שלושה דברים לא קשורים

זה יהיה פוסט קצר. אני מקווה.

אנחנו עומדים רגע לפני פרסום דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, הדוח אמור להתפרסם בשבוע הקרוב, אחרי שבועיים של הסתרה לא ברורה בידי משרד ראש הממשלה.
ממה שהצלחתי לדלות לגבי הדוח (ואני מצטער שנכשלתי להשיג את הדוח עצמו. מדהים שאף עיתונאי לא הצליח להשיג אותו עדיין) אני מבין שמשרד הביטחון מאוד לא אוהב אותו, ושמשרד האוצר מנסה בכוח להסתיר את שביעות הרצון שלו, בשביל שלא תשמש נשק בידי משרד הביטחון.
כבר כתבתי אלפי מלים על הדוח הזה בעיתון, וקרוב לוודאי שאכתוב עוד אלפי מלים עליו. רגע לפני שהוא מתפרסם, ומבלי לדעת עד הסוף מה כתוב בו, אני מקווה שהדוח הזה לא יישאר עוד דוח על המדף. ממה שאני יודע, כלולות בדוח הזה רפורמות שצריכות להתבצע בתוך תקציב הביטחון. למשל, בפנסיה הצה״לית (וכדאי לזכור שבראש ועדת לוקר עומד אלוף במיל׳, כלומר איש עם פנסיה תקציבית של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש, שייפגע ישירות מהמלצות בעניין, כמו גם שר הביטחון עצמו).
הפנסיה התקציבית בצה״ל לא יכולה להישאר כמו שהיא. ושלא יזבלו לכם את השכל שהפנסיה התקציבית בצה״ל הופסקה ב-2004. היא לא, זה פשוט שקר. למעשה, בתדרוך שהיה לנו השבוע אצל החשבת הכללית במשרד האוצר היא ממש חזרה והדגישה עד כמה הפנסיה התקציבית בצה״ל לא חוסלה ב-2004, ושכיום רק קוראים לה בשם אחר: פנסיית גישור (אנשי הקבע שהצטרפו אחרי 2004, יזכו לפנסיית גישור ל-20 שנה, עד שיגיעו לגיל הפרישה הכללי במשק. זו פנסיה תקציבית לכל דבר).
הפנסיה הממוצעת של אנשי הקבע היא כ-11 אלף שקל בחודש (אם מביאים בחשבון את העובדה שמרבית אנשי הקבע הפורשים לוקחים רבע מהפנסיה שלהם כסכום חד פעמי, יוצא שהפנסיה הממוצעת למעשה גבוהה יותר). זה יותר מפי שניים מהפנסיה הממוצעת במשק. והם מקבלים אותה ל-40 שנה בערך (מגיל הפרישה מצה״ל ועד יום מותם). זו הטבה מפליגה שאין לאף אחד אחר במשק. אבל לאף אחד אחר.
ככל שידוע לי, ועדת לוקר ממליצה לטפל גם בזה (אני לא יודע בדיוק איך, אבל ממה שהבנתי קרוב לוודאי שהוועדה ממליצה לצמצם את הפנסיה שניתנת לאנשי הקבע ב-20 שנה שבין הפרישה שלהם מצה״ל לבין גיל הפרישה הכללי במשק).


בזמן האחרון יש מי שמנסה לשכנע אותי שאם המלצות דוח לוקר יהיו חריפות מדי – בדגש על פרק הפנסיה – פשוט אין סיכוי שהן ייושמו. יותר מזה, הוא מנסה לשכנע אותי שאם אני רוצה שההמלצות ייושמו, לטובת עתידנו כאן, אזי אני צריך להבין שהדוח לא יכול להיות חריף מדי. כלומר, שלטובת כולנו, יש צורך בהמלצות מעודנות, כאלה שהצבא יכול לבלוע ולעכל, במקום להקיא.
הטיעון הזה קוסם. רק שהוא עלול להסתיים בהמלצות רכות מדי. החיפוש אחר הנקודה המדויקת הזו, של המלצות מידתיות, לא רכות מדי ולא חריפות מדי, הוא שעמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה. ממה שאני שומע, הם רצו ללכת עוד יותר רחוק, אבל הבינו שזה יהיה כחרב פיפיות בידיהם.
רגע לפני פרסום ועדת לוקר, גם מערכת הביטחון צריכה להפנים את המסר הזה: לא תוכלו להתנגד להמלצות באשר הן. כלומר, אם ההמלצות הן מידתיות ותצאו נגדן במלוא הכוח, כמו שרק מערכת הביטחון יודעת – כלומר, בפולניות אין קץ תוך שימוש במנגנון משומן של הפעלת רגשות אשם על הפגיעה המוראלית באנשי הקבע – הבלוף שלכם יהיה שקוף מאוד. אם, לעומת זאת, ההמלצות יהיו מידתיות ומערכת הביטחון תסכים לקבל אותן, היא תאותת לציבור משלמי המסים שהיא מבינה שהיא חלק מהחברה הישראלית, ולא רק ניזונה ממנה באופן חד צדדי.


