מאי 2013

כמה את יפה ירושלים. בבקרים, כשאני נוסע ברכבת הקלה למרכז העיר להתהלך ברחובותייך. כמה את יפה ירושלים, כשהאוזניות תחובות באוזניים והמוזיקה רועמת כך שלא אצטרך לשמוע את האנשים מקללים, מגדפים, מתלהמים.

כמה את יפה ירושלים. בצהריים, כשאני נוסע באוטובוס לאסוף את הבן שלי מהגן בהר הצופים. בדרך, אני יכול לראות באופק את כיפת הזהב. נוצצת בשמש אחר הצהריים כמו בגלויה. כמה את יפה ירושלים. כמה את יפה, ובלויה, ומסוכסכת וחסרת כל סיכוי.

כמה את יפה ירושלים. לפנות ערב, כשאנחנו מטיילים בשכונה. הבן שלי על אופניו, ואני דוחף אותו קלות בעליות. כמה את יפה ירושלים. כשאנחנו חולפים על פני עובדים של העירייה שמחליפים את עמודי התאורה כי או־טו־טו בחירות וצריך לעשות משהו, במקום לנקות את השכונה המתלכלכת שלנו, במקום להתקין כבר צילייה בגן השעשועים, כדי שלילדים יהיה קצת פחות חם.

כמה את יפה ירושלים. בלילות, כשרוח קרירה מצמררת את הגוף. כשניידות המשטרה ומשמר הגבול מפטרלות בשכונה או מקימות איזה מחסום דרכים ארעי לתפוס מישהו מעיסאוויה. כמה את יפה ירושלים. כשעוצמים את העיניים, כשמכסים את המוגלה מתחת לשלטים יפים של העירייה על עיר הקרח או פסטיבל אבירים או על מירוץ פורמולה 1.

כמה את יפה ירושלים. עם שחר. כשצריך לקום בבוקר, ולנסוע לעבודה, לתל אביב.

(פורסם בעיתון)

לפידיזם

1.
לפני כמה חודשים, אחרי שפרסמתי שתי כתבות שהראו את האפלייה התקציבית בין ההשקעה של הממשלות בהתנחלויות לבין היישובים שבשטח ישראל, מועצת יש"ע הזמינו אותי לסיור. אמרתי להם שאני מכיר את השטחים פחות או יותר, ששירתתי שם, ושקשה לי להאמין שזה יחדש לי משהו. אבל הם ביקשו, אז הלכתי.
במהלך הסיור, הפגיש אותי המארח שלי עם מנכ"ל מועצת יש"ע (שהעובדה שאני קורא לה מועצת יש"ע ולא מועצת יו"ש מעידה שאני מסייע להם להמשיך להדחיק את המציאות), דני דיין. ישבנו בקרון עץ שהוסב לבית קפה מבודד על ראש גבעה בהתנחלות עלי, אחד המקומות הבתוליים והיפים שבין הירדן לים, ודיברנו. וכשאני אומר דיברנו, אני מתכוון שהוא דיבר. וכשאני אומר דיבר, אני מתכוון שהוא תקף. אותי. את השמאלנים, את התקשורת. לא משנה כל כך, אין בזה שום דבר חדש.
איפשהו לקראת סוף השיחה הוא אמר משהו מעניין. הוא סיפר שיש לו מדד – מדד רזי ברקאי. המדד הזה מודד כמה פעמים רזי ברקאי, שמאלן מוצהר לשיטתו של דיין, חוזר על המנטרה שבסופו של דבר ברור לכולם שהפתרון יהיה שתי מדינות לשני עמים. לפי דני דיין, רזי ברקאי כבר לא כל כך אומר את המשפט הזה, וזה – מבחינת המתנחלים – חדשות טובות. לפי דיין, העובדה שמדד רזי ברקאי שלו נמצא בשפל מעידה על כך שהציבור הישראלי – החילוני, התל אביבי, האשכזני, השמאלני – הפנים שאין פתרון לסכסוך, וטוב שכך. וזה, מבחינת דיין, מצב מצוין. זה אומר שאפשר להפסיק לדבר על כיבוש, ועל התנחלויות, ועל הסכסוך. וזה אומר שאפשר להפסיק לחפש פתרונות, כי אין, ופשוט לתת למתנחלים לחיות בשקט. ומבחינתו, אי אפשר היה לבקש יותר מזה.

