רולטה סיעודית

לפני כמה זמן אגף הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר עשה משהו טוב. בחיי.
אחרי הרבה מאוד זמן של עבודה – רגולטורים זזים לאט – הפיקוח על הביטוח פרסם סוף סוף את מדד דירוג איכות השירות של חברות הביטוח, בכל מיני מוצרים שלהן. כלומר, מי החברה הטובה ביותר – מבחינת איכות השירות – בביטוח רכב, מי הטובה ביותר בביטוחי בריאות, מי הטובה ביותר בביטוח חיים, והבנתם את הפואנטה.


האמת, זה די מדהים לחשוב שעד אמצע 2015 לא היה לציבור הצרכנים שום כלי אובייקטיבי ובלתי תלוי בשביל לדעת איזו חברה טובה יותר ואיזו חברה גרועה יותר. ולפני שאתם אומרים ׳מה מיוחד בזה, לציבור גם אין דרך לדעת איזו חברת סלולר טובה יותר מאחרות׳, שימו לב רק שביטוח זה לא סלולר. בסלולרי שלכם אתם משתמשים. בביטוח שלכם אתם לא משתמשים. או אם לדייק – אתם ממש ממש ממש מקווים שלא תצטרכו להשתמש בביטוח שלכם. סטטיסטית, רוב האנשים לא משתמשים בביטוח שלהם (אחרת חברות הביטוח היו קורסות או שהביטוחים היו כל כך יקרים שאף אחד לא היה קונה אותם). ולכן, קשה מאוד לציבור לצבור מידע על איכות השירות של חברות הביטוח ולהבין מי טובה ומי גרועה. הדימוי הכולל (אני מנחש, לא בדקתי) הוא שכולן גרועות, שכולן ינסו לדפוק אותן בשעת השי״ן, ושלכן זה לא ממש משנה.

בדיוק בגלל זה רציתי להסב את תשומת ליבכם למשהו אחד.


להמשך קריאה

כשהצבא מוציא 36 מיליון דולר על מבנה שאף אחד לא משתמש בו, מותר להעביר ביקורת

הקטע הזה שודר שלשום בתוכנית של רייצ׳ל מדו בmsnbc. אני ממש מפציר בהם לראות אותו. כולה 6 דקות מהחיים שלכם, אבל הן לגמרי שוות את זה (אם הנגן לא עולה משום מה, כנסו ללינק הזה):

למי שאין לו כוח, הכתבה הזו מתארת פרויקטים צבאיין שמשרד הביטחון האמריקני מוציא עליהם עשרות מיליוני דולרים מכספי משלם המסים האמריקני, למרות שאין בהם שמץ של צורך. אם לא ראיתם את הקטע, אנא, אני ממש מפציר בכם. הוא מתאר איך משרד הביטחון האמריקני הוציא 36 מיליון דולר על בניית בסיס צבאי באפגניסטן שאף אחד מעולם לא השתמש בו, ולעולם לא ישתמשו בו. למעשה, בניית הבסיס החלה כשהכוחות האמריקנים כבר החלו לצאת מאפגניסטן ונמשכה עוד שנתיים לאחר מכן, כולל ריהוט מלא של הבסיס.

למה?
שאלה טובה. אבל בגדול זה מתמצה בזה: כי אפשר. כי למשרד הביטחון האמריקני יש כמויות מגוחכות של כסף, ולכו תשלטו בתקציב כל כך גבוה, אז בסוף יש מי שזוכים במכרזים וככה זה נראה.

באותו הקשר, הניו יורק טיימס פרסם השבוע מאמר מערכת נגד התנהלות תקציב הביטחון האמריקני. עיקר הביקורת של העיתון הייתה כלפי הפוליטיקאים בארה״ב ולא ממש נגד תקציב הביטחון, אבל על הדרך מתוארות כל מיני דרכים להגדלת תקציב הביטחון היכן שאין בזה צורך.