הפחד הכי גדול שלי הוא מפני תוצאה שגרועה לכולם, דילמת האסיר סטייל. אני מפחד ממצב שבו צמרת מערכת הביטחון, בשביל לשדר לאנשי הקבע שיש מי שדואג לאינטרסים שלהם, תטפס על עץ כל כך גבוה, ותתנגד לחלוטין להמלצות לוקר לא משנה מה הן, עד ששום דבר לא יקרה.
זה יהיה המצב הגרוע ביותר, והוא יפגע בראש ובראשונה במערכת הביטחון עצמה. לא מיד. לא בתקציב הקרוב. אבל בשחיקת האמון הציבורי שעוד נשאר במערכת הזו בשנים הבאות.


הנה סיפור קטן.
במרץ 2013 משרד ההסברה והתפוצות (אז עוד היה דבר כזה, שנשלט בידי נפתלי בנט), יצא לפרויקט לחיזוק הקהילות היהודיות בחו״ל, במדינות שבהן יש פעילות אנטי ישראלית או אנטישמית רבה. זה היה פרויקט של המנהלת לזהות יהודית, והגוף שנבחר להוביל את הפרויקט הספציפי הזה היא עמותת ״לגעת ברוח״.
לגעת ברוח היא עמותה שמגלגלת כ-50 מיליון שקל בשנה, ונסמכת בעיקר על תמיכה תקציבית של קרן וולפסון, שייסד איש העסקים החרדי ישראלי אמריקאי זאב וולפסון, שייסד גם את חברת נס טכנולוגיות (הוא נפטר ב-2012). העמותה עצמה עוסקת, בין היתר, בהקמת כוללים חרדיים בריכוזי אוכלוסיה חילוניים ובתמיכה באברכים.
בכל אופן, הפרויקט יצא לדרך לפני שנתיים ומשהו, בתקציב ממשלתי של 4 מיליון שקל (ועוד 2 מיליון שקל מתקציב העמותה עצמה). בשלב מסוים משרד ההסברה והתפוצות התקפל וענייניו הועברו אל משרד ראש הממשלה.
רק מה, מסתבר שמתוך תקציב של 4 מיליון שקל, נוצל רק מיליון אחד, ולמעשה הפרויקט לא ממש זז.
שנתיים אחרי שיצא לדרך, חשב משרד ראש הממשלה בדק אותו וגילה שהפרויקט כלל לא משיג את יעדיו (שאין לי מושג ירוק מה בדיוק). מה עשה חשב משרד ראש הממשלה? הוא החליט שכדאי לפקח על הפרויקט הזה טוב יותר. לשם כך, הוא לקח 100 אלף שקל מתקציב הפרויקט עצמו, ובחר משרד רואי חשבון (במכרז כמובן) שיפקח על התקדמות הפרויקט. המשרד שנבחר הוא זיו האפט. זה היה במרץ השנה.
מישהו במשרד ראש הממשלה החליט כעת להרחיב את הפיקוח הזה, ולתת למשרד רואי החשבון עוד 100 אלף שקל (מתקציב הפרויקט), ולהרחיב את הפיקוח עד מאי 2016. אני לא יודע עד הסוף במה כרוך הפיקוח של זיו האפט, אבל זו נראית לי כמו הפרטה מסדר שני. אם ללמוד מנסיון העבר, דברים מסוג זה נגמרים בכך שבעוד כמה שנים פירמת ראיית החשבון תצא עם צ׳ק מצטבר נאה במיוחד, והפרויקט עדיין לא יתקדם לשום מקום ופשוט יגווע לאיטו.
לא עדיף היה להודות כבר בשלב הזה שאין צורך בסיפור הזה, או שיש צורך בסיפור הזה אבל במתכונת אחרת כי המתכונת הנוכחית פשוט לא עובדת, ולהציל את ה-3 מיליון שקל שנותרו מהעניין הזה לטובת מישהו שאשכרה צריך את הכסף? שנתיים שלמות שהתנהלו בלי בקרה ובלי פיקוח לא הובילו לשום מקום. למה צריך להמשיך עם העניין הזה?