2.
נזכרתי בשיחה ההיא עם דיין, הערב, אחרי שצפיתי בראיון של אילנה דיין עם דויד גרוסמן (שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב, בהתחשב בעובדה שמדובר במראיינת הטובה ביותר בישראל, ובאחד האנשים היותר אינטליגנטים ורהוטים שיש כאן). משהו בדברים שגרוסמן אמר – על היעדר תחושת הבית שרודפת את הישראלים, בגלל היעדר הגבולות הברורים, בגלל היעדר השלום – משהו בדברים האלה החזיר אותי לשיחה ההיא עם מנכ"ל מועצת יש"ע, ולסיור באיו"ש כולו. המתנחלים, אני מאמין, לא יסכימו עם גרוסמן ולו בפרומיל. להם יש תחושה עמוקה מאוד של בית. תחושה שורשית מאין כמותה. ולצערי, אני חושב שמנכ"ל מועצת יש"ע צודק. אני חושב שהוא צודק בשני מובנים: 1. שרוב הציבור הישראלי, החילוני, השמאלני, התל אביבי, האשכנזי, הפנים שאין פתרון לסכסוך, לפחות לא בטווח הקצר. 2. שבאמת אולי אין פתרון לסכסוך. לפחות לא בטווח הנראה לעין.
התובנה הזו, שהיא תובנה פרטית לגמרי, מתחברת לי היטב עם תוצאות הבחירות. הבחירות האלה לא נעו על הציר המדיני/ביטחוני, למרות שהיו יכולות להיות כאלה. נתניהו לא ביקש מנדט מהציבור לתקוף באיראן. הנושא האיראני בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא קרוב. גם לא הבעיה הפלסטינית. נאדה. אני לא חושב שהמילה שלום בכלל הוזכרה כאן בחודשים האחרונים, או משהו שדומה לזה. לא. הבחירות האלה נעו על הציר הכלכלי-חברתי. בקוטב אחד ניצב בנימין נתניהו, בקוטב השני עמדה שלי יחימוביץ, והציבור בחר בצד של נתניהו. בצד הכלכלי שלו.
הוא בחר בצד הכלכלי של נתניהו – כלומר, בכלכלת שוק ולא בהתערבות ממשלתית – לא רק בגלל שהוא הצביע לנתניהו ולליברמן, אלא (בעיקר) משום שהוא הצביע ליאיר לפיד (ובמידה מסוימת גם לנפתלי בנט, אם כי שם ההצבעה לא הייתה ממניעים כלכליים אלא מדיניים ולאומניים). בנימין נתניהו הוא רפובליקני. והעניין הוא שגם יאיר לפיד. שניהם מאמינים גדולים בתחרות חופשית בשוק חופשי. בכך שהמדינה להתערב במינימום בנעשה בשוק, ורק במקומות שבהם השוק נכשל. הם לא זהים, נתניהו ולפיד, אבל הם קרובים מאוד מאוד – כך אני מנתח – בתפיסתם הכלכלית. הם מאמינים גדולים בהורדת מסים על עבודה, הם מאמינים גדולים בייעול המגזר הציבורי כשם קוד לצמצום המגזר הציבורי והעברת האחריות על אספקת שירותים לחברות פרטיות בשוק הפרטי. הם מאמינים בעידוד עבודה ובהענשה על בטלנות ואי עבודה. ונפתלי בנט אפילו קיצוני מהם בעניינים הכלכליים. אלה האנשים שהציבור בחר לנהל את חייו, לעצב את עתידו. אנשים שמאמינים בכך שאדם צריך לעשות לביתו, לעבוד קשה, ולהצליח. אני לא אומר את זה בלשון שיפוטית, רק מנסה לתאר מצב.

