למה

1.
לפני הכל, צפו בג׳ון אוליבר:

2.
את הפוסט הזה תכננתי לכתוב בעשרים צורות שונות לפני הקטע הזה של אוליבר, אבל אז הוא עשה אותו, ועשה אותו כל כך טוב, שכבר לא היתה לי ברירה אלא להוציא את המלים האלה מתוך הראש שלי אל צג המחשב. אז הנה. זה לא הולך להיות מי יודע מה מקורי. רק כמה מחשבות תועות שלי, שהובילו אותי בסופו של דבר לעזוב את העבודה שלי בכלכליסט, ולעבור לתאגיד השידור הישראלי.
*
באמצע יוני האטלנטיק פרסם כתבה על שוק התקשורת/פרסום, עם ארבעה גרפים שמספרים בעצם את כל הסיפור. זה היה כל כך טוב, כל כך בעיטה בבטן העיתונאית שלי, שאין לי אלא פשוט להעתיק את זה לפה ולשתף אתכם. כל האמת כולה, בארבעה מהלכים פשוטים. הנה:
מהלך ראשון – שוק הפרסום בארה״ב הולך ומתכווץ, כאחוז מהתוצר. למעשה, הוא נמצא בנפילה מתמדת מאז שנת 2000, והגיע לרמה שהיה בה בסוף מלחמת העולם השניה

us ad market

מהלך שני – הגידול שכבר קיים בשוק הפרסום הולך כולו לדיגיטל. הביטו טוב טוב בגרף הזה, הוא פנומנלי בעיני. לכו עם העיניים לאורך השנים, ראו כיצד הפרינט היה המלך עד שהגיעה הטלוויזיה, ושימו לב מה קורה בשנים האחרונות ממש, לא רק לפרינט (שכמעט נכחד לגמרי) אלא גם לטלוויזיה.

us ad digital growth

מהלך שלישי – בתוך הגידול של הפרסום בדיגיטל, כל הגידול הוא בפרסום במובייל. כל יתר הפרסום מתכווץ

us ad mobile

מהלך רביעי – שתי חברות (פייסבוק וגוגל) לוקחות את כמעט חצי מהגידול הזה בפרסום בדיגיטל/מובייל.

us ad Facebook google

3.
הסיפור הזה הוא חתיכת אתגר עבור מי שרוצה להמשיך לעשות עיתונות. עיתונות מודפסת במיוחד – וכפי שאוליבר מציין בצדק, העיתונים המודפסים הם עדיין בסיס העיתונות – אבל גם טלוויזיה. כבר הרבה שנים אומרים שהפרינט מת. אבל הטלוויזיה היא הבאה בתור.
הצפייה הלינארית, זו שבמסגרתה אתם מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש באותו רגע, הצפייה הזו מתה. זה רק עניין של זמן עד שהרופאים יכריזו מה שעת המוות המדויקת. הילדים שלי לא מבינים בכלל מה זה, הם לא יודעים שיש קונספט כזה.
לנו בכלל אין טלוויזיה בבית. כלומר, יש לנו את המכשיר, אבל הוא לא מחובר לכלום מלבד לסטרימר. כשאני רוצה להראות לילדים משהו – אני מזרים אותו מהיוטיוב, או מאתר אינטרנט אחר, או מהכונן הנייח. הם תמיד יכולים לראות את מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא צריכים לחכות לשעה מסוימת, הם לא צריכים להתפשר על מה שמשודר באותו הרגע.
חשבו על עצמכם לרגע. האם אתם עדיין צופים בטלוויזיה באופן לינארי? כלומר, האם אתם עדיין מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש? או שאתם צורכים את התוכן שלכם מהאינטרנט, או מהוי.או.די?
*
ואם נתמקד לרגע בחדשות עצמן, איך אתם צורכים את החדשות שלכם? האם אתם קוראים עיתונים? האם זה דרך האפליקציות של העיתונים והאתרים? האם אתם נכנסים לאתרים מסוימים ומתעדכנים? האם רק מהפושים המעצבנים האלה? האם אתם עדיין צופים במהדורות החדשות בטלוויזיה בערב בשביל להתעדכן בחדשות? האם זה רק דרך הרשתות החברתיות?
לכשעצמי, מזה זמן רב שאני מתעדכן בחדשות כמעט אך רק דרך הרשתות החברתיות. לעיתים מאוד מאוד נדירות אני חש שהחמצתי משהו חשוב. ב-99.99% מהזמן אני מעודכן יותר מאנשים אחרים. ואני ממש ממש לא חושב שאני מיוחד. אני די בטוח שגם רבים מכם עושים את זה, ובוודאי הדור שיבוא אחריכם. הדור של בני העשרה היום, קל וחומר הדור שיבוא אחריהם. ואיתם, הפרינט והצפייה הלינארית בטלוויזיה ימותו סופית, למעט אולי כמוצר אלטיסטי/רטרו/משהו כזה. הם בוודאי ימותו מבחינת שוק הפרסום. ומאחר שהעסק הזה אינו פרו-בונו, ברגע שהפרסום בורח, ההכנסות בורחות, הקיצוצים גואים, והיכולת לעשות עיתונות משמעותית פוחתת.

