כשגולדמן סאקס יציל את העולם

0.
קודם כל מוזיקה:

1.
האיש המעניין ביותר בעולם כרגע, הוא מארק קרני (Carney). קרני הוא נגיד הבנק הבריטי, ולפני שתשאלו, ובצדק – מה נסגר איתך, ביז׳ו, איך נגיד הבנק הבריטי הוא האיש המעניין ביותר בעולם – תנו לי לספר לכם שניה איך בכלל התוודעתי אליו לראשונה.

מארק קרני | מגולדמן סאקס למלחמה במשבר האקלים

מארק קרני | מגולדמן סאקס למלחמה במשבר האקלים


עם כל כמה שאני מנסה להימנע, גם הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, התחיל בציוץ מקרי בטוויטר. הציוץ ההוא, שעכשיו אני כבר לא זוכר מה היה ושל מי, הוביל אותי לקרוא את הכתבה המרתקת הזו במגזין האטלנטיק.

הכתבה הזו היא ראיון עם היסטוריון שטוען שזה כמעט ודאי שמשבר האקלים יגרום למשבר הפיננסי העולמי הבא. התזה שלו מעניינת: משבר האקלים משפיע על העולם הפיננסי, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא. מתישהו בקרוב יגיע הרגע, הוא מנבא, שמשבר האקלים יהיה כל כך חמור עד שאחד הרגולטורים המרכזיים בעולם, או אחת המדינות המרכזיות בעולם, ינקטו בצעדים דרסטיים מתוך פאניקה. הצעדים הדרסטיים האלה, יהיו אשר יהיו, יגרמו לשווקים לצלול מטה, ולנזק משמעותי לבנקים ולגופים פיננסיים אחרים, וכך יפרוץ המשבר הפיננסי הגדול הבא.

אני כותב את כל זה לא כי אני רוצה לדבר על התזה הזו, אלא משום שבבסיסה עומדת תפיסתו של נגיד הבנק הבריטי, מארק קרני. והתפיסה הזו, במשפט אחד, הולכת ככה: במגזר הפיננסי טמון המפתח למלחמה במשבר האקלים.

2.
באופן מוזר, מארק קרני התחיל את הקריירה שלו בעולם הפיננסי בבנק המזוהה ביותר עם תדמית הרשע הטהור של הבנקים: גולדמן זאקס. הוא עבד בגולדמן 13 שנה, מתקדם מתפקיד לתפקיד, מסניף לסניף ברחבי העולם.
ב-2003 עזב את בנק ההשקעות וחזר לקנדה, מולדתו. כעבור ארבע שנים, בנובמבר 2007 הממשלה הקנדית הודיעה כי קרנדי יהיה נגיד הבנק הבא של המדינה. בפברואר 2008 הוא נכנס רשמית לתפקיד. כעבור קצת יותר מחצי שנה המשבר הפיננסי פרץ בארה״ב, והכניס את העולם כולו למיתון.
אבל לא את קנדה.

במרץ 2008, חודש בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, קרני, שהיה אז נגיד הבנק המרכזי הצעיר ביותר במדינות במערב, חתך בחדות את הריבית במשק הקנדי. במרץ, בערך חצי שנה לפני שליהמן ברדרס התמוטט, לפני ש-AIG כמעט התמוטטה, לפני שהכל כמעט התמודד, קרני כבר ראה את הנולד והבין שמה שקורה בשוק הנדל״ן האמריקאי עלול לסבך את העולם כולו.
הוא היה די בודד במערכה, בטח בקרב בנקאים מרכזיים. ביולי 2008, חודשים ספורים לפני שהמשבר פרץ במלוא עוזו, הבנק המרכזי של האיחוד האירופי עוד העלה את הריבית.
גם במשך המשבר הפיננסי קרני גילה יצירתיות מוניטרית, לא אלאה אתכם בפרטים, כי עם כל ההתלהבות שבעולם מדיניות מוניטרית היא דבר מעניין בערך כמו שידורים חוזרים בערוץ הקניות, אלא אגיד רק שב-2012 קרני הוכתר להיות הנגיד הטוב ביותר של השנה על ידי המגזין הנחשב על ידי בנקים מרכזיים יורומאני (שנתיים אחרי סנטלי פישר, תאכל את זה קרני!).

חודש לאחר מכן, בנובמר 2012, שר האוצר הבריטי דאז ג׳ורג׳ אוסבורן הודיע כי קרני יהיה נגיד הבנק הבא של הממלכה. בכך הוא הפך להיות הלא-בריטי הראשון שמונה לתפקיד. בשביל להרגיע את הכבוד הבריטי, הוא הבטיח להוציא אזרחות בריטית, ואכן עשה זאת שש שנים לאחר מכן.

עכשיו, כשהוא נחשב למועמד המוביל להחליף את כריסטין לאגארד ברשות קרן המטבע העולמית (הכהונה שלו כנגיד הבריטי אמורה להסתיים בתחילת השנה הבאה), קרני נותן גז.

למרות שנגיד בנק מרכזי הוא דמות לא פוליטית, שמנסה בכל כוחה להתרחק מהפוליטיקה – בישראל, בארה״ב, בבריטניה ובכל מקום שבו הבנק המרכזי הוא עצמאי – קרני לא היסס להגיד את דעתו בנוגע לברקזיט, למשל. גם אחרי שחטף ביקורת על כך, הסביר שמצפונו ותפקידו מחייבים אותו להסביר לציבור הבריטי את הנזק שעלול להיגרם לכלכלת הממלכה כתוצאה מהברקזיט.

אבל זו סתם דוגמא לכך שהוא לא פוחד להגיד את מה שהוא חושב. מה שבאמת הופך אותו לפורץ דרך, בעיני, בטח בקרב גופים שמרניים וכבדים כמו הבנקים המרכזיים, הוא הפעילות שלו למלחמה במשבר האקלים.

3.
ב-6 באפריל 2018, בכינוס השנתי של הבנקים המרכזיים שנערך באמסטרדם, קרני נשא נאום. זה היה נאום מכונן בו הזהיר שהעולם עומד בפני קטסטרופה פיננסית נוספת שתפרוץ כתוצאה ממשבר האקלים, אלמלא חברות עסקיות יתחילו לשקף באמת את הסיכונים הסביבתיים שמאיימים עליהן.

זה לא משהו שנגיד של בנקים מרכזיים מדברים עליו בדרך כלל.

נגידים של בנקים מדברים לרוב על ריביות, על הסחר העולמי, על שוק התעסוקה, על הסכנות למיתון או על מגזר הבנקאות. אבל קרני, שהתחיל את דרכו בעולם הזה מבפנים, מתוך הקרביים של בנק ההשקעות הערמומי ביותר בעולם, יודע בדיוק איך המערכת הזו עובדת.

בנאום ההוא קרני קרא להגברת השקיפות מצד חברות עסקיות ברחבי העולם אל מול הגופים הפיננסיים. תרחיש האימים שממנו חושש קרני הוא ירידה חדה ופתאומית בשווי של נכסים רבים בגלל משבר האקלים. שווי של חברות, של נדל״ן, של הכל. זה יכול לקרות, למשל, בגלל אירוע אקלימי משמעותי שיזרע פאניקה ויגרום לפוליטיקאים להטיל רגולציה חדשה. רגולציה כל כך דרקונית שתחתוך בבת אחת את השווי של כל הגופים העסקיים שיושפעו ממנה. או בגלל תהליך הדרגתי יותר של הפחתת פליטות CO2, שמסכן פיננסית חברות שמסתמכות בעיקר על דלקים מזהמים (חברות נפט, למשל, אבל גם כל יצרניות הרכב).

למה זה מעניין את קרני, נגיד הבנק המרכזי של אנגליה? משום שמי שמלווה כסף לכל החברות בעולם הם הבנקים וגופים פיננסיים אחרים. ואם פתאום כל החברות האלה נפגעו והשווי שלהן נחתך, היכולת שלהן להחזיר את ההלוואות לבנקים שהלוו להם, ולגופים הפיננסיים האחרים (כמו קרנות הפנסיה שלכם), יכולת ההחזר הזו נפגעת. באותה מידה, אגב, גם חברות ביטוח נמצאות בסיכון גבוה משום שהן מבטחות גופים רבים שיכולים להיפגע משמעותית בגלל משבר האקלים (נדל״ן בערי חוף, למשל).

או במלים אחרות: משבר אקלים > אירוע דרמטי > צניחה חדה בשווי של חברות, נדל״ן וכו׳ > בנקים וגופים פיננסיים נפגעים > משבר פיננסי שמתגלגל מהר מאוד למשבר כלכלי גלובלי חסר תקדים בהיקפו. זה התרחיש שקרני חושש ממנו. לכן, הוא אומר, אנחנו צריכים להתכונן לסיפור הזה במקום לחכות שהמשבר יישבר לנו על הראש. לכן, וזה החלק היפה ביותר בסיפור הזה, המגזר הפיננסי יכול להוביל את המלחמה במשבר האקלים, במקום להיתפס עם המכנסיים למטה.

חלק מהנגידים אומרים את מה שיש להם להגיד, וממשיכים הלאה. מארק קרני לא המשיך הלאה. באפריל השנה פרסם קרני מכתב פומבי (באתר של הבנק המרכזי של אנגליה, וכטור דעה בגרדיאן הבריטי), יחד עם נגיד הבנק המרכזי של צרפת, ובו פרש את צעדי המדיניות האופרטיביים שבנקים מרכזיים ברחבי העולם צריכים לנקוט בהם בשביל להתחיל לנוע לכיוון של כלכלה שמבוססת על פחות פליטות פחמן דו חמצני (סליחה אם זה הכל מרגיש כאילו אני כותב באנגלית, אני פשוט כבר יותר משנה בארה״ב ואני מרגיש שהכתיבה שלי התחיל להיות סוג של תרגום מאמריקאית. כן, זה מטריד אותי. לא, אני לא יודע איך להיפטר מזה. אוף, אפילו המשפט הזה הוא תרגום מאמריקאית).

