חמניות

1.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר חובש כיפת בד שחורה. אני מנחש שהיה לפחות בן 70. זיפים לבנים ונוקשים כיסו את פניו. הוא הזיע. הוא מסר לי את הפרחים, הגיש לי פתק לחתימה, ואמר משהו על זה שחם בחוץ. הצעתי לו כוס מים. הוא שמח. עמדנו שנינו במבואה בזמן שהוא שתה את המים. הוא שתה אותם כמעט בהתנצלות על כך שאני צריך להמתין עד שיסיים. אחר כך ואיחל לי רק טוב ממעמקי ליבו והלך.

2.
האיש שהביא את הפרחים הביא אותם גם בשנה שעברה, וגם בשנה שקדמה לה. בכל שנה הוא מביא את הפרחים. איכשהו, עד השנה, הגיחה הקצרה שלו לא עשתה לי שום דבר. בסך הכל פרחים. חתימה, טיפ קטן, והמפגש האנושי האינפיניטסימלי הזה היה כלא היה. ואילו השנה, אחרי שהלך, מצאתי את עצמי עומד במטבח, הפרחים זרוקים על השיש על ידי, ואני מביט בחלל האוויר ולא מצליח לחזור לעצמי.

3.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר, ואילו אני סתם פוחז צעיר. בזמן שהביא את הפרחים, בזמן שהלך בחום הכבד שבחוץ, אני נחתי על הספה בדירה וצפיתי בטלוויזיה. ככה סתם באמצע היום. הוא הביא לי פרחים, שתה את המים שלי, ובירך אותי שוב ושוב ושוב. כאילו היה לו ממש חשוב לברך אותי, בשביל שאביא לו מים, בשביל שאתחב מטבע בכף ידו. משהו במפגש הזה בינינו גרם לי להרגיש רע. רע עם עצמי, עם מי שאני, עם העולם שאנחנו חיים בו, עם כל מה שהוא אנושי.

4.
האיש הביא את הפרחים הוא סמל למשהו. אני לא לגמרי בטוח למה. כשאני מעביר את המחשבות האלה אל הכתב הן נראות לי מטומטמות. אבל באותו רגע, שם במטבח, כשהפרחים מוטלים על השיש, המחשבות שלי נראו לי כמו הדבר ההגיוני ביותר על הכדור הזה. משהו במפגש הזה – אדם מבוגר שמתפרנס ממשלוח פרחים לנער פוחז שחושב שהוא עובד קשה למרות שהוא לא באמת יודע עבודה קשה מהי, אדם מבוגר שיוצא מגדרו בשביל להיות נחמד לנער פוחז בתקווה קלושה שיתחבו לידו איזה מטבע ויציעו לו כוס מים קרים, בעמידה, במבואה – משהו במפגש הזה גרם לי לרצות להקיא.

5.
האיש שהביא את הפרחים הביא לי אותם בשביל לציין את קיומי. את הולדתי. את הישארותי בחיים. גם הוא, אף יותר ממני, חגג כבר את קיומו. את הולדתו. את הישארותו בחיים. האם את קיומו ציין מישהו בפרחים? ומה אני מותר ממנו? ומדוע איש מבוגר ממני, שהיה יכול להיות סבא שלי, צריך לצעוד בחום בשביל לציין את קיומי? באיזה מין עולם הסדר הזה נראה הגיוני למישהו?

6.
אסור לי להתלונן על חיי. אני יודע זאת בכל רגע שאני נושם. אסור לי להתלונן על מה שיש לי, אפילו לא על מה שאין לי, משום שיש הרבה יותר נמוך ממני. המרחק ביני ובין הרפש, בין אפסות הקיום האמיתית, הוא מרחק רב. ובכל זאת, בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים, המחשבה שמלווה אותי יותר מכל היא המחשבה שהעתיד שבני גדל אליו יהיה עתיד רע.

