אז למה לא כל יום דאבוס

ההשקעה בצמיחת כלכלת ישראל מיטיבה לחברה שלנו אבל גם לשכנינו, בין אם הם מבינים זאת ובין אם לא. אני מאמין שבמסגרת המשא ומתן חשוב לקדם את השלום הכלכלי במקביל לקידום השלום הפוליטי. האחד לא מחליף את השני, אבל הוא יכול לסייע לשני. בעיני זו תרומה אדירה לשלום. זאת גם דרך לצמצם את הפערים הן בישראל והן בין ישראל לבין שכניהמתוך נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בדאבוס

1 מרחוק, דאבוס נראית כמו חג הפורים של המנהיגים הפוליטיים ושל אנשי העסקים הגדולים בעולם. פתאום כל העולם מתחפש לכבודם. בחוץ קר כשלג, בפנים חם בלב. אנשים עם חשבונות "לא פעילים" ש"במקרה נפתחו" במקלט המס בג'רזי או בקבוצת איים שכוחה אחרת נפגשים זה עם זה לאיזה דרינק והחלפת רעיונות איך להפוך את העולם למקום טוב יותר.
להמשך קריאה

מסימני התקופה

בנתוני היבוא של סיגריות חלה ירידה בכמויות ועליה בערך היבוא. ככל הנראה השינוי נובע ממעבר לרכישת סיגריות לגלגול במקום רכישת סיגריות זולותרשות המסים מסכמת את 2013

שליכט

1. קצת מאחורי הקלעים
הערב הופצה למשרדי הממשלה חוות דעת משפטית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט. ליכט, שהיה גם חבר בוועדת צמח לענייני ייצוא הגז, התבקש לחוות את דעתו המשפטית בנושא אחד פשוט – האם הממשלה רשאית להחליט ביום ראשון לבדה על מה תהיה מדיניות ייצוא הנפט של ישראל בעשורים הקרובים, או שמא היא זקוקה לשנות את החוק הקיים – חוק הנפט – בכנסת. אם ליכט היה מכריע כי הממשלה חייבת את הכנסת, זה ודאי היה מכניס את הממשלה לפלונטר פרלמנטרי ארוך, שכן הנושא היה מובן לדיון בוועדת הכלכלה, שבראשה עומד איש האופוזיציה ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה). בקיצור, כאב ראש.

הלחץ על ליכט, למיטב ידיעתי, היה רב. מזה כמה שבועות קבלת ההחלטה התמהמה. כל ניסיון שלי להבין מה קורה שם נתקל בחומת שתיקה, או במשפט קצר – זה רגיש, אי אפשר לדבר על זה עכשיו. השמועות נפוצו. שמועות על כך שליכט עצמו סבור שיש להעביר את העניין לחקיקה בכנסת, אולם שהיועץ המשפטי לממשלה בעצמו – יהודה ויננשטיין – סבור שאפשר להסתפק בהחלטת ממשלה.

כך או אחרת, בסופו של דבר הדרג הפוליטי חתך בעניין, והחליט להחליט לבד ביום ראשון. ההחלטה הזו, כצפוי, גררה איומים בעתירות לבגץ, שאין ספק שאכן יוגשו. מי שיצטרך להגן על המדינה בבגץ הוא אבי ליכט, אלא אם איכשהו יצליח לשלוח את היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו.

2. פלפולים
חוות הדעת של ליכט בעניין ייצוא הגז היא שירה צרופה, אומנות ההתפתלות המשפטית. לרגעים אפשר לדמיין את טוני סופרנו יושב על ידו ואומר לו מה לכתוב. הגזמתי כמובן, טוני סופרנו מת.

אני מביא כאן בחלקים את נוסח חוות הדעת הכמעט מלא, כפי שהופצה הערב למשרדי הממשלה הרלוונטיים, ובצידם תרגום (מגמתי) לשפת אנוש.

