נו אז החובות גדלים, אבל

בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המסכמים של בנק ישראל על חובות משקי הבית הישראלים לשנת 2015. יחד שברנו שיא, שוב, והגענו לחובות מצרפיים של 475 מיליארד שקל, עלייה של 6.7% בשנה אחת. עוד קצת מאמץ ונגיע לחצי טריליון.

ביום חמישי פרסמנו ידיעה על כך בעיתון, וביום שישי העלנו לאתר כלכליסט פרויקט דיגיטלי שנבנה יחד עם סטודנטיות משנקר שממחיש את הצטברות הר החובות האלה.

כרגיל, כמו בכל פעם שאנחנו כותבים על הנושא הזה, התחילו לצוץ טענות נגד. הפעם, בא לי לענות בקצרה לטענות האלה. ובגלל שהן היו מפוזרות בכל מיני מקומות, החלטתי לרכז אותן כאן. הנה. מקווה שהצלחתי לשים לב לכולן.


טענה ראשונה: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל גם הנכסים של הציבור גדלים

זו טענה לגיטימית, אבל לדעתי יש לפחות שלוש סיבות מדוע היא אינה רלוונטית. והאמת היא שאפילו ערכנו פעם את ההשוואה הזו בעיתון, ולאחר מכן הגענו למסקנה שהיא לא בכרח רלוונטית. בשביל להבין מדוע, בואו קודם כל נגדיר משהו – ההשוואה של נכסים (כלומר, של החסכונות וההשקעות של הציבור) אל מול החובות נועדה, כפי שאני מבין את זה, בשביל לבדוק אם יש למישהו מספיק נכסים שהוא יכול למכור אותם בשביל לכסות על החובות שלו במידת הצורך (אם נקלע למצוקה פיננסית, כלומר אם ההכנסה השוטפת שלו הלכה לאיבוד ולא חוזרת ואין מאיפה להחזיר את החוב בשוטף).
ולכן, אם אני מראה שהנכסים אינם רלוונטיים לחובות, מכל סיבה שהיא, הרי שההשוואה הזו אינה רלוונטית גם היא. אז הנה.

לפי נתוני בנק ישראל (ואלה לא הנתונים הכי טובים שיש, אבל זה מה יש), מתוך כלל הנכסים של הציבור, רק 25% בערך הם נזילים, כלומר שאפשר למכור אותם בשביל לכסות חובות במידת הצורך (כל החסכונות האחרים, ובעיקר החסכונות לפנסיה, פשוט אינם רלוונטיים להשוואה הזו). נכון לסוף 2015 זה אומר משהו כמו 800 מיליארד שקל. זה אמנם הרבה יותר מהחובות, ובטח מהחלק של ההלוואות לכל מטרה, אבל שימו לב לקצב הגידול. החובות של האשראי הצרכני, אלה שלא מגובים בשום נכס, גדלו בשנה האחרונה ב-7.5%, הנכסים הנזילים של הציבור לא רק שלא גדלו אלא אפילו ירדו טיפונת (0.1%-). וזה מביא אותי לדבר הבא.

שווי הנכסים והחסכונות עולה ויורד, אבל החובות לא. אם יש לך מניות בשווי של מיליון שקל וחוב של מיליון שקל, לכאורה הכל תותים. בפועל, ערך המניות יכול להיחתך בחצי, או כמה שזה לא יהיה, והחוב יישאר כמו שהוא ולא יהיה לך איך לכסות אותו במידת הצורך.

ולבסוף, ההסתכלות הזו היא הסתכלות מקרו. זה שיש X נכסים בצד Y חובות עוד לא באמת עוזר למי שיש לו רק הלוואה אבל אין לו שום פיקדון בבנק או איזו קרן נאמנות בצד. ואת הפירוט הזה – למי יש חסכונות ולמי יש הלוואות ולמי יש גם וגם – את הפירוט הזה בנק ישראל לא יודע להציע. בינתיים. ולכן, לטעמי, ההשוואה אינה רלוונטית.