4.
אז מה עכשיו?
לאף אחד אין פיצוח. לאף אחד אין מודל עסקי מנצח. כולם חוששים שהתוכן השיווקי ישתלט על כל חלקה טובה ויכחיד את העיתונות האמיתית (אני לא בטוח שהציבור יתרעם על זה, אגב). וכולם היו מתים שיבוא איזה פינלתרופ, ישפוך עליהם כמה עשרות מיליוני דולרים, ואז ייעלם חזרה למקום שהגיע ממנו ויתן להם לעשות את העיתונות החופשית שהם חולמים לעשות.
מבחינתי, תאגיד השידור הישראלי מהווה הזדמנות בדיוק מהסוג הזה. מכמה סיבות. ראשית, השיקולים המסחריים לא אמורים להיות יותר חלק מהתמונה. אין שיתופי פעולה מסחריים עם קוקה קולה, אין יותר תוכן שיווקי של אסם, אין יותר לחץ של מפעל הפיס שהוא יפסיק לפרסם או יפסיק איזה שיתוף פעולה אסטרטגי של מיליונים. זה לא קיים בכלל בספקטרום (זה המקום שלכם להעיר משהו על כך שאת הלחצים המסחריים יחליפו לחצים פוליטיים. אני מסכים, וזה יהיה המבחן העיקרי, ואני משוכנע שנעמוד בו).
אבל זה לא רק זה. זה גם העובדה שנולד כאן גוף מדיה חדש שכל החשיבה שלו אמורה להיות דיגיטלית. שימו לב לניואנס: לא קודם כל דיגיטלית, לא digital first, אלא פשוט דיגיטלית. לחשוב דיגיטלי פירושו, למשל, שזה לא עד כדי כך חשוב שיהיה לנו אתר אינטרנט. בזמן שהמו״לים נאבקים בפייסבוק (ולהיפך) בשביל למשוך קוראים החוצה אל האתרים שלהם, בתאגיד זה פשוט לא כל כך חשוב.
מה אכפת לי איפה אתם קוראים אותי? העיקר שתקראו אותי ואת הקולגות שלי ואת התוכן שייצרנו עבורכם. אנחנו לא מחפשים טראפיק לאתר שלנו כי לא מעניין אותנו למכור לכם באנרים או פרסומות קופצות או השד יודע מה. מבחינתנו שתקראו את התוכן העיתונאי שלנו היכן שנוח לכם.
ולהיות דיגיטלי פירושו, למשל, שהתוכן שאני מייצר צריך להיות מיוצר בצורה שונה כך שיתאים לפלטפורמות שונות. וזה אומר שאני יכול לספר חלק מהסיפור בוידאו, וחלק בטקסט, וחלק באודיו, וחלק באינטראקטיב. כן, אלה מלא מלים באנגלית, אני סופר מתלהב. אז מה, תירו בי.
*
בחודש האחרון נקרתה בפני ההזדמנות הנדירה להקים בתאגיד השידור יחידה דיגיטלית שאין כמותה עדיין בכלי התקשורת הישראלים. זו הזדמנות אדירה, מרגשת מאוד. לעצב משהו חדש מאפס, כפי שאתה חושב שצריך לעשות עיתונות, ולנסות לקבץ סביבך עיתונאים ואנשי מקצוע מעולם שחולקים את אותו חזון שלך, בשביל לעשות את העיתונות הדיגיטלית הטובה ביותר והמשפיעה ביותר שאנחנו יכולים לדמיין.
היה לי קשה מאוד לקום ולעזוב את כלכליסט אחרי תשע שנים מדהימות של צמיחה (ואני אסיר תודה לעורכים שלי שנתנו בי את האמון שאוכל לעשות את מה שעשיתי שם), אבל החלטתי שאני לא יכול לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שאני חולם לעשות. וזה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות בתאגיד השידור.
*
אגב, אם אתן עיתונאיות מעולות או עיתונאים מעולים, לא משנה באיזה שלב של הקריירה, דברו איתי. אולי ייצא לנו לעבוד יחד. אני מחפש אנשים שמבינים וחיים דיגיטל, שיודעים לספר סיפורים, שיודעים לעבוד בצוות, ושהסקרנות שלהם אינה מגבילה אותם לתחום עניין אחד בלבד.
אם אתם כאלה, וההזדמנות הזו לברוא עולם חדש מציתה לכם זיק בעיניים, דברו איתי. אפשר כאן, אפשר במייל (shaula@ipbc.org.il), אפשר בהודעה פרטית בפייס, או בטוויטר, או איך שבא לכם (כל מודעות הדרושים נמצאים פה). ובתכל׳ס, אני מחפש גם מעצבים ועורכי וידאו ואפטריסטים ועוד. אם אתם גם כאלה, שלחו לי גם אתם את הפרטים שלכם, ונדבר.