ליכט: "השאלה העיקרית העומדת להכרעה מבחינה משפטית היא האם הוראות חוק הנפט – ובעיקר סעיף 33 לחוק – מהווה מקור הסמכה מספק לצורך קביעת ההסדרים הקבועים בהצעת ההחלטה"

תרגום: השאלה העיקרית היא האם החוק הקיים, שנוסח לפני 60 שנה, מאפשר לממשלה להחליט כמה גז לייצא לחו"ל מבלי לערב את הכנסת

ליכט: "הצעת ההחלטה [של הממשלה] מהווה לעמדתנו הסדר ראשוני, שעל פי טיבו ומהותו צריך להיקבע על ידי הכנסת […] זאת בשל היקפה המשמעותי של הצעת ההחלטה, מהותה הבין דורית והיותה נתונה במחלוקת ציבורית. על פי עקרונות היסוד של המשטר בישראל ההכרעות העקרוניות מתקבלות על ידי המחוקק ואילו תפקידה של הרשות המבצעת הינו הגשמת עקרונות אלה".

תרגום: זה די מדבר בעד עצמו – ראוי להעביר החלטות הרות גורל כאלה לדיון ואישור הכנסת, שכן בישראל הכנסת היא הריבון, ולא הממשלה.

ליכט: "לפיכך יש לשאול האם הוראות חוק הנפט ובעיקר סעיף 33 יוצרות הסמכה ברורה ומפורשת המסמיכה את הממשלה לקבל את ההסדר הראשוני שיוצרת הצעת ההחלטה. על פני הדברים יש מקום לטענה כי לשונו של סעיף 33 אכן מעניקה לממשלה הסמכה בחקיקה ראשית לקבוע הסדר ראשוני זה".

תרגום: למרות מה שאמרתי קודם, שצריך לקיים דיון ציבורי בעניין, הממשלה יכולה להיאחז בלשון החוק בשביל לא לראות את הכנסת ממטר. אבל, רגע, חכו לזה, כי הנה בא הסעיף הבא…

ליכט: "אלא שעולה ספק אם הוראת סעיף 33 לחוק הנפט יכולה לשאת את מגוון ההוראות בהצעת ההחלטה ורוחבן כמקור הסמכה לקביעת הסדר ראשוני"

תרגום: !

ליכט: "עולה ספק אם יש בהוראות סעיף 33 הוראות המסמיכות את הממשלה לקבוע מדיניות ארוכת שנים לגבי כלל המאגרים"

תרגום: !!

ליכט: "אין בסעיף הוראות המתוות את שיקול דעתה של הממשלה […] במדיניות הרואה עשרות שנים קדימה. מדובר, אפוא, על שאלות כמו לכמה שנים יש לשמור את הגז או כיצד תחושב התצרוכת המקומית, דהיינו מהם השימושים שעל בסיסם תחושב בתצרוכת המקומית וכיצד ייראה המשק בהתבסס על שימושים אלה. לכן, מבחינה משפטית, רצוי היה כי הנושא יובא להכרעת הכנסת בין באופן פרטני ובין באמצעות חקיקה המעניקה לממשלה הסמכה מפורשת לקבוע מדיניות מקיפה, כוללת וארוכת טווח במשק הגז הטבעי"

תרגום: חוק הנפט חוקק ב-1953. מי חלם אז על גז, ומי חלם אז על ייצוא גז. לכן, מוטב היה להביא את כל העניין הזה לכנסת, לקיים דיון ציבורי, ולתת לנבחרי הציבור להחליט החלטה שיש לה השלכות שנים לעתיד.

אבל רגע, הנה סלטה לאחור:

ליכט: "עם זאת, לאור לשונה של הוראת סעיף 33 המעניקה לשר, ודאי לממשלה, סמכות לחלק בין הצריכה המקומית ליצוא, לטעמנו אין מניעה משפטית בקבלת ההחלטה בממשלה בהתבסס על הוראה זו"

תרגום: חה!

ואז מגיע החלק הבאמת יפה:

ליכט: "בהקשר זה יצוינו גם הדחיפות והחיוניות בקבלת הכרעה מהירה בעיתוי הנוכחי שתייצר ודאות למשקיעים באופן שיביא לדעת גורמי המקצוע לפיתוח המאגרים הקיימים ולחיפוש מאגרים נוספים. זאת על מנת לאפשר יצירת מגוון הכרחי של מקורות הגז, ובעיקר הוספה של צינורות נוספים שיביאו את הגז לחוף ממאגרים אלה".

