מה אומרים לנו זמני ההמתנה לניתוחים, ולמה גרמן פרסמה אותם דווקא עכשיו

מה אפשר ללמוד מזמני ההמתנה

נתוני זמן ההמתנה לניתוחים שונים בבתי החולים הממשלתיים שפורסמו היום בידי משרד הבריאות הם חתיכת היסטוריה. למעשה, מאז קום המדינה, זו הפעם הראשונה שבה משרד הבריאות – הרגולטור של בתי החולים הממשלתיים, וגם הבעלים שלהם – מבקש ומקבל מבתי החולים את זמני ההמתנה לניתוחים שונים. אגב, לא מכולם. בתי החולים שבבעלות קופת חולים כללית העבירו נתונים חלקיים, ובית החולים הדסה לא העביר נתונים כלל.
הנתונים מספרים את הסיפור שהציבור הישראלי כבר מכיר היטב: זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים הם ארוכים מאוד, לעתים ארוכים מנשוא. זה לא נכון לכל סוגי הניתוחים, ולא לכל בתי החולים. זה כן נכון לניתוחים שהביקוש אליהם גדול מאוד, ובעיקר זה נכון לבית החולים תל השומר.
למשל, אם תבחרו לבצע ניתוח כפתורים בתל השומר, תצטרכו לחכות בממוצע יותר משלושה וחצי חודשים (109 יום). אם תרצו לעבור שם ניתוח קטקרט תצטרכו לחכות יותר מארבעה חודשים וחצי (139 יום). ואם תרצו לעבור בתל השומר ניתוח לקיצור קיבה, תצטרכו לחכות כמעט חצי שנה (173 יום).
בבית החולים לילדים שניידר שבפתח תקווה המצב לא מעודד יותר. אם תרצו לבצע ניתוח הסרת שקדים או פוליפים לילד או לילדה זה ייקח לכם ארבעה חודשים וחצי (138 יום), ניתוח בקע בשניידר ידרוש כמעט חמישה חודשי המתנה (144 יום) וניתוח לתיקון עקמת בגב דורש זמן המתנה של ארבעה חודשים (119 יום).
המסקנה המיידית של זמני ההמתנה האיומים האלה (אגב, בחלק מהמקרים מדובר בזמני המתנה סבירים למדי, אולי מביקוש נמוך מאוד, או סתם מטעויות בנתונים. למשל, ההמתנה להסרת כיס מרה באיכילוב אורכת שבועיים בלבד, וההמתנה לניתוח קטרקט בוולפסון אורכת פחות משבוע) היא שמרבית הציבור לא באמת יחכה כל כך הרבה זמן לניתוח. בפרט, כשהאפשרות לבצע את הניתוח באופן פרטי – באסותא – תיקח ימים ספורים עד שבועיים, ולעיתים קרובות ההשתתפות העצמית תהיה כמה מאות שקלים בלבד.
וזה בדיוק המנוע שמניע את תעשיית הביטוחים הפרטית, שמגלגלת כ-2.5 מיליארד שקל בכל שנה. עשרות אלפי ניתוחים פרטיים, מרביתם ניתוחים פשוטים וקצרים כמו ניתוחי כפתורים או קטרקט, שנעשים בסיטונות באסותא ובבתי החולים הפרטיים האחרים.
אגב, כל הניתוחים האלה הם אינם ניתוחי חירום (כאלה שמגיעים אליהם דרך חדר המיון), אלא ניתוחים בלתי דחופים (אלקטיביים, בז׳רגון המקצועי). כאלה שבהם החולה יכול לסבול עוד קצת עד הניתוח, בדגש על לסבול. בניתוחי חירום הניתוח יתבצע באופן מיידי. הבעיה בניתוחים האלה היא אחרת – מה קורה באשפוז שאחרי הניתוח, בתנאי האשפוז, ביחס של הצוות הרפואי, במחסור בכוח אדם שמשפיע על איכות הטיפול והשירות שהמטופלים מקבלים, וכיוצא באלה. וזה עוד לפני שמדברים על מה שקורה בתוך חדרי המיון עצמם, עוד לפני הניתוח.