ב-2017 קרני היה שותף להקמה של ה-NGFS – רשת עולמית של בנקים מרכזיים להפיכת המערכת הפיננסית לירוקה יותר (Greening the Financial System). כיום חברים ברשת הזו כבר שלושים וארבעה גופים, רובם בנקים מרכזיים וחלקם רגולטורים פיננסיים אחרים. נחשו איזו מדינה לא חברה ברשת הזו? ניחשתם נכון, ארה״ב. נחשו איזו עוד מדינה לא חברה ברשת הזו? ניחשתם נכון, גם ישראל לא.

המכתב הפתוח ההוא של קרני, מאפריל השנה, בישר למעשה על הדוח המקיף הראשון של ה-NGFS, ובו עקרונות מדיניות ליישום הפיכת המערכת הפיננסית לירוקה. את העקרונות האלה אפשר לרדד לארבעה מרכזיים (אם בא לכם להעמיק, הדוח המלא זמין כאן):

ראשית, ההבנה שסיכוני אקלים הם סיכוניים ממשיים שיש להם השלכה על הפעילות הפיננסית צריכה להיכנס עמוק לתוך הפעילות היומיומית של רגולטורים פיננסיים כמו הפיקוח על הבנקים. רגולטורים כאלה בודקים כל הזמן כל מיני סיכונים – סיכוני יציבות, סיכוני ריבית, סיכוני אשראי, מיליון ואחד סיכונים. הרגולטורים האלה צריכים להפנים שסיכוני האקלים הפכו להיות ממשיים מספיק בשביל להתייחס אליהם ברצינות כל הזמן, יום יום. הפיקוח על הבנקים צריך לוודא שהבנקים עושים זאת, כלומר שהבנקים בוחנים את האופן שבו משבר האקלים מסכן את הגופים שהם מחלקים להם אשראי. כי אם הגופים האלה ייפגעו בגלל משבר האקלים, ולא יוכלו להחזיר לבנקים את ההלוואות שנטלו מהם, הבנקים יהיו בבעיה קשה.

שנית, בנקים מרכזיים שמנהלים תיק השקעות משלהם (כמו בנק ישראל, למשל, שמשקיע את יתרות המט״ח העצומות שיש לו, יותר מ-100 מיליארד דולר), צריכים לגלות דוגמא אישית ולהשקיע את הכסף בהשקעות ירוקות וברות קיימא.

שלישית, על בנקים מרכזיים ורגולטורים פיננסיים לשתף פעולה אלה עם אלה בשביל לגשר על פערי מידע, כך שיוכלו לנתח טוב יותר את סיכוני האקלים. כל המידע הזה צריך להיות כמה שיותר פומבי וזמין לרשות גופים ציבוריים אחרים.

ולבסוף רביעית, על בנקים מרכזיים ורגולטורים פיננסיים לבנות גופי ידע בתחום ולשתף את הידע שהם צוברים עם בעלי עניין אחרים במערכת הפיננסית ובזירה הציבורית. כל שיתופי הפעולה האלה נועדו בשביל לאפשר לכל מי שרוצה – חברות עסקיות, מכוני מחקר, רשויות ממשלתיות – לנתח טוב יותר את סיכוני האקלים ולקבל החלטות מדיניות מתאימות.

״האתגרים שאנחנו ניצבים בפניהם הם חסרי תקדים, דחופים וקשים לניתוח… כל עוד הטמפרטורות וגובה פני הים ימשיכו לעלות ואיתם הסיכונים הפיננסיים שנובעים ממשבר האקלים, בנקים מרכזיים, רגולטורים פיננסיים וגופים פננסיים ימשיכו להעלות את הרף להתמודדות עם הסיכונים האלה, ולהפיכת המערכת הפיננסית לירוקה יותר. אנחנו צריכים מנהיגות משותפת שנוקטת עמדה באופן חוצה מדינות. אנחנו צריכים להיות שאפתניים. משבר האקלים הוא בעיה גלובלית, שמצריכה פתרונות גלובליים, ובפתרונות האלה למערכת הפיננסית יש תפקיד מכריע״, כתב קרני בסיום המכתב שלו.

4.
קרני הוא לא פעיל גרינפיס. הוא לא מחבק עצים והוא לא מכין לעצמו את חומרי הניקוי שלו מסודה לשתיה. בראיון שנתן בסוף יולי לערוץ 4 הבריטי (אפשר לצפות בו כאן) קרני הגדיר את השיטה הקפיטליסטית בתור הפתרון ולא הבעיה.

״קפיטליזם הוא חלק מהפתרון. הדרך לנקודה אליה אנחנו צריכים להגיע בשביל להילחם במשבר האקלים (הכוונה להפחתת הפליטות ועצירת ההתחממות הגלובלית בלא יותר מ-2 מעלות צלזיוס ביחס למהפכה התעשייתית – ש״א), רצופה בצורך להשקיע טריליוני פאונדים בבריטניה, ברחבי אירופה ובעולם כולו״, הוא אמר בראיון.

״זה אומר שיש סיכון אבל גם הזדמנות אדירה. אחד הדברים שאנחנו צריכים לעשות בהקדם הוא ליצור מסגרת להעברת מידע מהימן על סיכוני האקלים, ושזה מה שעשינו. מאחורי הרשת הזו יש 120 טריליון דולר של הון שאומרים עכשיו לחברות – תגידו לנו איך אתם מנהלים את סיכוני האקלים שלכם״.

לפי קרני, המערכת הפיננסי צריכה להתחיל לנהל את סיכוני האקלים האלה ברצינות, ולהתחיל להעביר הון מהמקומות שבהם היא משקיעה כיום, למקומות שבהם היא צריכה להשקיע מחר, כלומר בחברות ירוקות יותר שהפנימו את סיכוני האקלים ולכן ההשקעה בהם בטוחה יותר.

״חברות שלא יתאימו את עצמן למשבר האקלים, כולל חברות פיננסיות, יפשטו את הרגל. אין שאלה לגבי זה. אבל באותה מידה יש כאן גם הזדמנויות לעשיית הון חדש, באופן שיעלה בקנה אחת עם מה שהחברה האנושית צריכה״, הוא סיכם.

5.
אם אתם תוהים מה קורה בישראל בעניין הזה, אז התשובה היא ממש לא הרבה. לפני כמה שבועות, כשאספתי חומרים לסדרה שעשינו בתכנית של קרן נויבך בנושא הזה, ביקשתי מבנק ישראל לדעת אם הם עושים משהו בעניין.

מהבנק שלחו לי את החוזר שהפיקוח על הבנקים הוציא לבנקים כבר לפני עשור, ב-2009. זה היה חוזר די קצר, שבגדול הורה לבנקים להתחיל להביא בחשבון בצורה מפורשת ושקופה את סיכוני האקלים שכרוכים בפעילות העסקית שלהם, כלומר בחלוקת ההלוואות לגופים עסקיים. הבנקים צריכים גם לציין את העניין הזה במפורש בדוחות הכספיים שלהם.

מה אגיד לכם, עברתי על הדוח הכספי של אחד הבנקים הגדולים בישראל – הפועלים – ואמנם יש שם התייחסות לעניין הזה (כי בכל זאת, הרגולטור חייב), אבל היא לקונית, ולא שקופה בכלל. אין שום דרך לדעת כמה אשראי הבנק לא חילק בגלל סיכונים סביבתיים, או חילק לעסקים עם סיכון סביבתי גבוה, או נמוך, או מה שזה לא יהיה.

האמירות שכן מופיעות על העניין הזה מופיעות בדוח האחריות התאגידית של הבנק, כי שם בנק ישראל חושב שזה צריך להופיע. כאילו זה עניין של מירוק המצפון או יתר הדברים שנוטים להופיע בדוחות אחריות תאגידית (שהם יותר מהכל דוחות של feel good, ולא משהו שמישהו לוקח ברצינות).

בקיצור, בנק ישראל התחיל לנוע בכיוון, אבל כמעט שלא לחץ על הדוושה בעשור האחרון בעניין הזה. אם הבנקים הישראלים חשופים משמעותית לסיכוני אקלים, ייתכן שהם עצמם לא יודעים את זה, קל וחומר בנק ישראל. אני לא אומר שזה המצב – אין לי מושג. העניין הוא שלאף אחד אין מושג.

6.
ואם כל זה לא היה מספיק בשביל לשכנע אתכם שמארק קרני הוא הבן אדם הכי מעניין בעולם, אז דעו שלפני שבועיים, בכינוס הנגידים העולמי בג׳קסון הול בארה״ב, קרני העז לעמוד על הבימה ולהגיד שהדולר עשה את שלו, הדולר יכול ללכת. לפי קרני, הגיע הזמן לסיים את ההגמוניה העולמית של הדולר האמריקאי ולהחליף אותו במטבע דיגיטלי אוניברסלי, כמו הליברה או משהו אחר.

הוא אמר את זה בארה״ב. בפנים של יו״ר הפד האמריקני.

אין הרבה נגידים שיעשו דבר כזה.

חיות כיס | האיש שרצה להיות סולטן (פרק 111)

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

0.5
אוקי, אתם יכולים לכבות את המוזיקה אם זה לא מתאים.

1.
״טורקיה היא מדינה שהיא פרויקט״, אומר לי עמרי אילת, היסטוריון כלכלי שחקר את ההתפתחות של הכלכלה הטורקית המודרנית לאורך המאה ה-20. ״הרפובליקה הטורקית היא פרויקט. היא פרויקט שנועד לקרוע קריעה מהעבר. גם להתנתק מהעבר העות׳מאני, להתחבר באופן דרסטי למערב, וזה אומר לבנות את הדברים האלה כולל תיעוש מלמעלה, וגם ליצור בן אדם חדש, ׳אני׳ חדש, ׳מתורבת׳ כמו שהם קוראים לו בלשון שלהם, ומתורבת מבחינת מוסטפא כמאל אתאטורק מתורבת שווה מערבי״, אומר אילת.

