה לחצים? האם מישהו אמר לה שזה חשוב לראש הממשלה עד כדי כך שהיא תפעל בניגוד לאתוס המכונן של האגף שבראשו היע עומדת?


3. למה זה לא מכרז PFI רגיל

טוב, החלק הזה כבר ממש למיטיבי לכת, אז יסלח לי כל מי שזה מעניין לו את קצה הזרת.
נחמיהג שאל אותי יום אחד בטוויטר במה שיטת המימון הזו – גוף פרטי בונה והממשלה משלמת לו כסף בתמורה, פשוט בתשלומים – שונה מכל מכרז PFI אחר.
לא היתה לי תשובה טובה באותו הרגע, אבל עכשיו יש לי. אז הנה היא:
במכרזי PFI המדינה למעשה נכנסת לשותפות עם גוף פרטי לגבי פרויקט מסוים. זה יכול להיות פרויקט להקים את עיר הבה"דים, או פרויקט להקים מתקני התפלה. מה שחשוב הוא שהגוף הפרטי מקים את הפרויקט מכספו (וככה הממשלה לא לוקחת על עצמה הוצאה חד פעמית גדולה אלא פורסת אותה), ואחר כך נשאר בתוך הפרויקט עד סופו, בתמורה לתשלום קבוע מצד הממשלה.
במקרה של הספינות, זה לא המצב. במקרה הזה, המספנה הגרמנית בונה את הספינות ומיד לאחר מכן מעבירה אותו לידי צה"ל ומערכת הביטחון. התחזוקה תיעשה על ידי המדינה, התפעול ייעשה על ידי המדינה. המספנה רק בונה אותם, ותמשיך לקבל תזרים מזומנים עוד שנים לאחר מכן.
שני המצבים האלה שונים מהותית זה מזה. הסיבה שבגללה המדינה מכריחה את הגוף הפרטי לתפעל את הפרויקט לכל אורך קיומו במכרזי PFI הוא בשביל למנוע מצב שבו הגוף הפרטי מקים משהו באיכות חרא, ואז מעביר אותו למדינה שתיתקע איתו. כל עוד הגוף הפרטי אחראי על התפעול, תחזוקה והפעלה, אם הוא בנה את זה חרא, הוא יישא בעלויות.
לכן, הסיפור של הספינות הוא שונה לחלוטין.
וכן, סליחה, זה היה למיטיבי לכת, אבל הייתי צריך להוציא את זה.


למי שמעוניין בקריאה נוספת, הנה כל מה שפרסמתי על זה עד כה:
חלק א – ההלוואה המוזרה שמשרד הביטחון לקח בשביל לממן את רכישת הספינות
חלק ב – המנגנון של ההלוואה המוזרה נחשף
חלק ג' – השאלות שצריך לשאול את החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי על רכישת הספינות

מימון הספינות: מה השאלות שבאמת צריך לשאול את מיכל עבאדי

הסיפור הזה עם מימון רכישת הספינות ל"הגנה על אסדות הגז" הולך ומסתבך. יהונתן ליס וחיים לוינסון פרסמו שמשרד האוצר יבדוק כיצד אושרה ההלוואה המוזרה שאפשרה את רכישת הספינות הזו. כתבתי על ההלוואה המוזרה הזו לראשונה כאן.

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)


לוינסון פרסם כמה ידיעות מעולות בזמן האחרון על החשבת הכללית לשעבר במשרד האוצר מיכל עבאדי. על כך שהיא לקחה הביתה ארגזים מלאים בעותקים של מסמכים רגישים כשעזבה את המשרד, ועל כך שפעלה על מנת שנתניהו ימנה אותה למנכ"לית משרד הביטחון אחרי עזיבתו של דן הראל.

אבל האמת היא שהסיפור הזה עם עבאדי הוא קצת יותר רחב. מי שמכסה את משרד האוצר הרבה זמן מכיר את הניואנסים ואת המתח שבין החשבת הכללית לשעבר לבין אנשי אגף התקציבים. בעיקרון, בין שני האגפים האלה שורר מתח מסורתי רב שנים. אבל בכהונה של עבאדי הסיפור הזה עלה מדרגה. המתח הזה הפך להיות איבה גלויה והדדית.

חלק מהאיבה הזו מבוססת על חוסר הערכה מקצועית, גם כן הדדית. אבל חלק מהאיבה הזו מבוססת על כך שבאגף התקציבים רואים בעבאדי חשבת כללית פוליטית מאוד, כזו שמקורבת מאוד לראש הממשלה, כזו שעוזרת לו להוציא ערמונים פוליטיים מהאש.

לכן, השאלות הבאמת מסקרנות שצריך להפנות למיכל עבאדי ולפקידי אגף התקציבים סביב רכישת הספינות/צוללות הן השאלות הבאות:

1. למה עבאדי הסכימה לביטול המכרז לרכישת הספינות והצוללות? הרי החשב הכללי אמור להעדיף הליך של מכרז כי הוא אמור לתת תוצאות נקיות משיקולים זרים. איך יכול להיות שראש הממשלה מורה לבטל מכרז, וכל שומרי הסף – והחשבת הכללית בראשם – לא אומרים דבר?

