באישון לילה | משבר הדסה, צד ג'

1 קריאה מעמיקה בבקשה להקפאת הליכים שהגישה הנהלת הדסה לבית המשפט, כמו גם בפרוטוקול של הדיון שהתקיים אחר הצהריים (שני) בבית המשפט, כמו גם בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון של הדסה בין דצמבר 2011 לדצמבר 2012 חושפת עד כמה הנהלת הדסה הייתה צמאה למזומנים – לכסף ביד, כאן ועכשיו – עד כדי כך שהיא הייתה מוכנה לקחת מכל מקום שיש על הפלנטה הזו, בשביל לא להיקלע למצב שהיא לא מסוגלת לשלם כל חודש משכורות (הוצאות השכר בהדסה מהוות 80% מהתקציב שלה).
תגידו – מה הבעיה? סוף סוף הנהלה שרואה לנגד עיניה את העובדים ועושה הכל, אבל הכל, בשביל לשלם להם בזמן. אבל זהו, שיש בעיה עם התיאוריה הזו.
בשלב מסוים להנהלת הדסה נגמר הכסף. ממש ממש ממש ממש אחושילינג נגמר הכסף. אז התחילו לקחת את הכסף הזה ממקומות יצירתיים במיוחד. קודם כל, לקחו 40 מיליון שקל מתוך הלוואה של 150 מיליון שקל שניתנה לבית החולים למטרה ספציפית. הכסף הזה ניתן (כלומר, הלווה) לבית החולים לצורך בניית מגדל האשפוז החדש. אלא שמגדל לוקח הרבה זמן לבנות, ומשכורות צריך לשלם בכל חודש. מה עשתה הנהלת הדסה? לקחה 40 מיליון שקל מתוך ההלוואה הזו, לא לגמרי ברור באישור של מי – מהפרוטוקולים של הדירקטוריון עולה שהיה צורך בשתי חתימות לשם כך. מי שחתמו על כך ככל הנראה הם סמנכ"ל הכספים דאז מנחם כץ ויו"ר הדירקטוריון דאז יוסי רוזן. אלא שאלה שכחו לדווח לדירקטוריון הרחב, ושכחו לדווח לבעלים של הדסה – ארגון נשות הדסה שיושב בארה"ב. ומילא שלא דיווחו, הם שכחו להחזיר את הכסף. הם לקחו כסף מהעתיד של הדסה, והעבירו אותו להווה. העיקר לכסות את הבור הנוכחי, לא משנה שזה פוער להדסה חור בעתיד. זו, הרי, כבר תהיה בעיה של מישהו אחר.


להמשך קריאה

הקרב על הדסה | צד ב'

1 המכתב שמופיע בתחילת הפוסט הזה הוא מכתב ששלח לי מישהו שאשתו עובדת בהדסה. לא אסגיר יותר מדי פרטים, אבל נדמה לי שאפשר להבין לבד שלא מדובר בעובדת שמשתכרת שכר גבוה במיוחד.
את המכתב הזה הוא שלח לי בעקבות תמונה שפרסמתי אמש בעמוד הפייסבוק שלי – רשימת בעלי השכר הגבוה בהדסה (חמישה רופאים, השיאן שבהם השתכר בשנת 2012 יותר מ-5 מיליון שקל, כשרוב הסכום הוא מביצוע ניתוחי לייזר באופן פרטי במסגרת בית החולים).
אחרי שפרסמתי את התמונה הזו, הוא התרגז עלי. אמר לי שזה מעשה פופוליסטי. שבמקום להתמקד בכאן ועכשיו, בעובדי הדסה ש*לא* עושים מיליונים מדי שנה ו*לא* מקבלים את השכר שלהם בזמן כבר כמה חודשים טובים (והשבוע הם התבשרו שיש סיכוי שלא יקבלו מחצית מהשכר שלהם בכלל כי הכסף בקופת הדסה פשוט נגמר), אני מתמקד בקבוצה קטנה של רופאים שלה אין בעיה כלכלית להעביר חודש עם חצי משכורת.

