למה לא, בעצם?

בשבוע שעבר כתבתי בעיתון את הטקסט הקצר הזה:

יצא במקרה, לגמרי במקרה, שמבצע צוק איתן התחיל שבועיים לאחר שהוגשו המלצותיה של הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). עכשיו, אני לא אטען שהעלות של מיגור העוני בישראל, על פי דוח אלאלוף, מסתכמות ב-7.8 מיליארד שקל, ושהעלות המצטברת של מלחמות עזה האחרונות (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) מתקרבת ל-10 מיליארד שקל. זה יהיה טיעון דמגוגי, ויש שיגידו שאסור להשוות.
אבל בכל זאת, חישבו על זה לרגע. אני לא איש צבא. אני רק שומע שאומרים שהסיבוב הנוכחי בעזה הוא מבצע של אין ברירה. שאף אחד לא רצה לתקוף, אבל שלא הייתה ברירה. ומרגע שמחליטים לתקוף, השיקול הכלכלי לא משחק. כשתוקפים, לא בודקים כמה זה עולה.
ייתכן שזה נכון. אבל אם נרחיב רגע את הטיעון הזה, ונחזור לוועדת אלאלוף, מה זה אומר על כל הדברים האחרים? שבמלחמה בעוני יש ברירה? שאפשר לא להילחם בעוני? שבמאבק להצלת מערכת הבריאות יש ברירה? שאפשר לא להילחם במצוקתם של הקשישים השוכבים במסדרון במחלקות הפנימיות, ובמצוקתם של החולים המגיעים למיון ומחכים שעות על גבי שעות שמישהו יתייחס אליהם? למה כשצריך למגן את בית החולים ברזילי בעלות של 60 מיליון שקל בלבד, משרד האוצר לא מוצא את הכסף בשום סעיף תקציבי?
זה לב הסיפור, כנראה. כשמדובר בביטחון, כל השיקולים מתאיינים ברגע והכל עומד דום. כשמדובר ביתר הדברים, אלה שמרכיבים את חיי היום יום שלנו הרבה יותר מאשר ענייני הביטחון, בכל הדברים האלה צריך להחליט מה סדרי העדיפויות, ושום דבר אינו קריטי, שום דבר אינו בגדר אין ברירה.
אני לא בטוח איך משנים את המצב הזה, אבל הייתי שמח לחיות במציאות שהיתה הפוכה בדיוק.

היום יצא לי לדבר בגל״צ עם מודי בר-און (הגשמת חלום קטנה בפני עצמה). בסוף השיחה דיברנו לרגע על הטקסט הזה. הוא הצליח לנסח את הרעיון הזה בצורה הרבה יותר טובה ממני. הנה כך:

תגיד, הוא שאל, נניח שבאמת מדובר במלחמת אין ברירה. ונניח שהיא תעלה כמה מיליארדים. ונניח שאתה צודק, הוא אמר לי, ושתקציב המדינה יכול לספוג את העלות הזו די בקלות, כי יש בו את הגמישות להתמודד עם אירועים בלתי צפויים כאלה. אז למה בעצם, הוא שאל, למה בעצם אנחנו לא יכולים להחליט, בסוף המלחמה הזו, שעל כל שקל שנשלם על המלחמה הזו, נשים גם שקל על עצמנו? נגיד, 4 מיליארד שקל על המלחמה, ועוד 4 מיליארד שקל על מערכת הבריאות. או החינוך. או הרווחה. או מה שזה לא יהיה. אתה בעצמך אמרת, הוא אמר, שזו לא הוצאה שגדולה מדי על תקציב המדינה. אז למה לא?

והאמת? אין לי תשובה טובה למה לא.
כלומר, אני יכול לחשוב על כל מיני תשובות. והן יתפלפלו בתוך עצמן, ויתארכו עד בלי די.
אבל האמת האמת? האמת היא שאין לי תשובה טובה.

אולי למישהו מכם יש?

