איפה מסתתרת התקווה הבאה

בתחילת שנות התשעים הגיעו לישראל כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. גל העלייה ההוא, חרף קשיי הקליטה שחלקם נמשכים עד היום, סיפק למשק הישראלי אורך נשימה כלכלי. כאילו מישהו הזריק לכאן כוח עבודה שחלקו הלא מבוטל משכיל ומיומן. בבת אחת קיבלנו רופאים, אחיות, מורים למדעים, מהנדסים, מתכנתים ובעלי מקצועות נדרשים נוספים. העלייה ההיא עזרה לכתוב את פרק הצמיחה הגדול של ישראל בתחילת העשור הקודם, והתרומה שלה איתנו גם היום.
אבל כעת קורה משהו. הרופאים ההם, האחיות, המורים לפיזיקה, מתחילים לצאת לפנסיה. דור הבבושקה־בום עוזב את עולם העבודה. השינוי הדמוגרפי המשמעותי הזה משפיע לרעה על היכולת של הכלכלה הישראלית להמשיך לצמוח בקצב מהיר. שוב אנחנו צריכים אנשים איכותיים שישתכרו היטב, ישלמו מספיק מסים ויעזרו להניע את המשק קדימה. אם סתם נעמוד מהצד, הסיכוי של ילדינו ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר יקטן, אולי ייעלם. דרוש גל עלייה חדש.
בעלילה הזאת יש תפנית מפתיעה. גל העלייה הזה בעצם כבר פה. צריך רק לעזור לו להתרומם. על עידוד החרדים ללכת לעבוד דובר המון, על המגזר הערבי כמעט לא מדברים. אפשר להבין למה. לך תמליץ להשקיע תקציבי עתק במגזר הערבי בתקופת ממשלת ימין, שהעומד בראשה מצליח להגדיל את מספר המנדטים שלו באמצעות תיאור של "ערבים נוהרים" לממש את זכותם הדמוקרטית.

נתניהו כבר מתקצב

יום העצמאות ה־67 הוא הזדמנות טובה לספר שהשינוי המחשבתי הזה דווקא כן מתרחש. הממשלה, כמעט לא נעים לומר, משקיעה במגזר הערבי בשנים האחרונות תקציבים חסרי תקדים. אם מסכמים שורת החלטות שהתקבלו בחמש השנים האחרונות, דווקא תחת ממשלות בנימין נתניהו, מגלים שהללו החליטו להשקיע במגזר הערבי יותר מ־4 מיליארד שקל.
אז נכון, 4 מיליארד לעומת 400 מיליארד (היקף תקציב המדינה כולו) זו טיפה בים. ובכל זאת, אלה 4 מיליארד יותר ממקודם. ההשקעה הזאת היא פרי מאמץ מתמשך של אגף התקציבים באוצר, שמצליח לבנות קואליציות פוליטיות להשקעות האלה בעזרת סיוע חיוני מצד אנשי משרד ראש הממשלה, ובראשם מנכ"ל המשרד היוצא הראל לוקר ומנכ"ל הרשות לפיתוח המגזר הערבי במשרד איימן סייף.
האתגר הגדול של הרפורמות האלה הוא להימנע מלשפוך סכומים חד־פעמיים על המגזר הערבי רק כדי להתהדר באיזה מחלף או בית ספר. תחת זאת, דרושים שינויים מבניים בתקציב המדינה, כך שיחולק באופן שוויוני בין המגזר היהודי לערבי, כל אחד לפי גודלו היחסי באוכלוסייה.
כדי להתמודד עם המוקשים הפוליטיים שכרוכים במשימה הזאת, במשרד האוצר שלפו את הטריק הכי פופולרי: להבטיח עוד כסף. כך, כדי לשכנע את השרים לתמוך בשינויים מבניים בתקציב, האוצר פשוט מוסיף עוד כסף לתוכניות שונות ומפייס את ההתנגדויות. השנה, לדוגמה, הושקה רפורמה לצמצום האפליה בתקצוב בתי הספר. באגף התקציבים לא יכלו סתם כך לחלק את העוגה מחדש — אנשי הבית היהודי לא היו מוותרים על תקציבי החינוך שלהם לטובת ילדי המגזר — אז האוצר הוסיף כסף חדש לעוגה הזאת.
אותו הדבר בתקציב התחבורה הציבורית. בדצמבר, רגע לפני הקדמת הבחירות וזמן קצר אחרי צוק איתן, הממשלה החליטה שמכל שקל חדש שיושקע מעתה בתחבורה הציבורית, 40 אגורות יוקדשו למגזר הערבי, לצמצום פערים בנגישות לתחבורה ציבורית. 40%. גם בהחלטה על תוספת תקציב לבניית מעונות יום 20% שוריינו למגזר הערבי. גם אם ייוותרו עודפים, רשויות מהמגזר היהודי לא יוכלו להשתמש בהם.
תוסיפו לרפורמות האלה, בחינוך ובתחבורה הציבורית, את מרכזי התעסוקה שמוקמים בשנים האחרונות במגזר הערבי על בסיס פורמט שפותח בארגון הג'וינט ומתוקצב בידי המדינה, תוסיפו את הצעירים הערבים שנכנסים יותר ויותר למוסדות להשכלה גבוהה — בעיקר ללימודי מדעים — וקיבלתם עשייה שקטה, שנעשית הרחק מאור הזרקורים, ולא במקרה.
האתגר הבא של הפקידים יהיה להוביל שינוי דומה גם ברשויות המקומיות, ולעזור לרשויות הערביות לעמוד על הרגליים בלי להנשים אותן תמידית בכספים ממשלתיים. איך עושים זאת כשהרשויות המקומיות היהודיות לוקחות את כל כספי הארנונה מאזורי התעשייה? באוצר מתכננים לשנות את שטחי השיפוט של הרשויות, כך שגם רשויות ערביות יוכלו ליהנות מהכנסות ארנונה. גם במקרה הזה האוצר יצטרך לפצות בתקציבים חדשים את הרשויות היהודיות. המלחמה הזאת תהיה קשה יותר מזו שבזירה הפוליטית הארצית. אבל לכו תדעו, אולי זה אפילו יצליח.