תרגום: אני חושב שהכנסת הייתה צריכה להכריע, אבל אתם – פקידי הממשלה – אומרים שזה דחוף וכל זה, וחשוב ליזמים לדעת שיש להם ודאות וכל זה, אחרת המשקיעים האוסטרלים יברחו וכל זה, אז טוב, נו, בסדר, יאללה, שיהיה, תקבלו את ההחלטה לבד. אבל כשיגיע הבגץ תזכרו שאמרתי לכם.

תודו שזה היה מהלך משפטי מרשים.

3. אחרית
אני משפטן קטן מאוד, ואין לי מושג כיצד יכריע הבגץ. אבל נדמה לי שלעותרים יהיה נוח מאוד לטעון שאפילו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה חושב שראוי היה שהכנסת תכריע בעניין ולא שרי הממשלה.
אגב, העניין המשפטי הזה יוצר תופעה מוזרה בקרב יזמי הגז. בתחילה, טענו יזמי הגז – בעיקר דלק של יצחק תשובה ושותפתו האמריקנית נובל אנרג'י – שבשביל לקבל החלטה הממשלה מוכרחה לשנות את החוק, בתקווה שזה ייקח לה מלא זמן והיא לא תרצה וכו'. אבל אז היזמים הבינו שההחלטה הולכת להיות לטובתם, אז הם שינו את העמדה, ועכשיו הם טוענים שאין שום צורך בשינוי חקיקה, ושהממשלה ריבונית לקבל החלטה בעצמה.
אלא שהשותפים הקטנים של השותפים הגדולים במאגר הגז תמר – דודי ויסמן וקובי מימון, שני טייקונים לא קוטלי קנים בעצמם – רוצים לעתור לבגץ משום שלטענתם החלטת הממשלה מפלה אותם. הם טוענים שהחלטת הממשלה מעדיפה את תשובה ונובל אנרג'י כי היא נותנת למעשה הטבות למאגר לווייתן (שהקטנים לא שותפים בו) ודופקת את מאגר תמר (שהם כן שותפים בו). בקיצור, חלק מהטייקונים רוצים פתאום לראות דיון בכנסת, וחלק ממש לא. הכל על פי האינטרס.

מאי 2013

כמה את יפה ירושלים. בבקרים, כשאני נוסע ברכבת הקלה למרכז העיר להתהלך ברחובותייך. כמה את יפה ירושלים, כשהאוזניות תחובות באוזניים והמוזיקה רועמת כך שלא אצטרך לשמוע את האנשים מקללים, מגדפים, מתלהמים.

כמה את יפה ירושלים. בצהריים, כשאני נוסע באוטובוס לאסוף את הבן שלי מהגן בהר הצופים. בדרך, אני יכול לראות באופק את כיפת הזהב. נוצצת בשמש אחר הצהריים כמו בגלויה. כמה את יפה ירושלים. כמה את יפה, ובלויה, ומסוכסכת וחסרת כל סיכוי.

כמה את יפה ירושלים. לפנות ערב, כשאנחנו מטיילים בשכונה. הבן שלי על אופניו, ואני דוחף אותו קלות בעליות. כמה את יפה ירושלים. כשאנחנו חולפים על פני עובדים של העירייה שמחליפים את עמודי התאורה כי או־טו־טו בחירות וצריך לעשות משהו, במקום לנקות את השכונה המתלכלכת שלנו, במקום להתקין כבר צילייה בגן השעשועים, כדי שלילדים יהיה קצת פחות חם.

כמה את יפה ירושלים. בלילות, כשרוח קרירה מצמררת את הגוף. כשניידות המשטרה ומשמר הגבול מפטרלות בשכונה או מקימות איזה מחסום דרכים ארעי לתפוס מישהו מעיסאוויה. כמה את יפה ירושלים. כשעוצמים את העיניים, כשמכסים את המוגלה מתחת לשלטים יפים של העירייה על עיר הקרח או פסטיבל אבירים או על מירוץ פורמולה 1.