את הראיון עם עמרי אילת ערכתי לפני שבוע, כחלק מהעבודה על הפרק של חיות כיס על כלכלת טורקיה שעלה הבוקר לאוויר (וזמין להאזנה כאן). הפוסט שאתם קוראים כאן עכשיו מבוסס על התסריט של הפרק הזה, ועל חלקים מהתסריט שנשארו מחוץ לגרסה הסופית שהיתה גם ככה ארוכה למדי.

בזמן שקראתי, צפיתי ודיברתי עם אנשים על הכלכלה הטורקית ועל הסיפור שלה, התחוור לי כמה מעט אני יודע על מדינה בת 80 מיליון אנשים, שנמצאת ממש ממש קרוב לישראל, ומככבת די תדיר בחדשות שלנו. ממש מעט. וכשצללתי פנימה, הופתעתי לגלות כמה גדולים ורבים היו החלקים בסיפור הזה שהרגישו לי כמו להסתכל בראי (אגב, פניתי ללא מעט טורקים במהלך העבודה על הפרק הזה וביקשתי לראיין אותם. רובם התעלמו, היחידים שענו, ענו בשלילה).

מישהו בטוויטר, שהסכים עם האבחנה הזו, כתב שהדימיון בין המדינות ממש לא נגמר בפוליטיקה ובכלכלה:

מה שאהבתי בשיחה עם אילת הווא שהוא לקח אותי אחורה. ממש אחורה. כמעט 100 שנה אחורה, אל ראשיתה של הרפובליקה הטורקית. בשביל להבין מה קורה היום בטורקיה, הוא אומר, כלכלנים מסתכלים מקסימום שמונה שנים לאחור. אני, בתור היסטוריון כלכלי, הוא אומר, מזהה היום בטורקיה תהליכים שהתחילו ונמשכו לאורך כל ימי חייה של הרפובליקה. כי בסופו של דבר, כלכלה אינה רק אוסף מספרים ואינדיקטורים. כלכלה אינה פועלת בחלל ריק. היא תמיד נפגשת עם פוליטיקה והיסטוריה ותרבות ודת ואינטרסים ואגו אנושי. וזה מה שיפה בכלכלה.
הפרויקט הזה – הקמת הרפובליקה הטורקית – החל לפני כמעט מאה שנה, בתום מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות׳מאנית התפרקה, ואטאטורק הפך ממצביא למדינאי. הוא היה לנשיא הראשון של הרפובליקה, וכמעט בין לילה התחיל לשנות אותה לחלוטין, ממש מן היסוד.

אתאטורק ביטל את הח׳ליפות, המנהיגות הדתית של הסולטנים הטורקיים. הוא סגר את בתי הספר האסלאמיים, הוא חילן את המדינה והפך את החילוניות לאחד העקרונות המכוננים של הרפובליקה החדשה. הוא שנמך את מעמד השריעה, החוק הדתי המוסלמי, שהיתה עד אז החוק הקובע במדינה. הוא החליף את האלפאבית הערבי באלפאבית לטיני, כלומר, החליף בבת אחת את השימוש באותיות ערביות לאותיות מערביות. ומאחר שהשפה מעצבת את התודעה, אפשר לדמיין עד כמה עמוקה ההשפעה של שינוי כזה. בניסיון להתרחק מהמורשת העות׳מאנית, האימפריאלית, ולהתקרב למערב, הוא אפילו אסר על לבישת תרבוש.

2.
בתחילתה של הרפובליקה, המדינה היתה הכלכלה. המדינה יזמה הכל, בנתה הכל, תכננה הכל. במקביל, איגודי העובדים היו חזקים מאוד. הממשלות בטורקיה השתמשו במענקי סיוע חוץ, כמו למשל לאחר מלחמת העולם השניה, בשביל לבנות תעשיה קלה וענפי מסחר מקומיים. הממשלות קידמו תפיסת עולם פרוטקציוניסטית – ׳קנו אדום-לבן׳. המדיניות הכלכלית כללה מכסי מגן, סובסידיות לייצור מקומי, ומה שכלכלנים קוראים לו ׳תחליפי יבוא׳, כלומר לייצר בטורקיה במקום לייבא. ובהתחלה זה קצת עבד, עד שבמהרה זה כבר לא עבד.

״בשנות ה-70 המערכת הזו קרסה, בין היתר גם בגלל משבר הנפט שהכניס את טורקיה למצוקה קשה (טורקיה לא מייצרת מספיק נפט לצריכה עצמית, ונאלצת לייבא אותו, כמו ישראל – ש״א), וגם בגלל שתעשיית תחליפי הייבוא לא היתה שווה כלום. החוב של טורקיה והמאזן המסחרי שלה היה במצב קטסטרופלי, ואיגודי העובדים היו מאוד חזקים ולא איפשרו לממשלה להעביר רפורמות כלכליות״, אומר אילת.

בתחילת שנות ה-80 החלו לנשוב בטורקיה אותן רוחות שנשבו בהרבה מדינות מערביות – רוחות של ליברליזם כלכלי. כלומר, התפיסה שיש להקטין את חלקה של הממשלה במשק ולהפוך אותו למשק פתוח יותר, שמבוסס על שוק חופשי במקום תכנון ממשלתי.

ב-1980, הלחץ הכלכלי עשה את שלו. בינואר אותה שנה עלה על הבמה מי שעתיד היה להפוך לרפורמטור הכלכלי הגדול ביותר של טורקיה, מאז ועד היום. האיש שבמו ידיו כמעט שינה לחלוטין את מסלולה של המדינה, והעביר אותה מלהיות משק סגור, סוג של מדינה הסתדרותית שבה הכלכלה מתוכננת כמעט לחלוטין, למשק פתוח, ליברלי, מבוסס על שוק חופשי – זה היה שר האוצר טורגוט אוזאל.

ב-24 בינואר 1980 אוזאל פרסם שורה של החלטות שהרכיבו את תכנית הייצוב לכלכלה הטורקית: הממשלה פיחתה את הלירה הטורקית ביותר מ-30%, כלומר החלישה במכוון שער החליפין של המטבע שלה מול הדולר בשביל לאפשר לייצואנים טורקים להיות מסוגלים לייצא באופן תחרותי יותר. הממשלה עשתה ליברליזציה של שוק מטבע החוץ (כלומר שהלירה הטורקית עברה להיסחר בהתאם לכוחות השוק ולא באופן מתוכנן מלמעלה), הממשלה עברה לשים דגש על עידוד ייצוא במקום עידוד ייצור מקומי לצריכה מקומית, היא חתכה את התמיכה בסקטור החקלאי של המדינה וביטלה מכסי מגן, שמה דגש על הפרטות ועל ליברליזציה של שוק ההון, היא צמצמה את החלק של הממשלה במשק והגדילה את חלקו של המגזר הפרטי, היא אפילו ביטלה את זכות השביתה – ואני יכול להמשיך עם זה אבל נדמה לי שאתם מבינים לאן זה הולך.

ההחלטות האלה לא הגיעו משום מקום. הן היו פרי התפיסה החדשה שהתבססה אז בקרב אנשי המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים – הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. זו היתה התקופה שבה הקיינסיאניזם של פוסט מלחמת העולם השניה פינה את מקומו לתפיסה חדשה – התפיסה הניאו ליברלית.

אוזאל הכיר את התפיסה הזו מקרוב. הוא התחנך עליה בארה״ב, גם כשלמד באוניברסיטה וגם כששימש יועץ בבנק העולמי במהלך שנות ה-70. הוא חשב שטורקיה צריכה להיות שדה ניסויים לתפיסה החדשה הזו, והמוסדות הפיננסים הבינלאומיים זרמו איתו בהתלהבות יתרה.

בתחילה, אגב, זה היה קשה. איגודי העובדים עשו לממשלה את המוות. אבל הפיכה צבאית ברוטלית ועקובה מדם בספטמבר אותה שנה סייעה לממשלה לדחוף את האידאולוגיה הכלכלית שלה. בהמשך, אוזאל התמנה לראש הממשלה, ולאחר מכן לנשיא, ובכל הזמן הזה דחף את הכלכלה הטורקית עוד ועוד לכיוון המערב, עוד ועוד לכיוון שוק חופשי. ״הוא היה המחולל הגדול של זה״, אומר אילת, ״תמיד יש לזה עוד מתפעלים אבל הוא היה המוח והמבצע. יש לך פוליטיקאים כאלה שהם אחד לדור״.

בהתחלה, התפיסה הכלכלית שטורגוט אוזאל מייבא מארה״ב עבדה. שיעורי הצמיחה היו בלתי נתפסים. צמיחה של כמעט 19% ב-1981. בערך 11% ב-1985 וב-1986. אין דברים כאלה. אבל אז, בתחילת שנות ה-90, כשהוא כבר משמש כנשיא הרפובליקה, אוזאל מת. כלומר, מת מוות מסתורי מהתקף לב פתאומי בלשכה שלו, כזה סוג של מת. המוות הפתאומי הזה יצר חרושת של ספקולציות. תומכיו טענו כי נרצח בידי גורמים שהתנגדו לניסונות שלו לסיים את הסכסוך עם הכורדים. אחרים טענו שמת מוות טבעי. ב-2012 קברו נפתח ועצמותיו הוצאו בשביל לבדוק אם הורעל. ידיעות אחדות טענו כי דו״ח החקירה הפתולוגי הצביעו על שרידים של ארבעה רעלנים שונים. ידיעות אחרות טענו כי הדו״ח קבע כי הנשיא לשעבר לא הורעל. בטורקיה של היום, קשה לדעת לאיזה מהידיעות כדאי להאמין, אבל ניכר שהמוות שלו עדיין מעסיק את הטורקים.