להמשך קריאה

ביטוחי בריאות, כמה דרכים להשוות

1 אחרי שפרסמתי אתמול בעיתון כתבה על  פערי העלות האדירים בין קנייה של ביטוחי בריאות בסיסיים (מקופת החולים ומחברת ביטוח פרטית) לבין קנייה של ביטוחים בריאות יקרים יותר, גורמים רבים האשימו אותי בחוסר אחריות. "אם אדם יבטל מחר בגללך את הביטוח הפרטי שלו ואז יזדקק לניתוח בחו"ל או להשתלה או לתרופה מחוץ לסל, אתה גזרת עליו גזר דין מוות. כי את המקרים הכבדים אף ביטוח לא מכסה למעט ביטוח פרטי", הייתה אחת התגובות שקיבלתי לכתבה.

אז קודם כל, קצת סדר. להמשך קריאה

מה חושבים הרופאים על מה שאני חושב על רפואה פרטית/ציבורית

0.
לפני שבועיים פרסמתי במוסף של העיתון כתבה שעוסקת בעלייתם של ביטוחי בריאות מזן חדש – כאלה שרוכבים על רמת השירות הנמוכה במערכת הבריאות הציבורית ומעניקים את אותם הדברים שיש בסל הבריאות הממלכתי, רק ברמת שירות גבוהה יותר. הכתבה נמצאת כאן.
בעקבות הכתבה פנתה אלי ד"ר רות גור, נוירוכירורגית ורופאה בכירה במרפאת הכאב בתל השומר, וכתבה לי את הדברים הבאים (היא כתבה אותם גם בפייסבוק שלה). קיבלתי את רשותה לפרסם כאן את התגובה שלה (אחרי שקיבלה את אישור בית החולים).
קריאה נעימה.

===
מה לא בסדר אם בכלל ברפואה פרטית?
===

אמש פורסם מאמר בכלכליסט שנכתב ע"י עיתונאי שעבר חווית אשפוז לפני כשנה עקב דימום תת עכבישי – בהקשר של הצעת ביטוח בריאות פרטי מחברה מסחרית.
נושא הרפואה הפרטית ומצב הרפואה הציבורית בישראל נמצא במודעות הרופאים מזה למעלה מעשור – אז נעשה ניסיון לשפר את המצב במסגרת ההסכם הלפני אחרון – ניסיון שנכשל לגמרי. במסגרת ההסכם האחרון נעשה ניסיון נוסף – שאף הוא במבחן התוצאה נכשל: תוספת שהובטחה של כ- 1000 תקנים לא ניתנה במלואה, סיוע ע"י תמריצים החל לקרום עור וגידים ונכשל ובסופו של דבר למרות הגידול באוכלוסיה – התקנים נותרו כשהיו ומקצועות המצוקה ממשיכים להעמיק את מצוקתם, ואנו – אנא אנו באים?
קשה מאד לקרוא כתבה כזו – קשה שבעתיים כאשר כל רופא העובד במדינת ישראל יודע, כי הזמן לחולה הולך ומתקצר המשימות הולכות ומתרבות וכולנו עובדים בשיטת כיבוי השריפות. לא משנה באיזו פרקטיקה עסיקנן – גם אם מדובר בפתולוגיה – התורים ארוכים. המשימות אינסופיות. כל רופא עמוס לעייפה מטפל מעבר לכל המנהלות והאדמיניסטרציה – ביותר חולים, עם פחות רופאים שיחלקו איתו את העול, ביותר משימות, ביותר מכשור, בידע יותר גדול בצורך גדול יותר ללמוד וללמד – ומתי נותר זמן?
כאשר אני התחלתי התמחות – המחלקה שלי כללה את הילדים . היו 4 מיטות טיפול נמרץ. 35 מיטות סה"כ וחדר ניתוח 3 פעמים בשבוע. היה חדר מיון אחד וחדר טראומה אחד. גם כמות היעוצים מחוץ לבית החולים היתה סבירה. כאשר אני סיימתי התמחות – על אותו הצוות בדיוק היו 49 מיטות, 8 מיטות טיפול נמרץ, כמו כן היו עוד 8 מיטות בילדים שתי מיטות טיפול נמרץ בילדים. בנוסף עמדו תחתי כבר שני חדרי מיון כ"א עם חדר טראומה משלו. ימי הניתוחים היו פעמיים בשבוע 2 חדרים במקביל ו- 3 פעמים בשבוע רק חדר אחד. ממצב בו ניתחנו 3 פעמים בשבוע בלילה הגענו לשני ניתוחים בלילה בממוצע. ללא שינוי בכמות התורנים והכוננים וכמות הרופאים הכוללת – עם ירידה קשה במספר המתמחים. עדיין קיימים אותם סטונדטים לרפואה וסיעוד. אותם רוטציונרים. אבל לג'ורנל קלאב יש דרישות גבוהות יותר שכן יש יותר ג'ורנלים וכעת כל תת מקצוע יש לו ג'ורנל משלו. גם החולים שלנו – אינטיליגנטים. הם הגיעו אלינו לאחר התייעצות עם כמה רופאים וירטואליים, אחרי שקראו באינטרנט בויקיפדיה בפורומים שונים. אחרי שכבר התייעצו, בררו היטב את הכל – ואז הם רוצים לשמוע. ואחרי שהם שומעים הם הולכים לברר ורוצים לשמוע עוד. אבל מהמצב שתארתי – יש לנו הרבה פחות זמן להקדיש להם מלכתחילה .

