איך עושים חיות כיס

0.
גשום בחוץ. הילדים ישנים והיא לא בבית. חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב משהו שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב – איך אנחנו עושים את הפודקאסט שלנו, חיות כיס.

1.
הכל התחיל מזמן.
עוד כשהייתי בכלכליסט, לפני איזה שנתיים. גיא חג'ג' הזמין אותי לפגישה להציג איזה רעיון שהיה לו. לפגישה הוא הביא בחור ג'ינג'י אחד עם שם שנשמע כמו פסבדונים – רום אטיק. הם אמרו לי שהם רוצים ליצור פודקאסט חדש שמבוסס על סטורי טלינג. זה נשמע לי מגניב. הצגתי להם כל מיני רעיונות. הם הגיבו במה שנראה לי כמו אדישות מתובלת בפיהוק. ניסינו לחשוב על רעיונות מעניינים יותר. הבטחתי לקדם אחד מהם. לא עשיתי עם זה כלום. שם, פחות או יותר, זה נגמר.

כמה חודשים אחר כך, כשכבר עברתי לתאגיד השידור, פגשתי שם שוב את הג'ינג'י עם הפסבדונים – רום אטיק. לא ידעתי עליו הרבה. האמת? כמעט כלום. רק שהוא בא מגל"צ, ושיש לו תיאבון יוצא דופן לפודקאסטים. הוא סיפר לי שמינו אותו להתחיל להקים את ספריית הפודקאסטים של התאגיד, וזה נשמע לי מגניב, אבל לא ידעתי עד הסוף מה זה אומר. אלא היו ימי הקמה משונים שכאלה, הכל הלך.

בזמן שצליל אברהם ואני ניסינו להרים את הדסק הכלכלי הדיגיטלי שלנו, רום הגיע יום אחד עם רעיון בוסרי: למה שלא נהפוך את ישיבות המערכת שלכם לפודקאסט? עזבו שעוד לא ממש היו לנו ישיבות מערכת, עזבו שלא ידענו עד הסוף מה אנחנו עושים, לאן אנחנו הולכים והאם הפוליטיקאים יסגרו אותנו או לא, אבל משהו ברעיון ההוא קסם לנו.

אז הלכנו על זה. וככה נולד הפודקאסט שלנו, חיות כיס
(הקרדיט, אגב, שייך ללי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של התאגיד והאיש שאחראי, בין היתר, גם על כל הפודקאסטים של התאגיד, שצייץ את זה בטוויטר, אם אני זוכר נכון.)

2.
הפרקים הראשונים היו בוסריים מאוד. מאחר שחשבנו על פורמט של ישיבת מערכת, רום הביא איתו קונספט של אחד הפודקאסטים של אן.פי.אר – pop culture happy hour. ארבעה אנשים יושבים מסביב לשולחן עגול ומדברים, כל אחד בתורו, על נושאים שונים. אמרנו, יאללה, בואו ננסה. וככה, פחות או יותר, נכנסו לאולפן.
התוצאה, בדיעבד, לא היתה טובה מספיק. היינו בתוליים מאוד, כמעט לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון מאחורי מיקרופון (וגם מי שכן, כמו ליאל קייזר ועמית תומר, היו מנוסים בדיווח חדשותי, לא בלספר סיפורים).
אבל זה מילא, השפשוף השבועי עושה את שלו די מהר. הקושי העיקרי שלי עם הפורמט המוקדם הזה של חיות כיס היה שאי אפשר היה לדעת מה יקרה בהקלטה. כמעט שלא ערכנו את ההקלטות שלנו אז. פשוט נכנסו לאולפן, ידענו פחות או יותר על מה אנחנו הולכים לדבר, וזהו. השיחה עצמה לא היתה מתוסרטת. וכשזה כך, לפעמים יש טעויות, ולפעמים דברים לא יוצאים בדיוק כמו שתכננת.
אז נכון, כל פרק היה מגוון יותר, ויש הרבה אנשים שאוהבים מגוון נושאים בפרק אחד, ויש סיכוי שפספסנו את האנשים האלה. אבל היה נדמה לי שאנחנו צריכים שינוי.
אז עשינו אותו.