כך או אחרת, אחרי מותו של אוזל, עם ובלי קשר, הכלכלה החלה להתפרק.

שנות ה-90 בטורקיה היו שנים קשות. ״הרבה טרור כורדי בדלני של ה-PKK, שחיתות בהיקפים מוטרפים לחלוטין במערכת הפוליטית, ברמה של לגנוב מהקופה״, מספר אילת. תוסיפו לזה גירעונות ממשלתיים גבוהים מדי, חוסר יציבות פוליטי, הלוואות עתק שטורקיה מתקשה להחזיר. תוסיפו לזה את רעידת האדמה ההרסנית ב-1999, שהשאירה מאות אלפי טורקים מחוסרי קורת גג לאורך תקופה ארוכה. הוסיפו על זה את בועת ההייטק שהתפוצצה בתחילת שנות ה-2000 ושלחה את כל העולם המערבי למיתון. וכך הגענו ל-2001, שנה שבה הכלכלה הטורקית עמדה על סף פשיטת רגל.

ומתוך כל הכאוס הזה, מתוך כל המשברים והקריסות האלה, מתוך ההריסות ממש, הגיח פוליטיקאי צעיר וכרזימטי – רג׳יפ טאיפ ארדואן.

מאת Gobierno de Chile, CC BY 3.0 cl, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=24482596

מאת Gobierno de Chile, CC BY 3.0 cl, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=24482596

3.

ארדואן לא הגיע לראשות הממשלה משום מקום. הרבה לפני שהוא בכלל נכנס לפוליטיקה, משהו היה צריך להשתנות בטורקיה בשביל שהציבור הטורקי, זה שגדל על ברכי המהפכה החילונית של אתאטורק, יהיה מוכן לקבל פוליטיקאי עם ערכים איסלאמיסטיים גאים. השינוי הזה החל בשנות ה-80, אחרי שחלקים גדולים בציבור הטורקי התחילו לחשוב שאולי המדינה הלכה יותר מדי מערבה, שהאליטות לקחו את הדברים קצת רחוק מדי.

״ההדתה של טורקיה החלה אז״, מסביר אילת, ״וזה בגלל השנים הקשות ביותר לפני זה. בשנות ה-70 היתה אלימות קשה מאוד בין ימין פשיסטי ושמאל קומוניסטי, בהיקפים ששיתקו את טורקיה. בגלל הדברים האלה היתה אווירה של לחזור להיות מי שאנחנו. ומי שאנחנו זה מוסלמים מתונים, עם רגל במזרח ורגל במערב״.

השינוי הזה נע על גבי שלושה צירים – בניית תפיסת עולם חדשה, בניית בסיס פוליטי חדש, בניית אליטת הון חדשה.

הציר הראשון היה החינוך בבתי הספר, שהפך בהדרגה דתי יותר. ״אנשים שהתחנכו בשנות ה-80 היה להם יותר קל להצביע למפלגות יותר דתיות שנהיו יותר ליברליות, המפלגה של ארדואן שהיתה חדשה יחסית היה להם יותר קל להצביע להם״, אומר אילת.

ציר שני – האורבניזציה המסיבית שטורקיה עברה בעשורים האלה. זה היה הכח שהפגיש בין הפוליטיקה, לבין הכלכלה. אילת הסביר לי שהכפריים שהיגרו לערים היו מסורתיים יותר, דתיים יותר. עוד לפני שארדואן עלה על הבמה, האב הרוחני שלו – ארבקן, ומפלגת הרווחה שלו – זיהו את החלל שהותירו אחריהם איגודי העובדים, שהיו אלה שדאגו לרווחת העובדים בעבר. כעת המפלגות האלה, הדתיות יותר, התחילו לספק את שירותי הרווחה האלה לעירוניים החדשים, תוך כדי שהן בונות בסיס פוליטי מוצק.

ולבסוף, הציר השלישי – הכסף. ״בזכות ההפרטות נוצרה אליטה חדשה של אנשי עסקים מסורתיים דתיים. לא מהמרכזים המתועשים, לא מאיסטנבול. קראו להם הנמרים האנטוליים״ אומר אילת.

על רקע השינוי החברתי העמוק הזה, פוליטיקאי כמו ארדואן היה יכול לצמוח. ב-1994, כשהשינוי הבשיל, ארדואן נבחר לראשות עיריית איסטנבול. התושבים אהבו אותו. הוא ניקה את הבוספורוס שהיה מזוהם ושיפר את חזות העיר. הוא היה ראש עיר פופולרי מאוד.
ב-1998, תוך כדי שהוא מכהן כראש עיר, ארדואן נשפט ונכלא ל-10 חודשים. זה היה אחרי שהקריא בפומבי שיר איסלאמיסטי גאה שנגד את ערכי החילון של הרפובליקה הטורקית, שזמן קצר לפני כן אסרה על לבישת רעלה. הפרובוקציה הזו של ארדואן הרגיזה את השלטון, את האליטה הכמאליסטית.

ארדואן נכנס לכלא בגאון. התמיכה בו היתה בשיאה. הכלא היה בדיוק מה שהיה צריך בשביל ליצור סביבו הילה של קדוש מעונה. אחרי ארבעה חודשי כלא הוא השתחרר וייסד מפלגה חדשה – מפלגת הצדק והפיתוח – והחל לבנות אותה לקראת הבחירות הארציות. ב-2002, מפלגתו ניצחה, ובגדול.

ב-2003, אחרי שפתר את הבירוקרטיה פנימית שמנעה ממנו לכהן כראש ממשלה מיד לאחר הבחירות – לא אלאה אתכם בכל פרטי הטלנובלה הטורקית הזו – ארדואן התיישב בכיסא ראש הממשלה. בשש עשרה השנים שחלפו מאז, הוא לא הפסיד אפילו במערכת בחירות אחת.

בתחילת שלטונו, אומר לי אילת, ארדואן לא היה ארדואן. כלומר, לא ארדואן שאנחנו מכירים היום. אז הוא היה הרבה יותר מתון וזהיר ופרו מערבי. הוא ניסה להראות למדינות האיחוד האירופי שטורקיה היא מועמדת לגיטימית להצטרף לאיחוד, הוא עבד צמוד עם קרן המטבע הבינלאומית, הוא תמך בפלישה של ארה״ב לעיראק ב-2003 למרות התנגדות הפרלמנט שלו פשוט כי רצה לתחזק את הברית עם ארה״ב. במקביל הוא גפ המשיך להפריט חלקים מהכלכלה הטורקית – הוא הפריט את טורקיש איירליינס, למשל – ולקדם תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית.

הוא ייצב את המטבע – הלירה הטורקית – הוריד את האינפלציה משיעור מטורף של 45% בשנה ב-2002 ל-8% ב-2005, והעביר את הכלכלה הטורקית ממשבר לצמיחה. ב-2003, שנה לאחר שמפלגתו זכתה בבחירות, הכלכלה הטורקית צמחה ביותר מחמישה אחוזים וחצי. שנה לאחר מכן, כמעט ב-10 אחוזים. שנה לאחר מכן, ב-9 אחוזים.

וכשזה קרה, וכשרמת החיים של הטורקים עלתה, ארדואן החליט שהצמיחה הכלכלית צריכה להיות אחת המטרות המרכזיות שלו, אם לא ה, ולא משנה המחיר. מלבד ההיגיון הכלכלי, היה שם גם רציונל פוליטי: הוא הבין שצמיחה כלכלית תיטיב עם העם הטורקי, ומי שמיטיב עם העם הטורקי ומעלה את רמת החיים שלו יזכה לאהבה מצד העם הטורקי, ומי שזוכה לאהבה זוכה גם להמשיך להחזיק במושכות השלטון. ב-2011 ארדואן נבחר על ידי קוראי המגזין טיים לאיש השנה והופיע על השער היוקרתי של העיתון. הוא נחשב להבטחה הגדולה של טורקיה. הכל היה נפלא.

ואז, בקיץ 2013, הוא קצת איבד את זה. מכל הבחינות.

4.
את יתר הדברים תוכלו לשמוע בפירוט רב בפרק שלנו, חבל לי להלאות אתכם כאן עם הפרטים הקטנים. בשורה התחתונה, החל ב-2013 ארדואן עבר לפסים פרנואידים יותר, אוטוריטריים יותר, אובססיביים יותר. הוא דיכא בכוח נסיונות מחאה ב-2013, ואחרי שהדף את ניסיון ההפיכה ב-2016 הוא רדף, כלא, שפט, הדיח, פיטר, היגלה, הבריח כחצי מיליון טורקים. עובדי מדינה, אנשי צבא, אנשי אקדמיה, שופטים, אנשי עסקים, עיתונאים, מי שזה לא יהיה.

כישראלים, אנחנו מכירים בעיקר את ההשתלטות שלו על מוסדות השלטון, את פולחן האישיות, את מערכת היחסים הבלתי יציבה פוליטית עם ישראל, וכאלה. אבל חוץ מכל אלה, לארדואן יש גם משנה כלכלית ברורה.

ארדואן אובססיבי לגבי הצמיחה של כלכלת טורקיה. תוכלו לומר שכל מנהיג מערבי אובססיבי לגבי צמיחת כלכלת ארצו, אבל אצל ארדואן זה שונה. זה שונה משום שזה מרגיש כאילו זה מה שמחזיק אותו בשלטון. ארדואן הוא פופוליסט אוטוריטרי. הוא יוצר אויבים חיצוניים למדינה – נניח, ישראל, או טראמפ, או ״תרבות המערב״, או מי שזה לא יהיה – וסביב האיום החיצוני הזה הוא בונה תמיכה פוליטית כשהוא מצייר את עצמו מגן העם והאומה.

