אז הנה כך מימנו את עסקת הספינות

בסוף נובמבר סיפרתי לכם שיש משהו מוזר באופן שבו ישראל מימנה את רכישת הספינות שאמורות להגן על מאגרי הגז.

כל מה שידעתי אז הוא שחלק מהעסקה הזו היו גם בנק דיסקונט והמספנה הגרמנית – זו שבינתיים עומדת במרכז חקירת המשטרה בתיק 3000, סיפור שחשף רביב דרוקר – והלוואה מסתורית. כשפניתי למשרד הביטחון בחוק חופש המידע להבין מה פרטי ההלוואה הם השיבו לי שהם לא צד להסכם ההלוואה ולכן לא יכולים למסור לי פרטים.

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם צילום: אריאל חרמוני

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם
צילום: אריאל חרמוני


אחרי כמה וכמה שיחות, הנה למיטב ידיעתי איך שזה באמת עבד:

משרד הביטחון לא לקח את ההלוואה. מי שלקחה את ההלוואה היא המספנה הגרמנית. היא לקחה אותה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בחו"ל. תיכף אסביר למה זה נעשה בצורה הזו.
המספנה משתמשת בכספי ההלוואה בשביל לבנות את הספינות, ובבוא היום, כשהיא תספק את הספינות, משרד הביטחון ישלם לה. בכסף הזה, היא תחזיר את ההלוואה לדיסקונט.
מי ישלם את הריבית על ההלוואה? פורמלית, המספנה. הרי שום כסף לא יגיע ישירות ממשרד הביטחון לבנק דיסקונט. בתכלס, במחיר של הספינות שהמספנה תגבה ממשרד הביטחון תהיה כלולה גם הריבית. לצערי, לא הצלחתי לגלות מה גובה הריבית.

למה העסקה הזו נעשית בצורה המשונה הזו? זה כבר קשור ליחסים המתוחים בין אגף התקציבים באוצר לבין החשב הכללי באוצר. זה נעשה כך בשביל לא להגדיל את היחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה.
זה טיפונת למיטיבי לכת, אבל אנסה לפשט:
אם משרד הביטחון היה לוקח את ההלוואה, ומשלם למספנה בשביל שתבנה את הספינות, ההלוואה הזו היתה מגדילה את החוב של מדינת ישראל. מצד שני, התשלום למספנה היה מגדיל את התוצר של מדינת ישראל – כי כל כלי נשק חדש מייצר ביטחון חדש – רק שזה לא היה קורה באותו הזמן. את ההלוואה לוקחים עכשיו, הספינות מגיעות אחר כך.
ואז, בינתיים לפחות, היה יוצא שהיחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה היה גדל. וזה מצב שמשרד האוצר רוצה להימנע ממנו, כי זה הפרמטר שהחברות הבינלאומיות שבחנות את הכלכלה הישראלית משגיחות עליו בשבע עיניים לבל יעלה.

מה עושים? מתחכמים.
נותנים למספנה לקחת את ההלוואה, שהחוב יהיה עליה. כן, אנחנו נשלם על הריבית אבל זה יהיה בסוף, כשנקבל את הספינות. היחס בין החוב לתוצר לא יעלה.
קסם!
האם זה תקין? את זה משרד האוצר יצטרך להחליט, ואולי גורמים נוספים בקרב רשויות שמירת ואכיפת החוק. כל עוד כל העסקאות האלה ייעשו בשושו תחת תירוצים של ביטחון המדינה, המתווכים ירוויחו מלא כסף, וכל מי שיוכל יעקם את הכללים.

ועוד הערת שוליים אחרונה:
אחד הדברים העיקריים שנחקר בידי המשטרה הוא מדוע ישראל קנתה את הספינות האלה מהגרמנים ללא מכרז. במקור, משרד הביטחון דווקא התכוון לצאת למכרז וכבר יצא לשלב מקדמי בשביל להרגיש מה עומק המים. בשלב הזה הוא קיבל הצעות מהגרמנים ומהדרום קוריאנים. אבל אז משרד רה"מ התערב והמרכז בוטל והלכנו עם הגרמנים.
בימים האחרונים היה מי שידע לספר לי שלפחות משרד הביטחון הספיק לערוך את השלב המקדמי. ההצעה של הדרום קוריאנים היתה זולה יותר, מה שגרם לגרמנים לפחות להוריד קצת את המחיר, גם אחרי שהמכרז בוטל.

זהו, אין לי ממש פואנטה לזה.

הקו שמחבר בין בצאלאל סמוטריץ לדודי אמסלם

1. הנקודה של סמוטריץ

לפני קצת יותר מחודש, ב-14 בדצמבר, הוועדה לביקורת המדינה התכנסה לדון – שוב – בשאלה האם יש להרחיב את הביקורת של מבקר המדינה על קק"ל או לא. אבל האמת היא שאני לא רוצה לשעמם אתכם שוב בקק"ל, אני רוצה לספר על משהו שקרה די בתחילת הדיון, כשחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ קיבל את ראשות הדיון. הנה:

ח"כ בצלאל סמוטריץ. צילום: עומר מסינגר

ח"כ בצלאל סמוטריץ. צילום: עומר מסינגר

"אני חרד מאוד מהתנהלות משרד המבקר בחודשים האחרונים בהרבה מאוד סוגיות. כלל שזה תלוי בי, אנחנו נעשה הכול כדי שלא להרחיב כהוא זה בשום תחום, אגב, לא רק ביחס לקק"ל את סמכותו של המבקר, אני חושב שצריך אפילו לצמצם אותה".

קראתם נכון – לצמצם את סמכות מבקר המדינה ולא רק בנוגע לקק"ל, אלא בכלל. ח"כ סמוטריץ הרחיב ופירט:

אני רואה שהמבקר – בשונה, אגב, מאיך אני תפסתי את מוסד הביקורת לאורך השנים כמשהו שתמיד עוכר לאחר מעשה. אני רואה את המבקר מתערב יותר ויותר בתהליכים תוך כדי ההתרחשות שלהם, בעיניי בחוסר סמכות מוחלט, וגם בניגוד להגיון ולמהות של מוסד הביקורת.