בא הכתב הנחמד, ואין לי שום ויכוח איתו. אכן זה המצב בנוירוכירורגיה. אין לי ויכוח, ואני מאמינה שזה השירות שהוא קיבל. מאידך – אין זה נובע מתאוות בצע שלנו אין לכך שום קשר. גם לולא היתה רפואה פרטית – זה לא היה נראה אחרת בשעות הבוקר כיוון שכדי שזה יראה אחרת – המדינה חייבת להוסיף כ- 7000 תקנים ולרענן את התקינה אחת לחמש שנים לפחות. כולנו יודעים שאם המדינה הבטיחה להוסיף 1000 תקנים תוך עשור – אין סיכוי שדבר כזה יתרחש ועד השביתה הבאה – יהיו חסרים 10000 רופאים כלומר המצב רק יחמיר.

המדינה קופצת את ידה. ועדיין הציבור – כמו אותו כתב – חושב שאנחנו צריכים להמשיך לעבוד בהתנדבות עד טיפת דמינו האחרונה. זאת למרות שאותו ציבור תמך בלעג לאיד בדרישה לחתום על שעון נוכחות – ובכך חתם את הגולל על האמון ועל האלטוריאיזם. המדינה כעת מתחשבנת עם כל רופא על כל דקה – והרופאים שעדיין מרוויחים את אותם סכומים מגוחכים ונמצאים במקום האחרון במדינת ישראל מבחינת הסדרים פנסיוניים מוצאים את עצמם רבים על קבלת תמורה לשעה נוספת כשכל עלות השעה הזו היא כ- 45 ש"ח לכל היותר.

יוצא הכתב – וטוען שאנחנו חמדנים – הנה ההוכחה הניצחת! בבוקר אנחנו כאילה ואחר הצהריים אנחנו כאילה. יוצא מצב שהכתב הנחמד צודק בעובדות וטועה לגמרי בפרשנות ולפיכך בהבנה שלהן. האשמה שלו אותנו ואת חמדנותינו הינה טעות בעליל. הביקורת מופנית כמו תמיד – לאנשים הלא נכונים. ושוב יצאנו הרעים כאשר אנחנו בעצם הקורבן של המערכת. כמה נוח לכל הצדדים! המדינה תוכל להמשיך באין מפריע ובאין מתן דין וחשבון לעשוק את הציבור ואנחנו נישא בביקורת!

אז אחת ולתמיד:
כאשר אנו עובדים בשירות המדינה – בין אם זה ישירות או דרך קופת החולים – מי שמכתיב לנו כמה חולים לראות ואיך לעבוד זה המדינה. היא עושה כן ע"י ההסכמים אך לא רק. גם ע"י הכתבת כמות האוכלוסיה לתת לה שירות ( לפי קביעת כמות ע"י הכתבת שעות העבודה (ע"י אי מתן שעות נוספות) גם ע"י הכתבת כמות הרופאים הנושאים בעול (ע"י הכתבת התקנים) והכתבת העול ע"י קביעת מספר מיטות האשפוז וכן הלאה.
כאשר אדם מסיים את שעות עבודתו הוא חופשי לנפשו.