הערת שוליים לתחקיר המקור על קק״ל

התחקיר של רביב דרוקר על קק״ל ששודר הערב במקור הזכיר לי כתבה שרציתי לכתוב לפני איזה שבוע וחצי ופשוט לא הספקתי. אז הנה הערת שוליים שולית על הנסיונות שקל קק״ל לעשות הכל נגד מי שמעוניין להפוך אותה לקצת יותר שקופה לציבור

1 המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט הוציא לפני שבועיים וקצת חוות דעת משפטית חריגה משהו (הנה מה שהיה לי להגיד על חוות דעת משפטית אחרת של ליכט, בעניין ייצוא הגז). בצעד די חריג משרד המשפטים פרסם את חוות הדעת הזו ושלח אותה לעיתונאים הרלוונטיים (העליתי את חוות הדעת המלאה לכאן). את חוות הדעת כתב ליכט לרשם ההקדשות במשרד המשפטים, גלי גרוס, על רקע כוונתה לרשום באופן חד צדדי את הקרן הקיימת לישראל (קק״ל) בתור חברה לתועלת הציבור. זאת בהנחה שקק״ל תעמוד בסירובה להירשם מיוזמתה כחברה לתועלת הציבור.
למה בכלל הממבו ג׳מבו המשפטי הזה חשוב למישהו? למה זה צריך לעניין אתכם בכלל להמשיך לקרוא את מה שכתוב פה? בדיוק בגלל הדברים שתחקיר המקור פרסם הערב. קק״ל אמנם ציינה בתגובה שלה למקור כי היא מתנהלת בשקיפות מוחלטת, אולם בפועל המצב רחוק מלהיות כזה. תקציבי קק״ל, הדוחות הכספיים של קק״ל, אינם מפוקחים בידי שום גוף ציבורי, ואינם זמינים לעיון הציבור. תגידו – נו, למי אכפת, זה לא כסף ציבורי שמתגלגל שם, זה כספי תורמים. אבל זה לא נכון. חלק לא מבוטל מהכסף שמתגלגל בקק״ל, כפי שגם הראה תחקיר המקור, הוא ועוד איך כסף ציבורי. זהו כסף שמגיע ממנהל מקרקעי ישראל ועובר לקק״ל עבור אדמות ששווקו לבנייה. ליכט כותב בסעיף 22 לחוות הדעת שלו כי ״מנתונים שבידינו עולה כי בשנים האחרונות העביר מינהל מקרקעי ישראל לקק״ל כמיליארד שקל בשנה״. אלה מיליארד שקל בשנה מכספי ציבור (על פי תחקיר המקור, בקופת קק״ל יש 4 מיליארד שקל). זו הסיבה שבגללה ליכט טוען שיש להחיל מידה מסוימת של שקיפות על קק״ל.
והדרך להפוך את קק״ל לשקופה, בהנחה שהיא בעצמה לא מוכנה לעשות זאת מיוזמתה, היא להפוך אותה בעל כורחה לחברה לתועלת הציבור, מה שיחייב אותה בפרסום דוחות כספיים וכיוצא באלה. זה הרציונל שעומד מאחורי הכוונה של רשמת ההקדשות, וזה מה שהנחה את ליכט בכתיבת חוות הדעת שלו.
חוות הדעת הזו היא חריגה מאוד. ממש חריגה, מילולית, מהקו הרגיל של חוות דעת משפטיות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה יוצא נגד גוף שהוא מגדיר ציבורי, תוקף את נורמות הפעולה שלו, וקורא להטיל עליו רגולציה הרבה יותר הדוקה מאשר היום. וכרגיל אצל ליכט, מרבית הסיפור נמצא בין השורות, או בהערות השוליים. אז הנה, צלילה מהירה לתוך המשמעויות הנסתרות של חוות הדעת של אבי ליכט בעניין קק״ל.