IMG_20171204_094506

3.
ומאז, הפורמט של חיות כיס הוא פרק בנושא אחד, אחת לשבוע. כמו הפורמט של פלאנט מאני של NPR.
ומאחר שכל מיני אנשים שאלו אותי איך אנחנו עושים את זה, אז הנה, ככה אנחנו עושים את זה:
אחת לכמה זמן אנחנו עושים ישיבת ליין אפ וחושבים על רעיונות. אנחנו = צליל, רום ואני, ולפעמים חברים נוספים (תודה דנה, תודה נועם, תודה כל מי ששכחתי).
כשיש לנו כמה רעיונות ל-4-5 פרקים קדימה, אנחנו יוצאים לדרך.
מי שמוביל את הפרק – בין אם זה צליל, דנה, ליאל, הילה, אני או כל אחד אחר – יוצא להביא את הסיפור. לדבר עם אנשים, לאסוף נתונים, להקליט, להביא קולות, כל מה שצריך.
אחר כך מגיע החלק המייגע באמת (לפחות בשבילי, צליל אומרת שזה כמו ריפוי בעיסוק) – התמלול. שיחה של שעה עם מישהו יכולה להפוך בקלות לתמלול שמכיל 6,000 מילה. זה המקום לבקש סליחה ומחילה מבני המשפחה שלי על השבתות שהלכו לאיבוד כשאבא היה עם אזניות.
אחרי שיש תמלולים, יושבים לכתוב תסכית.
לפעמים הכתיבה היא לבד לגמרי – למשל, כמו בפרקים שעשיתי על סטארטאפים שונים או בפרקים של צליל על ברצלונה ועל הטמפונים. ולפעמים הכתיבה היא משותפת, כמו הפרקים של צליל ושלי בסדרת חלומות גדרה, של הילה ושלי על לקנות או לשכור, של ליאל ושלי על למה אנחנו עדיין משתמשים במזומן, או הפרקים של דנה וצליל על עולם ללא טיפים, או על כלכלת הגראס הישראלית.

אחרי שלב הכתיבה, מגיעה ההקראה, והעריכה.
משונה ככל שזה נשמע, אנחנו מקריאים את כל התסכית פעמיים לפני שאנחנו מקליטים אותו. שלב ההקראה נעשה עם רום, שהוא אחד העורכים הטובים ביותר שיצא לי לפגוש בעשור הזה שאני בעיתונות. לרום יש יכולת מדהימה לזהות את כל הפגמים בטקסט שלך, להסביר לך היטב למה המבנה שלך רעוע, למה פספסת את כל החלקים המעניינים, ולמה קטעי הסאונד שחשבת שהם מעולים פשוט לא עובדים. אני מתכוון לכל זה בצורה חיובית להפליא – מעטים העורכים שיהיו אמיצים מספיק בשביל להעיר כל כך הרבה הערות על הטקסט שלך אם הוא לא טוב. ולא רק זה – להציע איך לבנות אותו מחדש ולעשות אותו פי אלף יותר טוב.

אז אנחנו מקריאים את הטקסט, תוך כדי שאנחנו משמיעים את כל קטעי הסאונד בשביל להרגיש את הקצב של הפרק. הולכים לשכתב את הכל לפי ההערות של רום, ומקריאים שוב, רואים שזה יושב נכון, ורק אחר כך נכנסים לאולפן להקליט.

משם כל פרק עובר לבישול של אסף רפפורט ושל רום בעצמו, מחברים את הכל, מוסיפים שכבה של מוסיקה מתחת, והפרק מוכן.