בואו. יהיה מדהים.

האיש ממפעל הפיס

הבוקר קרה דבר קצת מוזר.

עליתי לשידור אצל קרנויבך, לדבר קצת על תחקיר מפעל הפיס שרוני זינגר ואני פרסמנו בשבוע שעבר. תקציר הפרקים הקודמים: רוני ואני חשפנו בתחילה את הדוחות הכספיים המלאים של מפעל הפיס ל2015 ואז פרסמנו כתבה נרחבת על האופן שבו מפעל הפיס, ובעיקר יו״ר מפעל הפיס, מחלק 130 מיליון שקל בשנה מהתקציב שלו לכל מיני גופים מכל מיני שיקולים בכל מיני דרכים.

אז הבוקר קרנויבך העלתה אותי לשידור לספר קצת על התחקיר הזה. אחרי הפתיחה שלי היה אמור להצטרף לשיחה ולהתראיין יו״ר מפעל הפיס עוזי דיין. רק מה, אני לקוח של חברת סלקום, והרשת שלה היא פשוט פח זבל (אין טעם להתווכח איתי על העובדה הזו, אני סובל כבר שנים), ולכן זמן די קצר אחרי שעליתי לשידור נפלתי ממנו (והמשכתי לדבר לעצמי בהתלהבות).

כך קרה שלקרן לא היתה ברירה אלא להכניס לשידור בינתיים את עוזי דיין ולהתחיל לראיין אותו, עוד לפני שהספקתי לספר על כל הדברים שפרסמנו בתחקיר.

יו״ר (ומנכ״ל) מפעל הפיס עוזי דיין (צילום: עמית שעל)

יו״ר (ומנכ״ל) מפעל הפיס עוזי דיין (צילום: עמית שעל)

את מה שקרה אחר כך לא ממש שמעתי בזמן אמת, כי המערכת של סדר יום ניסתה להעלות אותי שוב ושוב על הקו, אבל הקליטה שוב ושוב השתבשה. הספקתי לשמוע בחצי אוזן שדיין דורש אני אתנצל בשידור על כך שפנינו למפעל הפיס לתגובה ביום שישי ולמה אני מצפה שהוא יעבוד בשבת.

זה היה הזוי לגמרי.

הוא התעכב כל כך הרבה זמן על הנקודה הזו במקום להתמודד עם הביקורת עצמה, שבסוף לא נשאר כל כך זמן לדבר על האופן שבו הוא מחלק כספים לכל מיני עמותות וכל מיני גופים.

למי שפספס, הנה הקטע המלא אצל קרנויבך הבוקר:

אז הנה כמה הערות וכמה מחשבות על מפעל הפיס בעקבות השיחה הזו:

1.
רוני ואני אכן פנינו למפעל הפיס לתגובה ביום שישי (בערך ב-11:30) ורצינו לפרסם את הכתבה ביום ראשון שלאחר מכן. ב-8 השנים האחרונות שאני עיתונאי (לרוני פזמ ארוך משלי במקצוע), פניתי לאינספור גופים, משרדי ממשלה ואנשים בימי שישי בבוקר בבקשה לתגובה ליום ראשון, ולעיתים נדירות בלבד למישהו היתה בעיה עם זה. אחרי הכל, אני משוכנע שגם דיין רוצה לקרוא עיתון בראשון בבוקר, ולמרות שאני ממש לא אוהב לעבוד בשבת, מישהו צריך לעשות את זה.
וחוצמזה, העובדה הפשוטה היא שלאחר שמפעל הפיס ביקש שנדחה את הכתבה ביום בשביל שיוכלו להגיב כמו שצריך ולא לעבוד בשבת, הסכמנו ואכן דחינו את הכתבה ביום, כך שהשד יודע על מה הוא רוצה שאתנצל. ומלבד זה, ברצינות? זה כל מה שיש לו להגיד? במקום להתייחס לטענות עצמן שעולות בתחקיר?