3.
עכשיו, נשאלת השאלה מדוע הציבור בחר מה שבחר. בעיני חלק אולי השאלה הזו נראית מיותרת לחלוטין. אבל בעיני, אחרי ימי קיץ 2011 המוטרף, יש צורך לשאול את השאלה הזו ולחפש לה תשובה. אחדד את השאלה – איך יכול להיות שאחרי קיץ שבו הציבור צעק בקול גדול "העם דורש צדק חברתי", אותו הציבור בחר באנשים שהתפיסה שלהם לצדק חברתי היא שאדם צריך לדאוג לעצמו, ורק במקרים ממש ממש ממש מובחנים המדינה צריכה לעזור קצת. אבל ממש קצת. זו השאלה.
התשובה, לדעתי, היא שמה שמעניין את מעמד הביניים ברובו הוא שיניחו לו לחיות בשקט, רצוי תוך שהוא משלם כמה שפחות מסים. הרצון לשלם כמה שפחות מסים הוא רצון בצמצום הסולידריות החברתית. משום שלמרות שזה מאוד נחמד להתנדב ולסייע לאחר מזמנך הפנוי, הדרך היחידה שבה כולם מתנדבים לסייע זה לזה (כלומר, כל מי שיכול לעבוד ואכן בוחר לממש את היכולת הזו) היא על ידי תשלום מסים לקופה אחת קולקטיבית, וחלוקתם מחדש בדרך שתסייע למי שאינם יכולים לעבוד, למי שהמזל העיוור לא חס עליהם, וכיוצא באלה. לכן הרצון לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית הזו, מנוגד – לתפיסתי – לקריאה לצדק חברתי. ייתכן מאוד שהרצון הזה, לשלם כמה שפחות מסים, נובע מכך שאחרי שישה עשורים ויותר הישראלים העובדים הפנימו שכספי המסים שלהם הולכים לאו דווקא למטרות שלשמן היו מייעדים את כספי המסים שלהם לו מישהו היה שואל אותם באופן ישיר מה לעשות עם המסים שלהם. יכול להיות שבגלל זה הישראלים התייאשו, ומעדיפים לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית, אלא לעבוד קשה ולרכוש במו כספם את השירותים שפעם המדינה מעניקה להם ללא תשלום, או בתשלום סמלי. אלא שעל הדרך, מי שנפגע הן אותן אוכלוסיות שלא יכולות לעבוד, או שלא מצליחות לעבוד, ואין ביכולתן לרכוש שום שירות שכזה. לא חוגים לילדים, ולא ביטוח בריאות פרטי, ולא מכונית, ולא קורת גג, ולא שום דבר שמזכיר רווחה כלכלית, או חיים בכבוד, או עתיד.
מעמד הביניים, ככל שיש חיה מובחנת כזו בישראל, בחר בבחירות האלה לדאוג לעצמו, ולעצמו בלבד. והדאגה הזו לעצמו לא באה לידי ביטוי בבחירה במועמדים שמציעים שירותים נוספים עבור מעמד הביניים שבוחר בהם, אלא במועמדים שמציעים למעמד הביניים לשלם פחות מסים, ולקנות את השירותים האלה בעצמם בשוק החופשי, תוך הבטחה שלפחות השירותים האלה יהיו זולים, כי הם ידאגו שהשוק יהיה ממש חופשי. כאילו שהם באמת מסוגלים לכך.