הממ.
מבקר המדינה מתערב במהלך התהליכים בשביל להשפיע עליהם ולא רק מבקר בדיעבד, זה דבר רע? לפי ח"כ סמוטריץ – כן, זה דבר רע. והוא הסביר:

"אדוני המבקר, אתה בחודשים האחרונים בשורה של מקרים, בעיניי, בחוסר סמכות מתערב בתוך תהליכים תוך כדי שהם מתרחשים. עוד פעם, זה חותר תחת עצם הרציונליים של המבקר. – – – שיגיד אין בעיה, אם המבקר הוא חלק מהמשחק, והוא מתערב בקבלת החלטות תוך כדי, אז הוא צריך להיות חלק מהמשחק. אז הוא לא מחוץ למשחק, והוא לא עצמאי. או שאתה מחוץ למשחק, ואז מאוד ברור מה הביקורת, ואתה בא עם תהליכים רק לאחר מעשה, ואתה נותן את ההדגשים כדי שאנחנו נדע ללמוד ולתקן כל אחד בתחום שלו את דרכיו, בסדר".

מפה הדיון הלך והתפזר קצת, אבל השורה התחתונה ברורה. כך הלוגיקה של ח"כ סמוטריץ עובדת: למבקר אין סמכות לבקר תוך כדי תהליך, אלא רק בדיעבד, אחרי שכל הסוסים ברחו מהאורווה. אם המבקר רוצה להתערב במהלך התהליך, זה אומר שהוא לוקח חלק במשחק הפוליטי, ואז הכללים שחלים עליו צריכים להיות שונים. כלומר, הוא לא יכול להיות שחקן עצמאי, אלא אנחנו – הפוליטיקאים – צריכים לשלוט בו.

והנה הפאנץ' ליין – ח"כ סמוטריץ לא מתכוון להסתפק בהערות צד בדיון אקראי בוועדה לביקורת המדינה. הוא עמל על הצעת חוק שתצר את צעדיו של מבקר המדינה ותמנע ממנו לבקר תהליכים תוך כדי שהם קורים. הנה הציטוט שלו מהמשך הדיון:

"קודם כל, אני עובד על תיקון לחוק, אדוני המבקר. אני אכן עובד על תיקון לחוק, לא לבד, יחד עם חברים רבים. צריך ביקורת… אבל על השאלה האם תפקידו של המבקר והדוחות הם דוחות עוכרים שלאחר מעשה, או שהמבקר מרשה לעצמו, שוב, בעיניי בחוסר סמכות מוחלט להתערב בתהליכים תוך כדי קבלתם…
יש מורכבות אינהרנטית במושג של ביקורת חיצונית. היא תמיד באה מבחוץ, ולכן מי שבפנים יטען שהוא לא מבין את התהליכים וכו'. צריך אותה, לא אמרתי שבגלל שהיא לא מושלמת לא צריך אותה. כן אמרתי, שלא נכון שהיא תתערב בתהליכים תוך כדי קבלת ההחלטות שלהם. כן אמרתי שאני רואה פעלתנות יתר אצל המבקר בשנים האחרונות – אקטיביזם ביקורתי בעיניי מוגזם, לא נכון, פוגע במוסד המבקר, פוגע בתהליכי קבלת החלטות בתוך המדינה. לכן, ככל שזה תלוי בי, כל עוד זה נראה ככה, אני לא אתן להרחיב את סמכויותיו של המבקר".

2. הנקודה של אמסלם

הסיפור הזה התחבר אצלי לפעילות של חבר כנסת נמרץ אחר, ח"כ דודי אמסלם. אם סמוטריץ' לא רוצה שמבקר המדינה יהיה פעלתן יתר על המידה, ח"כ אמסלם לא מעוניין שהמשטרה תהיה פעילה יתר על המידה. וליתר דיוק, הוא מעוניין שהמשטרה לא תחקור ראשי ממשלה מכהנים, אלא אם הם מבצעים פשע (כמו רצח, או שוד או משהו כזה, שדי מובן מאליו שראשי ממשלה לא יבצעו ממילא). ה

ח"כ דודי אמסלם. צילום: אלכס קולמויסקי

ח"כ דודי אמסלם. צילום: אלכס קולמויסקי


ח"כ אמסלם הגיש הצעת חוק פרטית בנושא (זהירות, קובץ וורד).
הסיפור הזה כבר נדון בהרחבה בתקשורת אז לא אטרחן עליו, אצרף רק את דברי ההסבר להצעת חוק של אמסלם, כפי שהוא כתב אותם, בשביל שהלוגיקה שלו תדבר בעד עצמה:

amsalem

3. הקו שמחבר בין שתי הנקודות

ככה נראית ישראל בתחילת שנת 2017. מי שהביקורת לא נושאת חן בעיניו מבקש לצמצם את הביקורת, ומי שחושב שהמשטרה היא שמאלנית מבקש לכבול את ידי המשטרה. בין שתי הנקודות האלה מחבר, לטעמי, קו אחד: אנחנו מורמים מעם, אנחנו לא צריכים ביקורת, אנחנו לא צריכים הפרעות לשלטון. באנו לשלוט, אז נשלוט. הנקודות הבאות על הקו הזה יכולות בקלות להיות הצעת חוק שתגביל את יכולתו של בג"ץ לדון בעניינים שמתרחשים ממש עכשיו, כי למה להפריע לתהליכים ולמה שבגץ יהיה חלק מהמשחק הפוליטי, או הצעת חוק להגביל את חוקרי רשות המסים לבל יתקרבו לנושאי משרה מכהנים, כי למה להפריע כל הזמן עם חקירות. אותה לוגיקה משונה שתקפה לשתי הצעות החוק של סמוטריץ ואמסלם תקפה גם לשתי ההצעות הפיקטיביות (בינתיים) האלה.