2.
בניגוד לאופן שדיין מציג את זה, מפעל הפיס הוא גוף בלתי שקוף. כמו קק״ל וגופים נוספים שבראשם עומדים פוליטיקאים והם מגלגלים מיליארדי שקלים של כסף ציבורי כל שנה, גם מפעל הפיס סבור שעדיף להתנהל בחוסר שקיפות מאשר בשקיפות מלאה.
השקיפות היחידה שיש לגוף הזה היא מול הרגולטור שלו – מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד במקרה הזה – ואני לא בטוח שאפילו השקיפות הזו מלאה. בכל מקרה, הציבור לא יכול לראות את המספרים המלאים של מפעל הפיס, למרות מה שדיין אומר בשידור.
באתר מפעל הפיס תוכלו למצוא אך ורק תקצירים של הדוחות הכספיים, כלומר בסך הכל שני עמודים בלבד של השורה התחתונה, וגם זה רק עד לשנת 2014. הנה, תראו כאן. ואם תכנסו לאתר גיידסטאר, שמציג נתונים על עמותות וחברות לתועלת הציבור בישראל, תמצאו שהדוח הכספי האחרון שמופיע שם הוא מ-2012 בכלל. שקיפות על.

2.5
ובניגוד למה שדיין אומר, מפעל הפיס ממש לא נתן לנו את הדוחות הכספיים, גם לא את הדוחות הכספיים של 2014, למרות שביקשנו, ולמרות שעבר כבר המון המון המון זמן מאז שהסתיימה שנת 2014.
יותר מזה, לפני כמה חודשים פניתי למפעל הפיס דרך חוק חופש המידע (באמצעות עזרתה האדיבה של התנועה לחופש המידע, כי זה חתיכת כאב ראש להגיש בקשת חופש מידע לגוף הכל כך כל כך שקוף הזה). ביקשתי לקבל את הדוח הכספי של 2013 ושל 2014, ואת התקציב של 2013 ו-2014 ואת הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון מאותן שנים.
*
סתם שתבינו, כך נראה תהליך הגשת בקשת חופש מידע למפעל הפיס, באופן שונה לחלוטין מכל גוף ממשלתי/ציבורי אחר שיצא לי לעבוד איתו:
קודם כל, צריך לשלוח להם בקשה בדואר. פיזית. זה לבדו לוקח מיליון שנה, ולכו תדעו אם בכלל יגיע.
אחר כך, מתישהו, הם שולחים בחזרה בדואר שובר אגרה לתשלום (כולה 20 שקל, כן?). אם זה בכלל מגיע אלי, אני צריך לקחת את זה פיזית לדואר, לשלם, ולשלוח להם בחזרה, שוב בדואר, ולהתפלל שזה יגיע.
ורק אחר כך, מתישהו, הם מחזירים תשובה.
שוב בדואר.
כל זה לוקח ה מ ו ן זמן. כך לא פועל גוף שהשקיפות בראש סדר העדיפויות שלו.
*
בכל אופן, אחרי כל התלאות הדואריות האלה, כעבור פרק זמן לא מבוטל (לא זוכר במדויק כמה) קיבלנו תשובה חד משמעית מהפיס: נייט. לא תקבלו כלום. למה? סודות מסחריים. זאת על אף שמדובר במונופול בחסות החוק שאין לו מתחרים. איזה סודות מסחריים בדיוק הוא חושש לגלות? (ובכלל, איך יכול להיות שיש סודות מסחריים בדוחות כספיים???)

3.
ואם כבר שקיפות, ואם כבר יו״ר מפעל הפיס עוזי דיין חושב שהוא עומד בראש גוף שקוף בטירוף, הנה כמה דוגמאות למידע שמפעל הפיס מודה בעצמו שהוא לא הסכים למסור במסגרת בקשות חופש מידע שהוא קיבל בשנת 2014.
ביקשו ממנו לדעת, למשל, מה הכנסות המפעל ממכונות המזל (״חיש גד אלקטרוני״), ומה הפרסים שחולקו לעומת ההכנסות האלה, אבל מפעל הפיס סירב (מאוחר יותר מנכ״ל הפיס באותה תקופה אלי דדון מסר נתונים כאלה למרכז המחקר והמידע של הכנסת, כנראה שהבינו במפעל שיש גבול אפילו לחוסר השקיפות שלהם).
או, למשל, מישהו ביקש מהפיס לדעת מה עלות תקציב הפרסום של המפעל במשחקי הכדורגל של ליגת העל, אבל הפיס סירב למסור את המידע.
או, למשל, מישהו רצה לדעת מה הכנסות מפעל הפיס בחלוקה לנקודות מכירה בשנים האחרונות (בשביל להבין כנראה כמה כסף הוא מוציא מכל אזור ואזור בישראל, מידע ציבורי לעילא ועילא שהיה יכול לפרנס עבודות מחקר רבות וגם לסייע למקבלי ההחלטות בישראל לעצב מדיניות מתאימה), אבל מפעל הפיס השיב בשלילה.
הנה זה מתוך דוח חופש המידע של מפעל הפיס לשנת 2014 שמופיע באתר מפעל הפיס. ואלה סתם דוגמאות מקריות.
שקיפות מופלאה אין כאן, ועוד לא הגענו בכלל לדבר על הכסף שהמפעל מחלק לכל מיני עמותות וגופים.
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.26.54
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.27.06
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.27.19