כמה את יפה ירושלים. עם שחר. כשצריך לקום בבוקר, ולנסוע לעבודה, לתל אביב.

(פורסם בעיתון)

לפידיזם

1.
לפני כמה חודשים, אחרי שפרסמתי שתי כתבות שהראו את האפלייה התקציבית בין ההשקעה של הממשלות בהתנחלויות לבין היישובים שבשטח ישראל, מועצת יש"ע הזמינו אותי לסיור. אמרתי להם שאני מכיר את השטחים פחות או יותר, ששירתתי שם, ושקשה לי להאמין שזה יחדש לי משהו. אבל הם ביקשו, אז הלכתי.
במהלך הסיור, הפגיש אותי המארח שלי עם מנכ"ל מועצת יש"ע (שהעובדה שאני קורא לה מועצת יש"ע ולא מועצת יו"ש מעידה שאני מסייע להם להמשיך להדחיק את המציאות), דני דיין. ישבנו בקרון עץ שהוסב לבית קפה מבודד על ראש גבעה בהתנחלות עלי, אחד המקומות הבתוליים והיפים שבין הירדן לים, ודיברנו. וכשאני אומר דיברנו, אני מתכוון שהוא דיבר. וכשאני אומר דיבר, אני מתכוון שהוא תקף. אותי. את השמאלנים, את התקשורת. לא משנה כל כך, אין בזה שום דבר חדש.
איפשהו לקראת סוף השיחה הוא אמר משהו מעניין. הוא סיפר שיש לו מדד – מדד רזי ברקאי. המדד הזה מודד כמה פעמים רזי ברקאי, שמאלן מוצהר לשיטתו של דיין, חוזר על המנטרה שבסופו של דבר ברור לכולם שהפתרון יהיה שתי מדינות לשני עמים. לפי דני דיין, רזי ברקאי כבר לא כל כך אומר את המשפט הזה, וזה – מבחינת המתנחלים – חדשות טובות. לפי דיין, העובדה שמדד רזי ברקאי שלו נמצא בשפל מעידה על כך שהציבור הישראלי – החילוני, התל אביבי, האשכזני, השמאלני – הפנים שאין פתרון לסכסוך, וטוב שכך. וזה, מבחינת דיין, מצב מצוין. זה אומר שאפשר להפסיק לדבר על כיבוש, ועל התנחלויות, ועל הסכסוך. וזה אומר שאפשר להפסיק לחפש פתרונות, כי אין, ופשוט לתת למתנחלים לחיות בשקט. ומבחינתו, אי אפשר היה לבקש יותר מזה.

