כשהצבא מוציא 36 מיליון דולר על מבנה שאף אחד לא משתמש בו, מותר להעביר ביקורת

הקטע הזה שודר שלשום בתוכנית של רייצ׳ל מדו בmsnbc. אני ממש מפציר בהם לראות אותו. כולה 6 דקות מהחיים שלכם, אבל הן לגמרי שוות את זה (אם הנגן לא עולה משום מה, כנסו ללינק הזה):

למי שאין לו כוח, הכתבה הזו מתארת פרויקטים צבאיין שמשרד הביטחון האמריקני מוציא עליהם עשרות מיליוני דולרים מכספי משלם המסים האמריקני, למרות שאין בהם שמץ של צורך. אם לא ראיתם את הקטע, אנא, אני ממש מפציר בכם. הוא מתאר איך משרד הביטחון האמריקני הוציא 36 מיליון דולר על בניית בסיס צבאי באפגניסטן שאף אחד מעולם לא השתמש בו, ולעולם לא ישתמשו בו. למעשה, בניית הבסיס החלה כשהכוחות האמריקנים כבר החלו לצאת מאפגניסטן ונמשכה עוד שנתיים לאחר מכן, כולל ריהוט מלא של הבסיס.

למה?
שאלה טובה. אבל בגדול זה מתמצה בזה: כי אפשר. כי למשרד הביטחון האמריקני יש כמויות מגוחכות של כסף, ולכו תשלטו בתקציב כל כך גבוה, אז בסוף יש מי שזוכים במכרזים וככה זה נראה.

באותו הקשר, הניו יורק טיימס פרסם השבוע מאמר מערכת נגד התנהלות תקציב הביטחון האמריקני. עיקר הביקורת של העיתון הייתה כלפי הפוליטיקאים בארה״ב ולא ממש נגד תקציב הביטחון, אבל על הדרך מתוארות כל מיני דרכים להגדלת תקציב הביטחון היכן שאין בזה צורך.

שני דברים חיבבתי במאמר הזה במיוחד. ראשית, העיתונאים בארה״ב יודעים לנקוב במספרים מדויקים מאוד לגבי תקציב הביטחון האמריקני, להגיד כמה עולה לבנות פרויקט מסוים או כמה עולה צוללת, כי תקציב הביטחון שם הוא ברובו (אם כי לא כולו) שקוף ביותר. כתבתי על זה פעם כאן.
ושנית, העיתונאים לא מהססים לבקר את תקציב הביטחון, בדיוק בגלל אותו עניין שהזכרתי בהתחלה: מדובר בכספי משלם המסים. הטרמינולוגיה הזו חשובה, והם מדגישים אותה שלא במקרה. אלה כספי משלם המסים. הכסף הזה לא מגיע מהירח. משלמי המסים עובדים קשה מאוד בשביל לשלם את המסים האלה, ולכן מגיע להם דין וחשבון מצד מי שמשתמשים בכסף הזה, ולכן מגיעה לציבור הזכות להעביר ביקורת, גם אם נוקבת, על השימוש של משרד הביטחון בכסף הזה.

ואם לא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות, אז העיתון כותב שלא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות. ואם יש צורך לקצץ בכל מיני תקציבים מתקציב הביטחון, העיתון כותב על זה.

זה נכון, הביקורת העיתונאית לא בהכרח משנה את המציאות, והפוליטיקאים ממשיכים להתנהג כפי שהם מתנהגים ותקציב הביטחון תופח במקום להתקצץ. ובכל זאת, לפחות אפשר להעביר ביקורת מבלי להיחשב כאויב העם והאומה. וזה קורה, בין היתר, משום שיש נתונים ומספרים שאפשר בכלל לדבר עליהם.

ואצלנו?
יוק.
אצלנו הביטחון ותקציב הביטחון קדושים. הס מלהזכיר, הס מלדבר, הס מלהטיח ביקורת.

אגב, בשבוע שעבר פרסמתי כיצד צה״ל מעריך שהמעבר לטכנולוגיית ענן תחסוך כ-2 מיליארד שקל (חיסכון בשרתים וחיסכון בעלויות בינוי), אבל כיצד צה״ל מסתיר את ההערכות האלה מהדרגים הבכירים שלו עצמו, אולי בשביל לא לגלות לאף אחד שחוסכים כל כך הרבה כסף ובשביל להשתמש בו למטרות אחרות (יש גם הסברים אפשריים אחרים לעניין הזה, הכנסתי אותם לכתבה).

