יומן סוכר | פרק 8 – איפכא מסתברא

זהירות, פרק ארוך במיוחד. 3,940 מלים לפניך

ומה אם הכל היה טעות?

ומה אם זה בכלל לא נכון, שסוכר הוא מזיק? אחרי הכל, במשך 40-30 שנה עולם התזונה היה משוכנע, ושכנע את הציבור ברחבי העולם, שהבעיה היא בשומן. והעולם הקשיב, והפחית את כמות השומן, והעלה את כמות הסוכר והמלח שהוא צורך, ורק עכשיו (ב-10-5 שנים האחרונות) הם נזכרים להגיד לנו שזה הכל היה טעות, שזה הסוכר (והמלח) ולא השומן.
למה שנאמין להם? אולי גם זו טעות שנגלה רק בעוד 30 שנה?
רגע לפני שיומן סוכר מגיע לקיצו, הגיע הזמן לשאול ברצינות: אולי זה בכלל לא נכון כל מה שכתבנו פה?

את השאלה הזו בדיוק שאלתי גם את הכוהן הגדול של תנועת האנטי-סוכר העולמית, ד״ר רוברט לוסטיג, בראיון שערכתי איתו ל״מוסף כלכליסט״ לפני חודש.
״זה קורה ברפואה כל הזמן, ככה המדע מתקדם״, הוא ענה לי, ״אתה יכול להחזיק בתפיסת עולם פסימיסטית ולהגיד לי שכל מה שאנחנו יודעים לא יהיה נכון בעוד 10 שנים, אז למה שנלך אחריך. אם אתה מאמין בזה אתה לעולם לא תעשה שום דבר ותישאר עם הדוגמה (Dogma) הנוכחית שלך כי לא משנה מה תעשה הכל יהיה טעות בסוף. זו לא דרך לקדם את המדע או את בריאות הציבור. אם היינו עובדים בשיטה הזו לעולם לא היינו מוצאים את הפניצילין או מתמודדים עם איידס.

״מדע הוא לא קו ישר אלא זיג זג, אבל התנועה היא קדימה. וכן, כולנו עושים טעויות לאורך כל הקריירה, והדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות זה להחליט לפי כובד המשקל של העדויות המדעיות. העובדה שה-FDA מלאה במדענים שהגיעו מסקנה שצריך לציין כמה סוכר מוסף יש במזון ועובדה שהקרדיולוגים קבעו רף מקסימלי לסוכר כי הם מבינים שזה מדע נכון. זו פשוט בעיה, הסוכר, גם אם לא הבנו אותה קודם״.

למרות שאני מבין את התשובה הזו, ומבין מה הוא רצה להגיד לי, היא הרגישה לי יותר מהכל כמו סוג של התחמקות, כמו סוג של משאלת לב. זה דיון פילוסופי שאני לא בטוח שאני רוצה לפתוח, אבל יותר מהכל זה הרגיש לי כמו נקודות הקצה האלה במדע, שבהן העמדה המדעית מרגישה לי קצת כמו עמדה דתית.
ללוסטיג יש לא מעט מתנגדים, תוכלו למצוא אותם אם תחפשו קצת ברשת. הביקורת עליו נחלקת לכמה סוגים. יש את אלה שטוענים שהוא לא מבין כיצד עובד מטבוליזם, יש כאלה שטוענים שההסתכלות שלו על הסוכר לבדה היא מקור הטעות משום שצריך להסתכל על זה בראיה הוליסטית, שרואה יחד גם את השומן והחלבונים והסיבים התזונתיים וכו׳.
סוג אחר של ביקורת הוא שמה שחשוב לא פחות מהתזונה היא הפעילות הגופנית, ושבסך הכל אם אדם שומר על תזונה מאוזנת ועל פעילות גופנית בשביל לשרוף קלוריות, הכל יהיה בסדר. הביקורת הזו מרגיזה את לוסטיג במיוחד, משום שמבחינתו לא מדובר במדע כי אם במדע ממומן בידי קוקה-קולה, פפסיקו וחברות המשקאות, ולכן זה לא מדע כלל, אלא אינטרסים מסחריים שהתחפשו.
גם על זה דיברנו. שאלתי אותו לגבי הביקורות עליו, והוא התרגז. ״אתה צריך להבין שתעשיית המזון פשוט קנתה המון מדענים וארגונים. תסתכל בעצמך על המסמכים של קוקה-קולה ותראה שהחברה מימנה לפחות חלק מהמחקרים של ד״ר ג׳ון סיבנפייפר (אחד המבקרים הבולטים של לוסטיג – ש״א). בשורה התחתונה, יש מלחמה שמתנהלת בין עולם המדע לתעשייה. התעשייה פשוט משלמת לאנשים וקונה אותם. הם קנו את ד״ר סבינפייפר. אני לא לוקח שום כסף מהתעשייה, נקודה״.
ואכן, המסמכים של קוקה-קולה מעידים שהחברה, וחברות משקאות נוספות, אכן מימנו חלק מהמחקרים שלו. גם מדענים אחרים שכתבו בגנותו של לוסטיג ממומנים (לפחות חלקם) בידי גופים שונים שמקבלים כסף מתעשיית המשקאות.
למעשה, לפי מסמך של קוקה-קולה עצמה מסוף 2015, היא מימנה באופן ישיר בארה״ב לבדה לפחות כ-150 חוקרים, חלק גדול מהם עסק בקשר שבין פעילות גופנית לשמירה על אורח חיים בריא כאלטרנטיבה לתיאורית הסוכר. אחרי הכל, בדיוק כמו חברות הטבק בזמנו, כל מה שקוקה-קולה וחברות משקאות אחרות זקוקות לו הוא לנטוע ספק סביר בראש של הציבור לגבי נזקי הסוכר, זה הכל.
אבל האם הקשר המימוני לתעשיית המשקאות אומר בהכרח שהמחקרים של מתנגדי לוסטיג שגויים? אולי ד״ר לוסטיג רואה צל הרים כהרים ומרוב הטפה לסוכר הפך להיות קונספירטיבי מדי? זה אולי קצת מאכזב אבל נדמה לי שלעיתונאים ולציבור הרחב אין באמת את הכלים המתאימים בשביל לשפוט מי צודק.


מה בכלל שוות ההמלצות התזונאיות

אבל, רגע לפני שאתם מרימים ידיים, בנקודה הזו בדיוק יש ניואנס חשוב מאין כמותו. בואו נחזור רגע לתשובה ההיא של לוסטיג, זו שמופיעה פה למעלה, כששאלתי אותו איך אפשר לדעת אם אפשר להאמין לו, איך אפשר לדעת שהוא צודק.
״הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות זה להחליט לפי כובד המשקל של העדויות המדעיות״, הוא אמר. וכשנוקטים בגישה הזו, התשובה היא חד משמעית – יותר ויותר עדויות מדעיות נערמות לגבי הנזקים של צריכת סוכר כרונית בכמות גדולה, כשהדגש כאן הוא על כרונית ועל כמות גדולה.
מי שסידר לי את הראש לגבי העניין הזה היא פרופ׳ ערן סגל ממכון ויצמן. הוא בכלל פרופ׳ למתמטיקה ומדעי המחשב, אבל גם הוא פריק של סוכר, כך התרשמתי לפחות. קראנו את אותם הספרים (כלומר, הוא קרא יותר), שמענו את אותן ההרצאות, נדלקנו על אותו הדבר.
פגשתי אותו בחדר שלו במכון ויצמן, יושב בגופיה, מכנסיים קצרים וכפכפים בחדר עם מלא נוסחאות כתובות בטוש מחיק על לוחות לבנים מסביב. פרופסור למתמטיקה שנראה הכי לא כמו פרופסור למתמטיקה שאתם מסוגלים לדמיין.

פרופ׳ ערן סגל, מכון ויצמן. אחד אנשים המגניבים שפגשתי

פרופ׳ ערן סגל, מכון ויצמן. אחד אנשים המגניבים שפגשתי

מה לפרופסור למתמטיקה ולסוכר? טוב ששאלתם. ״אני מגיע ממדעי המחשב ומתמטיקה, עשיתי תואר ראשון פה, דוקטורט בסטנפורד במדעי המחשב ושם התחלתי ב-1999 לעבוד בתחום של ביולוגיה חישובית. זו גם היתה אחלה תקופה כי חקר הגנום רק התחיל.
״לפני עשר שנים חזרתי למכון. יש לי פה 25 אנשים, קבוצה מעורבת של ביולוגיה חישובית וניסויית. יש לי מעבדה ביולוגית אמיתית מאז שהתחלתי פה. התעסקנו ואנחנו עדיין מתעסקים במגוון של דברים שקשורים בגנים ובחקר הגנום ומנסים להבין מה הגנום אומר.
״אנחנו חוקרים את ההבדלים בין החלבונים שפועלים על הגנים, ואת המערכות הרגולטוריות שפועלות עליהם. זה חשוב בכל תהליך ביולוגי כמו התפתחות וסרטן. סרטן זה כשהפעילות של הבקרה על הגנים מתקלקלת. אז אנחנו עושים ניסויים בחיידקים ושמרים ותאים אנושיים.
״בערך לפני חמש שנים התחלתי להתעניין בתחום של התזונה. למה? שתי סיבות מרכזיות. אשתי היא דיאטנית קלינית, ובאופן אישי אני חובב ספורט ורץ מרחקים ארוכים. התחלתי לחשוב על אופטימיזציה של דיאטה לטובת ספורט (כן, הוא אשכרה אמר את המשפט הזה. בכל זאת פרופסור למתמטיקה – ש״א).
התחלתי לקרוא בשביל עצמי מה זו תזונה טובה למי שרוצה לעסוק בספורט וכו׳. ואז התחלתי לראות שיש הרבה מאוד המלצות ולעיתים הן סותרות זו את זו. אז אתה אומר לעצמך, איך זה יכול להיות, בוא נבדוק מה המדע שמאחורי כל אחת. ואז אתה רואה שהמדע פה והמדע שם אינו מדע טוב.
למה? דבר ראשון, יש מחקרים בתחום התזונה שהם פשוט מממונים בידי אינטרסים. והאחרים מבוצעים על קבוצות קטנות של אנשים, ונעשים בצורה מאוד לא מבוקרת מבחינת המשתנים.
״בניסויים רבים אתה מנסה לבחון שתי דיאטות, ואתה לוקח קבוצה קטנה מאוד של אנשים ולוקח משתנים שלוקח להם המון זמן להשתנות רק שהמון דברים יכולים להשפיע על הפרמטרים האלה לאורך הזמן הזה וקשה להחזיק אותם קבועים. גם קשה מאוד לעקוב שהאנשים באמת מקשיבים לדיאטה הזו, ולכן המדע נראה מאוד בעייתי. ואז מבעיה אישית זה הפך לבעיה מדעית שרציתי לפתור״.