4.
ולסיום, מחשבה כללית לגבי מפעל הפיס.
בואו נניח שאנחנו חושבים שמפעל הפיס הוא סוג של רע הכרחי. שאם נסגור אותו לחלוטין, תפשה בישראל מכת הימורים בלתי חוקיים, שיכולה להזיק יותר מאשר שתועיל סגירת מפעל הפיס. נניח שאנחנו חושבים ככה.
ועדיין, האם מפעל הפיס צריך לפעול באופן שבו הוא פועל?
כלומר, אם כבר צריך מפעל שינהל ויארגן ויפעיל הימורים חוקיים בחסות המדינה, מי אמר שהוא גם צריך להיות הגוף שמחלק את הכסף? למה שזה לא יהיה גוף תפעולי נטו, שכל פעילותו היא ההימורים עצמם, ואילו ההכנסות מההימורים יילכו ישירות לקופת המדינה, ושם ייבלעו בתוך תקציב המדינה ויחולקו לכל יתר סדרי העדיפויות הרגילים של הממשלה? (כלומר, לביטחון, לחינוך וכו׳)
ואם זה לא נשמע לכם, אז אפשר שהמדינה תמשיך להקצות את כספי מפעל הפיס לרשויות המקומיות וכו׳, אבל לא על ידי דירקטוריון מפעל הפיס אלא על ידי תקציב המדינה באופן שקוף שלא נתון לשליטת יו״ר הפיס (שהוא בסופו של יום מינוי פוליטי של ראש הממשלה, בהגדרה).
כך לא יהיו כספים לכל מיני עמותות, או גופים משונים, או מיזמים מוזרים.
*
אני אישית חושב שצריך לחשוב מחדש על כל המפעל הזה – בסוף זה מס על עניים, וכבר עדיף למסות עשירים ולתת שירותים לעניים במקום למסות עניים ולתת שירותים לעניים – אבל הסיכוי שזה יקרה הוא קלוש. אז אם כבר קיומו איתנו כאן הוא עובדה נתונה, כלומר יש מפעל פיס וזהו זה, למה לעזאזל הוא צריך להיות זה שמחלק את הכסף?
*
מקווה שדיין יעלה לשידור בשבוע הבא כפי שהבטיח ויתמודד עם השאלות שעולות בתחקיר של רוני ושלי – איך עמותת איילים והעמותה למען התושב ברמת נגב קיבלו מלגות לסטודנטים שלהם למרות העובדה שחבר ועדת המלגות שאישר זאת שמואל ריפמן הוא גם יו״ר עמותת איילים וחבר בעמותה השניה?
למה כל מיני מיזמים כמו הבאת חיילים לירושלים או מימון אירועי בר מצווה למשפחות בכותל צריכים להיות ממומנים באמצעות הפיס? לא עדיף לחלק את הכסף לרשויות או למלגות? למה פרויקט לשיפוץ שביל ישראל או הבאת חיילים לירושלים צריך להיכנס באופן מלאכותי דרך מועצת התרבות של המפעל שדיין עומד גם בראשה, חרף מחאות חלק מחבריה? למה הארגון צריך לתת חסויות לכל מיני כנסים בלי קריטריונים ברורים?

כשהנתונים צריכים לספר משהו אחר

אי שם בשנת 2014 ישבנו העורך שלי גולן ופרידנפלד ואני לשיחה עם אנשי בנק ישראל. הנושא: החובות של משקי הבית. זה היה אחרי שגולן ואני כתבנו בעיתון כמה וכמה פעמים על כך שנדמה שהישראלים לוקחים הלוואות מכל מיני סוגים ומינים בקצב מוגבר, והרגולטור סוג של נרדם בשמירה. הרגולטור, במקרה הזה, הוא בנק ישראל.

האמת שזה לא טריוויאלי. בנק ישראל, באמצעות המפקח על הבנקים, הוא לא הרגולטור של משקי הבית. תפקידו לא לבוא ולהגיד למשקי הבית – הי, זהירות, אתם לוקחים יותר מדי הלוואות שאולי לא תצליחו להחזיר. תפקידו הוא לפקח על הבנקים ולוודא שהבנקים לא מכניסים את עצמם לבוץ עמוק מדי עם כל ההלוואות האלה שהם לא מחלקים. אבל בהיעדר רגולטור אחר שמסתכל על משקי הבית, נפלנו על בנק ישראל.
להמשך קריאה