7.
אם אתן אימהות או אם אתם אבות לילדים קטנים, נניח בני אפס עד עשר, עזבו רגע את המחשב או הטלפון וגשו אל הילד שלכם. אם הוא ישן, הביטו בו. אם היא ערה, הציצו בה מבלי שתבחין. בעיניו, בתנועות ידיה, באופן שבו הוא לא מודע לרבדים העמוקים של העולם שבו הוא חי. דמיינו כיצד יראה העולם הזה כשהם יהיו בגילכם, כשאתם תהיו בגיל של ההורים שלכם, או בקבר. איך נראה העולם הזה? רע יותר? טוב יותר? ומה עשיתם אתם על מנת שהעולם הזה יהיה טוב יותר? על מנת שהעתיד של הילד שלכם, של הילדה שלכם, באמת יהיה טוב יותר? לא שיהיה להם מספיק כסף, לא שיהיו להם נכסים לרשת לכשתסתלקו. לא. אלא שהעולם שבו הם יחיו יהיה טוב יותר. טוב, במובן הכי בסיסי של טוב. טוב יותר לנשימה, טוב יותר למראה, טוב יותר להסתובב בו, להביט בו, לפעול בו, לזוז בו, לישון בו, לחלות בו, לגדול בו, לגדל בו, להזדקן בו.

8.
האיש שהביא לי את הפרחים היה יהודי מבוגר. אני מניח שיש לי הרבה דברים שאין לו. וזה גורם לי להרגיש רע. מי שחושב שאני יפה נפש, שיבושם לו. ואני יודע, אני יודע שתחושה שלי תיעלם מחר, או מחרתיים, ובכל מקרה בעוד זמן לא רב. ובכל זאת. זה גרם לי להרגיש רע משום שאני בסך הכל שק של הפרשות, והוא בסך הכל שק של הפרשות. ובכל זאת, הנה אני והנה הוא, והנה מה שהוא מנת חלקי והנה מה שהוא מנת חלקו. למה כך ולא להיפך? לא יודע.

9.
אני נפגש עם הרבה מאוד אנשים לאחרונה שאיתם לא נפגשתי קודם לכן מעולם, מכל מיני עולמות תוכן. ממערכת הבריאות, ממערכת החינוך, מעולם הפנסיה, מעולם הבנקאות, מהעולם המקרו כלכלי, מהאקדמיה, וסתם אנשים מכל מיני מינים. מכל אחת מהפגישות הללו אני יוצא מדוכא עד עפר. וכן, אני יודע, משהו במנגנון הפנימי שלי מקולקל. זה בסדר, אתם לא צריכים להגיד לי את זה. זה מי שאני. כך נודלתי, כך גדלתי, זה אני. אני נוטה לראות את הרע שבדברים, למרות שאני לא מחשיב מעצמי אדם מדוכא. אני דווקא שמח מאוד בחלקי, ובעיקר מחלקת האלוהים הקטנה שלי – המשפחה שלי. ובכל זאת, נוטה לראות את הרע. והפגישות האלה, כאמור, גורמות לי להרגיש רע הרבה יותר. ובעיקר, הן גורמות לי להרגיש רע לגבי העולם שאני משאיר אחרי לבני, ואולי לילדים אחרים שעוד נכונו לי. עולם שבו מוציאים להורג אנשים מפגרים ברשות ובסמכות, עולם שבו המערכת הבנקאית משקיעה 6.6 מיליארד דולר בלובינג למטרת הגדלת רווחיה במקום לפתור את כל בעיות המחסור הבסיסיות של העולם השלישי, עולם שמערכת הבריאות שלו מתוחה עד הקצה למרות פלאי הטכנולוגיה והמחקר, עולם שבו מערכת החינוך כבר מזמן לא מצדיקה את השם שלה, אף לא קרוב, עולם שבו ההזדקנות היא כמעט פשע נגד האנושות, עולם כל כך מסוכסך עם עצמו שהוא כבר לא מסוגל לפרנס את נטל המלחמות שהוא מחולל, עולם שהורס את עצמו בעבור אחיזה בכמה שיותר שטרות נייר עם תמונות של אנשים שמתו מזמן. עולם שבו אנשים מבוגרים צריכים ללכת בחום בשביל להביא לך פרחים שיקמלו בעוד יומיים, רק בשביל שתרגיש טוב עם עצמך על כך שעשית את אחד משני הדברים היחידים שכל אחד אחר עשה לפניך בדיוק באותה מידה של הצטיינות ועצלות – להיוולד ולמות – בזמן שאתה רובץ על הספה, מפליץ, וחושב את עצמך מבריק ועמוק רק כי אתה צופה בסדרה קומית ביקורתית על מצבו העלוב של הקיום האנושי.