האם סיגריה אחת ביום תהרוג אתכם? וכפית סוכר אחת ביום?

אחד המחקרים המשפיעים ביותר שפרופ׳ ערן סגל ערך – יחד עם ד״ר ערן אלינב, גם הוא ממכון ויצמן – היה על ממתיקים מלאכותיים והקשר שלהם להשמנה וסוכרת. המחקר, שפורסם ב-2014 ונערך על עכברים ועל קבוצה קטנה של בני אדם, הראה קשר סיבתי, לא רק נסיבתי, בין צריכת ממתיקים מלאכותיים – כמו במשקאות הדיאט והזירו – לבין התפתחות סוכרת.
״מאז שפרסמנו את המחקר קבוצות אחרות חזרו על הניסויים האלה במודלים שונים וגילו תוצאות דומות. זה מאמר שתפס המון תהודה, היו יותר מ-5,000 כתבות בעולם שנכתבו על המחקר הזה״ הוא מספר לי, ״אבל כשזה התפרסם אנחנו היינו הראשונים להגיד שהעבודה הזו היא עבודה שדרושת עוד המון עבודות המשך כדי להוכיח בבני אדם את הקשר הסיבתי כמו שצריך. מאז הפרסום כבר עשרות רבות של אנשים שפגשתי אמרו לי שהם הפסיקו לשתות ממתיקים. אז אני אומר להם שעוד לא הוכחנו את זה סופית, למרות שגם אני לא צורך באופן אישי ממתיקים״.
וזו בדיוק הנקודה, איך מוכיחים משהו ׳עד הסוף׳?
״לעולם לא נצליח להגיע להוכחה דפניטיבית מעל לכל ספק שאין שום אפשרות שמה שאתה אומר אינו נכון. קח את הסיגריות. עד היום לא הוכיחו בצורה מוחלטת מעל לכל ספק שסיגריות גורמות לסרטן ריאות, כי עוד לא עשינו את הניסוי האולטימטיבי של לקחת זוגות של תאומים זהים ולתת לחצי מהם לעשן ולחצי לא במשך עשרות שנים ולראות מה קורה. את זה לא עשו וגם לא יעשו. העניין הוא שיש היום מספיק עדויות בשביל שכבר נוכל להשתכנע מה נכון ומה לא גם בלי הניסוי האולטימטיבי.
״אותו הדבר גם בממתיקים ובסוכר. אין לנו הוכחה מוחלטת, אבל יש מספיק עדויות מדעיות שמעידות על כך שזה כנראה לא בריא, וכל אחד יכול לעשות לעצמו את השיקול. אני חושב שאצל אנשים מסוימים, סוכר במינון מסוים יהיה מזיק. אצל אחרים יכול להיות שהוא יהיה מזיק במינון גבוה יותר. האם כפית סוכר אחת ליום תעשה נזק? לא יודע, זה לא נבדק, אני מנחש שלא. זה כמו עם סיגריות. האם סיגריה אחת ביום תגרום לסרטן? לא יודע.
״רק שהיום הגענו בעולם לנקודה מאוד קיצונית ולא בריאה מבחינת צריכת הסוכר. משהו כמו 25% מהצריכה הקלורית שלנו היא מגיעה מתוספת סוכר. לא הסוכר שנמצא במזון בצורה טבעית, אלא הסוכר המוסף. אלה קלוריות ריקות. אם אתה רוצה לאכול סוכר כבר עדיף שתאכל ענבים או אבטיח. אתה מקבל עם זה מינרלים וויטמינים ודברים שהגוף שלך חייב.
״המינון שאנחנו נמצאים בו היום הוא מינון גרוע, ואותו צריך להפחית. זה בדיוק כמו עם הסיגריות, אתה לעולם לא תוכל לעמוד באופן מוחלט מאחורי אמירות כמותיות. אבל אם תשאל אותי אם אני חושב שצריכה של סוכר בכמויות שאנחנו צורכים היום האם המדע הוא כזה שתומך בכך שזה מגביר סוכרת? אני חושב שכן, כבר אי אפשר להטיל ספק בקשר בין הדברים״.


איך יכול להיות שסוכר משפיע באופן שונה על אנשים שונים

כשפרופ׳ ערן סגל אומר שמדובר במשהו אישי, שכל אחד מגיב לסוכר קצת אחרת ולכן צריך להיזהר באמירות מוחלטות, הוא יודע על מה הוא מדבר. המחקר שפרסם בשנה שעברה, גם אותו יחד עם ד״ר ערן אלינב, היה בדיוק על העניין הזה. ובשלב הזה, למרות שכבר קראתי עליו ב״הארץ״ טרם פגישתנו, הוא בכל זאת הצליח להעיף לי את המוח. תזרמו איתי לכמה דקות, וגם המוח שלכם יעוף.
״בספר שקראתי על ריצה היתה אנקודה שבה המחבר דיבר על כך שלפני ריצה כדאי לאכול תמרים. אבל הוא גם כתב בדרך אגב שחלק מהאנשים שאוכלים תמרים לפני שהם רצים, פתאום באמצע הריצה אין להם אנרגיות, אז שתדעו שיש פה גם אלמנט אישי.
״ההערה הזו גרמה לי לחשוב שאולי התגובה שלנו למזון היא עניין מאוד אישי. יש דיאטות שמבוססות על מזון עם אינדקס גליקמי נמוך, רק שלא ברור בכלל שהן עובדות״. אינדקס גליקמי הוא מדד שמתאר את משך הזמן שלוקח לסוכר שבמזון להגיע לזרם הדם ולהיספג בתאי הגוף.
מזון עם אינדקס גליקמי נמוך הוא מזון שהסוכר שבו נספג לאט, כך שרמות האינסולין בגוף לא מזנקת בבת אחת. מזון עם אינדקס גליקמי גבוה מתפרק במערכת העיכול במהירות ומזניק את רמת הסוכר בדם (ובעקבותיו את האינסולין) בחדות. לפולי סויה, למשל, יש ערך גליקמי נמוך. לקוקה-קולה יש ערך גליקמי גבוה.
״כשאתה בודק איך מחשבים ערך גליקמי של מזון מסוים אתה מגלה שלוקחים 10-20 אנשים, נותנים להם לאכול את זה בבוקר, לוקחים להם בדיקות דם, ממצעים את המספרים של רמות הסוכר שלהם וככה בונים את האינדקס.
״אם ערכי רמת הסוכר כל האנשים האלה קרובים מאוד לממוצע, מילא. אבל אם יש שונות גדולה מאוד בין האנשים, זה סיפור אחר. אז הסתכלנו על המספרים שמאחורי האינדקס, וראינו שונות גדולה בין אנשים, וזה כבר גרם לנו לחשוב״.
מה שקרה מכאן הוא קצת מופרע. שני הערנים, סגל ואלינב, לקחו את הטכנולוגיה החדישה ביותר שיש, כזו שמאפשרת לתקוע לאנשים מכשיר קטן עם מחט תת עורית שדוקרת אותם כל חמש דקות בשביל למדוד את רמת הסוכר שלהם בדם. זו לא טעות, כל חמש דקות.
במחקר שארך ארבע שנים הם לקחו 1,000 אנשים כאלה, חיברו להם מחט תת עורית, ונתנו להם לאכול במשך שבוע מה שהם רוצים. לכל אחד הם נתנו משקל קטן ורגיש בשביל למדוד את המשקל של כל מאכל, וציידו באפליקציה שהם בנו בשביל שיוכלו להזין את הנתונים.
״בשבוע אחד האדם הממוצע אוכל בערך 50 ארוחות. 1,000 אנשים זה 50 אלף ארוחות. עם מדידות כל חמש דקות הצלחנו לבנות את מאגר המידע המידע המקיף ביותר שאי פעם עבדו איתו בנושא הזה״, הוא מספר.
״כשהתחלנו לנתח את הנתונים ראינו שונות עצומה בין האנשים. זו היתה הפעם הראשונה שחוקרים ראו את זה בהיקף אדיר. הראנו במחקר שזה לא משתמע לשתי פנים, כי הראנו על 1,000 אנשים איזו שונות היתה בתגובה של רמת הסוכר בדם של לכל מיני סוגי מזון״.
אם אין לכם כוח לקרוא את הפסקאות הבאות, הנה זה בגרסת האנימציה:

״אתה נותן לאנשים סוכר, ממש סוכר בכפית, ויש אנשים שרמות הסוכר שלהם בדם לא עולות. אבל יש אנשים שאתה נותן להם את זה והסוכר שלהם בדם קופץ לשמיים. זה קרה גם עם הרבה מזונות מפתיעים אחרים. מצאנו למשל ששוקולד וגלידה לא מעלה סוכר אצל אנשים מסוימים, אבל שעגבניות מעלות סוכר להמון אנשים. ואז אתה תופס את עצמך וחושב ׳רגע, מה אשתי כדיאטנית ממליצה לאנשים?׳ ואתה מבין שהרבה פעמים יכול להיות שאתה הולך לדיאטנית, וההמלצות שאתה מקבל הן בעצם מזיקות לך״.
עף לכם המוח כבר? חכו, זה נהיה יותר טוב.
״בנקודה הזו חשבנו איך לפתור את הבעיה הזו. עוד לא ידענו ממה השונות הזו בין האנשים נגרמת, אז התחלנו למדוד כל מה שיכולנו על האנשים האלה. נתנו להם שאלונים עם 200 שאלות על ההיסטוריה רפואית שלהם וההיסטוריה התזונתית והרגלים אחרים, ומדדנו אותם בכל צורה אפשרית, וגם לקחנו מהם דגימות מחיידקי המעיים״. איך עושים את זה? בבדיקת צואה פשוטה.
״המומחיות שלי היא למידת מכונות (Machine Learning), כלומר לפתח אלגורותימים שמסתכלים על מאגרי מידע גדולים ומנסים למדל אותם. לקחנו את כל הפרמטרים האלה והצלחנו לפתח אלגוריתם שקושר בין פרמטרים אישיים לבין התגובה ברמת הסוכר בסוגי מזון שונים. עשינו את זה על בסיס הנתונים של 800 מתוך 1,000 הנסיינים שלנו. אחרי שהאלגוריתם היה מוכן לקחנו את 200 האנשים הנותרים והצלחנו לנבא עליהם את התוצאות, כלומר לדעת לפי הפרמטרים שלהם באיזה סוגי מזון רמת הסוכר שלהם בדם תעלה. זה לא יצא מושלם אבל מאוד מאוד טוב. הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שיש היום״.
ואחרי שהם סיימו עם זה, הם עברו לשלב האחרון – לעשות התערבות תזונתית באנשים חדשים, על פי מה שהם למדו על ה-1,000 הקודמים – ולראות אם זה עובד. ״לקחנו קבוצה חדשה של 26 אנשים, עשינו להם פרופיל אישי לפי האלגוריתם שבנינו ויכולנו לנבא לכל אחד לא רע איזה מזונות טובים לו ואיזה רעים לו, מבחינת רמות הסוכר.
״ואז לכל משתתף בניסוי נתנו שני תפריטים, אחד טוב ואחד רע. כל אחד עקב אחרי שני התפריטים, שבוע אחרי שבוע. מה שראינו הוא שהיה הבדל משמעותי. רוב המשתמשים בניסוי היו טרום סוכרתיים, ואצל חלקים הצלחנו לנרמל את רמות הסוכר בדם לאפס בשבוע הטוב, בהתבסס על האלגוריתם״.
ואם זה לא הספיק לכם, הנה המחקר הזה בגרסת האנימציה.
וזו השורה התחתונה, שהיא הכי מטילת ספק שהצלחתי להגיע אליה לגבי הסוכר – יש המון עדויות על כך שצריכה כרונית ומופרזת של סוכר מוסף היא רעה. אבל, וזה אבל חשוב, צריכת הסוכר הזו משפיעה באופן שונה על כך אחד ואחת מכם, ולכן המלצות גורפות מדי לא בהכרח יעזרו פה. מבאס, אבל זה מה יש.


משחקים בקקי

ההסבר של שני הערנים לכך שכל אחד מאיתנו מגיב באופן שונה לחלוטין נעוץ בחיידקים שחיים במעיים שלנו. קוראים לזה מיקרוביום.
״התחום הזה צעיר יחסית, בן 7-8 שנים בסך הכל. כבר כמה מאות שנים שאנחנו יודעים שבגוף שלנו חיים חיידקים, אבל את רוב החיידקים האלה אנחנו לא יודעים לגדל במעבדה מחוץ לגוף ולכן לא היו לנו כלים טובים לחקור אותם עד כה.
״הכלי המרכזי שאנחנו משתמשים בו היום התפתח לפני 7 שנים – ריצוף די אן איי. היכולת לקרוא את רצף הבסיסים של הגנום. בשנת 2000 הסתיים פרויקט מיפוי הגנום האנושי. עבדו על זה בערך 1,000 אנשים במשך הרבה שנים בעלות של כמה מיליארדי דולרים.
אבל מאז חלה ירידה של יותר מפי מיליון בעלות של ריצוף של די.אן.איי. זה מדהים, וזה אפשר להפנות את הטכנולוגיה הזו גם לחיידקים. חיידקים נמצאים כמעט בכל מקום בגוף כשהמקום המרכזי הוא במעי, ושם זה מאוד נגיש לנו דרך דוגמאות צואה. דרכן אנחנו יכולים להפיק את הדי.אן.איי שנמצא שם על ידי שיטות מולקולריות, ולהשתמש בכלי של ריצוף הדי.אן.איי בשביל לרצף את מה שנמצא שם, וכך לזהות את החיידקים שיש שם, ולהבין לאט לאט מה הפונקציות המטבוליות שהם עושים ועוד הרבה דברים.
״במחקר שלנו ראינו שההתערבות בתזונה של האנשים מביאה לשינוי בחיידקים עצמם, אפילו אחרי שבוע אחד בלבד. היו חיידקים שהשתנו בצורה קוהרנטית ודומה אצל כל האנשים למרות התפריטים השונים. והשינוי הזה, ככל שאנחנו מבינים, הוא שינוי לטובה.
״יש מחקרים אחרים שמראים על חיידקים מסוימים שמעידים על נטייה לסוכרת, וראינו שהם ירדו בעקבות ההתערבות החיובית שלנו. ויש חיידקים שמקושרים למטבוליזם טוב יותר של סוכר, וראינו שהם עלו בעקבות תזונה טובה.
״מתוך זה אנחנו הולכים לעשות עכשיו ניסויים באנשים סוכרתיים וטרום סוכרתיים שיהיו מעבר לשבוע אחד, ניסויים ארוכי טווח, ואנחנו רוצים לראות אם התפריטים שלנו מסוגלים אפילו לרפא סוכרת. אנחנו מתחילים את זה בעוד חודש וזה ייארך בערך שנה וחצי״.
אם הניסויים האלה יעלו יפה, וככל שהמחקר הזה יתרחב ויתפתח בעולם כולו, אפשר לדמיין כיצד בתוך כמה שנים נוכל לקבל המלצות תזונה אישיות, לא ממוצעות סטטיסטיות, כאלה שמותאמות לאוכלוסיית החיידקים שיש לנו במעיים.
״חמש שנים מהיום, אתה תעשה בדיקת צואה בבית ותשלח אותה לחברה כלשהי, ומתוך ניתוח שלה יחד עם כל מיני פרמטרים אישיים שלך, כמו כמה פעילות גופנית אתה עושה וכו׳, תוכל לתפור לך תפריט מותאם אישית שהוא גם מתאים לאורח החיים שלך. כלומר, אולי יגידו לך שאתה יכול לאכול גלידה פעם בשבוע ואולי זה אפילו יעזור לך להוריד במשקל כחלק מתפריט מאוזן ובריא. ואז אנשים יהיו גם הרבה יותר צייתניים לדיאטות שלהם. זה החזון שלנו״.


זה לא רק החיידקים, זה גם הגנים שלכם

אם אתם עדיין חיים בשלב הזה, צר לי , אבל זה לא הסוף. כי חוץ מהחיידקים שבמעיים שלכם, יש עוד משהו חשוב שגורם לכך שכל אחד מכם מגיב אחרת לצריכת סוכר – הגנטיקה שלכם.
״היום, אחרי ארבעים שנה של המלצות תזונתיות לא נכונות, אנחנו כבר יודעים שקשה מאוד לתת המלצות תזונתיות גורפות לכל העולם. כי מה שנכון בפינלנד לא בהכרח נכון בכפר סבא״, אומר לי פרופ׳ דני נמט, מנהל מרכז הספורט לילדים ונוער בבית חולים מאיר.

פרופ׳ דני נמט, בית חולים מאיר

פרופ׳ דני נמט, בית חולים מאיר (התמונה מ״הארץ״, לא היה קרדיט לצלם)


״למה? כי הנטיקה שלנו שונה משלהם. אנחנו יודעים את זה בהרבה תחומים. הגנום זוהה אמנם לפני 15 שנה, אבל אנחנו מתחילים להבין את זה לעומק רק היום. אנחנו מגלים לאט לאט שדברים שחשבנו קודם לא בהכרח נכונים, ושיש שונות גדולה בין אוכלוסיות.
״יש למשל עבודות גדולות מאוד בגנטיקה של ד״ר קלוד בושראד מאוניברסיטת לואיזיאנה. הוא הראה שיש בערך 10%-12% מהאוכלוסיה שפעילות גופנית עושה רע לבריאותם. לא עושה רע להרגשה הפיזית אלא ממש מרעה לבריאות. גורמת לעליה בלחץ דם, ברמות סוכר וכו׳. הפוך מכל מה שאנחנו חושבים״.
המחקר הזה של בושארד, מ-2012, זמין כאן. במחקר הזה הוא לקח בערך 1,700 איש, מכל מיני רקעים, גזעים ומינים, ובדק מי עשה פעילות גופנית במשך שנים, איזה פעילות הוא עשה ומה זה עשה לבריאות שלו אחרי, בזמן שבודד משתנים אחרים. המסקנה, כאמור, היא של-10% מהם בערך הפעילות הגופנית ממש מזיקה.
״אז האם זה אומר שאנחנו צריכים להגיד לאנשים לא לעשות פעילות גופנית? לא. בגדול פעילות גופנית היא טובה למרות ה-10% האלה״, אומר פרופ׳ נמט, ״אבל זה צריך לגרום לנו להבין שיש שונות גדולה בין אנשים, ושאנחנו צריכים ללכת לכיוון של רפואה ותזונה מותאמות אישית על בסיס הגנטיקה״.
אותו הדבר נכון גם לגבי הסוכר. ״ יש מחקר שמראה שיש קבוצה לא גדולה של אנשים שלא משנה כמה סוכר הם יצרכו, שום דבר לא יקרה להם, לא למשקל ולא לשום פרמטר אחר. אותו הדבר עם המלח. לכן אנחנו צריכים להיות מאוד צנועים באיך שאנחנו מתייחסים לזה״, הוא אומר.
״כשאני מדבר עם אנשים שעוסקים בתחום אני אומר להם שבעוד 50 שנה לאנשים יהיה כרטיס כזה שהם יעבירו שיגיד להם איזה מזון טוב להם מבחינה גנטית. האנשים שאני מדבר איתם מסבירים לי שזה יהיה הרבה יותר מוקדם מ-50 שנה, ולכן אנחנו צריכים להיזהר מאוד עם המלצות גורפות מדי, כי יש אנשים שההמלצות שנכריז עליהם היום לא יהיו לטובת הבריאות שלהם״.