האם ועדת שטרום תצליח להגדיל את התחרות, או רק תגדיל את המינוס

בזמן שוועדת שטרום מנסה לגבש את המלצותיה לאופן שבו יש להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים בשביל להגדיל את התחרות, ייתכן שההמלצות הסופיות שלה כלל לא ישפרו את המצב עבור הציבור הישראלי. בשביל להבין מדוע, צריך להחליט קודם כל באיזה תחום ועדת שטרום מנסה בכלל להגדיל את התחרות.
מדובר בעיקר בתחרות על האשראי שהבנקים נותנים לציבור, כלומר למשקי הבית, ולעסקים הקטנים (בתחום העסקים הגדולים והמשכנתאות ישנה תחרות משמעותית יותר). מאחר שהממשלה ממילא מפתחת בשנים האחרונים עוד ועוד אפשרויות לגופי הפנסיה לתת הלוואות לעסקים קטנים, המשמעות היא שהתחרות בתחום זה צפויה לגדול בהדרגה גם היא, כפי שגדלה בשנים האחרונות בהלוואות לחברות הגדולות.
וזה משאיר אותנו עם משקי הבית. עם הישראלים. ועדת שטרום היתה מעוניינת להגדיל את התחרות על משקי הבית. על מה בדיוק? על שני חלקים. הראשון: על גובה הריבית שאנחנו משלמים על הלוואות שאנחנו לוקחים.


זה עניין פשוט יחסית, כי הלוואה היא בסופו של דבר מוצר יחסית פשוט. אם אתם זקוקים לסכום מסוים בשביל לקנות רכב – נניח, 50 אלף שקל – והבנק שלכם מציע לכם הלוואה בריבית מסוימת, וחברת כרטיסי האשראי מציעה הלוואה בריבית אחרת, תדעו להשוות בין השתיים. ריבית של 5% גבוהה מריבית של 4%. זה נכון, צריך לשפר את התחרות בתחום, וצריך לפשט מעט את הנתונים עבור הצרכנים (קל להבין מה זו ריבית של 5%, קצת יותר מסובך להבין את זה כשמדובר בריבית של פריים פלוס 3.5%), אבל זו משימה יחסית פשוטה.
החלק השני הרבה יותר מסובך. הוועדה היתה מעוניינת שהתחרות תגדל גם על משהו נוסף – על ההלוואה הגרועה ביותר שאנחנו לוקחים מהבנקים באופן שוטף מבלי שאנחנו מקדישים לה יותר מדי תשומת לב. הוועדה הייתה מעוניינת שתתפתח תחרות משמעותית על המינוס – על מסגרת האשראי שאנחנו מקבלים.


אין בנמצא נתון מדויק איזה אחוז מהישראלים חיים במינוס. על פי נתוני הלמ״ס, מדובר כנראה בכ-40% מהציבור, וככל הנראה ממעמד הביניים ומטה. מינוס הוא הלוואה בתנאים גרועים במיוחד, ויתרה מזאת, מדובר במוצר שקשה להבין אותו. המינוס נחלק לכמה רמות. למשל, עד מינוס של 10,000 שקל תשלמו ריבית של 8%, על מינוס עמוק יותר תשלמו ריבית של 10% ועל מינוס עמוק ממש תשלמו ריבית של 15%. הואיל והמינוס שלכם עולה ויורד לאורך החודש, לכו תבינו כמה אתם משלמים עליו.
אחד החששות הוא כי בעקבות המלצותיה של ועדת שטרום להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים התחרות על ההלוואות למשקי הבית אמנם תשתפר, כלומר שהריביות יירדו מעט על הלוואות (מיד נגיד מילה גם על זה), אבל שהתחרות על מסגרות האשראי, על המינוס, תהפוך בעייתית יותר.
ואם לדייק: מאחר שהמוצר שנקרא מינוס הוא מוצר מסובך יותר וקשה יותר להבנה, החשש הוא שבמקום שהגופים הפיננסיים – הבנקים, חברות כרטיסי והאשראי ובעתיד אולי אפילו גופי הפנסיה – יתחרו על הריבית שהם מציעים לנו על המינוס, הם יתחרו ביניהם על גובה המסגרת שהם מוכנים לתת לנו.
כלומר, נניח שתעשו סקר שוק. הבנק שלכם יהיה מוכן לתת לכם מסגרת של עד 15 אלף שקל, וחברת כרטיסי האשראי תפנק אתכם במסגרת של עד 20 אלף שקל, ובנק אחר יציע אפילו מסגרת של 25 אלף שקל. לאן תלכו? האם תתעניינו בגובה הריבית? כי היום זה לא כל כך קורה. בוודאי לא לאנשים שכבר נמצאים עמוק במינוס, וזקוקים נואשות לעוד קצת מסגרת בשביל לעבור גם את החודש הבא.