זמן עבודה ממוצע לפרק? בין שבוע לשבועיים. לפעמים יותר, לפעמים פחות אם יש איזה אירוע אקטואלי שפספסנו ואנחנו חושבים שמוכרחים לדבר עליו עכשיו.

4.
אני מאוד מאוד אוהב את חיות כיס וגאה במוצר הזה. יוצא לי לעבוד עליו עם חבורה מוכשרת מאוד של אנשים שעושים את הפודקאסט הזה מתוך סקרנות, יצירתיות, מסירות ואהבה, ולכן לדעתי הוא רק משביח. וחוצמזה, מבחינתי זה הדבר הכי קרוב שיש לי ללכתוב כתבות ארוכות מאוד, דבר שאבד לי במעבר מכלכליסט אל התאגיד, וחסר לי במידת מה. ולכן, השעה שבה אנחנו יושבים להקליט את חיות כיס ושמים את הטלפון על מצב טיסה, זו השעה החביבה עלי בשבוע.

אם עוד לא שמעתם את הפרקים שלנו, הם זמינים כולם כאן (החל משלב מסוים התחלנו לפרסם לכל פרק גם את התמליל המלא שלו, למי שמעדיף לקרוא. אבל האמת? הקסם האמיתי נמצא בהאזנה). יש לנו כבר חמישים פרקים (כמעט), ועוד מעט נחגוג שנה של פודקאסט, שבוע אחרי שבוע. לא קל בכלל.
תודה לכל אחת ואחד מהמאזינים. יש לנו בערך 6,000-7,000 מאזינים לפרק בשבועות הראשונים (קצת קשה לעקוב אחרי המספרים, כי פודקאסטים נהנים מזנב ארוך. כלומר מאנשים שמגלים את הפודקאסט ככה פתאום, ואז מתחילים להאזין לפרקים ישנים וכו' ומעלים את המספרים). אנחנו נורא רוצים להגיע לעוד ועוד, אז אם יש לך חברים שלדעתם יכולים לאהוב את חיות כיס, שלחו להם את הפרקים שלנו.

וחוצמזה, אני רואה שמסביב קהילת הפודקאסטים הישראלית מתחילה לצמוח, וזה משמח אותי מאוד. זה מדיום מעולה בעיני לספר סיפורים.

אני, אגב, משתמש לאחרונה באפליקציית player FM ומאוד מאוד נהנה ממנה. הרבה יותר טובה מכל אפליקציית פודקאסטים אחרת שניסיתי.

וחוצמזה, אם עוד לא עשיתם את זה, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת פייסבוק שפתחנו. כל הפרקים החדשים יעלו לשם, גם דברים מאחורי הקלעים, ובכלל, זו קהילה שאנחנו מנסים לטפח. מקום לדבר בו, לשתף ברעיונות, לדבר על כלכלה בגובה הכיס.

5.
הגשם מתגבר. הילדים עוד ישנים. היא חזרה. לילה טוב, תודה שקראתם.

יומן סוכר | אחרית דבר

1.
השבוע פרופ' רן בליצר, מנהל מכון המחקר של קופת חולים כללית, שלח לי פתאום וואטסאפ. "תראה איזו סגירת מעגל", כתב וצירף מאמר מדעי חדש שהתפרסם ב-The Lancet, כתב העת המדעי החשוב ביותר בעולם בתחום הרפואה.
נכנסתי פנימה:
Capture
אני מת על הכותרות שלהם.

מה שמסתתר מאחורי הכותרת הזו הוא אכן חתיכת סגירת מעגל. מחקר חדש של 37 חוקרים מ-18 מדינות ששיתפו פעולה במשך כמה שנים טובות בשביל לסגור אחת ולתמיד ויכוח מדעי (ופוליטי) של 30-40 שנה: מה גורם יותר לתמותה, צריכת שומנים או צריכת פחמימות (כלומר, סוכר)?
השורה התחתונה של המחקר החדש הזה היא חד משמעית – יש קשר מובהק בין צריכת פחמימות לבין שיעורי תמותה גבוהים יותר. חד וחלק.