למה הנתונים התפרסמו דווקא היום

הנתונים הללו לא התפרסמו היום במקרה. היום התחילה ועדת גרמן – ועדה ציבורית בראשות שרת הבריאות יעל גרמן לבחינת דרכים לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית – את השלב הסופי בעבודתה. אחרי שנה של דיונים, התכנסו היום חברי הוועדה לסוף שבוע מרתוני של דיונים סופיים ואולי אפילו התחלה של הצבעות על ההמלצות שהוועדה תמליץ לממשלה.
שרת הבריאות יעל גרמן, שעומדת מאחורי פרסום הנתונים, תומכת במודל מסוים הנמצא על שולחן הוועדה, שמטרתו לאפשר לציבור לבחור את בית החולים שבו הוא רוצה לעבור את הניתוח שהוא זקוק לו.
אחת הביקורות העיקריות כנגד המודל שגרמן תומכת בו הוא שהציבור אינו יכול לקבל החלטה מושכלת מבלי שיש בידו את המידע הדרוש לקבלת החלטה כזו. אחד מפרטי המידע ההכרחיים לקבלת ההחלטה הוא בדיוק המידע שגרמן פרסמה היום – אודות משך ההמתנה בכל בית חולים.
זה לא המידע היחיד שנחוץ בשביל לקבל את ההחלטה הזו. לא היה מזיק לקבל מידע גם על איכות הרופאים בכל בית חולים, או על היקף האנשים שנדבקים בחיידקים אלימים בעת האשפוז בכל בית חולים (נתונים שנמצאים בידי משרד הבריאות אך אינם מפורסמים לציבור). אבל זו בהחלט התחלה.
לא מן הנמנע כי גרמן בחרה לפרסם את הנתונים דווקא היום בניסיון לקדם בדיוני הוועדה את המודל שהיא תומכת בו. כעת מתנגדיה לא יוכלו לטעון עוד כי הציבור לא מחזיק במידע הדרוש לקבלת ההחלטה.


האם המודל של גרמן יעזור לצמצם את זמני ההמתנה?

המודל שגרמן תומכת בו למעשה שר״פ בתחפושת, כלומר מתן אפשרות לבתי החולים הציבוריים לבצע בתחומם ניתוחים תמורת תשלום פרטי. מדוע? משום שהשיקול העיקרי בבחירת בית חולים מסוים לביצוע ניתוח, מלבד השיקול הגיאוגרפי, הוא השיקול של ״מי הרופא שינתח אותי״. לכן, בחירת בית חולים פירושה למעשה בחירת מנתח, כלומר שר״פ.
העניין הוא שהנתונים שגרמן פרסמה היום, הגם שעצם פרסומם מחליש את הטיעונים של מתנגדיה, עדיין לא מחזקים את המודל שהיא מצדדת בו. לראיה, אפשר לבדוק מהם זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים בירושלים, שמאפשרים לציבור לשלם מכיסם הפרטי ובתמורה לבחור את הרופא שינתח אותם, ובאופן זה לקצר את התור.
וכך נראים המספרים, שלקוחים כולם מתוך נתונים רשמיים שהעביר בית החולים הירושלמי שערי צדק לוועדת גרמן. הנתונים האלה לא פורסמו על ידי הוועדה באופן רשמי, אלא נחשפו ב״כלכליסט״ באוקטובר האחרון.
משך ההמתנה הממוצע למחלקת עיניים (אין מידע לגבי ניתוחים ספציפיים) בשערי צדק אורך 115 יום במסלול הציבורי, או 40 יום בלבד בתשלום במסלול הפרטי. משך הממתנה הממוצע בבית החולים למחלקת גסטרו עומד על 111 יום במסלול הציבורי, לעומת 11 יום בלבד במסלול הפרטי. לרופא המבוקש ביותר במחלקה (מנהל המחלקה), אורך ההמתנה במסלול הציבורי אורך 7 חודשים, לעומת שבוע בלבד במסלול הפרטי. בהדסה המצב רק גרוע יותר, כך לפחות על פי סקר שנעשה בקרב רופאי משפחה בירושלים.
הנתונים האלה מעידים שגם האפשרות לבחור את הרופא המנתח, או את בית החולים, לא תקצר במאומה את אורך התורים. למעשה, הדבר היחידי שהאפשרות הזו תעשה היא לאפשר למי שמסוגל ורוצה לשלם לקצר את התור. התור עבור כל יתר החולים ישאר ארוך. עובדה, כך זה עובד בהדסה ובשערי צדק. במצב החדש הציבור יקבל בדיוק את אותה הרפואה שהוא מקבל היום, רק שבמקום לשלם על ניתוח פרטי באסותא הוא ישלם על ניתוח פרטי בתל השומר. בדרך, הרופאים יקבלו יותר כסף, הציבור לא יקבל רפואה טובה יותר, ורק ישלם מכיסו יותר (כי הביטוחים המשלימים יתייקרו).