לחשש הזה יש ניואנס נוסף, אבל הוא חשוב. נניח שהיום אתם בבנק הפועלים, ונניח שהמסגרת שלכם היא 10,000 שקל. נניח גם שבכרטיס האשראי שהבנק הנפיק לכם – ישראכרט – יש לכם מסגרת נוספת של 10,000 שקל.
במצב החדש, לאחר הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים, חברת ישראכרט לא תהיה יותר של בנק הפועלים. בפעם הבאה שתבואו לבנק, הפקיד יציע לכם להנפיק את הכרטיס החדש של בנק הפועלים. לא כרטיס אשראי, כי אם כרטיס חיוב (דביט כארד), כזה שהחיובים שנעשים בו יורדים מיידית מהחשבון.
אתם ודאי תגידו, מה פתאום, אנחנו לא יכולים לעמוד בזה, ולכן באותה נשימה הפקיד יציע לכם להגדיל את המסגרת שלכם מ-10,000 שקל ל-20 אלף שקל, בדיוק כפי שהיה לכם קודם יחד עם כרטיס האשראי. במצב כזה תהיה לכם מסגרת זהה לחלוטין למצב הקודם, לפני הפרדת כרטיסי האשראי, ושוב יהיה לכם כרטיס של הבנק, ולמה בכלל שתטרחו לפנות לגוף פיננסי נוסף ולהוציא כרטיס נוסף? ואם כבר תפנו, וגם חברת כרטיס האשראי תציע לכם כרטיס משלה ומסגרת משלה – של 10,000 שקל נוספים – תמצאו את עצמכם עם שני כרטיסים, עם מסגרת גדולה ממה שהיתה לכם קודם, וכלל לא בטוח שהמחיר (כלומר הריבית) תהיה טובה יותר.
במצב כזה, האם התחרות גדלה?


כלומר, סביר מאוד להניח שהתוצאה של הפרדת כרטיסי האשראי תהיה הגדלת היצע האשראי במשק. גם במסגרות אשראי (מינוס) וגם בהלוואות. האם התנאים יהפכו טובים יותר לצרכנים? אולי ואולי לא. האם מצבם של הצרכנים ישתפר? כלל לא בטוח.
מלבד זה, כפי ש״כלכליסט״ הראה שוב ושוב בשנים האחרונות, החובות של משקי הבית בישראלים גדלים ממילא גם היום, כשאין תחרות של ממש, בקצב גבוה מאוד. האם הדבר הנכון לעשות הוא לשפוך על המדורה הזו עוד קצת אשראי שידליק אותה עוד יותר?
אחד הפתרונות האפשריים למצב הזה, כזה שגם יגדיל את התחרות וגם עשוי להועיל לצרכנים, יכול להיעשות במשולב על ידי הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים ועל ידי הגבלת היכולת של הבנקים לתת ללקוחות שלהם מסגרת אשראי. זה אולי נשמע נורא, אבל זה המצב בארה״ב, למשל.


כלומר, משקי הבית יצטרכו להתרגל לכך שהם יכולים לחיות רק ממה שיש להם בפלוס. ואם הם מעוניינים להיות במינוס, כלומר בעלי מסגרת, הם מוזמנים לפנות לגוף חוץ בנקאי – למשל, חברת כרטיסי אשראי – להנפיק כרטיס ולשלם ריבית ברורה על המינוס הזה. אם הרגולטור יצליח להפוך את המוצר הזה לפשוט ובר השוואה (דמיינו מעין זאפ פיננסי שמאפשר לכם להנפיק כרטיס אשראי באינטרנט על ידי זה שהוא משווה לכם באופן פשוט וברור מה הריבית שתשלמו על המסגרת שכל אחד מהכרטיסים מציע), ייתכן שכך התחרות באמת תגדל, כלומר שהריביות שהציבור משלם על המינוס יפחתו, מבלי שהיקף המינוס עצמו יגדל. נקודה למחשבה לוועדת שטרום.

המעבדה

אני קצת מתרגש.
האמת שקצת הרבה.

ביום ראשון תיפתח שנת הלימודים האקדמית, ויחד איתה תצא לדרך מעבדת הדאטה-ג׳ורנליזם המגניבה שלנו, כלומר של כלכליסט ומכללת שנקר. בשנה שעברה הרצנו אותה במתכונת פיילוט, קצת כמו פרטיזנים, אך אף על פי כן הפיילוט התעלה על הציפיות, הלקחים הופנמו והופקו, והשנה זה יהיה מעולה. ממש ממש מעולה. ואני רוצה לספר לכם, שגם אתם תדעו.

מזה שנתיים בערך, אולי קצת יותר, אנחנו עוקבים בקנאה במערכת אחרי טרנד הדאטה-ג׳ורנליזם המתפשט במערכות העיתונים המובילים בחו״ל (מי שעושים את זה הכי טוב הם הניו יורק טיימס, אבל גם הגרדיאן נותנים בראש וגם הוול סטריט ג׳ורנל, שיקגו טריביון, בלומברג, סיאןאן, ביביסי ועוד רבים אחרים).