אבל זה לא מספיק לו. במרכזים העירוניים הגדולים כמו איסטנבול ואנקרה, היכן שנמצאת רוב הפעילות הכלכלית של טורקיה, ארדואן צריך יותר מזה בשביל להישאר בשילטון. שם לא נמצא הבייס הפוליטי שלו. ובשביל להשיג את התמיכה של העירוניים – החילוניים, הליברלים – הוא מפעיל גם פופוליזם כלכלי.

הפופוליזם הכלכלי של ארדואן מבוסס על דבר עיקרי אחד – ריבית נמוכה, שמביאה איתה כסף זול. כסף זול פירושו הלוואות זולות. הלוואות זולות פירושה עליה ברמת החיים, גם אם מדומיינת, קצרת מועד. הלוואות זולות פירושה צמיחה גבוהה יותר, כי חברות יכולות לקחת הלוואות, לבנות יותר, לפתח מוצרים, לפתוח מפעלים.

בשנים האחרונות שוטפת את טורקיה תנופת בניה אדירה, חלקה מבוססת על אוויר. דורון פסקין, מנהל חברת קונקורד המזרח התיכון, שעוקבת אחרי הכלכלה במדינות האזור, מספר לי שכיום יש כ-3 מיליון בתים שעומדים ריקים בטורקיה, אחרי שארדואן חילק פרויקטים למקורבים, העיקר שיבנו, העיקר שייראה שהכלכלה צומחת.

בשנים הטובות, כשהכלכלה היתה בשיאה, משקי הבית מינפו את עצמם בהלוואות מעל לראש, והחברות הטורקיות הגדולות מינפו את עצמן מעל הראש בהלוואות בדולרים. כעת, כשהכלכלה הטורקית התהפכה על הראש ונמצאת בצלילה, משקי הבית והחברות הגדולות מתחילות לשלם את המחיר. הכיסא של ארדואן, בתגובה, מתחיל להתנדנד.

במהלך השנה שעברה חברות טורקיות ענקיות נקלעו בזו אחר זו להסדרי חוב או פשיטות רגל. חברות אחזקות ענקיות, חברות רכב, חברות תעשייה, אפילו ׳בזק הטורקית׳. במקביל לאלה, האינפלציה הרימה את ראשה. במהלך קיץ 2018 האינפלציה בטורקיה הגיעה ליותר מ-25%, רמה שלא נראתה בטורקיה מאז המשבר ההוא, של תחילת שנות ה-2000, שהעלה את ארדואן לשלטון.

בשל האינפלציה המשתוללת, הבנק המרכזי של טורקיה נאלץ להעלות את הריבית במשק מספר פעמים במהלך קיץ 2018, למורת רוחו של הנשיא ארדואן. הריבית עלתה מרמה של שמונה אחוזים, לרמה של 24% כיום. זו חתיכת ריבית. מה שכן, ללא הריבית הזו, הלירה הטורקית היתה קורסת לגמרי. גם ככה היא איבדה יותר מ-80% מערכה מול הדולר במהלך 2018.

מאחר שהריבית היא הכלי הכלכלי המרכזי שיש לארדואן בשביל לבצר את שלטונו, את התמיכה הפוליטית של מעמד הביניים, הוא היה חייב לעשות משהו. הלחצים שהפעיל לאורך 2018 על הבנק המרכזי – הוא קרא למדיניות הבנק המרכזי ׳טרור׳, האשים ׳מאפיית ריבית׳ דמיונית שהיא מנסה להרוס את טורקיה, הגדיר את הריבית הגבוהה בתור ה׳אמא והאבא של כל הרשע׳, איים שהוא הולך להשתלט על המדיניות המוניטרית, ועוד מלא מהסוג הזה – הלחצים האלה לא נשאו פרי. אז ארדואן פשוט השתמש באחת מהסמכויות הרבות שצבר בשנים האחרונות, ובתחילת חודש יולי פשוט הדיח את נגיד הבנק המרכזי של טורקיה.

5.
וכך הגענו להיום. למרות איומיו, ארדואן טרם הוריד את הריבית. אולי כי גם הוא יודע, בינו לבינו, שהוא נמצא היום בחתיכת מלכוד. הוא רוצה ריבית נמוכה, כי כך הוא יוכל לעודד צמיחה ויוכל לאפשר לתומכיו להמשיך לחיות על אשראי. אבל מצד שני, ריבית נמוכה תביא לאינפלציה ותעלה את יוקר המחיה, וריבית נמוכה תהרוס לחלוטין את הלירה הטורקית, ותקשה מאוד על החברות שלקחו הלוואות עתק בדולרים להחזיר אותן. הכלכלה הטורקית פשוט תקרוס לגמרי. ובמקרה כזה, יהיה לו קשה מאוד לגייס תמיכה פוליטית.

יש גופים שחוזים שזה בדיוק מה שיקרה. שארדואן לא רק שלא יעשה סיבוב פרסה כלכלי, אלא יתבצר במדיניותו ככל שהכלכלה הטורקית תשקע יותר ויותר בבוץ, ואז יאשים את כל העולם החיצוני, וגם את המגזר הפרטי בתוך טורקיה, בקריסת הכלכלה. בזמן האחרון מתרבים הסימנים לכך שארדואן מתחבר בעמדות שלו ולא מתכוון לשנותן. הסימנים האלה מגיעים דווקא מהזירה הגיאו-פוליטית.

ממש בשבוע האחרון ארדואן נכנס לעימות עם האיחוד האירופי, כששלח ספינות קידוח לקדוח קידוחי גז מול חופי קפריסין הטורקית. הצעד הרגיז מאוד את קפריסין הלא טורקית, שהיא חלק מהאיחוד האירופי. האיחוד איים על ארדואן שאם לא יסיג את ספינותיו, הוא ייקנס בכמעט 150 מיליון יורו. ארדואן, בתגובה, אמר שאם צריך טורקיה תכבוש את קפריסין מחדש.
גם מול האמריקאים ארדואן נמצא במערכת יחסים בעייתית מאוד. אחרי שרכש מערכת נ״מ מרוסיה, ארה״ב הדיחה את טורקיה מהמועדון המצומצם של המדינות שלוקחות חלק בפיתוח מטוס ה-F35. הדבר הזה עלול להוות מכה קטלנית לתעשייה הביטחונית של טורקיה, בהיקף של כמה מיליארדי דולרים. חוצמזה, בגלל שהוא מחזיק במעצר בכמה אזרחים אמריקניים, בהם כומר, בחשד למעורבות בניסיון ההפיכה של 2016, ארדואן חטף על הראש סנקציות כלכליות מצד ארה״ב. איכשהו, נדמה שזה לא מזיז לו. הוא ממשיך לריב עם המערב, ומתקרב לרוסיה וסין.

אבל למרות התרחיש הזה, אנשים אחרים, כמו המרואיינים שלי בפרק הזה, שחושבים שלפני שזה יקרה, שלפני שהכלכלה הטורקית תקרוס, יש סיכוי שהעם הטורקי פשוט יזרוק את ארדואן. האיתותים הטובים ביותר לכך הם חילופי השלטון המקומי באנקרה ובאיסטנבול. בשתי הערים החשובות האלה ניצחו מועמדי האופוזיציה, למורת רוחו של ארדואן. באיסטנבול ארדואן הגדיל לעשות ואף ביטל את הבחירות וערך בחירות חוזרות, אבל מועמד האופוזיציה ניצח שוב. ׳אלה מגבלות הכוח׳, אומר לי אילת׳, ׳ארדואן לומד אותן על בשרו בימים אלה׳.

ארדואן צמח מתוך ההריסות של הכלכלה הטורקית ב-2001. הוא קיבל משק עם אינפלציה מרקיעת שחקים, שער חליפין שבור, וחובות עתק. הוא הבריא את המשק, העביר אותו ממיתון לצמיחה, הוריד את האינפלציה, חיזק את הלירה, והפחית את החובות. ואז, כמעט בבת אחת, הוא התחיל לתפור את המדינה ואת הכלכלה למידותיו, החל להוציא מהכוח אל הפועל את שאיפותיו להיות סולטן מודרני. בתגובה, הכלכלה הטורקית החלה להתדרדר, לחזור לאחור לנקודה שבה ארדואן קיבל אותה.

אין לי כלים או יכולת להעריך מי יישבר קודם – ארדואן או הכלכלה הטורקית. אבל אני יודע דבר אחד – אם בסופו של דבר העם הטורקי אכן ימאס בארדואן וישלח אותו הביתה, ויחפש את הפוליטיקאי המבטיח הבא, דעו שמה שהפיל את ארדואן היתה בסופו של דבר הכלכלה. אבל יותר מזה, האגו שלו.

———————-

תודה גדולה לעמרי אילת ולדורון פסקין שהתראיינו לפרק הזה ולימדו אותי המון על הסיפור הטורקי. ובעיקר תודה גדולה לשותפים שלי לחיות כיס – צליל, דנה, רום ואסף – על הסיוע הרב שלהם בפרק הזה, ובכלל, שהם הם. כיף לי מאוד לעבוד איתם, ליצור איתם, ללמוד מהם.
אם אהבתם, אתם מוזמנים לחפש ״חיות כיס״ בכל אפליקציית פודקאסטים ולעשות מנוי על הפרקים השבועיים שלנו. ומוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, שנמצאת כאן.

תודה שהאזנתם, ותודה שקראתם.

———————

למי שרוצה עוד:
הנה סיכום וידאו מצוין של הגרדיאן על הפלונטר הכלכלי הטורקי
כתבת פרשנות מעניינת של יואב קרני בגלובס
כתבה לא רעה בכלל שעושה הרבה סדר ומביאה קולות של טורקים אמיצים מהשטח בניו יורק טיימס

ואם הגעתם עד כאן, מגיע לכם בונוס. באוגוסט 2018, בשיא של קריסת הלירה הטורקית וההסתבכות הכלכלית של ארדואן, הוא נשא נאום חוצב להבות, תקף את ארה״ב (שהטילה סנקציות כלכליות על טורקיה), וקרא לציבור תומכיו להחרים את האייפון ולעבור לסמסונג.