היום היינו באיקאה. ללכת לאיקאה זה קצת כמו לאכול במקדונלד׳ס. אף אחד לא באמת רוצה לעשות את זה, אתה יודע ששום דבר טוב לא ייצא מזה, אבל פעם בכמה זמן זה פשוט קורה.
אז היינו באיקאה. לקחנו את מה שבאנו לקחת (שולחן ילדים קטן שיהיה אצל סבתא) בתוך עשר דקות, ואת יתר הזמן בילינו בקופה. הואיל והיה היום יום שישי, והואיל ומסתבר שהיה בדיוק SALE, יצא ששהינו בקופה 45 דקות שלמות. וכל זה בשביל פריט אחד.
בזמן שחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, כל ההמתנה הזו נראתה לי יותר ויותר מיותרת. השנה היא שנת 2015, לכל הרוחות. כל מה שהייתי צריך זה פריט אחד. למה אני לא יכול להיכנס לחנות, לקחת אותו, לסרוק את הברקוד שלו בסמארטפון שלי, לשלם, וללכת. בשביל מה אני צריך לעמוד עוד 45 דקות שלמות רק בשביל שהקופאית תסרוק לי את הברקוד ואני אשלוף את האשראי שלי והיא תגהץ אותו ואז אוכל ללכת. למה שנינו צריכים את העונש הזה?
חיפוש מהיר (של נירית) בגוגל העלה שיש כבר מי שהקים את הסטארט-אפ הזה (ואני מניח שיש כמה מקבילים, אבל זו סתם תחושה). הנה סרטון לדוגמא:

הדבר היחידי שאני לא מבין הוא, אם זה כבר קיים, למה זה לא קורה? לחנויות יש אינטרס בזה, לנו כצרכנים יש אינטרס בזה, למה זה לא קורה? למה אי אפשר לבוא לחנות – לא משנה אם זה בשביל לקנות חולצה לילד או קניות בסופר – לסרוק הכל בסלולרי, לשלם וללכת? למה אני חייב להיתקע בקופה? מי מרוויח מזה? מי נהנה מזה?

בסוף זה לא היה פוסט קצר. אנסה שוב בפעם הבאה.

כשנשיא המדינה לא אמר אפילו פעם אחת את המילה איראן

נשיא המדינה רובי ריבלין נשא אחר הצהריים נאום בכנס הרצליה. 1,907 מלים יש בנאום הזה, ואפילו אחת מהן אינה ״איראן״. גם ״דעאש״ אין שם, גם לא ״חיזבאללה״. מה כן? החיים עצמם. התבוננות מפוכחת במציאות כמו שהיא, ובעיקר במציאות כפי שתהיה נחלתם של שני בניי. סחתיין על נשיא המדינה.

הנה הנאום המלא. ההדגשות והסימונים הצהובים הם שלי. שמתי בסוף כמה לינקים לכתבות שכתבתי בנושא, למי שרוצה לקרוא יותר.

והתמונה הזו, הגרף הזה, זה הגרף שהוצג על המסך כל זמן שהנשיא דיבר.

סדר ישראל חדש


רובי 1
רובי2
רובי3
רובי4
רובי5רובי6
רובי7
רובי8רובי9
רובי10


לקריאה נוספת

״הכי טוב שיכול לקרות זה שלא יהיה הרבה יותר גרוע״ – ראיון עם הדמוגרף משה בן אליהו
ב-2030 מעמד הביניים יסבול עוד יותר – מה יעשו השינויים הדמוגרפיים לשוק העבודה ולמעמד הביניים
דור הבייבי-בום יוצא לפנסיה ואין מודל שיתמוך בו – איך הזדקנות האוכלוסיה צפויה להשפיע על החיים שלנו
הדמוגרפיה תרוקן את תקציב המדינה – מה השינויים הדמוגרפיים צפויים לעשות להוצאות של הממשלה

רולטה סיעודית

לפני כמה זמן אגף הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר עשה משהו טוב. בחיי.
אחרי הרבה מאוד זמן של עבודה – רגולטורים זזים לאט – הפיקוח על הביטוח פרסם סוף סוף את מדד דירוג איכות השירות של חברות הביטוח, בכל מיני מוצרים שלהן. כלומר, מי החברה הטובה ביותר – מבחינת איכות השירות – בביטוח רכב, מי הטובה ביותר בביטוחי בריאות, מי הטובה ביותר בביטוח חיים, והבנתם את הפואנטה.


