מדור חיפוש תורמים

עמותת מפעלות שמחה נוסדה בשנת 1997 על ידי אשתו של שר הפנים, יפה דרעי. העמותה פועלת בתחום החינוך והרווחה. היא מפעילה בית ספר תיכון ופנימייה לבנות, וגם סמינר. היא אמנם נתמכת בידי משרדי הממשלה, אבל נהנית גם מזרם נאה של תרומות מצד הגורמים הכלכליים הדומיננטיים ביותר במשק הישראלי.
במאי האחרון חשפו גידי וייץ ויניב קובוביץ בהארץ שהעמותה קיבלה תרומות עתק מבנק הפועלים ומבנק לאומי, מחברות בקבוצת IDB כשהיתה בשליטת נוחי דנקנר, מחברות בקבוצת דלק של יצחק תשובה, משרי אריסון באופן אישי, מקרן אלרוב של איל הנדל"ן אלפרד אקירוב, מהקרן של היהלומן החשוד בשוחד בני שטיינמץ, מבעלי רשת אודי אנג'ל, מאיל הספנות והרכב המסתורי רמי אונגר, מהילומן הבינלאומי החשוד בעבירות שונות דן גרטלר, ואפילו ממרטין שלאף, ויש עוד.
העמותה הזו, והכסף שזרם דרכה, נמצאים ככל הידוע במרכז חקירת המשטרה שנערכת בימים אלה נגד שר הפנים אריה דרעי ורעייתו יפה.

לכאורה, המידע על התרומות הללו נגיש לציבור. מאחר שמדובר בעמותה, היא מחויבת בהגשת דוחות לרשם העמותות. הדוחות הללו פומביים. באתר גיידסטאר, שמושך מידע מתוך רשם העמותות, ניתן למצוא את הדוחות הכספיים של העמותה (קובץ PDF) ופרטים נוספים. אם תשלמו אגרה, תוכלו להזמין את תיק העמותה מרשם העמותות אליכם למייל, וקרוב לוודאי שתוכלו לראות שם את המידע המפורט הזה.

רק שבשביל לדעת שבתוך התיק של עמותת מפעלי שמחה מסתתר האוצר הזה, המידע הזה, אתם צריכים שמלכתחילה יהיה לכם חתיכת טיפ. אתם צריכים שמלכתחילה מקור אנושי יספר לכם שכדאי לכם לעיין בתיק של עמותת מפעלות שמחה.

אין לכם שום דרך אחרת לדעת לחפש דווקא בתיק של העמותה הזו, אחת מתוך יותר מ-42 אלף עמותות שפעילות בישראל. אם אי פעם חיפשתם את ההגדרה למחט בערימת שחת, זה בדיוק זה.

כשהייתי עיתונאי צעיר מאוד, ובאמת שלא הבנתי מימיני ומשמאלי, קרה מקרה ובטעות התחלתי לרחרח בתוך עמותה מהיישוב שלומי – "ברכת מרגלית" – אותה הקים חבר הכנסת מטעם ש"ס יצחק וקנין. מפה לשם, אחרי כיתות רגליים וחיפוש פיזי בתיק העמותה ברשם העמותות (אז עוד היה צריך לנסוע לגבעת שאול, היום זה באינטרנטים), נתקלתי בטעות במסמך התורמים של העמותה. ושם, במקרה, גיליתי שחברת הטבק פיליפ מוריס תרמה 67 אלף שקלים לעמותה הזו. מכל העמותות בישראל, פיליפ מוריס תרמה 67 אלף שקלים דווקא לעמותה הזו, משלומי, שמחלקת ילקוטים וקמחא דפסחא לנזקקים. אולי זה קשור לעובדה שהיא הוקמה בידי חבר כנסת מכהן, שברבות הימים ישב בדיוני ועדת הכלכלה וצידד בעמדת חברות הטבק נגד יוזמות ממשלתיות.

לפיליפ מוריס היה את המודיעין המדויק שעזר לה לדעת שצריך לתרום דווקא לעמותה הזו. למי שמחפש להתחקות אחרי התרומות של פיליפ מוריס, או כל חברה אחרת, אין שום דרך לעשות את זה, זולת לעבור עמותה עמותה, או להצטייד במודיעין מדויק שקשה מאוד להגיע אליו.

