ואחרי ככלות הכל

ואחרי ככלות הכל, נוע תנוע. הדסה לא תיפול, השיטה לא תשתנה, האנשים שידם עמוק בצלחת לא יוציאו אותה, מקסימום יעברו למנה האחרונה. שום ועדת חקירה ציבורית לא תקום. שום מנהל, בעבר ובהווה, לא יזומן. שום שאלות לא יישאלו, שום מסמכים לא ייחשפו, שום בירור לא ייעשה. מנכ"ל ביטוח לאומי, האיש שרוצה להסתכל לעוני בעיניים בעודו משתכר יותר מ־60 אלף שקל בחודש רק כי הוא עדיין יושב על תקן רופא, לא ייתן דין וחשבון על חלקו במחדל. גם לא הבכירים האחרים, ולא מנכ"לי משרד הבריאות, ולא אנשי אגף התקציבים. כלום. רק נוע תנוע. ליותר מדי אנשים יש יותר מדי אינטרסים לשמור על השיטה.
(התפרסם במוסף)

באישון לילה | משבר הדסה, צד ג'

1 קריאה מעמיקה בבקשה להקפאת הליכים שהגישה הנהלת הדסה לבית המשפט, כמו גם בפרוטוקול של הדיון שהתקיים אחר הצהריים (שני) בבית המשפט, כמו גם בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון של הדסה בין דצמבר 2011 לדצמבר 2012 חושפת עד כמה הנהלת הדסה הייתה צמאה למזומנים – לכסף ביד, כאן ועכשיו – עד כדי כך שהיא הייתה מוכנה לקחת מכל מקום שיש על הפלנטה הזו, בשביל לא להיקלע למצב שהיא לא מסוגלת לשלם כל חודש משכורות (הוצאות השכר בהדסה מהוות 80% מהתקציב שלה).
תגידו – מה הבעיה? סוף סוף הנהלה שרואה לנגד עיניה את העובדים ועושה הכל, אבל הכל, בשביל לשלם להם בזמן. אבל זהו, שיש בעיה עם התיאוריה הזו.
בשלב מסוים להנהלת הדסה נגמר הכסף. ממש ממש ממש ממש אחושילינג נגמר הכסף. אז התחילו לקחת את הכסף הזה ממקומות יצירתיים במיוחד. קודם כל, לקחו 40 מיליון שקל מתוך הלוואה של 150 מיליון שקל שניתנה לבית החולים למטרה ספציפית. הכסף הזה ניתן (כלומר, הלווה) לבית החולים לצורך בניית מגדל האשפוז החדש. אלא שמגדל לוקח הרבה זמן לבנות, ומשכורות צריך לשלם בכל חודש. מה עשתה הנהלת הדסה? לקחה 40 מיליון שקל מתוך ההלוואה הזו, לא לגמרי ברור באישור של מי – מהפרוטוקולים של הדירקטוריון עולה שהיה צורך בשתי חתימות לשם כך. מי שחתמו על כך ככל הנראה הם סמנכ"ל הכספים דאז מנחם כץ ויו"ר הדירקטוריון דאז יוסי רוזן. אלא שאלה שכחו לדווח לדירקטוריון הרחב, ושכחו לדווח לבעלים של הדסה – ארגון נשות הדסה שיושב בארה"ב. ומילא שלא דיווחו, הם שכחו להחזיר את הכסף. הם לקחו כסף מהעתיד של הדסה, והעבירו אותו להווה. העיקר לכסות את הבור הנוכחי, לא משנה שזה פוער להדסה חור בעתיד. זו, הרי, כבר תהיה בעיה של מישהו אחר.


להמשך קריאה

הקרב על הדסה | צד ב'

1 המכתב שמופיע בתחילת הפוסט הזה הוא מכתב ששלח לי מישהו שאשתו עובדת בהדסה. לא אסגיר יותר מדי פרטים, אבל נדמה לי שאפשר להבין לבד שלא מדובר בעובדת שמשתכרת שכר גבוה במיוחד.
את המכתב הזה הוא שלח לי בעקבות תמונה שפרסמתי אמש בעמוד הפייסבוק שלי – רשימת בעלי השכר הגבוה בהדסה (חמישה רופאים, השיאן שבהם השתכר בשנת 2012 יותר מ-5 מיליון שקל, כשרוב הסכום הוא מביצוע ניתוחי לייזר באופן פרטי במסגרת בית החולים).
אחרי שפרסמתי את התמונה הזו, הוא התרגז עלי. אמר לי שזה מעשה פופוליסטי. שבמקום להתמקד בכאן ועכשיו, בעובדי הדסה ש*לא* עושים מיליונים מדי שנה ו*לא* מקבלים את השכר שלהם בזמן כבר כמה חודשים טובים (והשבוע הם התבשרו שיש סיכוי שלא יקבלו מחצית מהשכר שלהם בכלל כי הכסף בקופת הדסה פשוט נגמר), אני מתמקד בקבוצה קטנה של רופאים שלה אין בעיה כלכלית להעביר חודש עם חצי משכורת.

להמשך קריאה

ביטוחי בריאות, כמה דרכים להשוות

1 אחרי שפרסמתי אתמול בעיתון כתבה על  פערי העלות האדירים בין קנייה של ביטוחי בריאות בסיסיים (מקופת החולים ומחברת ביטוח פרטית) לבין קנייה של ביטוחים בריאות יקרים יותר, גורמים רבים האשימו אותי בחוסר אחריות. "אם אדם יבטל מחר בגללך את הביטוח הפרטי שלו ואז יזדקק לניתוח בחו"ל או להשתלה או לתרופה מחוץ לסל, אתה גזרת עליו גזר דין מוות. כי את המקרים הכבדים אף ביטוח לא מכסה למעט ביטוח פרטי", הייתה אחת התגובות שקיבלתי לכתבה.

אז קודם כל, קצת סדר. להמשך קריאה