טענה שניה: נו, בסדר, אז החובות גדלים, אבל גם האוכלוסיה גדלה. לא הראתם את החוב הממוצע למשק בית

נכון, כי אין נתונים כאלה. כלומר, אנחנו יודעים לחלק את סך החובות בסך משקי הבית בישראל, אבל תאמינו או לא נתוני משקי הבית נכונים רק לסוף שנת 2014.
ואפילו אם הייתי מחלק זה בזה בשביל לקבל סדר גודל (זה יוצא משהו כמו 188 אלף שקל בממוצע למשק בית בשנת 2014), ואפילו אם הייתי עושה את אותו הדבר לשנים קודמות בשביל לקבל מגמה ארוכת שנים, עדיין היו שתי בעיות.
ראשית, החוב הממוצע למשק בית נמצא במגמת עליה. בשנת 2013 הוא עמד על 181 אלף שקל למשק בית, בשנת 2012 על 174 אלף ש׳ל למשק בית, ובשנת 2011 על 168 אלף שקל למשק בית. זה גידול של 11% בחוב הממוצע למשק בית בתוך 4 שנים (וכאמור, אין נתונים על משקי הבית לשנת 2015).
תגידו, הי, הנתונים האלה משחקים לטובתך, למה לא לפרסם אותם? אז זהו, שלמרות שהם כאילו משחקים לטובתי, בעיני הם לא רלוונטיים. הנתון הזה – חוב ממוצע למשק בית – לא מספר לנו שום דבר על העולם. כי משק בית שיש לו חוב של מיליון שקל, ומשק בית שאין לו חוב בכלל, הממוצע שלהם הוא חוב של 500 אלף שקל. אבל נסכים כולנו שזה פשוט לא קשור למציאות, נכון? ולכן, לדעתי, הטענה הזו כלל לא רלוונטית.


טענה שלישית: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל בהשוואה בין לאומית מצבנו מצוין

אז זהו, שלא ממש.
במשך הרבה זמן בנק ישראל טען בדיוק את הטענה הזו. שזה נכון שהחובות שלנו גדלים, אבל ביחס לתוצר של המשק כולו, בהשוואה בין לאומית אנחנו ממש ממש בסדר.
ממש לאחרונה בנק ישראל שינה את העמדה שלו לחלוטין.
זה מופיע באופן רשמי בדוח היציבות הפיננסית של הבנק (הערת שוליים 68 בעמוד 33), וגם בעל פה בראיון שנתן לנו ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל פרופ׳ נתן זוסמן ואפילו בנאום של נגידת בנק ישראל ד״ר קרנית פלוג.
בתמצית – אם מסתכלים על סך החובות של הישראלים ביחס לתוצר, נכון – אנחנו נמוכים בהשוואה בין לאומית. יש מדינות שנמצאות במצב הרבה יותר רעוע. אבל, וזה אבל חשוב, אם מסתכלים רק על נתח החובות שאינם משכנתאות (הלוואות לכל מטרה, המינוס בבנק וכו׳) ביחס לתוצר, אזי בהשוואה בין לאומית מצבנו כלל לא משהו. אנחנו ברמה גבוהה מזו של מדינות אירופה, ואנחנו קרובים לרמה של הצרכן האמריקני. הנה, זה נראה ככה (מתוך הרצאת נגידת בנק ישראל):

צילום מסך 2016‏.03‏.20 ב‏.11.16.15

אתם עדיין חושבים שזה מצוין?


טענה רביעית: נו, ברור שהחובות גדלים, כי הריבית אפסית. לכן זה גם לא נורא

מה שהטענה הזו אומרת, אם אני מבין אותה נכון, הוא שהגידול בחובות הוא גידול נורמלית לנוכח העובדה שמחיר הכסף – הריבית – הפך להיות זול יותר. זה פשוט הגיוני יותר לקחת הלוואה כשמחיר הכסף כל כך נמוך.
בזמן שהטיעון הזה אולי רלוונטי בכל מה שנוגע למשכנתאות (שבכל זאת מהוות שני שלישים מהחובות שלנו), אני לא מבין עד הסוף איך הטיעון הזה רלוונטי ליתר החובות, ההלוואות לכל מטרה.
אין נתונים מדויקים על ריביות, אבל ממה שאנחנו יודעים, הריבית על המינוס בבנק נעה בין 8%-14%, הריבית על ההלוואות של חברות כרטיסי האשראי נעות בין 6%-11% בממוצע, והריביות על הלוואות צרכניות של הבנקים הן בסביבות 6%-8%, הריבית הממוצעת של מימון ישיר היא כ-8.5%.
עכשיו שימו לב: ההלוואות מחברות כרטיסי האשראי זינקו רק בשנה החולפת בשיעור של 18%, וקצב הגידול היה דו ספרתי גם בשנים שקדמו ל-2015. אנשים לוקחים יותר ויותר הלוואות כאלה, למרות שהריביות עליהן בשמיים.
אז נכון, אם הריבית במשק היתה גבוהה יותר, הריבית על ההלוואות האלה היתה אפילו גבוהה יותר. ובכל זאת, גם עכשיו היא מאוד גבוהה, ואנשים בכל זאת לוקחים הלוואות. זו ממש לא ריבית אפסית.
ומלבד זה, הטענה הזו בעצם רק מחזקת את הטענה שלי. חלק גדול מההלוואות צמוד לריבית הפריים, וריבית הפריים יכולה (בעיקר) רק לעלות. מה שאומר שבעתיד אנשים ישלמו יותר על ההלוואות שהם לקחו בריבית האפסית הזו והיכולת שלהם להחזיר אותן תהיה מצומצמת יותר, בוודאי אם יהיה גם מיתון והם יאבדו את מקום העבודה. כך שגם הטיעון הזה, לדעתי, פשוט אינו רלוונטי.