שילמתם מס בריאות, אבל תהיו מוכנים לשלם עוד מהכיס בשביל לקבל יחס נורמלי במערכת הבריאות. ואת זה, ועדת גרמן לא תפתור

ביום חמישי הזה, אם לא יהיו דחיות של הרגע האחרון, ועדת גרמן – ועדה בראשות שרת הבריאות יעל גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית – אמורה להתחיל להצביע על החלופות השונות שהועלו על שולחנה לשינוי מערכת הבריאות.
אחרי שנה של שמיעת עדויות, איסוף נתונים וניתוחם, אחרי שנה של ויכוחים וחיפוש אחר מודלים בישראל ובעולם, לגרמן לא נותרה ברירה – היא מוכרחה להתחיל לחתור לקונצנזוס ולהביא בשורה לציבור. הוועדה שלה טיפסה על עץ כל כך גבוה – שנה שלמה של עבודה מחייבת תוצאות מרשימות – שבלי משהו שלפחות נשמע כמו בשורה, המחיר האישי שהיא תשלם יהיה גבוה מאוד.
העניין הוא שרוב הדברים שיעלו על שולחן הוועדה – דברים כמו ״מה עושים עם כל קרנבל ביטוחי הבריאות האלה שיצא משליטה״ או ״האם לאפשר לבתי החולים הציבוריים לבצע ניתוחים פרטיים תמורת תשלום״ או אפילו כמו ״איך מסדירים את עניין התיירות הרפואית״ – הם דברים חשובים, אבל סביר להניח שרובם לא נמצאים בשלושת המקומות הראשונים שרוב הישראלים היו מצביעים עליהם בתור ה-בעיות של מערכת הבריאות.
זה היה משפט קצת ארוך. הנה כמה דוגמאות בשביל להמחיש אותו. דוגמאות לבעיות שוועדת גרמן לא תטפל בהן, למרות שהן הן הבעיות שמטרידות את הציבור הישראלי כשהוא נאלץ לפגוש את מערכת הבריאות. הדרך הטובה ביותר לאתר את הבעיות האלה היא להסתכל על המוצרים שחברות הביטוח הפרטיות מוכרות – פוליסות ביטוח שכל מטרתן היא לאפשר לכם להימנע מהכשלים המכרזיים של המערכת הציבורית, על ידי קניית שירות באופן פרטי.


בעיה 1 – חדרי המיון

אם אתרע מזלכם להגיע מתישהו בעשור האחרון לחדר מיון באחד מבתי החולים הציבוריים בישראל, אין אפילו צורך שארחיב את היריעה. כל תיאור שאבחר להשתמש בו יחוויר לעומת ההתנסות האישית של כל אחד ואחת מכם. שעות של המתנה, עומס בלתי אפשרי על הרופאים העייפים, מחסור איום ונורא ברופאים מומחים, ואם מדובר באמצע הלילה או בסוף השבוע אז ההמתנה מתארכת עוד יותר, שעות של המתנה לרנטגן, חוסר אפשרות אפילו לשכב על מיטה כשבאמת צריך. חדרי המיון בישראל, בעיקר בתקופות העמוסות אבל לגמרי לא רק אז, נמצאים במה שלפחות נראה כמו קריסה. תמונת הראי של הקריסה הזו היא פריחתם של המיונים הפרטיים – אלה של ״טרם״. לא תעדיפו לשלם 50 שקל לכל היותר ובמקום להתייבש במשך שעות על כיסא בפרוזדור מלא חיידקים ללכת לטרם ולהתקבל במהירות וביעילות אצל רופא שיבדוק מה לא בסדר אצלכם או אצל הילד שלכם, אם צריך ייקח לכם דם וייתן לכם על המקום את התשובה, ואם יש משהו באמת באמת חריג הוא כבר יפנה אתכם לטיפול היכן שצריך? לא פלא שחלק מבתי החולים וחלק מקופות החולים התחילו להציע שירות של ״דייל/ת אישי מלווה״ בחדר מיון, רק בשביל לוודא שאתם לא נופלים בין הכיסאות.


