הרהור

הבוקר, בדרך לעבודה מירושלים לתל אביב, ראיתי כיצד דחפורים עוקרים את הברושים הזקופים בצד הכביש בשביל לפנות הדרך לסלילת כביש חדש לשכונה החרדית רמת שלמה. ראיתי כיצד בעודי עובר במחסום דרכים צהלי איש פלסטיני מבוגר הולך לו בין גדרות, במה שנראה כמו משהו אחר אבל אסור להשוות, ולאיש מסביב – אפילו לא לו – זה לא נראה משוגע. ברדיו שמעתי על תוצאות משפט רמדיה, על הכרעת הדין לגבי מי שהואשמו – אך רק אחד הורשע – בגרימת מוות ברשלנות לתינוקות משום שלא היה במזון התינוקות שלהם ויטמין חיוני. ושמעתי גם על אסירים שמתים בתאים לא תאים בדרכים לא דרכים בעלטה גמורה.

בעוד שבוע הבן שלי יהיה בן 3. בני, אהובי, הסיבה היחידה לקיומי, יגדל ויבין לאט לאט באיזו מדינה אנחנו חיים, באיזה עולם.

ואם לא אצליח לשנות שום דבר ממה שמסביב, למרות שאתאמץ שוב ושוב, לפחות אעשה את הכל שיהיה לו אכפת מהצחנה שעולה מהקיום שסביבנו. שלכל הפחות לא יהיה אדיש לה. שלכל הפחות יכעס עלי. על מי שעולל את הדברים האלה מסביב. על מי שהפכו את הקיום הנאיבי, הטהור שלו ושל ילדים אחרים, לעולם של מדון, רוע וריב.

1.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר חובש כיפת בד שחורה. אני מנחש שהיה לפחות בן 70. זיפים לבנים ונוקשים כיסו את פניו. הוא הזיע. הוא מסר לי את הפרחים, הגיש לי פתק לחתימה, ואמר משהו על זה שחם בחוץ. הצעתי לו כוס מים. הוא שמח. עמדנו שנינו במבואה בזמן שהוא שתה את המים. הוא שתה אותם כמעט בהתנצלות על כך שאני צריך להמתין עד שיסיים. אחר כך ואיחל לי רק טוב ממעמקי ליבו והלך.

2.
האיש שהביא את הפרחים הביא אותם גם בשנה שעברה, וגם בשנה שקדמה לה. בכל שנה הוא מביא את הפרחים. איכשהו, עד השנה, הגיחה הקצרה שלו לא עשתה לי שום דבר. בסך הכל פרחים. חתימה, טיפ קטן, והמפגש האנושי האינפיניטסימלי הזה היה כלא היה. ואילו השנה, אחרי שהלך, מצאתי את עצמי עומד במטבח, הפרחים זרוקים על השיש על ידי, ואני מביט בחלל האוויר ולא מצליח לחזור לעצמי.

3.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר, ואילו אני סתם פוחז צעיר. בזמן שהביא את הפרחים, בזמן שהלך בחום הכבד שבחוץ, אני נחתי על הספה בדירה וצפיתי בטלוויזיה. ככה סתם באמצע היום. הוא הביא לי פרחים, שתה את המים שלי, ובירך אותי שוב ושוב ושוב. כאילו היה לו ממש חשוב לברך אותי, בשביל שאביא לו מים, בשביל שאתחב מטבע בכף ידו. משהו במפגש הזה בינינו גרם לי להרגיש רע. רע עם עצמי, עם מי שאני, עם העולם שאנחנו חיים בו, עם כל מה שהוא אנושי.

4.
האיש הביא את הפרחים הוא סמל למשהו. אני לא לגמרי בטוח למה. כשאני מעביר את המחשבות האלה אל הכתב הן נראות לי מטומטמות. אבל באותו רגע, שם במטבח, כשהפרחים מוטלים על השיש, המחשבות שלי נראו לי כמו הדבר ההגיוני ביותר על הכדור הזה. משהו במפגש הזה – אדם מבוגר שמתפרנס ממשלוח פרחים לנער פוחז שחושב שהוא עובד קשה למרות שהוא לא באמת יודע עבודה קשה מהי, אדם מבוגר שיוצא מגדרו בשביל להיות נחמד לנער פוחז בתקווה קלושה שיתחבו לידו איזה מטבע ויציעו לו כוס מים קרים, בעמידה, במבואה – משהו במפגש הזה גרם לי לרצות להקיא.

