אבא עשיר, אבא אני

לפני כמה זמן כתבתי כאן על איזה דיכאון נדלני שאופף אותי. טור שלי באותו נושא שהתפרסם בעיתון היום גרר באופן מעניין 240 טוקבקים. מרבית הטוקבקיסטים שזכו לציון גבוה כינו אותי בכיין ואמרו לי שכל עוד אני מעוניין לגור בתל אביב, אז אין לי אלא לשלם 2 מיליון שקל או יותר על דירה, אז הגיע הזמן שאוציא את הראש מהתחת ואגור לפריפריה.

אולי זה בגלל ששכחתי לציין בטור שאני בכלל גר בירושלים ושאין לי שום כוונה או רצון לגור בתקופה הקרובה או הרחוקה בתל אביב ושכנותיה.

ואולי זה בגלל שאני באמת סתם בכיין.

תעריפון

1.

שבוע בחו"ל = 95 סמסים יוצאים + 4 שיחות נכנסות  + 3 שיחות וידאו יוצאות – השתתפות מטעם מקום העבודה (אין לי מושג למה) = 237 ש"ח + 224 ש"ח + 43 ש"ח – 110 ש"ח = 394 ש"ח

2.

דקת שיחת וידאו יוצאת = 8.75 ש"ח

דקת שיחה נכנסת = 3.43 ש"ח

סמס יוצא = 2.52 ש"ח (הנחה של 2 אג' במקרה של סמס יוצא למנוי בתוך הרשת של העבודה)

כל המחירים לפני מע"מ

3.

בחשבון הסלקום, משום מה, יש גם פירוט לגבי השימוש שלי בסלולרי בזמן שהייתי בישראל. לראשונה, אני נחשף לתעריפים שמשלמת המערכת עבור המכשיר. לא אחשוף אותם כאן, אבל חבר'ה – מדובר בתעריפים נמוכים. ממש נמוכים. ולמרות זאת, התעריף של פוזי נמוך עוד יותר (דקת שיחה יוצאת של עובדי המדינה, כלל עובדי המדינה, עולה 7 אג').

חלום בשלוש מערכות

1.
איש הולך לזונה. זו זונה מקסיקאית, זונה מכוערת, גדולה. זונה שהוציאו אותה מספר של גבריאל גרסיה מרקס. יש לה שערות על הסנטר, ושומה גדולה על הלחי. היא נורא מכוערת. זו זונה בלבוסתה. היא זונה גדולה והאיש קצת קטן. יש ביניהם יחסים חנוך-לויניים. האיש אוהב את הזונה. אני כבר יודע שבסופו של דבר הוא ינסה לשכנע אותו שתיתן לו להישאר לישון. בינתיים, הזונה מפעילה לו מונה, ושניהם הולכים משם.
אני נשאר לחכות. לא לזונה, לאיש. אנחנו צריכים לתפוס טיסה מאוחר יותר שנינו, אז אני מחכה.

2.
בשלב כלשהו נמאס לי לחכות. אז אני עולה לקומה השנייה. קבלנים מסתובבים לאורך המסדרון. מסתבר שמשפצים. זו הקומה השנייה של הבסיס שלי ברמאללה. אחד המפקדים, אני לא מכיר אותו, החליט שהוא נורא רוצה לשנות את העיצוב. שבר קירות, הזמין וילונות צבעוניים.

3.
אין לי מה לחפש שם, אז אני יורד למטה, לסופר. מתברר שבזמן שלא הייתי, הפכו את מערכת העיתון לסופר. עכשיו הצוות גם מייצר עיתון, וגם מוכר דברים ללקוחות. צוות הגרפיקה הוצב, משום מה, בקופות. אני ניגש לאחת הגרפיקאיות החביבה עלי, שבדיוק מסיימת להעביר לאישה שמנה מאד את הגבינות שלה, ואני מבקש ממנה שתראה לי את העמודים של העיתון של מחר. היא מסכימה, ואז מתברר לי שבזמן שלא הייתי החליפו את המערכת הגרפית. הגרפיקאית שמחה על כך מאד. היא משוויצה ומראה לי שעכשיו אפשר לגלגל את כל העמודים ביחד, למרות שאין בזה הרבה טעם.
אני הולך ממנה לגרפיקאית אחרת. השעה נהיית מאוחרת מאד, ואני מבין שאני צריך לסגור את העיתון לבד, למרות שהרגע חזרתי ואין לי מושג מה כתוב בו בכלל. הגרפיקאית מנסה להראות לי את העמודים, אבל היא לא מספיקה, כי היא חייבת לסיים עגלה של גבר מבוגר אחד שכבר מתחיל להתעצבן.
בזמן שאני מנסה לפייס את הלקוח המבוגר, מגיחים מאחורי שניים מהבוסים שלי. שניהם לבושים בחולצות כחולות, ושניהם מאד מזיעים. אחד מהם מזיע יותר מהאחר. הם מסתכלים עלי, מברכים אותי לשלום, והולכים משם.
אני נשאר לבדי לסגור את העיתון. נותר לי רק השער, ואין לי מושג ירוק מה כתוב בו.
הגרפיקאית האומללה מסיימת עם הלקוח הזועם, ושמה על הקופה שלט "סגור". היא מתפנה אלי, ושנינו מתחילים לחשוב מה לעשות בשער.
בסוף, הדד-ליין חולף, ואין ברירה. אני מחליט להוריד את השער כמות שהוא, כשיש בו
מילה
אחת
בלבד.