4.
מה שקרה עכשיו הוא שיש סיכוי לא רע בכלל שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי. לא ימין מדיני – כי סיכמנו שזה כבר לא מי יודע מה מעניין את הציבור – אלא ימין כלכלי. לא שהממשלה היוצאת הייתה ממשלת שמאל כלכלי, אבל במידה רבה נתניהו של הקדנציה שחלפה לא היה נתניהו של 2003-2005 כשהיה שר אוצר. אז, בשבתו במשרד האוצר, הוא נכנס בכל מה שזז, מביא לידי ביטוי מקסימלי את תפיסת העולם הרייגניסטית שלו. ב-2009-2012, כראש ממשלה, הכלכלה שלו הייתה אחרת. לא מתוך תפיסת עולם, אלא מתוך רצון לשרוד, הוא הנהיג כלכלה הרבה יותר מחבקת, הרבה יותר מחלקת. הוא הגדיל את קצבאות הילדים, הוא חילק בנדיבות תוספות שכר במגזר הציבורי, והדוגמאות ממש לא מסתיימות כאן. לצד אלה הוא המשיך להנהיג את הפחתת המסים שהיא החלק המהותי בתפיסתו הכלכלית, אלא שבניגוד לבעבר הפחתת המסים הזו לא לוותה בהקטנת חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית, אלא דווקא בהגדלתה. וזו הסיבה שבגללה הגענו לגירעון שהגענו אליו, אבל נעזוב את זה בצד. חפרתי על זה כבר מספיק.
אלא שעכשיו, כאמור, יש סיכוי לגמרי סביר שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי, שתונהג בידי שלושה רפובליקנים – נתניהו, לפיד ובנט – שאם תחליט ללכת עד הסוף בעניין הכלכלי, היא תזכיר במידה רבה את ממשלת שרון השנייה, בה ישב לפיד האב. ממשלה של כיווץ המגזר הציבורי, של כיווץ מנגנון הרווחה של הביטוח הלאומי, וכאלה דברים נחמדים. זה מה שהציבור בחר. זה מה שמעמד הביניים – בוחריו של לפיד – בחרו. וזה מוזר. זה מוזר גם בגלל שהרשימה של לפיד מורכבת מאנשים שקשה לי להאמין שרואים עין בעין עם לפיד מבחינה כלכלית. וזה מוזר בגלל שבקיץ האחרון היה נדמה לי שמעמד הביניים רוצה משהו אחר.

5.
ויש גם אפשרות אחרת. שאולי, כפי שניסח זאת היום עינב שיף באיזה שלב, העם אמר ״רוצים את זה מהטלוויזיה והעיתון, הוא נראה טוב ויש לו כסף, אולי יהיה גם לנו". אולי.

חמניות

1.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר חובש כיפת בד שחורה. אני מנחש שהיה לפחות בן 70. זיפים לבנים ונוקשים כיסו את פניו. הוא הזיע. הוא מסר לי את הפרחים, הגיש לי פתק לחתימה, ואמר משהו על זה שחם בחוץ. הצעתי לו כוס מים. הוא שמח. עמדנו שנינו במבואה בזמן שהוא שתה את המים. הוא שתה אותם כמעט בהתנצלות על כך שאני צריך להמתין עד שיסיים. אחר כך ואיחל לי רק טוב ממעמקי ליבו והלך.

2.
האיש שהביא את הפרחים הביא אותם גם בשנה שעברה, וגם בשנה שקדמה לה. בכל שנה הוא מביא את הפרחים. איכשהו, עד השנה, הגיחה הקצרה שלו לא עשתה לי שום דבר. בסך הכל פרחים. חתימה, טיפ קטן, והמפגש האנושי האינפיניטסימלי הזה היה כלא היה. ואילו השנה, אחרי שהלך, מצאתי את עצמי עומד במטבח, הפרחים זרוקים על השיש על ידי, ואני מביט בחלל האוויר ולא מצליח לחזור לעצמי.