5.
האיש שהביא את הפרחים הביא לי אותם בשביל לציין את קיומי. את הולדתי. את הישארותי בחיים. גם הוא, אף יותר ממני, חגג כבר את קיומו. את הולדתו. את הישארותו בחיים. האם את קיומו ציין מישהו בפרחים? ומה אני מותר ממנו? ומדוע איש מבוגר ממני, שהיה יכול להיות סבא שלי, צריך לצעוד בחום בשביל לציין את קיומי? באיזה מין עולם הסדר הזה נראה הגיוני למישהו?

6.
אסור לי להתלונן על חיי. אני יודע זאת בכל רגע שאני נושם. אסור לי להתלונן על מה שיש לי, אפילו לא על מה שאין לי, משום שיש הרבה יותר נמוך ממני. המרחק ביני ובין הרפש, בין אפסות הקיום האמיתית, הוא מרחק רב. ובכל זאת, בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים, המחשבה שמלווה אותי יותר מכל היא המחשבה שהעתיד שבני גדל אליו יהיה עתיד רע.

7.
אם אתן אימהות או אם אתם אבות לילדים קטנים, נניח בני אפס עד עשר, עזבו רגע את המחשב או הטלפון וגשו אל הילד שלכם. אם הוא ישן, הביטו בו. אם היא ערה, הציצו בה מבלי שתבחין. בעיניו, בתנועות ידיה, באופן שבו הוא לא מודע לרבדים העמוקים של העולם שבו הוא חי. דמיינו כיצד יראה העולם הזה כשהם יהיו בגילכם, כשאתם תהיו בגיל של ההורים שלכם, או בקבר. איך נראה העולם הזה? רע יותר? טוב יותר? ומה עשיתם אתם על מנת שהעולם הזה יהיה טוב יותר? על מנת שהעתיד של הילד שלכם, של הילדה שלכם, באמת יהיה טוב יותר? לא שיהיה להם מספיק כסף, לא שיהיו להם נכסים לרשת לכשתסתלקו. לא. אלא שהעולם שבו הם יחיו יהיה טוב יותר. טוב, במובן הכי בסיסי של טוב. טוב יותר לנשימה, טוב יותר למראה, טוב יותר להסתובב בו, להביט בו, לפעול בו, לזוז בו, לישון בו, לחלות בו, לגדול בו, לגדל בו, להזדקן בו.

8.
האיש שהביא לי את הפרחים היה יהודי מבוגר. אני מניח שיש לי הרבה דברים שאין לו. וזה גורם לי להרגיש רע. מי שחושב שאני יפה נפש, שיבושם לו. ואני יודע, אני יודע שתחושה שלי תיעלם מחר, או מחרתיים, ובכל מקרה בעוד זמן לא רב. ובכל זאת. זה גרם לי להרגיש רע משום שאני בסך הכל שק של הפרשות, והוא בסך הכל שק של הפרשות. ובכל זאת, הנה אני והנה הוא, והנה מה שהוא מנת חלקי והנה מה שהוא מנת חלקו. למה כך ולא להיפך? לא יודע.