אם חשבתם שזה מספיק גרוע, חכו, זה עוד כלום. איך אפשר לדעת אם הימצאות של גן מסוים משפיעה באופן חיובי או שלילי על מה שקורה בגוף מצריכה מוגברת של סוכר? התשובה היא שאנחנו עוד לא יודעים. ״יכול להיות לך גן אחד שאומר שאם תאכל מלח זה יעשה לך לחץ דם, אבל שבמקביל יהיה לך גן שעושה לגמרי את ההיפך. איזה מהגנים קובע? הנה, אני עשיתי מיפוי גנטי ואפילו לי יש את זה ואת זה. איך יודעים מה מהם עובד? האמת היא שאנחנו רק בתחילתו של עידן מרתק ברפואה ובתור שכאלה אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד צנועים״.
״הרשימות של הגנים הולכות וגדלות כל יום וכך גם הקישור שלהם למצבים. אנחנו עדיין לא שם, אבל אנחנו בכיוון. יש אפילו גנים שגורמים להיות לך מוטה לאכול סוכר. אנשים שיש להם גנום מסוים יש להם נטייה לצריכה יומית מוגברת של סוכר, כי הם חשים אחרת את הסוכר. אנחנו יודעים היום שאם אתה ואני טועמים סוכר, אנחנו לא נרגיש את אותו הדבר. יש אנשים שלא מסוגלים לשתות סוכר. אם אתה תשתה היום קולה אתה אולי תגיד שזה מגעיל, אבל יש אנשים שיוסיפו לזה סוכר. זה נקבע בגנטיקה. זה לא הכל התנהגותי״.
אז האם יכול להיות שאנחנו טועים? שסוכר זה טוב, או לכל הפחות לא כזה גרוע, או לפחות לא לכולם? גם לפי פרופ׳ נמט, כמו לפי פרופ׳ סגל, זה לא המצב. ״אין נו בעיה להגיד באופן גורף שצריכת סוכר מוגזמת היא דבר לא טוב גם אם יש 10% מהאוכלוסיה שצריכה של משקאות ממותקים לא עושה להם כלום״, הוא אומר.
האמביוולנטיות הזו מבלבלת אותי, כי אני פוחד שאנשים לא ידעו מה לעשות. איך אני אמור לדעת מה הפרופיל הגנטי שלי ומה הוא אומר לגבי היכולת שלי לצרוך סוכר בכמויות מסוימות אם אפילו המדענים לא קרובים ללהבין את הסיפור הזה כמו שצריך? מה עושים לכל הרוחות?
נמט מציע להתחיל מהילדים ולהתמקד בהם. ״לילדים חייבת להיות ירידה בכמות הסוכר שהם אוכלים. ״אנשים צריכים להבין, שההבדל בין ילד שמן של היום לבין ילד רזה של לפני 20 שנה, הוא לא הבדל עצום. זה הבדל של 150 קלוריות ביום. 150 קלוריות זה פחית אחת. כלומר, שכל המגפה הנוראית הזו, אם נוריד לילדים שלנו 100-150 קלוריות ביום מהאוכל, אנחנו יכולים להפוך את המגפה. רק שיש כוחות כלכליים אדירים שלא רוצים שנעשה את זה, אבל זו מגפה שאפשר להתמודד איתה״.
בואו ננסה להבין רגע מה זה 150 קלוריות ביום. בפחית קוקה-קולה יש כ-140 קלוריות. כלומר, שאם תפחיתו לילד שלכם פחית קולה אחת ליום, על פני כל החיים, אז לפי נמט אתם במסלול הנכון. ״100 קלוריות ביום הן 36,500 קלוריות בשנה. זה לא מעט קילוגרמים – בערך 5 קילוגרם בשנה – וזה יכול להיות ההבדל בין ילד שמן לילד רזה. 5 קילו לילד בכיתה א׳ זה הבדל אדיר בין ילד במשקל תקין לילד באחוזון 100.
״לכן אנחנו צריכים לטפל קודם כל בילדים. יש פה גם עניין של מה הסיכוי של ילד שמן להפוך להיות מבוגר שמן. ככל שהגיל שלך עולה ואתה עדיין שמן, הסיכוי שלך להיות מבוגר שמן עולה. אם אתה שמן בגיל 15, אנחנו מדברים על 80% סיכוי שתהיה מבוגר שמן, ולכן חשוב מאוד להתעסק עם זה בגיל הצעיר. אני לא חושב שילדים צריכים לאכול חסה וגזר וצנונית כל היום, הם לא ארנבות. אבל הם בוודאי לא צריכים לשתות טרופית. כשאנשים מכניסים את הפיה של הדלק לאוטו שלהם הם בודקים שש פעמים אם זה 95 אוקטן או סולר. אבל לילדים שלהם הם דוחפים כל זבל שמסתובב בחוץ. זה מדהים אותי.
ככל שההורים יעשו את זה מוקדם יותר, ההשפעה לטווח ארוך תהיה גבוהה יותר. אם אתה מוריד קילוגרם עודף אחד מילד בגיל 6 אתה יכול להקטין את הסיכוי שלו להפוך למבוגר שמן ב-30%. וזה בסוף די פשוט לעשות שינויים קטנים בתוך הבית ולהוריד דברים שהילדים שלנו לא צריכים בלי לעשות מזה עניין גדול מדי. פשוט לחתוך משקאות ממותקים וחטיפים ולוודא שהם עושים מספיק פעילות גופנית ונגמר הסיפור״.


אז זו השורה התחתונה גם אחרי שניסיתי להטיל ספק: העדויות המדעיות שהצטברו בשנים האחרונות מעידות שבסבירות גבוהה מאוד צריכת סוכר כרונית מופרזת מזיקה לנו. היא מגדילה מאוד (פי שלושה ופי ארבעה אצל אנשים מסוימים, כפי שמעריך פרופ׳ איתמר רז יו"ר המועצה הלאומית למלחמה בסוכרת) את הסיכוי לסוכרת, ולמחלות נוספות (השמנת יתר, מחלות לב, כבד שומני וכו׳).
האם כפית סוכר אחת ביום תהרוג אותנו? כנראה שלא. אבל אנחנו לא צורכים כפית אחת ביום, אנחנו צורכים 30 כפיות. ובמינון כזה, מסכימים כולם, הסכנה היא גדולה מאוד.
אז מה עושים עד שהמחקר בתחום החיידקים והגנטיקה יהפוך לטוב מספיק בשביל שנוכל להתאים לעצמנו ברמה גבוהה של דיוק את מה שאנחנו באמת צריכים לאכול ולא להסתמך על המלצות סטטיסטית שלא מתאימות לנו בכלל?
בעיקר להתמקד בילדים שלנו, ולחתוך בעיקר את מה שאין עוררין על כך שהוא מזיק ולא נחוץ – משקאות קלים וחטיפים.
שיהיה לכם בהצלחה עם זה.

יומן סוכר | פרק ראשון

1.

אהלן.
קוראים לי שאול ואני מכור.
את הסיגריות אמנם זנחתי אחרי 16 שנה, אבל אני לא מדבר על ההתמכרות הזו. אני מדבר על התמכרות שרוב האנשים שקוראים את השורות האלה שותפים לה, גם אם הם לא יודעים.
אני מכור לסוכר.
ואני זה עוד כלום, כי הילדים שלי – בסך הכל בני 6 ו-3 – ממש ממש מכורים לסוכר.

אם אתם לא מאמינים לי, הנה כמה מספרים שכדאי לכם להבין בחשבון:
הצריכה היומית המומלצת של סוכר היא כ-5 כפיות סוכר ליום לנשים ועד 10 כפיות סוכר לגברים, מקסימום.
לפי הלמ״ס, שתאמינו או לא בודקת את התפריט של הישראלים ואיזה מזון הם צורכים, הישראלי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר ביום (כ-117 גרם. בכפית יש כ-4 גרם סוכר). הכמות הזו היא פי 3-6 מהמנה היומית המומלצת למבוגר. אצל ילדים זה חמור בהרבה. הנתונים נמצאים כאן (אין לי מושג למה הם מעודכנים ל-2012, אבל זה מה שיש).

אם נדמה לכם שאתם לא צורכים 30 כפיות סוכר ביום, בואו ננסה לחשב את זה יחד לרגע.
נניח שאתם פותחים את הבוקר בכוס תה או קפה, הנה לכם 2 כפיות סוכר רק בשביל ההתחלה.
אם גם אכלתם בבוקר מנה של דגני בוקר, תתכוננו להוסיף לעצמכם עוד 2-3 כפיות סוכר, והנה אתם כבר ב-4. אם הוספתם תפוח בהמשך, אלה עוד 2-3 כפיות סוכר, כך שאתם כבר ב-6-7, איפהשהו באמצע טווח המנה היומית המומלצת של סוכר, והיום רק התחיל.
אם תשתו פחית קולה אחת במהלך היום, הוסיפו בבקשה עוד 9 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-16. אם חס ושלום צרכתם שתי פחיות במהלך היום, רק שתי הפחיות האלה הן פי שתיים מכמות הסוכר המומלצת ליום.
אם תאכלו במהלך היום איזה יוגורט או מעדן חלב, הוסיפו בבקשה 5 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-21.
עוד כוס קפה או תה במהלך היום או בסופו, והנה עוד 2 כפיות סוכר, ואתם ב-23. אם חלילה קניתם אייס קפה באחת מהרשתות, תתכוננו להוסיף עוד הרבה הרבה כפיות סוכר.
אבל הסוכר לא נמצא רק שם. אם אכלתם לחם לבן, או פסטה, או קטשופ, או גבינת שמנת, או מה שזה לא יהיה, הכנסתם לעצמכם סוכר לגוף. אתם בקלות מגיעים ל-30 כפיות ביום בלי לשים לב. כל יום.
לכן, לכל אלה שאומרים לי – די נו, זה עניין של מינונים, אל תהיה פאנאטי – אתם צודקים, זה באמת עניין של מינונים. אבל בדיוק בגלל שאנחנו צורכים מינון פסיכי של סוכר, אין מנוס מלהיות פאנאטים.

2.

בזמן האחרון קרו כמה דברים שהפכו אותי לאובססיבי לחלוטין לסוכר, עד כדי כך שהחברים שלי צוחקים עלי, ובת זוגי מאיימת לזרוק עלי חפצים כבדים אם לא אסתום את הפה כבר בעניין הזה.

