הערת שוליים על ועדת סל התרופות ועל צדק חברתי

ביומיים האחרונים קרו כל מיני דברים ששווים התייחסות, אבל אני כבר עייף. אז רק כמה מלים על המלצות ועדת הסל להרחבת סל הבריאות (בשמו הפופולרי, סל התרופות), לשנת 2012 (הטבלה המפורטת נמצאת כאן, למי שמעוניין). אני לא מתיימר להבין משהו ברפואה, או בתרופות שאינן אקמולי, אז אני אצטט את הידיעה שעלתה הבוקר בדה מארקר, ואתייחס למה שכתוב שם כנכון מבלי שבדקתי:

לסל נכנסו שלוש "תרופות יתום" למחלות נדירות ביותר שפוגעות במספר קטן מאוד של חולים ומחירן גבוה. כך, למשל, נכנסה לסל התרופה סולריס, תרופת יתום מצילת חיים למחלת כיליה גנטית – בעלות של 2 מיליון שקל לחולה, לשמונה חולים בשנה. כן נכנסה התרופה אורפדין לתסמונת גנטית נדירה בה חולים 17 אנשים בשנה – שעלותה 520 אלף שקל למטופל.

כדאי להתעכב על זה רגע. עבודת ועדת הסל היא עבודה קשה. הם צריכים לבחור. מגבלת התקציב שהם רואים לנגד עיניהם נוקשה להפליא. על דלתותיהם מתדפקים לחצים מסחריים כבדים. אין פלא שעבודת הוועדה נעשית בחוסר שקיפות, הם לא היו מצליחים לזוז מילימטר אם דלתות הדיונים היו פתוחות.
והנה, למרות המגבלות, הוועדה החליטה השנה לשים 16 מיליון שקל מכספי הציבור (16 מיליון מתוך 300 מיליון כלומר 5.3% מהסל כולו) על תרופה שעשויה להציל את חייהם של שמונה חולים בישראל. רק שמונה חולים. 8.8 מיליון שקל נוספים החליטה הוועדה להעניק ל-17 חולים במחלה נדירה אחרת. סה"כ כ-25 מיליון שקל – 8.3% מהסל – ל-25 חולים – פחות מפרומיל מהאוכלוסיה בישראל.

הנימוקים להחלטה החריגה הזו באים לידי ביטוי בפסקה הבאה, שאין לי מושג מי הכתיב אותה אבל הוא עשה עבודה הסברתית נפלאה:

נושא מימון תרופות היתום, שעלותן למטופל מגיעה עד מיליוני שקלים, עורר דיון סוער בוועדה סביב השאלה עד כמה רחוק צריכה ללכת המדינה במימון תרופה לחולה הבודד. השיקול שהכריע את הכף היה שמדובר בחולים שלרוע מזלם חלו במחלה "הלא נכונה" ואין להם כל סיכוי לממן בעצמם את התרופה שעשויה להציל את חייהם, ולכן על המדינה לממן את תרופתם כפי שהיא מממנת תרופות זולות יותר למחלות נפוצות.

האמת היא, שהתרגשתי מאוד כשקראתי את השורות הללו. בהנחה שאנחנו מקבלים את הדברים כהוויתם, ואין לי סיבה להניח אחרת, זו ההתגלמות המוחלטת הראשונה של צדק חברתי שיצא לי לראות בעיני מאז הקיץ האחרון. סולידריות אמיתית. הכלל למען הפרט. כסף ציבורי למען מטרות ראויות. הייתי שמח להכיר את האנשים שחתומים על ההחלטות האלה, הייתי שמח להכיר את עשרים וחמשת האנשים שיקבלו את חייהם במתנה הודות להחלטות הללו.
לילה טוב.

סתם, בלי כיוון

בזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר הרבה מאד זמן – אני מרגיש כל כך קפוץ עד שנדמה לי שאני צריך לשבור דיסטנס עם עצמי. תמיד הייתי מאד ממוקד משימה, ובזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר המון המון זמן – אני ממוקד משימה עוד יותר מבעבר. אני קם בבוקר. המשימה: להתעורר. מיד אחר כך, המשימה: לשים את אלוני במשפחתון. ואז: להתקלח, לשטוף בקבוקים ולהספיק לצאת בזמן לעבודה. בהמשך זה נהיה אפילו אינטנסיבי יותר, כשאת כל שעותיי בעבודה אני מקדיש לחלוטין למשימה: להוציא עיתון וללכת הביתה. חדוות העשייה, אם להודות על האמת, עודה נמצאת שם, אבל ברוב הזמן היא עמומה, ספק מובנת מאליה ספק ממתינה לאירוע משמעותי שיחזירה לקדמת הבמה לכמה דקות.