הדרך שלי להגיע למספרים האלה מוגבלת עד מאוד. אני צריך להסתמך על מקורות שידליפו אותם. הדלפות זה טוב, אבל היה טוב יותר לו המספרים היו פשוט חשופים לציבור (וקשה לטעון שמה שקשור בעלויות של טכנולוגיות המחשוב הוא עניין מסווג).

חומר למחשבה לקראת פרסום דוח ועדת לוקר שתמליץ בקרוב לממשלה מה עושים עם תקציב הביטחון. האם זו תהיה מהפכה או עוד ועדה שתגדיל את תקציב הביטחון בלי בקרה ובלי שינוי של השיטה?
נדע בעוד שבועות ספורים.


מן הארכיב:
יאללה יאללה | 20 שנה של הקרב על תקציב הביטחון, בתמונות
תקציב הביטחון, חלק ב׳ | קציני התקציבים מדברים

כמה באמת שווה השקיפות של משרד החינוך

נתחיל בחדשות הטובות: אחרי שנתיים של הסתרה, משרד החינוך העלה לאתר שלו מערכת בשם ״שקיפות תקציבית״ שאמורה, ובכן, לגלות לציבור (וגם לראשי משרד החינוך) להיכן זורמים עשרות המיליארדים שהמשרד מזרים כל שנה לבתי הספר ברחבי ישראל (המערכת מקיפה כרגע 33 מיליארד שקל).
דקה וחצי אחרי שהמערכת עלתה לאוויר, התברר שיש בה מיליון טעויות, והמשרד הוריד אותה בשביל לטייב את הנתונים. זה לקח לו חודש ומשהו, והנה, לפני שבוע המערכת עלתה שוב לאוויר.


תוכלו למצוא אותה כאן.

אבל רגע, חכו שניה אחת. אל תמהרו ללחוץ על הלינק הזה.
נסו לדמיין לרגע איך הייתם מצפים שמערכת שקיפות תקציבית של משרד החינוך הייתה נראית? בדמיון המעוות שלי, אני מדמיין מסך נקי, שבו אני מתבקש להזין את שם היישוב שבו אני גר, מה שמוביל לפתיחה של תיבת גלילה נוספת שממנה אני יכול לבחור את שם בית הספר או הגן שבו הילדים שלי לומדים, מה שיוביל אותי לתשובה – מספר, אחד, ברור, שאומר כמה מקבל כל תלמיד ממוצע בבית הספר או הגן שבו הילדים שלי לומדים.

למשל: פתח תקווה > אחד העם > 12,000 שקל בשנה בממוצע לתלמיד

זהו.

ואם ממש היינו רוצים להעמיק, אפשר היה לתת לי את האפשרות הנוחה להשוות את המספר הזה לממוצע הארצי, או לעוד שתיים או שלוש ערים אחרות לבחירתי, או בתי ספר אחרים לבחירתי, בדומה לאופן שאתרים כמו זאפ נותנים לכם להשוות בין כמה מוצרים.

ובאמת זהו.


להמשך קריאה

סיכום2014

השנה למדתי שאנחנו עומדים לפני עשור אבוד, אם לא יותר, ושהחיים של הילדים שלי כאן יהיו קשים יותר משלי, שהנטל שיוטל על כתפיהם יהיה גדול מזה שמוטל על כתפיי.
השנה גם למדתי שהפוליטיקאים מודעים היטב לבעיה הזו, אבל לא ממהרים לפתור אותה. ואם כבר הם פועלים בכיוון, הם עושים זאת לאט מדי, ומעט מדי, עד שהממשלה מתפרקת, וכל מה שכבר נעשה עלול לרדת לטימיון. והבעיה הכי גדולה בסיפור הזה הוא שלממשלה יש כל אינטרס שבעולם שהציבור לא יהיה מודע לבעיה הזו, לא ידבר עליה, ולא ילחץ על הממשלה לפעול בכיוון.