גרסה מקוצרת מעט של הטקסט הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לאהרון לוין על העריכה וההתלהבות.

האיש מרחוב בלפור | 100 הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית

האזרח הישראלי רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו. ואין לו אלא לשאול – לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג?מאיר דגן, עצרת השמאל, מרץ 2015, שבועיים לפני הבחירות

מאה הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית עברו עליה בעליות וירידות בלתי צפויות. לעיתים, בנקודת השיא של הירידות והעליות האלה, הקואליציה הרגישה לא כאילו זה עתה הוקמה, אלא כאילו היא בערוב ימיה. אולי זו העובדה שיש בה רק 61 ח״כים ושראש הממשלה זקוק לכל קול או אולי זו העובדה ששר האוצר שוב אינו ממפלגתו של ראש הממשלה.
תהא הסיבה אשר תהא, אם ב-100 הימים הראשונים לקיומה, התקופה שבה היא אמורה להיות היציבה ביותר שיש, הקואליציה מתנהגת כמו רכבת הרים, זה סימן לא רע לכך שהיא לא תחזיק את המבחן הגדול הבא שלה – תקציב 2017.
לא לחינם, זה היה אחד הדברים שראש הממשלה בנימין נתניהו התעקש עליהם יותר מכל ב-100 הימים שחלפו – שהתקציב יהיה תלת שנתי ולא רק דו שנתי. תקציב כזה היה סוגר לו את הפינה ונותן לו שקט פוליטי ויציבות כמעט ודאית עד אמצע 2017, כלומר עד תחילת הכנת תקציב 2018. אבל התרגיל הזה לא הלך, למרות שלחץ בכל הכח. התקציב יהיה דו שנתי בלבד, ובעוד שנה, כשתקציב 2017 יגיע לממשלה, סיכוי לא רע שהיא לא תצלח אותו.


בימים הראשונים ממש של ממשלת נתניהו הרביעית זה עוד נראה אחרת. ראשית, נתניהו עצמו גילה פרצי מנהיגות לא אופייניים כשהטיל את מלוא יהבו על מתווה הגז והנחה את הפקידים להגיע לסיכום מהיר עם חברות הגז, על אפם ועל חמתם של כל הפופוליסטים. גם היחסים עם שר האוצר משה כחלון נדמו חמימים, סוג של תיקון לקדנציה הקודמת מול יאיר לפיד.
עד מהרה משהו השתבש. ראשית, מתווה הגז עצמו נכנס לפלונטר, בגלל שר הכלכלה אריה דרעי שסירב ללכת בתלם ובמקום לחתום על אישור המתווה ולעקוף את הממונה (המתפטר) על ההגבלים העסקיים הוא הכריח את נתניהו ללכת למקום שבו הוא רוצה להיות כמה שפחות – הכנסת. כל פרצי המנהיגות של נתניהו מתבטלים לחלוטין אל מול הצורך לקושש את קולותיהם של חברי ישראל ביתנו בשביל לצלוח את ההצבעה הזו.
בנקודה הזו גם היחסים עם משה כחלון התערערו. לא פחות מדרעי גם כחלון מתעקש לסבך את נתניהו בהצבעה בכנסת על הגז. הוא היה יכול לחסוך לו את זה לו היה מצביע בעד. אבל תחת זאת, כחלון מתעקש לא להצביע בכלל, ולרגע אפילו הרהיב עוז לאפשר לחברי כולנו חופש הצבעה בעניין. נתניהו לא יכול לעבור על דבר כזה לסדר היום.
האמת שמלכתחילה הסיכוי להצלחתם של הצמד כחלון-נתניהו היתה תלויה רק בנתניהו. מלכתחילה היה ברור שאם נתניהו לא ייתן לכחלון להמריא, הזיווג הזה ייכשל. והנה, בשבועות האחרונים נתניהו אותת פעם אחר פעם שמשהו בהתנהלות של שר האוצר שלו אינו לרוחו.
בתחילה, הוא נתן קצת לכחלון להתבשל קצת במיץ של דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון בשביל לראות אם ייכנס לקרב הבוץ שמערכת הביטחון ניסתה להכניס אותו אליו. משזה לא ממש עבד, נתניהו עבר הלאה ושלח את מקורבו יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין להודיע שחוק ההסדרים לא יוכל לעבור בכנסת כמות שהוא.
לבסוף, התערב בעצמו בחוק ההסדרים וניסה לעשות כל מה שהוא יכול בשביל לטרפד את ששינסקי 2 – החלק בחוק ההסדרים שמבקש להטיל מס רווחי יתר על חברת כיל המחזיקה בזיכיון על ים המלח – על אף ששר האוצר הכריז עד כמה העניין חשוב לו. ואולי בדיוק בגלל זה.
ואיפה שר האוצר בכל אלה? הוא ממוקד בעיקר בדיור, ואולי קצת גם בבנקים. נתניהו מחזיק את שני אלו כבני ערובה. הוא יודע שכחלון מוכרח להראות הישגים בדיור, ושהוא זקוק להמון זמן בשביל להראות הישגים בדיור, ולכן בינתיים נתניהו מרגיש, די בצדק, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בגזרה הכלכלית, ולכחלון לא יהיה אלא לשתוק. מקסימום לשלוח איזה שר מטעמו להתנגד בחצי פה למשהו.
בקיצור, כבר עתה די ברור שנתניהו החליט לא לתת לכחלון להמריא יתר על המידה, ושכחלון מעדיף להתפשר בכל מחיר, בשביל לשבת על הכיסא לפחות שנה וחצי. עד אז, אם ירצה השם, אולי משהו יקרה בגזרת הנדל״ן שכחלון יוכל לזקוף לזכותו. ואחרי זה, אחרי זה באמת לאף אחד לא יהיה אינטרס להמשיך להחזיק בממשלה הזו.