10.
האיש שהביא לי פרחים לבש חולצה אפורה, מכופתרת. הוא לבש גם מכנסיים חומים וחגר חגורה שחורה וצרה. הוא ענד טבעת נישואין זהובה על אחת מאצבעות יד שמאלו. אני מקווה שהוא יושב עכשיו בסלון ביתו עם אישתו, מול המאוורר. הפרחים שהביא לי מפוזרים בשלושה ארגטלים ברחבי הדירה. ולמי ששלח לי אותם – אנא, בשנה הבאה – אל תשלח.

00:05

כולם הלכו לישון. אני עוד לא הלכתי. כולם הלכו לישון, אבל אני לא רוצה לישון. לא רוצה לנשום בדממה. לא רוצה להיות מוטל כאבן על המזרון. עוד לא. עוד יש לי המון מלים להוציא. אני רק לא בטוח על מה.

כולם הלכו לישון. הדירה שקטה עכשיו. החדרים חשוכים. רק במבואה דולקת הנורה הצהובה. כולם הלכו לישון. אפילו החתולים ישנים. המקרר. הטלוויזיה. ואני, על הספה, בבוקסר ובחולצה תכולה, מקליד.

כולם הלכו לישון. מחר יקומו. כשיקומו, אני ארצה לישון. להמשיך לחיות בעיניים עצומות. לא להביט בהם, שלא יביטו בי. שנתקיים זה בצד זה, בלי אומר, בלי דבר. במקביל.

כולם הלכו לישון. אני בודק בחרכים, במרווחים, במחשכים. כולם הלכו לישון. חלומותיהם מתגלגלים עכשיו. חלום אחר חלום. יפים, שלווים, מחויכים. לו היו יכולים, היו מוחאים לעצמם כפיים בשביעות רצון לילית.

כולם הלכו לישון. ואני על הספה. אין סיגריות, אין שתיה. גם מה לקרוא – אין. רק מסך לבן לבהות בו. לנסות לזקק תחושות בלי צורה במשפטים סדורים. קצרים. חתוכים כמו רצועות אדומות של פלפל.

מאחורי הכריות הגדולות של הספה הפירורים גרים. מתחת למקרר מתגורר האבק. בין רגלי השולחן שבפינה גר הלכלוך חסר השיוך. ובפינה, מאחורי הכוננית, גרה גברת קרדית.

כולם הלכו לישון. בקרוב אצטרף אליהם גם אני. אאסף אל המיטה, אל הסדינים, אל השמיכה שאין כוח להחליף. כולם הלכו לישון. תיכף גם אני אלך לישון עימם.