אחת ולתמיד – מותר לרופא לצאת בתום יום עבודתו ולעשות בזמנו החופשי כל העולה על רוחו – בין המדובר הוא בלשבת עם ילדיו/נכדיו בפארק, או להשלים הכנסה בכל דרך שנראית לו בשל השכר הבזוי שהוא מקבל. זכותו להשכיר את עצמו כעוזרת בית אם בא לו וזכותו המלאה לעשות לביתו מהמקצוע אותו רכש בדם יזע ודמעות. אחת ולתמיד בין אם הוא ישב בפארק ובין אם הוא ישב במרפאה הפרטית – הוא לא ישב יותר שעות בעבודה – שכן העבודה לא מוכנה לשלם על שעות נוספות, ועל כן אין לו מה להשאר שם. ואם הוא עובד אחר הצהריים כרופא זכותו להחליט כמה שעות הוא מעוניין לעבוד כמה חולים הוא מעוניין לקבל מה הוא עושה באופן פרטי או לא. וכמה כסף הוא לוקח על כך.
לא רק זאת אלא זאת – בשל המצב הפסניוני החמור אליו נקלעו רוב הרופאים לא רק זכותו אלא לרוב זה הכרח עבורו ולו כדי לאפשר לעצמו חיים סבירים בעת זיקנה לעבוד כדי להשלים הכנסה. משכורת של רופא בשירות המדינה, רופא בכיר, היא כ – 7000 ש"ח לחודש למשרה מלאה לצרכי פנסיה. בכיר אשר לא יעבוד בתורנויות/כוננויות/פרקטיקה פרטית – ימצא את עצמו בפייסבוק כקשיש נזקק שמרימים לו תרומות כדי שלא יוציאו אותו מביתו.

זה היה הדבר שהיה כה חסר לי בכתבה.
זו היתה הנקודת המבט אותה לא ראה הכתב כלל – אותו כתב שהיה מרוכז בעצמו ובכסף ששילם כדי לקבל שירות טוב ממה שהמדינה החליטה לספק לו תמורת מס של כ- 400 ש"ח לחודש. אותו כתב שלא ספר ממטר את כמות שעות העבודה ביממה של הרופאים ששמרו עליו שישאר בחיים ורק עם כאב ראש. שלא ראה – אולי לא יכל היה לראות את כל שכניו החולקים איתו את אותו הרופא התשוש. חסרה לי נקודת מבט קצת יותר רחבה של כתב במדינת ישראל. חסר לי האיזון של הצד שכנגד שכבכל ויכוח פוליטי מקפידים עליו אבל כשהכתב מעורב אישית מדוע להכניס את הצד השני? זה מפריע להעברת המסר הנקי.

כשם שזכותו של הכתב לבחור במה להשקיע את כספו כך גם זכותו של כל אדם וכל רופא להתפרנס בכבוד וזכותו של כל אדם כולל רופא להיות חופשי בהחלטתו מה לעשות בשעותיו הפנויות. בכל תלונה או טענה לגבי קבלת תמורה הולמת לתשלומי העתק שמדינת ישראל חומסת מתושביה תמורת שירותי הבריאות שהיא מנפקת יש לפנות לגורמים הבאים:
ראש ממשלת ישראל.
שרת הבריאות.
שר האוצר.
מבקר המדינה.
בג"צ.
המפקח על הביטוח (זה ביטוח בריאות ממלכתי – אחרי ככלות הכל – לא?)

הגיע הזמן כתב יקר וחביב שתושבי מדינת ישראל יקחו את האחריות המינימלית לבריאותם, יפסיקו לשבת על הכורסא ולדרוש השכם והערב "מגיע לי" ויצאו לעשות מעשה כדי לקבל את מה שלדעתם מגיע להם. וכל עוד לא עושים בנידון זה דבר אלא רק יושבים ומקטרים מזווית מאד צרה של "מגיע לי" – יוצא שכרכם בהפסדכם – כי מלשבת ולומר "מגיע לי" איש עוד לא קיבל דבר.

ד"ר רות גור