הנה מה שתומכיו עשו:

רילוקיישן, טייק טו

1
היוש!
העונה החדשה של הפודקאסט שלנו חיות כיס נפתחה השבוע בפרק לייב שהוקלט מול קהל בפסטיבל דוקאביב בשבוע שעבר. זה פרק ארוך מהרגיל – לא נעים להביא אנשים להופעה של עשרים וחמש דקות, נכון? – ובו סיפור, ראיון, וקטע וידאו. צליל הגדירה את זה בתור מגזין חי על במה (אגב, יש דבר כזה. זה נקרא Pop-Up Magazine, וה״הגיליונות״ שהוא מפיק הם בעצם הופעות חיות חד פעמיות של כמה שעות כל אחת, עם מגוון מאוד גדול. אף אחת מהן לא מוקלטת, אף אחד מהסיפורים שמועלים בהופעה כזו אינו מפורסם בשום מקום לאחר מכן בשום פורמט, מה שהופך כל הופעה כזו, כל ״גיליון״ כזה, לאירוע חד פעמי לגמרי. אני מת ללכת לאחד כזה).

החלק שלי בפרק הזה של חיות כיס היה על הצד השני של הרילוקיישן. על תחושת הנוחות המפנקת מצד אחד, אבל על תחושת הזרות המנוכרת מצד שני, ועל מה צריך לעשות בשביל להתגבר על התחושה הזו (את התובנה הזו סיפקה דווקא אמא שלי, מחווית ההגירה הפרטית שלה). למי שמעוניין לצפות, הנה החלק שלי בפרק לייב הזה:

ולמי שמעוניין להאזין – ולעשות מנוי! – הנה לינק לפרק כולו:

תודה רבה לרן הר נבו שהקדיש לי שעה מזמנו בידיעה שרק פחות מדקה הולכת להיכנס פנימה למוצר המוגמר, תודה לאמא שלי שהביאה אותי עד הלום, ותודה גדולה לדנה פרנק שישבה עד השעות הקטנות של הלילה והדביקה כתוביות לוידאו הזה כמו נינג׳ה בשביל שאפשר יהיה לצפות בו כהלכה.

2.
בזמן שעבדתי על הפרק הזה נסענו לכמה ימי חופשה בקייפ קוד יחד עם החבר׳ה מהתכנית שלי, בשביל לסיים את השנה הזו כהלכה. בדרך לשם, שמענו בלופ את ״שבט אחים ואחיות״. מאחר שאנחנו כבר שנה פה אנחנו די מנותקים מהפופ-קולטורה הישראלית בזמן הזה, כך שאין לי מושג עד כמה ואם השיר הזה ויראלי בישראל או לא. הסיבה היחידה שאנחנו נחשפנו אליו כאן היא משום שדודה של נירית ביקשה שנקליט את עצמנו שרים את השיר הזה בשביל שהיא תוכל לערוך מזה ברכת וידאו מושקעת לבת מצווה של הבת שלה.
כך יצא שבשביל ללמוד לשיר את השיר הזה, שמענו אותו שוב ושוב ושוב ושוב, כל הנסיעה לקייפ קוד. ובשלב מסוים, אתם מכירים את זה, התחלתי ממש להתעמק במלים. זה קרה בזמן שעמדנו לרדת מאינטרסטייס מספר 95 לכיוון כביש מספר 3 לכיוון קייפ קוד. משהו בשילוב הזה של הבנים שלי שרים את השיר הזה בעברית במושב האחורי, אחרי שבחודשים האחרונים זנחו לחלוטין את השירים בעברית ועברו לשמוע ולשיר שירי ילדים באנגלית, יחד עם שלטי הדרכים האמריקאיים, יחד עם העובדה שהיינו בדרך לחופשה במקום כל כך אמריקני, יחד עם המלים של השיר הזה, פערו אצלי חור גדול בלב, ודרכו כל הרגשות התחילו להציף ללא שליטה.

מצאתי את עצמי מנסה לשיר יחד עם ילדיי, ולא מצליח, כי דמעות חנקו את עיני ואת גרוני. ״כאן זה בית כאן זה לב / ואותך אני לא עוזב״, שרו הילדים מאחורה, ״אבותינו שורשים / ואנחנו הפרחים״. בימים כתיקונם, אני לא איזה פטריוט ישראלי גדול. רחוק מזה. אחת הסיבות שבאתי לכאן, כפי שציינתי בחלק שלי בפרק של חיות כיס, היתה בשביל לקחת פסק זמן מישראל. החיים בישראל גדשו קצת את הסאה, מבחינתי, וכשנקרתה בדרכי ההזדמנות לנוח מהם לרגע, אימצתי את ההזדמנות הזו בחום.
והנה, בהצטלבות שבין I-95 לכביש מספר 3, כשהילדים שרים בקולי קולות בעברית מאחור, מצאתי את עצמי מנסה לאחות את החלקים הישראלים בזהות שלי שניסיתי להשאיר מאחורי. אני לא מאוהב בישראל ולא מאוהב בישראלים, אבל אני ישראלי. לא במובן הינון-מגלי, אני לא ישראלי לפני כל דבר אחר ומעל לכל דבר אחר. אני קודם כל אבא, ובן זוג, ועיתונאי, ואשכנזי, ובן לעולים, ועוד מיליון כאלה שאני יכול לחשוב עליהם, אבל אני גם ישראלי. זה חלק ממי שאני גם אם אני לא מחובר לחלק הזה שבי ב-100%.
כן, אני קלישאה מהלכת של ישראלי שיצא לחופשה ארוכה מהמדינה שלו, מהעם שלו. אני קלישאה מהלכת של ישראלי שמתגעגע לאוכל שלו, למטבח שלו, לשפה שלו, למראות המוכרים של ארצו, לחבריו, לניואנסים של תרבותו, לתבנית נוף מולדתו. בשנה החולפת לא ביקשתי ולא חיפשתי את חברתם של ישראלים, אבל המשכתי לשמוע מוזיקה ישראלית ולהתגעגע למקום ממנו באתי, למקום בו אני מובן ובו אני מבין כל דבר מבלי להתאמץ (חוץ ממה שאיני מבין, שלעולם לא אבין). וההכרה שכזה אני, גם היא גרמה לי לדמוע. כי פתאום, אחרי עשרה חודשים בניכר, הבנתי עד כמה חזק יכול להיות הקשר בינך ובין המדינה שגדלת בה, גם אם לא היית מודע לזה, גם אם ניסית לברוח ממנה קצת.
אין לי איזה משהו חכם במיוחד להגיד על זה. רק רציתי לשתף.

3.
חוצמזה, יש לי מיליווווווווון המלצות פודקאסטים, אבל אסתפק בינתיים רק בזו, כי היא כיפית במיוחד:
״עשרה דברים שמפחידים אותי״ הוא פודקאסט שצריך לשמוע לפחות שני פרקים ממנו בשביל באמת להתמכר, ובשביל באמת להבין את הגדולה שלו. וזה קל, כי הפרקים שלו ממש ממש קצרים (דקות בודדות לכל אחד). לכל פרק מבנה מאוד קבוע: מישהו או מישהי אקראיים לחלוטין מתחילים למנות את עשר הדברים שמפחידים אותי. מדי פעם, כשהם מגיעים לאחד מעניין במיוחד, הם קצת מרחיבים. ובסוף, אחרי הרשימה, הם מציגים את עצמם. וזהו, הפרק נגמר. כל פרק מעוטר בסאונד משגע, שבהתחלה נשמע תמוה ותלוש, אבל בשלב מסוים העולם האסוסיאטיבי של עורך הסאונד שלהם מתחיל להיות קוהרנטי, ונפלא. בקיצור, זה כמו לנבור בערימה של ממתקים ולגלות בכל פעם אחד חדש ומרגש. תבלו.

איך עושים חיות כיס

0.
גשום בחוץ. הילדים ישנים והיא לא בבית. חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב משהו שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב – איך אנחנו עושים את הפודקאסט שלנו, חיות כיס.

1.
הכל התחיל מזמן.
עוד כשהייתי בכלכליסט, לפני איזה שנתיים. גיא חג'ג' הזמין אותי לפגישה להציג איזה רעיון שהיה לו. לפגישה הוא הביא בחור ג'ינג'י אחד עם שם שנשמע כמו פסבדונים – רום אטיק. הם אמרו לי שהם רוצים ליצור פודקאסט חדש שמבוסס על סטורי טלינג. זה נשמע לי מגניב. הצגתי להם כל מיני רעיונות. הם הגיבו במה שנראה לי כמו אדישות מתובלת בפיהוק. ניסינו לחשוב על רעיונות מעניינים יותר. הבטחתי לקדם אחד מהם. לא עשיתי עם זה כלום. שם, פחות או יותר, זה נגמר.

כמה חודשים אחר כך, כשכבר עברתי לתאגיד השידור, פגשתי שם שוב את הג'ינג'י עם הפסבדונים – רום אטיק. לא ידעתי עליו הרבה. האמת? כמעט כלום. רק שהוא בא מגל"צ, ושיש לו תיאבון יוצא דופן לפודקאסטים. הוא סיפר לי שמינו אותו להתחיל להקים את ספריית הפודקאסטים של התאגיד, וזה נשמע לי מגניב, אבל לא ידעתי עד הסוף מה זה אומר. אלא היו ימי הקמה משונים שכאלה, הכל הלך.

בזמן שצליל אברהם ואני ניסינו להרים את הדסק הכלכלי הדיגיטלי שלנו, רום הגיע יום אחד עם רעיון בוסרי: למה שלא נהפוך את ישיבות המערכת שלכם לפודקאסט? עזבו שעוד לא ממש היו לנו ישיבות מערכת, עזבו שלא ידענו עד הסוף מה אנחנו עושים, לאן אנחנו הולכים והאם הפוליטיקאים יסגרו אותנו או לא, אבל משהו ברעיון ההוא קסם לנו.