האמת, זה די מדהים לחשוב שעד אמצע 2015 לא היה לציבור הצרכנים שום כלי אובייקטיבי ובלתי תלוי בשביל לדעת איזו חברה טובה יותר ואיזו חברה גרועה יותר. ולפני שאתם אומרים ׳מה מיוחד בזה, לציבור גם אין דרך לדעת איזו חברת סלולר טובה יותר מאחרות׳, שימו לב רק שביטוח זה לא סלולר. בסלולרי שלכם אתם משתמשים. בביטוח שלכם אתם לא משתמשים. או אם לדייק – אתם ממש ממש ממש מקווים שלא תצטרכו להשתמש בביטוח שלכם. סטטיסטית, רוב האנשים לא משתמשים בביטוח שלהם (אחרת חברות הביטוח היו קורסות או שהביטוחים היו כל כך יקרים שאף אחד לא היה קונה אותם). ולכן, קשה מאוד לציבור לצבור מידע על איכות השירות של חברות הביטוח ולהבין מי טובה ומי גרועה. הדימוי הכולל (אני מנחש, לא בדקתי) הוא שכולן גרועות, שכולן ינסו לדפוק אותן בשעת השי״ן, ושלכן זה לא ממש משנה.

בדיוק בגלל זה רציתי להסב את תשומת ליבכם למשהו אחד.


להמשך קריאה

כשהצבא מוציא 36 מיליון דולר על מבנה שאף אחד לא משתמש בו, מותר להעביר ביקורת

הקטע הזה שודר שלשום בתוכנית של רייצ׳ל מדו בmsnbc. אני ממש מפציר בהם לראות אותו. כולה 6 דקות מהחיים שלכם, אבל הן לגמרי שוות את זה (אם הנגן לא עולה משום מה, כנסו ללינק הזה):

למי שאין לו כוח, הכתבה הזו מתארת פרויקטים צבאיין שמשרד הביטחון האמריקני מוציא עליהם עשרות מיליוני דולרים מכספי משלם המסים האמריקני, למרות שאין בהם שמץ של צורך. אם לא ראיתם את הקטע, אנא, אני ממש מפציר בכם. הוא מתאר איך משרד הביטחון האמריקני הוציא 36 מיליון דולר על בניית בסיס צבאי באפגניסטן שאף אחד מעולם לא השתמש בו, ולעולם לא ישתמשו בו. למעשה, בניית הבסיס החלה כשהכוחות האמריקנים כבר החלו לצאת מאפגניסטן ונמשכה עוד שנתיים לאחר מכן, כולל ריהוט מלא של הבסיס.

למה?
שאלה טובה. אבל בגדול זה מתמצה בזה: כי אפשר. כי למשרד הביטחון האמריקני יש כמויות מגוחכות של כסף, ולכו תשלטו בתקציב כל כך גבוה, אז בסוף יש מי שזוכים במכרזים וככה זה נראה.

באותו הקשר, הניו יורק טיימס פרסם השבוע מאמר מערכת נגד התנהלות תקציב הביטחון האמריקני. עיקר הביקורת של העיתון הייתה כלפי הפוליטיקאים בארה״ב ולא ממש נגד תקציב הביטחון, אבל על הדרך מתוארות כל מיני דרכים להגדלת תקציב הביטחון היכן שאין בזה צורך.

שני דברים חיבבתי במאמר הזה במיוחד. ראשית, העיתונאים בארה״ב יודעים לנקוב במספרים מדויקים מאוד לגבי תקציב הביטחון האמריקני, להגיד כמה עולה לבנות פרויקט מסוים או כמה עולה צוללת, כי תקציב הביטחון שם הוא ברובו (אם כי לא כולו) שקוף ביותר. כתבתי על זה פעם כאן.
ושנית, העיתונאים לא מהססים לבקר את תקציב הביטחון, בדיוק בגלל אותו עניין שהזכרתי בהתחלה: מדובר בכספי משלם המסים. הטרמינולוגיה הזו חשובה, והם מדגישים אותה שלא במקרה. אלה כספי משלם המסים. הכסף הזה לא מגיע מהירח. משלמי המסים עובדים קשה מאוד בשביל לשלם את המסים האלה, ולכן מגיע להם דין וחשבון מצד מי שמשתמשים בכסף הזה, ולכן מגיעה לציבור הזכות להעביר ביקורת, גם אם נוקבת, על השימוש של משרד הביטחון בכסף הזה.