תארו לעצמכם מקרה היפותטי לגמרי. אתם חברה מסחרית גדולה שיש לה הרבה מאוד כסף, והממשלה מקדמת איזו חקיקה או רפורמה או מה שזה לא יהיה שעלולה לפגוע באינטרס המסחרי שלכם, בשוק שבו אתם פועלים, בכנסות שלכם. מה עושים? אתם מפעילים לובינג והכל, אבל יש עוד אפיק. אתם יכולים לתרום כסף לעמותה, או לעמותות, ולקוות לטוב. או שאתם גוף מסחרי גדול, ויש קהל גדול שאתם רוצים להגיע אליו, ואתם יודעים שאם תתרמו סכום לא גדול (הכל יחסי כשאתה חברה של עשרות מיליונים או יותר) לעמותה המקורבת לאדם בר השפעה, הוא יוכל להסיט אליכם שוק אדיר של לקוחות, או תקציב ממשלתי שהוא איכשהו יודע לנווט. מה, לא שווה? זה אפילו לא פלילי.
האם התסריט שהעליתי כאן הוא קונספירציה שהמצאתי? לא יודע. האם זו לכל הפחות אפשרות סבירה? נדמה לי שכן, אבל אין לי דרך להוכיח זאת.

וזו בדיוק הבעיה, זה בדיוק מה שמתסכל אותי.

כל המידע גלוי ונגיש באינטרנט, אבל הוא לא נגיש באמת. תיקי העמותות שמופיעים בגיידסטאר כוללים קבצי PDF סרוקים שלמיטב הבנתי הטכנית לא ניתן לכרות מהם מידע בצורה אוטומטית מרוכזת. ואפילו אם היה ניתן, המידע הג'וסי באמת – רשימות התורמים – כלל לא נמצאות בגיידסטאר אלא רק בתיקי רשם העמותות, ואותם אי אפשר להוציא כלל בלי לשלם אגרה ולחכות לקבצים שיגיעו במייל.

בארה"ב, למשל, זה לא כך. טפסי ה-990 (הצהרות למס) של כל העמותות נגישים ברשת ואפשר לכרות מהם מידע בקלות. היום צייצתי בטוויטר שהלוואי והיו מפתחים שהיו לוקחים את כל המידע שמופיע שם והופכים אותו למאגר מידע שאפשר לחפש בו. לבדוק כמה קוקה קולה תרמה ולאיזה עמותות (תחקיר שביצע כתב הדסק הכלכלי שלנו עקיבא ווייס גילה שקוקה קולה תרמה לאיחוד מוסדות גור, העמותה המרכזית של החסידות של שר הבריאות, סליחה סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, 72 אלף שקלים), או פיליפ מוריס או נובל אנרג'י, או איזו חברה שבא לכם. זה ממש לא חשוב.

מנוע חיפוש כזה היה יכול לחשוף את רשת הקורים הבלתי נראית של התרומות שמועברות מחברות מסחריות וגורמים עסקיים לעמותות שונות. חלק מהתרומות לגיטימיות לחלוטין. חלק אחר, אין לי צל של ספק, הוא בבחינת שלח לחמך על פני המים. או לכל הפחות, בואו נתרום למטרות שקרובות לליבם של פוליטיקאים מסוימים או גורמי שלטון מסוימים, זה כמו ויטמינים – זה בטח לא יכול להזיק.

ממש כמו בבנקים!

לפני שלושה שבועות קיבלתי הודעה לעיתונות שממש היממה אותי מרוב עצבות. זו היתה הודעה מטעם חברת הביטוח מגדל, שהיא אחת משלוש חברות הביטוח/פנסיה הגדולות ביותר בישראל, שמנהלת כמעט 100 מיליארד שקל.
הכותרת – מגדל משיקה אפליקציה. לא פחות. אפליקציה לטלפון. רבותיי, מדובר בסנסציה. ואם אתם לא מאמינים לי, הנה מה שהיח"צ של מגדל כתב בהודעה לעיתונות:
"פריצת דרך בעולם הביטוח, הפנסיה והפיננסים: קבוצת מגדל משיקה אפליקציית לקוחות חדשה ורחבת היקף, באמצעות טביעת אצבע בלבד – ממש כמו אפליקציות הבנקים".
פריצת דרך, ממש כמו אפליקציות הבנקים. השנה היא 2017, כן?