איפה סגירת המעגל פה? בשנות ה-70' של המאה הקודמת ניטש קרב מדעי-פוליטי בין שתי אסכולות (סיפרתי עליו בפרק הראשון של יומן סוכר). אסכולת השומן ואסכולת הסוכר. באותה תקופה אנשים מתו ממחלות לב (וכלי דם) כמו זבובים, והמדענים ניסו להבין איך זה קשור לתזונה שלנו.
לפי החוקר ג'ון יודקין (מבריטניה), הגורם מספר אחת לתחלואה של מחלות לב ולתמותה מהן היתה צריכת סוכר מוגברת. יודקין פרסם את התיאוריה שלו בספר בשנת 1972 תחת הכותרת הפרובוקטיבית "White, Pure and Deadly". אבל הרעיונות שלו לא תפסו. בין היתר בגלל שמי שהוביל את המחנה המנוגד – מחנה תיאוריית השומן – היה חוקר פי אלף יותר כריזמטי ממנו בשם אנסל קיז (מארה"ב).
קיז ערך מחקר מפורסם בשם מחקר 7 הארצות והראה שיש קשר בין צריכת שומן לבין תחלואה ותמותה ממחלות לב. בסופו של דבר, המחנה של קיז ניצח. התוצאה היתה המלצות תזונה רשמיות של הממשל האמריקני שהשפיעו על כל העולם בהדרגה: אכלו פחות שומן. חברות המזון, בתגובה, התחילו להוציא את השומן מהמזון שהן מייצרות, ודחפו פנימה תועפות של סוכר.
30-40 שנה אחר כך, העולם הוא שמן יותר, חולה יותר בסוכרת ובמחלות מטבוליות אחרות. והנה עכשיו מגיע המחקר החדש וסוגר מעגל: אנסל קיז טעה, יודקין צדק.

המחקר החדש בדק 135,335 אנשים ברחבי העולם. כן, 135 אלף נבדקים, ב-18 מדינות, על פני יותר משבע שנים. הנבדקים מגיעים ממדינות בעלות מנעד סוציו-אקונומי נרחב (ישראל לא בפנים, אבל הרשות הפלסטינית כן), ומכל מיני רקעים ותפריטים ודיאטות.
החוקרים סקרו אנשים בני 35-70 באופן מקיף, בדקו מה הם אוכלים, קטלגו את המזון הזה לרכיבי מזון, ועשו פולו-אפ על אותם אנשים שוב ושוב במשך כמה שנים. בתקופה הזו החוקרים תיעדו 5,796 מקרי מוות ועוד 4,784 אירועי בריאות בתחום מחלות לב וכלי דם (התקפי לב, למשל).
הממצאים היו מהממים: נמצא קשר מובהק בין צריכת פחמימות מוגברת לבין סיכוי למוות. וזה עוד כלום, כי החוקרים מצאו קשר הדוק בן צריכת שומן (מכל הסוגים!) לבין סיכוי נמוך יותר למוות! לא נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין צריכת שומן לבין תחלואה במחלות לב וכלי דם, ויותר מזה, נמצא קשר סטטיסטי בין צריכת שומן לבין סיכוי נמוך יותר לחטוף שבץ.

עוד לפני המחקר הנוכחי אנחנו יודעים שהמחקר של קיז היה שגוי מכל מיני היבטים מתודולוגיים. בראש ובראשונה, הוא פשוט בחר את המדינות שהיו נוחות לו. אבל גם אם זה לא היה מספיק, המחקר החדש סותם את הגולל על הסיפור הזה לחלוטין ואף ממליץ לממשלות להחליף את המלצות התזונה שלהן. "צדק היסטורי, אם כי באיחור", כתב לי פרופ' בליצר.