2. לפי הידיעה של ליס ולוינסון, באגף התקציבים טוענים שהם לא יודעים שעבאדי אישרה לקנות את הספינות בהלוואה מוזרה וחוץ תקציבית.
בפועל, זה לא המצב.
באגף התקציבים מיתממים. הם ידעו גם ידעו. אני כותב את זה בביטחון כי אני עצמי ידעתי – למעשה כולם ידעו – כי זה מידע גלוי שהופיע בהודעה לעיתונות עם החתימה על העסקה. הנה, פה.
זזה אמנם הופיע באותיות הקטנות, בסוף, אבל כל מי שקרא – ידע. למעשה, דיברתי על זה בעצמי עם פקידי אגף התקציבים בזמן אמת – בניסיון לגלות מה הריבית על ההלוואה – כך שהטענה שהם לא ידעו היא ממש קשקוש. הם ידעו. לא אהבו את זה בכלל, ולא הבינו למה עבאדי מפגינה יצירתיות כזו בשביל לעזור להוציא את העסקה הזו לפועל, אבל ידעו.
לכן, השאלה המעניינת באמת היא מדוע הם לא עצרו זאת בזמן אמת? ומנגד, מדוע עבאדי פעלה בשביל לאפשר את המתווה החריג הזה של ההלוואה? האם זה היה בהוראה של ראש הממשלה או מי מאנשיו? האם יש סיכוי שדוד שמרון שוחח איתה בנושא?

אני לא כתב משטרה ופלילים, אבל אם המשטרה אכן חוקרת לעומק העניין הזה, אין שום סיכוי שהיא לא תשאל את עבאדי את השאלות האלה. לכן, לא קשה להבין מדוע היא לקחה איתה עותקים של מסמכים רבים, בין היתר בנושא הזה.

ועוד הערה אחרונה בעניין:
אם יש משהו שהתחקיר המעולה ויוצא הדופן של רביב דרוקר על הסיפור הזה הוכיח הוא שחוק חובת המכרזים הוא קשקוש חסר תוכן. אם בהינף שפופרת טלפון ראש הממשלה מסוגל לבטל מכרז של מאות מיליוני יורו (ויותר), ואף אחד משומרי הסף לא פוצה פה, אז תעשו לי טובה. העיקר שכל פקיד מדינה צריך לאכול מרורים ולשבור את השיניים ולבזבז המון זמן על כל רכישה של נייר טואלט, אבל צוללות וספינות אפשר לקנות בלי מכרז כי ראש הממשלה אמר.

יאללה יאללה.

אז הנה כך מימנו את עסקת הספינות

בסוף נובמבר סיפרתי לכם שיש משהו מוזר באופן שבו ישראל מימנה את רכישת הספינות שאמורות להגן על מאגרי הגז.

כל מה שידעתי אז הוא שחלק מהעסקה הזו היו גם בנק דיסקונט והמספנה הגרמנית – זו שבינתיים עומדת במרכז חקירת המשטרה בתיק 3000, סיפור שחשף רביב דרוקר – והלוואה מסתורית. כשפניתי למשרד הביטחון בחוק חופש המידע להבין מה פרטי ההלוואה הם השיבו לי שהם לא צד להסכם ההלוואה ולכן לא יכולים למסור לי פרטים.

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם צילום: אריאל חרמוני

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם
צילום: אריאל חרמוני


אחרי כמה וכמה שיחות, הנה למיטב ידיעתי איך שזה באמת עבד:

משרד הביטחון לא לקח את ההלוואה. מי שלקחה את ההלוואה היא המספנה הגרמנית. היא לקחה אותה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בחו"ל. תיכף אסביר למה זה נעשה בצורה הזו.
המספנה משתמשת בכספי ההלוואה בשביל לבנות את הספינות, ובבוא היום, כשהיא תספק את הספינות, משרד הביטחון ישלם לה. בכסף הזה, היא תחזיר את ההלוואה לדיסקונט.
מי ישלם את הריבית על ההלוואה? פורמלית, המספנה. הרי שום כסף לא יגיע ישירות ממשרד הביטחון לבנק דיסקונט. בתכלס, במחיר של הספינות שהמספנה תגבה ממשרד הביטחון תהיה כלולה גם הריבית. לצערי, לא הצלחתי לגלות מה גובה הריבית.

למה העסקה הזו נעשית בצורה המשונה הזו? זה כבר קשור ליחסים המתוחים בין אגף התקציבים באוצר לבין החשב הכללי באוצר. זה נעשה כך בשביל לא להגדיל את היחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה.
זה טיפונת למיטיבי לכת, אבל אנסה לפשט:
אם משרד הביטחון היה לוקח את ההלוואה, ומשלם למספנה בשביל שתבנה את הספינות, ההלוואה הזו היתה מגדילה את החוב של מדינת ישראל. מצד שני, התשלום למספנה היה מגדיל את התוצר של מדינת ישראל – כי כל כלי נשק חדש מייצר ביטחון חדש – רק שזה לא היה קורה באותו הזמן. את ההלוואה לוקחים עכשיו, הספינות מגיעות אחר כך.
ואז, בינתיים לפחות, היה יוצא שהיחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה היה גדל. וזה מצב שמשרד האוצר רוצה להימנע ממנו, כי זה הפרמטר שהחברות הבינלאומיות שבחנות את הכלכלה הישראלית משגיחות עליו בשבע עיניים לבל יעלה.