אפס אחד

בשביל לפתור את הבעיות של רשות השידור צריך לסגור אותה ולפתוח אותה מחדש. הקלידו את המשפט הזה בגוגל וראו מה קורה. בפעם האחרונה מצאתי 15 אלף תוצאות למשפט הזה. כרגע בראש הרשימה מככבת חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ, עד שיבוא מישהו אחר שיתמוך ברעיון.
עכשיו מחקו את המלים "רשות השידור" ובמקומן בדקו כמה פעמים אמרו את המשפט הזה על הכדורגל הישראלי. ועל רכבת ישראל. ועל חברת החשמל. ועל הכנסת. ועל הצבא. ועל שוק העבודה הישראלי. בכלל, המשפט הזה כל כך מוצלח, הנוסחה הזו כה מנצחת, שאפשר בקלות לומר אותה גם על מערכת החינוך, על מערכת הבריאות, על קליטת העלייה, על התחבורה הציבורית, על היישובים הנחשלים בפריפריה, על הביטוח הלאומי, על שוק ההון, על גופי הפנסיה, על השסעים בחברה הישראלית, אפילו על הסכסוך.
בעצם, אם נסכים להודות, רבים מאיתנו מסתובבים כבר זמן רב מדי עם איזו תחושה כללית לא נוחה של "הדרך היחידה לפתור את העסק הזה הוא לסגור ולפתוח מחדש". אלה האנשים שגדשו את הרחובות בקיץ האחרון, וממשיכים לעשות זאת מאז.
הריסטארט הוא הפתרון היחידי. כמו הטכנאי שמספר לך באדיבות שאחרי שבדקת שהכבל מחובר, ושההגדרות מכוילות ושהנוריות מהבהבהות ובכל זאת האינטרנט קרס, הפתרון היחידי הוא לנתק את הראוטר מהזרם, לחכות 30 שניות ולחבר מחדש.
הריסטארט הוא קסם שאין מי שיודע מה פשרו. כיצד זה ניתוק זרם, המתנה של 30 שניות ואז חיבור מחדש מצליחים להפיח חיים חדשים במה שעד לרגע היה גוש אלקטרוני על סף קריסה. מה יש בניתוק הזה, בהמתנה ובחיבור מחדש שמצליחים להחיות תהליכים שכבר היה נדמה שלא יצליחו להסתדר שוב מחדש בסדר הנכון. מה יודעים האלקטרונים והפרוטונים על האפס, הרווח והאחד שהופכים אותם לנוסחה המודרנית, הטהורה, של האלכימאות.
הריסטארט יהיה הדאוס אקס מכינה שלנו. אין לנו זולתו פתרון טוב יותר. כל דרך אחרת לתיקון המצב הסתיימה עד כה ברפורמה, שהובילה לעוד רפורמה, שיחדיו חוללו עוד רפורמה. חיינו הפכו לחוק הסדרים אין סופי. לכן מוטב כבר להודות שמאסנו ברפורמות, קצנו בתוכניות, נשבר לנו מהוועדות. כל השרטוטים היפים על הלוחות המחיקים כבר לא עובדים. הפלונטר שקרוי מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר מסובכים ומסואבים מדי.
אנחנו רוצים ריסטארט. אנחנו רוצים לנתק מהזרם, להחזיק את האוויר בריאות למשך 30 שניות, ולחזור לנשום מחדש. לגלות איך נראים החיים עם מערכת בריאות בריאה, שמאפשרת לקבוע תור לבדיקה בפרק זמן סביר במקום לשלם אלפי שקלים באופן פרטי ולהגיע לתור למחרת; עם מערכת חינוך נאותה, שמקנה ערכים של קידמה ומחנכת לביקורתיות ולעצמאות מחשבתית במקום להיכנע לאנג'דות חינוכיות ופוליטיות שמתחלפות ברגע, שמכבדת את מוריה ואת תלמידיה; עם כדורגל נורמלי, עם שחקנים שיודעים לרוץ ולמסור, בלי עסקנים, עם קהל שאוהב לבוא למגרשים ולא פוחד לגמור את היום באיכילוב; עם מערכת פוליטית מתקדמת, שמקדשת את האינטרס הציבורי ואת האינטליגנציה ואת הדמוקרטיה, במקום חבורת העלובים, הנרפים, והמורמים מעם שקוראים לעצמם נבחרי העם; עם ביטוח לאומי שמעניק רשת ביטחון סוציאלית אמיתית למי שהכי נזקקים לה מבלי להעביר אותם מדורי ייסורים של הוכחות ומבחנים רק בשביל לזכותם בפרוטות עלובות; עם מערכת פנסיה יצירתית שיודעת לאפשר לכל אחד ליהנות כמו שצריך מפירות עמלו במקום לשרוד על פנסיה מצומקת; עם תחבורה ציבורית יעילה שמגיעה מכל מקום לכל מקום בפרק זמן סביר במקום לשלם 75 שקל על הזכות לנסוע כמו בן אדם בנתיב המהיר בכניסה למטרופולין החשוב במדינה בשביל לא לעמוד בפקקים; עם שוק הון שיודע לקחת חסכונות של אנשים ולבנות מהם אימפריות עסקיות שמעסיקות אלפי עובדים, מפרנסות משפחות ומעלות את רמת החיים במקום לחלוב את המשקיעים על מנת לשלם משכורות עתק לבכירים.
ואפילו עם שידור ציבורי תקין, נקי מהשפעות פוליטיות וכזה שנותן תמורה בעד האגרה. לא עוד ארץ נהדרת, תנו לנו רק ניקוי ראש.