הקו שמחבר בין הנקודות האלה מפחיד אותי, ולדעתי צריך להפחיד גם כולם. תגידו, יאללה, כולה שני חברי כנסת לא חשובים במיוחד מהקואליציה שרוצים לתפוס כותרות, כל אחד בשביל הפריימריז העתידיים שלו. האמת שבמשך הרבה שנים חשבתי כך בעצמי ולא ראיתי סיבה להתייחס להצעות חוק שכאלה. ובכל זאת, כשהנקודות האלה מתרבות, וכשהקו שמחבר ביניהן נהיה ברור מאוד ואנטי דמוקרטי, וכשהאווירה הפוליטית והציבורית היא כזו שתאפשר אישור חוקים כאלה בלי מפריע, אם הם ירצו מספיק, זה מתחיל להטריד אותי ממש.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

בסוף הפוסט – בונוס למפתחים! שווה לקרוא עד הסוף! זה כדאי!

הבוקר פרסמתי בעיתון נתונים חדשים על מכונות המזל של מפעל הפיס. בתמצית: מלבד מנויי הפיס, הלוטו, החיש גד והצ׳אנס, למפעל הפיס יש גם מכונות מזל, ממש כמו בוגאס. הוא מפעיל 500 תחנות כאלה ברחבי ישראל, ב-150 תחנות שונות. קוראים לזה ״פיס פלייס״. ממש כמו בוגאס, המהמרים של הפיס נכנסים לחדר סגור, מתנתקים מאור היום ומהעולם החיצון, ומתחילים לגלגל את המספרים.
בעלי התחנה מגישים להם לעיתים קפה בחינם, נותנים להם את כל מה שהם צריכים, העיקר שימשיכו להמר. במפעל הפיס יגידו לכם שההימור מוגבל, משום שצריך להצטייד בכרטיס טעון מראש ב-50 שקל, וכי אפשר לרכוש רק 2 כרטיסים כאלה בכל רכישה. המגבלות התיאורטיות האלה אינן מפריעות למהמרים לאסוף אינספור כרטיסים כאלה, ולהפסיד פעמים רבות את כל כספם.


ֿ

העסק הזה הוא חתיכת בוננזה למפעל הפיס. מהמספרים המעודכנים שהצלחתי להשיג, המכונות האלה הכניסו למפעל הפיס בשנת 2015 סכום שיא של 602 מיליון שקל. ומאחר שאין שום הוצאות שיווק למכונות האלה (בחיים לא ראיתם פרסומת שלהן, נכון?), ומאחר שהפרסים קטנים מאוד, ולרוב המהמרים פשוט משתמשים בהם בשביל להמר שוב ושוב עד להפסד מוחלט של הכסף, יוצא שהמכונות האלה מאוד מאוד רווחיות למפעל הפיס. שיעור הרווחיות שלהן עומד על 85%, שזה שיעור הרווחיות הכי גבוה ששמעתי לאיזהשהו מוצר אי פעם (אולי חוץ מפופקורן בקולנוע).
בשורה התחתונה, בשנה שעברה הרווח של מפעל הפיס מהמכונות עמד על 517 מיליון שקל. מאחר שהרווח של המפעל כולו, מכל ההימורים שלו, עמד על 1.7 מיליארד שקל, יוצא שהרווח מהמכונות הוא יותר משליש מהרווח הכולל של מפעל הפיס.

למעשה, אם מסתכלים על האופן שבו הרווח של מפעל הפיס מתפלח לפי סוגי הגרלות, אפשר לראות שהנתח של המכונות גדול יותר מכל נתח אחר. יותר גדול מהלוטו, יותר גדול מהחיש גד, יותר גדול מהצ׳אנס ((הנתונים בתרשים הזה הם לשנת 2014, מאז הנתח של המכונות רק גדל):

זו גם הסיבה שהמכונות האלה הולכות להיות חתיכת קרב. כחלון ופקידי האוצר הבכירים רוצים לבטל אותן, ואילו מפעל הפיס מתנגד, בדיוק בגלל מה שכתבתי קודם. מה שכן, מהשיחות שקיימתי אני מבין שמפעל הפיס יהיה מוכן לצמצם את המכונות או להחליף אותן בתמורה לכך שיאפשרו לו לפעול בדיגיטל (באינטרנט, בסלולר וכו׳). וזה, אם יקרה, עשוי/עלול להיות חתיכת מקור רווח חדש (זה מאוד מאוד כדאי למפעל הפיס שכן הוא לא יצטרך לשלם 10% שהוא משלם כיום למפיצים והזכיינים שלו). ברקע גם ח״כית מירב מיכאלי מפעילה לחץ (אפקטיבי למדי, לטעמי) לבטל את המכונות האלה. בחודש הבא היא תקיים כנס ציבורי בעניין.


מאחר שכמה עיתונאים כבר עסקו בזה לא מעט לפני (למשל, מתן חודורוב בערוץ 10) השתדלתי לחדש ככל שיכולתי בידיעה שפרסמתי בעיתון. אבל כאן בבלוג הסטנדרטים נמוכים יותר, אז אני רוצה להתרכז במשהו טיפה אחר.
לא במספרים, אלה באיך לעזאזל הגענו למספרים, כלומר איך העסק הזה של המכונות הפך להיות רווחי כל כך? (גידול של יותר מ-250% בתוך פחות מעשור).

בעבר, מרכז המחקר של הכנסת בדק באופן כללי היכן ממוקמות התחנות האלה וגילה שחלק גדול מהן ממוקם ביישובים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה יחסית (עשירון 5). העבודה המלאה של הכנסת נמצאת כאן.
מפעל הפיס, בתגובה, הסביר שזו בדיקה לא משקפת כי הפריסה הגיאוגרפית היא מה שחשוב ובלה בלה בלה.