מה עושים? מתחכמים.
נותנים למספנה לקחת את ההלוואה, שהחוב יהיה עליה. כן, אנחנו נשלם על הריבית אבל זה יהיה בסוף, כשנקבל את הספינות. היחס בין החוב לתוצר לא יעלה.
קסם!
האם זה תקין? את זה משרד האוצר יצטרך להחליט, ואולי גורמים נוספים בקרב רשויות שמירת ואכיפת החוק. כל עוד כל העסקאות האלה ייעשו בשושו תחת תירוצים של ביטחון המדינה, המתווכים ירוויחו מלא כסף, וכל מי שיוכל יעקם את הכללים.

ועוד הערת שוליים אחרונה:
אחד הדברים העיקריים שנחקר בידי המשטרה הוא מדוע ישראל קנתה את הספינות האלה מהגרמנים ללא מכרז. במקור, משרד הביטחון דווקא התכוון לצאת למכרז וכבר יצא לשלב מקדמי בשביל להרגיש מה עומק המים. בשלב הזה הוא קיבל הצעות מהגרמנים ומהדרום קוריאנים. אבל אז משרד רה"מ התערב והמרכז בוטל והלכנו עם הגרמנים.
בימים האחרונים היה מי שידע לספר לי שלפחות משרד הביטחון הספיק לערוך את השלב המקדמי. ההצעה של הדרום קוריאנים היתה זולה יותר, מה שגרם לגרמנים לפחות להוריד קצת את המחיר, גם אחרי שהמכרז בוטל.

זהו, אין לי ממש פואנטה לזה.

האותיות הקטנות של ההסכם החדש לגבי תקציב הביטחון

הושג הסכם לגבי תקציב הביטחון בשנים הקרובות. זה קרה בדיוק שנתיים אחרי שהממשלה החליטה שאין לה מושג יותר מה לעשות עם תקציב הביטחון והקימה את ועדה לוקר שתמליץ לה. וגם שמונה שנים אחרי שהממשלה אימצה את מסקנות ועדת ברודט שגם היא המליצה לה מה לעשות עם תקציב הביטחון. ההסכם הזה עוד לא סגור סופית סופית. הוא לא נחתם, אבל הוצג ואושר עקרונית בקבינט הביטחוני בליל שבת.
כעת יגיע תורה של הכנסת לאשר את תקציב המדינה בוועדת הכספים, ולאחר מכן במליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית עד סוף השבוע, ואז לממשלה יהיה שקט למשך כעשרה חודשים, עד לפלונטר של התקציב הבא. רגע לפני שהתקציב מאושר, זה הזמן לנתח האם ההסכם הוא הסכם טוב או רע, איזה צד גזר את ההישגים הגדולים ביותר, והאם יש סיכוי שההסכם הזה ייושם בכלל.

להמשך קריאה

האם תיאוריית השלום הכלכלי פשטה את הרגל?

ב-20 בינואר 2008 עלה יו״ר האופוזיציה והמועמד לראשות הממשלה בנימין נתניהו לדוכן הנאומים במלון דניאל בהרצליה ושרטט את הדרך שלו להגיע לשלום עם הפלסטינים. ״השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות של שלום מדיני בהמשך. הוא לא מייתר את המשא ומתן על הסדר הקבע, אבל יוצר תנאים להבשלת הכלי. שלום כלכלי הוא פרוזדור להגעה לפתרונות מדיניים. הסכסוך עם הפלשתינאים זועק לזה. זה נכון שזה לא פותר את בעיית השאיפות הלאומיות, אבל זה אמור לאפשר לנו להגיע להידברות על השאיפות הלאומיות במצב טוב יותר".

לתיאוריית השלום הכלכלי של נתניהו, אותה גם הביא לידי ביטוי בספרו ״מלחמה בטרור״, יש שתי רגליים. הרגל הראשונה היא טוויית קשרים כלכליים חזקים וענפים בין הכלכלה הפלסטינית לזו הישראלית. כך, מתוך העבודה הכלכלית המשותפת והמפגשים העסקיים יראו שני הצדדים שגם בצד השני יש אנשים בשר ודם ולא בני שטן, ומכאן תיסלל הדרך לשלום הכולל.
הרגל השניה של השלום הכלכלי היא תועלתנית יותר ומבוססת על היגיון השוק החופשי. במערכת הביטחון נהוג לקרוא לזה ״מחיר ההפסד״. כלומר, אם נעלה את רמת החיים של הפלסטינים (גם של ערביי ישראל, לצורך הדיון) התמריץ שלהם לצאת למאבק אלים נגד ישראל יקטן, כי יהיה להם יותר מדי מה להפסיד. התיאוריה הזו היתה דומיננטית מאד בשיחות השלום לגיבוש הסכמי אוסלו וגם לאחריהם, ולמעשה עד לפרוץ האינפתיאדה השניה.
והנה, גם בתום האינתיפאדה השניה, לאחר שהדוקטרינה הזו נסדקה משהו, נתניהו חזר עליה לפני בחירות 2009. "צריך להציג אופק לציבור הפלשתיני שיש אפשרות לשפר את חייהם, להביא אוכל לשולחנם", אמר נתניהו, והסביר כי "השלום הכלכלי נשען על שני כוחות – על הביטחון הישראלי ועל כוחות השוק. לא מדובר בעבודות יזומות או הרמת כספי סיוע לבירוקרטיה הפלשתינית שנופחה מאז אוסלו. יש ליצור איים של שגשוג. בסיסים של תקווה במקום של איסלאם קיצוני. זה יכול למנוע כר גיוס נרחב לקיצוניים. הפעילים ימשיכו להתגייס אבל כר הגיוס יצומצם".
גל הטרור שהתפרץ בתחילת אוקטובר (אחרי גל מצומצם יותר בהיקפו לפני שנה בדיוק) מעלה את השאלה האם תיאוריית השלום הכלכלי, שנתניהו היה אחד ממייצגיה אולם לחלוטין לא יהחידי, פשטה את הרגל, או שמא מעולם לא יושמה הלכה למעשה? כלומר, האם העלאת רמת החיים של הפלסטינים באיזורים השונים ופיתוח הכלכלה אינם מספיקים בשביל למנוע התפרצויות גלי טרור או להקטין את ההסתברות להתפרצויות כאלה? או שמא התיאוריה דווקא נכונה אלא שבשטח רמת החיים לא עלתה והכלכלה לא השתפרה, ולכן ההתפרצויות האלימות קורות שוב ושוב? ויש גם הסבר שלישי, לפיו ייתכן שהתיאוריה דווקא עובדת מצוין, וכי בלעדיה האלימות היתה גואה למפלס הרבה יותר גבוה (רק שאת ההסבר הזה לא ניתן לבדוק).