בעיה 2 – היעדר היחס מצד הרופאים

כל מי שאושפז אי פעם בבית חולים יודע כי הסיכוי שלו לקבל יחס הולם – כלומר, יחס כמו שהיה מצפה לקבל – מהרופא המטפל במחלקה אינו גבוה. זה נכון, יש רופאים שמתייחסים, ומתייחסים בצורה ראויה למטופלים ששוכבים במחלקה. מתעניינים, מנסים לשמוע את החולה, להסביר לו באריכות מה בדיוק לא בסדר איתו ולהסביר גם בדיוק נמרץ איזה טיפול הוא הולך לעבור, וגם להגיע בסוף הטיפול ולהתעניין האם יש שיפור.
אבל יש לא מעט רופאים שלא. בכלל לא. אין זה נדיר להיתקל במקרים של חולים שמאושפזים במחלקות – בעיקר במחלקות הגדולות יותר, כמו הפנימיות – שבמקרה הטוב ראו את הרופא שלהם חולף לרגע בבוקר בסיבוב הרופאים, מבלי שזרק לכיוונם ולו מילה אחת, קל וחומר לא התעניין לשמוע מה מצבם ואיך הם מרגישים.
הבעיה הזו רלוונטית בעיקר לבתי החולים, אבל נמצאת במידה מסוימת גם בקופות החולים. אם, למשל, תקף אתכם איזה משהו לא ברור, שרופא המשפחה לא יודע להתמודד איתו ואתם מוצאים את עצמם נגררים מרופא לרופא בלי ישועה, אתם יודעים על מה אני מדבר.
לראיה, חברות הביטוח הפרטיות מציעות פוליסת ביטוח שמה שהיא מציעה לכן הוא למעשה תחליף קופת חולים. זה נקרא רופא אישי מלווה, או שמות דומים. בתמצית, אתם קונים יחס. רופא שמתייחס אליכם, שקורא את כל ההיסטוריה הרפואית שלכם וממש שומע אתכם, שמתייעץ עם רופאים נוספים, כל אחד מומחה בתחומו, בשביל לנסות ולאבחן אתכם בצורה המיטבית, ובסופו של דבר להציע טיפול וגם ללוות אתכם במהלכו, לוודא שהכל משתפר וזורם לפי התוכנית. לא הייתם קונים שירות כזה ב-50 שקל בחודש? ויותר מזה, לא זה השירות שהייתם מצפים לקבל ממערכת הבריאות הציבורית תמורת מס הבריאות שאתם כבר משלמים ממילא?


בעיה 3 – המחסור המטורף באחיות

בישראל יש מחסור באחיות. המחסור הזה מחריף. מהר. המחסור הזה אחראי להרבה מאוד חוויות לא נעימות שלכם במערכת הבריאות הציבורית. כשאין מישהו שיחליף את האינפוזיה לאבא שלכם, זה בגלל שיש מחסור באחיות. כשאין מישהו שיחליף לאמא שלכם את החיתול זה בגלל שיש מחסור באחיות. כשאין מישהו מנוסה שייקח דם לתינוק שלכם, זה בגלל שיש מחסור באחיות. וכשאתם יודעים שעדיף שלא תשאירו את בן המשפחה שלכם מאושפז לבדו, אפילו לא לרגע, כי לכו תדעו מה יקרה ומי יתייחס אליו בכלל, זה בגלל שיש מחסור באחיות.
משרד הבריאות מנסה לפתור את הבעיה הזו, על ידי שינויים בדרגות האחיות השונות – לא אלאה אתכם בבירוקרטיה – אבל זה פועל לאט מדי. לראיה, אחת השירותים הפופולריים ביותר במערכת הבריאות הפרטית היא אחות אישית פרטית. בין אם זו אחות שתלווה אתכם במהלך הלידה, או לאחריה בבית, ובין אם זו אחות פרטית שתלווה אתכם במהלך האשפוז. העיקר שמישהו יתייחס אליכם כמו שצריך, גם אם זה עולה כסף.


בעיה 4 – התורים הארוכים (לרופאים מומחים, ולניתוחים)

ולבסוף, התורים. זו דווקא בעיה שוועדת גרמן מנסה להתמודד איתה, אבל רק באופן חלקי. התורים בישראל ארוכים מאוד. בעיקר לניתוחים שפחות רווחיים לבתי החולים. לניתוח כפתורים או הסרת שקדים לילד תוכלו לחכות יותר משנה בבית חולים ציבורי. זה רחוק מלהיות פרק זמן סביר בכל קנה מידה.
התוצאה היא שהציבור נוהר בהמוניו למערכת הבריאות הפרטית, ומשלם הון תועפות מכיסו בשביל לבצע ניתוחים באופן פרטי (למרות ששילם כבר מס בריאות ושמגיע לו לקבל את הניתוח בחינם בבית חולים ציבורי). בזה ועדת גרמן מנסה לטפל.
במה לא? בתורים הארוכים שיש במערכת הבריאות הציבורית לרופאים מומחים. הבעיה הזו נוגעת גם לבתי החולים אבל גם לקופות החולים. אם אתם צריכים תור לרופא מומחה בקופה, בשביל להתייעץ לפני ניתוח או משהו דומה, אתם תיתקלו בתורים ארוכים מאוד. אם תבחרו ללכת אליו באופן פרטי – כלומר לשלם לו באופן ישיר כמות מאות שקלים ויותר – תגלו שהוא זמין מאוד. אפשר מחר, לעיתים אפילו היום. בזה ועדת גרמן לא ממש עומדת לטפל.