כלכליסט מיום הקמתו היה עיתון שהנתונים וההנגשה שלהם באינפוגרפיקה ידידותית היו בו עמוד תווך מרכזי. בשנתיים האחרונות ראינו איך העיתונים המובילים בחו״ל לוקחים את זה הלאה, לעולם הדיגיטלי. פרויקטים מרהיבים צצו זה אחר זה, הטכנולוגיה נעשתה מתוחכמת יותר, ואיתה גם היכולת להתמודד עם המון מידע, לנתח אותו במהירות ולהפיק ממנו תובנות עיתונאיות, ואז להנגיש אותו ולספר אותו באופן דיגיטלי בצורה המרהיבה ביותר שיש.

רוצים דוגמאות? בסוף הפוסט הזה תמצאו כמה מהפרויקטים החביבים עלי.

בשורה התחתונה, קנאנו, ורצינו גם. ידענו שאנחנו צריכים מעצבים שיודעים לעבוד בדיגיטל ומתכנתים שיודעים לעבוד עם מידע, וכך הגענו לשנקר.

החיבור לשנקר נעשה דרך מושון זר-אביב, אותו הכרנו מהסדנא לידע ציבורי. עם מושון (ואדם קריב) עבדנו כבר על פרויקט עוגת התקציב, שפרסמנו עם הגשת תקציב 2013-2014 (התקציב הראשון, והיחידי, של שר האוצר יאיר לפיד). לכן כשחיפשנו גוף לבנות איתו מעבדה משולשת שמפגישה עיתונאים ותוכן עיתונאי יחד עם מעצבים ומתכנתים, הדרך למושון ולשנקר היתה די קצרה. טלפון אחד, פגישה אחת (ועוד חצי פגישה), כמה דיבורים בין הקודקודים, וסגרנו.

בשנה שעברה, כאמור, זה היה פיילוט. עשינו המון טעויות, למדנו תוך כדי תנועה, אמללנו את הסטודנטים, אבל בסופו של דבר בסוף יצאו לנו שני פרויקטים מגניבים לאללה שהתפרסמו וראו אור, ועוד רבים אחרים שלא התפרסמו אבל היו מגניבים מאוד בזכות עצמם.

הנה למשל פרויקט השורה התחתונה, במסגרתו הסטודנטים בנו מערכת ייחודית ומדליקה בטירוף שחורשת את עמודי פייסבוק של כל הפוליטיקאים (כמה טוב שיצאה לנו תקופת בחירות בדיוק לסיום הסמסטר) ובודקת באיזה מלים הם משתמשים, ומתי. והנה פרויקט הבחירה הכלכלית, שנתן לגולשים את האפשרות לענות על כמה שאלות בסיסיות בתחומים כלכליים שונים ולבדוק, על פי העמדות שלהם הכלכליות, איזו מפלגה הכי דומה להשקפת העולם שלהם.

טרור מילולי (צילומסך מתוך השורה התחתונה)

טרור מילולי (צילומסך מתוך השורה התחתונה)

זה אתגר לא קטן להפגיש סטודנטים לעיצוב ולהנדסת תוכנה עם תוכן כלכלי הארד קור שאותו לא פגשו מעולם, להדליק אותם על התוכן הזה, ולגרום להם להגיש אותו בדרכים יצירתיות ומדליקות. אבל מסתבר שזה עובד. בסופו של דבר, אלה אלה החיים עצמם.

אז ביום ראשון אנחנו מתחילים שנה אקדמית חדשה ואיתה מעבדה חדשה ומחזור חדש. הבריפים עם הרעיונות שלנו כבר מוכנים (נו, כמעט מוכנים), יש לנו המון מידע ציבורי שהיינו רוצים שהם יחוללו בו נפלאות וינגישו לציבור, ואנחנו נרגשים ומזומנים.

את התוצאות והפרויקטים המוצלחים והנבחרים תוכלו לראות בכלכליסט בסוף הסמסטר.

המון תודה למי שעושה את זה איתי, ולמי שאפשר את הדבר הזה ונסחף איתי אחרי הפטיש שלי למידע, ויזואליזציות ויצירת תכנים דיגטליים. תודה גדולה לאלון רייס ששותף איתי לאורך כל הדבר הזה, תודה לשותפים משנקר (מושון, יונית ולאמנון דקל ראש המסלול להנדסת תוכנה שפתח לנו את הדלת בשנה שעברה), לאדם קריב על הסבלנות והשעות הרבות שהקדיש, לכל מי שתרמו רעיונות, תודה רבה ליואל שתכל׳ס גרם לכל הדבר הזה לקרות, ותודה גדולה לגלית חמי שזרמה עם ההתלהבות שלי ונתנה לה לבוא לידי ביטוי.


הבטחתי כמה דוגמאות מגניבות מהעולם, אז הנה (לא כולן מאוד אקטואליות, אבל לא נורא).

ויש עוד המון. באמת. ממש ממש המון. כל הזמן. בשנה האחרונה גם בוידאו, המון בוידאו. פשוט תענוג