ישראל מזדקנת. מספר האנשים מעל גיל 65 עומד להכפיל את עצמו בשני העשורים הקרובים. שיעור האנשים מעל גיל 65 מכל האוכלוסיה צפוי לגדול ל-15% בתוך שני עשורים, לאחר שבשני העשורים האחרונים עמד קבוע על 10%. הגידול המהיר הזה עומד להטיל נטל גדול מאוד על כתפי האוכלוסיה העובדת.
רק שיש בעיה. בתוך עשור או שניים לא יהיו בישראל מספיק ידיים עובדות בשביל לשאת בכל הנטל הזה. אולי צריך לדייק את האמירה הזו: לא יהיו כאן מספיק משלמי מסים. מדוע? כי כבר היום מחצית מהעובדים השכירים משתכרים כל כך מעט שהם לא מגיעים בכלל לרף המס. ומשום ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה של גברים חרדים ושל נשים ערביות נמוכים מאוד ביחס לפוטנציאל. ומחקר של ביטוח לאומי מהשנה הראה שכשהגברים החרדים והנשים הערביות כבר מצטרפים ומצטרפות לשוק העבודה, השכר שהם מקבלים קרוב לשכר המינימום, ולכן המדינה לא ממש מרוויחה מסים מהעניין הזה.


איך כל זה הולך להשפיע עלינו? זה כבר משפיע עלינו – פוטנציאל קצב הצמיחה של המשק הישראלי נמצא בירידה מתמדת מאז 2010. לפי ספר התקציב של מדינת ישראל, מפוטנציאל צמיחה של יותר מ-3%, אנחנו עוברים לפוטנציאל צמיחה של 3% לכל היותר. בשנות מיתון או האטה, כמו השנה, המספר הזה יהיה נמוך יותר.
כל עוד קצב הצמיחה לא גבוה מספיק, אין מספיק ידיים עובדות שמשלמות מסים בשביל לממן את כל השירותים הציבוריים שאנחנו רוצים לקבל. אין מספיק ידיים עובדות בשביל לתמוך בקצבאות באנשים שכבר לא יכולים לעבוד יותר, בעניים, אין מספיק כסף לכבישים, לחינוך, לבריאות. או בקיצור, הנטל הכספי שיוטל על כתפי הילדים שלנו בעוד 20 שנה עלול להיות גדול עוד יותר מהנטל שמוטל על דור העובדים הנוכחי.
בשביל לפתור את הבעיה הזו ישראל צריכה להכניס למעגל העבודה את האוכלוסיות שלא עובדות היום. אבל זה לא מספיק. האנשים שצריכים להצטרף למעגל העבודה צריכים לקבל שכר גבוה מספיק בשביל לשלם מספיק מסים שיעשירו באופן משמעותי את קופת המדינה.


בשביל זה, המדינה צריכה להשקיע בחינוך של ילדי המגזרים האלה, להשקיע הרבה מאוד. אלא שכיום, כפי שמשרד החינוך חשף השנה, חלוקת התקציב מעוותת. ילדי המגזר הערבי סובלים מאפליה לרעה בהיקף של עד 75% בתקציבי משרד החינוך. גם החרדים מקבלים תקצוב חסר, מסיבות אחרות.
המדינה צריכה להשקיע הון עתק בשביל לסגור את הפערים האלה. בנוסף, היא צריכה להשקיע הון עתק בשיפור התשתיות הפיזיות – כי גם אישה ערביה עם תואר דוקטורט במשהו תתקשה להגיע לעבודה אם לא תהיה לה תחבורה ציבורית ממקום מגוריה – בהקמת מסגרות לילדים בשביל שההורים יוכלו ללכת לעבוד, ובשינוי הנורמות בשוק העבודה בשביל שהמעסיקים יהיו מוכנים לקלוט עובדים שכיום הם נרתעים מלקבלם.


כל זה עולה כסף. המון המון המון כסף. רק שהשקעת הכסף הזה קריטית לעתיד של כולנו, אם לא בא לנו למצוא את עצמנו בעוד עשרים שנה מממנים הרבה יותר אנשים שלא עובדים, או שעובדים אבל בשכר נמוך מדי.
וזה בדיוק המלכוד: ללא ייצוג פוליטי אפקטיבי למגזר הערבי בממשלה, לממשלה לא יהיה תמריץ כלכלי מיידי להשקיע תקציבי עתק במגזר הערבי. כך גם לגבי המגזר החרדי, שנהנה מייצוג פוליטי אפקטיבי, אולם לא בכיוונים הנכונים. כל עוד הפוליטיקאים החרדים שואבים את כוחם הפוליטי משימור העוני והתלות במערך הקצבאות, המגזר החרדי ימשיך להפסיד.