מאיפה באים מבצעים הפיגועים ומה הרמה הסוציו-אקונומית שלהם?

אחת הדרכים לבדוק אם תיאוריית השלום הכלכלי עובדת, כלומר האם לפלסטינים יש תמריץ קטן יותר לצאת למאבק אלים כי יש להם יותר מה להפסיד, היא לבדוק מה הפרופיל של מבצעי הפיגועים מתחילת החודש.
התבוננות בנתונים (שנאספו ממקורות גלויים, ישראלים ופלסטינים, בעזרתם האדיבה של פעילי הרשת נחמיה גרשוני-איילהו ונועם רותם) מעלה כי מחציתם של המפגעים בפיגועי הדקירה, הירי והדריסה (נתונים על הפרות הסדר ביהודה ושומרון לא הובאו בחשבון) הם תושבי מזרח ירושלים. רובם המוחלט של היתר הם מיישובים פלסטינים ביהודה ושומרון, ושניים היו מקרב ערביי ישראל (מאום אל פחם ונצרת).
בקרב המזרח ירושלמים, המכנה המשותף הבולט ביותר הוא גילם הצעיר. הגיל הממוצע של המפגעים שהגיעו ממזרח ירושלים הוא 19.5. לשם השוואה, הגיל הממוצע של המפגעים מהגדה המערבית הוא 23. לא שזו זקנה מופלגת, ובכל זאת יש הבדל גדול בין הגילאים הממוצעים האלה.
עוד עולה מן הנתונים כי רובם הגדול גברים רווקים, אם כי ישנם גם כאלה נשואים עם ילדים. רובם אינם בעלי השכלה אקדמאית ובהתאם מועסקים, אם בכלל, בעבודות שאינן דורשות מיומנות או השכלה גבוהה. יחיא מוחמד נאיף עבדאללה חג' חמד משכם, מרוצחי איתם ונעמה הנקין, עבד בסופרמרקט. טארק עבד אלפתאח יחיא מג׳נין, שביצע את אחד מפיגועי הדקירה בעפולה, עבד במסעדה, ואילו מוחמד ג'עברי מחברון, שביצע את פיגוע הדקירה בקריית ארבע, עבד בחנות נעליים.


עם זה, בין המפגעים היו גם כאלה שמצבם הסוציו-אקונומי גבוה יותר, או שלפחות יש להם יותר מה להפסיד, לפחות על הנייר, על פי התיאוריה. מוהנד חלבי, למשל, בן 19 מאלבירה, היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת אל-קודס והגיע ממשפחה מבוססת יחסית. איסרא עאבד, בת 30 מנצרת, שהגיעה לתחנה המרכזית בעפולה ושלפה סכין, היתה סטודנטית לתואר שני בטכניון ואם לשלושה ילדים. מחיר ההפסד שלה, לפחות על פי התיאוריה, היה גבוה מאוד, ובכל זאת לא עצר בעדה.
שיעורם הגבוה של תושבי מזרח ירושלים מקרב מבצעי הפיגועים יכולה לנבוע ממספר הסברים. ראשית, ביחס לתושבי הגדה הם נהנים מחופש תנועה נרחב יחסית, והם קרובים יותר לנעשה בסביבות העיר העתיקה ואולי גם מושפעים ישירות ממה שנתפס כשינוי מדיניות ישראלי בהר הבית. בנוסף, כפי שהראתה סקירה מקיפה של מכון ירושלים לחקר ישראל בדצמבר הקודם, הם סובלים מאוד מגדר ההפרדה שנבנתה במזרח העיר וניתקה אותם הן מהגדה והן מירושלים עצמה. הם קצת לא פה ולא שם.
אבל מלבד אלה, ייתכן שגם המצב הכלכלי במזרח ירושלים משחק כאן תפקיד מסוים. המצב הכלכלי בשכונות הערביות במזרח ירושלים בכי רע. הוא אמנם טוב מאשר המצב הכלכלי בגדה (הרחבה בהמשך) והתושבים שם נהנים משירותים כמו ביטוח לאומי וקופת חולים (שירותים בעלי חשיבות גדולה מאוד), אולם מצבם גרוע משמעותית מאשר זה בשכונות היהודיות (ראו הרחבה במסגרת).
במקביל, גם שיעורם הנמוך של ערביי יישראל מקרב מבצעי הפיגועים יכול להיות מוסבר במישור הפוליטי – למשל, הם נהנים מזכויות פוליטיות שאין לפלסטינים במזרח ירושלים ובוודאי לא בגדה ואינם חיים תחת כיבוש או הגבלות יומיומיות – אבל גם במישור הכלכלי – הרמה הסוציו-אקונימית שלהם גבוהה יותר ומידת ההשתלבות שלהם בכלכלה גדולה יותר.