ב-100 הימים הראשונים לממשלתו הרביעית, נתניהו עבר למצב צבירה מצפצף. הוא מצפצף על הפופוליסטים שרוצים להשאיר את הגז בימים, הוא מצפצף על יו״ר החשמל אורית פרקש ומדיח אותה, ומצפצף גם על שומרי הסף שאומרים לו בקול רפה שהוא לא ממש יכול לעשות את זה, הוא מצפצף על פרופ׳ איתן ששינסקי ועל יתר הפקידים שישבו איתו בוועדת ששינסקי 2 שהמליצה לממשלה להטיל מס רווחי יתר על כיל, הוא מצפצף על החלטת הממשלה שלו עצמו (למעשה, על שלוש החלטות ממשלה שלו עצמו) שהחליטו לאמץ את מסקנות ועדת ששינסקי 2. הוא מצפצף על שר האוצר שלו, הוא מצפצף על יוחנן לוקר, מזכירו הצבאי לשעבר שהושיב בראש הוועדה לבחינת תקציב הביטחון רק בשביל לדחוף את הדוח שהפיק למגירה, הוא מצפצף אפילו על השותפות הקואליציוניות שלו, שחתמו על הסכמים קואליציוניים נדיבים בלי גבול רק בשביל להסתפק בסופו של דבר ב-60% ממה שהובטח להם. הוא מצפצף על נשיא ארה״ב, הוא מצפצף על יתר המעצמות, הוא מצפצף צפצוף ארוך וצורם על כל מי שמותח עליו ביקורת.
בעוד 100 ימים הוא יהיה בתום אישור התקציב, עם איזו שריטה קלה או שתיים בכנף, אבל לא יותר מזה. ואז תהיה לו עוד שנה שלמה להישאר במצברוח הצפצפני הזה, עד לתקציב שלאחר מכן, שסביר להניח שלא יצליח לאשר במבנה הנוכחי של הממשלה. אז, כנראה, ייזכר שאי אפשר לצפצף על כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן. לא שזה באמת ישנה משהו.


אז מה נתניהו בכל זאת קידם במהלך 100 הימים הראשונים מהקמת הממשלה?