היה שווה לקום בבוקר

מתוך סקירת העיתונות היומית באתר העין השביעית, 3/1/2012 (ההדגשות הן שלי):

"כלכליסט" ממשיך לבחון את גבולות השיח ומפרסם גם הבוקר, בכפולה הפותחת, מאמר מתורגם מה"בוסטון ריביו". הפעם, מאמר מאת פרופ' קנת ארו, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1972, שיוצא נגד תאוות הבצע של הפיננסיירים וקורא לעגן בחקיקה אופן התנהלות אחראי ונאות בתחום השירותים הפיננסיים.

אתמול ב"כלכליסט" פורסם באותה מסגרת מאמר מאת כריסטובל יאנג מאוניברסיטת סטנפורד, שקרא להגביר את נטל המס על העשירים. "אין מה לדאוג, העשירים לא יברחו", קראה כותרת המאמר, ולא היתה זו אמירה בעלמא. היא התבססה על מחקר שערך יאנג יחד עם צ'רלס וארנר, ונועד לבחון את השפעות מדיניות המס על העשירים במדינת ניו-ג'רזי.

"גילינו שמאז שהוטל מס על עשירים במדינה ב-2004, מספרם צמח ב-38%", כותב יאנג. "[…] במונחים של הגירת מיליונרים החוצה ופנימה, השפעתו של המס החדש היתה אפסית. […] 70 מיליונרים עזבו את המדינה על פני ארבע שנים ולקחו איתם 16 מיליון דולר בהכנסות שנתיות ממסים, אולם המס החדש גייס מיליארד דולר במקביל. ניו-ג'רזי היא מדינה זעירה. תושבים רבים יוכלו לנוע כמה עשרות ק"מ ולמצוא את עצמם במדינות עם מס נמוך יותר על עשירים, כמו קונטיקט או פנסילבניה. אז אם מס על האחוז הבודד של עשירים עלה יפה בניו-ג'רזי, אין סיבה להאמין שהוא לא יעבוד במדינות אחרות".

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותב גדעון עשת על מחקר אחר, שערכו תומס פיקטי, עמנואל סאיז וסטפני סטנצ'בה, ובחן באיזו דרגת מס יחדלו העשירים לעבוד. מסקנתם היא כי "הטייקונים ימשיכו לפעול כלכלית גם אם המס יהיה גבוה בהרבה ממה שהוא היום". באחרונה, מזכיר עשת, טורפדה הצעה להעלות את המס על העשירים בישראל ב-2%. עשת מעלה את האפשרות להטיל על העשירים מס שולי בשיעור של 91%.

המדור הקבוע של עשת מתפרסם בעומק המוסף "ממון". סדרת המאמרים המתורגמים מה"בוסטון ריביו" מתפרסמת בכפולה הפותחת של "כלכליסט". זהו הבדל משמעותי המצביע על פער בהצהרת הכוונות של שני העיתונים. כשבכל העיתונים הכלכליים תהיה אפשרות לקרוא בעמודים המרכזיים דעות כמו אלה של יאנג או עשת, נדע שהשינוי בשיח הכלכלי תפס אחיזה. כשזה יקרה, יגבר גם הסיכוי שבפקולטות לכלכלה יעזו לפתוח צוהר לדעות המערערות על הדוגמה השלטת.