אנשים מדברים

אז האם זו ״הכלכלה, טמבל״ או שמא הכלכלה לא עוזרת כשמדובר במישור הפוליטי-לאומי. לדברי ד״ר ניצן פלדמן ממכון דיוויס ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית שחקר את תיאוריית השלום הכלכלי, יש קושי לקבוע שהתיאוריה אכן עובדת.
״כל המחקרים שנעשו בעניין נעשו על הזיקה בין קשרים כלכליים של מדינות לבין מדינת האלימות ביניהן. המקרה האירופי שמרבים לצטט לא בהכרח אפשר להקיש ממנו באופן כללי או למקרה הישראלי בפרט. המקרה של הקמת קהילת הפחם והפלדה באירופה אחרי מלחמת העולם השניה, שהתפתחה וגדלה להיות האיחוד האירופי, אנחנו לא יודעים להגיד אם זה היה כך או בגלל ההשפעה הסובייטית או ההתערבות האמריקנית. ובכל מקרה, אין דין מה שקורה בין מדינות לבין מה שקורה בין מדינה לבין גוף ששואף להיות מדינה, כמו במקרה הישראלי״, מסביר פלדמן.
לדבריו, ״גוף שרוצה להיות מדינה, שפועלים בו כל מיני גופים עם אינטרסים שונים, מתנהג אחרת מאשר מדינה. בוא נאמר שהרבה יותר קשה לחולל מלחמה מפעולה של מפגע בודד כשמדובר בשתי מדינות מאשר מה שקורה במקרה הישראלי. התפיסה המערבית, לפי אנשים רציונליים באופן שבו אתה מגדיר את זה, ושאפשר לקנות בני אדם בכסף וזה יגבר על כל מניע אחר, זה לא תמיד עובד במקרים האלה״.
לכן, הוא מסכם, במקרה הטוב פיתוח הקשרים הכלכליים מקטין את ההסתברות לאלימות, אבל בעיקר ברמה המוסדית, של הרשות הפלסטינית כגוף, ולא ברמת האדם הבודד.


לדברי פרופ׳ משה ארנס, לשעבר שר הביטחון בממשלת שמיר, ההשקעה בפיתוח הכלכלי היא חשובה, ועשויה להקטין את ההסתברות לאלימות, אולם לא בעבור אלה שהכלכלה לא נמצאת בראש מעייניהם. ״למי שמשתייכים לזרמים הרדיקליים האסלאמיים הכלכלה אינה חשובה. זה נכון לחמאס, שלא פועלים מתוך ניסיון לשפר את הכלכלה (הגם שהבסיס לעליית החמאס היה מערכת הרווחה האזרחית העניפה שהארגון פיתח עם השנים שקנתה, כמעט מילולית, את תמיכת הציבור הרחב בארגון – ש״א), זה נכון לדאעש וזה נכון לאותו עובד בזק, שמצבו הכלכלי כנראה לא היה רע, שביצע את פיגוע הדריסה ברחוב מלכי ישראל״, אומר ארנס.
עם זאת, הוא מודה כי ההזנחה הכלכלית של שכונות מזרח ירושלים רק החריפה את הבעיה והיא אות קלון לממשלות ישראל לדורותיהן. ״בהחלט לא עשינו מספיק במזרח ירושלים. מכל הבחינות, לא רק הכלכלית. עצם העובדה שבתוך הגבולות הריבוניים של ישראל יש מחנה פליטים כבר קרוב ל-50 שנה, שועפאת, וולא דאגנו לשקם אותו ולהפוך אותו למקום שנעים לגור בו והשארנו אותו מקום עזוב מוזנח וצפוף בתנאים בלתי אפשריים, זה כתם על מדינת ישראל ועל ממשלות ישראל לדורותיהן.
״אין כל ספק שגם בשכונות המזרחיות שמדובר עליהן כמו ג׳בל מוכאבר ובית חנינא אנחנו לא ניסינו אפילו להרים אותן לשוויון עם יתר השכונות בירושלים והדבר נותן את אותותיו. אין להתפלא שמשם יוצאים אנשים שלא הכלכלה בראש מעייניהם אלא הרצון לרצוח יהודים. כשאדם גר בתנאים כל כך גרועים ורואה מהצד השני של הרחוב אנשים שגרים בנוחות ורואה ששום דבר לא נעשה לשפר את איכות חייו זה מביא אותו לרעיונות. אף אחד לא יכול להוכיח את זה אבל אני חושב שלו המצב הכלכלי היה טוב יותר, במקום כמו שועפאת לא היה מחנה פליטים אלא שכונה שנעים לגור, היו יוצאים משם פחות פיגועים״.