הדבר הכלכלי המרכזי שנתניהו שם עליו את הדגש ב-100 הימים הראשונים לממשלתו הרביעית היה נושא הגז. הוא הורה לפקידים לקיים משא ומתן מהיר עם חברות הגז ולהגיע לסיכום כנגד כל הביקורת. הוא רק לא צפה ששר הכלכלה אריה דרעי יכניס את כל המערכת לפלונטר, פלונטר שהוא עדיין לא יצא ממנו ולא לגמרי ברור איך יצא. אם בסופו של דבר מתווה הגז יאושר בכנסת, בממשלה ולבסוף על ידי דרעי עצמו או הממונה החדש על ההגבלים, זה יהיה ההישג הכלכלי המשמעותי ביותר של נתניהו (אם כי בפרק זמן ארוך בהרבה מכפי שציפה להשלים אותו).
מלבד סיפור הגז, נתניהו לא ממש הוביל החלטות כלכליות מהותיות ב-100 הימים הראשונים לממשלתו. הוא סיבך את תקציב המדינה כולו כשחתם על הסכמים קואליציוניים בעלות תקדימית רק בשביל להקים את הממשלה, הוא התערב לשר האוצר בין הרגליים בחלק מסעיפי התקציב וחוק ההסדרים (ששינסקי 2, כבר אמרנו, אבל הוא נתן לדרעי לסבך במקביל את רפורמת הקורנפלקס, למקורבו יו״ר השלטון המקומי חיים ביבס לסבך את שינוי שיטת תקצוב הרשויות המקומיות ולמקורבו שר הקליטה זאב אלקין להציל את חוק האוליגרכים מהכחדה).
בנקודת המבחן הגדולה ביותר שלו, בהזדמנות שניתנה לו להשפיע על אחד הדברים החשובים לו מכל – תקציב מערכת הביטחון – נתניהו בחר להתקפל ולגלות אפס מנהיגות. למעשה, הוא הוכיח מנהיגות שלילית, בכך שנתן למערכת הביטחון לרמוס את כבוד מזכירו הצבאי לשעבר שהוא עצמו מינה לעמוד בראש ועדת לוקר.


לכן, לאור ההתנהלות של השבועות האחרונים, נדמה שישנים כמה דברים שלא עומדים לקרות בקדנציה הנוכחית. ראשית, דוח ועדת לוקר. אם להיות אופטימיים, נתניהו עשוי להפתיע ולהציל משהו מדוח הוועדה הזו. הוא עצמו הודיע לשרי הממשלה כי בכוונתו להגדיל את תקציב הביטחון בכמה מיליארדים בהמשך השנה (השד יודע מאיפה) יחד עם מימוש חלק מהמלצות דוח לוקר. איזה המלצות? איך הן ייושמו? מי יחליט על כך? מתי? לכל אלה אין תשובות, כך שנותרה רק התקווה. דבר אחד ברור כבר בשלב זה, דוח לוקר, שהיה הזדמנות היסטורית להעלות את מערכת הביטחון על פסים טובים יותר, הוחמץ, ובמכוון.
שנית, נתניהו לא ממש קידם רפורמות כלכליות ב-100 הימים הראשונים לממשלתו, לא כלל כאלה בהסכמים הקואליציוניים שחתם עליהם, ולא נראה שהוא מתכוון להביא כאלה בקרוב. זה לא תמיד היה כך. כשנכנס לתפקיד שר האוצר בממשלת שרון פרסם את עיקרי תוכנית החירום הכלכלית שלו תוך יומיים. כשחזר לכיסא ראש הממשלה בבחירות 2009 הציג תוך זמן קצר את הרפורמה שרצה ליישם במערכת התכנון והבניה וגם את תוכנית ״בלימה, סיבוב נסיקה״ יחד עם שר האוצר דאז יובל שטייניץ. מאז, מעיין הרפורמות יבש. נתניהו עדיין מחזיק באותן דעות כלכליות, אבל מקפיד לא ליזום שום מהלך כלכלי, ואם כבר, ללכת על ההיפך ממה שהוא מאמין בו – להגדיל את הגירעון על ידי תוספות לגירעון ולצעדים לא מחוללי צמיחה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה רבה לירדן על העריכה

שלושה דברים לא קשורים

זה יהיה פוסט קצר. אני מקווה.