תוספת מאוחרת: אחרי פרסום הפוסט כמה אנשים הצביעו בפייס (וגם למטה בתגובות) על בעיות מתודולוגיות שלדעתם נפלו במחקר הזה. הנה אחת מהביקורות. פניתי לפרופ' בליצר, והנה מה שהוא כתב לי:

"הביקורת במקום, אבל צריך להבין שמחקרים בתזונה לעולם סובלים מהטיות רבות. קשה לערוך אותם וקל לתקוף אותם מתודולוגית, ובצדק. אין מחקר קליני מבוקר במספרים האלה, ויש קושי עצום במחקרי ענק מסוג זה בבקרה על כל המשתנים המתערבים. אין לזה סוף.
"אבל יחסית לסטנדרט בתחום, המחקר נערך באופן מוקפד והנתונים שנאספו הם ברמה גבוהה. הלנסט גם ידועים בביקורת הקפדנית שהם עורכים לפני שמאפשרים למידע להתפרסם – אתה יכול להיות בטוח שהאנשים הטובים בתחום עברו על המאמר וחיפשו בקיעים.
"סגירת המעגל איננה במסקנה חותכת וסופית – אלא בערעור בעיתון כה מרכזי על הפרדיגמה שמשלה בכיפה עשרות שנים. בוודאי אין פה אמת מוחלטת שהתגלתה והוכחה (לא ניתן לביצוע במחקר תצפיתי מסוג זה), אבל יש פה הטלת ספק בפרדיגמה שלטת, שחיכתה עשרות שנים לקרות בעוצמה הזו. אין ספק שהיא תעורר שיח מאד נדרש בקהילה שעוסקת בתחום הזה".

בקיצור, כנראה שהגולל עוד לא נסתם.

2.
תוך כדי שאני כותב את הפוסט הזה, יהונתן קלינגר שלח לי מחקר אחר, הפעם ממקסיקו. שלושה חוקרים מהמכון הלאומי למחקרי בריאות הציבור בדקו את ההשפעה של המס שהממשלה המקסיקנית הטילה על משקאות ממותקים לפני כמה שנים.
ב-2014 מקסיקו הטילה מס של פזו אחד על כל ליטר של משקה ממותק. המטרה היתה להילחם בעיקר בצריכת קוקה קולה מוגברת במדינה, ש-70% מהאנשים בה סובלים ממשקל עודף (זה שיעור מטורלל). כבר בשנה שלאחר מכן היו נתונים על ירידה בצריכת המשקאות הממותקים, אבל קשה להסתמך על מידע מצומצם כל כך בפרק זמן קצר כל כך בתור מידע אמין.
כעת המחקר החדש מגלה נתונים יותר מבוססים. על פי החוקרים, מאז הטלת המס לפני שלוש שנים, חלה ירידה של 6.3% בצריכת המשקאות הממותקים ביחס למגמה החזויה.
כלומר, החוקרים בדקו מה היו דפוסי הצריכה של משקאות ממותקים בין השנים 2008 עד 2012, הסיקו מה היתה אמורה להיות המגמה החזויה משנת 2012 ואילך, ובדקו את הצריכה בפועל של המשקאות הממותקים ביחס לצריכה החזויה. יצא להם שהמקסיקנים צורכים פחות 6.3% ממה שהיו צפויים לצרוך (זה הרבה מאוד כמשווים את זה לצריכה עתידית צפויה).
יותר מזה. המחקר מצא שבתקופה הזו חלה עליה של 16.3% בצריכת מים, שזה מעולה. שני הממצאים האלה נמצאו מובהקים יותר בקרב משפחות ממעמד סוציו אקונומי בינוני ובינוני-נמוך.
הממצאים האלה חשובים לא רק נוכח הדיבור שיש בישראל על הסיפור של סוכר וקוקה קולה וכל זה. אמנם בישראל שר הבריאות יעקב ליצמן החליט מעל לראש של המנכ"ל שלו שלא יהיה מס סוכר בישראל. אבל זה עניין זמני, להערכתי. מתישהו בשנתיים הקרובות, אם משרד הבריאות יצליח להתמודד עם הלחץ הנגדי של משרדי האוצר והכלכלה, יופיעו סימונים על מוצרי מזון עם שיעור סוכר גבוה. הסימונים האלה, חוץ מהאפקט התודעתי שאמור להיות להם, יכולים בקלות להוות בסיס עתידי להטלת מס סוכר פה בישראל.
למען הסר ספק: אני לא יודע אם מס סוכר הוא דבר יעיל או לא. אני כן חושב שזה משהו שצריך לבחון. מדינה נוספת שבה אפשר יהיה לבחון את ההשפעה של מס כזה באופן אמפירי היא בריטניה. החל מהשנה הבאה אמור להיכנס לתוקף מס סוכר בממלכה, אחרי שכבר הוטל בכמה ערים גדולות בארה"ב בשנה החולפת.
לפי כל מיני דיווחים (הנה אחד, למשל) המס הזה כבר מתחיל לתת את אותותיו עוד לפני שנכנס לתוקף, כי חברות המשקאות הגדולות (קוקה קולה ופפסיקו) התחילו להפחית את כמות הסוכר במוצרים שלהן בשביל לחטוף פחות מס (כלומר, פחות העלאת מחיר לצרכנים).