לכן, רציתי לעשות משהו מעבר לזה. רציתי לבדוק כל תחנה ותחנה, את כל ה-150, ולראות בדיוק היכן ממוקמת כל אחת. היתה לי הרגשה שחשוב לספר את הסיפור הזה גם ברמת המיקרו, ולא רק ברמת המקרו.
מפעל הפיס מפרסם באתר שלו את הכתובות המדויקות של כל התחנות האלה. פניתי לאדם קריב מהסדנא לידע ציבורי, שעזר לי בזה. הוא כרה את הנתונים מאתר מפעל הפיס והמיר אותם לקובץ אקסל. את הקובץ הזה הכנסתי לגוגל פיוז׳ן טייבלס, והפכתי אותו למפה.
רוצים לראות איך זה נראה? בבקשה. בואו נתחיל בתל אביב. ככה נראית מפת תל אביב, כשתחנות הפיס פלייס ממוקמות עליה (יש הרבה הרבה יותר תחנות פיס רגילות מהנקודות האלה, מה שאתם רואים כאן הן רק תחנות שיש בהן מכונות מזל):

תחנה אחת בכל צפון תל אביב, ועוד עשר בדרום

תחנה אחת בכל צפון תל אביב, ועוד עשר בדרום

בתל אביב יש 16 תחנות של פיס פלייס עם מכונות מזל, מתוך 180 תחנות פיס בסך הכל ברחבי העיר.
בואו נתעלם לרגע מהנקודות במרכז העיר. המיקום שלהן עוד איכשהו הגיוני, כי באזורים האלה מסתובבים פשוט המון אנשים כל יום. תסתכלו לרגע על דרום תל אביב. מתוך 16 תחנות הפיס פלייס בתל אביב, 10 תחנות (כלומר, שני שלישים) מפוזרות בשכונות הכי חלשות של העיר. 2 נמצאות ברחוב לוינסקי שעל יד התחנה המרכזית הישנה של העיר (מהרחובות הנחשלים ביותר בתל אביב), שתיים בשכונת התקווה, אחת ביד אליהו, שתיים ביפו, ועוד שלוש לאורך דרך שלמה שבדרום העיר.
לעומת זאת , בכל צפון תל אביב יש רק תחנה אחת בלבד עם מכונות מזל.
איך אמר מישהו פעם? זו לא טעות, זו מדיניות.

בואו נעבור לעיר הבירה, ירושלים. ככה זה נראה על המפה:

התחנה הרווחית בישראל נמצאת על יד צומת פת

התחנה הרווחית בישראל נמצאת על יד צומת פת

בירושלים יש 15 תחנות עם מכונות מזל, מתוכן 2 בקטמונים (מהשכונות החלשות ביותר בעיר), שאחת מהן (ליד צומת פת) היא התחנה הרווחית ביותר של הפיס בכל המדינה. תחנה נוספת נמצאת בין שכונת הבוכרים לשכונת סנהדריה החרדית, שתיים ברחוב אגריפס על יד שוק מחנה יהודה (רחוב שמאכלס משפחות במצב סוציו-אקונומי נמוך מאוד) ועוד שלוש בסמוך להן, ועוד שתיים בשכונות הצפוניות פסגת זאב ונווה יעקב, כל אחת מהן נחשבת לשכונה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה.
בשכונות רחבה, בקעה, טלביה, המושבת הגרמנית, המושבה היוונית, ארנונה או מצפה משואה הנחשבות לשכונות חזקות אין אפילו תחנה אחת כזו.
זו לא טעות, זו מדיניות.

בואו נעבור לפתח תקווה. גדלתי בפתח תקווה כך שאני מכיר אותה היטב ולכן קל לי לעשות את הניתוח הזה. הנה המפה:
תחנות פיס פלייס פתח תקווה

בפתח תקווה יש חמש תחנות כאלה, כולן ממוקמות בשכונות גרועות מבחינה סוציואקונומית, מתוכן שלוש ממש במרכז העיר, לא הרחק מהשוק העירוני ועוד אחת מול תחנה מרכזית, מהאזורים הקשים ביותר בעיר. באף אחד מהשכונות הטובות של העיר (כפר גנים, אם המושבות וכו׳) אין אפילו מכונת מזל אחת.
זו לא טעות, זו מדיניות.

ואם תעברו על מפת ישראל כולה, זה ממשיך וממשיך:

בנצרת עילית, עיר שבה 40% מהעובדים משתכרים עד שכר המינימום, יש שתי תחנות שמפעילות מכונות מזל. בנצרת הסמוכה, שבה התושבים משתכרים אפילו פחות, יש 4 תחנות עם מכונות כאלה. לא הרחק משם, בעפולה, עיר שבה השכר הממוצע הוא 6,800 שקל, יש 6 תחנות שמפעילות מכונות מזל של מפעל הפיס. מזרחה משם, בנהריה, יש שתי תחנות עם מכונות מזל. גם בקרית שמונה יש אחת, וכך גם גם באום אל פאחם, גם בכפר קרע, בטבריה, בכרמיאל ובמעלות תרשיחא. גם אזור הקריות משופע בתחנות. גם בערד יש תחנה. גם בדימונה. גם באופקים. גם בנתיבות.
גם שלוש התחנות עם מכונות המזל שנמצאות בראשון לציון, ממקומות שלושתן בשכונות העניות ביותר של ראשון במזרח העיר, בזמן שבמערב העיר, האזור החדש שבו תושבים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה יותר, אין אפילו תחנה אחת עם מכונות מזל.
גם שלוש מתוך ארבע התחנות שמפעילות מכונות מזל באשדוד נמצאות ברבעים החלשים יותר של העיר (שתיים ברובע א ועוד אחת ברובע ד). באשקלון, כל ארבע התחנות שמפעילות מכונות מזל נמצאות בחלקים הפחות טובים של העיר (בבית זולוטוב במרכז נפתי ועוד שתיים בדרום מזרח העיר).
זו לא טעות, זו מדיניות.