רק שמגדל לא משקרת. זו אכן פריצת דרך. לחברות הביטוח הגדולות האחרות אין אפליקציות כאלה (לפחות לא לאנדרואיד). לחלק מהן יש אפליקציות נקודתיות שקשורות לביטוח רכב, לפסגות יש אפליקציה (שמעט מאוד אנשים הורידו) שמאפשרת לכם לחסוף כסף בקליק.
וזהו.
בחיי, יש אפילו צילומסך. תראו:

WhatsApp Image 2017-09-17 at 10.22.06

איך הגענו למצב שבו בשנת 2017 השקת אפליקציה על ידי גוף פנסיה/ביטוח שמאפשרת לכם פעולות כל כך בסיסיות כמו לראות את כל הכסף שלכם – ממש כמו בבנקים – מוגדרת בתור פריצת דרך?
התשובה היא שילוב של כמה דברים. ראשית, בעיני לפחות, זו חתיכת עדות לכך שהשוק הזה לא באמת תחרותי. שוק הפנסיה, בכל אופן. אם היתה בו תחרות אמיתית, אם גופי הפנסיה היו מסתערים על החוסכים ומנסים למשוך אותם לחסוך אצלם דווקא, הם היו עושים את זה בין היתר על ידי הצעת אפליקציות חדשניות שנותנות שירות טוב וערך מוסף, ממש כפי שעושים הבנקים.
אבל הם לא.
שנית, זה לא באמת מעניין אותנו, ואנחנו מסתכלים על חשבון הפנסיה שלנו לעיתים רחוקות מאוד, לצערי. בחשבון הבנק שלנו אנחנו מציצים בתדירות גבוהה יחסית (אני אישית נכנס לאתר הבנק אחת לשבוע, ולפעמים יותר אם אני צריך לעשות איזו פעולה). כמה פעמים בשנה אתם מתעניינים בתיק הפנסיה שלכם? במה היתה התשואה ברבעון האחרון ומה דמי הניהול ששילמתם? לא המון, ולכן זה נתן תמריץ די נמוך לגופי הפנסיה להשקיע באפליקציות ושירותים דיגיטליים, שגם ככה היה להם תמריץ נמוך מלכתחילה לעשות כן.
ושלישית, התשובה היא גם הרגולטור. עד לשנה האחרונה פלוס מינוס הרגולטור הישראלי היה מאוד שמרן ביחס לפעילות באמצעות כלי דיגיטליים וכו'. ממש כמו שהבנקים מאשימים את הפיקוח על הבנקים בכך שהם מכריחים אותם להכריח אתכם לשלוח פקס (וזה, אגב, לא נכון), כך הפיקוח על הביטוח עד לשנה האחרונה פלוס מינוס אסר על הרבה מאוד דברים באופן דיגיטלי.

לא עוד.

לפחות במה שקשור לרגולטור נרשם בשנה ומשהו האחרונות שינוי כיוון מסוים. כרגיל, גם זה נובע בסוף מאנשים ספציפיים שנפל להם האסימון שלא יכול להיות שאנחנו בשנת 2017 וזה נראה כמו שזה נראה.
השינוי התחיל בהוראות רגולטוריות שיצאו בשנה האחרונה לגופי הפנסיה והסירו כל מיני חסמים רגולטוריים שהפריעו להם לעבוד באופן דיגיטלי. אבל זה לא הספיק. מאחר שהתמריץ של גופי הפנסיה להשקיע הרבה מאוד כסף בעולם הדיגיטלי הוא נמוך, כי התחרות נמוכה, יש צורך בצעדים משלימים.
וזה בדיוק מה שהרגולטור של הפנסיה מנסה לעשות עכשיו.

בתחילת נובמבר (6-7/11) רשות שוק ההון, הרגולטור של הפנסיה, תקיים האקתון שאמור להפגיש את שלוש הצלעות של המשולש – אנשי תעשייה הפנסיה והביטוח, פקידי הרגולטור ויזמים (אנשי קוד, מעצבים וכו') – בשביל להבין מה הבעיות של עולם הפנסיה והביטוח, ואיזה פתרונות דיגיטליים אפשר להציע להם.