לפי ד״ר יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה ומי שלקח חלק פעיל בעיצוב הסכם פריז – הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו – הפיתוח הכלכלי פשוט אינו מספיק. ״הצד הכלכלי אינו משמעותי בהתקדמות לתהליך שלום. הצד הדומיננטי הוא תמיד הפוליטי, כלומר שאלת הריבונות והנושאים הטריטוריאליים. גם אז הצד הכלכלי היה בעל חשיבות, אבל כולם תמיד אמרו שבסופו של דבר הגורם הדומיננטי יהיה הריבונות והנושאים הטריטוריאלים״, הוא אומר.
״בוא ניקח את ירושלים המזרחית״, גבאי מדגים, ״אנחנו יודעים שהם חיים יותר טוב מערביי הגדה, לא רק בגלל קצבאות הביטוח הלאומי אלא גם בגלל שירותים שהם מקבלים כמו קופת חולים. קח מישהו משכונת ג׳בל מוכבר. הוא מקבל משכורות סך הכל ישראלית, העלויות שלו של דיור הן די נמוכות, והוא חי ברמת חיים גבוהה יותר מאשר הגדה. האם זה משנה את העובדה שמרבית המזרח ירושלמים נוטים לחמאס? לא, כי כל הסיבות האחרות נותרות בעינן״.
אגב, גבאי, כמו גם גורם ממערכת הביטחון שביקש שלא להיות מצוטט בשמו, העלאת רמת החיים עלולה לפעול באופן פרדוקסלי דווקא לכיוון ההפוך. ״אם המצב הכלכלי רע תהיה תסיסה. אבל גם אם הצד הכלכלי טוב זה לא יקטין את הדרישות הלאומיות. אם הם יחיו טוב כלכלית זה לא יביא לרגיעה, אולי אפילו להיפך״, אומר גבאי. ואותו גורם שביקש להישאר עלום שם מרחיב: ״זה כמו פירמידת הצרכים של מסלאו. ברגע שרמת החיים מתחילה לעלות וחרדת הקיום היומיומית נפתרת, אתה מתחיל להקדיש הרבה יותר תשומת לב לשאלות גדולות יותר של מימוש עצמי והגדרה לאומית ובהתאם גם השאיפות שלך בתחומים אלה מתחדדות וגדלות, ולכן ייתכן שהקונפליקט הפלסטיני-ישראלי רק מחמיר״.


לפי שמרית מאיר, לשעבר כתבת קול ישראל לענייני ערבים של גלי צה״ל וכיום העורכת הראשית של אתר החדשות הישראלי בשפה הערבית אל-מסדר, התמונה הרבה יותר מסובכת, בעיקר כשזה נוגע לגל הטרור הנוכחי. הנרטיב האוסלואי, כפי שהיא מגדירה אותו, של כלכלה כמנוע צמיחה לשלום, פשוט אינו נכון לגבי הגל הזה, משום שהאנשים שמבצעים אותו הם אחרים לגמרי, חושבים אחרת לגמרי, ופועלים ממניעים אחרים.
״קח את מוהנד חלבי, בחור בן 19, הוא ביצע את את אחד מפיגועי הדקירה הראשונים בירושלים. הוא היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת אל-קודס. בא ממשפחה בורגנית ולא היה חסר לו כלום בחיים. המניע לא היה כלכלי ולא קשור למצוקה כלכלית או להיעדר אפשרויות, זה בכלל לא קשור. אנחנו צריכים להתפכח בעניין הזה״, אומרת מאיר.
אז מה כן? ״יש פה מניע דתי ולאומי עמוק וגם מוטיבים של גזענות ותחושת השפלה בלתי פוסקת. אלה שלושת המניעים העיקריים. הקשר לעניין הכלכלי הוא קלוש. לכן רוב האנשים הם מאוד צעירים, כלומר שכלכלת המשפחה לא רובצת על כתפיהם. הרבה סטודנטים. גם רמתם האישית גבוהה יותר. אנשים רהוטים יחסית.
״אם נעשה זום אאוט, השקט בגדה המערבית נמשך הרבה שנים בין היתר כי אנשים פחדו מאוד מסניף מקומי של האביב הערבי. הם לא רצו את זה אצלהם. מה שקורה עכשיו הוא שהאנשים המאוד צעירים בחברה הזו מאתגרים את התפיסה הבורגנית הזו. הם לא זוכרים את האינתיפאדה השניה או את חומת מגן. הם מושפעים מרעיונות איסלמיסטיים, הם חווים גזענות מצד אחד וליבוי זעם מצד שני. לא בכדי הפרופיל של הנפגעים בירושלים הם דתיים, זה כמעט הארכיטיפ היהודי. הם באים ממקום אחר, ולכן הטיעונים הכלכליים התיישנו מבחינתם.
״ומלבד זה״, היא מחדדת, ״כשהתחילה האינתיפאדה השניה זה קרב במקביל עם הפריצה של אל ג׳זירה. זו היתה מהדורת השבט שלהם והיתה תחושה קולקטיבית, שזה קורה ביחד. היום זה איש איש בפייסבוקו. החוויה היא קודם כל נפשית אמוציונלית, ולכן אתה רואה את הדבר הספורדי הזה״, היא אומרת.