באחד המסמכים הפנימיים של הפיס שהצלחנו לשים עליהם ידינו במסגרת העבודה על התחקיר, סמנכ״ל הכספים של מפעל הפיס דב קרומר מצוטט כאומר שהמפעל השקיע 50 מיליון שקל במכונות המזל, והוא הצליח להחזיר את ההשקעה בתוך חודשיים.
בשביל להגיע להחזר השקעה מדהים כל כך – 50 מיליון שקל שחוזרים בתוך חודשיים – מישהו היה צריך לחשוב היטב היכן למקם את מכונות המזל האלה, ואמנם כך קרה. מי שקובע היכן למקם את התחנות הוא לא מפעל הפיס עצמו אלא המפיצים האזוריים של מפעל הפיס, שנהנים מעמלות של 1.5% ממחזור המכירות בכל האזור שלהם.
יחד עם בעלי התחנות, שמקבלים 10% מהמכירות במכונות המזל, מפעל הפיס בעצם נותן להם תמריץ כלכלי מובהק להציב את התחנות באזורים שבהם הביקוש להם יהיה הגבוה יותר, כלומר באזורים נחשלים במיוחד מבחינה סוציו-אקונומית.
אגב, הפיס מכריח את בעלי התחנות האלה להפעיל אותן לפחות 15 שעות ברציפות בכל יום, והכי מאוחר שהוא מרשה לפתוח כל תחנה כזו הוא בשעה 11:00. כלומר, שאם בעל תחנה פותח אותה ב-09:00 בבוקר, מכונות המזל יהיו זמינות למהמרים עד לחצות בלילה, לפחות.


והנה הבונוס למפתחים שהבטחתי בהתחלה:
בשביל לעשות בדיקה מדעית ומלאה ומדויקת יותר, צריך להצליב את מיקומי התחנות של מפעל הפיס יחד עם הסיווג הסוציו-אקונומי של השכונות בערים הגדולות שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת.
אין לי מושג טכני איך עושים דבר כזה, ואיך שמים את הכל על מפה יפה. אז אם יש מפתחים שבא להם לעשות את זה, ולהראות בדיוק נמרץ איך תחנות הפיס פלייס עם מכונות המזל ממוקמות באורח פלא רובן ככולן בשכונות הכי פחות טובות בישראל, אני מאוד אשמח אם תיקחו את האתגר הזה על עצמכם. אשמח לעזור כמובן בכל דרך שאני יכול.

את החומר של הלמ״ס (סיווג סוציואקונומי של שכונות) אפשר להוריד מפה (והנה עוד אחד, לא זוכר מה ההבדל ביניהם)
והנה לינק לאקסל ובו המיפוי המלא של תחנות הפיס פלייס

נו אז החובות גדלים, אבל

בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המסכמים של בנק ישראל על חובות משקי הבית הישראלים לשנת 2015. יחד שברנו שיא, שוב, והגענו לחובות מצרפיים של 475 מיליארד שקל, עלייה של 6.7% בשנה אחת. עוד קצת מאמץ ונגיע לחצי טריליון.

ביום חמישי פרסמנו ידיעה על כך בעיתון, וביום שישי העלנו לאתר כלכליסט פרויקט דיגיטלי שנבנה יחד עם סטודנטיות משנקר שממחיש את הצטברות הר החובות האלה.

כרגיל, כמו בכל פעם שאנחנו כותבים על הנושא הזה, התחילו לצוץ טענות נגד. הפעם, בא לי לענות בקצרה לטענות האלה. ובגלל שהן היו מפוזרות בכל מיני מקומות, החלטתי לרכז אותן כאן. הנה. מקווה שהצלחתי לשים לב לכולן.


טענה ראשונה: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל גם הנכסים של הציבור גדלים

זו טענה לגיטימית, אבל לדעתי יש לפחות שלוש סיבות מדוע היא אינה רלוונטית. והאמת היא שאפילו ערכנו פעם את ההשוואה הזו בעיתון, ולאחר מכן הגענו למסקנה שהיא לא בכרח רלוונטית. בשביל להבין מדוע, בואו קודם כל נגדיר משהו – ההשוואה של נכסים (כלומר, של החסכונות וההשקעות של הציבור) אל מול החובות נועדה, כפי שאני מבין את זה, בשביל לבדוק אם יש למישהו מספיק נכסים שהוא יכול למכור אותם בשביל לכסות על החובות שלו במידת הצורך (אם נקלע למצוקה פיננסית, כלומר אם ההכנסה השוטפת שלו הלכה לאיבוד ולא חוזרת ואין מאיפה להחזיר את החוב בשוטף).
ולכן, אם אני מראה שהנכסים אינם רלוונטיים לחובות, מכל סיבה שהיא, הרי שההשוואה הזו אינה רלוונטית גם היא. אז הנה.

לפי נתוני בנק ישראל (ואלה לא הנתונים הכי טובים שיש, אבל זה מה יש), מתוך כלל הנכסים של הציבור, רק 25% בערך הם נזילים, כלומר שאפשר למכור אותם בשביל לכסות חובות במידת הצורך (כל החסכונות האחרים, ובעיקר החסכונות לפנסיה, פשוט אינם רלוונטיים להשוואה הזו). נכון לסוף 2015 זה אומר משהו כמו 800 מיליארד שקל. זה אמנם הרבה יותר מהחובות, ובטח מהחלק של ההלוואות לכל מטרה, אבל שימו לב לקצב הגידול. החובות של האשראי הצרכני, אלה שלא מגובים בשום נכס, גדלו בשנה האחרונה ב-7.5%, הנכסים הנזילים של הציבור לא רק שלא גדלו אלא אפילו ירדו טיפונת (0.1%-). וזה מביא אותי לדבר הבא.

שווי הנכסים והחסכונות עולה ויורד, אבל החובות לא. אם יש לך מניות בשווי של מיליון שקל וחוב של מיליון שקל, לכאורה הכל תותים. בפועל, ערך המניות יכול להיחתך בחצי, או כמה שזה לא יהיה, והחוב יישאר כמו שהוא ולא יהיה לך איך לכסות אותו במידת הצורך.

ולבסוף, ההסתכלות הזו היא הסתכלות מקרו. זה שיש X נכסים בצד Y חובות עוד לא באמת עוזר למי שיש לו רק הלוואה אבל אין לו שום פיקדון בבנק או איזו קרן נאמנות בצד. ואת הפירוט הזה – למי יש חסכונות ולמי יש הלוואות ולמי יש גם וגם – את הפירוט הזה בנק ישראל לא יודע להציע. בינתיים. ולכן, לטעמי, ההשוואה אינה רלוונטית.