בעיות אלה ואחרות צפות בימים אלה אל מעל לפני השטח באמצעות הילה בניוביץ׳-הופמן, בעלת הבלוג ואן דר גראף אחותך. לפני כמה שבועות בניוביץ׳-הופמן חוותה על בשרה את תחלואי מערכת הבריאות, כשנאלצה לדדות מקופת החולים אל חדר המיון, וממנו לחדר מיון של בית חולים אחר, לחכות שעות ארוכות בכאבים איומים על כסא בכל אחד מחדרי המיון האלה, רק בשביל להבין אם פצעי הניתוח שלה מזדהמים או לא.
בניוביץ׳-הופמן החליטה שצריך לעשות משהו עם הכאב הזה. יחד עם כמה חברים היא הקימה את ״מכתבים לבריאות״, בלוג פתוח שמאפשר לציבור להציף את ההתנסות האישית והכואבת שלו מול מערכת הבריאות, מכל סיבה שהיא. בניוביץ׳-הופמן מפרסמת את הסיפורים האלה ושולחת אותם בזה אחר זה, במעטפות חתומות, למשרד הבריאות. שגם אם לא יעשו משהו, לפחות שיטבעו פיזית בצרות של הציבור הישראלי.
עם כל סיפור שמתווסף לשם, ״מכתבים לבריאות״ הופך בהדרגה לפסיפס כואב ומטריד של מערכת הבריאות הישראלית בשנת 2014. רופאים, מתמחים, אחיות וחולים מספרים שם איך נראית המערכת מהעיניים שלהם, כל אחד והסיפור שלו.
ומה שמשותף לרבים מהסיפורים האלה הוא השורה התחתונה: אין בישראל בעיה של רמת רפואה. הרפואה מעולה. הבעיה שיש לנו היא בעיה אחרת, זו בעיה שהדרך הפשוטה להגדיר אותה היא ״בעיית שירות״, אבל לא בטוח שהמילה שירות קולעת בול, כי היא מסתירה מאחוריה דבר מה גדול יותר
כשאתם צריכים לחכות במשך כמה שעות על כיסא בחדר המיון עד שרופא יבדוק אתכם – זו בעיית שירות. כשאתם מאושפזים בבית החולים והרופא בבוקר אפילו לא מסתכל לכיוון שלכם אלא עובר ממיטה למיטה, ממלמל משהו לרופאים שאיתו, וממשיך הלאה – זו בעיית שירות. כשהמתמחה טרוט העיניים דוקר את הבן שלכם חמש פעמים עד שהוא מצליח לקחת לו דם – זו בעיית שירות. כשהתור הכי קרוב לאורתופד הוא רק בעוד שלושה שבועות ואם כואב לך הגב בינתיים כאבי תופת זו בעיה שלך – זו בעיית שירות. כשאין מקום לאשפז את אמא שלכם במחלקה הנכונה ומאשפזים אותה במסדרון, או לחילופין במחלקה אחרת לגמרי בקומה אחרת ובגלל זה הרופא לעולם לא יבוא לבדוק אותה כי הוא ישכח – זו בעיית שירות. וכשהאחיות אומרות לך ברגע של גילוי לב – אל תזוז מהמיטה של אבא שלך אפילו לא לשניה כי אתה לא באמת רוצה לסמוך על האחות היחידה שנמצאת בקומה – זו בעיית שירות.
אבל אלה בעיות שירות שמעידות על משהו גדול יותר. על כך שהמערכת נמצאת על סיפו של משבר. על כך שהשיטה של משרד האוצר – לשמור את מערכת הבריאות רעבה תמידית לתקציב בשביל לגרום לה להתייעל – ייתכן שעברה את הגבול. כי הרפואה מעולה, אבל החולים סובלים בדרך. סובלים מאוד, וגם מצביעים ברגליים – מי שיכול קונה ביטוח פרטי ומתרחק ככל שהוא יכול מהמערכת הציבורית. וזה, אפילו באוצר כבר מבינים, אם כי באיחור, לא טוב למדינה בכלל (כי זה עולה לה בסופו של דבר הרבה יותר כסף מאשר להשקיע מלכתחילה כמו שצריך במערכת הציבורית).
הלוואי ומוועדת גרמן תצא בשורה במישור הזה.