שני דברים חיבבתי במאמר הזה במיוחד. ראשית, העיתונאים בארה״ב יודעים לנקוב במספרים מדויקים מאוד לגבי תקציב הביטחון האמריקני, להגיד כמה עולה לבנות פרויקט מסוים או כמה עולה צוללת, כי תקציב הביטחון שם הוא ברובו (אם כי לא כולו) שקוף ביותר. כתבתי על זה פעם כאן.
ושנית, העיתונאים לא מהססים לבקר את תקציב הביטחון, בדיוק בגלל אותו עניין שהזכרתי בהתחלה: מדובר בכספי משלם המסים. הטרמינולוגיה הזו חשובה, והם מדגישים אותה שלא במקרה. אלה כספי משלם המסים. הכסף הזה לא מגיע מהירח. משלמי המסים עובדים קשה מאוד בשביל לשלם את המסים האלה, ולכן מגיע להם דין וחשבון מצד מי שמשתמשים בכסף הזה, ולכן מגיעה לציבור הזכות להעביר ביקורת, גם אם נוקבת, על השימוש של משרד הביטחון בכסף הזה.

ואם לא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות, אז העיתון כותב שלא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות. ואם יש צורך לקצץ בכל מיני תקציבים מתקציב הביטחון, העיתון כותב על זה.

זה נכון, הביקורת העיתונאית לא בהכרח משנה את המציאות, והפוליטיקאים ממשיכים להתנהג כפי שהם מתנהגים ותקציב הביטחון תופח במקום להתקצץ. ובכל זאת, לפחות אפשר להעביר ביקורת מבלי להיחשב כאויב העם והאומה. וזה קורה, בין היתר, משום שיש נתונים ומספרים שאפשר בכלל לדבר עליהם.

ואצלנו?
יוק.
אצלנו הביטחון ותקציב הביטחון קדושים. הס מלהזכיר, הס מלדבר, הס מלהטיח ביקורת.

אגב, בשבוע שעבר פרסמתי כיצד צה״ל מעריך שהמעבר לטכנולוגיית ענן תחסוך כ-2 מיליארד שקל (חיסכון בשרתים וחיסכון בעלויות בינוי), אבל כיצד צה״ל מסתיר את ההערכות האלה מהדרגים הבכירים שלו עצמו, אולי בשביל לא לגלות לאף אחד שחוסכים כל כך הרבה כסף ובשביל להשתמש בו למטרות אחרות (יש גם הסברים אפשריים אחרים לעניין הזה, הכנסתי אותם לכתבה).

הדרך שלי להגיע למספרים האלה מוגבלת עד מאוד. אני צריך להסתמך על מקורות שידליפו אותם. הדלפות זה טוב, אבל היה טוב יותר לו המספרים היו פשוט חשופים לציבור (וקשה לטעון שמה שקשור בעלויות של טכנולוגיות המחשוב הוא עניין מסווג).

חומר למחשבה לקראת פרסום דוח ועדת לוקר שתמליץ בקרוב לממשלה מה עושים עם תקציב הביטחון. האם זו תהיה מהפכה או עוד ועדה שתגדיל את תקציב הביטחון בלי בקרה ובלי שינוי של השיטה?
נדע בעוד שבועות ספורים.


מן הארכיב:
יאללה יאללה | 20 שנה של הקרב על תקציב הביטחון, בתמונות
תקציב הביטחון, חלק ב׳ | קציני התקציבים מדברים

כמה באמת שווה השקיפות של משרד החינוך

נתחיל בחדשות הטובות: אחרי שנתיים של הסתרה, משרד החינוך העלה לאתר שלו מערכת בשם ״שקיפות תקציבית״ שאמורה, ובכן, לגלות לציבור (וגם לראשי משרד החינוך) להיכן זורמים עשרות המיליארדים שהמשרד מזרים כל שנה לבתי הספר ברחבי ישראל (המערכת מקיפה כרגע 33 מיליארד שקל).
דקה וחצי אחרי שהמערכת עלתה לאוויר, התברר שיש בה מיליון טעויות, והמשרד הוריד אותה בשביל לטייב את הנתונים. זה לקח לו חודש ומשהו, והנה, לפני שבוע המערכת עלתה שוב לאוויר.


תוכלו למצוא אותה כאן.