טענה שניה: נו, בסדר, אז החובות גדלים, אבל גם האוכלוסיה גדלה. לא הראתם את החוב הממוצע למשק בית

נכון, כי אין נתונים כאלה. כלומר, אנחנו יודעים לחלק את סך החובות בסך משקי הבית בישראל, אבל תאמינו או לא נתוני משקי הבית נכונים רק לסוף שנת 2014.
ואפילו אם הייתי מחלק זה בזה בשביל לקבל סדר גודל (זה יוצא משהו כמו 188 אלף שקל בממוצע למשק בית בשנת 2014), ואפילו אם הייתי עושה את אותו הדבר לשנים קודמות בשביל לקבל מגמה ארוכת שנים, עדיין היו שתי בעיות.
ראשית, החוב הממוצע למשק בית נמצא במגמת עליה. בשנת 2013 הוא עמד על 181 אלף שקל למשק בית, בשנת 2012 על 174 אלף ש׳ל למשק בית, ובשנת 2011 על 168 אלף שקל למשק בית. זה גידול של 11% בחוב הממוצע למשק בית בתוך 4 שנים (וכאמור, אין נתונים על משקי הבית לשנת 2015).
תגידו, הי, הנתונים האלה משחקים לטובתך, למה לא לפרסם אותם? אז זהו, שלמרות שהם כאילו משחקים לטובתי, בעיני הם לא רלוונטיים. הנתון הזה – חוב ממוצע למשק בית – לא מספר לנו שום דבר על העולם. כי משק בית שיש לו חוב של מיליון שקל, ומשק בית שאין לו חוב בכלל, הממוצע שלהם הוא חוב של 500 אלף שקל. אבל נסכים כולנו שזה פשוט לא קשור למציאות, נכון? ולכן, לדעתי, הטענה הזו כלל לא רלוונטית.


טענה שלישית: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל בהשוואה בין לאומית מצבנו מצוין

אז זהו, שלא ממש.
במשך הרבה זמן בנק ישראל טען בדיוק את הטענה הזו. שזה נכון שהחובות שלנו גדלים, אבל ביחס לתוצר של המשק כולו, בהשוואה בין לאומית אנחנו ממש ממש בסדר.
ממש לאחרונה בנק ישראל שינה את העמדה שלו לחלוטין.
זה מופיע באופן רשמי בדוח היציבות הפיננסית של הבנק (הערת שוליים 68 בעמוד 33), וגם בעל פה בראיון שנתן לנו ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל פרופ׳ נתן זוסמן ואפילו בנאום של נגידת בנק ישראל ד״ר קרנית פלוג.
בתמצית – אם מסתכלים על סך החובות של הישראלים ביחס לתוצר, נכון – אנחנו נמוכים בהשוואה בין לאומית. יש מדינות שנמצאות במצב הרבה יותר רעוע. אבל, וזה אבל חשוב, אם מסתכלים רק על נתח החובות שאינם משכנתאות (הלוואות לכל מטרה, המינוס בבנק וכו׳) ביחס לתוצר, אזי בהשוואה בין לאומית מצבנו כלל לא משהו. אנחנו ברמה גבוהה מזו של מדינות אירופה, ואנחנו קרובים לרמה של הצרכן האמריקני. הנה, זה נראה ככה (מתוך הרצאת נגידת בנק ישראל):

צילום מסך 2016‏.03‏.20 ב‏.11.16.15

אתם עדיין חושבים שזה מצוין?


טענה רביעית: נו, ברור שהחובות גדלים, כי הריבית אפסית. לכן זה גם לא נורא

מה שהטענה הזו אומרת, אם אני מבין אותה נכון, הוא שהגידול בחובות הוא גידול נורמלית לנוכח העובדה שמחיר הכסף – הריבית – הפך להיות זול יותר. זה פשוט הגיוני יותר לקחת הלוואה כשמחיר הכסף כל כך נמוך.
בזמן שהטיעון הזה אולי רלוונטי בכל מה שנוגע למשכנתאות (שבכל זאת מהוות שני שלישים מהחובות שלנו), אני לא מבין עד הסוף איך הטיעון הזה רלוונטי ליתר החובות, ההלוואות לכל מטרה.
אין נתונים מדויקים על ריביות, אבל ממה שאנחנו יודעים, הריבית על המינוס בבנק נעה בין 8%-14%, הריבית על ההלוואות של חברות כרטיסי האשראי נעות בין 6%-11% בממוצע, והריביות על הלוואות צרכניות של הבנקים הן בסביבות 6%-8%, הריבית הממוצעת של מימון ישיר היא כ-8.5%.
עכשיו שימו לב: ההלוואות מחברות כרטיסי האשראי זינקו רק בשנה החולפת בשיעור של 18%, וקצב הגידול היה דו ספרתי גם בשנים שקדמו ל-2015. אנשים לוקחים יותר ויותר הלוואות כאלה, למרות שהריביות עליהן בשמיים.
אז נכון, אם הריבית במשק היתה גבוהה יותר, הריבית על ההלוואות האלה היתה אפילו גבוהה יותר. ובכל זאת, גם עכשיו היא מאוד גבוהה, ואנשים בכל זאת לוקחים הלוואות. זו ממש לא ריבית אפסית.
ומלבד זה, הטענה הזו בעצם רק מחזקת את הטענה שלי. חלק גדול מההלוואות צמוד לריבית הפריים, וריבית הפריים יכולה (בעיקר) רק לעלות. מה שאומר שבעתיד אנשים ישלמו יותר על ההלוואות שהם לקחו בריבית האפסית הזו והיכולת שלהם להחזיר אותן תהיה מצומצמת יותר, בוודאי אם יהיה גם מיתון והם יאבדו את מקום העבודה. כך שגם הטיעון הזה, לדעתי, פשוט אינו רלוונטי.


גרסה מקוצרת מעט של הטקסט הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לאהרון לוין על העריכה וההתלהבות.