אם אתם מתכנתים, מעצבים או איכשהו קשורים לעולמות האלה, אם יש לכם מוצרים מדהימים שכבר עובדים או רק רעיון, אם בא לכם לפגוש את אנשי התעשייה הזו מקרוב ולדבר איתם ולזהות הזדמנויות, תגיעו להאקתון.

הנה לינק לאתר שנפתח להרשמה, יש שם סרטון וידאו לא מוצלח (בכל זאת, ממשלה) + רשימה של האתגרים שיהיו בהקאתון הזה + רשימה של כל האנשים מטעם התעשייה ומטעם הרגולטור שיגיעו.

זה לא שאני חושב שבאירוע של 48 שעות אפשר יהיה לפתור או להתקרב לפתרון של הבעיות הקשות שיש בשוק הזה – לא רק איפה הכסף שלכם, אלא איך קונים שירותים באופן דיגיטלי ומהיר בלי סוכני ביטוח ובלי מגע יד אדם, איך מזהים לקוחות, איך מנהלים באופן חכם מאגרי מידע וכו' – אבל זו לא המטרה. המטרה היא להפגיש בין אנשי תעשייה מצד אחד לבין אנשי שוק ההייטק מצד שני שלא תמיד יודעים בכלל שהצד השני קיים. אם ייצא מזה משהו טוב שאחרי זה ייתן שירות טוב לנו, הצרכנים, אני מאוד אשמח.

אחרת, קיים חשש שבשנת 2020 אני אקבל עוד הודעה לעיתונות על עוד אפליקציה פורצת דרך של חברת ביטוח שמאפשר לי, תחזיקו חזק, לחדש את ביטוח הרכב שלי, או משהו כזה.
ממש כמו בבנקים.

חג שמח.

ועד בית

הספר החדש של אמירזיו והתכתבות מקרית עם אמירבןדוד בטוויטר גרמה לי להיזכר בדבר הזה

אי שם בשלהי שנת 1999, כחצי שנה לפני פורים 2000, זמן לא רב אחרי שגוייסתי לצבא ההגנה, עשיתי בעצם את הפריצה הראשונה והבלתי מורגשת שלי לעולם התקשורת. נועם פיינהולץ, שבאותה העת שירת כחייל מן השורה במחלקת התרבות של גלי צה"ל, בא אלי ובשורה בפיו. "פורים מתקרב ואני רוצה להעלות תכנית מוקומנטרית על להקת רוק שלא היתה. אני רוצה שתכתוב לה את התסכית", אמר לי. מהיוזמה הזו נולד בסופו של דבר "ספיישל ועד בית" – תכנית עם טל ברמן במלאת עשור להקמת הלהקה הפיקטיבית, לרגל הוצאת דיסק האוסף שלה "אולי מספיק?".

מי שהכיר אותי אז יודע שלא היה צורך ביותר מדי מאמצים בשביל להוציא אותי מביצת הבינוניות העגמומית שטבלתי בה. אימצתי את המשימה בשתי ידי כאילו זו היתה הזדמנות להתקבל לגל"צ.

את התכנית התחלתי לכתוב בלילות ההזויים והבודדים של האבט"ש שעשיתי בקיבוץ אלמוג, אי שם בבקעת הירדן בצפון ים המלח. ישבתי בלילה בבקתת השמירה הפרוצה לרוח המדברית החמה. בעודי מחכה למשאית החלב ולמשאית הלחמניות של אנג'ל שיורדות מירושלים חיפשתי רעיונות להתחיל. בבקתת השמירה שבכניסה ליישוב לא היה דבר מלבד דפים מצהיבים שהיו תלויים על הקירות, הוראות לשמירה נכונה מאת מח"ט הבקעה דאז, אל"מ אפי מושקטו, ורדיו טייפ ישן. מי ששירת בבקעה יודע שאין ברדיו שם שום קליטה לשום תחנה מלבד אחת – רדיו עמאן. וברדיו עמאן, אם לא ידעתם, היה אז מנהג מגונה לנגן בכל לילה על טייס אוטומטי את האלבומים של בוב דילן. וכך, לאחר כמה שעות רצופות של ניסורי מפוחית מורטי עצבים, הבזיק במוחי הרעיון כיצד להתחיל. נכתוב את סיפורה של להקת רוק אנטי-מחתרתית שקמה במחאה כנגד שילוב מפוחית במוסיקת רוק.