3.
ואחרון חביב חביב. למקרה שאתם לא מאזינים בקביעות לפודקאסט שלנו "חיות כיס", הפרק השבועי שלנו היה על הסטארט-אפ DayTwo. הסטארט-אפ הזה מבוסס על מחקר שנעשה במכון ויצמן לפני כמה שנים, בידי החוקרים ערן סגל וערן אלינב (הראיון שלי עם ערן סגל הופיע בפרק 8 של יומן סוכר, ואפשר למצוא אותו פה).
הרעיון הוא כזה: אתם משלמים 2,000 שקל (כן, זה המון), מקבלים חיישן שנצמד לכם לזרוע ומנטר לכם את הסוכר בדם בכל רגע ורגע במשך שבועיים. בזמן הזה אתם מתעדים את כל מה שאתם אוכלים, ובסוף השבועיים האלה אתם מחרבנים לתוך מבחנה ושולחים למכון ויצמן, שיעשו לכם ריצוף גנטי לחיידקי המעיים שלכם.
התוצאה: תפריט מותאם אישית לחיידקים שלכם ולנתונים האישיים שלכם, שאומר לכם מה כדאי לכם ומה לא כדאי לכם לאכול, בשביל שרמת הסוכר בדם שלכם תהיה מאוזנת.
הפרק זמין לקריאה והאזנה כאן.

החיים במספרים (חיות כיס, פרק 18#)

פרק חדש של חיות כיס באוויר, והפעם הפכנו כתבה של ליאל קייזר לסיפור רדיופוני. בקרוב, גם בוידאו. הפרק עצמו זמין להאזנה כאן

פתיח

ליאל: אלעד לוי הוא ישראלי שחי בארצות הברית כבר 7 שנים. כשהוא עבר לחיות בקליפורניה עם בת הזוג האמריקאית שלו הוא גילה שלמרות שהוא ראה פרינדס וסיינפלד, קם באמצע הלילה לצפות ב-NBA ואוכל באדיקות מקדונלדס – כל הזמן הזה הסתירו ממנו חלק חשוב מאוד מהתרבות האמריקאית. זה קרה כשהוא הלך לקנות את הרכב הראשון שלו. הוא לא חשב שזו צריכה להיות בעיה – הרי יש לו עבודה מסודרת, ויזה (?) – אבל אז הוא גילה ש –

סביר להניח שהדרך היחידה לקנות אוטו היא לבוא עם הכסף במזומן או לקבל הלוואה עם ריבית עתק, ריבית של 30%"

שאול: בקיצור, תנאים דפוקים. מה הייתה הבעיה של אלעד? היה לו הכל, חוץ מקרדיט סקור – כלומר, דירוג אשראי. זה בסך הכל מספר בן שלוש ספרות, על הסקאלה שבין 300 ל-850, אבל הוא קובע איך נראים כל החיים שלו. כשאלעד בא לקנות את הרכב, הוא הבין שהקרדיט סקור שלו נמוך מדי.