אנחנו עומדים רגע לפני פרסום דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, הדוח אמור להתפרסם בשבוע הקרוב, אחרי שבועיים של הסתרה לא ברורה בידי משרד ראש הממשלה.
ממה שהצלחתי לדלות לגבי הדוח (ואני מצטער שנכשלתי להשיג את הדוח עצמו. מדהים שאף עיתונאי לא הצליח להשיג אותו עדיין) אני מבין שמשרד הביטחון מאוד לא אוהב אותו, ושמשרד האוצר מנסה בכוח להסתיר את שביעות הרצון שלו, בשביל שלא תשמש נשק בידי משרד הביטחון.
כבר כתבתי אלפי מלים על הדוח הזה בעיתון, וקרוב לוודאי שאכתוב עוד אלפי מלים עליו. רגע לפני שהוא מתפרסם, ומבלי לדעת עד הסוף מה כתוב בו, אני מקווה שהדוח הזה לא יישאר עוד דוח על המדף. ממה שאני יודע, כלולות בדוח הזה רפורמות שצריכות להתבצע בתוך תקציב הביטחון. למשל, בפנסיה הצה״לית (וכדאי לזכור שבראש ועדת לוקר עומד אלוף במיל׳, כלומר איש עם פנסיה תקציבית של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש, שייפגע ישירות מהמלצות בעניין, כמו גם שר הביטחון עצמו).
הפנסיה התקציבית בצה״ל לא יכולה להישאר כמו שהיא. ושלא יזבלו לכם את השכל שהפנסיה התקציבית בצה״ל הופסקה ב-2004. היא לא, זה פשוט שקר. למעשה, בתדרוך שהיה לנו השבוע אצל החשבת הכללית במשרד האוצר היא ממש חזרה והדגישה עד כמה הפנסיה התקציבית בצה״ל לא חוסלה ב-2004, ושכיום רק קוראים לה בשם אחר: פנסיית גישור (אנשי הקבע שהצטרפו אחרי 2004, יזכו לפנסיית גישור ל-20 שנה, עד שיגיעו לגיל הפרישה הכללי במשק. זו פנסיה תקציבית לכל דבר).
הפנסיה הממוצעת של אנשי הקבע היא כ-11 אלף שקל בחודש (אם מביאים בחשבון את העובדה שמרבית אנשי הקבע הפורשים לוקחים רבע מהפנסיה שלהם כסכום חד פעמי, יוצא שהפנסיה הממוצעת למעשה גבוהה יותר). זה יותר מפי שניים מהפנסיה הממוצעת במשק. והם מקבלים אותה ל-40 שנה בערך (מגיל הפרישה מצה״ל ועד יום מותם). זו הטבה מפליגה שאין לאף אחד אחר במשק. אבל לאף אחד אחר.
ככל שידוע לי, ועדת לוקר ממליצה לטפל גם בזה (אני לא יודע בדיוק איך, אבל ממה שהבנתי קרוב לוודאי שהוועדה ממליצה לצמצם את הפנסיה שניתנת לאנשי הקבע ב-20 שנה שבין הפרישה שלהם מצה״ל לבין גיל הפרישה הכללי במשק).


בזמן האחרון יש מי שמנסה לשכנע אותי שאם המלצות דוח לוקר יהיו חריפות מדי – בדגש על פרק הפנסיה – פשוט אין סיכוי שהן ייושמו. יותר מזה, הוא מנסה לשכנע אותי שאם אני רוצה שההמלצות ייושמו, לטובת עתידנו כאן, אזי אני צריך להבין שהדוח לא יכול להיות חריף מדי. כלומר, שלטובת כולנו, יש צורך בהמלצות מעודנות, כאלה שהצבא יכול לבלוע ולעכל, במקום להקיא.
הטיעון הזה קוסם. רק שהוא עלול להסתיים בהמלצות רכות מדי. החיפוש אחר הנקודה המדויקת הזו, של המלצות מידתיות, לא רכות מדי ולא חריפות מדי, הוא שעמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה. ממה שאני שומע, הם רצו ללכת עוד יותר רחוק, אבל הבינו שזה יהיה כחרב פיפיות בידיהם.
רגע לפני פרסום ועדת לוקר, גם מערכת הביטחון צריכה להפנים את המסר הזה: לא תוכלו להתנגד להמלצות באשר הן. כלומר, אם ההמלצות הן מידתיות ותצאו נגדן במלוא הכוח, כמו שרק מערכת הביטחון יודעת – כלומר, בפולניות אין קץ תוך שימוש במנגנון משומן של הפעלת רגשות אשם על הפגיעה המוראלית באנשי הקבע – הבלוף שלכם יהיה שקוף מאוד. אם, לעומת זאת, ההמלצות יהיו מידתיות ומערכת הביטחון תסכים לקבל אותן, היא תאותת לציבור משלמי המסים שהיא מבינה שהיא חלק מהחברה הישראלית, ולא רק ניזונה ממנה באופן חד צדדי.


הפחד הכי גדול שלי הוא מפני תוצאה שגרועה לכולם, דילמת האסיר סטייל. אני מפחד ממצב שבו צמרת מערכת הביטחון, בשביל לשדר לאנשי הקבע שיש מי שדואג לאינטרסים שלהם, תטפס על עץ כל כך גבוה, ותתנגד לחלוטין להמלצות לוקר לא משנה מה הן, עד ששום דבר לא יקרה.
זה יהיה המצב הגרוע ביותר, והוא יפגע בראש ובראשונה במערכת הביטחון עצמה. לא מיד. לא בתקציב הקרוב. אבל בשחיקת האמון הציבורי שעוד נשאר במערכת הזו בשנים הבאות.