2.
נזכרתי בשיחה ההיא עם דיין, הערב, אחרי שצפיתי בראיון של אילנה דיין עם דויד גרוסמן (שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב, בהתחשב בעובדה שמדובר במראיינת הטובה ביותר בישראל, ובאחד האנשים היותר אינטליגנטים ורהוטים שיש כאן). משהו בדברים שגרוסמן אמר – על היעדר תחושת הבית שרודפת את הישראלים, בגלל היעדר הגבולות הברורים, בגלל היעדר השלום – משהו בדברים האלה החזיר אותי לשיחה ההיא עם מנכ"ל מועצת יש"ע, ולסיור באיו"ש כולו. המתנחלים, אני מאמין, לא יסכימו עם גרוסמן ולו בפרומיל. להם יש תחושה עמוקה מאוד של בית. תחושה שורשית מאין כמותה. ולצערי, אני חושב שמנכ"ל מועצת יש"ע צודק. אני חושב שהוא צודק בשני מובנים: 1. שרוב הציבור הישראלי, החילוני, השמאלני, התל אביבי, האשכנזי, הפנים שאין פתרון לסכסוך, לפחות לא בטווח הקצר. 2. שבאמת אולי אין פתרון לסכסוך. לפחות לא בטווח הנראה לעין.
התובנה הזו, שהיא תובנה פרטית לגמרי, מתחברת לי היטב עם תוצאות הבחירות. הבחירות האלה לא נעו על הציר המדיני/ביטחוני, למרות שהיו יכולות להיות כאלה. נתניהו לא ביקש מנדט מהציבור לתקוף באיראן. הנושא האיראני בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא קרוב. גם לא הבעיה הפלסטינית. נאדה. אני לא חושב שהמילה שלום בכלל הוזכרה כאן בחודשים האחרונים, או משהו שדומה לזה. לא. הבחירות האלה נעו על הציר הכלכלי-חברתי. בקוטב אחד ניצב בנימין נתניהו, בקוטב השני עמדה שלי יחימוביץ, והציבור בחר בצד של נתניהו. בצד הכלכלי שלו.
הוא בחר בצד הכלכלי של נתניהו – כלומר, בכלכלת שוק ולא בהתערבות ממשלתית – לא רק בגלל שהוא הצביע לנתניהו ולליברמן, אלא (בעיקר) משום שהוא הצביע ליאיר לפיד (ובמידה מסוימת גם לנפתלי בנט, אם כי שם ההצבעה לא הייתה ממניעים כלכליים אלא מדיניים ולאומניים). בנימין נתניהו הוא רפובליקני. והעניין הוא שגם יאיר לפיד. שניהם מאמינים גדולים בתחרות חופשית בשוק חופשי. בכך שהמדינה להתערב במינימום בנעשה בשוק, ורק במקומות שבהם השוק נכשל. הם לא זהים, נתניהו ולפיד, אבל הם קרובים מאוד מאוד – כך אני מנתח – בתפיסתם הכלכלית. הם מאמינים גדולים בהורדת מסים על עבודה, הם מאמינים גדולים בייעול המגזר הציבורי כשם קוד לצמצום המגזר הציבורי והעברת האחריות על אספקת שירותים לחברות פרטיות בשוק הפרטי. הם מאמינים בעידוד עבודה ובהענשה על בטלנות ואי עבודה. ונפתלי בנט אפילו קיצוני מהם בעניינים הכלכליים. אלה האנשים שהציבור בחר לנהל את חייו, לעצב את עתידו. אנשים שמאמינים בכך שאדם צריך לעשות לביתו, לעבוד קשה, ולהצליח. אני לא אומר את זה בלשון שיפוטית, רק מנסה לתאר מצב.

3.
עכשיו, נשאלת השאלה מדוע הציבור בחר מה שבחר. בעיני חלק אולי השאלה הזו נראית מיותרת לחלוטין. אבל בעיני, אחרי ימי קיץ 2011 המוטרף, יש צורך לשאול את השאלה הזו ולחפש לה תשובה. אחדד את השאלה – איך יכול להיות שאחרי קיץ שבו הציבור צעק בקול גדול "העם דורש צדק חברתי", אותו הציבור בחר באנשים שהתפיסה שלהם לצדק חברתי היא שאדם צריך לדאוג לעצמו, ורק במקרים ממש ממש ממש מובחנים המדינה צריכה לעזור קצת. אבל ממש קצת. זו השאלה.
התשובה, לדעתי, היא שמה שמעניין את מעמד הביניים ברובו הוא שיניחו לו לחיות בשקט, רצוי תוך שהוא משלם כמה שפחות מסים. הרצון לשלם כמה שפחות מסים הוא רצון בצמצום הסולידריות החברתית. משום שלמרות שזה מאוד נחמד להתנדב ולסייע לאחר מזמנך הפנוי, הדרך היחידה שבה כולם מתנדבים לסייע זה לזה (כלומר, כל מי שיכול לעבוד ואכן בוחר לממש את היכולת הזו) היא על ידי תשלום מסים לקופה אחת קולקטיבית, וחלוקתם מחדש בדרך שתסייע למי שאינם יכולים לעבוד, למי שהמזל העיוור לא חס עליהם, וכיוצא באלה. לכן הרצון לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית הזו, מנוגד – לתפיסתי – לקריאה לצדק חברתי. ייתכן מאוד שהרצון הזה, לשלם כמה שפחות מסים, נובע מכך שאחרי שישה עשורים ויותר הישראלים העובדים הפנימו שכספי המסים שלהם הולכים לאו דווקא למטרות שלשמן היו מייעדים את כספי המסים שלהם לו מישהו היה שואל אותם באופן ישיר מה לעשות עם המסים שלהם. יכול להיות שבגלל זה הישראלים התייאשו, ומעדיפים לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית, אלא לעבוד קשה ולרכוש במו כספם את השירותים שפעם המדינה מעניקה להם ללא תשלום, או בתשלום סמלי. אלא שעל הדרך, מי שנפגע הן אותן אוכלוסיות שלא יכולות לעבוד, או שלא מצליחות לעבוד, ואין ביכולתן לרכוש שום שירות שכזה. לא חוגים לילדים, ולא ביטוח בריאות פרטי, ולא מכונית, ולא קורת גג, ולא שום דבר שמזכיר רווחה כלכלית, או חיים בכבוד, או עתיד.
מעמד הביניים, ככל שיש חיה מובחנת כזו בישראל, בחר בבחירות האלה לדאוג לעצמו, ולעצמו בלבד. והדאגה הזו לעצמו לא באה לידי ביטוי בבחירה במועמדים שמציעים שירותים נוספים עבור מעמד הביניים שבוחר בהם, אלא במועמדים שמציעים למעמד הביניים לשלם פחות מסים, ולקנות את השירותים האלה בעצמם בשוק החופשי, תוך הבטחה שלפחות השירותים האלה יהיו זולים, כי הם ידאגו שהשוק יהיה ממש חופשי. כאילו שהם באמת מסוגלים לכך.