3.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר, ואילו אני סתם פוחז צעיר. בזמן שהביא את הפרחים, בזמן שהלך בחום הכבד שבחוץ, אני נחתי על הספה בדירה וצפיתי בטלוויזיה. ככה סתם באמצע היום. הוא הביא לי פרחים, שתה את המים שלי, ובירך אותי שוב ושוב ושוב. כאילו היה לו ממש חשוב לברך אותי, בשביל שאביא לו מים, בשביל שאתחב מטבע בכף ידו. משהו במפגש הזה בינינו גרם לי להרגיש רע. רע עם עצמי, עם מי שאני, עם העולם שאנחנו חיים בו, עם כל מה שהוא אנושי.

4.
האיש הביא את הפרחים הוא סמל למשהו. אני לא לגמרי בטוח למה. כשאני מעביר את המחשבות האלה אל הכתב הן נראות לי מטומטמות. אבל באותו רגע, שם במטבח, כשהפרחים מוטלים על השיש, המחשבות שלי נראו לי כמו הדבר ההגיוני ביותר על הכדור הזה. משהו במפגש הזה – אדם מבוגר שמתפרנס ממשלוח פרחים לנער פוחז שחושב שהוא עובד קשה למרות שהוא לא באמת יודע עבודה קשה מהי, אדם מבוגר שיוצא מגדרו בשביל להיות נחמד לנער פוחז בתקווה קלושה שיתחבו לידו איזה מטבע ויציעו לו כוס מים קרים, בעמידה, במבואה – משהו במפגש הזה גרם לי לרצות להקיא.

5.
האיש שהביא את הפרחים הביא לי אותם בשביל לציין את קיומי. את הולדתי. את הישארותי בחיים. גם הוא, אף יותר ממני, חגג כבר את קיומו. את הולדתו. את הישארותו בחיים. האם את קיומו ציין מישהו בפרחים? ומה אני מותר ממנו? ומדוע איש מבוגר ממני, שהיה יכול להיות סבא שלי, צריך לצעוד בחום בשביל לציין את קיומי? באיזה מין עולם הסדר הזה נראה הגיוני למישהו?

6.
אסור לי להתלונן על חיי. אני יודע זאת בכל רגע שאני נושם. אסור לי להתלונן על מה שיש לי, אפילו לא על מה שאין לי, משום שיש הרבה יותר נמוך ממני. המרחק ביני ובין הרפש, בין אפסות הקיום האמיתית, הוא מרחק רב. ובכל זאת, בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים, המחשבה שמלווה אותי יותר מכל היא המחשבה שהעתיד שבני גדל אליו יהיה עתיד רע.

7.
אם אתן אימהות או אם אתם אבות לילדים קטנים, נניח בני אפס עד עשר, עזבו רגע את המחשב או הטלפון וגשו אל הילד שלכם. אם הוא ישן, הביטו בו. אם היא ערה, הציצו בה מבלי שתבחין. בעיניו, בתנועות ידיה, באופן שבו הוא לא מודע לרבדים העמוקים של העולם שבו הוא חי. דמיינו כיצד יראה העולם הזה כשהם יהיו בגילכם, כשאתם תהיו בגיל של ההורים שלכם, או בקבר. איך נראה העולם הזה? רע יותר? טוב יותר? ומה עשיתם אתם על מנת שהעולם הזה יהיה טוב יותר? על מנת שהעתיד של הילד שלכם, של הילדה שלכם, באמת יהיה טוב יותר? לא שיהיה להם מספיק כסף, לא שיהיו להם נכסים לרשת לכשתסתלקו. לא. אלא שהעולם שבו הם יחיו יהיה טוב יותר. טוב, במובן הכי בסיסי של טוב. טוב יותר לנשימה, טוב יותר למראה, טוב יותר להסתובב בו, להביט בו, לפעול בו, לזוז בו, לישון בו, לחלות בו, לגדול בו, לגדל בו, להזדקן בו.