9.
אני נפגש עם הרבה מאוד אנשים לאחרונה שאיתם לא נפגשתי קודם לכן מעולם, מכל מיני עולמות תוכן. ממערכת הבריאות, ממערכת החינוך, מעולם הפנסיה, מעולם הבנקאות, מהעולם המקרו כלכלי, מהאקדמיה, וסתם אנשים מכל מיני מינים. מכל אחת מהפגישות הללו אני יוצא מדוכא עד עפר. וכן, אני יודע, משהו במנגנון הפנימי שלי מקולקל. זה בסדר, אתם לא צריכים להגיד לי את זה. זה מי שאני. כך נודלתי, כך גדלתי, זה אני. אני נוטה לראות את הרע שבדברים, למרות שאני לא מחשיב מעצמי אדם מדוכא. אני דווקא שמח מאוד בחלקי, ובעיקר מחלקת האלוהים הקטנה שלי – המשפחה שלי. ובכל זאת, נוטה לראות את הרע. והפגישות האלה, כאמור, גורמות לי להרגיש רע הרבה יותר. ובעיקר, הן גורמות לי להרגיש רע לגבי העולם שאני משאיר אחרי לבני, ואולי לילדים אחרים שעוד נכונו לי. עולם שבו מוציאים להורג אנשים מפגרים ברשות ובסמכות, עולם שבו המערכת הבנקאית משקיעה 6.6 מיליארד דולר בלובינג למטרת הגדלת רווחיה במקום לפתור את כל בעיות המחסור הבסיסיות של העולם השלישי, עולם שמערכת הבריאות שלו מתוחה עד הקצה למרות פלאי הטכנולוגיה והמחקר, עולם שבו מערכת החינוך כבר מזמן לא מצדיקה את השם שלה, אף לא קרוב, עולם שבו ההזדקנות היא כמעט פשע נגד האנושות, עולם כל כך מסוכסך עם עצמו שהוא כבר לא מסוגל לפרנס את נטל המלחמות שהוא מחולל, עולם שהורס את עצמו בעבור אחיזה בכמה שיותר שטרות נייר עם תמונות של אנשים שמתו מזמן. עולם שבו אנשים מבוגרים צריכים ללכת בחום בשביל להביא לך פרחים שיקמלו בעוד יומיים, רק בשביל שתרגיש טוב עם עצמך על כך שעשית את אחד משני הדברים היחידים שכל אחד אחר עשה לפניך בדיוק באותה מידה של הצטיינות ועצלות – להיוולד ולמות – בזמן שאתה רובץ על הספה, מפליץ, וחושב את עצמך מבריק ועמוק רק כי אתה צופה בסדרה קומית ביקורתית על מצבו העלוב של הקיום האנושי.

10.
האיש שהביא לי פרחים לבש חולצה אפורה, מכופתרת. הוא לבש גם מכנסיים חומים וחגר חגורה שחורה וצרה. הוא ענד טבעת נישואין זהובה על אחת מאצבעות יד שמאלו. אני מקווה שהוא יושב עכשיו בסלון ביתו עם אישתו, מול המאוורר. הפרחים שהביא לי מפוזרים בשלושה ארגטלים ברחבי הדירה. ולמי ששלח לי אותם – אנא, בשנה הבאה – אל תשלח.

1.
אז הממשלה נזכרה שצריך לעשות משהו עם הגירעון הזה. אז היא אישרה חבילה של צעדים בתחום הגדלת ההכנסות, בסכום של 14.4 מיליארד שקל, אם הכל באמת יתממש (מה שלא לגמרי ברור כרגע). בכל מקרה, זה לא יספיק בשביל לסתום את החור. ב-2014 נראה העלאת מסים נוספת, וייתכן שאפילו לפני כן. ובכל מקרה, זה רק צד ההכנסות. הממשלה צריכה לתקן גם את צד ההוצאות. וכשאני אומר לתקן, אני מתכוון לקיצוץ בקנה מידה אפי של 10-14 מיליארד שקל.