פורסם הערב בטור השבועי שלי במהדורת האייפד

למה, בעצם, יש לכם ביטוח משלים?

אם אתם קוראים את השורות האלה, סביר להניח שיש לכם ביטוח משלים מקופת החולים שלכם. אל תרגישו לא בסדר, ל-73% מהאוכלוסיה יש ביטוח משלים (למעשה, בקרב המגזר היהודי, ל-85% יש ביטוח משלים), ובסך הכל מדובר בתעשייה שמגלגלת 3 מיליארד שקל בשנה.
השאלה היא רק זו – למה יש לכם ביטוח משלים? למה קניתם אותו, האם אתם יודעים כמה אתם משלמים עליו מדי חודש, והאם אתם יודעים מה אתם מקבלים בתמורה? או שרכשתם את הביטוח המשלים פשוט כי כולם עושים את זה, או כי פחדתם שבשעת הצורך הקופה לא תת ייחס אליכם אם לא יהיה לכם ביטוח משלים?

להמשך קריאה

ועדת גרמן, סוף מסלול | חלק ג׳ – הצצה למה שאנשי חברות הביטוח באמת חושבים על הרפורמה הצפויה בביטוחי הבריאות

1 בשבועיים החולפים, ובעצם בכל החודשים האחרונים, דיברתי עם לא מעט אנשים מעולם ביטוחי הבריאות. מתוך חברות הביטוח, מתוך סוכנויות הביטוח, ובכל מיני לוויינים נוספים. לאף אחד מהם לא היה ספק שהרפורמה החדשה שוועדת גרמן תנסה לקדם – להכניס תחרות בביטוחי הבריאות בין קופות החולים וחברות הביטוח – לא תצליח להכניס באמת תחרות. לחלק לא מבוטל מהם היו השערות מדוע בסופו של דבר התוצאה תהיה הפוכה: מדוע הציבור יקנה יותר ביטוחים, יותר יקרים, ויקבל פחות שירות.

2 העניין הוא שאפאחד מהם, כמו שקורה לרוב במקרים שכאלה, לא מוכן לדבר בשמו. לא לציטוט, לא לייחוס. שום כלום. הם כולם מדברים איתי ״לרקע בלבד״, שזה טוב בשביל ההבנה שלי ובשביל שאגבש תמונה מלאה ככל האפשר, אבל בסוף זה משאיר לי את האפשרות לכתוב את הדברים רק במילותיי, וזה לא מספיק טוב בכל המקרים.
בין לבין שאני מחפש אנשים שידברו בשמם קיבלתי מייל ממישהו באחת מחברות הביטוח הגדולות שעובד בתחום הבריאות בתפקיד בכיר. הוא היה נדיב מספיק בשביל להגיד לי את האמת, וגם היה מוכן שאפרסם את הדברים, אבל בשום פנים ואופן לא בשמו ולא בציון תפקידו (לכן אני משתמש בהגדרה העמומה שאני כל כך לא אוהב – ״מישהו בתפקיד בכיר״). בעיני זה לא מספיק טוב בשביל להופיע בעיתון – אם הוא היה מסכים לומר זאת לציטוט, הייתי מכניס את זה לעיתון בלי לחשוב פעמיים. אבל זה מספיק טוב בשביל שאפרסם את זה כאן.

3 הנה מה שהיה לו להגיד, לא נגעתי (במקומות שהרגשתי שזה קצת יותר מדי למיטיבי לכת הכנסתי הערות בסוגריים):


״אני שותף לדיונים רבים במשרד המפקח על הביטוח ביחס לפתרונות אפשריים, לרבות שינוי מבנה ביטוחי הבריאות לביטוחים לקצרי טווח תוך יכולת לעדכן [את מחיר] הפרמיות. אני לא מכיר שום מודל בו הפרמיות ירדו עם השנים [כפי שטוענים אנשי ועדת גרמן שיקרה – ש״א], בטח לא כאשר מתקבלים ללא חיתום רפואי והתחרות בין הגופים תהפוך לאגרסיבית. אני מכיר את המספרים היטב, במשך שנים ראיתי איך גחמות שיווקיות מתפוצצות בפנים, ראה מודל הביטוחים הסיעודיים הקולקטיביים ובכלל.