אבל רגע, חכו שניה אחת. אל תמהרו ללחוץ על הלינק הזה.
נסו לדמיין לרגע איך הייתם מצפים שמערכת שקיפות תקציבית של משרד החינוך הייתה נראית? בדמיון המעוות שלי, אני מדמיין מסך נקי, שבו אני מתבקש להזין את שם היישוב שבו אני גר, מה שמוביל לפתיחה של תיבת גלילה נוספת שממנה אני יכול לבחור את שם בית הספר או הגן שבו הילדים שלי לומדים, מה שיוביל אותי לתשובה – מספר, אחד, ברור, שאומר כמה מקבל כל תלמיד ממוצע בבית הספר או הגן שבו הילדים שלי לומדים.

למשל: פתח תקווה > אחד העם > 12,000 שקל בשנה בממוצע לתלמיד

זהו.

ואם ממש היינו רוצים להעמיק, אפשר היה לתת לי את האפשרות הנוחה להשוות את המספר הזה לממוצע הארצי, או לעוד שתיים או שלוש ערים אחרות לבחירתי, או בתי ספר אחרים לבחירתי, בדומה לאופן שאתרים כמו זאפ נותנים לכם להשוות בין כמה מוצרים.

ובאמת זהו.


להמשך קריאה

סיכום2014

השנה למדתי שאנחנו עומדים לפני עשור אבוד, אם לא יותר, ושהחיים של הילדים שלי כאן יהיו קשים יותר משלי, שהנטל שיוטל על כתפיהם יהיה גדול מזה שמוטל על כתפיי.
השנה גם למדתי שהפוליטיקאים מודעים היטב לבעיה הזו, אבל לא ממהרים לפתור אותה. ואם כבר הם פועלים בכיוון, הם עושים זאת לאט מדי, ומעט מדי, עד שהממשלה מתפרקת, וכל מה שכבר נעשה עלול לרדת לטימיון. והבעיה הכי גדולה בסיפור הזה הוא שלממשלה יש כל אינטרס שבעולם שהציבור לא יהיה מודע לבעיה הזו, לא ידבר עליה, ולא ילחץ על הממשלה לפעול בכיוון.


ישראל מזדקנת. מספר האנשים מעל גיל 65 עומד להכפיל את עצמו בשני העשורים הקרובים. שיעור האנשים מעל גיל 65 מכל האוכלוסיה צפוי לגדול ל-15% בתוך שני עשורים, לאחר שבשני העשורים האחרונים עמד קבוע על 10%. הגידול המהיר הזה עומד להטיל נטל גדול מאוד על כתפי האוכלוסיה העובדת.
רק שיש בעיה. בתוך עשור או שניים לא יהיו בישראל מספיק ידיים עובדות בשביל לשאת בכל הנטל הזה. אולי צריך לדייק את האמירה הזו: לא יהיו כאן מספיק משלמי מסים. מדוע? כי כבר היום מחצית מהעובדים השכירים משתכרים כל כך מעט שהם לא מגיעים בכלל לרף המס. ומשום ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה של גברים חרדים ושל נשים ערביות נמוכים מאוד ביחס לפוטנציאל. ומחקר של ביטוח לאומי מהשנה הראה שכשהגברים החרדים והנשים הערביות כבר מצטרפים ומצטרפות לשוק העבודה, השכר שהם מקבלים קרוב לשכר המינימום, ולכן המדינה לא ממש מרוויחה מסים מהעניין הזה.