4.
מה שקרה עכשיו הוא שיש סיכוי לא רע בכלל שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי. לא ימין מדיני – כי סיכמנו שזה כבר לא מי יודע מה מעניין את הציבור – אלא ימין כלכלי. לא שהממשלה היוצאת הייתה ממשלת שמאל כלכלי, אבל במידה רבה נתניהו של הקדנציה שחלפה לא היה נתניהו של 2003-2005 כשהיה שר אוצר. אז, בשבתו במשרד האוצר, הוא נכנס בכל מה שזז, מביא לידי ביטוי מקסימלי את תפיסת העולם הרייגניסטית שלו. ב-2009-2012, כראש ממשלה, הכלכלה שלו הייתה אחרת. לא מתוך תפיסת עולם, אלא מתוך רצון לשרוד, הוא הנהיג כלכלה הרבה יותר מחבקת, הרבה יותר מחלקת. הוא הגדיל את קצבאות הילדים, הוא חילק בנדיבות תוספות שכר במגזר הציבורי, והדוגמאות ממש לא מסתיימות כאן. לצד אלה הוא המשיך להנהיג את הפחתת המסים שהיא החלק המהותי בתפיסתו הכלכלית, אלא שבניגוד לבעבר הפחתת המסים הזו לא לוותה בהקטנת חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית, אלא דווקא בהגדלתה. וזו הסיבה שבגללה הגענו לגירעון שהגענו אליו, אבל נעזוב את זה בצד. חפרתי על זה כבר מספיק.
אלא שעכשיו, כאמור, יש סיכוי לגמרי סביר שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי, שתונהג בידי שלושה רפובליקנים – נתניהו, לפיד ובנט – שאם תחליט ללכת עד הסוף בעניין הכלכלי, היא תזכיר במידה רבה את ממשלת שרון השנייה, בה ישב לפיד האב. ממשלה של כיווץ המגזר הציבורי, של כיווץ מנגנון הרווחה של הביטוח הלאומי, וכאלה דברים נחמדים. זה מה שהציבור בחר. זה מה שמעמד הביניים – בוחריו של לפיד – בחרו. וזה מוזר. זה מוזר גם בגלל שהרשימה של לפיד מורכבת מאנשים שקשה לי להאמין שרואים עין בעין עם לפיד מבחינה כלכלית. וזה מוזר בגלל שבקיץ האחרון היה נדמה לי שמעמד הביניים רוצה משהו אחר.

5.
ויש גם אפשרות אחרת. שאולי, כפי שניסח זאת היום עינב שיף באיזה שלב, העם אמר ״רוצים את זה מהטלוויזיה והעיתון, הוא נראה טוב ויש לו כסף, אולי יהיה גם לנו". אולי.