כשאתה ממוקד משימה עד כדי כך, אתה עלול לשכוח בדרך בשביל מה לקחת על עצמך את המשימה מלכתחילה. אתה שוכח את האנשים שבדרך. אתה שוכח את המוצר שאתה מייצר. זה לא משהו.
עובדים איתי לא מעט אנשים בעבודה. די הרבה, אפילו. אני רואה אותם הרבה יותר שעות ממה שאני רואה את משפחתי, את חבריי. חלק לא מבוטל מהם אנשים יצירתיים, ססגוניים, מעניינים. ואף על פי כן איני מצליח לזכור מתי ניהלתי עם מי מהם שיחה רצינית, מעמיקה או מעניינת שלא על ענייני עבודה או על עניינים אופרטיביים שנגזרים מהעבודה. גם זה לא משהו.
ובכלל, נדמה לי שהשיחה המעניינת האחרונה שניהלתי עם מישהו – וכשאני אומר שיחה, אני מתכוון לזה ששני הצדדים מקשיבים זה לזה, שכל צד לוקח את השיחה מהמקום שהצד השני הפסיק ומקדם אותה הלאה והלאה, משהו שאתה יוצא ממנו עם תובנה כלשהי, ולא רק פטפוטים חד צדדים ריקים שכל כולם "אני ואני ואני ואני" – הייתה עם אריאל, איפהשהו בשנה האחרונה לתואר. זה ניחוש גס, אמנם, אבל אני מניח שהוא לא רחוק מהאמת. די מדכא, אם אני צריך להודות. אומר משהו עלי, אומר משהו על החיים שלי, אומר משהו על מידת הקרבה – כלומר הריחוק – שלי כלפי האנשים שסובבים אותי מרבית שעות היום. זה בכלל לא משהו.
אני לא נהנה להיות אדם מרוחק. באופן מוזר, העובדה שאני כותב כאן את עצמי, ויודע שאנשים קוראים (לפחות חלקם, לפחות חלק מהדברים), ואחר כך עובדים איתי, מדברים איתי ויוצא באלה, באין מפריע, דווקא החשיפה הזו גורמת לי עוד יותר מרוחק מהם. רוצה לומר: כבר כתבתי הכל, על מה עוד נותר לדבר אם לא על עבודה, או חיתולים או על המחסור הכרוני בשעות שינה. ובכל אופן, אני לא נהנה מזה. לא מההסתובבות במשך היום בפנים חתומות, לא מדחיקת כל האישי הצידה, לא מהאני הרדום שמתפרץ בעבודה הזו לעיתים מתוך האני היום-יומי.
וזה מוזר, כי אני בכלל בנאדם שאוהב לנוח. לא לעשות כלום. להירדם מול הטלוויזיה באמצע היום.

ויותר מכל, לא הייתי רוצה שזו דמות האב שאלוני יגדל בצילה. הייתי רוצה שיראה בי יצור חברותי, מתעניין, מחייך. בעיקר משום שהייתי רוצה שיהיה כזה בעצמו. אז הנה, מסקנה אופרטיבית אחת מכל זה: אנחנו חייבים לחזור מהגולה הזו שנקראת ירושלים. מספיק. לחזור לגור בקרבת בני אנוש. למען עתיד ילדינו.

אבא עשיר, אבא אני

לפני כמה זמן כתבתי כאן על איזה דיכאון נדלני שאופף אותי. טור שלי באותו נושא שהתפרסם בעיתון היום גרר באופן מעניין 240 טוקבקים. מרבית הטוקבקיסטים שזכו לציון גבוה כינו אותי בכיין ואמרו לי שכל עוד אני מעוניין לגור בתל אביב, אז אין לי אלא לשלם 2 מיליון שקל או יותר על דירה, אז הגיע הזמן שאוציא את הראש מהתחת ואגור לפריפריה.

אולי זה בגלל ששכחתי לציין בטור שאני בכלל גר בירושלים ושאין לי שום כוונה או רצון לגור בתקופה הקרובה או הרחוקה בתל אביב ושכנותיה.

ואולי זה בגלל שאני באמת סתם בכיין.

תעריפון

1.