ואם לא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות, אז העיתון כותב שלא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות. ואם יש צורך לקצץ בכל מיני תקציבים מתקציב הביטחון, העיתון כותב על זה.

זה נכון, הביקורת העיתונאית לא בהכרח משנה את המציאות, והפוליטיקאים ממשיכים להתנהג כפי שהם מתנהגים ותקציב הביטחון תופח במקום להתקצץ. ובכל זאת, לפחות אפשר להעביר ביקורת מבלי להיחשב כאויב העם והאומה. וזה קורה, בין היתר, משום שיש נתונים ומספרים שאפשר בכלל לדבר עליהם.

ואצלנו?
יוק.
אצלנו הביטחון ותקציב הביטחון קדושים. הס מלהזכיר, הס מלדבר, הס מלהטיח ביקורת.

אגב, בשבוע שעבר פרסמתי כיצד צה״ל מעריך שהמעבר לטכנולוגיית ענן תחסוך כ-2 מיליארד שקל (חיסכון בשרתים וחיסכון בעלויות בינוי), אבל כיצד צה״ל מסתיר את ההערכות האלה מהדרגים הבכירים שלו עצמו, אולי בשביל לא לגלות לאף אחד שחוסכים כל כך הרבה כסף ובשביל להשתמש בו למטרות אחרות (יש גם הסברים אפשריים אחרים לעניין הזה, הכנסתי אותם לכתבה).

הדרך שלי להגיע למספרים האלה מוגבלת עד מאוד. אני צריך להסתמך על מקורות שידליפו אותם. הדלפות זה טוב, אבל היה טוב יותר לו המספרים היו פשוט חשופים לציבור (וקשה לטעון שמה שקשור בעלויות של טכנולוגיות המחשוב הוא עניין מסווג).

חומר למחשבה לקראת פרסום דוח ועדת לוקר שתמליץ בקרוב לממשלה מה עושים עם תקציב הביטחון. האם זו תהיה מהפכה או עוד ועדה שתגדיל את תקציב הביטחון בלי בקרה ובלי שינוי של השיטה?
נדע בעוד שבועות ספורים.


מן הארכיב:
יאללה יאללה | 20 שנה של הקרב על תקציב הביטחון, בתמונות
תקציב הביטחון, חלק ב׳ | קציני התקציבים מדברים

כמה באמת שווה השקיפות של משרד החינוך

נתחיל בחדשות הטובות: אחרי שנתיים של הסתרה, משרד החינוך העלה לאתר שלו מערכת בשם ״שקיפות תקציבית״ שאמורה, ובכן, לגלות לציבור (וגם לראשי משרד החינוך) להיכן זורמים עשרות המיליארדים שהמשרד מזרים כל שנה לבתי הספר ברחבי ישראל (המערכת מקיפה כרגע 33 מיליארד שקל).
דקה וחצי אחרי שהמערכת עלתה לאוויר, התברר שיש בה מיליון טעויות, והמשרד הוריד אותה בשביל לטייב את הנתונים. זה לקח לו חודש ומשהו, והנה, לפני שבוע המערכת עלתה שוב לאוויר.


תוכלו למצוא אותה כאן.

אבל רגע, חכו שניה אחת. אל תמהרו ללחוץ על הלינק הזה.
נסו לדמיין לרגע איך הייתם מצפים שמערכת שקיפות תקציבית של משרד החינוך הייתה נראית? בדמיון המעוות שלי, אני מדמיין מסך נקי, שבו אני מתבקש להזין את שם היישוב שבו אני גר, מה שמוביל לפתיחה של תיבת גלילה נוספת שממנה אני יכול לבחור את שם בית הספר או הגן שבו הילדים שלי לומדים, מה שיוביל אותי לתשובה – מספר, אחד, ברור, שאומר כמה מקבל כל תלמיד ממוצע בבית הספר או הגן שבו הילדים שלי לומדים.

למשל: פתח תקווה > אחד העם > 12,000 שקל בשנה בממוצע לתלמיד

זהו.

ואם ממש היינו רוצים להעמיק, אפשר היה לתת לי את האפשרות הנוחה להשוות את המספר הזה לממוצע הארצי, או לעוד שתיים או שלוש ערים אחרות לבחירתי, או בתי ספר אחרים לבחירתי, בדומה לאופן שאתרים כמו זאפ נותנים לכם להשוות בין כמה מוצרים.

ובאמת זהו.


להמשך קריאה