האתגר הזה הוא אתגר עצום. הממשלה מודעת לו, משום שכל הנתונים הוצגו בפניה על ידי ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ׳ יוג׳ין קנדל, ביותר מהזדמנות אחת. יש גבול עד כמה קטר ההייטק יצליח למשוך אחריו את כל המשק, יש גבול עד כמה מעמד הביניים העובד יוכל לסחוב בעצמו.
קנדל משווה את הפוטנציאל שטמון במגזר הערבי והחרדי לתנופה הכלכלית שהביא לישראל גל העלייה ממדינות חבר העמים בתחילת שנות ה-90. כל עוד הממשלות לא יבינו שבלי הפוטנציאל הזה החיים של הילדים שלנו בעוד 20 שנה יהיו אומללים יותר, שום דבר לא ישתנה.
הממשלה, כל ממשלה, לא תבין שהנושא הזה הוא קריטי, מבלי שיופעל עליה לחץ ציבורי. רק שהציבור לא מתעסק בנושאים האלה, כל עוד הפוליטיקאים מפזרים בפניו מסכי עשן פוליטיים שונים שעוסקים רק בתפל, ולא בעיקר. כך, בתנועה ספירלית עגומה להפליא, כולנו מתקדמים בצעד בוטח לכיוון עתיד פחות טוב.
זה מה שלמדתי השנה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר במסגרת פרויקט ״דברים שלמדתי השנה״ של כתבי ועורכי כלכליסט

למה לא, בעצם?

בשבוע שעבר כתבתי בעיתון את הטקסט הקצר הזה:

יצא במקרה, לגמרי במקרה, שמבצע צוק איתן התחיל שבועיים לאחר שהוגשו המלצותיה של הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). עכשיו, אני לא אטען שהעלות של מיגור העוני בישראל, על פי דוח אלאלוף, מסתכמות ב-7.8 מיליארד שקל, ושהעלות המצטברת של מלחמות עזה האחרונות (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) מתקרבת ל-10 מיליארד שקל. זה יהיה טיעון דמגוגי, ויש שיגידו שאסור להשוות.
אבל בכל זאת, חישבו על זה לרגע. אני לא איש צבא. אני רק שומע שאומרים שהסיבוב הנוכחי בעזה הוא מבצע של אין ברירה. שאף אחד לא רצה לתקוף, אבל שלא הייתה ברירה. ומרגע שמחליטים לתקוף, השיקול הכלכלי לא משחק. כשתוקפים, לא בודקים כמה זה עולה.
ייתכן שזה נכון. אבל אם נרחיב רגע את הטיעון הזה, ונחזור לוועדת אלאלוף, מה זה אומר על כל הדברים האחרים? שבמלחמה בעוני יש ברירה? שאפשר לא להילחם בעוני? שבמאבק להצלת מערכת הבריאות יש ברירה? שאפשר לא להילחם במצוקתם של הקשישים השוכבים במסדרון במחלקות הפנימיות, ובמצוקתם של החולים המגיעים למיון ומחכים שעות על גבי שעות שמישהו יתייחס אליהם? למה כשצריך למגן את בית החולים ברזילי בעלות של 60 מיליון שקל בלבד, משרד האוצר לא מוצא את הכסף בשום סעיף תקציבי?
זה לב הסיפור, כנראה. כשמדובר בביטחון, כל השיקולים מתאיינים ברגע והכל עומד דום. כשמדובר ביתר הדברים, אלה שמרכיבים את חיי היום יום שלנו הרבה יותר מאשר ענייני הביטחון, בכל הדברים האלה צריך להחליט מה סדרי העדיפויות, ושום דבר אינו קריטי, שום דבר אינו בגדר אין ברירה.
אני לא בטוח איך משנים את המצב הזה, אבל הייתי שמח לחיות במציאות שהיתה הפוכה בדיוק.

היום יצא לי לדבר בגל״צ עם מודי בר-און (הגשמת חלום קטנה בפני עצמה). בסוף השיחה דיברנו לרגע על הטקסט הזה. הוא הצליח לנסח את הרעיון הזה בצורה הרבה יותר טובה ממני. הנה כך:

תגיד, הוא שאל, נניח שבאמת מדובר במלחמת אין ברירה. ונניח שהיא תעלה כמה מיליארדים. ונניח שאתה צודק, הוא אמר לי, ושתקציב המדינה יכול לספוג את העלות הזו די בקלות, כי יש בו את הגמישות להתמודד עם אירועים בלתי צפויים כאלה. אז למה בעצם, הוא שאל, למה בעצם אנחנו לא יכולים להחליט, בסוף המלחמה הזו, שעל כל שקל שנשלם על המלחמה הזו, נשים גם שקל על עצמנו? נגיד, 4 מיליארד שקל על המלחמה, ועוד 4 מיליארד שקל על מערכת הבריאות. או החינוך. או הרווחה. או מה שזה לא יהיה. אתה בעצמך אמרת, הוא אמר, שזו לא הוצאה שגדולה מדי על תקציב המדינה. אז למה לא?