כבר המון זמן שרציתי לעשות משהו בקשר להרגלי האכילה של המשפחה שלי, ובעיקר בקשר לכמויות הסוכר שהילדים שלי צורכים. הם צורכים סוכר בבוקר, הם צורכים סוכר בגן בכמויות מטורפות (ואין לי שמץ של מושג למה הגננות דוחפות להם את החרא הזה), הם צורכים סוכר אחר הצהריים, ובערב.
וכשאין להם סוכר, או כשאני מונע מהם לקבל עוד משהו מתוק, הם מתחרפנים. ממש ממש מתחרפנים, כאילו הם בקריז של סוכר.
וכשאני מסתכל סביב, למשל בגן השעשועים או סתם באיזה טיול, נדמה לי שאני רואה כמות גדולה מאוד של ילדים שמנים, ילדים ממש צעירים ושמנים, כמו שלא ראיתי אף פעם. אז נכון, מראה עיניים זה לא עניין מדעי, אבל האמת שהנתונים המדעיים כבר מראים את זה לבד. כיום, כל ילד חמישי בכיתות א׳ בישראל הוא בעודף משקל או בהשמנת יתר חולנית. עד שהם מגיעים לכיתות ז׳, הנתונים נעשים מבהילים עוד יותר: כל ילד שלישי כבר נמצא במשקל עודף או בהשמנת יתר חולנית.
זה מאוד מפחיד אותי.

איכשהו יצא שזה מפחיד מאוד גם את מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שהביא לכך ששר הבריאות יעקב ליצמן ימנה אותו לעמוד בראש ועדה בעלת השם המאוד לא אפקטיבי – הוועדה לרגולציה על המזון לקידום מזון בריא.
ההודעה שנחתה לי יום אחד בתיבת המייל על הקמת הוועדה הזו גרמה לי להתחיל לקרוא עוד ועוד חומרים על הנושא. מה שהספקתי לראות בינתיים טלטל את עולמי. גם בגלל שאני מבין הרבה יותר על התליכים הביו-כימיים שקורים בגוף שלי ושל הילדים שלי כשאנחנו צורכים סוכר מסוגים שונים – וזה מפחיד הרבה יותר ממה שאתם חושבים; אבל גם שהבנתי את מה שלא ידעתי קודם. שהתשובה לשאלה התמימה – מה אנחנו מכניסים לפה – היא הרבה יותר פוליטית, ופוליטית/כלכלית, ממה שהייתי מסוגל לחשוב.
הנה רק שתי סיבות מדוע, בשביל לגרות לכם את בלוטות הטעם.

3. הפוליטיקה של המזון

ב-1971 הנשיא האמריקני השנוא ביותר בכל הזמנים ריצ׳ארד ניקסון התמודד לקדנציה שני בבית הלבן. הוא היה מסובך עד צוואר במלחמה בויאטנם, וכאילו זה לא הספיק, מחירי המזון התחילו לעלות. יחד עם עליית מחירי המזון, התחילו ההפגנות, וניקסון חשש להפסיד את הבחירות.
אז הוא מינה לתפקיד שר החקלאות את ארל בץ, (Earl Butz) שהמהפכה שהוא ביצע בתחום החקלאות בארה״ב – החלטה פוליטית/כלכלית אחת – משפיעה עד היום על מה שאנחנו מכניסים לפה שלנו. הסיפור הזה מסופר בחלק א׳ של הסדרה של ה-BBC מלפני כמה שנים – The Men Who Make Us Fat (לינק).
האג׳נדה של בץ היתה פשוטה: Get Big or Get Out. הוא דחף את החקלאים לתהליך של קונסולידציה, לתיעוש החקלאות, להקמת חוות ענק בשביל לנצל יתרונות לגודל. התוצאה היתה עליה חדה בגידול התירס בארה״ב. ולמרות שהם גידלו יותר ומכרו יותר, עדיין היה עודף היצע של תירס. וכאן נכנסים לתמונה היפנים.

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון


באמצע שנות ה-60, חוקר יפני בשם ד״ר יושייוקי טאקאסאקי (Yoshiyuki Takasaki) המציא את ה-High Fructose Corn Syrup, ממתיק שמופק מתירס, שהוא מתוק יותר מסוכר, וזול יותר להפקה מסוכר. פתאום היה לחקלאים האמריקנים מה לעשות עם עודפי התירס שלהם.
מאז, בתהליך מהיר למדי, ה-HFCS חדר לכל מזון אמריקני שהוא. ללחם, לקטשופ, לכל רוטב שיש, למה שלא תרצו. הוא מאריך את חיי המדף של המוצרים, והוא זול יותר מסוכר רגיל. ההופעה של ה-HFCS וכניסתו לשוק המזון האמריקני, לדעת מדענים כמו ד״ר רוברט לוסטיג, היא נקודת הזמן המדויקת שבה התחילה מגפת ההשמנה במדינות המערב (אגב, גם ביפן, שאחרי מלחמת העולם השניה ניסתה לאמץ כל דבר אמריקני שהוא, כולל המזון), ואיתה גם מגפת הסוכרת. בעיקר כשפפסי התחילה להחליף את הסוכר קולה שלה ב-HFCS, ואחריה גם קוקה קולה. זה פשוט חסך להם המון כסף.
ולמה זה התחיל את מגפת ההשמנה והסוכרת? כי בעוד שגלוקוז הוא חיוני בשביל כל צורת חיים שהיא, פרוקטוז מתפרק בגוף אחרת לגמרי. ובאופן ספציפי, חלק גדול מהפרוקטוז הופך בגוף לשומן שמתיישב בכבד ובלבלב, מעלה את לחץ הדם, מגדיל את הסיכון למחלות לב, למחלות כבד, וגם לסוכרת. בעיקר אם הפרוקטוז הזה נכנס לגוף ללא סיבים תזונתיים (כמו בקוקה קולה. זו הסיבה אגב, שלאכול פירות זה בסדר, כי יש בהם הרבה סיבים שמקלים על הכבד בתהליך המטבולי של הפרוקטוז, אבל לשתות מיץ תפוזים זה גרוע באותה מידה כמו לשתות קולה, או אלכוהול. לפחות מנקודת מבט מטבולית).
אבל זה רק החלק הראשון של הסיפור הפוליטי.

4. הפוליטיקה של מדע התזונה

בערך באותו הזמן התרחש תהליך פוליטי מרתק אחר, שמסופר בהרחבה בכתבה הזו של הגרדיאן, תחת הכותרת המהממת – The Sugar Conspiracy – How did the world’s top nutrition scientists get it so wrong for so long? (הכתבה הזו ארוכה להפליא, ובמקום לקרוא אפשר להאזין לה בלינק הזה). הסיפור הזה, יחד עם הופעתו של ה-High Fructose Corn Syrup, שהשפיע גם הוא על מה שאנחנו אוכלים מאז.
מסתבר, שזה הכל קרב פוליטי בין שתי אסכולות בעולם התזונה. זה קרה בדיוק אז, בתחילת שנות ה-70. מדינות המערב התמודדו עם מגפה של מחלות לב, והמדענים תהו מה הגורם למחלות הלב. ובפרט, התהיה המדעית הזו הצטמצמה לשני גורמים אפשריים: סוכר ושומן (שומן רווי).
את מחנה השומן (כלומר, את המחנה המדעי שחשב ששומן הוא אם כל רע) הוביל האפדמיולוג האמריקני אנסל קיז (Ancel Keys). קיז היה מקורב לממשל האמריקני, והחזיק בתפקידים רשמיים. את התיאוריה שלו ששומן הוא הגורם למחלות הלב הוא ביסס על מחקר שהפך לקאנוני בעולם התזונה שנקרא מחקר שבע המדינות. התצפיות שלו הראו, לטענתו, קשר סיבתי בין צריכת שומן רווי לבין העליה במחלות הלב.
לעומתו, האנדוקרינולוג הבריטי ג׳ון יודקין (Yudkin) טען שקיז טועה לחלוטין, ושבעצם זהו הסוכר שגורם למחלות הלב, כמו גם למחלות אחרות כמו סוכרת, סוגים מסוימים של סרטן, לחץ דם, מחלות כלי דם ועוד. הוא פרסם את הטענות האלה בספר, ומיד זכה לקיתונות של בוז מצד קיז ופחות או יותר כל תזונאי שהסתובב על הפלנטה.

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972


קיז, כך לפי הכתבה בגרדיאן, השתמש בכוח הפוליטי שלו בשביל לסחוף אחריו עוד ועוד תזונאים שהטילו ספק מתודולוגי מדעי בעבודה של יודקין (למרות שכיום יש עדויות על כך שהעבודה שלהם היא שסבלה מבעיות מתודולוגיות קשות). הוא לא היה יכול שכל העבודה שהוא השקיע בשביל להוכיח ששומן הוא הוא שגורם למחלות הלב תרד לטימיון. אז הוא התאבד על זה, ובסופו של דבר המאמצים של קיז השתלמו. שמו המדעי של יודקין הוכתם, והתיאוריה שלו על הסוכר, הפסידה במאבק הפוליטי הזה.
וכך, בבת אחת, הממשל האמריקני אימץ את הגישה של קיז, והמליץ לאמריקנים על תפריט דל שומן. ההמלצה הזו שינתה לחלוטין את תעשיית המזון האמריקני, ובסופו של דבר את תעשיית המזון העולמית. שכן ברגע שהתעשייה התחילה להוציא את השומן החוצה מהמוצרים, היא הבינה שהיא חייבת לעשות משהו בשביל שהטעם של מוצרי המזון לא יהפוך למגעיל ואנשים לא ירצו לצרוך אותם.
אז יצרני המזון החליפו את השומן בסוכר, והשאר היסטוריה.

5.