האיש מרחוב בלפור | 100 הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית

האזרח הישראלי רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו. ואין לו אלא לשאול – לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג?מאיר דגן, עצרת השמאל, מרץ 2015, שבועיים לפני הבחירות

מאה הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית עברו עליה בעליות וירידות בלתי צפויות. לעיתים, בנקודת השיא של הירידות והעליות האלה, הקואליציה הרגישה לא כאילו זה עתה הוקמה, אלא כאילו היא בערוב ימיה. אולי זו העובדה שיש בה רק 61 ח״כים ושראש הממשלה זקוק לכל קול או אולי זו העובדה ששר האוצר שוב אינו ממפלגתו של ראש הממשלה.
תהא הסיבה אשר תהא, אם ב-100 הימים הראשונים לקיומה, התקופה שבה היא אמורה להיות היציבה ביותר שיש, הקואליציה מתנהגת כמו רכבת הרים, זה סימן לא רע לכך שהיא לא תחזיק את המבחן הגדול הבא שלה – תקציב 2017.
לא לחינם, זה היה אחד הדברים שראש הממשלה בנימין נתניהו התעקש עליהם יותר מכל ב-100 הימים שחלפו – שהתקציב יהיה תלת שנתי ולא רק דו שנתי. תקציב כזה היה סוגר לו את הפינה ונותן לו שקט פוליטי ויציבות כמעט ודאית עד אמצע 2017, כלומר עד תחילת הכנת תקציב 2018. אבל התרגיל הזה לא הלך, למרות שלחץ בכל הכח. התקציב יהיה דו שנתי בלבד, ובעוד שנה, כשתקציב 2017 יגיע לממשלה, סיכוי לא רע שהיא לא תצלח אותו.


בימים הראשונים ממש של ממשלת נתניהו הרביעית זה עוד נראה אחרת. ראשית, נתניהו עצמו גילה פרצי מנהיגות לא אופייניים כשהטיל את מלוא יהבו על מתווה הגז והנחה את הפקידים להגיע לסיכום מהיר עם חברות הגז, על אפם ועל חמתם של כל הפופוליסטים. גם היחסים עם שר האוצר משה כחלון נדמו חמימים, סוג של תיקון לקדנציה הקודמת מול יאיר לפיד.
עד מהרה משהו השתבש. ראשית, מתווה הגז עצמו נכנס לפלונטר, בגלל שר הכלכלה אריה דרעי שסירב ללכת בתלם ובמקום לחתום על אישור המתווה ולעקוף את הממונה (המתפטר) על ההגבלים העסקיים הוא הכריח את נתניהו ללכת למקום שבו הוא רוצה להיות כמה שפחות – הכנסת. כל פרצי המנהיגות של נתניהו מתבטלים לחלוטין אל מול הצורך לקושש את קולותיהם של חברי ישראל ביתנו בשביל לצלוח את ההצבעה הזו.
בנקודה הזו גם היחסים עם משה כחלון התערערו. לא פחות מדרעי גם כחלון מתעקש לסבך את נתניהו בהצבעה בכנסת על הגז. הוא היה יכול לחסוך לו את זה לו היה מצביע בעד. אבל תחת זאת, כחלון מתעקש לא להצביע בכלל, ולרגע אפילו הרהיב עוז לאפשר לחברי כולנו חופש הצבעה בעניין. נתניהו לא יכול לעבור על דבר כזה לסדר היום.
האמת שמלכתחילה הסיכוי להצלחתם של הצמד כחלון-נתניהו היתה תלויה רק בנתניהו. מלכתחילה היה ברור שאם נתניהו לא ייתן לכחלון להמריא, הזיווג הזה ייכשל. והנה, בשבועות האחרונים נתניהו אותת פעם אחר פעם שמשהו בהתנהלות של שר האוצר שלו אינו לרוחו.
בתחילה, הוא נתן קצת לכחלון להתבשל קצת במיץ של דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון בשביל לראות אם ייכנס לקרב הבוץ שמערכת הביטחון ניסתה להכניס אותו אליו. משזה לא ממש עבד, נתניהו עבר הלאה ושלח את מקורבו יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין להודיע שחוק ההסדרים לא יוכל לעבור בכנסת כמות שהוא.
לבסוף, התערב בעצמו בחוק ההסדרים וניסה לעשות כל מה שהוא יכול בשביל לטרפד את ששינסקי 2 – החלק בחוק ההסדרים שמבקש להטיל מס רווחי יתר על חברת כיל המחזיקה בזיכיון על ים המלח – על אף ששר האוצר הכריז עד כמה העניין חשוב לו. ואולי בדיוק בגלל זה.
ואיפה שר האוצר בכל אלה? הוא ממוקד בעיקר בדיור, ואולי קצת גם בבנקים. נתניהו מחזיק את שני אלו כבני ערובה. הוא יודע שכחלון מוכרח להראות הישגים בדיור, ושהוא זקוק להמון זמן בשביל להראות הישגים בדיור, ולכן בינתיים נתניהו מרגיש, די בצדק, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בגזרה הכלכלית, ולכחלון לא יהיה אלא לשתוק. מקסימום לשלוח איזה שר מטעמו להתנגד בחצי פה למשהו.
בקיצור, כבר עתה די ברור שנתניהו החליט לא לתת לכחלון להמריא יתר על המידה, ושכחלון מעדיף להתפשר בכל מחיר, בשביל לשבת על הכיסא לפחות שנה וחצי. עד אז, אם ירצה השם, אולי משהו יקרה בגזרת הנדל״ן שכחלון יוכל לזקוף לזכותו. ואחרי זה, אחרי זה באמת לאף אחד לא יהיה אינטרס להמשיך להחזיק בממשלה הזו.