2.
סביר להניח שבשביל להקטין את הסכום האדיר הזה הממשלה תנסה כמה שיותר "לדחות ביצוע" של פרויקטים והוצאות אחרות. למשל, סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל. כאלה דברים. אבל גם לזה יש גבול. בסופו של דבר, הממשלה תהיה חייבת לקצץ, ולקצץ ממש. סטייל מה שהיה ב-2003. איזה קטע, גם אז זה היה ביבי.
בסבירות די גבוהה, אפשר להניח שחלק מחבילת הקיצוצים תהיה הקפאה או דחייה של ביצוע הסכמי שכר – למשל, דחיית הפעימה השנייה של העלאת שכר המינימום באוקטובר, או דחייה של הפעימה האחרונה בהסכם השכר במגזר הציבורי בינואר, וכהנה וכהנה. ולא בטוח שזה הסוף. ייתכן גם שהממשלה תלך למתווה של קיצוצי שכר ממש במגזר הציבורי, ואם המצב יהיה חמור ממש – אפילו לפיטורים. גם זה קרה ב-2003.
אלא שהפעם הממשלה תהיה על מסלול התנגשות חזיתי וכואב מול ברנש אחד בשם עופר עיני. עופר זה הוא רק נראה תמים. עמוק בפנים הוא ממזר ממזר. הוא יודע בדיוק מה מבשלים לו באוצר. הוא מכיר היטב את הנתונים שעוד מעט יתחילו להיות מודלפים לעיתונים – על כך שהנהנים העיקריים מהפטור ממס שיש לקרנות ההשתלמות זה העשירון העליון, ואיך בחברת החשמל ובמונופולים הממשלתיים האחרים העובדים עושקים את מעמד הביניים, וכו'. הוא יודע היטב מה מכינים לו במשרד האוצר, והוא לא פראייר.

3.
אם המשבר הזה אכן יפרוץ, ואם הוא ינוהל בידי מנהלי המשברים של שני הצדדים כפי שמשברים מנוהלים פה בדרך כלל, כל אחד מהצדדים ינסה לגייס את דעת הקהל הציבורית ולטנף היטב על הצד השני. בשלב כלשהו, הציבור יצטרך להחליט – הוא בעד או נגד ההסתדרות. הוא בעד קיצוץ שכר במגזר הציבורי – הרי במגזר הפרטי מקצצים ומפרטים כאילו אין מחר, למה שעובדי המדינה לא יתרמו את חלקם? – או שהוא נגד. האם הציבור בעד דחייה של עוד תוספת לשכר המגזר הציבורי או שהוא נגד. וכו' וכו'. באופן אינטואיטיבי, אני מניח שהציבור ייקח את הצד של ההסתדרות בלי קושי רב מדי. מה שאני תוהה הוא לגבי התגובה של ראש הממשלה. האם נתניהו ינסה לצייר את יו"ר ההסתדרות בתור מי שנוהג בחוסר אחריות ובחוסר ממלכתיות בשעת משבר (בתוכנית הייצוב של 1985 ההסתדרות והמעסיקים נכנסו לעסקת חבילה עם הממשלה מתוך תחושת אחריות, יגידו בלשכת ראש הממשלה) או שמא פשוט ייכנע לו אחרי שיראה את התגובה הציבורית? ומי יודע, אולי כל זה ייגמר בסוף בבחירות.

0.
שולחן ניתוחים, מתברר, הוא לא ממש שולחן. יותר כמו קורה צרה וקרה. גם הידיים של גרגורי, טכנאי הרנטגן, היו קרות כשהוא העביר אותי במיומנות ממיטת בית החולים אל שולחן הניתוחים. את ראשו כיסה כובע ניתוחים ירוק, ומרבית פניו היו מכוסים במסכה. נותרו רק העיניים.
כששכבתי על שולחן הניתוחים, בזמן שפרופ' חוסה כהן חיטט לי במוח או משהו כזה, הדבר המרכזי שחשבתי עליו הוא שאני רוצה שזה ייגמר. הדבר השני שחלף לי בראש היה "איך לעזאזל הגעתי למצב הזה"?
כשאתה שוכב על שולחן ניתוחים כל קיומך עובר רדוקציה אגרסיבית עד שלא נשאר ממך דבר זולת שק של הפרשות ונוזלים. סטייה לא נכונה של פרופ' חוסה כהן בכמה מילימטרים לכאן או לשם, ולא הייתי כותב את הדברים האלה. שק של הפרשות ונוזלים, ותו לא.