לילות על גבי לילות, שבוע שלם של כתיבה מאומצת ועוד כמה לילות של ליטושים לאחר מכן, בבסיס האם ברמאללה, הביאו בסופו של דבר לתוצאה הבוסרית הזו. אחרי שכתבתי את הכל, העברתי את החומר לנועם לעריכה. נועם, שהוא כנראה עורך הרדיו הטוב ביותר שאני מכיר, חתך בבשר החי ללא בושה ועשה שמות בטקסט עד גרסתו הסופית. אפילו שינינו את שמה המקורית של הלהקה הפיקטיבית מ"תצרף" ל"ועד בית". את השלד למרבית שירי הלהקה הפיקטיבית כתבתי אני, אם אני זוכר נכון, ואחר כך הוספנו עליהם נדבכים נוספים ביחד עם יונתן יעקבי וחברים נוספים.

עמוד השדרה של התסכית הבוסרי הזה היו השירים המומצאים של הלהקה. הם היו מלאים בבדיחות פנימיות, והשד יודע מי אישר לשדר ברדיו דבר טיפשי שכזה.

האחראים על הלחנים הם יונתן ונועם. על הביצוע להקת חיל האוויר דאז שכללה את עיליי בוטנר, מיקי ורשאי, איתי ניצן ואיתמר גרוס. עוד ניגנו, זיו רהב ונועם בעצמו. סולן הלהקה הוא מי שהפך לימים המנהל המוסיקלי האגדי של כוכב נולד, עמוס בן דוד.

השחקנים שהשתתפו בתכנית: טל ברמן, יואב גלזנר, אילן ברמן, רוני קובן, יואב קוטנר, אהוד גרף, יוסי חרסונסקי, שני ארז וגיא פינס.

אני זוכר שביום שידור התכנית לקחתי יום חופש מהצבא. לקחתי את המכונית של אמא ונסעתי לתל אביב, משום מה. החניתי את הרכב במגרש החניה הסודי של בית בני ברית בתל אביב, והסתתרתי מן העולם. שם, באוטו, במסתור, האזנתי לתכנית לראשונה מתחילתה ועד סופה. הרגשתי כמו ילד שעולל תעלול מוצלח במיוחד ואיש אינו יודע זאת. נדרשו לי כמה שנים טובות עד שהצלחתי להגיע לאושר רב מזה שהציף אותי באותו יום.

אני זוכר שלפני השידור גזרתי מהעיתון את החלק הרלוונטי בלוח השידורים של גל"צ שבישר על התכנית. הגדלתי את זה במכונת הצילום, ניילנתי, והסתובבתי עם פיסת הגאווה הקטנה והסודית הזו בארנק שלי למשך הרבה שנים אחר כך. כאילו ניסיתי להיאחז באיזו תעודה לכך שגם אני מגניב, שגם אני ראוי.

מתישהו, אחרי הרבה שנים, זרקתי את זה.

שמונה שנים אחרי שידור התכנית נועם עשה מצווה. הוא שלף אותה התכנית מהסרטיה של גל"צ והפך אותה לדיגיטלית. אז הנה, אני גאה לשים כאן את התכנית כולה, כולל מילות השירים למי שממש מעוניין.

אגב, רק אחרי ששמעתי את התכנית, הבנתי עד כמה היא דומה לספיינל טאפ. אני נשבע בהן צדקי שלא התכוונתי להעתיק. בחיי.

הנה התכנית המלאה:

אז הנה כך מימנו את עסקת הספינות

בסוף נובמבר סיפרתי לכם שיש משהו מוזר באופן שבו ישראל מימנה את רכישת הספינות שאמורות להגן על מאגרי הגז.