8.
האיש שהביא לי את הפרחים היה יהודי מבוגר. אני מניח שיש לי הרבה דברים שאין לו. וזה גורם לי להרגיש רע. מי שחושב שאני יפה נפש, שיבושם לו. ואני יודע, אני יודע שתחושה שלי תיעלם מחר, או מחרתיים, ובכל מקרה בעוד זמן לא רב. ובכל זאת. זה גרם לי להרגיש רע משום שאני בסך הכל שק של הפרשות, והוא בסך הכל שק של הפרשות. ובכל זאת, הנה אני והנה הוא, והנה מה שהוא מנת חלקי והנה מה שהוא מנת חלקו. למה כך ולא להיפך? לא יודע.

9.
אני נפגש עם הרבה מאוד אנשים לאחרונה שאיתם לא נפגשתי קודם לכן מעולם, מכל מיני עולמות תוכן. ממערכת הבריאות, ממערכת החינוך, מעולם הפנסיה, מעולם הבנקאות, מהעולם המקרו כלכלי, מהאקדמיה, וסתם אנשים מכל מיני מינים. מכל אחת מהפגישות הללו אני יוצא מדוכא עד עפר. וכן, אני יודע, משהו במנגנון הפנימי שלי מקולקל. זה בסדר, אתם לא צריכים להגיד לי את זה. זה מי שאני. כך נודלתי, כך גדלתי, זה אני. אני נוטה לראות את הרע שבדברים, למרות שאני לא מחשיב מעצמי אדם מדוכא. אני דווקא שמח מאוד בחלקי, ובעיקר מחלקת האלוהים הקטנה שלי – המשפחה שלי. ובכל זאת, נוטה לראות את הרע. והפגישות האלה, כאמור, גורמות לי להרגיש רע הרבה יותר. ובעיקר, הן גורמות לי להרגיש רע לגבי העולם שאני משאיר אחרי לבני, ואולי לילדים אחרים שעוד נכונו לי. עולם שבו מוציאים להורג אנשים מפגרים ברשות ובסמכות, עולם שבו המערכת הבנקאית משקיעה 6.6 מיליארד דולר בלובינג למטרת הגדלת רווחיה במקום לפתור את כל בעיות המחסור הבסיסיות של העולם השלישי, עולם שמערכת הבריאות שלו מתוחה עד הקצה למרות פלאי הטכנולוגיה והמחקר, עולם שבו מערכת החינוך כבר מזמן לא מצדיקה את השם שלה, אף לא קרוב, עולם שבו ההזדקנות היא כמעט פשע נגד האנושות, עולם כל כך מסוכסך עם עצמו שהוא כבר לא מסוגל לפרנס את נטל המלחמות שהוא מחולל, עולם שהורס את עצמו בעבור אחיזה בכמה שיותר שטרות נייר עם תמונות של אנשים שמתו מזמן. עולם שבו אנשים מבוגרים צריכים ללכת בחום בשביל להביא לך פרחים שיקמלו בעוד יומיים, רק בשביל שתרגיש טוב עם עצמך על כך שעשית את אחד משני הדברים היחידים שכל אחד אחר עשה לפניך בדיוק באותה מידה של הצטיינות ועצלות – להיוולד ולמות – בזמן שאתה רובץ על הספה, מפליץ, וחושב את עצמך מבריק ועמוק רק כי אתה צופה בסדרה קומית ביקורתית על מצבו העלוב של הקיום האנושי.

10.
האיש שהביא לי פרחים לבש חולצה אפורה, מכופתרת. הוא לבש גם מכנסיים חומים וחגר חגורה שחורה וצרה. הוא ענד טבעת נישואין זהובה על אחת מאצבעות יד שמאלו. אני מקווה שהוא יושב עכשיו בסלון ביתו עם אישתו, מול המאוורר. הפרחים שהביא לי מפוזרים בשלושה ארגטלים ברחבי הדירה. ולמי ששלח לי אותם – אנא, בשנה הבאה – אל תשלח.