אז מה עושים מפה? ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה שבכל פעם שמישהו מנסה להרים את הדגל הזה של הסוכר, תעשיית הסוכר האמריקנית והלובי המסיבי שהיא מביאה איתה לוושינגטון מטרפדים את הנסיונות להכריז מלחמה על הסוכר.
בארה״ב נסיונות כאלה גוררים ישר מאבק בין ימין ושמאל פוליטי, כשהימין מאשים את השמאל בניסיונות להגביל את החירות של הפרט ולהסיר ממנו את האחריות לחייו ולבחירותיו. בכל ניסיון כזה התעשייה מזדעקת וטוענת שעדיף שהיא תטיל על עצמה רגולציה, שתהיה הרבה יותר תואמת להעדפות של הצרכנים, מאשר שהממשלה תקבע בעצמה מה טוב ומה רע.
ובכל זאת, את העלייה במודעות לא ניתן לעצור, ולראייה המכירות של הקולה בארה״ב נמצאות בירידה מתמדת זה כמה שנים טובות. אלא שהירידה במכירת הקולה מתרחשת במקביל לעלייה במכירת משקאות הדיאט (שלא טובים לנו באותה מידה), אבל גם של משקאות ממותקים אחרים שרק מתחפשים למשקאות בריאים, כמו מיצים ומשקאות אנרגיה.
ובכל זאת, תעשיית המזון רגישה מאוד לשינויים בהעדפות הצרכנים. אם הצרכנים, בגלל סיבה חיצונית כלשהו, יתחילו להצביע ברגליים ובבת אחת יחליטו לדחות מוצרים עתירי סוכר, או יצמצמו מאוד את הצריכה שלהם, תעשיית המזון תהיה הראשונה לחולל שינויים במוצרים שלה. התעשייה הזו מגיבה הרבה יותר מהר לשינוי בהעדפות הצרכנים מאשר לשינויים רגולטוריים ולנסיונות של הממשל לשנות את הכללים.
וזו בדיוק האסטרטגיה שמשרד הבריאות כאן בישראל בחר לנקוט בה: לרכב על השינויים בדעת הקהל בשביל להעצים אותם עוד יותר (על ידי העלאת המודעות), בשביל לגרום לתעשייה להשתנות במהירות ולשנות את המזון שהיא מייצרת.
זו הסיבה שבגללה שר הבריאות יעקב ליצמן נקב במפורש בשמה של מקדנולד׳ס ולא הסתפק באמירות עמומות, וזו הסיבה שבגללה מנכ״ל משרד הבריאות סימן את קוקה קולה ומוצרים נוספים. בישיבה הראשונה של הוועדה לרגולציה על המזון (חייבים למצוא לה שם מוצלח יותר), מנכ״ל משרד הבריאות אף התעמת עם נציגת איגוד יצרני המזון בוועדה – עדי אבן חן – סביב העניין.
אבן חן טענה בדיון שהתעשייה מחבקת את משרד הבריאות, מברכת על הקמת הוועדה ומתה להמשיך לשתף פעולה עם המשרד על העניין. אבל בד בבד אבן חן שאלה את אנשי המשרד האם יש בכלל מחקרים ועדויות מדעיות שמבססים את הקשר בין צריכת סוכר להתגברות מגפות ההשמנה והסוכרת (יש, ועוד איך), וטענה כי התעשייה מתקוממת נגד השימוש במלים ׳מזון מזיק׳. ״זה לא המזון שמזיק״, אמרה אבן חן, ״זו הצריכה שמזיקה״.
אם הטיעון הזה מזכיר לכם את הטיעונים של תומכי נשיאת הנשק בארה״ב, על כך שאלה לא כלי הנשק שהורגים אנשים אלא האנשים שמחזיקים בכלי הנשק האלה, זה לא במקרה.
מנכ״ל משרד הבריאות בר סימן טוב מיהר להעמיד את אבן חן במקומה. ״זה מזון מזיק ואנחנו נקרא לזה מזון מזיק״, הוא ענה לה. אפשר רק לקוות שמשרד הבריאות ימשיך לגלות את אותה הנחישות כשהכוחות החזקים והעוצמתיים של תעשיית המזון הישראלית ירימו את ראשם במלוא העוצמה שעומדת לרשותם.
בשבועות או החודשים הקרובים שהוועדה הזו תמשיך להתכנס (אין לי עדיין מושג באיזו תדירות זו יקרה. בוועדה דיברו על אחת לשבוע או אחת לשבועיים), אני מתכוון להמשיך ולעקוב אחריה ולדווח מה קורה שם ומאחורי הקלעים של פעילותה.
תעשיית המזון (שתקבל הזדמנות לשימועים על גבי שימועים בפני הוועדה) תצטרך לבחור אם היא מחבקת את הוועדה חיבוק דב, או הולכת על שינוי אמיתי ומתחילה להוציא את הסוכר החוצה מהאוכל שאנחנו אוכלים. בינתיים, אני אמשיך להתאבסס על כמות כפיות הסוכר שהילדים שלי אוכלים בכל יום.


אם אתם רוצים לפתח אובססיית סוכר רצינית כמוני, אתם חייבים, אבל ממש חייבים, לפנות לעצמכם שעה וחצי מהחיים ולצפות בוידאו הזה של ד״ר רוברט לוסטיג מ-2009. יעוף לכם המוח.

רגע לפני שמפחידים אתכם לגבי ביטוח הבריאות

בתוך שבוע תיכנס לתוקף רפורמה מקיפה שתשנה את פני ביטוחי הבריאות הפרטיים שהציבור קונה מחברות הביטוח. סוכני וחברות הביטוח כבר נמצאים בחודשים האחרונים בעיצומם של מבצעי שיווק לציבור – ״קנו את הביטוחים הקיימים לפני שהאוצר מחליף אותם לביטוחים פחות טובים״. רגע לפני שהרפורמה הזו נכנסת לתוקף, הנה כמה דברים שכדאי לדעת.

להמשך קריאה

פתרון הקסם של ליצמן עובר דרך הכיס שלכם

למי שאין לו כוח לקרוא, בסוף הפוסט תוכלו למצוא את אותו הדבר בגרסת וידאו

מבלי ששמנו לב, משהו לא טוב עלול לעבור בשנים הקרובות על סל התרופות. התרופות החדישות, בעיקר לטיפול בסוגי הסרטן השונים אבל לא רק, מתייקרות מאוד בכל העולם. ההתייקרות הזו מאיימת על היכולת של ממשלות בעולם, ובכלל זה גם בישראל, להמשיך ולכלול תרופות חדשות במסגרת סל הבריאות הממלכתי שלהן. זה פשוט נורא יקר.
דמיינו שתרופה לטיפול בסרטן כלשהו עולה 100 אלף דולר לסבב טיפולים אחד. ונניח שיש בישראל 1,000 אנשים שחולים בסוג הסרטן הזה. אם המדינה תכניס את התרופה הזו לסל עבור אותם חולים, זה יעלה ביחד 100 מיליון שקל. וזו רק תרופה אחת, שתיק. מאחר שהתוספת השנתית לסל התרופות כולה היא רק 300 מיליון שקל, ועדת הסל תתקשה להכניס את התרופה הזו לסל, או שתכניס אותה באופן חלקי (כלומר, לחולים במצב מסוים, רק אחרי שטיפולים אחרים נכשלו וכו׳).
הדוגמא הזו מתארת את הבעיה שהממשלה כבר מתמודדת איתה וצפויה להתמודד ביתר שאת בשנים הקרובות, וזה עוד לפני שמגיע לשוק הגל העתידי הצפוי בתחום האימונותרפיה, שיכלול תרופות מתקדמות נגד סרטן כמו קיטרודה וזו שמפותחת כיום בידי חברת סיקאם הישראלית.

שוק תרופות הסרטן רק נראה תחרותי, בפועל כל תרופה היא מונופול

למה זה בכלל קורה? במאמר שפרסמו ד״ר וינסנט רייקומאר (Vincent Rajkumar) וכמה משותפיו בירחון Mayo Clinic Proceedings באפריל האחרון הם תיארו את העליה המשמעותית במחירי התרופות לטיפול בסרטן בעשורים האחרונים, ועמדו על הסיבות לכך.
לדבריהם, אחת הסיבות היא שהתרופות לטיפול בסרטן לא פועלות בשוק תחרותי. גם אם יש כמה תרופות לטיפול בסוג סרטן מסוים, זה עוד לא אומר שהן מתחרות אחד בשניה. ״בגלל שמרבית סוגי הסרטן אינם ניתנים לריפוי, החולים מטופלים בכמה תרופות, בין אם בשילוב ובין אם אחת אחרי השניה, וכך נוצר מונופול משום שהשימוש בתרופה אחת לא מבטל את השימוש בתרופה אחרת״, כתבו הרופאים במאמר.
כל אחת מהתרופות האלה מוגנת על ידי חוק הפטנטים למשך שנים ארוכות בטרם ייכנסו לשוק חיקויים גנריים, ועד אז המחירים יהיו גבוהים ב-90% לפחות ממה שיהיו לאחר שתיכנס תחרות. אבל זה רק בתיאוריה, משום שלפי הרופאים, עד שהפטנט יפקע ותיכנס תחרות גנרית לתרופה מסוימת, היא כבר תיחשב נחותה לעומת תרופות חדישות יותר שיהיו באותה תקופה, כך שהמצב המונופוליסטי יימשך.
הוסיפו לכך את העובדה, כותבים החוקרים, כי חולי סרטן (בוודאי כאלה שיכולים להקשות לעצמם) יהיו מוכנים לשלם כל מחיר בעבור טיפול, גם אם הוא מאריך את חייהם במידה קלושה, ואת העובדה כי רשות התרופות האמריקנית (ה-FDA) לא מתחשבת בשיקולי עלות-תועלת בעת שהיא מאשרת תרופות חדשות לשימוש, וקיבלתם מנגנון ודאי לעליית מחירים משמעותית.

על פי מחקר שנעשה ביוני האחרון על ידי הרופאים ב-Memorial Sloan Kettering בארה״ב עולה כי מחיר התרופות לטיפול בסרטן התייקר מאז שנות ה-60 בעשרות אחוזים, גם אחרי קיזוז האינפלציה הכללית, ומגיע כיום לאלפי דולרים לחודש (עלות הקיטרודה, תרופה חדשנית לטיפול בסרטן העור, היא כ-9,000 דולר בחודש). מחקר אחר הראה כי אם בתחילת שנות ה-2000 עלות שנתית לטיפול בסרטן הגיעה ל-10,000 דולר, כיום היא מגיעה בקלות ל-120 אלף דולר, בממוצע (מקור בפידיאף).
צילום מסך 2015‏.09‏.09 ב‏.22.06.23
על הרקע הזה החלה בחודשים האחרונים להתעורר מחאה של רופאים בארה״ב נגד חברות התרופות (אחרי שגל קטן יותר התעורר כבר ב-2012). קבוצה של 118 אונקולוגים החלו למחות נגד חברות התרופות בארה״ב והודיעו כי לא ירשמו לחולים שלהם תרופות יקרות במיוחד עד שלא יהיה שינוי במדיניות התמחור.