גם לפי רון גרליץ, מנהל שותף של עמותת סיכוי שפועלת להגברת השוויון בין האוכלוסיה הערבית ליהודית, הסיפור הזה עם הכלכלה אל מול הכוחות האחרים הוא מורכב יותר. ״זה לא שהשלום הכלכלי עובד או לא. השאלה אם תהליכי שיפור מצב כלכלי מה העוצמה שלהם אל מול הסכסוף הלאומי. האם העוצמה של הסכוסוך גוברת או של הכלכלה? האם הכלכלה יכולה לגבור? והאם התחזקות כלכלית יכולה לחזק דווקא את הצד הלאומי?״, מחדד גרליץ.
לדבריו, ״העניין הכלכלי הוא חשוב, לכן אתה רואה שראשי רשויות ערביות בישראל מרסנים או מנסים לרסן את הלך הרוחות. הם לא רוצים הרוגים והם רוצים לפתח את הכלכלה. מצד שני, פיתוח הכלכלה יוצר גם מוקדי חיכוך. בימי שגרה זה יפה לראות עובדים ערבים משתלבים בשוק העבודה, בהייטק ובמקומות אחרים. אבל בעיתות חירום, כשהקונפליקט הלאומי עולה לסדר היום, פתאום נורא קשה להסתדר במקומות העבודה האלה. מספיק שעובד ערבי עושה לייק לאיזו תמונה מזוויעה וכבר יש דרישות לפטר אותו. כך שבלפחות בתוך ישראל נדמה לי שהכוח הכלכלי ממתן את הכוחות הלאומיים.
״בשטחים המצב שונה, בגלל הרמה הנמוכה של הזכויות הפוליטיות. המצב הכלכלי אולי משתפר מעט, אבל הזכויות הפוליטיות עדיין במצב קטסטרופלי. הם עדיין תחת כיבוש, אין להם ייצוג פוליטי אותנטי, אין להם לגיטימציה להיאבק על הזכויות שלהם, אין להם ביטוח רפואי שוויוני כמו שיש לערביי ישראל. כך שאם אתה כל כך מדוכא פוליטית, משפילים אותך על בסיס יומי במחסומים או ברמה הלאומית, השב״כ מנהל לך את החיים או לשכנים שלך ואם תתנהג לא יפה ייקחו לך את היתר העבודה, כנראה שהפער הזה הוא הפקטור שעושה את ההבדל.
״לכן, אם היה שיפור במישור הזה, ייתכן שהשלום הכלכלי היה אפקטיבי״, מסכם גרליץ ולמעשה הופך את הדוקטרינה על פיה. לא שלום כלכלי ואחר כך לאומי, אלא קודם התקדמות במישור הלאומי, ואחר כך במישור הכלכלי.


בוקסה – הכלכלה הערבית, הפלסטינית וכלכלת מזרח ירושלים

אפילו אם נתניהו התכוון ברצינות להביא מתישהו את השלום הכלכלי, הרי שהוא ממש עוד לא הגיע. הכלכליות הערביות – של ערביי ישראל, של הגדה המערבית ושל מזרח ירושלים שונות מאוד זו מזו. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב ערביי ישראל גבוה יחסית. 64% מהגברים נמצאים בכוח העבודה (לשם השוואה, בקרב יהודים שיעור ההשתתפות עומד על 68%) ואילו בקרב נשים הוא נמוך – 27% בלבד. בקרב מי שכבר נמצאים במעגל העבודה מקרב ערביי ישראל שיעור האבטלה נמוך יחסית – 7% בקרב גברים ו-9.6% בקרב נשים. המספרים האלה אמנם גבוהים מאשר שיעורי האבטלה של המגזר היהודי, אולם הם טובים בהרבה מאשר בקרב הגדה המערבית ומזרח ירושלים. מערכת החינוך הערבית בישראל מתוקצבת בחסר בצורה משמעותית אל מול המגזר היהודי, כפי שנחשף לאחרונה רשמית בנתוני משרד החינוך עצמו.
בשנים האחרונות משרד הכלכלה, יחד עם אגף התקציבים במשרד האוצר, היחידה למגזרי המיעוטים במשרד ראש הממשלה ויחד עם גופים כמו הג׳וינט ועמותות כמו סיכוי, משקיעים תקציבים נכבדים בפיתוח מקורות תעסוקה במגזר הערבי כמו גם בבניית תשתיות שיאפשרו את התעסוקה (מעונות יום לנשים או קווי תחבורה ציבורית).
בקרב ערביי מזרח ירושלים המצב גרוע בהרבה. על פי דוח שחיבר מכון ירושלים לחקר ישראל, אוכלוסיית מזרח ירושלים מונה כ-300 אלף תושבים. למעשה, יותר תושבים מתגוררים במזרח ירושלים מאשר במערבה (61%). מתוך האוכלוסיה הזו, 40% יהודים, והיתר – 180 אלף איש – הם ערבים, רובם המוחלט מוסלמים (96%). במערב ירושלים מתגוררים רק אחוז בודד מקרב כל האוכלוסיה הערבית בעיר.
האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים צעירה מאוד. הגיל החציוני שלה הוא 20 (לעומת 26 במגזר היהודי) וכמעט 40% הם ילדים עד גיל 14. משפחה ערבית ממוצעת ממזרח ירושלים היא בת 5.8 נפשות.
השכונה המזרח ירושלמית הגדולה ביותר היא בית חנינא, עם כמעט 35 אלך תושבים. השכונות הערביות במזרח ירושלים מאופיינות בעוני גבוה ובשיעורי אבטלה גבוהים מאוד. 77% מהמשפחות חיות מתחת לקו העוני שמוגדר על ידי הביטוח הלאומי. שיעורי ההשתתפות בעבודה בקרב גברים אמנם גבוהים – 88% (ורק 20% בקרב נשים) – אולם שיעורי האבטלה בקרבם אינם ידועים. 30% מהגברים שעובדים מועסקים בעבודות בתעשייה או בנייה, 21% מוכרים בחנויות והיתר עובדים בלתי מקצועיים.
הצפיפות בשכונות הערביות במזרח ירושלים גבוהה מאוד – 14 מ״ר לכל נפש ממוצעת לעומת 24 מ״ר לנפש בשכונות היהודיות. ממוצע הנפשות בחדר עומד על 2 בשכונות הערביות לעומת פחות מנפש בחדר בשכונות היהודיות. בכל השכונות הערביות ישנן כ-50 אלף דירות, שהן 24% מכלל הדירות בירושלים, זאת בזמן שהאוכלוסיה הערבית מהווה 37% מכלל האוכלוסיה בעיר.
גם בתחום החינוך המצב אינו מעודד. ראשית, ישנו מחסור חמור בכיתות לימוד. על פי הדוח של מכון ירושלים, במערכת החינוך הערבית בעיר פועלות כיום יותר מ-600 כיתות לימוד במבנים שאינם מתאימים לשמש כבתי ספר והצפיפות בהן רבה והתנאים אינם נאותים. שיעור הנשירה גבוה מאוד ומוערך בכ-40% מהתלמידים שאינם מסיימים 12 שנות לימוד.