כל מה שידעתי אז הוא שחלק מהעסקה הזו היו גם בנק דיסקונט והמספנה הגרמנית – זו שבינתיים עומדת במרכז חקירת המשטרה בתיק 3000, סיפור שחשף רביב דרוקר – והלוואה מסתורית. כשפניתי למשרד הביטחון בחוק חופש המידע להבין מה פרטי ההלוואה הם השיבו לי שהם לא צד להסכם ההלוואה ולכן לא יכולים למסור לי פרטים.

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם צילום: אריאל חרמוני

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם
צילום: אריאל חרמוני


אחרי כמה וכמה שיחות, הנה למיטב ידיעתי איך שזה באמת עבד:

משרד הביטחון לא לקח את ההלוואה. מי שלקחה את ההלוואה היא המספנה הגרמנית. היא לקחה אותה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בחו"ל. תיכף אסביר למה זה נעשה בצורה הזו.
המספנה משתמשת בכספי ההלוואה בשביל לבנות את הספינות, ובבוא היום, כשהיא תספק את הספינות, משרד הביטחון ישלם לה. בכסף הזה, היא תחזיר את ההלוואה לדיסקונט.
מי ישלם את הריבית על ההלוואה? פורמלית, המספנה. הרי שום כסף לא יגיע ישירות ממשרד הביטחון לבנק דיסקונט. בתכלס, במחיר של הספינות שהמספנה תגבה ממשרד הביטחון תהיה כלולה גם הריבית. לצערי, לא הצלחתי לגלות מה גובה הריבית.

למה העסקה הזו נעשית בצורה המשונה הזו? זה כבר קשור ליחסים המתוחים בין אגף התקציבים באוצר לבין החשב הכללי באוצר. זה נעשה כך בשביל לא להגדיל את היחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה.
זה טיפונת למיטיבי לכת, אבל אנסה לפשט:
אם משרד הביטחון היה לוקח את ההלוואה, ומשלם למספנה בשביל שתבנה את הספינות, ההלוואה הזו היתה מגדילה את החוב של מדינת ישראל. מצד שני, התשלום למספנה היה מגדיל את התוצר של מדינת ישראל – כי כל כלי נשק חדש מייצר ביטחון חדש – רק שזה לא היה קורה באותו הזמן. את ההלוואה לוקחים עכשיו, הספינות מגיעות אחר כך.
ואז, בינתיים לפחות, היה יוצא שהיחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה היה גדל. וזה מצב שמשרד האוצר רוצה להימנע ממנו, כי זה הפרמטר שהחברות הבינלאומיות שבחנות את הכלכלה הישראלית משגיחות עליו בשבע עיניים לבל יעלה.

מה עושים? מתחכמים.
נותנים למספנה לקחת את ההלוואה, שהחוב יהיה עליה. כן, אנחנו נשלם על הריבית אבל זה יהיה בסוף, כשנקבל את הספינות. היחס בין החוב לתוצר לא יעלה.
קסם!
האם זה תקין? את זה משרד האוצר יצטרך להחליט, ואולי גורמים נוספים בקרב רשויות שמירת ואכיפת החוק. כל עוד כל העסקאות האלה ייעשו בשושו תחת תירוצים של ביטחון המדינה, המתווכים ירוויחו מלא כסף, וכל מי שיוכל יעקם את הכללים.

ועוד הערת שוליים אחרונה:
אחד הדברים העיקריים שנחקר בידי המשטרה הוא מדוע ישראל קנתה את הספינות האלה מהגרמנים ללא מכרז. במקור, משרד הביטחון דווקא התכוון לצאת למכרז וכבר יצא לשלב מקדמי בשביל להרגיש מה עומק המים. בשלב הזה הוא קיבל הצעות מהגרמנים ומהדרום קוריאנים. אבל אז משרד רה"מ התערב והמרכז בוטל והלכנו עם הגרמנים.
בימים האחרונים היה מי שידע לספר לי שלפחות משרד הביטחון הספיק לערוך את השלב המקדמי. ההצעה של הדרום קוריאנים היתה זולה יותר, מה שגרם לגרמנים לפחות להוריד קצת את המחיר, גם אחרי שהמכרז בוטל.

זהו, אין לי ממש פואנטה לזה.