אז הלכנו על זה. וככה נולד הפודקאסט שלנו, חיות כיס
(הקרדיט, אגב, שייך ללי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של התאגיד והאיש שאחראי, בין היתר, גם על כל הפודקאסטים של התאגיד, שצייץ את זה בטוויטר, אם אני זוכר נכון.)

2.
הפרקים הראשונים היו בוסריים מאוד. מאחר שחשבנו על פורמט של ישיבת מערכת, רום הביא איתו קונספט של אחד הפודקאסטים של אן.פי.אר – pop culture happy hour. ארבעה אנשים יושבים מסביב לשולחן עגול ומדברים, כל אחד בתורו, על נושאים שונים. אמרנו, יאללה, בואו ננסה. וככה, פחות או יותר, נכנסו לאולפן.
התוצאה, בדיעבד, לא היתה טובה מספיק. היינו בתוליים מאוד, כמעט לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון מאחורי מיקרופון (וגם מי שכן, כמו ליאל קייזר ועמית תומר, היו מנוסים בדיווח חדשותי, לא בלספר סיפורים).
אבל זה מילא, השפשוף השבועי עושה את שלו די מהר. הקושי העיקרי שלי עם הפורמט המוקדם הזה של חיות כיס היה שאי אפשר היה לדעת מה יקרה בהקלטה. כמעט שלא ערכנו את ההקלטות שלנו אז. פשוט נכנסו לאולפן, ידענו פחות או יותר על מה אנחנו הולכים לדבר, וזהו. השיחה עצמה לא היתה מתוסרטת. וכשזה כך, לפעמים יש טעויות, ולפעמים דברים לא יוצאים בדיוק כמו שתכננת.
אז נכון, כל פרק היה מגוון יותר, ויש הרבה אנשים שאוהבים מגוון נושאים בפרק אחד, ויש סיכוי שפספסנו את האנשים האלה. אבל היה נדמה לי שאנחנו צריכים שינוי.
אז עשינו אותו.

IMG_20171204_094506

3.
ומאז, הפורמט של חיות כיס הוא פרק בנושא אחד, אחת לשבוע. כמו הפורמט של פלאנט מאני של NPR.
ומאחר שכל מיני אנשים שאלו אותי איך אנחנו עושים את זה, אז הנה, ככה אנחנו עושים את זה:
אחת לכמה זמן אנחנו עושים ישיבת ליין אפ וחושבים על רעיונות. אנחנו = צליל, רום ואני, ולפעמים חברים נוספים (תודה דנה, תודה נועם, תודה כל מי ששכחתי).
כשיש לנו כמה רעיונות ל-4-5 פרקים קדימה, אנחנו יוצאים לדרך.
מי שמוביל את הפרק – בין אם זה צליל, דנה, ליאל, הילה, אני או כל אחד אחר – יוצא להביא את הסיפור. לדבר עם אנשים, לאסוף נתונים, להקליט, להביא קולות, כל מה שצריך.
אחר כך מגיע החלק המייגע באמת (לפחות בשבילי, צליל אומרת שזה כמו ריפוי בעיסוק) – התמלול. שיחה של שעה עם מישהו יכולה להפוך בקלות לתמלול שמכיל 6,000 מילה. זה המקום לבקש סליחה ומחילה מבני המשפחה שלי על השבתות שהלכו לאיבוד כשאבא היה עם אזניות.
אחרי שיש תמלולים, יושבים לכתוב תסכית.
לפעמים הכתיבה היא לבד לגמרי – למשל, כמו בפרקים שעשיתי על סטארטאפים שונים או בפרקים של צליל על ברצלונה ועל הטמפונים. ולפעמים הכתיבה היא משותפת, כמו הפרקים של צליל ושלי בסדרת חלומות גדרה, של הילה ושלי על לקנות או לשכור, של ליאל ושלי על למה אנחנו עדיין משתמשים במזומן, או הפרקים של דנה וצליל על עולם ללא טיפים, או על כלכלת הגראס הישראלית.

אחרי שלב הכתיבה, מגיעה ההקראה, והעריכה.
משונה ככל שזה נשמע, אנחנו מקריאים את כל התסכית פעמיים לפני שאנחנו מקליטים אותו. שלב ההקראה נעשה עם רום, שהוא אחד העורכים הטובים ביותר שיצא לי לפגוש בעשור הזה שאני בעיתונות. לרום יש יכולת מדהימה לזהות את כל הפגמים בטקסט שלך, להסביר לך היטב למה המבנה שלך רעוע, למה פספסת את כל החלקים המעניינים, ולמה קטעי הסאונד שחשבת שהם מעולים פשוט לא עובדים. אני מתכוון לכל זה בצורה חיובית להפליא – מעטים העורכים שיהיו אמיצים מספיק בשביל להעיר כל כך הרבה הערות על הטקסט שלך אם הוא לא טוב. ולא רק זה – להציע איך לבנות אותו מחדש ולעשות אותו פי אלף יותר טוב.

אז אנחנו מקריאים את הטקסט, תוך כדי שאנחנו משמיעים את כל קטעי הסאונד בשביל להרגיש את הקצב של הפרק. הולכים לשכתב את הכל לפי ההערות של רום, ומקריאים שוב, רואים שזה יושב נכון, ורק אחר כך נכנסים לאולפן להקליט.

משם כל פרק עובר לבישול של אסף רפפורט ושל רום בעצמו, מחברים את הכל, מוסיפים שכבה של מוסיקה מתחת, והפרק מוכן.

זמן עבודה ממוצע לפרק? בין שבוע לשבועיים. לפעמים יותר, לפעמים פחות אם יש איזה אירוע אקטואלי שפספסנו ואנחנו חושבים שמוכרחים לדבר עליו עכשיו.

4.
אני מאוד מאוד אוהב את חיות כיס וגאה במוצר הזה. יוצא לי לעבוד עליו עם חבורה מוכשרת מאוד של אנשים שעושים את הפודקאסט הזה מתוך סקרנות, יצירתיות, מסירות ואהבה, ולכן לדעתי הוא רק משביח. וחוצמזה, מבחינתי זה הדבר הכי קרוב שיש לי ללכתוב כתבות ארוכות מאוד, דבר שאבד לי במעבר מכלכליסט אל התאגיד, וחסר לי במידת מה. ולכן, השעה שבה אנחנו יושבים להקליט את חיות כיס ושמים את הטלפון על מצב טיסה, זו השעה החביבה עלי בשבוע.

אם עוד לא שמעתם את הפרקים שלנו, הם זמינים כולם כאן (החל משלב מסוים התחלנו לפרסם לכל פרק גם את התמליל המלא שלו, למי שמעדיף לקרוא. אבל האמת? הקסם האמיתי נמצא בהאזנה). יש לנו כבר חמישים פרקים (כמעט), ועוד מעט נחגוג שנה של פודקאסט, שבוע אחרי שבוע. לא קל בכלל.
תודה לכל אחת ואחד מהמאזינים. יש לנו בערך 6,000-7,000 מאזינים לפרק בשבועות הראשונים (קצת קשה לעקוב אחרי המספרים, כי פודקאסטים נהנים מזנב ארוך. כלומר מאנשים שמגלים את הפודקאסט ככה פתאום, ואז מתחילים להאזין לפרקים ישנים וכו' ומעלים את המספרים). אנחנו נורא רוצים להגיע לעוד ועוד, אז אם יש לך חברים שלדעתם יכולים לאהוב את חיות כיס, שלחו להם את הפרקים שלנו.

וחוצמזה, אני רואה שמסביב קהילת הפודקאסטים הישראלית מתחילה לצמוח, וזה משמח אותי מאוד. זה מדיום מעולה בעיני לספר סיפורים.

אני, אגב, משתמש לאחרונה באפליקציית player FM ומאוד מאוד נהנה ממנה. הרבה יותר טובה מכל אפליקציית פודקאסטים אחרת שניסיתי.

וחוצמזה, אם עוד לא עשיתם את זה, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת פייסבוק שפתחנו. כל הפרקים החדשים יעלו לשם, גם דברים מאחורי הקלעים, ובכלל, זו קהילה שאנחנו מנסים לטפח. מקום לדבר בו, לשתף ברעיונות, לדבר על כלכלה בגובה הכיס.

5.
הגשם מתגבר. הילדים עוד ישנים. היא חזרה. לילה טוב, תודה שקראתם.

יומן סוכר | אחרית דבר

1.
השבוע פרופ' רן בליצר, מנהל מכון המחקר של קופת חולים כללית, שלח לי פתאום וואטסאפ. "תראה איזו סגירת מעגל", כתב וצירף מאמר מדעי חדש שהתפרסם ב-The Lancet, כתב העת המדעי החשוב ביותר בעולם בתחום הרפואה.
נכנסתי פנימה:
Capture
אני מת על הכותרות שלהם.

מה שמסתתר מאחורי הכותרת הזו הוא אכן חתיכת סגירת מעגל. מחקר חדש של 37 חוקרים מ-18 מדינות ששיתפו פעולה במשך כמה שנים טובות בשביל לסגור אחת ולתמיד ויכוח מדעי (ופוליטי) של 30-40 שנה: מה גורם יותר לתמותה, צריכת שומנים או צריכת פחמימות (כלומר, סוכר)?
השורה התחתונה של המחקר החדש הזה היא חד משמעית – יש קשר מובהק בין צריכת פחמימות לבין שיעורי תמותה גבוהים יותר. חד וחלק.

