אני יושב באוטו מתחת לבניין. בקומה השלישית האור דולק באחד החדרים. אני מחכה לו כבר רבע שעה. זה בסדר, אני אמשיך לחכות עד הבוקר אם צריך.
להמשך קריאה »
ארכיון הקטגוריה געגועים
דוגמניות שהיו כוכבות לרגע ונעלמו, כוכבים בתחילת דרכם, נאיביות ישנה, משרדי פרסום שטרם התמזגו, לוגואים שעברו עוד ועוד מתיחות פנים, מוצרים שהיו להיט ואינם עוד, ילדה של שוקולית, רואים קונים, מרזי מורית, ודורון נשר אחד.
להמשך קריאה »
הדבר האהוב עלי ביותר בתוכנית המיתולוגית רואים 6/6, מלבד האפשרות לצפות בפרקים של "משימה בלתי אפשרית", היה "הצפנח" (הלחם כינויו של יוסף פותר החלומות במצרים – "צפנת פענח").
להמשך קריאה »
פעם, כשהיינו ממש קטנים, הייתה איזו תקופה שהיינו יושבים על יד מחשב ה-xt הישן בחצי חדר שלי, על יד החדר של אמא, ומשחקים "באבל באבל". כל יום. המון המון שעות. באבל באבל.
היינו משחקים יחד. אני אהבתי לשחק ביחד איתך, ואתה אהבת לשחק ביחד איתי. היית קטן כזה, למרות שגם אני הייתי קטן, ואהבתי אותך. היית חמוד ממש. ואהבנו לשחק יחד, ובמיוחד אהבנו לשחק באבל באבל.
לפעמים, כשהיינו קרובים להגיע לאיזה שלב ממש מתקדם, אבל פתאום היינו נפסלים, הייתי מתעצבן עליך. מתעצבן ממש, גם אם זה לא באמת הגיע לך.
מאז קרו כמה דברים. עבדתי פעם אחת בתור מחלק פליירים של פיצה דומינו בפתח תקווה. נתנו לי חבילה עצומה של פליירים, והייתי צריך לעבור בניין בניין, ולתלות אותם על ידיות הדלתות. זו הייתה עבודה בשכר מינימום, ואחרי שלושה בניינים וחצי, כשהייתי על סף אי ספיקת ריאות, החלטתי שזה לא שווה את זה. זרקתי את כל ערימת הפליירים לפח, ומעולם לא הלכתי בחזרה לבקש את הכסף. מאז, בלי שום קשר, אבא גם חזר בתשובה, והתחתן. ביום ראשון, כך הציע לי היום במפתיע, אעלה איתו לקבר של אמא שלו, סבתא שלי, כאן בהר הזיתים.
היום, אתה על יד החוף ואני בראש ההר. מדי פעם, בשביל להרגיש משהו, אנחנו מחליפים מדי פעם כמה משפטים דרך אי אילו תוכנות מתקדמות וחושבים שאנחנו מביסים את המרחק באלגנטיות. זאת בזמן שבעצם, בינתיים, מה שמכתיב באמת את אורח חיי שנינו הוא הצורך הנקלה והבלתי ניתן להבסה להתאים את עצמנו לפעולות מעיים לא נעימות.
אישון לילה. החתולה מרחרחת במרץ את הנעליים שלבשתי היום. החתול השני שותה מים. את במיטה. מוקדם יותר, כשחזרתי הביתה מהעבודה כבר היה חושך בחוץ. פסעתי בשביל המוביל ממגרש החנייה אל הבית, וכשהגעתי אל המדרגות שמובילות אל הבניין, גיליתי שמישהו כרת את העץ הגדול שהבוקר עוד חיפה על השביל.
העץ הזה היה שם כשהייתי קטן. כשסבתא שלי עוד הייתה בחיים, וכשגם הסבתא השנייה הייתה עוד חיה. העץ הזה היה שם גם כשאכלסתי את הדירה הזו לשבועיים או שלושה, כשסבתא אחת כבר הייתה עמוק באדמה, והשנייה עוד הייתה קומוניקטיבית.
הוא היה שם בחוץ, העץ, כשאני הייתי בפנים. כשצפיתי בצ'אק נוריס בערוץ השני בטלוויזיה צבעונית עם בעיות קליטה בדירה חשוכה עמוסה ברהיטים עם ריח רע של אבק בדיכאון שאין שני לו.
העץ הזה היה שם גם כשעברנו לגור בדירה הזו. חלפתי מתחתיו כמה וכמה פעמים כשהבאתי עוד ועוד ארגזים מהמכונית הכחולה של אמא שלי, שהיום ודאי נרקבת באיזו משחטה. אחר כך צבענו את הקירות בכל מיני צבעים, וגם את הדלתות צבענו, וגם את התקרה. תלינו תמונות, החלפנו מנורות. התחלנו חיים חדשים ביחד.
מישהו בעבודה אמר לי היום שיש לי נטייה להשתמש ביותר מדי מלים, בשביל לתאר רעיונות פשוטים. הוא אמר לי שאני צריך לכתוב ביתר חדות. הוא צדק.
כאן אני יכול לכתוב איך שבא לי.
הכתבות שלי מהעיתון ניתן למצוא באתר האינטרנט,
תגובות אחרונות