איך כל זה הולך להשפיע עלינו? זה כבר משפיע עלינו – פוטנציאל קצב הצמיחה של המשק הישראלי נמצא בירידה מתמדת מאז 2010. לפי ספר התקציב של מדינת ישראל, מפוטנציאל צמיחה של יותר מ-3%, אנחנו עוברים לפוטנציאל צמיחה של 3% לכל היותר. בשנות מיתון או האטה, כמו השנה, המספר הזה יהיה נמוך יותר.
כל עוד קצב הצמיחה לא גבוה מספיק, אין מספיק ידיים עובדות שמשלמות מסים בשביל לממן את כל השירותים הציבוריים שאנחנו רוצים לקבל. אין מספיק ידיים עובדות בשביל לתמוך בקצבאות באנשים שכבר לא יכולים לעבוד יותר, בעניים, אין מספיק כסף לכבישים, לחינוך, לבריאות. או בקיצור, הנטל הכספי שיוטל על כתפי הילדים שלנו בעוד 20 שנה עלול להיות גדול עוד יותר מהנטל שמוטל על דור העובדים הנוכחי.
בשביל לפתור את הבעיה הזו ישראל צריכה להכניס למעגל העבודה את האוכלוסיות שלא עובדות היום. אבל זה לא מספיק. האנשים שצריכים להצטרף למעגל העבודה צריכים לקבל שכר גבוה מספיק בשביל לשלם מספיק מסים שיעשירו באופן משמעותי את קופת המדינה.


בשביל זה, המדינה צריכה להשקיע בחינוך של ילדי המגזרים האלה, להשקיע הרבה מאוד. אלא שכיום, כפי שמשרד החינוך חשף השנה, חלוקת התקציב מעוותת. ילדי המגזר הערבי סובלים מאפליה לרעה בהיקף של עד 75% בתקציבי משרד החינוך. גם החרדים מקבלים תקצוב חסר, מסיבות אחרות.
המדינה צריכה להשקיע הון עתק בשביל לסגור את הפערים האלה. בנוסף, היא צריכה להשקיע הון עתק בשיפור התשתיות הפיזיות – כי גם אישה ערביה עם תואר דוקטורט במשהו תתקשה להגיע לעבודה אם לא תהיה לה תחבורה ציבורית ממקום מגוריה – בהקמת מסגרות לילדים בשביל שההורים יוכלו ללכת לעבוד, ובשינוי הנורמות בשוק העבודה בשביל שהמעסיקים יהיו מוכנים לקלוט עובדים שכיום הם נרתעים מלקבלם.


כל זה עולה כסף. המון המון המון כסף. רק שהשקעת הכסף הזה קריטית לעתיד של כולנו, אם לא בא לנו למצוא את עצמנו בעוד עשרים שנה מממנים הרבה יותר אנשים שלא עובדים, או שעובדים אבל בשכר נמוך מדי.
וזה בדיוק המלכוד: ללא ייצוג פוליטי אפקטיבי למגזר הערבי בממשלה, לממשלה לא יהיה תמריץ כלכלי מיידי להשקיע תקציבי עתק במגזר הערבי. כך גם לגבי המגזר החרדי, שנהנה מייצוג פוליטי אפקטיבי, אולם לא בכיוונים הנכונים. כל עוד הפוליטיקאים החרדים שואבים את כוחם הפוליטי משימור העוני והתלות במערך הקצבאות, המגזר החרדי ימשיך להפסיד.


האתגר הזה הוא אתגר עצום. הממשלה מודעת לו, משום שכל הנתונים הוצגו בפניה על ידי ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ׳ יוג׳ין קנדל, ביותר מהזדמנות אחת. יש גבול עד כמה קטר ההייטק יצליח למשוך אחריו את כל המשק, יש גבול עד כמה מעמד הביניים העובד יוכל לסחוב בעצמו.
קנדל משווה את הפוטנציאל שטמון במגזר הערבי והחרדי לתנופה הכלכלית שהביא לישראל גל העלייה ממדינות חבר העמים בתחילת שנות ה-90. כל עוד הממשלות לא יבינו שבלי הפוטנציאל הזה החיים של הילדים שלנו בעוד 20 שנה יהיו אומללים יותר, שום דבר לא ישתנה.
הממשלה, כל ממשלה, לא תבין שהנושא הזה הוא קריטי, מבלי שיופעל עליה לחץ ציבורי. רק שהציבור לא מתעסק בנושאים האלה, כל עוד הפוליטיקאים מפזרים בפניו מסכי עשן פוליטיים שונים שעוסקים רק בתפל, ולא בעיקר. כך, בתנועה ספירלית עגומה להפליא, כולנו מתקדמים בצעד בוטח לכיוון עתיד פחות טוב.
זה מה שלמדתי השנה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר במסגרת פרויקט ״דברים שלמדתי השנה״ של כתבי ועורכי כלכליסט

למה לא, בעצם?