השינוי הוא אצלנו

אבל זה לא סיפור של תשתיות. האתגר הגדול ביותר מונח לא לפתחם של הפקידים אלא לפתחנו. ממשלה יכולה ליצור את התנאים שיאפשרו שינוי. אבל מי שצריכים לחולל אותו הם האזרחים עצמם. במקרה הזה בעיקר המגזר העסקי היהודי, והמשקיעים היהודים, כי שם הכסף.
קידום המגזר הערבי הוא לא חזון אחרית הימים, אלא חזון כלכלי פרקטי. אין בעולם עוד מאגר של מיליון יהודים משכילים שרק חולמים להגר לכאן בבת אחת, להשתלב ולתרום – ולא רק לרכוש בית על החוף לעת צרה. מנועי הצמיחה של העשורים הבאים הם המגזר הערבי והחרדי. עם מספרים קשה להתווכח. לא מדובר בלאהוב ערבים או לא, על נוהרים לאוטובוסים או לא. אלה החיים עצמם.
יום העצמאות ה־67 הוא הזדמנות להתבוננות פנימה וקדימה. אין יותר מדי מקום בין הים לנהר. אם אנחנו רוצים שהמשק הישראלי ימשיך לצמוח בקצב שבו צמח בעשור האחרון, כדי להבטיח שדור ההמשך לא ייאלץ לשאת בנטל מס גדול מדי וייחנק תחת העול, דרושים הרבה מאוד עובדים חדשים, בשכר ראוי. המגזר היהודי הלא חרדי לא יוכל להמשיך לשאת בנטל לבד.
כשם שבמחלקת טיפול נמרץ אין לנו בעיה לקבל טיפול מרופאים ערבים, אין סיבה שתהיה לנו בעיה פסיכולוגית לקבל בנקאי ערבי, מוכר ספרים ערבי או יזם הייטק ערבי. אם נגיע ליום שבו עשרות אלפי צעירים ערבים, גברים ונשים, בעלי השכלה ויכולות, יגיעו לשוק העבודה וייתקלו בדלתות נעולות, המחיר עלול להיות כבד. לכולנו. המטוטלת עלולה לשוב לאחור, לבידול והתכנסות של כל מגזר בעצמו, כועס מאי פעם. והמחיר הנלווה עלול להיות עשור כלכלי אבוד.