הערת אגב: הדוח הזה של מכון ירושלים לחקר ישראל מרתק ממש ומומלץ לקריאה מתחילתו ועד סופו. במיוחד, מצא בעיני החלק הבא, שנכתבה לפני שנה ומשהו:

מן התיאור עולות שתי מגמות מנוגדות אשר קונות להן אחיזה בקרב החברה המזרח- ירושלמית: מצד אחד ׳ישראליזציה׳ המתבטאת בחיי היומיום, במרחב הציבורי, בשלטים רבים יותר בעברית, בביקוש ללימוד עברית במכללות ובקורסים שונים, בלימוד מקצועות שונים בעברית, בגידול מספר הסטודנטים המזרח-ירושלמים באוניברסיטה העברית ובמכללת דוד ילין, בבקשות ראשונות של הורים לחנך את ילדיהם לפי תכנית הלימודים הישראלית כדי שיוכלו לרכוש השכלה גבוהה בישראל ולהשתלב בשוק העבודה, בגידול במספר התושבים הערבים המועסקים במרכזי הקניות במערב העיר, ועוד. פה ושם ניתן להבחין גם ביוזמות כלכליות וחברתיות של צעירים המבקשים להתבסס מבחינה כלכלית, כמו זכיינים המקימים מרפאות לקופות החולים השונות הִמתחרות על מתן שירותי-בריאות לתושבי מזרח-ירושלים. משפחות ערביות מזרח-ירושלמיות מבלות בעתות רגיעה בחלקהּ המערבי של העיר, נוסעות ברכבת הקלה, מבקרות בגן הפעמון, במדרחוב ממילא, בפארק המסילה, בטיילת האס, ועושות קניות במרכז העיר או בקניון מלחה.
מצד שני ניכרת במרחב הציבורי של מזרח-ירושלים מגמת אסלאמיזציה: נשים רבות מאוד הולכות עם כיסוי-ראש; מספר הולך ורב של מתפללים משתתף בתפילות היומיות במסגדים; ניכרת התנגדות לנורמליזציה ביחסים עם הרשויות הישראליות; צום הרמדאן הופך לנורמה מחייבת ומקיף כמעט את כל החברה המוסלמית במזרח-ירושלים, ועוד.
בד בבד ניכרת גם היחלשות של ה'חברה האזרחית' וַמעָבר של חלק מן האליטות הפלסטיניות של מזרח-ירושלים לרמאללה — המרכז השלטוני המתפתח של הרשות הפלסטינית. מוסדות חברתיים ותרבותיים נסגרים במזרח-ירושלים בזה אחר זה. יש הטוענים שבירושלים נותרו למעשה החלקים הדתיים והעניים יותר של החברה (המעמד הנמוך והבינוני-נמוך של האוכלוסייה). אם בעבר — לפני האינתיפאדה הראשונה (סוף 1987) — היתה מזרח-ירושלים הבירה הפוליטית, הכלכלית, החברתית והתרבותית של הגדה המערבית — כיום עבר חלק מן המרכז הכלכלי-תרבותי לרמאללה ואילו מזרח-ירושלים נותרה מוזנחת ומנותקת.

ובחזרה לנתונים. בגדה המערבית המצב אפילו גרוע יותר (אם כי טוב בהרבה מאשר ברצועת עזה). על פי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה (המעודכנים ביותר הם ל-2013), שיעור ההשתתפות בשוק העבודה הוא נמוך – כ-45% בלבד. במקביל, שיעור האבטלה גבוה מאוד – 19% מהאנשים שמעוניינים לעבוד אינם עובדים. גם שיעור העוני גבוה מאוד – כ-18%. השכר הממוצע של העובדים הוא כ-2,000 שקל בחודש. ובאופן כללי, כלכלת הגדה צמחה בשנים האחרונות בקצב ריאלי ממוצע של 0.1% בשנה בלבד, בזמן שהכלכלה הישראלית נהנתה מצמיחה בשיעור שנתי ממוצע של כ-3%.

גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לירדן על העריכה המצוינת