בשבוע שעבר כתבתי בעיתון את הטקסט הקצר הזה:

יצא במקרה, לגמרי במקרה, שמבצע צוק איתן התחיל שבועיים לאחר שהוגשו המלצותיה של הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). עכשיו, אני לא אטען שהעלות של מיגור העוני בישראל, על פי דוח אלאלוף, מסתכמות ב-7.8 מיליארד שקל, ושהעלות המצטברת של מלחמות עזה האחרונות (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) מתקרבת ל-10 מיליארד שקל. זה יהיה טיעון דמגוגי, ויש שיגידו שאסור להשוות.
אבל בכל זאת, חישבו על זה לרגע. אני לא איש צבא. אני רק שומע שאומרים שהסיבוב הנוכחי בעזה הוא מבצע של אין ברירה. שאף אחד לא רצה לתקוף, אבל שלא הייתה ברירה. ומרגע שמחליטים לתקוף, השיקול הכלכלי לא משחק. כשתוקפים, לא בודקים כמה זה עולה.
ייתכן שזה נכון. אבל אם נרחיב רגע את הטיעון הזה, ונחזור לוועדת אלאלוף, מה זה אומר על כל הדברים האחרים? שבמלחמה בעוני יש ברירה? שאפשר לא להילחם בעוני? שבמאבק להצלת מערכת הבריאות יש ברירה? שאפשר לא להילחם במצוקתם של הקשישים השוכבים במסדרון במחלקות הפנימיות, ובמצוקתם של החולים המגיעים למיון ומחכים שעות על גבי שעות שמישהו יתייחס אליהם? למה כשצריך למגן את בית החולים ברזילי בעלות של 60 מיליון שקל בלבד, משרד האוצר לא מוצא את הכסף בשום סעיף תקציבי?
זה לב הסיפור, כנראה. כשמדובר בביטחון, כל השיקולים מתאיינים ברגע והכל עומד דום. כשמדובר ביתר הדברים, אלה שמרכיבים את חיי היום יום שלנו הרבה יותר מאשר ענייני הביטחון, בכל הדברים האלה צריך להחליט מה סדרי העדיפויות, ושום דבר אינו קריטי, שום דבר אינו בגדר אין ברירה.
אני לא בטוח איך משנים את המצב הזה, אבל הייתי שמח לחיות במציאות שהיתה הפוכה בדיוק.

היום יצא לי לדבר בגל״צ עם מודי בר-און (הגשמת חלום קטנה בפני עצמה). בסוף השיחה דיברנו לרגע על הטקסט הזה. הוא הצליח לנסח את הרעיון הזה בצורה הרבה יותר טובה ממני. הנה כך:

תגיד, הוא שאל, נניח שבאמת מדובר במלחמת אין ברירה. ונניח שהיא תעלה כמה מיליארדים. ונניח שאתה צודק, הוא אמר לי, ושתקציב המדינה יכול לספוג את העלות הזו די בקלות, כי יש בו את הגמישות להתמודד עם אירועים בלתי צפויים כאלה. אז למה בעצם, הוא שאל, למה בעצם אנחנו לא יכולים להחליט, בסוף המלחמה הזו, שעל כל שקל שנשלם על המלחמה הזו, נשים גם שקל על עצמנו? נגיד, 4 מיליארד שקל על המלחמה, ועוד 4 מיליארד שקל על מערכת הבריאות. או החינוך. או הרווחה. או מה שזה לא יהיה. אתה בעצמך אמרת, הוא אמר, שזו לא הוצאה שגדולה מדי על תקציב המדינה. אז למה לא?

והאמת? אין לי תשובה טובה למה לא.
כלומר, אני יכול לחשוב על כל מיני תשובות. והן יתפלפלו בתוך עצמן, ויתארכו עד בלי די.
אבל האמת האמת? האמת היא שאין לי תשובה טובה.

אולי למישהו מכם יש?