יום עצמאות שמח.


פורסם במוסף יום העצמאות המרהיב של כלכליסט

בעקבות העבודה האבודה

השבוע, לרגל חגיגות 1 במאי, שידרנו יונה לייבזון ואני תוכנית מיוחדת בגל״צ

הרעיון היה לנוע על סקאלת השכר, מלמטה למעלה, ולבדוק איך נראים המעמדות בישראל של 2014, איך נראים הפערים, והאם עדיין יש פועלים שיחגגו את חג הפועלים, או שאולי צריך להתחיל לקרוא לעסק הזה בשם אחר

לא יודע מה אתכם, אבל אני נהניתי. רדיו זה כיף

האזנה נעימה

(ותודה לכל מי שתרם: לאסף ליברמן וללינוי בר גפן שהכינו כתבות למשדר, לטל שינדל שהפיקה, לנועם פ. על הרעיונות, לכל האנשים הטובים האחרים ששכחתי, ותודה גדולה גדולה ליונה על ההזמנה לבנות ולהגיש איתה תוכנית מיוחדת בפעם השנייה)

בית הדפוס של שלי יחימוביץ

0.

זה הולך להיות סיפור קצת ארוך על הרבה קפיטליזם חזירי, הרבה יותר פופוליזם חזירי, ושלי יחימוביץ אחת. זה לא אמור להיות סיפור למיטיבי לכת שמכורים לאוויר שוק ההון, למרות שהוא עוסק בנושאים הקשורים בו, אלא בדיוק להיפך. זה סיפור על איך אפשר לנפח כותרות מפוצצות בעיתון, מבלי שיש מאחוריהן בשורה של ממש לציבור. העובדה שהוא קשור לשוק ההון היא מקרית, לא יותר.

bear with me.

1.

בקדנציה הקודמת של הכנסת, בחודש יוני 2007, חודשים ספורים לאחר פרסום הדו"חות הכספיים השנתיים של החברות הנסחרות בבורסה, הגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ הצעת חוק (זהירות קובץ וורד) תחת הכותרת "הקטנת פערי השכר במשק". לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שכזו. קדמו לה שתי הצעות חוק של עמיר פרץ, פטרונה הפוליטי של יחימוביץ עם כניסתה לחיים הפוליטיים, עם חברי כנסת נוספים בכנסות ה-15 וה-16.

1.5

מטרת הצעת החוק של יחימוביץ הייתה פשוטה. על פי ההצעה, בכל חברה במשק, לא רק בחברות הנסחרות בבורסה, הפער בין השכר הגבוה ביותר המשולם לעובד בחברה לבין השכר הנמוך ביותר המשולם לעובד בחברה (לרבות עובדי קבלן) לא יעלה על חמישים.

וכך כתבה יחימוביץ בדברי ההסבר להצעת החוק:

"בשנים האחרונות הרקיע שכרם של המנהלים, בעיקר בחברות הציבוריות, (קרי, כאלה הנסחרות בבורסה), לסכומים אשר הופכים את השכר מחד למסלול עוקף דיבידנד הפוגע ברווחי ציבור המשקיעים, ומאידך, למסלול נפרד ומנותק מכל מסלולי השכר האחרים בחברות.

[…]

הצעת חוק זו באה לנסות ולמתן מגמה זאת אשר יש קונצנזוס באשר לממדיה הבלתי סבירים, וזאת מבלי לחרוג מכללי השוק החופשי.

[…]

יש לשים לב כי בפועל אין כאן מגבלה על גובה השכר הגבוה בחברה. תמצא ההנהלה, או ימצא הדירקטוריון לנכון להעלות את שכרו של המנהל נוכח הצלחתה של החברה – יועלה שכרו בלא הגבלה, אלא שלצורך כך יועלה בהתאמה גם השכר הנמוך בחברה.

באופן כזה יחוזקו גם בעלי דרגות השכר הנמוכות בכך שייהנו מחלק מזערי מהצלחת החברה, יוקטן במידה מסוימת ומצומצמת אי השוויון, ויוצר מנגנון טבעי לריסון שכר בלתי סביר של מנהלים.