ליצמן מעדיף שהפיתרון יבוא ממימון פרטי, אבל מתעלם מהחסרונות הכבדים

אז מה עושים? לפני שמתחילים לדבר על פתרונות אפשריים, חשוב להבהיר משהו: אין כיום תרופות מצילות חיים מחוץ לסל התרופות הממלכתי. כך לפחות אומרת פרופ׳ בלה קאופמן, מבכירות האונקולוגים בישראל נשיאת המערך האונקולוגי בבית חולים תל השומר. בוועידת ״כלכליסט״ לפני שבוע וחצי הסבירה קאופמן כי ״אם ניקח את ההגדרה המילונית של תרופה מצילת חיים, שמצילה אדם ממוות, אז אין דבר כזה תרופה שלא נמצאת בסל״.
מה שכן, לא כל התרופות האונקולוגיות שמאריכות חיים (פרופ׳ קאופמן מכנה אותן תרופות משנות אורח חיים) מצליחות להיכנס לסל הממלכתי, בעיקר בגלל מחירן המאמיר. ״יש תרופה לאיכות חיים שיכולה להיות מאוד חיונית, אבל בכמה היא מאריכה חיים – בשבועיים, בחצי שנה? אלה בעיות מאוד קשות שוועדת הסל צריכה להתמודד איתן. ואין בכלל שאלה שועדת הסל עומדת בפני מצוקה תקציבית אמיתית. אם אנחנו רוצים להיות בקו אחד עם העולם העשיר אז צריך להוסיף, אבל ברור גם שאי אפשר לעמוד בקצב הפיתוחים של חברות התרופות. אנחנו באמת בפני דרמה ובמקום הקטן שלנו בישראל אפשר לעשות לפחות את העדכון האוטומטי של התקציב כדי שלא נצטרך לדון בזה כל שנה".


אז מה הפתרונות? שר הבריאות יעקב ליצמן מאמין כי הפתרון לבעיה מגיעה מכיסם הפרטי של החולים, באמצעות הביטוחים המשלימים שלהם. ליצמן התבטא לאחרונה כי יפעל להכניס את תרופות הסרטן שלא נמצאות בסל הממלכתי לביטוחים המשלימים.
ב-2008 הממשלה הוציאה את התרופות האלה מהביטוחים המשלימים, במסגרת עסקה שנרקמה בין משרד האוצר לבין קבוצה קטנה של חברי כנסת, ביניהם ליצמן עצמו (יחד עם חיים אורון, רובי ריבלין ושלי יחימוביץ). בתמורה, האוצר הסכים להגדיל את התוספת השנתית לסל התרופות ל-400-450 מיליון שקל בשנה. אלא שלאחר שלוש שנים התוספת לסל הבריאות התכווצה בחזרה ל-300 מיליון שקל בשנה בלבד, סכום שלא מצליח להתמודד עם ההתייקרות בתרופות.
הפתרון של ליצמן (שנהנה מתמיכה גורפת של קופות החולים) הוא כזה: אם משרד האוצר לא מגדיל את התוספת לסל הממלכתי, בואו נכניס את התרופות האלה לביטוחים המשלימים, ושהציבור ישלם על כך ישירות מכיסו. לפי פרופ׳ גבי בן נון, מכלכלני הבריאות החשובים בישראל ולשעבר סמנכ״ל משרד הבריאות, להצעה הזו יש כמה חסרונות משמעותיים.
בן נון הסביר בשיחה עם ״כלכליסט״ כי ראשית, לא לכל האוכלוסיה יש ביטוח משלים של קופת החולים. אמנם בקרב האוכלוסיה היהודית ל-90% יש, אבל ל-10% בכל זאת אין. לפי נתוני משרד הבריאות, מרבית האנשים שאין להם הם מקבלי השלמת הכנסה של הביטוח הלאומי, כלומר השכבה החלשה ביותר. במקביל, גם במגזר הערבי שיעור בעלי הביטוח המשלים נמוך מאוד. רק ל-40% יש ביטוח כזה. לכן, החזרת תרופות הסרטן שלא נמצאות בסל לביטוח המשלים תעזור רק לחלק מהאוכלוסיה.


מלבד זה, החזרת התרופות לביטוחים תקל על משרד האוצר להסיר את האחריות מסל התרופות הממלכתי. בשנים של מצוקה תקציבית, האוצר עלול להקטין עוד יותר את התוספת השנתית לסל התרופות, בידיעה שמה שלא נכנס לסל נכנס לביטוחים המשלימים והציבור משלם עליו מכספו הפרטי. במקום להגדיל את הסל, האוצר יקבל תמריץ לכווץ אותו.
בנוסף, המודל שקופות החולים מציעות הוא לא מודל קסם. כלומר, אם סל הבריאות הממלכתי מתקשה להתמודד עם העליה בעלויות התרופות, איך בדיוק הביטוחים המשלימים יתמודדו עם העליה הזו? התשובה פשוטה, התשלום החודשי עבור הביטוח המשלים פשוט יתייקר כל שנה בעוד קצת. כך, הציבור ימשיך לשלם גם וגם – גם מס בריאות וגם מחיר עולה עבור הביטוח המשלים.
יתרה מכך, מסביר פרופ׳ בן נון, ייקור המחיר של הביטוח המשלים יפגע בעיקר בחולים המבוגרים, משום שהמחיר של הביטוח המשלים עולה עם הגיל. הנה כך תעבוד הדינמיקה של זה: בהתחלה יהיה מדובר בתוספת של 10 שקלים בחודש, אחר כך בתוספת של 50 שקל בחודש, ומתישהו זה יכול להגיע לתוספת כל כך יקרה שאתם פשוט תוותרו על הביטוח. ומי שבעיקר יוותרו על הביטוח יהיו החולים המבוגרים יותר שזה יעלה להם לא מעט כסף. וכך, אם נלך עם השיטה הזו, ייצא שהתרופות האלה גם לא יהיו בסל הממכלתי, וגם למי שצריך את התרופות לא יהיה ביטוח כי הוא יקר מדי. זה לצאת קרחים מכאן ומכאן.
ובנוסף, הואיל והתרופות האלה לא ניתנות בחינם, אלא תמורת השתתפות עצמית משמעותית, מי שידם אינם משגת לא יוכלו לרכוש את התרופות האלה בלאו הכי בשעת הצורך.
ההשתתפויות העצמיות האלה, כפי שמעידים נתוני משרד הבריאות ובנק ישראל, כבר מזמן הפכו למקור הכנסה משמעותי עבור קופות החולים – כ-2.5 מיליארד שקל בשנה. בקיצור, הפתרון הזה, להוסיף את התרופות האלה לביטוח המשלים תמורת תוספת של 10 שקלים בלבד לתשלום החודשי, לא ייגמר כתוספת של 10 שקלים בחודש בלבד, אלא התשלום הזה יילך ויגדל. אחרת, אפשר היה לקחת את פתרון הקסם הזה ופשוט להגדיל את הסל הממלכתי.
וכאן נכנס הפתרון החלופי: שמשרד האוצר יגדיל את התוספת השנתית לסל התרופות לרמתה הקודמת – 450 מיליון שקל – ובינתיים שמישהו יחפש פתרון גלובלי מול חברות התרופות, כי גם התוספת הזו לא תספיק (וממילא, בשביל להתאים את עצמה לרמות המחירים העולות, היא חייבת לגדול).


סגן הממונה על התקציבים יאיר פינס, שאחראי במשרד האוצר על תחום הבריאות, התייחס לנקודה הזו בוועידת ״כלכליסט״. לפי פינס, הוא מתנגד להצעה של ליצמן להכניס את התרופות האלה לביטוחים המשלימים מהטעמים שפרופ׳ בן נון מצביע עליהם.
לדברי פינס, "המקום המתאים לתרופות האלה הוא סל הבריאות ולממן אותן דרך תקציב המדינה. ככל שממשלת ישראל תחליט להרחיב את סל הבריאות היא תצטרך להתמודד עם שאלה של סדרי עדיפויות ולקבל החלטות קשות. חלופה ראשונה זה לעשות דיון מעמיק של סדרי עדיפיות ואולי להביא את זה ממערכת החינוך, ריסון תקציב הביטחון או מערכת החינוך״.


התפרסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה ליאיר ולשלומית על העריכה

ויש גם וידאו!

פלטינומאניה

לפני איזה שבועיים כתבתי משהו לעיתון שלא הספקתי להתעכב עליו כמו שצריך. הפוסט הבא הוא ניסיון להתעכב עליו כמו שצריך

בשנת 2013 כמעט חצי מיליון ישראלים (434 אלף למי שרוצה לדייק) רכשו ביטוח משלים מסוג פלטינום של קופת החולים שלהם. בכך הם הצטרפו לכמעט מיליון וחצי ישראלים (1.48 מיליון למי שרוצה לדייק) שעשו זאת עוד לפניהם. בסך הכל, בסוף 2013 היו כמעט שני מיליון ישראלים ששילמו לקופות החולים שלהם מדי חודש בחודשו הרבה מאוד כסף עבור ביטוח הפלטינום שלהם.

אלה 26% מהמבוטחים בקופות החולים (אני לא סופר את ה-700 ומשהו אלף שמבוטחים בקופת חולים לאומית, כי סוג הביטוח המשלים שם הוא שונה ולא ניתן להשוואה). אני חוזר, לרבע מהמבוטחים בקופות החולים יש ביטוח משלים פלטינום.