הקו שמחבר בין בצאלאל סמוטריץ לדודי אמסלם

1. הנקודה של סמוטריץ

לפני קצת יותר מחודש, ב-14 בדצמבר, הוועדה לביקורת המדינה התכנסה לדון – שוב – בשאלה האם יש להרחיב את הביקורת של מבקר המדינה על קק"ל או לא. אבל האמת היא שאני לא רוצה לשעמם אתכם שוב בקק"ל, אני רוצה לספר על משהו שקרה די בתחילת הדיון, כשחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ קיבל את ראשות הדיון. הנה:

ח"כ בצלאל סמוטריץ. צילום: עומר מסינגר

ח"כ בצלאל סמוטריץ. צילום: עומר מסינגר

"אני חרד מאוד מהתנהלות משרד המבקר בחודשים האחרונים בהרבה מאוד סוגיות. כלל שזה תלוי בי, אנחנו נעשה הכול כדי שלא להרחיב כהוא זה בשום תחום, אגב, לא רק ביחס לקק"ל את סמכותו של המבקר, אני חושב שצריך אפילו לצמצם אותה".

קראתם נכון – לצמצם את סמכות מבקר המדינה ולא רק בנוגע לקק"ל, אלא בכלל. ח"כ סמוטריץ הרחיב ופירט:

אני רואה שהמבקר – בשונה, אגב, מאיך אני תפסתי את מוסד הביקורת לאורך השנים כמשהו שתמיד עוכר לאחר מעשה. אני רואה את המבקר מתערב יותר ויותר בתהליכים תוך כדי ההתרחשות שלהם, בעיניי בחוסר סמכות מוחלט, וגם בניגוד להגיון ולמהות של מוסד הביקורת.

הממ.
מבקר המדינה מתערב במהלך התהליכים בשביל להשפיע עליהם ולא רק מבקר בדיעבד, זה דבר רע? לפי ח"כ סמוטריץ – כן, זה דבר רע. והוא הסביר:

"אדוני המבקר, אתה בחודשים האחרונים בשורה של מקרים, בעיניי, בחוסר סמכות מתערב בתוך תהליכים תוך כדי שהם מתרחשים. עוד פעם, זה חותר תחת עצם הרציונליים של המבקר. – – – שיגיד אין בעיה, אם המבקר הוא חלק מהמשחק, והוא מתערב בקבלת החלטות תוך כדי, אז הוא צריך להיות חלק מהמשחק. אז הוא לא מחוץ למשחק, והוא לא עצמאי. או שאתה מחוץ למשחק, ואז מאוד ברור מה הביקורת, ואתה בא עם תהליכים רק לאחר מעשה, ואתה נותן את ההדגשים כדי שאנחנו נדע ללמוד ולתקן כל אחד בתחום שלו את דרכיו, בסדר".

מפה הדיון הלך והתפזר קצת, אבל השורה התחתונה ברורה. כך הלוגיקה של ח"כ סמוטריץ עובדת: למבקר אין סמכות לבקר תוך כדי תהליך, אלא רק בדיעבד, אחרי שכל הסוסים ברחו מהאורווה. אם המבקר רוצה להתערב במהלך התהליך, זה אומר שהוא לוקח חלק במשחק הפוליטי, ואז הכללים שחלים עליו צריכים להיות שונים. כלומר, הוא לא יכול להיות שחקן עצמאי, אלא אנחנו – הפוליטיקאים – צריכים לשלוט בו.

והנה הפאנץ' ליין – ח"כ סמוטריץ לא מתכוון להסתפק בהערות צד בדיון אקראי בוועדה לביקורת המדינה. הוא עמל על הצעת חוק שתצר את צעדיו של מבקר המדינה ותמנע ממנו לבקר תהליכים תוך כדי שהם קורים. הנה הציטוט שלו מהמשך הדיון:

"קודם כל, אני עובד על תיקון לחוק, אדוני המבקר. אני אכן עובד על תיקון לחוק, לא לבד, יחד עם חברים רבים. צריך ביקורת… אבל על השאלה האם תפקידו של המבקר והדוחות הם דוחות עוכרים שלאחר מעשה, או שהמבקר מרשה לעצמו, שוב, בעיניי בחוסר סמכות מוחלט להתערב בתהליכים תוך כדי קבלתם…
יש מורכבות אינהרנטית במושג של ביקורת חיצונית. היא תמיד באה מבחוץ, ולכן מי שבפנים יטען שהוא לא מבין את התהליכים וכו'. צריך אותה, לא אמרתי שבגלל שהיא לא מושלמת לא צריך אותה. כן אמרתי, שלא נכון שהיא תתערב בתהליכים תוך כדי קבלת ההחלטות שלהם. כן אמרתי שאני רואה פעלתנות יתר אצל המבקר בשנים האחרונות – אקטיביזם ביקורתי בעיניי מוגזם, לא נכון, פוגע במוסד המבקר, פוגע בתהליכי קבלת החלטות בתוך המדינה. לכן, ככל שזה תלוי בי, כל עוד זה נראה ככה, אני לא אתן להרחיב את סמכויותיו של המבקר".

2. הנקודה של אמסלם

הסיפור הזה התחבר אצלי לפעילות של חבר כנסת נמרץ אחר, ח"כ דודי אמסלם. אם סמוטריץ' לא רוצה שמבקר המדינה יהיה פעלתן יתר על המידה, ח"כ אמסלם לא מעוניין שהמשטרה תהיה פעילה יתר על המידה. וליתר דיוק, הוא מעוניין שהמשטרה לא תחקור ראשי ממשלה מכהנים, אלא אם הם מבצעים פשע (כמו רצח, או שוד או משהו כזה, שדי מובן מאליו שראשי ממשלה לא יבצעו ממילא). ה

ח"כ דודי אמסלם. צילום: אלכס קולמויסקי

ח"כ דודי אמסלם. צילום: אלכס קולמויסקי


ח"כ אמסלם הגיש הצעת חוק פרטית בנושא (זהירות, קובץ וורד).
הסיפור הזה כבר נדון בהרחבה בתקשורת אז לא אטרחן עליו, אצרף רק את דברי ההסבר להצעת חוק של אמסלם, כפי שהוא כתב אותם, בשביל שהלוגיקה שלו תדבר בעד עצמה:

amsalem

3. הקו שמחבר בין שתי הנקודות

ככה נראית ישראל בתחילת שנת 2017. מי שהביקורת לא נושאת חן בעיניו מבקש לצמצם את הביקורת, ומי שחושב שהמשטרה היא שמאלנית מבקש לכבול את ידי המשטרה. בין שתי הנקודות האלה מחבר, לטעמי, קו אחד: אנחנו מורמים מעם, אנחנו לא צריכים ביקורת, אנחנו לא צריכים הפרעות לשלטון. באנו לשלוט, אז נשלוט. הנקודות הבאות על הקו הזה יכולות בקלות להיות הצעת חוק שתגביל את יכולתו של בג"ץ לדון בעניינים שמתרחשים ממש עכשיו, כי למה להפריע לתהליכים ולמה שבגץ יהיה חלק מהמשחק הפוליטי, או הצעת חוק להגביל את חוקרי רשות המסים לבל יתקרבו לנושאי משרה מכהנים, כי למה להפריע כל הזמן עם חקירות. אותה לוגיקה משונה שתקפה לשתי הצעות החוק של סמוטריץ ואמסלם תקפה גם לשתי ההצעות הפיקטיביות (בינתיים) האלה.

הקו שמחבר בין הנקודות האלה מפחיד אותי, ולדעתי צריך להפחיד גם כולם. תגידו, יאללה, כולה שני חברי כנסת לא חשובים במיוחד מהקואליציה שרוצים לתפוס כותרות, כל אחד בשביל הפריימריז העתידיים שלו. האמת שבמשך הרבה שנים חשבתי כך בעצמי ולא ראיתי סיבה להתייחס להצעות חוק שכאלה. ובכל זאת, כשהנקודות האלה מתרבות, וכשהקו שמחבר ביניהן נהיה ברור מאוד ואנטי דמוקרטי, וכשהאווירה הפוליטית והציבורית היא כזו שתאפשר אישור חוקים כאלה בלי מפריע, אם הם ירצו מספיק, זה מתחיל להטריד אותי ממש.