[…]

בעקיפין יושגו שתי מטרות נוספות: האחת- ריסון שכר המנהלים יגדיל את רווחי המשקיעים הקטנים בחברות הציבוריות; השניה- בעלי השכר הנמוך, אשר משתמשים ב – 100% משכרם לצריכה, יגבירו את הפעילות במשק".

(ההדגשות הן שלי)

2.

הנה כמה עובדות לגבי הצעת החוק ההיא של שלי יחימוביץ:

(א) הצעת החוק זכתה לתמיכתה של ועדת שרים לענייני חקיקה, כלומר שהממשלה החליטה לתמוך בהצעת החוק. עם זאת, נקבע סייג לתמיכתה של הממשלה בהצעה (עניין די נפוץ בקדנציה ההיא של הכנסת) והוא שהמשך הליך החקיקה ייעשה בתיאום בין יחימוביץ לבין משרדי הממשלה הרלוונטיים.

(ב) הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית במליאת הכנסת בסוף חודש אוקטובר 2007 והגיעה לדיון ראשון בועדת העבודה של הכנסת בחודש ינואר 2008. הפרוטוקול המלא של הדיון הזה מרתק (ונמצא כאן למתעניינים), והזכיר לי במשהו את ז'אנר תיאטרון האבסורד.

(ג) בתום הדיון, קבע יו"ר הוועדה דאז, בעצה אחת עם יחימוביץ, כי הוועדה תמשיך להתכנס ולדון בהצעת החוק לטובת הכנתו לקריאה ראשונה בתוך שבועיים.

(ד) עם זאת, באופן פלאי, היה זה הדיון הראשון והאחרון בהצעת החוק של יחימוביץ. במקרה גם נכחתי בו.

3.

ביום ראשון הקרוב תדון ועדת שרים לענייני חקיקה בהצעת חוק חדשה של יחימוביץ, שמטרתה, כמה מפתיע, להגביל את שכר המנהלים בכל החברות במשק, כך שהשכר הגבוה ביותר לא יעלה על פי חמישים מהשכר הנמוך ביותר באותה חברה. ברוב חוכמתה, הפעם הגישה יחימוביץ את הצעת החוק יחד עם ח"כ חיים כץ, המשמש כיום יו"ר ועדת העבודה של הכנסת.

הצעת החוק הזו של יחימוביץ וכץ הונחה על שולחן הכנסת ביוני 2009 – שנתיים לאחר שהצעת החוק הקודמת של יחימוביץ, שכמעט זהה לה לחלוטין (השוויתי), הוגשה בפעם הראשונה.

הפעם, נדמה שהממשלה תתנגד להצעת החוק של יחימוביץ'. כך או כך, תזכה יחימוביץ לכותרות מפוצצות בעיתון, כשהיא נהנית מרוח גבית של הדוחות הכספיים השנתיים שפורסמו בסוף חודש מרץ, והציגו טבלאות שכר מנופחות למנהלי החברות (המנהל שכיכב בראש טבלת השכר, עלות שכרו הייתה ב-2009 כמעט 20 מיליון שקל בשנה, כלומר כמעט 55 אלף שקל ליום. הבא אחריו, 18.8 מיליון שקל בשנה, השלישי ברשימה – 18.6 הבנתם את התמונה).

3.5

יחימוביץ מרוויחה מהעניין הזה בכל מקרה, ומדגימה כמה קל לזכות בכותרות אוהדות בעיתון. במקרה שהממשלה תתנגד להצעת החוק, תזכה יחמוביץ לכותרות חיוביות. גם במקרה שהממשלה תתמוך בהצעת החוק, תזכה יחימוביץ לכותרות אוהדות. win-win קלאסי.

אבל, אם הנושא באמת היה חשוב ליחימוביץ, ממש היה בוער בנשמתה, מה הפריע לה לקדם את הצעת החוק בסיבוב הקודם שלה, בפרט כשהיא נהנתה מתמיכה ממשלתית? יחימוביץ לא פראיירית ומכירה היטב את העבודה הפרלמנטרית. היא חוקקה מספר רב של חוקים בקריירה הפוליטית שלה, ויודעת היטב כיצד מקדמים הצעות חוק בוועדות הכנסת.