להמשך קריאה

דה מאני פיפל

1 בזמן שאתם תוהים מאיפה להביא את הכסף להחזר החודשי של המשכנתא, או בשביל לשלם למטפלת של הילד, או בשביל לשלם על ה-76% ממוצרי הצריכה שהתייקרו בשנה החולפת, יש אנשים אחרים שהדברים האלה לא כל כך מטרידים אותם. חלק מהאנשים האלה יכולים להרשות לעצמם להיות מנותקים מטרדות היום יום, בזכותכם. כן, בזכותכם. וליתר דיוק, בזכות המסים שאתם משלמים.
קחו לדוגמא את פרופ' אבי ישראלי. השם שלו אולי לא אומר הרבה למרבית הציבור, אבל ישראלי הוא מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר (כיהן בתפקיד עד 2009), ולפני כן היה מנכ"ל בית חולים הדסה. וראו איזה פלא. גם היום ישראלי מועסק בידי שני הגופים האלה – הדסה ומשרד הבריאות. בכל אחד מהמקומות הוא מועסק בחצי משרה.
וכמה משתכר פרופ' ישראלי עבור חצי משרה במשרד הבריאות, בתפקידו כמדען הראשי של המשרד? החזיקו חזק, כי המספר הזה קשה לעיכול. 27 אלף שקל בממוצע לחודש. לחצי משרה. זה השכר ברוטו של פרופ' אבי ישראלי במשרד הבריאות בשנה החולפת (כולל כל התוספות כמו דמי הבראה וביגוד וכדומה). 27 אלף שקל בחודש, לחצי משרה, במשרד ממשלתי, מכספי המסים שלכם.
וזה עוד הג'וב הפחות מכניס שלו. שכן בבית החולים הדסה, שנמצא בגירעון מצטבר עמוק של 1.3 מיליארד שקל, עומד בפני קריסה פיננסית ומנסה בימים אלה להגיע לתוכנית הבראה עם העובדים – שתכלול קיצוצי שכר נרחבים כמו גם פיטורים – שם פרופ' ישראלי משתכר אפילו יותר. לפי מסמכים שפרסמו בשבוע שעבר עובדי הדסה, עלות השכר של ישראלי בבית החולים, לחצי משרה, בתפקיד מנהל מחלקת מדיניות מינהל וכלכלת בריאות, היא 80 אלף שקל בחודש. במלים אחרות, על שני תפקידים במערכת הציבורית, משתכר פרופ' ישראל כ-100 אלף שקל, מכספי המסים של הציבור.
מסתבר שככה זה במערכת הבריאות. כמו בצה"ל, גם שם לא משאירים פצועים בשטח. ובמקרה שלהם, אם היית פעם מנהל בכיר והכהונה שלך הסתיימה, הסר דאגה מליבך. החבר'ה ידאגו לך לאיזה תפקיד חצי ניהולי עם תואר מפוצץ, והעיקר עם שכר מתאים.


להמשך קריאה

ואחרי ככלות הכל

ואחרי ככלות הכל, נוע תנוע. הדסה לא תיפול, השיטה לא תשתנה, האנשים שידם עמוק בצלחת לא יוציאו אותה, מקסימום יעברו למנה האחרונה. שום ועדת חקירה ציבורית לא תקום. שום מנהל, בעבר ובהווה, לא יזומן. שום שאלות לא יישאלו, שום מסמכים לא ייחשפו, שום בירור לא ייעשה. מנכ"ל ביטוח לאומי, האיש שרוצה להסתכל לעוני בעיניים בעודו משתכר יותר מ־60 אלף שקל בחודש רק כי הוא עדיין יושב על תקן רופא, לא ייתן דין וחשבון על חלקו במחדל. גם לא הבכירים האחרים, ולא מנכ"לי משרד הבריאות, ולא אנשי אגף התקציבים. כלום. רק נוע תנוע. ליותר מדי אנשים יש יותר מדי אינטרסים לשמור על השיטה.
(התפרסם במוסף)

אז למה לא כל יום דאבוס

ההשקעה בצמיחת כלכלת ישראל מיטיבה לחברה שלנו אבל גם לשכנינו, בין אם הם מבינים זאת ובין אם לא. אני מאמין שבמסגרת המשא ומתן חשוב לקדם את השלום הכלכלי במקביל לקידום השלום הפוליטי. האחד לא מחליף את השני, אבל הוא יכול לסייע לשני. בעיני זו תרומה אדירה לשלום. זאת גם דרך לצמצם את הפערים הן בישראל והן בין ישראל לבין שכניהמתוך נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בדאבוס

1 מרחוק, דאבוס נראית כמו חג הפורים של המנהיגים הפוליטיים ושל אנשי העסקים הגדולים בעולם. פתאום כל העולם מתחפש לכבודם. בחוץ קר כשלג, בפנים חם בלב. אנשים עם חשבונות "לא פעילים" ש"במקרה נפתחו" במקלט המס בג'רזי או בקבוצת איים שכוחה אחרת נפגשים זה עם זה לאיזה דרינק והחלפת רעיונות איך להפוך את העולם למקום טוב יותר.
להמשך קריאה