1.
כל זה היה לפני ארבעה חודשים בדיוק. העובדה שחלפו מאז רק ארבעה חודשים וכבר אני מסוגל לכתוב על זה הופכת אותי לבר מזל. בקלות רבה, מיקרוסקופית, גורלי היה יכול להיות אחר. אני בר מזל, ואני מכיר בכך.
הדבר הטוב היחידי שקרה בשבועות ובחודשים ששכבתי בבית, בין כאב לכאב, הוא שלראשונה זכיתי לראות את הבן האהוב שלי לא רק מדי בוקר, אלא גם מדי ערב. האושר שלו כשהיה חוזר מהגן ומוצא את אבא שלו בבית, גם אם מפורק מכאב ושוכב על הספה, היה אושר בלי גבול. ואושר, לפעמים, הוא דבר מדבק. ניצני ההבנה שאני צריך לשנות משהו בסיסי בחיים שלי פרחו עוד עם כל חיוך שלו.

2.
מה שרציתי לשנות בחיים שלי לא היתה מידת האינטנסיביות של העבודה שלי. לא רציתי לעבוד פחות קשה. אפילו לא חיפשתי לעבוד פחות שעות. כל שרציתי הוא לראות את הילד שלי יותר. לעזאזל, רציתי לראות אותו. ליצור רציפות אבהית, זה הכל.
אבל שוק העבודה הישראלי של 2012 לא תמיד מאפשר לך את הלוקסוס הזה. בין אם אתה גבר ובין אם את אישה שוק העבודה מציב בפניכם בחירה: תעבדו הרבה, ותגדילו לעצמם את הסיכוי לקידום. תעבדו פחות, ותחסלו את הסיכוי הזה כליל. אלא ש"תעבדו הרבה", אין משמעו "תעבדו קשה", או "תהיו עובדים יעילים מאוד ותתרמו המון לחברה". פירושו, כמעט תמיד, הוא "תעבדו הרבה שעות". והואיל והדבר היחידי שאנחנו מסוגלים להעמיד למכירה בשוק העבודה הוא הזמן שלנו, לעבוד הרבה שעות פירושו לוותר על הפנאי שלנו, לוותר על חיי המשפחה.
אז החלטתי לוותר. לא על חיי המשפחה, אלא על הקריירה, במובן מסוים. כל חיי חינכו אותי שצריך להתמסר לעבודה, לתת לה את כל כולך, לשאוף להתקדם עוד ועוד. אני לא יודע אחרת. והנה, החלטתי לשים בצד את כל העקרונות האלה, לשים את הקריירה שלי בצד, ולצאת מהמירוץ הזה. אם הבחירה היחידה שיש לי בשוק העבודה היא בין העבודה לבין המשפחה, ויכולת האיזון ביניהם מחייבת אותי להעדיף את האחד על פני השני, אני מעדיף להקריב את הקריירה. זכיתי לעבוד עם חבורה מוכשרת של אנשים מצוינים. המוכשרים שבהם התקדמו לתפקידי מפתח, ונאלצו במקום מסוים לעשות זאת על חשבון המשפחה. גם אני רוצה להתקדם, אני רוצה להבקיע, אני רוצה להצליח ולהגיע לראש הפירמידה. אבל אני רוצה להגיע לשם כשהבן האהוב שלי הולך איתי יד ביד, ולא נעזב לאנחות.

3.
אהבתי את התפקיד שלי מאוד. במובנים מסוימים, אני חושב שהוא הפך אותי לאדם שלם יותר. וגם אם לא, אני מרגיש ריקנות מסוימת בלעדיו. אבל אולי זה עוד יעבור לי.
ובכל מקרה, אני רואה את הבן האהוב שלי בבוקר, ובערב. והוא מחייך אלי, ואני אליו. ואנחנו משחקים, ורבים, וכועסים, ועושים שטויות, ושרים שירים, ומטיילים, ומשתוללים על הספה, ובאמבטיה, ואחר כך אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.
ואז אני מתיישב על המחשב, וממשיך לעבוד. בחיוך. בנפש חפצה. בגעגוע מסוים למי שהייתי עד לפני כמה חודשים, ואיני עוד, ובציפייה להבין מי בדיוק אני הולך להיות מעכשיו.