אם כן, מדוע הצעת החוק שלה הגיעה רק לדיון אחד בועדת העבודה ותו לא? מה קרה לאותם שבועיים בהם הייתה אמורה יחימוביץ לתאם את המשך החקיקה יחד עם משרדי הממשלה? כיצד הם התארכו לשנתיים?

אין לי מושג מה התשובות לשאלות האלה. בשביל לדעת, צריך לפנות ליחימוביץ, ואני מודה שאין לי כוח לעשות את זה. מה שאני כן יודע הוא שנורא קל לקבל כותרות ענק בעיתונים (הצעת החוק שלה זכתה להיות הכותרת הראשית וכפולת החדשות הפותחת בגלובס השבוע, וזכתה השבוע לכפולה נאה גם במארקר, עם תמונות כמובן בשני המקרים). הרבה יותר קשה להיות מנומקים כשמגיעה השעה להגן על הצעות חוק פופוליסטיות מעין אלה.

4.

ורק לשם המחשה, הנה קטע קצר ממש מתוך הדיאלוג של יחימוביץ עם שוני אלבק, היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך, שהשתתף בדיון ההוא בכנסת ויצא נגד הצעת החוק:

שוני אלבק:

[…] אם בעל השליטה איננו מקבל השכר, הוא המשקיע היחידי בחברה. אם מישהו השקיע בחברה ‎60%-70% חושב שהשכר הזה ראוי, הוא הנפגע העיקרי, הוא זה שמשלם ‎60%-70% לאותו מנכ"ל. […] כאשר בעל השליטה חושב שזה השכר הראוי והוא מוציא ‎60%-70% מתוך הנכסים שלו, אז כנראה שיש להניח לאותו אדם לשלם את הסכומים האלה.

[…]

שלי יחימוביץ:

אבל זה לא הוא משלם את הסכומים האלה. זה אנחנו משלמים את הסכומים האלה.

שוני אלבק:

אם הוא בעלים של ‎60%-70% מהחברה והוא יכול לקבל מהחברה דיבידנד, או שהחברה צריכה להציג רווחים, יש לו אינטרס ברור שהשכר יהיה כמה שיותר נמוך. אם הוא חושב שהשכר הזה ראוי, כי מנהל מסוים מביא לחברה הכנסות, רווחים או ערך נוסף שמצדיק שכר של ‎2,000,000 לשנה או ‎10,000,000 שקלים לשנה, אז זה ראוי.

שלי יחימוביץ:

בעיני זה לא ראוי נקודה.

שוני אלבק:

אני לא אמרתי שזה ראוי נקודה. אני אמרתי, שהעובדה שמישהו מוכן לשלם מסבירה הכל.

שלי יחימוביץ:

זה לא מישהו, זה אנחנו.

שוני אלבק:

זה הוא בעיקר.

שלי יחימוביץ:

אם השכר הוא מסלול עוקף דיבידנד, מי שאמור ליהנות מחלוקת הדיבידנד משלם אותו.

שוני אלבק:

נניח שהשכר הוא מסלול עוקף דיבידנד. אם אני בעל ‎70% שליטה בחברה, אני זכאי ל-‎70% מהדיבידנד. אם מישהו מקבל שכר גבוה, אני מפסיד ‎70% מהדיבידנד.

שלי יחימוביץ:

אבל אתה מחליט גם לגבי ה-‎30% האחרים.

שוני אלבק:

ברור שאני מחליט, כי הקונספט של חוק החברות אומר, שאם יש בעלי שליטה שהוא נושא בעיקר הנטל והוא זה שהשקיע את מרב הכסף, בנסיבות כאלה יש לו זכות הצבעה והוא יכול להכריע.

שלי יחימוביץ:

הדברים האלה לא עולים בקנה אחד עם המציאות. גם נציגי המשקיעים המוסדיים, שהם נציגי ציבור, משתפים פעולה עם התרגיל הלא תקין הזה ומאשרים משכורות מטורפות, גם כאשר הם מייצגים את מניות המיעוט שלנו. כל התילי תילים ששמענו כאן הם ללא קשר למציאות.

