בסיעתא דשמיא

לא כיף לי בחירות.

אני משתדלת להיות כמה שפחות פוליטית. כדרך חיים.

אבל בזמן בחירות אנחנו מגלים כל כך הרבה איכסה על עצמנו.

ועל מה שאנשי השיווק של המפלגות חושבים עלינו.

 

בין סיסמת הבחירות החדשה של ש"ס המעטרת את אוטובוסי ישראל –

ב"ה כן אנחנו יכולים ! (המקור הוא גם צבעוני (כחול ואדום) אבל לא נשמרים לי הצבעים)

לעיצוב אתר האינטרנט של הליכוד הלוקח השראה, צבעים, פונטים ומילים מאתר הבחירות של אובמה (לאחר חיפוש לינקים, מסתבר שמישהו עלה על זה הרבה קודם… ועשה עבודה גרפית טובה בהרבה ממה שאני יודעת לעשות),

והפגישה בין אנשי מפלגת השמאל החדשה לאנשי אובמה (שזו ידיעה ששמעתי ברדיו ואין לי אליה לינק)

אני מתחילה לחשוב שמישהו חושב שאולי אם הוא יעתיק/יתרגם/יגנוב רעיונות/ימחזר/יצבע עורו בשחור האנשים בישראל יחשבו לעצמם "וואו, זה נשמע/מריח/נראה/מזכיר/מתקשר עם/מעלה אסוציאציה/מתכתב עם/מדבר כמו משהו שראיתי בטלוויזיה לא מזמן… ואנשים היו שמחים, התרגשו כזה, ובכו… והייתה להם תקווה!" והמחשבה הזאת תגרום לאנשים הטובים בישראל לעשות את הבחירה הנכונה.

והבחירה הנכונה היא הבחירה במשהו שאין בו מסר, תוכנית או אידיאולוגיה, אלא רק ערמת קקי שמציגה את החבילה הנוצצת ביותר שהכי הכי הכי דומה למשהו שראינו מעבר לים ואולי יעשה טוב.

 

אני משתדלת להימנע מרגשות עזים של שנאה. זה לא עושה לי טוב לעור הפנים. או בכלל.

אבל אני שונאת פוליטיקאים. ואת אנשי הספין בכל צורותיהם.

ואני שונאת דרדסים.