שבוע בחו"ל = 95 סמסים יוצאים + 4 שיחות נכנסות  + 3 שיחות וידאו יוצאות – השתתפות מטעם מקום העבודה (אין לי מושג למה) = 237 ש"ח + 224 ש"ח + 43 ש"ח – 110 ש"ח = 394 ש"ח

2.

דקת שיחת וידאו יוצאת = 8.75 ש"ח

דקת שיחה נכנסת = 3.43 ש"ח

סמס יוצא = 2.52 ש"ח (הנחה של 2 אג' במקרה של סמס יוצא למנוי בתוך הרשת של העבודה)

כל המחירים לפני מע"מ

3.

בחשבון הסלקום, משום מה, יש גם פירוט לגבי השימוש שלי בסלולרי בזמן שהייתי בישראל. לראשונה, אני נחשף לתעריפים שמשלמת המערכת עבור המכשיר. לא אחשוף אותם כאן, אבל חבר'ה – מדובר בתעריפים נמוכים. ממש נמוכים. ולמרות זאת, התעריף של פוזי נמוך עוד יותר (דקת שיחה יוצאת של עובדי המדינה, כלל עובדי המדינה, עולה 7 אג').

חלום בשלוש מערכות

1.
איש הולך לזונה. זו זונה מקסיקאית, זונה מכוערת, גדולה. זונה שהוציאו אותה מספר של גבריאל גרסיה מרקס. יש לה שערות על הסנטר, ושומה גדולה על הלחי. היא נורא מכוערת. זו זונה בלבוסתה. היא זונה גדולה והאיש קצת קטן. יש ביניהם יחסים חנוך-לויניים. האיש אוהב את הזונה. אני כבר יודע שבסופו של דבר הוא ינסה לשכנע אותו שתיתן לו להישאר לישון. בינתיים, הזונה מפעילה לו מונה, ושניהם הולכים משם.
אני נשאר לחכות. לא לזונה, לאיש. אנחנו צריכים לתפוס טיסה מאוחר יותר שנינו, אז אני מחכה.

2.
בשלב כלשהו נמאס לי לחכות. אז אני עולה לקומה השנייה. קבלנים מסתובבים לאורך המסדרון. מסתבר שמשפצים. זו הקומה השנייה של הבסיס שלי ברמאללה. אחד המפקדים, אני לא מכיר אותו, החליט שהוא נורא רוצה לשנות את העיצוב. שבר קירות, הזמין וילונות צבעוניים.

3.
אין לי מה לחפש שם, אז אני יורד למטה, לסופר. מתברר שבזמן שלא הייתי, הפכו את מערכת העיתון לסופר. עכשיו הצוות גם מייצר עיתון, וגם מוכר דברים ללקוחות. צוות הגרפיקה הוצב, משום מה, בקופות. אני ניגש לאחת הגרפיקאיות החביבה עלי, שבדיוק מסיימת להעביר לאישה שמנה מאד את הגבינות שלה, ואני מבקש ממנה שתראה לי את העמודים של העיתון של מחר. היא מסכימה, ואז מתברר לי שבזמן שלא הייתי החליפו את המערכת הגרפית. הגרפיקאית שמחה על כך מאד. היא משוויצה ומראה לי שעכשיו אפשר לגלגל את כל העמודים ביחד, למרות שאין בזה הרבה טעם.
אני הולך ממנה לגרפיקאית אחרת. השעה נהיית מאוחרת מאד, ואני מבין שאני צריך לסגור את העיתון לבד, למרות שהרגע חזרתי ואין לי מושג מה כתוב בו בכלל. הגרפיקאית מנסה להראות לי את העמודים, אבל היא לא מספיקה, כי היא חייבת לסיים עגלה של גבר מבוגר אחד שכבר מתחיל להתעצבן.
בזמן שאני מנסה לפייס את הלקוח המבוגר, מגיחים מאחורי שניים מהבוסים שלי. שניהם לבושים בחולצות כחולות, ושניהם מאד מזיעים. אחד מהם מזיע יותר מהאחר. הם מסתכלים עלי, מברכים אותי לשלום, והולכים משם.
אני נשאר לבדי לסגור את העיתון. נותר לי רק השער, ואין לי מושג ירוק מה כתוב בו.
הגרפיקאית האומללה מסיימת עם הלקוח הזועם, ושמה על הקופה שלט "סגור". היא מתפנה אלי, ושנינו מתחילים לחשוב מה לעשות בשער.
בסוף, הדד-ליין חולף, ואין ברירה. אני מחליט להוריד את השער כמות שהוא, כשיש בו
מילה
אחת
בלבד.