(ההדגשות הן שלי. הדגשתי בעיקר את הטיעונים שהצחיקו אותי, שמראים לטעמי איך יחימוביץ מנסה להתמודד עם מהלכים לוגיים בכלים אמוציונליים מוזרים)

5.

כל זה עוד לפני שנגעתי בהצעת החוק עצמה, שבאופן אישי אני סבור שהיא שטות מוחלטת. לא משום שהיא מבטאת התערבות בכוחות השוק, אלא משום שהיא מבטאת התערבות לא חכמה בכוחות השוק, מהסיבה הפשוטה שהשוק יידע לעקוף אותה בקלות יתרה (מבלי להיכנס לזה לעומק, גם כיום ישנם מנהלים בחברות רבות שמקבלים שכר נמוך אבל בתכסיסים חשבונאיים כאלה ואחרים מול החברה מרוויחים למעשה סכומים אדירים של כסף מדי שנה, מבלי שהוא נחשב שכר. תופעה שרק תתגבר ותעצים אם הצעת החוק תאושר, כפי שאכן נטען באותו דיון בכנסת).

6.

ולסיום, רק למען הסר ספק ומניעת לזות שפתיים: כל האמור לעיל משקף את דעתי ודעתי בלבד, ולא את דעת מערכת העיתון בו אני עובד. אדרבא, בישיבות מערכת לא מעטות של העיתון עלה שוב ושוב נושא שכר המנהלים המופרז בחברות הציבוריות (גם בהקשר של הצעת החוק החדשה של יחימוביץ) בניסיון לחשוב כיצד מטפלים בו מעל גבי העיתון בצורה שתתקוף את התופעה, לא תעודד אותה.

ועכשיו, מילה מלשכת ראש הממשלה

הבוקר, בשעה 10:47, נשלחה הודעה מלשכת ראש הממשלה לכתבים בזו הלשון:

שלום רב,

ראש הממשלה ובני משפחתו יטיילו היום בארץ.

אנו מודעים לעניין התקשורתי מחד ובין רצונו לפרטיות של רה"מ מאידך. כדי לאזן בין שני הצרכים נעשה מאמץ להעמיד לרשותכם, במידה ותהיו מעוניינים, צילומים של לשכת העיתונות הממשלתית מאחת הנקודות בהו יבקר ראש הממשלה עם בני משפחתו.

פרסום המקומות שבהם ישהה ראש הממשלה נמצא תחת איפול וצנזורה. מטעמי ביטחון וכן כדי לא לגרום אי נוחות מיותרת על ציבור הנופשים, מעבר לסידורי האבטחה ההולמים המחייבים ראש ממשלה.

(ההדגשות שלי, שגיאות הדקדוק הרבות והעילגות הכללית במקור)

* * *

מאוחר יותר, בשעה 13:52, הוציאה הלשכה הודעה נוספת:

יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, התקשר לפני זמן קצר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובירך אותו לרגל חג הפסח.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הזכיר את שיתוף הפעולה והשיחות שהיו ביניהם בעבר וציין כי בכוונתו לשוב ולעשות זאת גם בעתיד, למען קידום השלום בינינו לבין הפלסטינים.

אבו מאזן בירך את ראש הממשלה ובני משפחתו וציין כי שני הצדדים צריכים לפעול למען השלום.

מלשכת ראש הממשלה נמסר כי השיחה בין השניים הייתה חמה וידידותית.

(ההדגשות שלי, העילגות ממשיכה להיות במקור גם כאן)

* * *

ואני בא ושואל שאלות תם – האם אבו-מאזן הרים טלפון ללשכה של ביבי ואז חיברו לו את נתניהו המטייל "בארץ"? או שמא צלצל אבו-מאזן ישירות למספר הסלולרי של נתניהו? האם יודע אבו-מאזן היכן מטייל נתניהו ובני משפחתו, ואם כן – האם זה עדיין בחזקת סוד שיש להכניסו תחת כנפי הצנזורה? ויותר מזה – כיצד מסרו מלשכת ראש הממשלה שהשיחה הייתה חמה וידידותית, אם נתניהו נמצא בטיול "בארץ"?
אני מריח מעשה נוכלות מקומם. תוקם ועדת חקירה, ויפה שעה אחת קודם!