00:05

כולם הלכו לישון. אני עוד לא הלכתי. כולם הלכו לישון, אבל אני לא רוצה לישון. לא רוצה לנשום בדממה. לא רוצה להיות מוטל כאבן על המזרון. עוד לא. עוד יש לי המון מלים להוציא. אני רק לא בטוח על מה.

כולם הלכו לישון. הדירה שקטה עכשיו. החדרים חשוכים. רק במבואה דולקת הנורה הצהובה. כולם הלכו לישון. אפילו החתולים ישנים. המקרר. הטלוויזיה. ואני, על הספה, בבוקסר ובחולצה תכולה, מקליד.

כולם הלכו לישון. מחר יקומו. כשיקומו, אני ארצה לישון. להמשיך לחיות בעיניים עצומות. לא להביט בהם, שלא יביטו בי. שנתקיים זה בצד זה, בלי אומר, בלי דבר. במקביל.

כולם הלכו לישון. אני בודק בחרכים, במרווחים, במחשכים. כולם הלכו לישון. חלומותיהם מתגלגלים עכשיו. חלום אחר חלום. יפים, שלווים, מחויכים. לו היו יכולים, היו מוחאים לעצמם כפיים בשביעות רצון לילית.

כולם הלכו לישון. ואני על הספה. אין סיגריות, אין שתיה. גם מה לקרוא – אין. רק מסך לבן לבהות בו. לנסות לזקק תחושות בלי צורה במשפטים סדורים. קצרים. חתוכים כמו רצועות אדומות של פלפל.

מאחורי הכריות הגדולות של הספה הפירורים גרים. מתחת למקרר מתגורר האבק. בין רגלי השולחן שבפינה גר הלכלוך חסר השיוך. ובפינה, מאחורי הכוננית, גרה גברת קרדית.

כולם הלכו לישון. בקרוב אצטרף אליהם גם אני. אאסף אל המיטה, אל הסדינים, אל השמיכה שאין כוח להחליף. כולם הלכו לישון. תיכף גם אני אלך לישון עימם.