אלעד: הרכב הראשון היה על שם אשלי –
– בת הזוג של אלעד
…הוא לא היה על שמי אפילו, הרכב השני היה על שם שנינו, הקרדיט סקור שלי היה יחסית נמוך, הריבית שאני הייתי מקבל הייתה 7% הריבית של אשלי הייתה 1%"
ליאל: הקרדיט סקור של אלעד הוא מספר שהשפיע על כל החיים שלו בארצות הברית ואפילו הפך אצלו לסוג של אובססיה. כן, קצת כמו בפרק ההוא של מראה שחורה.

את שומעת את זה ברדיו, באינטרנט, בטלוויזיה… כל דבר היום שאתה משלם, שאתה מחויב עליו, מקושר לקדיט סקור שלך."

שאול: ובקרוב כל העסק הזה הולך לקרות גם אצלנו.
**מוסיקה***


להמשך קריאה

ערן וכפיר חיידקים (חיות כיס, פרק 17#)

החלטתי לנסות לעשות פה משהו חדש. הפוסט הזה הוא תמליל של הפרק העדכני בפודקאסט שלנו "חיות כיס". הפרק הזה מבוסס על ראיון שעשיתי עם ערן אדן וכפיר עובד, מייסדי הסטארט אפ MeMed שהצליחו להלהיב את הצורה. כבר הרבה זמן שלא יצאתי כל כך מלא השראה מפגישה כמו אחרי הפגישה איתם. אני מעלה כאן את התמליל המלא למי שירצה לקרוא יחד עם האזנה לפרק עצמו, או פשוט במקום. אנחנו מנסים להשקיע בפודקאסט שלנו ולהגדיל את התפוצה שלו. אם אתם מכירים חברים שזה עשוי לעניין אותם, אנא שתפו איתם. וכרגיל, אשמח מאוד לקבל פידבק

1. פתיח

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי.
*
לפני שבוע מצאתי את עצמי עומד מול שני מקררים בקומה השלישית של בניין משרדים אפור באזור התעשייה בטירת כרמל.

מה שיש לנו בתוך שני המקררים האלה זה אוצר ששווה הרבה מאוד שנות עבודה, את זה אי אפשר לקנות בכסף את מה שיש בתוך המקררים האלה. מקררים של מינוס 80 מעלות, שמה שנמצא בתוכם הם דגימות קליניות של מטופלים…. הדבר המדהים הוא שיש לך אלפי חולים מסודרים פה, מאחורי כל מספר יש מטופל עם תיק רפואי מאות אלפי דאטה פוינטס עליו, היה לו שיעול או לא היה לו שיעול….

האיש עם המקררים הוא כפיר עובד. הוא בן 40, הוא ד"ר לאימונולוגיה, והוא סמנכ"ל הטכנולוגיות ואחד משני המייסדים של סטארט-אפ בשם מימד. סטארט-אפ שעשוי לשנות את העולם כולו, לא פחות.
אם לשפוט לפי אמצעי האבטחה מסביב, שני המקררים האלה בקצה המעבדה של מימד הם מהנכסים החשובים ביותר שיש לסטארט-אפ הזה.

אתה יכול להבין שהמקררים האלה הם מצולמים, קשורים לאזקעות, כולנו בטלפונים מקבלים התראה אם משהו לא בסדר באמצע הלילה, יש להם גיבוי של חשמל, גיבוי של קרח יבש, יש להם תכנית פינוי, הם אירוע מאוד מאוד חשוב.

להמשך קריאה