1. נדמה לי שהרבה מעשים לא יצאו מהוועדה לצערי, כל תת ועדה בעיקר עסוקה בלהביא את הכותרת הגדולה יותר, אך היא חסרת פרטים, חסרה מחשבה עד הסוף וכל פתרון מייצר אין סוף מצוקות חדשות.

2. לא ראיתי מודל אחד בעולם שחיזקו את המערכת הציבורית באמצעות ריסון המערכת הפרטית, זה מעולם לא עבד ולעולם לא יעבוד. המערכת הפרטית על כל בעיותיה ויש תורמת למערכת הציבורית ונתרמת ממנה.

3. השב"ן (הכוונה לביטוחים המשלימים של קופות החולים – ש״א) התפוצץ לכולם בפנים. המקום שבו נמצאים היום הוא לא המקום שאליו פיללו ולא בגלל הטיפולים הקוסמטיים או אימוני הכושר אלא אך ורק בגלל בחירת המנתח וההתייעצויות. העובדה ש 80% מאוכלוסיית המדינה כאשר היא רוצה לראות רופא מומחה לא מהססת לפנות להתייעצות פרטית ולפרקטיקה פרטית כל אלה הם תולדה של מערכת ציבורית שמזרימה אין סוף כספים למערכת הפרטית, זה הגולם שקם על יוצרו, בעקבותיו הרופאים עושים מה שהם רוצים, אין תחרות בין בתי חולים פרטיים אלא מונופול אחד גדול ואז כאשר מתחילה מצוקה תקציבית, מצמצמים את התשלומים, מייצרים תורים, וכך המים מנותבים למקום אחר. כל מהלך שנעשה בשנים האחרונות רק הגביר את הצריכה של השירותים הפרטיים, כל המהומות ומהלומות שהפנו לתעשייה הפרטית רק גרמו להם להתחזק, לציבור להבין שזה הפתרון ולמערכת הציבורית להמשיך ולדעוך.

4. אז לא יהיה כפל ביטוח… תהיה פוליסה אחידה לכולם, המרווחים של חברות הביטוח יפגעו בטווח המידי, המחירים ירדו אך רמת הצריכה רק תלך ותגבר וכשאר יהיו הפסדים החברות יהיו מחויבות לייקר את הפרמיה (אם מדובר בפוליסה אחידה ובתקנון אחיד בין אם רכשת מקופת חולים או מחברת ביטוח – אז יהיו מנגנוני איזון). ובעוד כמה שנים, תקום צעקה, הפרמיה למשק בית תהיה כפולה מהיום והכיסוי נחות יותר.

5. הדרך היחידה היא לא לייצר תחרות על אותו מוצר אלא שני מוצרים שונים. חברות ביטוח יממנו בחירת מנתח במערכת הפרטית וקופות חולים במערכת הציבורית ואז לכל צד יהיו את מקורות המימון שלו והדרך ללב המבוטחים תהיה דרך השירות. מי שירצה גם וגם בבקשה, יצטרכו לספק לו ערך.

6. אחרת הכל סיסמאות, כאלה שלא ניתן יהיה לאכוף, לא ניתן יהיה לבקר והתוצאה תהיה מהומה ומבולקה, צרכנים אבודים שכולם ינסו לעשות עליהם סיבוב ולמכור להם השלמות לפוליסה התקנית מכל כיוון, באמירות וסיסמאות והכל הפעם בחסות הרגולטורים.

אם רוצים לעשות סדר, כדאי להימנע מכותרות ולעשות את העבודה. למרות הכותרות, אני חי את עולם הביטוח, הם מחכים למהפכה, מבחינתם זו רק הזדמנות למכור עוד פוליסות, את זה שום רגולטור לא יעצור – אני מבטיח לך.

המציאות שבה נושא בחירת מנתח (כסוגיית כפל הביטוח המרכזית) הפכה להיות מהבעיות המרכזיות של מערכת הבריאות הזויה בעיניי. כולם עסוקים בלטפל בכל הבעיות שמסביב לפצע אך לא בפצע עצמו.

זו החלטה פוליטית של להראות מי בעל הבית ולא מה הפתרון הנכון. הפתרון הנכון צריך לייצר מערת פרטית ראויה ומבוקרת ובצדה מערכת ציבורית חזקה וטובה עם חומות ברורות בניהם.