התרגשתי עמוקות. באמת. ואני חב חוב גדול לעורכים שלי, שנותנים לי שטח פעולה נרחב כל כך לעשות את הדברים האלה בעיתון, מתוך אמונה שזה משרת את ציבור הקוראים ולו במקצת.

הערת שוליים על ועדת סל התרופות ועל צדק חברתי

ביומיים האחרונים קרו כל מיני דברים ששווים התייחסות, אבל אני כבר עייף. אז רק כמה מלים על המלצות ועדת הסל להרחבת סל הבריאות (בשמו הפופולרי, סל התרופות), לשנת 2012 (הטבלה המפורטת נמצאת כאן, למי שמעוניין). אני לא מתיימר להבין משהו ברפואה, או בתרופות שאינן אקמולי, אז אני אצטט את הידיעה שעלתה הבוקר בדה מארקר, ואתייחס למה שכתוב שם כנכון מבלי שבדקתי:

לסל נכנסו שלוש "תרופות יתום" למחלות נדירות ביותר שפוגעות במספר קטן מאוד של חולים ומחירן גבוה. כך, למשל, נכנסה לסל התרופה סולריס, תרופת יתום מצילת חיים למחלת כיליה גנטית – בעלות של 2 מיליון שקל לחולה, לשמונה חולים בשנה. כן נכנסה התרופה אורפדין לתסמונת גנטית נדירה בה חולים 17 אנשים בשנה – שעלותה 520 אלף שקל למטופל.

כדאי להתעכב על זה רגע. עבודת ועדת הסל היא עבודה קשה. הם צריכים לבחור. מגבלת התקציב שהם רואים לנגד עיניהם נוקשה להפליא. על דלתותיהם מתדפקים לחצים מסחריים כבדים. אין פלא שעבודת הוועדה נעשית בחוסר שקיפות, הם לא היו מצליחים לזוז מילימטר אם דלתות הדיונים היו פתוחות.
והנה, למרות המגבלות, הוועדה החליטה השנה לשים 16 מיליון שקל מכספי הציבור (16 מיליון מתוך 300 מיליון כלומר 5.3% מהסל כולו) על תרופה שעשויה להציל את חייהם של שמונה חולים בישראל. רק שמונה חולים. 8.8 מיליון שקל נוספים החליטה הוועדה להעניק ל-17 חולים במחלה נדירה אחרת. סה"כ כ-25 מיליון שקל – 8.3% מהסל – ל-25 חולים – פחות מפרומיל מהאוכלוסיה בישראל.

הנימוקים להחלטה החריגה הזו באים לידי ביטוי בפסקה הבאה, שאין לי מושג מי הכתיב אותה אבל הוא עשה עבודה הסברתית נפלאה:

נושא מימון תרופות היתום, שעלותן למטופל מגיעה עד מיליוני שקלים, עורר דיון סוער בוועדה סביב השאלה עד כמה רחוק צריכה ללכת המדינה במימון תרופה לחולה הבודד. השיקול שהכריע את הכף היה שמדובר בחולים שלרוע מזלם חלו במחלה "הלא נכונה" ואין להם כל סיכוי לממן בעצמם את התרופה שעשויה להציל את חייהם, ולכן על המדינה לממן את תרופתם כפי שהיא מממנת תרופות זולות יותר למחלות נפוצות.

האמת היא, שהתרגשתי מאוד כשקראתי את השורות הללו. בהנחה שאנחנו מקבלים את הדברים כהוויתם, ואין לי סיבה להניח אחרת, זו ההתגלמות המוחלטת הראשונה של צדק חברתי שיצא לי לראות בעיני מאז הקיץ האחרון. סולידריות אמיתית. הכלל למען הפרט. כסף ציבורי למען מטרות ראויות. הייתי שמח להכיר את האנשים שחתומים על ההחלטות האלה, הייתי שמח להכיר את עשרים וחמשת האנשים שיקבלו את חייהם במתנה הודות להחלטות הללו.
לילה טוב.