הנה סיפור קטן.
במרץ 2013 משרד ההסברה והתפוצות (אז עוד היה דבר כזה, שנשלט בידי נפתלי בנט), יצא לפרויקט לחיזוק הקהילות היהודיות בחו״ל, במדינות שבהן יש פעילות אנטי ישראלית או אנטישמית רבה. זה היה פרויקט של המנהלת לזהות יהודית, והגוף שנבחר להוביל את הפרויקט הספציפי הזה היא עמותת ״לגעת ברוח״.
לגעת ברוח היא עמותה שמגלגלת כ-50 מיליון שקל בשנה, ונסמכת בעיקר על תמיכה תקציבית של קרן וולפסון, שייסד איש העסקים החרדי ישראלי אמריקאי זאב וולפסון, שייסד גם את חברת נס טכנולוגיות (הוא נפטר ב-2012). העמותה עצמה עוסקת, בין היתר, בהקמת כוללים חרדיים בריכוזי אוכלוסיה חילוניים ובתמיכה באברכים.
בכל אופן, הפרויקט יצא לדרך לפני שנתיים ומשהו, בתקציב ממשלתי של 4 מיליון שקל (ועוד 2 מיליון שקל מתקציב העמותה עצמה). בשלב מסוים משרד ההסברה והתפוצות התקפל וענייניו הועברו אל משרד ראש הממשלה.
רק מה, מסתבר שמתוך תקציב של 4 מיליון שקל, נוצל רק מיליון אחד, ולמעשה הפרויקט לא ממש זז.
שנתיים אחרי שיצא לדרך, חשב משרד ראש הממשלה בדק אותו וגילה שהפרויקט כלל לא משיג את יעדיו (שאין לי מושג ירוק מה בדיוק). מה עשה חשב משרד ראש הממשלה? הוא החליט שכדאי לפקח על הפרויקט הזה טוב יותר. לשם כך, הוא לקח 100 אלף שקל מתקציב הפרויקט עצמו, ובחר משרד רואי חשבון (במכרז כמובן) שיפקח על התקדמות הפרויקט. המשרד שנבחר הוא זיו האפט. זה היה במרץ השנה.
מישהו במשרד ראש הממשלה החליט כעת להרחיב את הפיקוח הזה, ולתת למשרד רואי החשבון עוד 100 אלף שקל (מתקציב הפרויקט), ולהרחיב את הפיקוח עד מאי 2016. אני לא יודע עד הסוף במה כרוך הפיקוח של זיו האפט, אבל זו נראית לי כמו הפרטה מסדר שני. אם ללמוד מנסיון העבר, דברים מסוג זה נגמרים בכך שבעוד כמה שנים פירמת ראיית החשבון תצא עם צ׳ק מצטבר נאה במיוחד, והפרויקט עדיין לא יתקדם לשום מקום ופשוט יגווע לאיטו.
לא עדיף היה להודות כבר בשלב הזה שאין צורך בסיפור הזה, או שיש צורך בסיפור הזה אבל במתכונת אחרת כי המתכונת הנוכחית פשוט לא עובדת, ולהציל את ה-3 מיליון שקל שנותרו מהעניין הזה לטובת מישהו שאשכרה צריך את הכסף? שנתיים שלמות שהתנהלו בלי בקרה ובלי פיקוח לא הובילו לשום מקום. למה צריך להמשיך עם העניין הזה?


היום היינו באיקאה. ללכת לאיקאה זה קצת כמו לאכול במקדונלד׳ס. אף אחד לא באמת רוצה לעשות את זה, אתה יודע ששום דבר טוב לא ייצא מזה, אבל פעם בכמה זמן זה פשוט קורה.
אז היינו באיקאה. לקחנו את מה שבאנו לקחת (שולחן ילדים קטן שיהיה אצל סבתא) בתוך עשר דקות, ואת יתר הזמן בילינו בקופה. הואיל והיה היום יום שישי, והואיל ומסתבר שהיה בדיוק SALE, יצא ששהינו בקופה 45 דקות שלמות. וכל זה בשביל פריט אחד.
בזמן שחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, כל ההמתנה הזו נראתה לי יותר ויותר מיותרת. השנה היא שנת 2015, לכל הרוחות. כל מה שהייתי צריך זה פריט אחד. למה אני לא יכול להיכנס לחנות, לקחת אותו, לסרוק את הברקוד שלו בסמארטפון שלי, לשלם, וללכת. בשביל מה אני צריך לעמוד עוד 45 דקות שלמות רק בשביל שהקופאית תסרוק לי את הברקוד ואני אשלוף את האשראי שלי והיא תגהץ אותו ואז אוכל ללכת. למה שנינו צריכים את העונש הזה?
חיפוש מהיר (של נירית) בגוגל העלה שיש כבר מי שהקים את הסטארט-אפ הזה (ואני מניח שיש כמה מקבילים, אבל זו סתם תחושה). הנה סרטון לדוגמא:

הדבר היחידי שאני לא מבין הוא, אם זה כבר קיים, למה זה לא קורה? לחנויות יש אינטרס בזה, לנו כצרכנים יש אינטרס בזה, למה זה לא קורה? למה אי אפשר לבוא לחנות – לא משנה אם זה בשביל לקנות חולצה לילד או קניות בסופר – לסרוק הכל בסלולרי, לשלם וללכת? למה אני חייב להיתקע בקופה? מי מרוויח מזה? מי נהנה מזה?

בסוף זה לא היה פוסט קצר. אנסה שוב בפעם הבאה.

כשנשיא המדינה לא אמר אפילו פעם אחת את המילה איראן

נשיא המדינה רובי ריבלין נשא אחר הצהריים נאום בכנס הרצליה. 1,907 מלים יש בנאום הזה, ואפילו אחת מהן אינה ״איראן״. גם ״דעאש״ אין שם, גם לא ״חיזבאללה״. מה כן? החיים עצמם. התבוננות מפוכחת במציאות כמו שהיא, ובעיקר במציאות כפי שתהיה נחלתם של שני בניי. סחתיין על נשיא המדינה.

הנה הנאום המלא. ההדגשות והסימונים הצהובים הם שלי. שמתי בסוף כמה לינקים לכתבות שכתבתי בנושא, למי שרוצה לקרוא יותר.

והתמונה הזו, הגרף הזה, זה הגרף שהוצג על המסך כל זמן שהנשיא דיבר.

סדר ישראל חדש


רובי 1
רובי2
רובי3
רובי4
רובי5רובי6
רובי7
רובי8רובי9
רובי10


לקריאה נוספת

״הכי טוב שיכול לקרות זה שלא יהיה הרבה יותר גרוע״ – ראיון עם הדמוגרף משה בן אליהו
ב-2030 מעמד הביניים יסבול עוד יותר – מה יעשו השינויים הדמוגרפיים לשוק העבודה ולמעמד הביניים
דור הבייבי-בום יוצא לפנסיה ואין מודל שיתמוך בו – איך הזדקנות האוכלוסיה צפויה להשפיע על החיים שלנו
הדמוגרפיה תרוקן את תקציב המדינה – מה השינויים הדמוגרפיים צפויים לעשות להוצאות של הממשלה

רולטה סיעודית

לפני כמה זמן אגף הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר עשה משהו טוב. בחיי.
אחרי הרבה מאוד זמן של עבודה – רגולטורים זזים לאט – הפיקוח על הביטוח פרסם סוף סוף את מדד דירוג איכות השירות של חברות הביטוח, בכל מיני מוצרים שלהן. כלומר, מי החברה הטובה ביותר – מבחינת איכות השירות – בביטוח רכב, מי הטובה ביותר בביטוחי בריאות, מי הטובה ביותר בביטוח חיים, והבנתם את הפואנטה.


האמת, זה די מדהים לחשוב שעד אמצע 2015 לא היה לציבור הצרכנים שום כלי אובייקטיבי ובלתי תלוי בשביל לדעת איזו חברה טובה יותר ואיזו חברה גרועה יותר. ולפני שאתם אומרים ׳מה מיוחד בזה, לציבור גם אין דרך לדעת איזו חברת סלולר טובה יותר מאחרות׳, שימו לב רק שביטוח זה לא סלולר. בסלולרי שלכם אתם משתמשים. בביטוח שלכם אתם לא משתמשים. או אם לדייק – אתם ממש ממש ממש מקווים שלא תצטרכו להשתמש בביטוח שלכם. סטטיסטית, רוב האנשים לא משתמשים בביטוח שלהם (אחרת חברות הביטוח היו קורסות או שהביטוחים היו כל כך יקרים שאף אחד לא היה קונה אותם). ולכן, קשה מאוד לציבור לצבור מידע על איכות השירות של חברות הביטוח ולהבין מי טובה ומי גרועה. הדימוי הכולל (אני מנחש, לא בדקתי) הוא שכולן גרועות, שכולן ינסו לדפוק אותן בשעת השי״ן, ושלכן זה לא ממש משנה.

בדיוק בגלל זה רציתי להסב את תשומת ליבכם למשהו אחד.


להמשך קריאה