אפס אחד

בשביל לפתור את הבעיות של רשות השידור צריך לסגור אותה ולפתוח אותה מחדש. הקלידו את המשפט הזה בגוגל וראו מה קורה. בפעם האחרונה מצאתי 15 אלף תוצאות למשפט הזה. כרגע בראש הרשימה מככבת חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ, עד שיבוא מישהו אחר שיתמוך ברעיון.
עכשיו מחקו את המלים "רשות השידור" ובמקומן בדקו כמה פעמים אמרו את המשפט הזה על הכדורגל הישראלי. ועל רכבת ישראל. ועל חברת החשמל. ועל הכנסת. ועל הצבא. ועל שוק העבודה הישראלי. בכלל, המשפט הזה כל כך מוצלח, הנוסחה הזו כה מנצחת, שאפשר בקלות לומר אותה גם על מערכת החינוך, על מערכת הבריאות, על קליטת העלייה, על התחבורה הציבורית, על היישובים הנחשלים בפריפריה, על הביטוח הלאומי, על שוק ההון, על גופי הפנסיה, על השסעים בחברה הישראלית, אפילו על הסכסוך.
בעצם, אם נסכים להודות, רבים מאיתנו מסתובבים כבר זמן רב מדי עם איזו תחושה כללית לא נוחה של "הדרך היחידה לפתור את העסק הזה הוא לסגור ולפתוח מחדש". אלה האנשים שגדשו את הרחובות בקיץ האחרון, וממשיכים לעשות זאת מאז.
הריסטארט הוא הפתרון היחידי. כמו הטכנאי שמספר לך באדיבות שאחרי שבדקת שהכבל מחובר, ושההגדרות מכוילות ושהנוריות מהבהבהות ובכל זאת האינטרנט קרס, הפתרון היחידי הוא לנתק את הראוטר מהזרם, לחכות 30 שניות ולחבר מחדש.
הריסטארט הוא קסם שאין מי שיודע מה פשרו. כיצד זה ניתוק זרם, המתנה של 30 שניות ואז חיבור מחדש מצליחים להפיח חיים חדשים במה שעד לרגע היה גוש אלקטרוני על סף קריסה. מה יש בניתוק הזה, בהמתנה ובחיבור מחדש שמצליחים להחיות תהליכים שכבר היה נדמה שלא יצליחו להסתדר שוב מחדש בסדר הנכון. מה יודעים האלקטרונים והפרוטונים על האפס, הרווח והאחד שהופכים אותם לנוסחה המודרנית, הטהורה, של האלכימאות.
הריסטארט יהיה הדאוס אקס מכינה שלנו. אין לנו זולתו פתרון טוב יותר. כל דרך אחרת לתיקון המצב הסתיימה עד כה ברפורמה, שהובילה לעוד רפורמה, שיחדיו חוללו עוד רפורמה. חיינו הפכו לחוק הסדרים אין סופי. לכן מוטב כבר להודות שמאסנו ברפורמות, קצנו בתוכניות, נשבר לנו מהוועדות. כל השרטוטים היפים על הלוחות המחיקים כבר לא עובדים. הפלונטר שקרוי מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר מסובכים ומסואבים מדי.
אנחנו רוצים ריסטארט. אנחנו רוצים לנתק מהזרם, להחזיק את האוויר בריאות למשך 30 שניות, ולחזור לנשום מחדש. לגלות איך נראים החיים עם מערכת בריאות בריאה, שמאפשרת לקבוע תור לבדיקה בפרק זמן סביר במקום לשלם אלפי שקלים באופן פרטי ולהגיע לתור למחרת; עם מערכת חינוך נאותה, שמקנה ערכים של קידמה ומחנכת לביקורתיות ולעצמאות מחשבתית במקום להיכנע לאנג'דות חינוכיות ופוליטיות שמתחלפות ברגע, שמכבדת את מוריה ואת תלמידיה; עם כדורגל נורמלי, עם שחקנים שיודעים לרוץ ולמסור, בלי עסקנים, עם קהל שאוהב לבוא למגרשים ולא פוחד לגמור את היום באיכילוב; עם מערכת פוליטית מתקדמת, שמקדשת את האינטרס הציבורי ואת האינטליגנציה ואת הדמוקרטיה, במקום חבורת העלובים, הנרפים, והמורמים מעם שקוראים לעצמם נבחרי העם; עם ביטוח לאומי שמעניק רשת ביטחון סוציאלית אמיתית למי שהכי נזקקים לה מבלי להעביר אותם מדורי ייסורים של הוכחות ומבחנים רק בשביל לזכותם בפרוטות עלובות; עם מערכת פנסיה יצירתית שיודעת לאפשר לכל אחד ליהנות כמו שצריך מפירות עמלו במקום לשרוד על פנסיה מצומקת; עם תחבורה ציבורית יעילה שמגיעה מכל מקום לכל מקום בפרק זמן סביר במקום לשלם 75 שקל על הזכות לנסוע כמו בן אדם בנתיב המהיר בכניסה למטרופולין החשוב במדינה בשביל לא לעמוד בפקקים; עם שוק הון שיודע לקחת חסכונות של אנשים ולבנות מהם אימפריות עסקיות שמעסיקות אלפי עובדים, מפרנסות משפחות ומעלות את רמת החיים במקום לחלוב את המשקיעים על מנת לשלם משכורות עתק לבכירים.
ואפילו עם שידור ציבורי תקין, נקי מהשפעות פוליטיות וכזה שנותן תמורה בעד האגרה. לא עוד ארץ נהדרת, תנו לנו רק ניקוי ראש.