איפה סגירת המעגל פה? בשנות ה-70' של המאה הקודמת ניטש קרב מדעי-פוליטי בין שתי אסכולות (סיפרתי עליו בפרק הראשון של יומן סוכר). אסכולת השומן ואסכולת הסוכר. באותה תקופה אנשים מתו ממחלות לב (וכלי דם) כמו זבובים, והמדענים ניסו להבין איך זה קשור לתזונה שלנו.
לפי החוקר ג'ון יודקין (מבריטניה), הגורם מספר אחת לתחלואה של מחלות לב ולתמותה מהן היתה צריכת סוכר מוגברת. יודקין פרסם את התיאוריה שלו בספר בשנת 1972 תחת הכותרת הפרובוקטיבית "White, Pure and Deadly". אבל הרעיונות שלו לא תפסו. בין היתר בגלל שמי שהוביל את המחנה המנוגד – מחנה תיאוריית השומן – היה חוקר פי אלף יותר כריזמטי ממנו בשם אנסל קיז (מארה"ב).
קיז ערך מחקר מפורסם בשם מחקר 7 הארצות והראה שיש קשר בין צריכת שומן לבין תחלואה ותמותה ממחלות לב. בסופו של דבר, המחנה של קיז ניצח. התוצאה היתה המלצות תזונה רשמיות של הממשל האמריקני שהשפיעו על כל העולם בהדרגה: אכלו פחות שומן. חברות המזון, בתגובה, התחילו להוציא את השומן מהמזון שהן מייצרות, ודחפו פנימה תועפות של סוכר.
30-40 שנה אחר כך, העולם הוא שמן יותר, חולה יותר בסוכרת ובמחלות מטבוליות אחרות. והנה עכשיו מגיע המחקר החדש וסוגר מעגל: אנסל קיז טעה, יודקין צדק.

המחקר החדש בדק 135,335 אנשים ברחבי העולם. כן, 135 אלף נבדקים, ב-18 מדינות, על פני יותר משבע שנים. הנבדקים מגיעים ממדינות בעלות מנעד סוציו-אקונומי נרחב (ישראל לא בפנים, אבל הרשות הפלסטינית כן), ומכל מיני רקעים ותפריטים ודיאטות.
החוקרים סקרו אנשים בני 35-70 באופן מקיף, בדקו מה הם אוכלים, קטלגו את המזון הזה לרכיבי מזון, ועשו פולו-אפ על אותם אנשים שוב ושוב במשך כמה שנים. בתקופה הזו החוקרים תיעדו 5,796 מקרי מוות ועוד 4,784 אירועי בריאות בתחום מחלות לב וכלי דם (התקפי לב, למשל).
הממצאים היו מהממים: נמצא קשר מובהק בין צריכת פחמימות מוגברת לבין סיכוי למוות. וזה עוד כלום, כי החוקרים מצאו קשר הדוק בן צריכת שומן (מכל הסוגים!) לבין סיכוי נמוך יותר למוות! לא נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין צריכת שומן לבין תחלואה במחלות לב וכלי דם, ויותר מזה, נמצא קשר סטטיסטי בין צריכת שומן לבין סיכוי נמוך יותר לחטוף שבץ.

עוד לפני המחקר הנוכחי אנחנו יודעים שהמחקר של קיז היה שגוי מכל מיני היבטים מתודולוגיים. בראש ובראשונה, הוא פשוט בחר את המדינות שהיו נוחות לו. אבל גם אם זה לא היה מספיק, המחקר החדש סותם את הגולל על הסיפור הזה לחלוטין ואף ממליץ לממשלות להחליף את המלצות התזונה שלהן. "צדק היסטורי, אם כי באיחור", כתב לי פרופ' בליצר.

תוספת מאוחרת: אחרי פרסום הפוסט כמה אנשים הצביעו בפייס (וגם למטה בתגובות) על בעיות מתודולוגיות שלדעתם נפלו במחקר הזה. הנה אחת מהביקורות. פניתי לפרופ' בליצר, והנה מה שהוא כתב לי:

"הביקורת במקום, אבל צריך להבין שמחקרים בתזונה לעולם סובלים מהטיות רבות. קשה לערוך אותם וקל לתקוף אותם מתודולוגית, ובצדק. אין מחקר קליני מבוקר במספרים האלה, ויש קושי עצום במחקרי ענק מסוג זה בבקרה על כל המשתנים המתערבים. אין לזה סוף.
"אבל יחסית לסטנדרט בתחום, המחקר נערך באופן מוקפד והנתונים שנאספו הם ברמה גבוהה. הלנסט גם ידועים בביקורת הקפדנית שהם עורכים לפני שמאפשרים למידע להתפרסם – אתה יכול להיות בטוח שהאנשים הטובים בתחום עברו על המאמר וחיפשו בקיעים.
"סגירת המעגל איננה במסקנה חותכת וסופית – אלא בערעור בעיתון כה מרכזי על הפרדיגמה שמשלה בכיפה עשרות שנים. בוודאי אין פה אמת מוחלטת שהתגלתה והוכחה (לא ניתן לביצוע במחקר תצפיתי מסוג זה), אבל יש פה הטלת ספק בפרדיגמה שלטת, שחיכתה עשרות שנים לקרות בעוצמה הזו. אין ספק שהיא תעורר שיח מאד נדרש בקהילה שעוסקת בתחום הזה".

בקיצור, כנראה שהגולל עוד לא נסתם.

2.
תוך כדי שאני כותב את הפוסט הזה, יהונתן קלינגר שלח לי מחקר אחר, הפעם ממקסיקו. שלושה חוקרים מהמכון הלאומי למחקרי בריאות הציבור בדקו את ההשפעה של המס שהממשלה המקסיקנית הטילה על משקאות ממותקים לפני כמה שנים.
ב-2014 מקסיקו הטילה מס של פזו אחד על כל ליטר של משקה ממותק. המטרה היתה להילחם בעיקר בצריכת קוקה קולה מוגברת במדינה, ש-70% מהאנשים בה סובלים ממשקל עודף (זה שיעור מטורלל). כבר בשנה שלאחר מכן היו נתונים על ירידה בצריכת המשקאות הממותקים, אבל קשה להסתמך על מידע מצומצם כל כך בפרק זמן קצר כל כך בתור מידע אמין.
כעת המחקר החדש מגלה נתונים יותר מבוססים. על פי החוקרים, מאז הטלת המס לפני שלוש שנים, חלה ירידה של 6.3% בצריכת המשקאות הממותקים ביחס למגמה החזויה.
כלומר, החוקרים בדקו מה היו דפוסי הצריכה של משקאות ממותקים בין השנים 2008 עד 2012, הסיקו מה היתה אמורה להיות המגמה החזויה משנת 2012 ואילך, ובדקו את הצריכה בפועל של המשקאות הממותקים ביחס לצריכה החזויה. יצא להם שהמקסיקנים צורכים פחות 6.3% ממה שהיו צפויים לצרוך (זה הרבה מאוד כמשווים את זה לצריכה עתידית צפויה).
יותר מזה. המחקר מצא שבתקופה הזו חלה עליה של 16.3% בצריכת מים, שזה מעולה. שני הממצאים האלה נמצאו מובהקים יותר בקרב משפחות ממעמד סוציו אקונומי בינוני ובינוני-נמוך.
הממצאים האלה חשובים לא רק נוכח הדיבור שיש בישראל על הסיפור של סוכר וקוקה קולה וכל זה. אמנם בישראל שר הבריאות יעקב ליצמן החליט מעל לראש של המנכ"ל שלו שלא יהיה מס סוכר בישראל. אבל זה עניין זמני, להערכתי. מתישהו בשנתיים הקרובות, אם משרד הבריאות יצליח להתמודד עם הלחץ הנגדי של משרדי האוצר והכלכלה, יופיעו סימונים על מוצרי מזון עם שיעור סוכר גבוה. הסימונים האלה, חוץ מהאפקט התודעתי שאמור להיות להם, יכולים בקלות להוות בסיס עתידי להטלת מס סוכר פה בישראל.
למען הסר ספק: אני לא יודע אם מס סוכר הוא דבר יעיל או לא. אני כן חושב שזה משהו שצריך לבחון. מדינה נוספת שבה אפשר יהיה לבחון את ההשפעה של מס כזה באופן אמפירי היא בריטניה. החל מהשנה הבאה אמור להיכנס לתוקף מס סוכר בממלכה, אחרי שכבר הוטל בכמה ערים גדולות בארה"ב בשנה החולפת.
לפי כל מיני דיווחים (הנה אחד, למשל) המס הזה כבר מתחיל לתת את אותותיו עוד לפני שנכנס לתוקף, כי חברות המשקאות הגדולות (קוקה קולה ופפסיקו) התחילו להפחית את כמות הסוכר במוצרים שלהן בשביל לחטוף פחות מס (כלומר, פחות העלאת מחיר לצרכנים).

3.
ואחרון חביב חביב. למקרה שאתם לא מאזינים בקביעות לפודקאסט שלנו "חיות כיס", הפרק השבועי שלנו היה על הסטארט-אפ DayTwo. הסטארט-אפ הזה מבוסס על מחקר שנעשה במכון ויצמן לפני כמה שנים, בידי החוקרים ערן סגל וערן אלינב (הראיון שלי עם ערן סגל הופיע בפרק 8 של יומן סוכר, ואפשר למצוא אותו פה).
הרעיון הוא כזה: אתם משלמים 2,000 שקל (כן, זה המון), מקבלים חיישן שנצמד לכם לזרוע ומנטר לכם את הסוכר בדם בכל רגע ורגע במשך שבועיים. בזמן הזה אתם מתעדים את כל מה שאתם אוכלים, ובסוף השבועיים האלה אתם מחרבנים לתוך מבחנה ושולחים למכון ויצמן, שיעשו לכם ריצוף גנטי לחיידקי המעיים שלכם.
התוצאה: תפריט מותאם אישית לחיידקים שלכם ולנתונים האישיים שלכם, שאומר לכם מה כדאי לכם ומה לא כדאי לכם לאכול, בשביל שרמת הסוכר בדם שלכם תהיה מאוזנת.
הפרק זמין לקריאה והאזנה כאן.