יש הרבה פתרונות אפשריים, השב"ן הוא הדסה הבא של מדינת ישראל – השלט על הקיר. לכאורה יצרו כאן מנגנון תחרותי אך כולם יודעים שלפחות בהקשר הזה, קופות החולים חזקות מחברות הביטוח והכלים שעומדים לרשות הצדדים לא שקולים. ללמעלה מ 80% יש ביטוח משלים, זה לא נולד מצורך אלא משיווק אגרסיבי ובעייתי – הרבה יותר מזה של חברות הביטוח!

אני מקווה שתדעו כעיתונות גם לשקף את הסכנות שבפתרון הזה ולא רק תאחזו בכותרות של ביטול כפל ביטוח שהפכה לחזות הכל. אני בעד מערכת ציבורית חזקה, זה הבסיס הכי חשוב למערכת הבריאות שלנו, את זה עושים דרך הזרמת כספים ישירה ולא בדרכים לא דרכים. אפשר היה לדוגמה להציע מנגנון בו בחירת המנתח בשב"ן תממן בחירת מנתח בבתי חולים ציבוריים בלבד ואילו בביטוח הפרטי בבתי חולים פרטיים בלבד ועוד. בנוסף, חיבים לייצר עוד תחרות במערכת הפרטית לאסותא תוך בקרה קפדנית ולפרק את המונופול הקיים. רק תחרות תייצר כאן מערכת מאוזנת יותר.

ועדת גרמן, מסיבת סוף מסלול | חלק ב׳ – מה יקרה לכיס שלכם אחרי הרפורמה בביטוחי הבריאות?

0 אם אתם קוראים את השורות האלה סביר להניח שיש לכם ביטוח משלים של קופת החולים. ל-80% מהאוכלוסיה יש ביטוח כזה (המגזר העיקרי שאין לו הוא המגזר הערבי). ואם אתם במעמד הביניים הבינוני-גבוה (כלומר שההכנסה המשותפת שלכם נטו היא לפחות 14 אלף שקל בחודש), סביר להניח שיש לכם גם ביטוח בריאות פרטי של חברת ביטוח פרטית. אתם יודעים, בשביל להיות רגועים בלילה, לכל מקרה שלא יהיה.
מדובר בעסק יקר. בממוצע, לפי הלמ״ס, משפחה ממעמד הביניים הבינוני-גבוה מוציאה על הביטוחים האלה לבדם 300-430 שקל בחודש, לפני השתתפויות עצמיות והוצאות נלוות. אלה אלפי שקלים בשנה רק על הביטוחים, והמספרים האלה עולים בהתאם למספר הילדים שמצטרפים למשפחה, ובהתאם לעלייה בגיל ההורים.
אם יש לכם ביטוח משלים של קופת החולים וגם ביטוח פרטי, יש סיכוי לא רע שאתם נמצאים בכפל ביטוח – כלומר שאתם משלמים פעמיים על אותו המוצר. מה המוצר הזה? הזכות לבחור את הרופא המנתח שלכם בשעת הצורך (בתכלס זה לא באמת המוצר, המוצר הוא פשוט האפשרות לקצר את התור לניתוח במערכת הציבורית ולבצע אותו בבית חולים פרטי).
בשביל לפתור את המצב הזה משרד הבריאות פרסם בשבוע שעבר את ההמלצה המרכזית שהונחה על שולחן ועדת גרמן (ועדה ציבורית לבחינת הדרך לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית בראשות השרה יעל גרמן). התוכנית היא כזו: לפרק את הביטוחים המשלימים הנוכחיים של קופות החולים ולחייב אותן – כמו גם את חברות הביטוח הפרטיות – למכור פוליסת ביטוח נפרדת רק לסיפור של בחירת מנתח. בלי תרופות, בלי השתלות. רק את האפשרות לבחור את המנתח, ובלי לעשות חיתום ללקוחות (כלומר בלי לבדוק את מצבם הרפואי). אתה רוצה לקנות ביטוח? תגיד בן כמה אתה ונגיד לך מה המחיר החודשי. זהו.
האם המהלך הזה יהיה טוב לצרכנים? האם הוא יהיה טוב לקופות החולים? אולי לכיס של חברות הביטוח? הניתוח הבא מבוסס על שיחות רבות עם שורה ארוכה של גורמים מרכזיים שעוסקים בנושא, גם מתוך הממשלה, גם מתוך קופות החולים, וגם מתוך חברות הביטוח הפרטיות.


להמשך קריאה