ואלה רק מספרים מוחלטים. כשמסתכלים על קצב הגידול של הישראלים שמצטרפים לביטוחי הפלטינום זה עושה עוד יותר סחרחורת. אם מסתכלים אחורנית (ניקח לשם הניתוח רק את קופת חולים כללית, שמכסה מחצית מהאוכלוסיה), בסוף שנת 2007, בסך הכל לפני שש שנים (ביחס לנתוני 2013), רק 290 אלף ישראלים היו מבוטחים בביטוח פלטינום. זה בסך הכל 7.5% מהמבוטחים בקופת חולים כללית.
בתוך שש שנים המספר שלהם זינק פי ארבעה – גידול של 296% – וכיום שיעור החדירה עומד על 27%. זה זינוק מסחרר. לשם השוואה, היקף המצטרפים לקופה בשש שנים האחרונות גדל ב-9% בלבד. כן, 296% לעומת 9%.

ביטוח פלטינום הוא חתיכת דבר יקר. משפחה צעירה ממוצעת, עם שני הורים במחצית הראשונה של שנות ה-30 לחייהם ועם שני ילדים מתחת לגיל 18 ישלמו על ביטוח פלטינום סכום של 250-300 שקל בחודש, תלוי בקופה. אם מדובר במשפחה קצת יותר מבוגרת, נגיד שני הורים במחצית השניה של שנות ה-40 לחייהם ושני ילדים בגילאי 20 פלוס, אנחנו כבר מדברים על עלות של 350-400 שקל בחודש, כלומר יותר מ-4,000 שקל בשנה.
זה הרבה כסף.
בסך הכל, הכנסות קופות החולים מהפלטינומים האלה עמדה בשנת 2013 על לא רחוק מיליארד שקל (823 מיליון, אם אתם רוצים לדייק). וזה רק הפלטינום.

ובכל זאת, כפי שכתבתי קודם, למרות שמדובר בהרבה כסף, עוד ועוד ועוד אנשים קונים את הדבר הזה. עוד ועוד ועוד אנשים מצטרפים לביטוח פלטינום. לפי הדוח המסכם של משרד הבריאות לשנת 2013 שהתפרסם לאחרונה, באותה שנה גדל שיעור המצטרפים לביטוח הפלטינום של קופת חולים כללית ב-9%, בקופת חולים מאוחדת שיעור המצטרפים ב-11%, ובקופת חולים מכבי, שהשיקה באותה שנה את ביטוח הפלטינום שלה – מכבי שלי – שיעור החדירה שלו הגיע בסוף השנה כבר ל-15% (שנה לאחר מכן, כלומר בימים אלה, שיעור החדירה של מכבי שלי כבר עלה ל-20%).

אם מסתכלים על הנהירה הזו לביטוחי הפלטינום לעומת ההצטרפות לרובד הבסיסי יותר של הביטוח המשלים (כלומר, כללית מושלם או מאוחדת עדיף או מכבי זהב), רואים ששיעור החדירה של ״המושלם״ עצרו, ואילו הפלטינום עולה מעלה מעלה. הנה גרף של משרד הבריאות (זה גרף ישן כך שהנתונים מגיעים רק עד 2010, דמיינו שהמגמה ממשיכה באותה צורה עד 2013) שמתאר את זה נורא יפה. איך בשנת 2007 הקופות הבינו שהן פחות או יותר מיצו את שיעור החדירה של הביטוח ״המושלם״, והשיקו את רובד הפלטינום, בשביל להמשיך ולסחוט כסף מהמבוטחים.

platinum

אם המגמות האלה ימשיכו כך, לא רחוק היום שבו הקופות ישיקו רובד ביטוחי נוסף – אקסטרה פלטינום – אחרי ששיעור החדירה של הפלטינום יגיע לכדי מיצוי. בקיצור, תמיד אפשר יהיה למכור שם עוד רובד. אתם יודעים, בשביל ההרגשה הזו שאם יקרה לנו משהו, חס וחלילה, מישהו יטפל בנו.


מה בעצם נותן הפלטינום? למה אנחנו קונים אותו כמו משוגעים?
אחד השימושים הנפוצים בביטוח המשלים (לא משנה אם מסוג ״מושלם״ או ״פלטינום״) הוא בדיקות במהלך ההריון. אם תסתכלו על הפירוט שמציגה קופת חולים כללית באתר שלה, תגלו שהפלטינום הזה – שאני מזכיר, הוא נורא נורא יקר – לא נותן עד כדי כך הרבה.
חלק גדול מהבדיקות ממילא נמצאות בסל הבריאות הממלכתי (זה שאנחנו משלמים בשבילו מס בריאות בכל חודש), כמו למשל מרבית הבדיקות הגנטיות העיקריות, בדיקת שקיפות עורפית, סקירת מערכות אחת, בדיקת מי שפיר למי שעברה את גיל 35, וכל האולטרהסאונדים ובדיקות השתן והבצקות שרק תרצו.
אז מה הפלטינום בכל זאת נותן? הוא מאפשר למי שרוצה לעשות בדיקות נוספות (למשל, סקירת מערכות שניה ושלישית), או מי שפיר לפני גיל 35, או את הבדיקת דם הזו שמגלה אם לילד יש תסמונת דאון, לעשות את הבדיקות האלה בהשתתפות עצמית מופחתת. זהו.
סליחה שאני מנפח את השכל, אבל קחו דוגמא. למי שיש ביטוח ״מושלם״ ועושה בדיקת מי שפיר (לפני גיל 35) ההשתתפות העצמית תהיה 570 שקל, ולמי שיש לה פלטינום ההשתתפות העצמית תהיה 285 שקל. כלומר, בעבור מחיר חודשי הרבה יותר גבוה, שנמשך כל החיים (כי עוד לא פגשתי את אלה שעשו ביטוח פלטינום רק לפני ההריון וביטלו אותו אחר כך), את חוסכת לעצמך 285 שקל. זה לא דיל כל כך משתלם.
תגידו, אבל רגע, זה רק בדיקות הריון, הפלטינום נותן כל כך הרבה יותר!
המממ.
האמת היא שלא ממש. מה שביטוח הפלטינום בעיקר הוא הוא להקטין את ההשתתפויות העצמיות. למשל, אם תרצו לעבור ניתוח ולבחור את המנתח באופן פרטי (נגיד, ניתוח להוצאת שקדים), הפלטינום יקטין לכם את ההשתתפות העצמית מ-1,518 שקל (מקסימום) ל-380 שקל (מקסימום). תגידו, זה חיסכון של יותר מ-1,000 שקל. נכון, אבל דבר ראשון, מה הסיכוי שתצטרכו ניתוח להוצאת שקדים. ודבר שני, על פני כל החיים שלכם, הכסף שאתם משלמים מדי חודש עבור הדבר הזה הוא כמובן הרבה יותר גבוה מ-1,000 שקל. הרבה הרבה יותר גבוה.
אני יכול להמשיך עם זה, אבל אעצור כאן. מי שרוצה לראות בדיוק איזה שירות הוא יכול לקבל מהמדינה דרך סל הבריאות הממלכתי (רמז, את רוב רובם של הדברים), איזה יש רק בביטוח ה״מושלם״ ומה יש רק בפלטינום (רמז, כמעט כלום, זה בעיקר הקטנת השתתפויות עצמיות), מוזמן להיכנס לאתר ההשוואתי הזה שהשיק משרד הבריאות (אבל לא ממש עשה קמפיין בשביל לקדם אותו. אני תוהה אם מישהו בכלל נכנס לזה חוץ ממני). תוכלו למצוא שם הכל (הנה דוגמא – טיפולי פוריות). גם אם הפלטינום טוב למישהו, סביר מאוד להניח שהוא לא ממש נחוץ לרבע מהאוכלוסיה, בטח לא לאורך זמן.


הפוסט הזה הוא לא המלצה להצטרף לפלטינום, באותה מידה שהוא לא המלצה לעזוב את הפלטינום. אין לי מושג מי אתם ומה הצרכים הספציפיים שלכם, למה קניתם פלטינום אם קניתם, ומה אתם עושים עם זה. רק רציתי להעיר ששיעורי ההצטרפות המטורפים לפלטינום לא מעידים, ככל הנראה, על הצטרפות רציונלית לדבר היקר הזה, אלא על מאמצי שיווק אגרסיביים של קופות החולים, שהבינו שהן לא יכולות להגדיל את שיעור החדירה של הביטוח ״המושלם״, וחיפשו עוד דרך להגדיל את הכנסותיהן.
ובעצם, המשפט האחרון לא מדויק. כשאתם משלמים לביטוח המושלם שלכם, פלטינום או רגיל, אתם לא מגדילים את ההכנסות של קופות החולים. הכסף שהולך לביטוח הזה נפרד מהקופה הבסיסית של קופת חולים (כלומר, נפרד מהכסף שזורם לקופות החולים מקופת המדינה, כלומר מהמסים שלכם). אז מה כן? כל שקל שאתם משלמים לביטוח המשלים חוסך לקופת החולים את הצורך להוציא כסף מתקציבה שלה בשביל לתת לכם שירותי בריאות. ככל שאתם תקנו יותר פרטי, כך הגירעון של קופת החולים יצטמצם (או לפחות לא יגדל). לכם זה עולה יותר.


מה משרד הבריאות עושה עם המגמות האלה? בינתיים, כלום. אם כבר, הוא מסייע להן להתרחב, כי הוא זה שאישר את כל תוכניות הפלטינום האלה. למשרד הבריאות יש תוכנית לעצור את העניין הזה, אבל השד יודע אם זה אי פעם יקרה, אם השר הבא יאמץ את התוכנית הזו, וגם אם כן – לא בטוח שהמשרד יצליח לכופף את קופות החולים.
בינתיים, אנחנו נמשיך להתכסות בעוד ועוד שכבות של ביטוח. כי מפחידים אותנו, כי אנחנו חושבים שאנחנו קונים שלוות נפש (כלומר, אנחנו באמת קונים שלוות נפש, אבל אין לנו מושג אם היא מוצדקת), כי אנחנו משוכנעים שזו הדרך היחידה שמישהו יתייחס אלינו אם חס וחלילה נהיה חולים.

וזה עוד לפני שאמרתי מילה על הביטוח הפרטי של חברת הביטוח שאנחנו קונים בנוסף לזה.
אתם יודעים, לכל מקרה שלא יהיה.