והאמת? אין לי תשובה טובה למה לא.
כלומר, אני יכול לחשוב על כל מיני תשובות. והן יתפלפלו בתוך עצמן, ויתארכו עד בלי די.
אבל האמת האמת? האמת היא שאין לי תשובה טובה.

אולי למישהו מכם יש?

הערת שוליים לתחקיר המקור על קק״ל

התחקיר של רביב דרוקר על קק״ל ששודר הערב במקור הזכיר לי כתבה שרציתי לכתוב לפני איזה שבוע וחצי ופשוט לא הספקתי. אז הנה הערת שוליים שולית על הנסיונות שקל קק״ל לעשות הכל נגד מי שמעוניין להפוך אותה לקצת יותר שקופה לציבור

1 המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט הוציא לפני שבועיים וקצת חוות דעת משפטית חריגה משהו (הנה מה שהיה לי להגיד על חוות דעת משפטית אחרת של ליכט, בעניין ייצוא הגז). בצעד די חריג משרד המשפטים פרסם את חוות הדעת הזו ושלח אותה לעיתונאים הרלוונטיים (העליתי את חוות הדעת המלאה לכאן). את חוות הדעת כתב ליכט לרשם ההקדשות במשרד המשפטים, גלי גרוס, על רקע כוונתה לרשום באופן חד צדדי את הקרן הקיימת לישראל (קק״ל) בתור חברה לתועלת הציבור. זאת בהנחה שקק״ל תעמוד בסירובה להירשם מיוזמתה כחברה לתועלת הציבור.
למה בכלל הממבו ג׳מבו המשפטי הזה חשוב למישהו? למה זה צריך לעניין אתכם בכלל להמשיך לקרוא את מה שכתוב פה? בדיוק בגלל הדברים שתחקיר המקור פרסם הערב. קק״ל אמנם ציינה בתגובה שלה למקור כי היא מתנהלת בשקיפות מוחלטת, אולם בפועל המצב רחוק מלהיות כזה. תקציבי קק״ל, הדוחות הכספיים של קק״ל, אינם מפוקחים בידי שום גוף ציבורי, ואינם זמינים לעיון הציבור. תגידו – נו, למי אכפת, זה לא כסף ציבורי שמתגלגל שם, זה כספי תורמים. אבל זה לא נכון. חלק לא מבוטל מהכסף שמתגלגל בקק״ל, כפי שגם הראה תחקיר המקור, הוא ועוד איך כסף ציבורי. זהו כסף שמגיע ממנהל מקרקעי ישראל ועובר לקק״ל עבור אדמות ששווקו לבנייה. ליכט כותב בסעיף 22 לחוות הדעת שלו כי ״מנתונים שבידינו עולה כי בשנים האחרונות העביר מינהל מקרקעי ישראל לקק״ל כמיליארד שקל בשנה״. אלה מיליארד שקל בשנה מכספי ציבור (על פי תחקיר המקור, בקופת קק״ל יש 4 מיליארד שקל). זו הסיבה שבגללה ליכט טוען שיש להחיל מידה מסוימת של שקיפות על קק״ל.
והדרך להפוך את קק״ל לשקופה, בהנחה שהיא בעצמה לא מוכנה לעשות זאת מיוזמתה, היא להפוך אותה בעל כורחה לחברה לתועלת הציבור, מה שיחייב אותה בפרסום דוחות כספיים וכיוצא באלה. זה הרציונל שעומד מאחורי הכוונה של רשמת ההקדשות, וזה מה שהנחה את ליכט בכתיבת חוות הדעת שלו.
חוות הדעת הזו היא חריגה מאוד. ממש חריגה, מילולית, מהקו הרגיל של חוות דעת משפטיות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה יוצא נגד גוף שהוא מגדיר ציבורי, תוקף את נורמות הפעולה שלו, וקורא להטיל עליו רגולציה הרבה יותר הדוקה מאשר היום. וכרגיל אצל ליכט, מרבית הסיפור נמצא בין השורות, או בהערות השוליים. אז הנה, צלילה מהירה לתוך המשמעויות הנסתרות של חוות הדעת של אבי ליכט בעניין קק״ל.


להמשך קריאה