ב-100 הימים הראשונים לממשלתו הרביעית, נתניהו עבר למצב צבירה מצפצף. הוא מצפצף על הפופוליסטים שרוצים להשאיר את הגז בימים, הוא מצפצף על יו״ר החשמל אורית פרקש ומדיח אותה, ומצפצף גם על שומרי הסף שאומרים לו בקול רפה שהוא לא ממש יכול לעשות את זה, הוא מצפצף על פרופ׳ איתן ששינסקי ועל יתר הפקידים שישבו איתו בוועדת ששינסקי 2 שהמליצה לממשלה להטיל מס רווחי יתר על כיל, הוא מצפצף על החלטת הממשלה שלו עצמו (למעשה, על שלוש החלטות ממשלה שלו עצמו) שהחליטו לאמץ את מסקנות ועדת ששינסקי 2. הוא מצפצף על שר האוצר שלו, הוא מצפצף על יוחנן לוקר, מזכירו הצבאי לשעבר שהושיב בראש הוועדה לבחינת תקציב הביטחון רק בשביל לדחוף את הדוח שהפיק למגירה, הוא מצפצף אפילו על השותפות הקואליציוניות שלו, שחתמו על הסכמים קואליציוניים נדיבים בלי גבול רק בשביל להסתפק בסופו של דבר ב-60% ממה שהובטח להם. הוא מצפצף על נשיא ארה״ב, הוא מצפצף על יתר המעצמות, הוא מצפצף צפצוף ארוך וצורם על כל מי שמותח עליו ביקורת.
בעוד 100 ימים הוא יהיה בתום אישור התקציב, עם איזו שריטה קלה או שתיים בכנף, אבל לא יותר מזה. ואז תהיה לו עוד שנה שלמה להישאר במצברוח הצפצפני הזה, עד לתקציב שלאחר מכן, שסביר להניח שלא יצליח לאשר במבנה הנוכחי של הממשלה. אז, כנראה, ייזכר שאי אפשר לצפצף על כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן. לא שזה באמת ישנה משהו.


אז מה נתניהו בכל זאת קידם במהלך 100 הימים הראשונים מהקמת הממשלה?

הדבר הכלכלי המרכזי שנתניהו שם עליו את הדגש ב-100 הימים הראשונים לממשלתו הרביעית היה נושא הגז. הוא הורה לפקידים לקיים משא ומתן מהיר עם חברות הגז ולהגיע לסיכום כנגד כל הביקורת. הוא רק לא צפה ששר הכלכלה אריה דרעי יכניס את כל המערכת לפלונטר, פלונטר שהוא עדיין לא יצא ממנו ולא לגמרי ברור איך יצא. אם בסופו של דבר מתווה הגז יאושר בכנסת, בממשלה ולבסוף על ידי דרעי עצמו או הממונה החדש על ההגבלים, זה יהיה ההישג הכלכלי המשמעותי ביותר של נתניהו (אם כי בפרק זמן ארוך בהרבה מכפי שציפה להשלים אותו).
מלבד סיפור הגז, נתניהו לא ממש הוביל החלטות כלכליות מהותיות ב-100 הימים הראשונים לממשלתו. הוא סיבך את תקציב המדינה כולו כשחתם על הסכמים קואליציוניים בעלות תקדימית רק בשביל להקים את הממשלה, הוא התערב לשר האוצר בין הרגליים בחלק מסעיפי התקציב וחוק ההסדרים (ששינסקי 2, כבר אמרנו, אבל הוא נתן לדרעי לסבך במקביל את רפורמת הקורנפלקס, למקורבו יו״ר השלטון המקומי חיים ביבס לסבך את שינוי שיטת תקצוב הרשויות המקומיות ולמקורבו שר הקליטה זאב אלקין להציל את חוק האוליגרכים מהכחדה).
בנקודת המבחן הגדולה ביותר שלו, בהזדמנות שניתנה לו להשפיע על אחד הדברים החשובים לו מכל – תקציב מערכת הביטחון – נתניהו בחר להתקפל ולגלות אפס מנהיגות. למעשה, הוא הוכיח מנהיגות שלילית, בכך שנתן למערכת הביטחון לרמוס את כבוד מזכירו הצבאי לשעבר שהוא עצמו מינה לעמוד בראש ועדת לוקר.


לכן, לאור ההתנהלות של השבועות האחרונים, נדמה שישנים כמה דברים שלא עומדים לקרות בקדנציה הנוכחית. ראשית, דוח ועדת לוקר. אם להיות אופטימיים, נתניהו עשוי להפתיע ולהציל משהו מדוח הוועדה הזו. הוא עצמו הודיע לשרי הממשלה כי בכוונתו להגדיל את תקציב הביטחון בכמה מיליארדים בהמשך השנה (השד יודע מאיפה) יחד עם מימוש חלק מהמלצות דוח לוקר. איזה המלצות? איך הן ייושמו? מי יחליט על כך? מתי? לכל אלה אין תשובות, כך שנותרה רק התקווה. דבר אחד ברור כבר בשלב זה, דוח לוקר, שהיה הזדמנות היסטורית להעלות את מערכת הביטחון על פסים טובים יותר, הוחמץ, ובמכוון.
שנית, נתניהו לא ממש קידם רפורמות כלכליות ב-100 הימים הראשונים לממשלתו, לא כלל כאלה בהסכמים הקואליציוניים שחתם עליהם, ולא נראה שהוא מתכוון להביא כאלה בקרוב. זה לא תמיד היה כך. כשנכנס לתפקיד שר האוצר בממשלת שרון פרסם את עיקרי תוכנית החירום הכלכלית שלו תוך יומיים. כשחזר לכיסא ראש הממשלה בבחירות 2009 הציג תוך זמן קצר את הרפורמה שרצה ליישם במערכת התכנון והבניה וגם את תוכנית ״בלימה, סיבוב נסיקה״ יחד עם שר האוצר דאז יובל שטייניץ. מאז, מעיין הרפורמות יבש. נתניהו עדיין מחזיק באותן דעות כלכליות, אבל מקפיד לא ליזום שום מהלך כלכלי, ואם כבר, ללכת על ההיפך ממה שהוא מאמין בו – להגדיל את הגירעון על ידי תוספות לגירעון ולצעדים לא מחוללי צמיחה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה רבה לירדן על העריכה